ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות כתובות · סימן צח
ואם היא עדיין קיימת לא יגבו הלקוחות אא"כ תשבע היא שלא נפרעה וכתב החמ"ח אין לזה טעם כיון דפטרה הבעל משבועה וכן הקשה הב"ח וז"ל הרא"ש בפרק הכותב סח"י אלו הן הבאין ברשותה כל שמכרה להם או נתנה להם במתנה פרש"י שאם מכרה כתובתה ונתגרשה ומתה נשבעין הלקוחות שאינן יודעין שהיא נתפרע מכתובתה ומשמע שאם היא חיה שאין הלקוחות גובין עד שתשבע היא בעצמה ואם אינה רוצה לישבע יפסידו הלקוחות עכ"ל ויל"ד הא כבר אמר שאין הלקוחות גובין ולמ"ל יפסידו הלקוחות ועוד הא מחויבת לשלם מדד"ג כדאיתא בחו"מ סימן ס"ו סי"א ודעת רש"י כל החוב צריכה לשלם כדאיתא בפרש"י שם דף פ"ו וגם הרא"ש אף עפ"י שבפסקיו כתב דא"צ לשלם רק דמי המכירה אבל בתשובה כלל ס"ט כתב דהמוחל צריך לשלם כולו וה"נ כשאינה רוצה לישבע כמו שכתוב בחו"מ סימן ס"ו סי"א וכ"ש כאן דהכניס זה בדברי רש"י ועכצ"ל דמיירי שאין לה לשלם וסתמא הכי הוא כיון שמכרה כתובתה ונ"מ לא שכיח כדאיתא בפרק נערה דף מ"ז ע"ב בפרש"י שם וכן הא דהאשה שחבלה באחרים פטורה דתנן בהחובל דף פ"ז ומוקי לה התם דף פ"ט דאין לה נ"מ הרי דסתמא תנן משום דלא שכיח והנה מה שמתנית עם בעלה לפוטרה משבועה ל"ל שתוכל לגבות בחנם דמאין הרגלים שתבקש כן וגם הבעל לא שדי זוזי בכדי אלא דאומרת דאינה רוצה לישבע גם באמת דגם שבועת אמת עברה הוא דאלף עיירות נחרבו על שבועות אמת כדאיתא במדרשים ועיין בס"ח סימן תי"ח תי"ט וברבה פרשת ויקרא הובאו בחת"ס חחו"מ סימן צדי"ק אמנם זה דוקא בנשבע לצורך עצמו אזי הוי לו לוותר ממונו ולא לישבע אבל בכגון זו דנשבעת בשביל הלקוחות ואם לא תשבע יפסידו כשאין לה לשלם מחויבת לישבע ויש בו משום השבת אבדה ולהציל עשוק מיד עושקו והוי ככובש עדותו ואדרבה אם לא תשבע עברה בידה דאין לה להתחסד ולגרום הפסד ללקוחות א"כ מתחלה לא אדעתא דהכי התנו שתפטר משבועה ואם בכגון זו אינה רוצה לישבע רגל"ד שאינה יכולה לישבע נמצא דאין גובין הלקוחות עד שתשבע דוקא כשאין לה לשלם ויפסידו הלקוחות לכן כתב הרא"ש ויפסידו הלקוחות ובלא"ה נמי כשיש לה לשלם ומשלמת ללקוחות משום דד"ג מוכרחין הלקוחות לחזור ולמכור לה הכתובה שתוכל לגבות מבעלה דאם אין רוצין להחזיר אינה גורמת להם היזק דאינהו מפסדי אנפשייהו דהא רוצה לשלם להם ע"י החזרת הכתובה ואז כשיהא לה הכתובה הרי תקח מן הבעל הכתובה בלא שבועה דהא פטר אותה משבועה עכ"פ כשגובית לעצמה א"כ אפוכי מטרתא למה וישלם הבעל מיד בלא שבועתה נמצא ל"ק נמי מהא דבחו"מ סימן ס"ו סט"ו דאם יש נאמנות בשט"ח שא"צ המוכר לישבע וגובין הלקוחות בלא שבועת המוכר דהתם מיירי ביש למוכר לשלם ללוקח מה דהפסידו בזה שאינו רוצה לישבע.
וגם להטעם שנתן הטו"ז דבזה שהממון שייך לאחרים לא מפני נאמנות שנתן לה דלא נתכוין לפוטרה אלא להנאתה דהיינו אם הממון יגיע לה גם כן יש לחלק דאם יש לה לשלם וע"כ תשלם ללוקח אם לא תשבע ממילא הפטור גם בזה להנאתה רק אם אין לה לשלם אין הפטור להנאתה אף דשמא תתעשר בזה לא חשוב להנאתה כמו בחו"מ סימן ל"ז סע"י לענין נוגע ושרש הדברים דאמרינן יד בעהש"ט עה"ת וכל מה דיש לומר דבזה האופן לא פטרה משום איזה טעם חייבת לישבע וכה"ג איתא בחו"מ סימן ע"א ס"ג ובסמ"ע שם סק"ז ובבעה"ת שער כ"ו ח"ד בשם רמב"ן.
ובטור חו"מ סימן ס"ו סט"ו כתב אם המוכר קיים ישבע אם אין בשטר נאמנות ואם אינו רוצה לישבע יפסיד והקשה ב"י למה יפסיד יכופו ב"ד למוכר שישבע או ישלם החוב ותירוץ דיפסיד אם אין למוכר לשלם ופרישה כתב דיפסיד המוכר כי צריך לשלם ללוקח והמחבר בש"ע לא כתב דיפסיד אלא לא יפרע הלוה וכתב רמ"א דהמוכר צריך לשלם ללוקח ולפימ"ש בכונה שינה המחבר מלשון הטור כיון דכאן בא"ע כתב דגם אם יש בו נאמנות לא יפרע הבעל עד שתשבע וע"כ כשאין לאשה לשלם והתם ע"כ כשיש למוכר לשלם אזי כשיש בשטר נאמנות א"צ המוכר לישבע ובטור עכצ"ל כמ"ש הפרישה.
ונמ"י בשם רמב"ן כתב דטעמו של רש"י דאם האשה קיימת איך ישבע לוקח שלא אמרה לי ששטר זה פרוע והלא למחר תאמר שהיא פרועה ומהימנה במגו שיכולה למחול וכן הדין במלוה הלכך צריכה היא או המלוה לישבע בעצמם אבל במכנסת שט"ח לבעלה שא"י למחול סגי בשבועות הבעל והב"מ דחה טעם זה דהא להגבות להם קודם שישבעו ע"י זיכה לאחר אם ישבעו ופשיטא דאח"כ אין במוח כחה כלום עכ"ל ואין להקשות מגיטין דף י"ד דשולח חוב או פקדון ע"י אחר דלולא הולך כזכי יכול המשלח לחזור בו ואין השליח יכול לזכות בע"כ של משלח דשא"ה דהאחריות על המשלח כיון ששלח שלא מדעת מלוה אך לדעתי ה"נ ל"מ זיכה ע"י אחר אף דלוקח ומרוצה דהא כ"ז שלא פרע עדיין הפרעון של לוה או הבעל דב"ח מכאן ולהבא גובה וצריך שליחות של בעל הממון כמ"ש תוספת בב"מ דף ע' ע"ב ונמ"י בשם הר"ן בפ"ק דב"מ ועוד דהיה תופס לב"ח במקום שחב לאחריני כי אם לא יזכה האחר בשביל לוקח פטור לוה ובעל לפרוע בלא שבועות אשה ומלוה עצמם ואפשר לא ירצו לישבע ועוד כ"ז שלא זכה בשביל לוקח יכול מלוה או האשה למחול והרי להכי פורע חובו של חברו אבד מעותיו דיכול לוה לומר מפייס הוינא לו והיה מוחל לי ול"ד להא דכתב בתשובת הרי"ף שהביא נ"מ בפ"ק דב"מ דהיכא דלוה מפסיד נכסיה דיכול אחר לתפוס בשביל המלוה משום תקנה דשאני הכא דאיכא פסידא נמי לבעל ולוה שמא לא תשבע האשה או המלוה עצמו ויפטר ועוד אין למדין מתקנה דהתם שכיח עניות ואפשר לא ישאר ממה לפרוע אבל מכירת שט"ח ל"ש דלהכי לא תקנו תק"ה בשטרות כמ"ש בחו"מ סימן סמ"ך ס"א.
והנה לפי טעמו של רמב"ן והטו"ז ולטעם שכתבתי לעיל אם הלוקח חזר ומסר השט"ח למלוה אפילו בלא כומ"ס כמ"ש בש"ך חו"מ סימן ס"ו דלא גובה המלוה בלא שבועה דהא יש לו נאמנות בל"ש ולעצמו גובה וכן בכתובה אבל לפימ"ש בערך ש"י על חו"מ סי' ס"ו סט"ו בטעם הדבר דמכירת כתובה לא שכיח כלל וגרע ממכירת שט"ח דשכיח קצת דכל לגבי בעלה ודאי מחלה ולא מסקא אדעתא להתנות בנאמנות בשביל זה עיי"ש כי הוא טעם לשבח א"כ גם כשחזר הלוקח ומכר הכתובה להאשה אינה גובה בלא שבועה כיון דכבר אפסקה אחר ובאה בכח הלוקח שחזר ומכר לה שעבוד נכסי.
ס"ב אם פגמו הכתובה בחמ"ח סק"י כתב דסמ"ע ריש סימן פ"ד כתב להלכה שאם פגמו קנו לא ישבע שהתקנה שהתקינו בו התקינו ולא בבנו והוא מדברי ב"י בשם בעה"ת שכ"כ בשם הירושלמי וכאן פסק המחבר להלכה שגם ביורשים שייך פגם וגם ב"מ כתב עיין ש"ך ר"ס פ"ד וא"י למה השמיט ראיה זו עכ"ל ולק"מ דבירושלמי בהכותב ה"ז ז"ל בדין היה אפילו אביו לא ישבע תקנה תקני בו שישבע בבנו לא תקנו כיון שמת העמדת את בנו על ד"ת והירושלמי מיירי שם בשטר חוב דמד"ת ניטל בלא שבועה אבל כתובה דקי"ל שהוא עיקרו מדרבנן הם אמרו והם אמרו הפוגמת לא תטול אלא בשבועה דל"ל העמדת על ד"ת ומ"מ לדינא גם בשטר חוב אם פגמו בנו צריך לישבע דבירושלמי איתא יורש שפגם אביו שט"ח הבן גובה שלא בשבועה וכן הובא בש"ך שם אלא דבעה"ת גרס בירושלמי פגמו בנו ואחריו נמשכו הב"י וסמ"ע ומה שהקשה הש"ך כיון דטעמא דפרע דייק ודמפרע ל"ד מ"ש פגמו אביו צריך לישבע מ"ש פגמו בנו י"ל דמשום חשש דמפרע ל"ד לבד לא תקנו שישבע כיון די"ל חזקה שטרך בידי מה בעי ודאי קושטא קאמר אלא לעומת זה חזקה א"א מעיז פניו בפני ב"ח אף די"ל אשטמוטי קמשתמיט מ"מ בכופר הכל יש הך חזקה כדאיתא בפ"ק דב"מ בכולא דבעי לכפור אלא דחזקה א"א מעיז בפני בע"ח אבל פגמו בנו ליכא חזקה דאינו מעיז בפני בע"ח דהוא לא הימנוה ולא עשה לו טובה או דמה חזית דפרע דייק יותר אטו דמא דידיה סומק טפי ואדרבה אמרינן בב"מ דף ל"ה לוה מקיים במלוה תומת ישרים תנחם אלא משום דהמלוה הימנוה שישלם לו ועשה לו טובה לכן דייק טפי שלא משיב רעה תחת טובה ול"ל משום דקשה יותר ליתן מליטול דתינח דדייק מה"ט שלא יפרע יותר אבל לא ידייק מלפרוע פחות וא"כ לגבי בנו של מלוה ליכא טעמא דעשה לו טובה והימנוה ומה שהביא בעה"ת ראיה מירושלמי זה לענין תקנה שישבע אין לי דלא תקנו בבנו והא הכא יש טעם לחלק התם נמי יש לחלק כמ"ש בגד"ת. שם וראיית בעה"ת כמו לענין תקנת פוגם שטרו אמרינן בבנו לא תקנו משום טעם כ"ד ולא אמרינן לא פלוג בתקנת פוגם ה"נ לענין תקנת שבועת אין לי,
אמנם לפימ"ש לתרץ קושית הש"ך דאם פגמו בנו מ"ל אביו יתעורר קושית הש"ך למה הביא בעה"ת ירושלמי זה לענין שבועות אין לי בש"ב ח"א ולא הביאו בשכ"א בדין פוגם ונראה משום דחזינן דיש נוסחא בירושלמי יורש שפגם אביו ולפני בעה"ת היה הגרסא פגמו בנו וכבר כתבו הראשונים דאין לסמוך כלל על נוסחאות הירושלמי שבידינו כי כבר ידוע שהנוסחאות מרובות בטעיות חסיר יתיר חליף באופן שאין להחליט הדבר מתוך נסחאות שלנו וגם בלא"ה בדבר שחולק הירושלמי והביא איזה ברייתא ובבבלי לא הובא הרבה פעמים לא סמכו הפוסקים על הירושלמי וכמ"ש מהרשד"ם חיו"ד סי' קצ"ב הובא כ"ז ביד מלאכי בכללי שני התלמודים לכן לענין דינא דפוגם לא סמך בעה"ת על הירושלמי להוציא ממון בלא שבועה משא"כ לענין לפטור בן הלוה משבועת אין לי מספק אין לחייבו שבועה ועוד דהוי ספק בתקנה דמוקמינן אדינא בתקנת הגאונים משא"כ ספק בתקנת חכמי התלמוד דספק בתקנתם הוי כספק בד"ת והממע"ה כמ"ש בשו"ת פרח מט"א ח"א סימן מ"א והובא בפ"ת חו"מ סח"י סק"ח ויצא לנו מזה דאם פגמו בנו דחייב לישבע אך אם תפס אין לנדותו שישבע או יחזור וכדעת הב"י והסמ"ע אך כ"ז לענין שט"ח אבל לענין כתובה דמבואר כאן דפגמה בנה חייב לישבע דמודה הב"י בזה משום דחיוב כתובה ג"ב רק תקנה גם אם תפס לא מצי למימר קי"ל.
ומשביעין ג"כ יורשים עיין ב"ש סק"ז דאם פגם המלוה דאין שבועה מוטל על היורשים ולכאורה אינו מובן למה לא ישבעו שבועה שלא פקדנו ונראה הטעם דהא בכל פוגם הקשו תוספת דיהא נאמן במגו ותרצו כיון דמפרע לא דייק אומר בדדמי ול"ש מגו משא"כ ביורשים מה ששומעים צוואת אביהם ל"ש בדדמי כי מה שייך בזה דמפרע ל"ד עכ"ל בית יעקב אמנם הש"ך בר"ס פ"ד העלה אם טוען הלוה פרעתי לאביך הכל והוא טוען אבא אמר לי שפרעת לו קצתו צריך לישבע שלא פקדני אבא גם נגד הלוה עצמו אע"ג דלא אמר אשתבע לי עיי"ש ומה שטען הבית יעקב דיש לו מגו הנה באס"ז תרצו תר"י דהסכימו כל הגאונים דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן וא"כ אין היורש יכול להוציא בלא שבועה ויל"ד על הבית יעקב דבעצמו כתב בכללי מגו אות כ"ח מגו לאפטורי משבועה מחלוקת הפוסקים ומגו לאפטורי משבועה כדי ליטול לכ"ע לא אמרינן והוא מהרא"ש פ' כל הנשבעין והובא בכנה"ג ובתומים בכללי מגו אות קט"ז אלא דקשה דהרי קמן דתוס' הקשו על שבועת פוגמות דבאה ליטול דתהימן במגו דלא פגמה וי"ל עפימ"ש בתומים בכ"מ אות קי"ג עמ"ש הרמב"ם במלוה על המשכון דצריך שבועה דאלו היו עדים שראו שהשכין בידו ולא ידעו בכמה דל"ל מגו דלקוח וצריך שבועה א"כ אף דליכא עדים וי"ל מגו דלקוח מגו לאפטורי משבועה ל"א דיש להבין מה צורך לזה דאלו היו עדים היה חייב שבועה לימא בקיצור מגו לאפטורי משבועה ל"א ותירץ דבשלמא אי איכא מקום דחייב שבועה וליכא מגו אזי גם כשיש מגו השבועה לא זזה ממקומה דלא מהני מגו לדחות השבועה אבל אם ליכא מקום לחול השבועה כי לעולם יש מגו אין מציאות לשבועה כלל ולא שייך לומר מגו לפטור משבועה ל"א דמעולם לא ה"ל להטיל שבועה כלל כיון דהוא נגד השכל עיי"ש וא"כ י"ל דתוספת שפיר הקשו על פוגמת דחייבת שבועה לס"ד דפוגם בעדים א"צ שבועה א"כ ליכא מציאות בלא מגו ולמה הטילו עליה שבועה דנהי דאחר שכבר ישנו לשבועה בלא מגו אזי מגו לאפטורי משבועה ל"א או משום דבאה ליטול מ"מ דוקא אם כבר יש מקום לשבועה כשליכא מגו ואיך ס"ד דש"ס דכשיש עדות על הפגם א"צ שבועה דא"כ בליכא עדים לעולם יש לה מגו לכן לא תרצו כתר"י הנ"ל ממילא למסקנא דקי"ל דפוגמת בעדים ג"כ צריכה שבועה וכן יורשיה אם יש עדים על הפגם צריכין שבועה שלא פקדנו ממילא גם כשליכא עדים לא אמרינן מגו לכ"ע ואין נוטלין בלא שבועה.
ס"ז וי"א דגם לגבי יורשיו אינו מועיל פטור ולא נאמנות ובחו"מ סי' ע"א לא הביא רמ"א דעה זאת ונראה דהריטב"א שבב"י סוף סימן זה כתב משום דלמא לא גמר ואקני לעקור תק"ח דבאה ליפרע מיתומים לא תפרע אלא בשבועה עיי"ש וי"ל עוד דהוי אסמכתא דסמכ"ד שלא תתבע הכתובה אם לא יגיע לה אך כתב רמב"ן בפ"ג דנדרים דאסמכתא ל"ש רק בתנאי שהתנה א"ל באתי א"ל אפרע וכה"ג דשמא לא אתרמי לו לבוא או לעשות משא"כ אם אעשה ועשה ודאי גמר ומקנה כיון דבדעתא דנפשיה עביד עיי"ש וא"כ בשלמא בלוה דמיירי ביה בחו"מ כל הפטור והנאמנות אם יפרע ולא יקרע השטר או לא יכתוב עליו תברא יטול המלוה בלא שבועה וזה היה בידו שלא לפרוע עד שיחזור לו שטרו או יכתוב עליו תברא וכיון דעשה ופרע מדעתא דנפשיה ודאי גמר ומקנה אף דמה שהאמין למלוה בשעת הלואה היה בהכרח שהוצרך למעות משא"כ בכתובה כיון דהאשה בביתו ושמא תפסה בעצמה או בזבזה דהוא לא עביד כלום שפיר י"ל דלא גמר ואקני לעקור תק"ח אלא שלא רצתה להנשא לו בלתי תנאי זה הוכרח לכך.
ועוי"ל לפימ"ש המרדכי בב"ק דאסמכת קונה מדאורייתא רק תק"ח דלא קנה משום דלא גמר ומקנה דסמכא דעתיה שלא יבא לידי כך וא"כ כיון דהנפרע מיורשים לא יפרע אלא בשבועה ג"כ רק תק"ח ולומר דגם פיטור ל"מ משום אסמכתא הוי תקנתא לתקנתא ולא עבדין אבל כתובה כל חיובו רק תקנה והם אמרו דלא תפרע מיתומים אלא בשבועה נמצא לא תקנו לגבות כתובה מיורשים בלא שבועה א"כ הנאמנות שנותן לה הוי חיוב מה שלא חייב מן התורה ממילא אמרינן דהוי אסמכתא דסמכ"ד שלא יבא לידי כך או בטעם הריטב"א דלא גמר ואקני תק"ח דג"ז אינה טענה מן התורה דדברים שבלב אינן דברים וכסברת מרדכי לענין אסמכתא דג"כ משום שמא לא גמר ואקני דאין חוששין לזה מן התורה דדברים שבלב לא הוי דברים.