אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק ב הלכות כתובות › סימן ק

ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות כתובות · סימן ק

סימן צט

ס"א במתנות בריא בקה"י תירץ סתירת הרשב"א דכשהודה לפני ב"ד דתלינן דהודה לדחות בע"ח אינו מועיל מצד קנין אודיתא ולומר דהודה באמת מחמת מגו מנגד לו החזקה דמה שת"י שלו משא"כ בהוציא חברו כת"י של זה שהודה אין החזקה מנגד להמגו דאמרינן אמת שלא חייב לו מכבר מצד החזקה אלא דמועיל הודאתו מצד שחייב את עצמו מעכשיו ומועיל מצד קנין אודיתא עיי"ש ולא נראה לי דבשלמא אודיתא דאיסור גיורא דהוי קנין אף דגם המקבל יודע שאינו אמת מ"מ לא מרעא החזקה להודאתו כיון דהודאות בע"ד בשלו כמאה עדים מועיל גם נגד חזקה והוי קנין משא"כ כשחב לאחריני דלא אמרינן הודאות בע"ד כמ"ע וכאלו אינו בע"ד דאין הדבר שלו ממילא כיון דאינו מועיל מצד הודאות בע"ד לומר דחייב מכבר ממילא לא הוי נמי קנין אודיתא שו"ר בקצו"ח כמו שכתבתי עיי"ש בסימן צ"ט סק"ב.

ועוד הא במקו"ח סי' תמ"ח כתב דלענין מכירת חמץ אין לסמוך על קנין אודיתא האמור בב"ב דף קמ"ט דלענין הפקעת איסור לא מהני הודאה בשקר וכן מוכח בחידושי רשב"א לקידושין דף כ"ו דאודיתא לאו קנין הוא רק הוא מטעם שאדם נאמן על עצמו לחוב לעצמו והב"ד עושין עפ"י הודאתו עיי"ש וא"כ כשחב לאחריני אינו חב לעצמו ואיך יעשו ב"ד עפ"י הודאתו לחוב לאחריני

ועוד כיון דקנין אודיתא רק מדרבנן כמ"ש התוס' בב"ק פרק הגוזל דף ק"ד בד"ה אגב א"כ י"ל תקנתא לרשיעא לא עבדי רבנן דודאי רשע הוא אם נותן שלו לאחר ואינו משלם למי שחייב לו מכבר ועיין רמב"ם פ"ט מה"ז ה"י ובמל"מ שם ובחו"מ סי' רנ"ו ס"ג.

אמנם בישוב סתירת הרשב"א נ"ל דבחנם נתחבטו בש"ך ותומים סימן צ"ט וב"ש כאן דז"ל תשובת רשב"א ח"ב סי' קנ"א ראובן הודה בכת"י לנמואל בן שמעון אחיו שכל מה שיש לו בין קרקע בין מטלטלין היה שותף בינו ובין שותף אחיו אבי נמואל ואלמנת ראובן טוענת שאינה מאמינה שנכתב כתב הודאה זה קודם שנשאת והשיב דנאמן על המטלטלין דאלו רצה להוציאם משעבודה למה לו לשקר הרי יכול ליתנם לזה עכשיו או למוכרם לו את"ד ובח"א סי' אלף מ"ז כתב באמר של פלוני הם דלא מועיל מגו והרשב"א לשיטתו דבסמ"ע סי' קמ"ט ס"ז הביא תשובת רשב"א דבמה שירשו אחין מאביהם יחד הם כשותפין ואין מחזיקין זה על זה ואפילו אין כיס אחד להם אין מחזיקין באותה ירושה ובחו"מ סי' קי"ב ס"ב איתא כשבא מלוה לטרוף מלקוחות וטוענים שאחר שלוה קנה הלוה אותם קרקעות י"א שעל המלוה להביא ראיה וי"א דמעמידין הנכסים על חזקתן ונאמר שהיו שלו ושל אבותיו מעולם וכדעת י"א השני כתב בתשובת רשב"א הובא בב"י וחו"מ ס"ס ר"נ וגם י"א ראשון דעתם רק משום דמלוה בא להוציא מהלוקח לא אלים חזקה זו להוציא ועש"ך סי' סמך ס"ו ס"ק כ"ח ולכן בהודה לאחיו ולא ידענו מהיכן באו נכסים הללו ליד ראובן אמרינן דירשם מאביו וא"כ אין לומר חזקה כל מה שת"י של אדם הוא שלו דבירושה אין אחים מחזיקין זע"ז אלא כשאין לו מגו כיון דספק הוא עכ"פ שמא אחיו אבי נמואל לקח חלק ירושתו וקנוניא עשה ראובן ואין ספק מוציא מידי ודאי שעבוד הכתובה לזה צריך מגו משא"כ בתשובה ח"א אלף מ"ז דלא מיירי באחים ולא לחנם נקט בח"ב השאלה באחים וגם הודה ראובן על כל נכסיו דרגל"ד שהבית והון נחלת אבות וירשו שניהם ועיין בד"מ ס"ס קי"ב לחו"מ סק"ג דהיכא שאין שום אחד מוחזק יש לסמוך אמ"ד דחזקה שהיו של אבותיו.

ועוד לפימ"ש הרשב"א בסימן תתק"ן באחים ואחיות מסתברא כי לעתים אין להם חזקה וזה תלוי בראיות ב"ד וכ"כ רמב"ן במיוחסות סימן צ"ג וא"כ נהי ברחוקים אנן סהדי דכר מה שת"י הוא שלו ולפיכך לא מהני מגו נגד אנן סהדי וכמ"ש בשו"ת רשב"א ח"ב סי' רמ"ה אבל באחים דלעתים אין להם חזקה ותלוי בראיות ב"ד ה"נ מהני מגו דמסתברא דקושטא קאמר וראיה לזה משו"ת ריב"ש סימן רנ"ב בעובדא דיצחק היה ידוע לו קרקע ואלמנת יעקב בן אחיו של יצחק טוענת דבעלה והיא החזיקו באותו קרקע ג"ש והשיב יצחק כי לא הקפיד על בן אחיו שהיה מורשה בנכסיו והשיב ריב"ש עפימ"ש הרשב"א הנ"ל דבאחים לעתים אין להם חזקה זע"ז ה"נ שהיה יעקב בן אחיו וטוען יצחק שלא הקפיד מחמת שהיה מורשה שלו אע"ג דאין ליצחק עדות שהיה יעקב מורשה שלו הא גם האלמנה אין לה ראיה על החזקה רק מתוך הודאות יצחק לכן נאמן יצחק במגו עיי"ש והרי דלא סמך הריב"ש על מגו של יצחק וע"ב משום די"ל דהוה כמגו במקום אנן סהדי כיון דהניח ליעקב ואשתו לאכול כל פירות הקרקע ולא עשה שום מחאה כל ג"ש וכ"ד רשב"א שבאס"ז בפחז"ה דף ל"ג דגם כשאין ראיה למחזיק על חזקת ג"ש רק עפ"י הודאות המערער אין המערער נאמן לטעון לא מכרתי ואף דבערך ש"י סי' ק"ם ס"ח כתבתי בזה פלוגתת שע"מ וכתובות והעלתי דמגו דהפה שאסר מהני מ"מ י"ל דהריב"ש כתב לרווחא דמלתא דאאת"ל דמגו כזו נמי לא מהני נגד חזקת ג"ש כיון דאנן סהדי מדלא מיחה בו מ"מ בהצטרף להמגו שהיה בן אחיו דלעתים אין לו חזקה נאמן יצחק במגו וע"כ ה"נ נאמן לומר דנכסיו בשותפות עם אחיו אף דהחזיק הוא לבד בהנכסים כיון דיש לו מגו דבידו היה ליתן או למכור וגם הודה לאחיו דאין החזקה אלים כ"כ כמו ברחוק כי לעתים אין להם חזקה זע"ז ותלוי בראות עיני הב"ד אף דברחוקים לא תלוי בראות עיני הב"ד ה"נ ע"י המגו דיש הוכחה דקושטא הוא.

ונפקא מינה בין שני תירוצים שכתבתי דלתירוץ ראשון צ"ל דמיירי הרשב"א בקרקעות ומטלטלין שאין בהן דין חלוקה כגון דבכל קרקע לית בה דין חלוקה והקרקעות אין שוין בדמיהן או אין שוין בתשמישן וכל המטלטלין ג"כ עד"ז על דרך המבואר בחו"מ סימן קע"א ס"ג וסי"ג דהא הרשב"א לא אמר דיורשים אין מחזיקין זע"ז רק משום דהן כשותפין והרי בשותפין נמי אם יש דין חלוקה מחזיקין זע"ז כדאיתא בסימן קמ"ט ס"ב וברשב"א בב"י מחס"א שממנה הוציא הסמ"ע דבריו וכ"כ בתשובת רשב"א ח"ד סי' קע"א אמנם י"ל כיון דאמרינן דנחלת אבותיו של ראובן הוא א"כ שמעון אחיו מעיקרא היה לו בו חצי אלא מאחר שהוא עתה תחת יד ראובן נימא דקנה משמעון או נתן לו חלק אחר דג"כ הוי כלוקח דקי"ל אחין שחלקו לקוחות הן כמ"ש תוס' השולח דף מ"ח א"כ הרי מהראנ"ח מספ"ל אם החזיק בבית ג"ש וידוע דמעיקרא היה של שמעון אם מהני הודאות ראובן שעדיין הוא של שמעון ואינה נוטלת כתובתה מהבית ומהריב"ל ס"ל דמהני ההודאה כמ"ש בכנה"ג בהגהות ב"י אות ל"ח א"כ עכ"פ מהני מגו בכה"ג אפי' יש בהן דין חלוקה.

ס"ב בהג"ה לאחר ב' או ג' שנים בשו"ת חוה"ש סי' צ"ג כתב ע"ד השטר שכתוב בו מעכשיו נתתי לבני יעקב ד"א קרקע ואגבן הקנתי ונתתי אליו במתנה גמורה רביעית ביתי ובאופן שהמתנה לא יחול רק שעה אחת לפני מיתתה עכ"ל השטר ומת יעקב בחיי הנותן ואלמנתו רוצה לגבות כתובתה מהרביעית הבית ופסק כיון דקנה הגוף מיד לא הוי ראוי והעתיקו בפ"ת כאן ותמוה לי דהא אין קרקע נקנה אג"ק כדאיתא בשו"ת תה"א לרשב"א סי' קכ"ד ובחו"מ סי' ר"ב ס"ו וא"ל דמ"מ קנה בשטר לבד דהא איתא בפ"ק דב"מ דראה את המציאה תוך ד' אמותיו ונפל עליה לא קנה בד"א דגלי דעתיה דבד"א לא ניחא ליה דליקני אלא בנפילה ה"נ גלי דעתיה דנותן דבאגב ניחא לו להקנות ולא בשטר וכה"ג כתב הריב"ש סימן שמ"ה דהיכי דל"ל דליפות כחו כתב כן ל"ל ארכביה אתרי רכשי שיקנה באיזה שירצה עיי"ש וה"נ ליכא יפוי כח בקנין אג"ק יותר מקנין השטר וכ"כ בחוט המשולש בטור השני שאלה כ"ף דאם כתוב בשטר מתנה נתתי לפלוני בני מטלטלי ואגבן מקרקעי או קרקע אג"ק ואפילו כתוב בסוף השטר וקנינו על מה דכתוב ומפרש לעיל בטלה המתנה והרבה ראיות עיי"ש

הואיל והיו משעבדים לאלמנת אביו כשמת ראובן זה מדברי מרדכי סוף נערה ולעיל סימן צדיק סס"א פסק רמ"א דבעל יורש אשתו דכשנתה היה משועבדים לכתובת ומזונות חמותו וביאר טעמו במרדכי ס"פ כל הנשבעין דאם תאמר דהוי ראוי בטלת ירושת בנו הבכור דאין לך אדם מני אלף שאין עליו שעבוד כתובה ומזונת אלמנתו ושעבוד ב"ח עיי"ש ומקור הדבר עפחז"ה דף נ"ה דאמר שמואל דדמ"ד ולכן כשעבדי מלך מכרו לישראל קרקע בעד מס המגיע מהקרקע זכה לוקח ואמר בגמרא ה"מ לטסקא אבל לכרגא לא ר"ה ברדר"י אמר אפי' לכרגא ופריך אמימר א"כ ביטלת ירושת בן הבכור דה"ל ראוי ואי' הבכור נוטל בראוי ורי"ף ורמב"ם ורא"ש השמיטו דין זה דאם האב חייב מס למלך דאין הבכור נוטל פ"ש ומהרא"ש סימן קמ"ט הניח הדבר בקושיא.

ונ"ל דיש לחקור הא דדמ"ד אם ד"ת או תק"ח וכן נראה ממה דפריך א"כ בטלת ירושת בנו הבכור דמאי קושיא אה"נ וקרא מיירי אם מת ואין עליו שעבוד מס אלא ודאי משום דלא יתקנו רבנן דבר הגורם לעקור מצות התורה על פי רוב וגם בלא"ה נראה כן דגם למ"ד בסנהדרין דף כ"ט ופסקו הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ד דכל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו ה"ד במלך ישראל דפרשת מלך קאי במלך ישראל אבל עכו"ם אפילו לפי מ"ש הראשונים הטעם דדמ"ד משום דהארץ שלו מ"מ הא קי"ל ראה ויתר גוים התיר ממונם אע"כ תק"ח הוא כדי שלא יבא מזה כמה תקלות ויהא המלכות דעתם נוחה ממנו ובבבא קמא דף קי"ג ע"ב אמר רבא תדע דדמ"ד דעבדי גשרא ועברינן עליהן א"כ אין מזה ראיה שיהא מד"ת דגם אם תק"ח הוא שפיר.

וכיון שכן מאי פריך א"כ בטלת ירושת הבכור ודאי אין לו ליטול אם נלקח כל הירושה בעד המס אלא אם נשאר אחר פרעון המס א"כ הא קי"ל בביצה דל"ח בדרבנן יש ברירה ונימא הוברר הדבר למפרע דזה שנשאר היה ליורשים וצ"ל כיון דסוגית הגמרא בפחז"ה אזלא אליבא דשמואל וגם מה דפליג הגמרא עם ר"ה ברדר"י לענין כרגא ג"כ אליבא דשמואל דנהי דאמר שמואל בטסקא ס"ל לר"ה ברדר"י דל"ד נקט טסקא דהה"ד כרגא או בזמנו של שמואל לא היה המלך גובה ומוכר נכסים משום כרגא רק היה מונח אקרקפתא דגברא ואח"כ נשתנה דהא מצינו בש"ס דפריך ממימרא דרו"ש על אמוראי בתראי אע"כ ס"ל דגם לשמואל כן הוא לכן פריך שפיר א"כ בטלת ירושת בכור דשמואל ס"ל בביצה שם גם בדרבנן א"ב וכ"ש דא"ש לפימ"ש בחידושי רמב"ן דפריך ממעשים בכל יום דבכור נוטל פי שנים דשפיר מקשה למ"ד דאין ברירה גם בדרבנן.

ועוד נראה דאם דדמ"ד רק מתק"ח שלא יבואו לתקלה למה להו לתקן שיהא של מלך קודם שבא לגבות דהא סגי אם יהא של המלך בשעה שבא לגבות ולמכור ומאז הפקרו הפקר וא"כ כשנפל הירושה קודם שבא גובי המס לגבות ולמכור עדיין היה הכל של האב ומוחזק אצלו ומה פריך א"כ בטלת ירושת בכור ונראה דבפ"ק דגיטין דף יו"ד ע"ב פריך אהא דשטרי מתנות הנעשה בערכאות כשרין הא חספא בעלמא הן ומתרץ שמואל דדמ"ד והש"ס מתרץ תני חוץ מכגיטי נשים דבאמת פסולין ועמדו המפרשים הא קי"ל דדמ"ד ולמה לא ניחא לגמרא בתירוצא דשמואל ונראה דתליא בזה אם דדמ"ד מד"ת אין חילוק בין מסים או שאר דינים כשטרות שלהם אבל אם רק מתק"ח דוקא במסים וכדומה שנעשה להנאות המלך דבזה יש למלך קפידא גדולה ויש לחוש לכמה תקלות לכן הש"ס ס"ל דדמ"ד רק מתקנה ולא שייך בשטרות שבין ישראל לחברו דמה אכפת למלכותא בזה לכן בפחז"ה דקאי לשמואל שפיר פריך א"כ בטלת ירושת בכור וכיון דקי"ל דשטר מתנות הנעשים בערכאות פסולין כדפסקו שם הפוסקים ממילא אין לבטל ירושת בכור ולכן השמיטוהו דין זה והרמ"א בחו"מ סי' רע"ח הביא דין זה מהנמ"י ולפע"ד אין דין זה מוסכם דלא הוי שתקי רי"ף ורמב"ם ורא"ש מלהשמיענו כזאת אם ס"ל הכי.

ועוד נראה דרשב"ם פירש הא דפליגי לענין כרגא דר"ה בדר"י ס"ל דדין המלך הוא למכור גם קרקעות בעד כרגא ואידך ס"ל דאין זה דין המלך והקשה רמב"ן האיך פליגי בזה אם מצות המלך הוא הא דדמ"ד ואם אין מצות המלך היא פשיטא שאין המכר מכר וכתב דתרצו דלמא שלוחי המלך מעצמן עושין ולא ממצות המלך ואין נראה אלא דכי אמרינן דדמ"ד אלא דבר שהנהיגו כל המלכים אשר מימים קדמונים כן אבל מה שהמלך עושה לפי שעה וחוק חדש אינו דד"מ עיי"ש והנה הרמב"ם בהלכות גזלה פ"ה הי"ד לא ס"ל הכי וצ"ל דס"ל כתירוץ ראשון וגם לרמב"ן צ"ל כיון דתלוי במה שהוא מחוקי מלכים קדמונים לכן א"א להתברר עכשיו אף דסתמא עבדיו אין עושין רק מחוב המלך שלהם וצריך להבין באיזה טעם פליגי החכמים לענין כרגא וצ"ל דר"ה בדר"י ס"ל דדמ"ד ד"ת וכיון דהוי ספק ושעבוד השייך למלך הוי כגבוי כמ"ש רשב"ם ורמב"ן לכן גם בכרגא אף דהוא ספק זבינייהו זביני כיון דהמלך חשוב כמוחזק או כמ"ש התוס' שם דעיקרן של קרקעות הן של המלך ואידך ס"ל דדמ"ד רק מתקנ"ח וכיון דהוי ספק אוקמוה אד"ת אף דאין הספק בגוף התקנה אלא אם דין המלך כן מ"מ ממילא כך הוא דאם אין דין המלך כן ממילא לא תקנו חכמים בזה ולכן אפילו נחשב המלך כמוחזק לא אהני לו בספק כמבואר ברשב"א שהביא ב"י חו"מ ס"ס י"ג ונא"ד הובאו בפ"ת לחו"מ סי' ח"י סק"ח והא דכתב רמ"א בחו"מ סוף סי' ד' לענין מס אם יש חלוקים וטענות בין הקהל ויחיד חשיבי קהל מוחזקים כיון דבאים מחמת המלך י"ל שאני, טענות כגון אם פרע וכה"ג ולא מה שהוא ספק אם דין המלך כך או דמרדכי ורמ"א באמת לא ס"ל הכי דהא בס"ס רע"ח העתיק דברי נמ"י וכמ"ש לעיל והנה כבר כתבתי דהא דאין הבכור נוטל פ"ש בנכסים המשועבדים למס תליא בזה אם דדמ"ד מד"ת וכיון דאפסק הלכתא ברי"ף ורמב"ם ורא"ש דלא כר"ה בדר"י ע"כ דדמ"ד רק מדרבנן ונוטל הבכור פ"ש לכן השמיטו דין זה ועיין בתה"ד סי' ש"מ בפלוגתא דרבוותא לענין מצרנות זוכה הלוקח דאיהו מיקרי מוחזק שהרי מד"ת זוכה הוא בקניינו והמצרן בא לאפוקי מיניה מטעם תק"ח וכ"כ הרמב"ם דבספק אין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה וצריך המצרן להביא ראיה להכחיש דברי הלוקח אלמא דמיקרי מוחזק וא"כ הה"ד לפלוגתא דרבוותא עכ"ל תה"ד הרי משום דדין מצרנות רק מתק"ח לעולם בכל ספק חשוב לוקח מוחזק אף דתקנ"ח הוא ולא תקנות קהל וכן אף דאין הספק בגוף התקנה אלא דנמשך הספק מכח התקנה

ואין לדחות מ"ש לרמב"ם דס"ל לגנוב מעכו"ם אסור מה"ת חדא דבכ"ח פ"א מגזלה ה"ב כתב דלרמב"ם נמי אין אסור גזלי גוי רק מדרבנן וצ"ל אף דבגנבה אסור מן התורה גנבה חמיר כמ"ש בשו"ת יד אליהו סימן צדיק ועוד גם אם אסור מן התורה דוקא לכתחלה אבל א"צ להשיב רק מדרבנן כמ"ש י"א שם ונה"מ ר"ס שמ"ח וגם הפקעת הלוואתו קי"ל דמותר ובפרעון מס עדיף דלא בא לידו באיסור ובמרדכי פרק הגוזל בתרא סי' ק"נ כתב ר"א ממיץ דה"ט דדמ"ד מפני שהארץ שלו ואין רשאין לעבור בארצו אם לא במצותיו והה"ד בכל הדיוטות אם קצבו שלא יהנה אדם מארצם אלא בקצבתם דיניהם דין ושמואל קמ"ל דכל הארץ למלך והובא במהרי"ק שרש קצ"ד והרי גזל עכו"ם רק מדרבנן וכדאיתא בירושלמי פ"ד דב"ק סוף ה"ג דר"ג גזר על גזל עכו"ם שיהא אסור מפני ח"ה ממילא גם דדמ"ד מה"ט הוא.

ומהרי"ט ח"ב חחו"מ סי' ע"ג עמד על דברי מהר"ם הללו שהביא רמ"א דמשמע אפילו מתה אלמנת חמיה לא מציא גביא מחלק בעלה דחשוב ליה ראוי דלא זכה בהם הבעל בחייו דאילו בחיי הזקנה בלא טעמא דראוי מהיכא גביה לא עדיפא איהו מבעלה דאתיא מחמתיה וקשה דנימא כשמתה אגלאי מלתא למפרע שלא היה לה שעבוד על נכסים אלו שנשארו ואמאי קרו להו ראוי עיי"ש ונראה דתליא בברירה אם אמרינן הוברר למפרע ונהי דקי"ל בדרבנן י"ב ומזונת אלמנה רק מדרבנן מ"מ הא דבדרבנן י"ב כמ"ש הר"ן דסד"ר לקולא וא"כ הכא דאלמנת הבן באה לגבות כתובתה דג"כ רק מדרבנן נימא להיפך שמא אין ברירה והוי ראוי וישארו הנכסים לבני ראובן כי הם יורשים מן התורה.

ומה שהקשו דברי מהר"ם אהדדי שהובא ברמ"א לעיל סי' צדי"ק ס"א דבעל יורש את אשתו שמתה בחיי אלמנת אביה אפילו היו משועבדים נכסי אביה לכתובת אלמנה נקראים מוחזקים לבת נראה לפימ"ש הרמב"ם פי"ב מהלכות אישות ה"ט התנה עמה אחר שנשאת שלא יירשנה תנאו בטל אע"פ שירושת הבעל מד"ס עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכל תנאי שבירושה בטל שנאמר לחקת משפט אבל אם התנה עמה שלא יהא לה שאר וכסות תנאו קיים ועיי"ש בהה"מ דגם בכתובה מהני כשלא רצה לקיימה רק אם רצה לקיימה ל"מ משום דבב"ז וא"כ לענין ירושת הבעל דעשו אותה כשל תורה שפיר אמרינן דלא מיחשב ירושת אשתו ראוי משום מזונת וכתובת אלמנת חמיו כיון שמתה ונשארו נכסים דבדרבנן יש ברירה כאילו לא היה חיוב כתובה ומזונות ול"ל להיפך הא ירושת הבעל ג"כ דרבנן דכתובה ומזונת חשיבו נגד ירושת הבעל כדרבנן נגד דאורייתא ויש לכלול זה בתירוץ מהרי"ל סי' ע"ד דתקנתא משוי ראוי לתקנתא אבל ירושת הבעל תקנתא אלימתא היא יותר מן כתובה ואין הדברים מובנים לכאורה ולפימ"ש א"ש.

גובאת ושם כתב החמ"ח אי יש במוחזק יותר על כתובת חמותה גובאת כתובתה מן המותר והב"מ כתב דבפחז"ה משמע שם דף נ"ה דהשעבוד יש לו כח לעשות ראוי כל הנכסים אפילו יתר מהחוב מדפריך א"כ בטלת ירושת בן בכור עיי"ש אמנם לא ראה מ"ש בעליות דר"י באס"ז שם דמי שנתחייב לשלם טסקא למלך אין לו כלום בקרקע עד שיפרענה דהרי משפט המלך שהוא רשאי למכור כל הקרקע לכל מי שירצה אעפ"י שאין הטסקא אלא דבר מועט משא"כ מה שחייב לחברו או כתיבת אשתו עיי"ש ור"ל במה שאמר לכל מי שירצה היינו אפילו ימצאו אנשים ליקח קצת מן הקרקע בעד שיעור הטסקא שנשאר זה חייב מ"מ הברירה ביד המלך ליתן כל הקרקע למי שירצה בעד אותו חיוב הטסקא שנתחייב הראשון וא"כ בחיוב כתובה לא שייך זה דאין למכור רק כפי שיעור הכתובה לפי שומא והמותר נשאר ליורשים בודאי לכן הוי מוחזק ולא ראוי.

היתה בגנבה שלו ביד הגנב כשמת ואח"כ הוחזר הגנבה מקרי מוחזק כך השיב מהר"ם שבמרדכי ר"פ י"נ ומבואר שם דוקא כשלא נתייאש וכ"כ חמ"ח וב"ש והקשה קה"י הא מדמי לא מייאש והוי כמכר חפץ בהקפה דהחוב לא חשוב ראוי ומכח זה יצא לידון כשקנה הגנב הגנבה כגון טלה ונעשה איל אף דנתייאש ל"ח ראוי משא"כ כשלא קנה ביאוש דעדיין לא נתחייב בדמיו דהא אם נאסר בהנאה י"ל הש"ל את"ד אמנם אהא דאמר בפחז"ה דף מ"ד נהי דמגופא מייאש מדמי מי מייאש כתב רשב"ם בתמיהה וכי מוחל הוא לגזלן דמי גזלתו הלא נתחייב לו דמיה עיי"ש הרי דלא ניחא לו לפרש כפשוטו דלא מתייאש מדמיה אלא שפיר מתייאש וכל יאוש דאמר וויי לחסרון כיס וזה כולל הגוף ודמיו אלא דאינו מוחל ויאוש לבד אינו קונה רק עם שינוי רשות וחיוב הדמים מהגזלן לא נשתנה רשות לכן אין מועיל היאוש רק לענין הגוף אם נשתנה מרשות לרשות וה"נ נ"ל כן דעת מהר"ם שבמרדכי דאם נתייאש כמו דגוף הגנבה נעשה רק ראוי כן דמיה רק ראוי אחר יאוש דמה תמיהה הוא לומר דמיירי שנתייאש מגוף ודמיה אע"כ דמשום דמ"מ לא מחיל והא דמהרי"ק שבחו"מ סי' קס"ג ס"ג בהג"ה דס"ל בחוב מהני יאוש גם כשלא מחל מבואר בקצו"ח שם משום דהלואה אתי לידיה בהתירא אבל מצינו דמתייאש מחיוב דמים ג"כ כמ"ש רמ"א וקצו"ח שם הביא ראיות אלא אם באיסורא אתי לידיה לא נפטר הגנב מהחיוב דמים ע"י יאוש רק במחילה ובשו"ת בשמים רא"ש סי' קע"ח השיב מלוה שנתייאש מהחוב לא נפקע החוב ושעבודו כי אין יאוש כמחילה דכיון דכבר נתחייב הלוה לשלם לא נפקע ע"י יאוש ובשו"ת מהר"ח א"ז סי' קי"א כתב דאפילו לא נתייאש הנגזל חשוב ראוי ולא מוחזק ואין אשה גובה כתובתה אם הוחזר הגזלה אחר מותו אע"ג דממלוה וביד אחרים גובה התם פר"י כיון שבידה לישבע וליטול הויא לה מוחזקת וזה אין שייך בגזלה עיי"ש ובר"פ י"נ כל ראיית מהר"ם מפר"י דגובה ממלוה והרי מהר"ח חילק בטעם מסתבר.

ב"ש סקח"י אם הרג כותי אחד בעל האשה ונתן כופר על שהרג אותו אין לב"ח שום זכיה בדמי הכופר ובמל"מ פכ"א ממלוה שאלה בבני כפר שהרגו יהודי וב"ח של היהודי תבע מהם מה שהיהודי כ"ח לו ויורשי הנרצח תבעו על הריגת אביהם ויצא הפסק בדא"ה שישלמו הרוצחים לב"ח חובו ועוד יתנו איזה סך להיורשים ויש מהם פסקו דישבע הב"ח שהנרצח היה חייב לו סך זה וא"ל ישבע יחזיר מה שקיבל להיורשים ויש מהם פסקו כיון דהרוצחים היו יכולים לטעון דאינם מאמינים להב"ח אם הנרצח היה חייב לו ולא טענו מסתם מיראתם שלא יערער עליהם שידונו במיתה א"כ זכה ב"ח מהפקר ויש מהם פסקו דאין ב"ח נאמן אפי' בשבועה ולא זכה ב"ח מההפקר כי הממון של יורשים דהא אם היו מוחלים להרוצחים לא היו נותנים כלום והמל"מ פלפל הרבה בדין ראוי ואם הב"ח י"ל קי"ל דגובה מהראוי.

ובענ"ד לא הבנתי איך זכו היורשים בממון זה שלא בא לידם דאפילו היו הרוצחים חייבים מחמת הלואה ליורשים ונתנו לאחר לפרוע ליורשים וזה קיבל בעדם לא זכה בשבילם דצריך שליחות של בעל הממון ואין שליחות לעכו"ם כמ"ש תוס' בב"מ דף עין ע"ב אלא דבזה י"ל דזה שקיבל המעות חייב למלוה משדר"נ כיון דלא נתכוין לזכות לעצמו לא זכה לעצמו מכח נכסי עכו"ם כמדבר כמ"ש נה"מ בסי' ע"ב סמ"א והוי כפקדון בידו דיש משום שדר"נ כמו שפסק רמ"א בחו"מ ר"ס פ"ו אבל כאן אין הרוצחים חייבים כלום ליורשים וזה הכופר אינו לפי ד"ת דכתוב לא יקחו כופר לנפש רוצח וגם אינו דד"מ רק חמסניתא דממ"נ או ידונו הרוצחים במיתה או לא ידונם כלל דמה ענין חיוב ממון בזה ואפילו נתנו הרוצחים ברצונם כדי לפטור ממיתה מ"מ אינו חוב רק מתנה וליכא בזה משום שדר"נ וכל שלא בא הממון ליד היורשים לא זכו בהם כלל ואפילו נאמר דזה שתבע החוב נתכוין לזכות בעד היורשים והדר יזכה הוא בפרעון חובו מ"מ כיון דצריך שליחות של בעל הממון ואין שליחות לעכו"ם לא זכו היורשים על ידי זה והב"ח שנתכוין לזכות בממון זה זכה אף דלא נתכוין לזכות מן הרוצחים רק מן היורשים מ"מ עכ"פ נתכוין לזכות בממון זה וזוכה מן ההפקר כמ"ש הכ"מ פ"א מהלכות זכיה דין י"ד וכ"ש אם הנרצח לא היה חייב כלל לזה והטעה את הרוצחים הרי נתכוין לזכות לעצמו ונכסי עכו"ם כמדבר ואפילו ת"ל דלא זכה מעיקרא מ"מ עכשיו צווח דאינו רוצה ליתן להיורשים והרי היורשים לא זכו מעולם בממון זה ואינם בע"ד שלו ואטו משום דשופטיהם שפטו שיתנו הרוצחים כופר זכו היורשים במה שלא בא לידם ואפילו דיני דמלכותא כתב בח"ר פ"ק דגיטין דף יו"ד ע"ב ואס"ז בפחז"ה דף נ"ה דדמ"ד אינו עושה קנין רק אפקעתא דמלכא הוא שיהא הפקר וכשבא ליד הזוכה זוכה בתורת קנין מעצמו וכאן דשפטו דזה נאמן שמגיע לו חוב הרי לא הפקירו ממון זה ליורשים לומר דמחויב ליתן הממון ליורשים מכח דדמ"ד מכ"ש דאינו רק חמסנותא והרוצחים כיון שנתפשרו ליתן הכופר והחוב הרי מיד שנתנו המעות נסתלקו מהמעות ונעשה הממון כמדבר וממילא זכה ב"ח זה בהממון מהפקר בין חייב לו הנרצח בין לא והוי כהך דפחז"ה דף נ"ד ע"ב וחו"מ סי' קצ"ד ורמב"ם פ"א מזכיה הי"ד.

ס"ו אם אין שטר כתובה ת"י בשו"ת רא"ש כל"ו ס"ה ז"ל לאה אבדה כתובתה ובא ראובן בע"ח של שמעון בעלה והוציא שט"ח עליו ובא לב"ד עם שטרו שיגבו לו מנכסי שמעון ולא היתה לאה בשט"ח והודו ב"ד לראובן שטרו וטענה לאה אלו הבתים נתנם לי בעלי בכתובתי ואע"פ שאבדה כתובתי איני חוששת מאחר שאני מוחזקת באלו הבתים תשובה אם אין לשמעון יתומים קטנים ולאה דרה בבית אחד והבתים אחרים שהוא טוענת עליהם ששמעון בעלה נתנם לה בכתובתה סמוך למיתתו החזיקה בהם ג"ש בלי ערעור הוא נאמנת בשבועה שהוא כדבריה אבל אם היא דרה בהם א"י לטעון בהם חזקה וכן דרך אשה לדור בבית בעלה בתנאי כתובה וגם אם יש לשמעון יתומים קטנים אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדיל עכ"ל וכתב האב"מ דאינו מבין תשובה זו דהא אין לאשה חזקה בנכסי בעלה אעפ"י שייחד לה שדה למזונתיה והחזיקה בשדות אחרות כמבואר בפחז"ה דף נ"א וא"כ ה"נ אפילו שדרה בבית אחד והבתים אחרים שטוענת עליהם החזיקה בהם ג"ש בחיי בעלה אין לאשה חזקה ואין לה חזקה אלא אחר מיתת בעלה לטעון שהיורשים מכרו להם וכיון דראובן יש לו שט"ח על שמעון אין להם כח למכור דהא בשט"ח גובה ממשעבדי עכת"ד ונ"ל דהא אם כתובתה קודמת להשט"ח היא קודמת לבע"ח בלא חזקת ג"ש אלא כיון שאבדה כתובתה אין נאמנת בלא חזקת ג"ש וכדעת הרי"ף ובכתובות דף פ"ט והרא"ש בפ"ק דב"מ דף י"ז הביא מה דמקשין על הרי"ף דסותר א"ע דבב"מ שם מוסק כל הטוען אחר מעב"ד לא"כ ומתניתין דהוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה מיירי גם במקום שכותבין כתובה ובכתובות שם כתב דמיירי במקום דאין כותבין והביא הרא"ש תירוץ הרמב"ן וסיים כך היתה סברת הרי"ף וכ"כ בשו"ת הרא"ש כל"ו ס"ז משמע דהיתה סברת הרי"ף כן מעיקרא ולא אח"כ וגם הרז"ה בפ"ק דב"מ כתב דבשו"ת הרי"ף פסק דגם במקום שכותבין כתובה ואבדה כתובתה נאמנת לומר שלא נפרעה וכן דעת הרז"ה הרי יש בזה פלוגתא וגם רמב"ן שתירץ דברי הרי"ף משום דריע טענתה כיון שאין הכתובה בידה י"ל משום דאפילו נאבד הכתובה יש רגל"ד מדלא נזהרה בה או דרגל"ד שנפרעה ונקרע הכתובה ובחו"מ סי' ס"ה סט"ז יש פלוגתא אם החזיר שטר שמן הדין לא היה לו להחזיר אם גובין בו או כבר גבו בו אם נודע בעדים שנפל מחזירין ב"ד ומוציאין מן המלוה ועיין אב"מ סק"ט כאן וא"כ נהי דפוסק הרא"ש דאם טוענת דאבדה כתובתה אינה גובה ה"ט כיון דבאה להוציא אבל אם מוחזקת אפילו בקרקע הרי כתב הרא"ש בכלל א' דבפלוגתא דרבוותא אפילו תפס קרקע אין מוציאין מידו כדאיתא בפחז"ה דף ל"א הלכתא כרבה בארעא אך זה דוקא כגון התם דבפחז"ה דטעון דקנה הקרקע ומוחזק בה וכיון דפליגי רבה ור"י אין מוציאין הקרקע מלוקח אבל כשאין לה טענת לקוח על הקרקע זו רק טוענת שמשועבד לה מחמת חוב כתובתה זה לא חשוב מוחזקת בקרקע דהא בע"ח מכאן ולהבא גובה וכל זמן שלא נשבעה על כתובתה ולא הגבוהו ב"ד אין לה רק תביעת ממון דהא היורשים יכולין לסלקה במעות וכמ"ש בשו"ת הרא"ש כ"ר ס"ח על כן הכא אם אין לה חזקת ג"ש דאינה נאמנת שבעלה נתן לה הקרקע בעד כתובתה הרי הקרקע ודאי אינו שלה רק תובעת ממון כתובה ולא חשובה מוחזקת ואין תפיסה שלה בקרקע חשוב תפיסה אבל מטלטלין לא כיון דצריכה להחזירן ואין לה רק תביעת מעות ל"ח תפיסה וכ"ש קרקע לכן אינה יכולה להוציא הכתובה מיד יורשים כיון שאין הכתובה מת"י וגם לוקח ידו על עליונה כיון דודאי מגיע לו החוב דהשט"ח בידו והאשה אין הכתובה בידה אין ספק מוציא מידי ודאי אבל כשיש לה חזקה ג"ש נגד יורשים גדולים תרי נאמנת נגדם שבעלה נתן לה הבתים בכתובתה כיון דלא ערערו היורשים ג"ש הרי הוי כהודאה דבעלה נתן לה הבתים בכתובתה גם יש לה מגו נגד היורשים די"ל הם נתנו לה וא"כ ירדה לבתים ברשות היורשים ומוחזקת בבתים דהא יכולה לסלק למלוה בזוזי כדין כל לוקח כדאיתא בכתובות, דף צ"א ובחו"מ סימן קי"ד וכיון דמוחזקת בקרקע אין מוציאין מידה כיון דהוי ספ"ד אם נאמנת לומר לא נפרעתי כשאין כתובה בידה אפילו באתרא דכתבי כתובה וכבר גבתה נן היורשים הבתים וירדה ברשותם והמלוה בא להוציא מידה דאינו גובה רק מכאן ולהבא ואין למלוה עליה רק תביעת ממון ועיין מלחמות ד' בפ"ק דב"מ הביא ראיה להרי"ף מן רב שרירא גאון ז"ר שכתב אם אבדה כתובתה כלל גדול בדין הממע"ה ודלמא פרוע הוא כדתניא המוציא שטר כתובה בשוק דחייש לפרעון עיי"ש הרי כל טעמו משום דהממע"ה וא"כ נהי דשיטת הרא"ש בפרק כיצד הרגל כל שתחלת דינו שלא להוציא מספק אי תפס מפקינן מיניה כיון שתפס שלא כדין מ"מ כגון הא דחזקת ג"ש ראיה שירדה בהיתר וברשות היורשים להחזיק בהבתים ויכולה לסלק למלוה במעות אאת"ל דאין מגיע לה הכתובה ולא מהימני יורשים נגד הבע"ח מ"מ הבתים בחזקתה א"כ הוי המלוה המוציא ועליו הראיה לכ"ע.

ועוד אפשר לומר כי מה הלשון אומרת והודו ב"ד לראובן שטרו אלא מבואר בשו"ת הרא"ש כלל פ"ה סס"ט אם מוציא מלוה שטר ישן על יורשי לוה לבו נוקף ואמתלאה גדולה שהיה איזה תחבולה לבן המתין המלוה עד שתשתכח קתחבולה ולכן יש לב"ד לחקור הרבה והובא בחו"מ סימן ס"א ס"ט וכתב נה"מ שם דשטר ישן היינו ג"ש לכן הוצרך לומר דהודו ב"ד לראובן שטרו כי מחמת האמתלא היה אפשר להם שלא להאמינו ולכן נהי דאתרע כתובתה כיון שאין הכתובה יוצא מת"י כמ"ש רמב"ן וד"מ בכגון זה שהחזיקה בבתים ג"ש טענתה טענה שלא שמרה כתובתה כיון דהחזיקה בבתים ולא ערערו היורשים ובע"ח לא מדהרה עוד לשמור כתובתה כדאיתא בריש פחז"ה דיותר מג"ש לא מזדהר אינש בשטרו כיון שלא ערער בעל הקרקע ה"נ סברה כיון דעברו ג"ש ממיתת הלוה ולא הוציא שום אדם שט"ח מסתמא לא נשאר חייב

סע"י חייב ליתן לה בית מאיר כתב דזה סותר למ"ש בש"ע לקמן סי' קנ"ד ס"ז דפסק דלא יתן לה הכתובה כיון דמכחישה בברי ולפימ"ש לעיל סי' ע"ז ס"ב בביאור דברי הרא"ש שילהי נדרים דבאומרת גרשתני יש חזקה דאינה מעיזה וחזקה דלא מקלקלת עצמה לישב באיסור א"א כל ימיה משא"כ באומרת וא"ל ליכא חזקה דלא מקלקלת אף דמחייבין אותו ליתן גט ואם משקרת הוי גט מעושה שלא כדין או גט בטעות דאלו ידע דמשקרת לא היה מגרשה מ"מ נשי לאו דינא גמירי וסוברת דבגט כזה מותרת להנשא עיי"ש והנה חזקה מסברא הוי כתוב כמ"ש תה"ד סימן ר"ז לכן לא מועיל להוציא ממון משא"כ כאן דיש עוד חזקה דאינה מקלקלת א"ע דהוי כתרי רובי וכתב בפמ"כ של תה"ד דברובא דרובא מוציאין ממון ובהרז"ה ורמב"ן רפ"ב דכתובות מבואר דרובא וחזקה מועיל להוציא ממון וה"נ תרי חזקות דאתיין מכח רוב וגם לפימ"ש בסימן ע"ז דהא דסימן קנ"ד דטוענת דאין לו ג"א הוי נגד רוב לכן לא אלים חזקה דאינה מעיזה להוציא ממון משא"כ בגרשתני.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה