ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות כתובות · סימן קז
ס"א שקנו מידו ובחו"מ סי' רמ"ו ס"ד כתב דאם הקנה לו אג"ק או בק"ס הוי מתנה והקשה בית מאיר דלפ"ז מה מבעיא בש"ס בבריא האיך ממ"נ אי אקני בק"ס בודאי במתנה ואם רק בכתובה הא אין מטלטלין נקנין בשטר ואי באגב מוכח גם כן דבמתנה ואי כתב לו בסתם כל נכסיו הא ממילא אז לא קנה המטלטלין והוי מתנה בשיור ואטו בגברא ערטלאי מיירי ואי אקני המטלטלין במשיכה צ"ע אם אינו יותר גילוי דעת למתנה מאגב את"ד.
והנה י"ל דכתב כל נכסיו ומונחין המטלטלין בחצר שלו המשתמר או עומדת בצדו דנקנין המטלטלין ממילא בתורת חצר דבזה ליכא גלוי דעת דלמתנה איכוין כיון דנקנין ממילא אלא לדעת הש"ך בחו"מ סי' ר"ב דאין חצרו קונה אלא בשכבר הוא חצרו ולא כשחצרו ומתנתו באין כאחד הק"ל אך הקשו כל האחרונים על הש"ך מכמה דוכתי ותרצתי בערך ש"י דטעמו של הש"ך כיון דיכול לחזור מקנין החצר תוך כ"ד עדיין אגוד גביה דמוכר ונותן ולא קנה החצר ללוקח ומקבל וממילא אחר כך תו לא קנה דהא לא הקנה בזה אחר זה רק ביחד וכן מצאתי להגאון רב"פ שתירוץ כן דעת בעה"ט עיי"ש אך במקנה קו"א סי' כ"ז ס"ג כתב דמוכר או נותן ומסרו לחברו א"י לחזור תכ"ד דהרי גבי הקדש א"י לחזור תכ"ד משום דאמ"ל כמסורה להדיוט מוכח דבמסורה להדיוט נמי א"י למיהדר תוך כ"ד והטעם דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כדאיתא ר"פ האומר דלכ"ע לא אתי דיבור ומבטל מעשה והא דאמר בב"ב דתכ"ד כד"ד לבד ממגרש ומקדש והרי מקדש ומגרש עשו מעשה ומאי אריא הנהו הא גם מוכר ונותן א"י לחזור היינו כיון דמגרש וכן קידושין קי"ל דצריך דיבור עם המעשה אבל אם נתן לה גיטה וקידושיה בשתיקה אף דנתכוין לגרש ולקדש אפילו באמרה הוא לא מהני משום דבעינן דוקא דיבורו עם המעשה לכן כיון דתכ"ד מבטל דיבור ראשון ה"א דממילא הקידושין וגירושין בטלין דהוי כמעשה בלא דיבור קמ"ל דא"י לחזור תוך כ"ד אבל במכירה ומתנה דא"צ אמירה פשיטא דא"י לחזור אחר המשיכה תכ"ד את"ד והנה מש"כ לענין גט וקידושין דצריך דוקא אמירה כ"כ הרז"ה בפרק הזורק דבעינן שיוציא הבעל מגרש השילוחין בפיו לאחר כתיבת הגט שיתבונן הדבר לעדים או לאשה וכן הקידושין בעינן שיתבונן לעדים ולאשה עיי"ש אמנם מה שחידש המקנה במכר ומתנה תפסו עליו מחו"מ סי' קצ"ה דבכל הקניינים יכול לחזור תכ"ד ומה שאמרו במקדיש דא"י לחזור תכ"ד משום דאמל"ג כמסירה להדיוט כתב קצו"ח בסי' רנ"ה משום דאמירה לגבוה לבד כמסירה אין דיבור מבטל מעשה אבל משיכה ומסירה להדיוט לבד אינו עושה קנין אם אינו אומר להקנות לו יכול לחזור תכ"ד מהא דאמר קני וממילא בטל המעשה דהוי בלא דיבור את"ד שם ולפ"ז אני אומר כל זה במקנה בעל פה ע"י משיכה או כסף או חזקה אבל נותן קרקע בשטר דכותב שדי נתונה לך ומוסר למקבל השטר מה צורך לומר בפיו וכן מצאת בב"ש לקמן סימן קל"ו דבגט כשר מדאורייתא לדעת רמב"ם והש"ע אם נתן בידה ולא אמר כלום משום דכתוב בגט לשון הבעל אבל בקידושין אפי' מקדש בשטר והוי כאלו הוא מדבר מ"מ אין ניכר אם דעתה ג"כ לקידושין והפוסקים דמדאורייתא צריך להוציא מפיו הוא מגזה"כ משום דכתיב ושלחה מביתו כדאיתא בספרי וכן במקדש משמע נמי מהרז"ה דהוי מגזה"כ ועכ"פ בנותן מתנת קרקע בשטר דכתב שדי נתונה לך דליכא כל הנהו טעמי כיון דהנותן כותב שדי נתונה לך או לפלוני דמתנה זכות הוא למקבל וזכין שלא בפניו וכדאיתא בחו"מ סי' קצ"ה ס"ג ומועיל דעת הנותן לבד דדעת אחרת מקנה לו מהני בלא דעת המקבל וכמ"ש הראב"ד ופוסקים מהא דב"ב דף מ"ח בעובדא דרב ענן עיי"ש א"כ מהני השטר בלא אמירה ממילא אינו יכול לחזור אפילו תכ"ד א"כ חצרה ומתנתה באין כאחד גם לסברת הש"ך א"כ אתיא הבעיא דבבריא האיך כפשוטו דכתב כל נכסי נתונים לך וכל מטלטלין על קרקעות שלו וגם מתורץ מה שדקדק החמ"ח סק"א דבבריא לא יצדק אעפ"י שקנו מידו דבלאו קנין פשיטא דלא קני ולפימ"ש א"ש בכתיבת ומסירת שטר גם בלא קנין נקנה המתנה לולא דאמרו לא עשאה אלא אפטרופסית.
ובזה מדוקדק לשון הרמב"ם פ"ו מזכיה דתחלה כתב הכותב כל נכסיו לאחד מבניו בין שהיה בריא בין שהיה שכ"מ אפילו היה בן קטן המוטל בעריסה לא עשהו אלא אפוטרופס אח"כ כתב וכן הכותב כל נכסיו לאשתו בין בריא בין שכ"מ אעפ"י שקנו מידו לא עשאה אלא אפוטרפא על יורשיו ויל"ד למה לא כתב ברישא אע"פ שקנו מידו ולפימ"ש א"ש דהא בבריא לא יצדק אעפ"י שקנו מידו דבלאו קנין פשיטא דלא קנה הבן דמטלטלין לא נקנין בשטר אלא ע"י שזוכה בקרקע זוכה במטלטלין המונחין שם בתורת חצר והתינח בגדול או אשה אבל קנון המוטל בעריסה נהי דיכול לזכות במתנת בריא ע"י שמזכה הנותן השטר בשבילו לאחר דזכין שלא בפניו וזוכה בקרקע אבל המטלטלין אי אפשר שיזכה ע"י החצר דאין שליחות לקטן ואין חצרו קונה לו כמ"ש הרמב"ם להדיא בפכ"ט מהלכות מכירה ה"י ועיי"ש בהה"מ ופרישה בחו"מ סי' רל"ה ס"ח וא"כ בבריא הכותב כל נכסיו לקטן המוטל בעריסה פשיטא דלא קני אלא ע"י קנין שאחרים מקבלין קנין מהנותן בשביל הקטן ולכן לא כתב הרמב"ם ברישא אעפ"י שקנו מידו ועחו"מ סי' רמ"ג סי"ח וסי"ט.
ב"ש סק"א ז"ל בין בריא בש"ס לא אפשט הבעיא בבריא שכתב כל נכסיו לאשתו אם כונתו היתה לעשות אותה אפוטרופס כיון שהיא בחייו ונ"מ אם תפיסה מהני כמ"ש בחו"מ בכמה מקומות מיהו י"ל קודם שנותנים לה אומרים לה דאין תפיסתה תפיסה ואין נותנים לה אלא לשם אפוטרופס עכ"ל ויש לעיין ממ"נ אם כאן לא מועיל תפיסה כיון דמוקמינן בחזקת מרה קמא אצ"ל לה כלום ואם מועיל תפיסה מה יועיל מה שאומרים לה הלא לרמב"ם וסייעתו מועיל תפיסה שלא ברשות וכיון דבא לידה אין מוציאין מידה ואפילו מעיקרא נתרצית בפירוש שלא תתפוס לעצמה רק נוטלת הנכסים להיותה אפטרופס תוכל לחזור בה ונראה דלא יתנו לה הנכסים כיון שתועיל תפיסתה ויפסדו היורשים דהרי אפוטרופס שנמנה מב"ד או אבי היתומים ומפסיד מסלקין אותו כמבואר בחו"מ סי' ר"א ס"ה ובתשובת הרא"ש הובא בטור כאן דאפילו ע"י חשש מסלקין אותו כ"ש בנידון זה כשיבואו הנכסים לידה דאין מוציאין מידה אלא, יעשו תקנה שלא יתנו לידה הנכסים רק אם תחייב את עצמה בקנין להחזיר הכל ליורשים ולא תתפוס לעצמה דאזי מועיל דחיוב בקנין מועיל אף בדבר שאינו חייב ואפילו בדבר שאינו ברשותו כדאיתא בחו"מ סימן סמ"ך ס"ו.
ובתומים בקונטרס ת"כ אות טי"ת כתב דגם רמב"ם מודה כאן דאם תפסה מוציאין מידה עיי"ש דלא כתב טעם ואם משום חמ"ק הא בספק בדין אין מוכרע ע"י חזקה דמעיקרא ועיין אס"ז בפי"נ דף קל"ב הביא מהר"ן דמסתברא כיון דלא אפשטא הבעיא קנו קנין גמור כיון דהלכתא בלא טעמא הוא לא נקטינן מינה אלא מאי דפשיטא בהדיא וא"כ איך נאמר בדעת הרמב"ם אפילו תפיסה ל"מ נגרע משאר בעיא דלא אפשטא.
ואפשר לפיכך סתמו רמב"ם ומחבר דאפילו בריא ולא כתבו דהוי ספק משום דהבעיא היה דשמא נפשוט דלמתנה נתכוין ולא יהא ספק כלל אבל עכשיו דלא נפשטא וכיון דתלוי בדעת ואמירת הנותן הלא קי"ל בקידושין דף ס"ד ע"ב דלא מחית אינש נפשיה לספקא ומקילין עי"ז באישות דהוא איסור חמור וערש"י שם בד"ה כולן מותרות דלא מחית אינש למימר מלתא דליתי ביה לידי שאילה לחכמים וה"נ אם איתא דנתכוין למתנה גמורה היה מפרש להדיא דלאו לאפטרופס מיכוין ואפכא ל"ל אם איתא דלאפטרופס נתכוין הוה מפרש להדיא דהא כתב ר"י והובא בנמ"י דאפילו כתב ילך יזכה יחזיק במתנה אפ"ה לא עשאו אלא אפוטרפס דכל יפוי כח שכתב לא הוי אלא כדי דלישתווען מיליה טפי וליפוק עליה קלא שהנכסים שלה לכן כותב בלשון מתנה וא"כ לא היה יכול לפרש דעשאה רק אפוטרופס אבל אם כונתו למתנה גמורה לא היה סותם כיון דהוה בעיא דלא נפשטה ול"ל אטו כ"ע דינא גמירי כמ"ש הש"ך סימן ס"ו ס"ק כ"ה ובריב"ש סימן ת"פ ונפסק בחו"מ סימן ס"א סט"ו דאחזוקי אנשי בדלא גמירי לא מחזיקינן ולכן מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולה האי והיה סבור שהדין היה בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון והובא בי"מ אות כ"ג בכללי הדינים ועיין בנה"מ בדיני תפיסה אות י"א דלפיכך ספק במחלה מחמת הלשון יד בעל הנמחל עה"ת אף דמוחזק משום דלא מחית אינש נפשיה לספיקא וודאי כונתן על הפחות שאפשר לפרש לשונו עיי"ש וא"כ ה"נ מפרשינן על הפחות דלא נתן לה רק כבוד אפוטרופסוס ורבא דבעי היינו דאם נפשט דודאי לאו לאפוטרפס נתכוין אזי נימא למתנה נתכוין אבל אם ליכא הוכחה מכרעת ממילא אמרינן לא מחית נפשיה לספיקא ונתכוין רק על הפחות שבמשמעות.
ב"ש סק"ב אע"פ שקנו מידו עיין בחו"מ סי' רמ"ו שם הביא פלוגתא בזה אם אמרינן בכה"ג דעשאו לאפוטרפס וכתב הבית מאיר ברמב"ם צ"ע שזה האע"פ כתב רק בדין זה ולא מקודם גבי כותב לבנו וא"י שום טעם לחלק והש"ע כאן לא הביא דעת החולקים ובחו"מ סימן רמ"ו הביאם עיי"ש ולעיל כתבתי בישוב דברי הרמב"ם אמנם בדעת המחבר י"ל דס"ל דדוקא בכותב לאשתו אף דקנו מידו לא עשאה אלא אפוטרפא דנהי דיש אומדנא לומר דודאי למתנה גמורה נתכוין דאל"כ קנין למה מ"מ כיון דבזה מיעקר לגמרי נחלה דאורייתא מן היורשים ונותן הכל לאשתו דחינן האומדנא כדי שיתקיים ד"ת ועיין סמ"ע סימן רמ"ז סק"ד דאין לעקור נחלה דאורייתא ע"י אומדנא עד שיתנה בפירוש עיי"ש וזה נראה טעם מ"ד כאן דגם בכותב לבנו כל נכסיו אפילו קנו מידו לא עשאו אלא אפוטרפס כיון דנעקר הנחלה דאורייתא משאר בנים דחינן האומדנא דאמדינן מחמת הקנין אבל רמב"ם והמחבר כאן ס"ל האי סברא רק בכותב לאשתו כל נכסיו דמבטל לגמרי הנחלה דאורייתא וכסברת רה"ג שהביא ב"י ס"ס זה ובמחבר סעיף יו"ד כיון שהעמיד ירושת התורה באחד מיורשיו הרי יש סברא לחלק בהכי ועיקר סברת מ"ד דגם בקנין לא קני למדו מהא דלא מוקים הש"ס בפי"נ דף קל"ב דר' יהודא הנחתום בשכ"מ וקנו מידו ועובדא דהתם היה כותב לאשתו כל נכסיו א"כ אין ראיה באם כתב לבנו ונמשך המחבר אחר הרמב"ם דלא כתב אעפ"י שקנו מידו רק בכתב לאשתו והכריע כמותו אבל בחו"מ בכתב לבנו הביא הפלוגתא.
ס"ז היה לו בן בטו"ז תמה על תשובת הרא"ש שהביא הטור ראובן חלה וצוה מח"מ ואמר אני מצוה מח"מ ואני נותן כל נכסי לאשתי ואני משייר כח לעצמי שאוכל לתת מה שארצה בעבור נפשי ואל תחשבו לי לשטות שנתתי כל נכסי לאשתי שאני יודע בה שלא תנשא עוד והשיב הרא"ש דלא הוי שיור מה ששייר כח לעצמו דמתנה של האשה לא חיילה עד אחר מותו ובאותו שעה לא שייר אך כיון שאמר אל תחשבו וכו' מורה שנתן לאשתו במתנה לא לאפוטרופס ותמה הטו"ז בלא"ה מוכח דלא נתכוין לאפטרופס דא"כ למ"ל אני משייר כח לעצמי והרי ממילא הכל שלו ולפי דברי הטו"ז אפילו לא אמר ואל תחשבו וכו' הוי מתנה ואני תמה על תמיהתו דבשלמא אם נתכוין למתנה היה צ"ל אני משייר כח לעצמי שפיר י"ל אלו לאפוטרפס נתכוין לא הל"ל אני משייר וודאי למתנה נתכוין לכן צריך היה הדבר לאמר אבל גם אם למתנה נתכוין הוא שפת יתר דהא המתנה לא חיילה אלא לאחר מותו ממילא יש לו כח בחייו לתת מה שירצה א"כ אין הכרע לשום צד מאלה הדברים ואין לומר דצ"ל אני משייר כח לעצמי דלא למשוייה נפשו הדרנא כשירצה לתת בעד נפשו אחר שכבר נתן לאשתו וכעין דאיתא בכתובות דף נ"ג למשוויא נפשך הדרנא לא קאמינא אף דבדין היה יכול לחזור וגם מצוה שלא להעביר נחלה כדאיתא התם דזה אינו דכיון דפירש אני מצוה מחמת מיתה הא פירשב"ם בפי"נ דף קל"ז ע"א דסתם אדם הנותן ממונו לאחר מיתתו אינו רוצה להוציא ממנו מכחו עד שתגמור מיתתו וא"כ כ"ש דפשיטא שאינו מוציא מכחו בחייו ממש שיוכל לעשות בממונו כרצונו וא"כ לא הוי הדרנא כלל דמעיקרא לא נתכוין ליתן רק מה שישאר אחריו.
ס"י כיון שהעמיד ירושת התורה הקשה החמ"ח לפ"ז בחנם הגיה הרמ"א סעיף זיי"ן במי שיש לו רק בן אחד וכו' ועוד בחו"מ סימן רמ"ו סי"א כתב דאם אמר חצי נכסי לבני פלוני וחצי נכסי לבני פלוני הראשון הוי מתנה ושני אפוטרופס ולמה לא אמרינן הא העמיד ירושה דאורייתא בראשון יהא גם לשני מתנה וכתב הב"ש למה לא הקשה מהש"ס דאתמר שם אם נתן כל נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפוטרופס ולא אמרינן למתנה נתן כיון שהעמיד ירושה דאורייתא עכ"ל ונראה דשאני נתן נכסיו כולן לבנו דעשאו אפוטרפוס על כל העזבון גם חלק אותו בן יהא בכלל תפיסת הבית דאזי הוי כהא דתנן פ"א דשקלים ופ"ט דבכורות דף כ"ו דאם לא חלקו היורשים חייבים במעשר בהמה ופטורין מקלבון שממון אביהם בחזקתו עומד כאלו לא ירשו עדיין ואביהם שוקל בשביל בניו משא"כ הא דרב ה"ג שחלק לשתי בנותיו לכ"א שתטול לעצמה יש הוכחה שלא עשה לאשתו אפוטרפסת מדלא עשאה על כל העזבון וכיון דהעמיד ירושה דאורייתא סמכינן על ההוכחה לכן הקשה החמ"ח רק מחצי לבני פלוני דאזי אין הראשון אפוטרפס כלל ונוטל החלי לעצמו וגם העמיד בזה ירושה דאורייתא.
אמנם לסלק קושיות החמ"ח לולא מה שהבינו בדברי רה"ג נ"ל כונתו כיון שאמר בתי פלונית תטול נו"ן ז"כ ובתי פלונית תטול כו"ן ז"כ ועל אשתו אמר השאר שלה ולא אמר תטול השאר או יהא שלה הדברים מוכיחין שהודה דהשאר שלה מחמת נצ"ב או כ"מ וכה"ג ולא אחז"ל דלא עשאה אלא אפוטרופס רק בכותב לה כל נכסיו במתנה ולא באודיתא דאם אמת הדבר ודאי לא יפקיעו חכז"ל את שלה מכבר ואודיתא מהני אפילו ודאי אינו של פלוני שהודה כו בהודאה גמורה שאין לומר שלא להשביע אומר כן כמ"ש סמ"ע בחו"מ סימן רנ"ו ומבואר כן בב"ב דף קמ"ט וכאן ל"ל שלא להשביע אמר כן לא מבעיא אם אמר הבעל בפניה כנראה מלשון רב האיי בב"י דאמר לה אלא אפילו שלא בפניה כיון דאמרו להשכ"וו אשתך מה תהא עליה כמ"ש המחבר או כמ"ש בב"י מה תתן לאשתך ל"ל שלא להשביע אמר כן דא"כ לא נתן לה כלום וי"ל דהוה כתבעה ממנו ע"י שליח דל"ל שלא להשביע כדאיתא בחו"מ סימן פ"א סי"ד בהג"ה וגם הוי כמוסר דבניו בצוואה דל"ל שלא להשביע כמבואר כ"ז בריב"ש סי' שצ"ב וצע"ג אם נאמר דגם באודיתא אחז"ל לא עשאה אלא אפוטרופס אפילו ידוע שאין הנכסים שלה אבל כשאין ידוע וי"ל באמת הודה והנכסים בחייו שלו ודאי נאמן על עצמו.
אלא דהיה אפשר להטות כיון דלא נתן כלום לבתו השלישית אם איתא דהשאר של אשתו באמת העביר נחלה מבתו השלישית דהיה כו לחלק המאה זהובים לשלשתן לכן לא נסמוך על אומדנא ונפרש מה שאמר השאר שלה היינו דנותן לה מעכשיו ושכ"מ מדבר בלשון קבר כמ"ם הראב"ד שבאס"ז פי"נ דף קל"א ע"ב מפני שכבד עליו הדיבור לא בירר עיי"ש והיכא דמעביר נחלה לא סמכינן אאומדנא כמ"ש הסמ"ע בסימן רמ"ז ס"ק ד' לכן כתב רה"ג כיון דהעמיד ירושת התורה בשתי הבנות ולא עקר לגמרי הירושה אינו מחויב יותר עכ"פ מן התורה אף דאחז"ל לא תיהוי באעבורי אחסנתא מ"מ לא הכל נזהרין בזה וכמ"ש הה"מ בפ"א מה"א ה"ה ובפרק איזהו נשך אמרו רב עילש גברא רבא ואיסורא לאינשי לא ספי אפילו באיסור דרבנן משום דגברא רבא היה ולא באינשי דעלמא לכן מפרשינן דברי השכ"מ כפשוטו יותר דהודה דהשאר שלה כיון דיש הוכחה דלא אמר השאר תטול כמו שאמר על בנותיו או יהא שלה ומפרט הא דלא עשאה אלא אפוטרופס תק"ח כמו שאמרו שווינהו רבנן וכפרש"י בפ"ק דגיטין דף י"ד והוי כספק בתקנה דמעמידין הדין על ד"ת ול"ד לבעיא בבריא האיך דהתם הנכסים אוקמוכין חזקת מ"ק משא"כ הכא אם הוי הודאה ליכא חמ"ק כן י"ל בדברי רת"ג אך לשון המחבר הוי מרזנה גמורה לא אפשר לפרש כן רק אם נאמר דס"ל אפילו ידוע דאין לה נצ"ב ונ"מ מ"מ כל שנתן באודיתא דנין כאלו הודה באמת כיון דהאי דינא דלא עשאה אלא אפוטרופס הלכתא בל"ט אין לך בו רק מה שאמרו בפירוש שכתב לה במתנה ולא באודיתא דגילה דעתו דרוצה שיהא דינה כאלו השאר שלה מכבר דלא הפקיעו חכז"ל ממנה ליורשים וברמב"ם פ"ט מה"ז ה"ו שכ"מ שהודה שיש לפלוני אצלו כך וכך תנהו לו חצר פלוני של פלוני הוא הודאתו הודאה עיי"ש הרי אם אמר של פלוני הוא הוי הודאה וה"נ אם אמר סלה הוא ונראה מה שבחצר לא הזכיר הרמב"ם תנהו לו דדוקא בחוב ופקדון מעות וכלים שתחת ידו צ"ל תנהו לו דמחוסר נתינה לכן אם לא אמר תנהו אמרינן שלא להשביע אמר כן אם לא הודה בפניו או דרך הודאה גמורה אבל בחצר ממילא ברשות מרה קיים אצ"ל תנהו ועיין בנתיבות ר"ס מ"ם דבסתם אמרינן דהודאה הוא וקונה באודיתא אפילו שניהם מודים דאין חויב לו ואפילו לא אמר א"ע מהני הודאה גמורה להיות קנין ועוד נראה דיש הוכחה. דהקנה לה בהודאה מדאמר שלה הוא והרי מתנת שכ"מ אינו חל עד אח"מ ועדיין אינו שלה אע"כ הקנה לה בהודאה דאז אם עומד אינו חוזר כדאיתא בחו"מ סימן רנ"ו שייך שפיר לשון שלה הוא דמעתה שלה הוא.
בחו"מ סימן רמ"ו ס"ח מבואר בהא דעשאה אפוטרופס דדוקא אם אמר תנו אף כתבו ואל"ה גם אפוטרופס אינו דשמא לא גמר להקנות רק בשטר ואין שטר לאח"מ ובסימן ר"נ סי"ז בהג"ה כתב שכ"מ שצוה להיות פלוני אפוטרופס וקנו מידו דבריו קיימין וא"צ יפוי כח ולכאורה הדברים סותרים זא"ז ועמד בזה הב"מ כאן ובנ"מ שם וכן בהגהות רע"ק שם ולע"ד כיון הא דלא עשאו אלא אפוטרפס שוינהו רבנן ומשום הפקר ב"ד כפרש"י בגיטין פ"ק דף י"ד וכ"כ נמ"י בב"ב דרבנן סתרו מתנתו הרי דמד"ת הוה מתנה אלא דחז"ל ראו והתקנו כדי שלא לעקור ירושה דאורייתא לגמרי ולפיכך בשייר כ"ש הוי מתנה וא"כ תינח אם לולא תקנתם הוי נעקר הירושה אבל כשלא ייפה כח דמד"ת גם המתנה בטלה למה יעשו אותה אפוטרופס מה שלא צוה ובפיו אמר לשם מתנה ולא לאפוטרופס משא"כ בסימן ר"נ דצוה בפירוש שיהא פלוני אפוטרופס ומה דאמרו לא עשאה אלא אפוטרופס אף דלא צוה משום דלא לעקור להדיא צוואתו אמרו לא עשאה אלא אפוטרופס לכן כשיש הוכחה או בירר דלמתנה גמורה מצווה הוי מתנה.