ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות כתובות · סימן קב
ס"א מי שמת ואלמנותו באה לגבות כתובתה ועליו בע"ח ברשד"ם חא"ע סימן קפ"ג אם היה חייב שכירות למשכיר ונמצא מטלטלין בתוך הבית המשכיר קודם לאלמנה אמנם בשו"ת רע"ק סימן קל"ג פלפל בפלוגתא של הפוסקים אם חצרו של משכיר קונה לו כיון דשוכר יכול לסגור הדלת ולמחות למשכיר דריסת הרגל בו אינו משתמר לדעתו א"כ לא הוה כתפס המשכיר מטלטלין של השוכר בבית וגם כשלא כלתה זמן שכירות הבית כשמת השוכר י"ל גם האלמנה יכולה לדור בו בחנם כיון דבעלה זכה הבית לדירה משועבד לה בתורת קרקע לכתובתה והובא בפ"ת סק"ד.
ולא נראה כיון דע"ד שכירות השכיר וכיון שמת השוכר ולא נשאר ממנו לשלם שכירות בטלה השכירות ועיין חמ"ח וב"ש לקמן סי' ק"כ דאם נטל הבעל הגט מן הסופר ולא משלם לו הוי הגט גזל ביד הבעל ואינה מגורשת ומכח זה כתב הנתיבות בסי' ק"ץ סק"ז דאם מכר חפץ לחברו אם תובע דמי החפץ והלוקח טוען שאין לו אפילו לא עייל ונפיק אזוזי ביומו בטל המקח ולא אמרינן דהמעות הוי כחוב עליו עיי"ש וכ"ש הכא כיון שמת השוכר ולא נשאר ממה לשלם דודאי בטלה השכירות מכאן ולהבא ואיך תדור בחנם.
ולפ"ז אני אומר דגם למפרע הוי כאלו דר בו השוכר בגזלה אף דמה שכבר דר אינו בחזרה ולא דמי לחפץ שישנו בעין מ"מ הרי הגט כמי אינו שוה כלום לסופר ומ"מ אמרינן דהוי כגזל ביד הבעל כיון דע"ד שכירות כתבו הסופר ואינו משלם וא"כ לית לשוכר ובאי כחו זכיה בבית ולכ"ע הוי לגמרי ביתו של משכיר חוכה לו החפלים שבבית בעד שכירתו ואף דאם יזכה המשכיר בהחפצים נמצא משתלם שכירתו והוי ביתו של שוכר זה דומה למה שהובא בתוספת פרק המגרש בע"מ שלא תנשאו לפלוני ונשאת לו מן התוספתא דאין הנשואין חלין משום איסור א"א והוי גט אף דאם הוה גט ממילא הנשואין חלין עיי"ש.
ואאת"ל דא"י לזכות המשכיר בחפצים כיון דאם יזכה הרי משתלם השכירות והוי ביתו של שוכר מ"מ נימא דאינו זוכה בהחפצים מה שעולה השכירות בעד שעת מיתת השוכר ממילא בטלה השכירות אז והדר הבית למשכיר וזוכה בהחפצים בעד השכירות שמגיע לו עד אז ולפ"ז גם להגט מקושר שבסימן ק"כ שכתב דגט אינו דומה למוכר חפץ דישנו בחזרה ושוה למוכר כמקדם לכן בטל המקח משא"כ בגט דאחר כתיבתו אינו שוה לשוכר כלום דהוי כמוכר שדהו מפני רעתו דאף דעייל ונפיק אזוזי אין המקח בטל ולפי דבריו גם בשכירות במה שכבר דר בו השוכר ל"ל דהשכירות בטל מ"מ משעה שמת השוכר ולא נשאר במה לשלם בטלה השכירות דזה הוי כחפץ דשוה מכאן ולהבא.
ומה שפלפל רע"ק זלה"ה כיון דחצר דגברא מטעם שליחות איך זכה החצר למשכיר דהרי חב לאחריני דהיינו האשה שיגיע לה הכתובה הנה י"ל לפימ"ש הפנ"י בכתובות דף פ"ד דהוי קצת בעברה לתפוס בשביל אחר כשחב לאחריני ממילא בחצר לא שייך זה ואח"כ ראיתי שבאותה תשובה הביא שכ"כ הב"מ וגם מצאתי בנתיבות סי' ק"ה כ"כ והביא ראיה מב"מ דף י"א דחצר קונה מטעם שליחות אף בגנבה דהוי עברה וחב לאחריני עיי"ש הגם דאינו מובן מ"ש דגנבה חב לאחריני דאטו קנין הגנבה להיות של גנב אלא דע"י קנין מתחייב באחריות והוא זכות לבעלים ואי לא קני הגנב מ"מ גונב ולא נ"מ להגנב בקנין אבל מ"מ מוכח דגם בדבר עברה חצר קונה.
ועיי"ש בנה"מ סימן ריש דחצר המשתמרת קונה לגדול אפילו ישן כיון דמשתמרת מצד עלמה לא בעינן עומד בצדו ולא משתמר לדעתו.
ס"ב ותדחה האשה מלגבות עיקר ותוספת הקשה הר"ן איך נגזל את האשה כיון דמדינא יחלוקו ונראה דלכאורה קשה למה הוצרך בגמרא לומר משום שיותר ממה שהאיש רוצה לישא רוצית להנשא ת"ל דכתובה רק דרבנן וחוב למלוה דאורייתא ואפילו אם של"ד לגבות מיתמי הא בזה שוין הבע"ח והאלמנה וא"כ דין בע"ח עדיף דחובו מדאורייתא וכדאיתא בירושלמי פרק הכותב סוף ה"ב דלפיכך נותנין ליורשין ולא לכתובה ובע"ח אף כשפטורין מן השבועה משום דזהו תורה וזהו אינו תורה משום דשל"ד לגבות מיתומים וצ"ל דגמרא דילן ס"ל דבממון דהפקר ב"ד הפקר הוי כדאורייתא וכ"ז זולת הטעם דיותר ממה שאיש רוצה לישא אבל מהאי טעמא לא עשאוהו לכתובה כשל תורה כיון דגבי בע"ח איכא נע"ד וגבי אשה אין חשש שלא תנשא והר"ן שלא תירץ הכי משום דהביא פרש"י דגם בנצ"ב תדחה האשה ואפשר שהכריח לרש"י לומר גם בנצ"ב מדלא אמר בגמרא משום דזו תורה וזו אינו תורה אבל לפי מה דפסקו דלגבי נצ"ב דינה כבע"ח י"ל כמו שכתבתי.
ולפ"ז מ"ש בשע"מ בחו"מ ריש סי' מ"ם דאם נתחייב לאחד בחנם ולאחד מחמת הלואה ואין ממה לגבות לשניהם נותנין להמלוה והוכחתו מכאן אינו מוכרח דשאני הכא דזו תורה וזהו אינו תורה ומשום טעמא דכע"ד לא אוקמו דבריהם נגד ד"ת ועוד דחיתי דבריו בחיבורי ערך ש"י שם.
חמ"ח סק"ב כתב אע"ג דכתב לה מטלטלי ומקרקעי דגובה מדינא ולא מתקנת הגאונים מ"מ לבע"ח יהבינן ותמהו הבית מאיר ובשו"ת רע"ק דאיך תדחה תקנת הגאונים שבע"ח יטול ממטלטלי דיתמי את כתובתה דגובה מדינא ונראה כיון דלא אמרו בגמרא ה"ט דתדחה האשה מפני בע"ח משום דכתובה רק מדרבנן וחוב דאורייתא ה"נ לא ידחה הבע"ח מפני כתובתה דאף דמדינא גובה ממטלטלי מ"מ עיקר הכתובה רק מדרבנן אפילו כתב לה כתובה וכמ"ש תוספת בר"פ אעפ"י בד"ה ולעוברת ע"ד דגם תוס' דינה רק ככתובה דמה שכתב לה תוספת אדעתא דכתובה שחייבוהו רבנן כתב לה וא"כ ה"נ בכתב לה שתגבה ממטלטלי ג"כ רק אדעת כתובה מדרבנן כתב לה והכי אלים תקנת גאונים נגד תק"ח כתק"ח נגד דאורייתא.
ולפ"ז נדחה ראיות הב"מ ורע"ק מהרשב"א סימן תתקנ"ד דהתם מיירי לדחות תקנת גאונים מחמת דאורייתא אמנם מה שהביא הב"מ מתשובת ראב"ד שבב"י חו"מ סימן ק"ד שכתב לדחות שעבוד דרבנן מחמת שעבוד דאורייתא קשה על הראב"ד דא"כ למה לא קאמר הש"ס ה"ט להגבות לב"ח ולא לאשה בכתובתה דאינה רק מדרבנן וצ"ל אחת משתים או דס"ל כרש"י דגם כל"ב דהחוב מדאורייתא לא יהבינן לה או דס"ל כר"ת וסייעתיה בפ"ק דכתובות דף יו"ד דקי"ל כתובה דאורייתא וא"כ לפי מה דפסקינן כתובת דרבנן והגמרא דאמר לאשה לא יהבינן אינו בנצ"ב א"כ מוכח דלא דחינן חוב דרבנן מפני חוב דאורייתא זולת הטעם דנע"ד ויותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא ה"נ לא דחינן תקנת הגאונים מפני כתובה דרבנן וכהחמ"ח.
ס"ה הקדיש כל נכסיו בערכין פ"ו דכ"ג איתא דר"א ור"י פליגי אי מצי למתשיל על הקדש ולכן ס"ל לר"י דא"צ להדירה ורמב"ם פ"ז דהלכות ערכין פסק דצריך להדירה אף דמועיל שאלה וכתב הכ"מ משום דר"ה ס"ל בריא שהקדיש א"נ לומר מנה לפלוני בידי דחייש לקנוניא ור"ה יליף לה מדתנן התם דרשב"ג היה אומר כן אף בערב לכתובה משמע דגם בהקדיש ס"ל דצריך להדירה עיי"ש מ"מ קשה כיון דמהני שאלה מה חשש קנוניא ובידו למתשל ולעשות בהיתר ונ"ל לפימ"ש רדב"ז בח"א סי' קל"ד בהקדיש לעניים דמהני שאלה ומנדין לחכם הנשאל והתיר וכ"כ בהדיא המפרשים והטעם מפני שמפסיד את העניים את"ד והובא באחרונים ביו"ד סי' רנ"ח ולפ"ז לא הוי בידו דמי יימר דיזדקק לו חכם לעשות איסור ור"י ע"כ ס"ל דאין החכם עושה איסור כיון דעוקר הנדר וההקדש למפרע ואינו הפסד ממש רק מניעת רווחא וכ"ד רבצ"א בתשובה סימן ט"ו דמותר להתיר אבל ר"ח ורשב"ג ע"כ ס"ל דיש איסור להחכם להתיר לכתחלה לגרום מניעת ריוח לעניים וודאי לא קיל הקדש מצדקה לעניים לענין איסור זה שחידשו לנו רדב"ז והמפרשים וי"ל דרשב"ג לשיטתו בפרק השולח דף מ"א דעשה עבדו אפותקי ושחררו דמפקיע מידי שעבוד דס"ל לרבנן דמזיק שעבודו של חברו פטור ורשב"ג מחייב והכא דעוקר ההקדש ע"י שאלה מעיקרא קיל ממזיק שיעבוד דעכ"פ עד עתה היה השעבוד והוי גרמא להפסד משא"כ כאן הוי גרמא על מניעת ריוח חדא דההקדש לא הוציא מעולם מעות על זה ועוד דנעקר ההקדש למפרע מ"מ לרבנן דמזיק שעבוד פטור אפילו דעכ"פ אסור לכתחלה אבל כאן מותר גם לכתחלה ול"ד למשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג דאמר אביי בסוטה דף כ"א דהוא רשע ערום אף דהוי רק מניעת ריוח דהתם עכ"פ דעת הנותן שישאר לאחרייך עיי"ש בתוספת ועוד דאנן באמת קי"ל כרשב"ג דמזיק את שיעבוד חברו חייב לכן גם גרמא במניעת ריוח אסור כהך דמשיא עצה למכור בנכסים דג"כ הוי רק מניעת ריוח ולכן אין לחכם להזדקק להתיר נדרי הקדש משום רווחא דוהקדש לכן יש חשש קנוניא וצריך לידור הנאה ממנה ועיין שו"ת מהר"ם אלשיך סי' ר"ז דכתב ה"א דאר"י התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק דוקא במקום שחב דגורם הפסד ולא כשגורם בתפיסתו רק מניעת ריוח וא"כ ה"נ י"ל לרבנן דמזיק שעבודו ש"ח פטור אף דגורם הפסד ממילא במניעת ריוח אפילו איסור ליכא וה"נ להתיר נדרי הקדש דאם גורם מניעת ריוח להקדש גורם ריוח להנודר אבל לרשב"ג דמזיק שעבודו ש"ח חייב כשגורם הפסד ממילא במניעת ריוח נהי דליחייבו א"א מ"מ אסור לכתחלה להכניס עצמו כיון דלרשב"ג הוי כמזיק בידים ממון חברו כשמסלק השעבוד ה"נ מסלק שיעבוד ההקדש.
ודברי הב"ש שהקשה על המחבר למה צריכין להדירו כיון דיכול למתשל צל"ע דאאת"ל דרדב"ז והמפרשים לא אמרו רק בהקדיש לעניים דהמתיר לו חייב נדוי הא כתב רשב"א בח"א סימן תשמ"ב דסתם הקדש בזמן הזה לעניים דאין אדם מכיר היום הקדש בדק הבית וכ"כ רשב"א בח"ד סי' ק"ג אלא דגם זה צל"ע אטו ליכא עכשיו הקדש לבית הכנסת ולס"ת כדאיתא בחו"מ סימן צ"ה ס"א ואפשר דגם הרשב"א אין כונתו רק לשלול דאינו לבדק הבית המקדש והוי רק כצדקה להדיוט ודין חולין יש לו כמ"ש בטור חו"מ ס"ס רי"ב וגם זה צ"ע אם הקדיש לבית הכנסת או לס"ת או לבית הקברות אם מותר להתיר נדרו להרדב"ז והמפרשים.