ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות כתובות · סימן צו
ס"א אלא בשבועה בשו"ת הרא"ש כלל פ"ה ס"א כתב נזקקין לנכסי יתומים קטנים לכתובת אשה שכבר נשאת דהאידנא דאנו מגבין כתובות לכל יורשי האלמנות שנתקדשו ולא חיישינן לצררי דאנו סומכין על תירוץ הר"ש דהיכא דמת פתאום ולא צוה לביתו ל"ח לצררי וכן היה דן ר"ם ז"ל כי האידנא כתובות נשותינו מרובות ולא שכיח האידנא התפסת צררי ובכלל צ"א סוף ס"א כתב אם לא נשבעת האלמנה על כתובתה ועל נדוניתה שלא גבתה מהם כלום וגם לא פטרה בעלה מן השבועה נמצא כשמתה פקע שעבודה מן הנכסים דיורשיה אין יכולין לגבות מכתובתה ונדוניתה כלום כיון שנתחייבה שבועה ולא נשבעה דא"א מוריש שבועה לבניו עכ"ל ועמד בשו"ת דרכי נעם בחאה"ע סכ"ה דתרי התשובות סתרי אהדדי והנ"ל דדוקא כתובות שהבעל מתחייב בחנם ואפילו יותר ממה שיש לו זה לא שכיח להתפיסה צררי כיון דהכתובה מרובה ולפעמים אין לו כ"כ או יש לו וצריך לו למשא ומתן להרויח בהן משא"כ נדוניא מה דהנעלת לו שכיח טובא שהנדוניא מעט דעניים שכיחי יותר מעשירים וגם אינו חיוב חנם לכן יש לחוש דאתפסה צררי וגם אפשר משום דהאשה דואגת שלא יאבד מה שהכניסה לו ומשום שלום בית מתפיס לה נדוניא שלה או מתירה לכן אם האלמנה תובעת נדוניא מחויבת לישבע וממילא חייבת לישבע גם על כתובתה משום גלגול אף דלא שכיח בזה התפסת צררי במדינת הרא"ש ועיין טו"ז חו"מ סי' צ"ד ס"ו אף דבר שלא היה מחויב אפילו היסת משום דלא שכיח שלא יהא קול מ"מ ע"י ג"ש חייב לישבע.
לכן בכלל צ"א דקדק וכתב א"ל נשבעת על כתובתה ונדוניתה אזי א"א מוריש שבועה לבניו דאף בג"ש אמרינן א"א מוריש שבועה לבניו כיון דהאלמנה נתחייבה השבועה גם על הכתובה משא"כ בכלל פ"ה לא זכר רק כתובתה וכיון דבמדינתו לא חששו לצררי על כתובה גם יורשיה גובין כתובתה והא דבשו"ת הרא"ש כלל ע"א ס"ד כתב אם פטר המלוה את הלוה משבועה ממנו ומיורשיו גובין בני המלוה מיורשי הלוה אף אם המלוה נתחייב ללוה שבועה על עסק תביעה אחרת ה"ט דהרא"ש לשיטתו שבפרק הכותב סח"י דנאמנות פוטר גם מגלגול שבועה וכ"כ בביאור הגר"א בחו"מ סי' ק"ח סי"ג אות נ"ד אבל אם היה מחויב מחמת ג"ש לא היו בניו גובין וישוב הד"נ לא נראה כלל למעיין שם.
ולפ"ז מ"ש הב"ש דנ"מ ונצ"ב נוטלת בלא שבועה אפילו כשאינם בעין להתירוץ של התוספת דל"ח לצררי רק מה שנוטלת מתקנת חכז"ל דוקא אם אינה נוטלת מנה ומאתיים אבל אם באה ליטול גם מנה ומאתיים וחייבת שבועה מגלגלין עליה שבועה גם על נ"מ ונצ"ב ואף דבחו"מ סי' צ"ד כתב דעל טענת ספק של התובע אין מגלגלין אא"כ יש רגל"ד הא מסיק התומים שם ס"ב דדוקא אם עיקר השבועה בא מכח טענת ברי ורוצה התובע לגלגל עליו טענת שמא אזי צריך רגל"ד אבל אם עיקר השבועה מחמת שמא של התובע מגלגל עליו עוד טענת שמא בלא רגל"ד וצ"ע תינח אם האלמנה אינה מוחלת עיקר הכתובה מחויבת מחמת ג"ש גם על נדוניתה ליטול שתיהן אבל יורשיה למה יפסידו הלא יאמרו כיון שאין נוטלין עיקר הכתובה הוי במשלם עיקר השבועה וליכא גלגול על נדוניתה אלא דבתומים בסי' צ"ד ס"ג כתב דד"ז אם משלם עיקר השבועה נפטר והגלגולים במחלוקת שנוי עיי"ש והביא כן מהירושלמי דאפילו משלם עיקר השבועה והגלגול שבועה ע"י טענת שמא של התובע מ"מ לא מפטר ועיי"ש בשע"מ סק"ה ולפימ"ש בישוב סתירת תשובת הרא"ש מוכח נמי הכי דהרי כתב דאין יורש של האלמנה נוטל הכתובה והנדוניא והא על הכתובה ליכא רק נ"ש מחמת הנדוניא וסגי שיפסיד היורש הנדוניא אע"כ דגם האלמנה לא היתה נפטרת מהשבועה על הכתובה אף שתמחול הנדוניא אחר שנתחייבה שבועה לכן היורש דתובע הנדוניא ג"כ אמרינן כיון דכה"ג היתה האלמנה מחויבת שבועה גם על הכתובה א"א מוריש שבועה לבניו.
ב"ש סק"ד הביא מתשובת ש"י כשיש בע"ח על אביהם יכולים היורשים לומר לא ניחא לן בשבועת אמנו כי השבועה תקנו חכז"ל לטובת היורשים וי"ל לא ניחא לן תקחז"ל וישויע"ק הוכיח מדברי רמב"ם דלא כוותיה ולי נראה דדוקא לרמב"ם דפסק כתובה דרבנן בפ"י ה"ז מה"א וכתב הטו"ז בס"ק ט"ז דלא תקנו אלא אחר השבועה ואין שום חוב בלא שבועה דעיקר תקנת הכתובה לא היתה אלא אחר השבועה וא"כ למ"ל א"א בתק"ח שתשבע כיון דלא תקנו בלא שבועה ויש סעד לדברי הטו"ז דהא כל התקנה שתקנו כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה לא הוצרכו לתקן שתטול בלא שבועה דכיון דבשבועה נוטלת תו לא תהא קלה בעיניו להוציאה וא"כ לדעת ר"ת בתוס' פ"ק דכתובות דף יוד ע"א דכתובה דאוריי' יכולים היורשים לומר א"א בתק"ח דכשמוחזקים אפשר י"ל קי"ל כר"ת וסייעתיה כי ר"ת לאו יחיד בד"ז דרבים עמדו כמ"ש רשד"ם חאה"ע סי' קכ"ז
ועוד אפשר דוקא אם היורשים בעצמם אומרים א"א בתק"ח אבל אנן לא טענינן להו לחוב לבע"ח או לשטח"ז אך ברא"ש פ"ק דב"ק דף חי"ת ס"ג כתב דא"א בתק"ח אף אי לא טעין כגון זה פתח פיך לאלם וטענינן לו אולם מהרי"ט חחו"מ סי' יו"ד כתב דלא כתשובת ש"י.
ב"ש סק"ח ומשמע מתשובת רי"ף הנ"ל אם הבעל טוען עמה אחר הגט ואומר נתתי צררי קודם הגט א"י להשביעה אע"ג אם היה אומר פרעתי אחר הגט היה יכול להשביע אין אומרים מגו להשביע עכ"ל כן נמי כתב הגד"ת בשט"ז אבל כתב עוד די"ל דהרי"ף מיירי דתיכף אחר הגט טוען הבעל כן ואין לו מגו עיי"ש ולפימ"ש טו"ז בחו"מ סי' רצ"ו בטעם דאין אומרים מגו לאפטורי משבועה משום דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן דלא עדיף מגו מרוב א"כ אזלה דמיון הגד"ת כמו דאין אומרים מגו לאפטורי משבועה כן א"א מגו להשביע גם טעם הלבוש שתפס הש"ך בחו"מ שם לעיקר למה אין אומרים מגו לאפטורי משבועה לא שייך במגו להשביע.
וי"ל גם אי מיירי הרי"ף שטוען עמה הבעל אח"ז וי"ל מגו מ"מ ה"ט דאינו נאמן במגו להשביעה דחזקה דאא"פ תו"ז עדיף ממגו דהרי חזקה זו מהני להוציא אפילו מע"פ ומגו לא מהני להוציא והא דבעי בפ"ק דב"ב במגו במקום חזקה ולא איפשטא ואיפסק הלכתא בחו"מ סי' ע"ח דפטור הלוה ה"ט כיון דחזקת ממון דלוה במע"פ מסייע ללוה דנהי דחזקה דא"א פת"ז מהני להוציא כשאין ללוה מגו אבל כשיש ללוה מגו מחליש קצת החזקה ול"מ להוציא אבל בשטר או כתובה חשוב מלוה ואשה מוחזקין אף דקי"ל כב"ה דלאו כגבוי ממש הוא כמ"ש בתשובת רמב"ן סי' קוף והובא דעתו בחו"מ סי' מ"ד ס"ו וכ"כ האחרונים נמי דקי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי מ"מ לוה לא חשוב מוחזק והמלוה לא חשוב מוציא וא"כ ממילא פטור המלוה או האשה משבועה דהחזקה דא"א פת"ז עדיף ממגו כשאין הלוה מוחזק וכן מצאתי באס"ז ריש ב"ב שכ' מהגליון תוס' דחזקה אאפתיז עדיף ממגו דמגו ל"מ להוציא וחזקה זו מהני להוציא והבעיא אי מהני מגו במקום החזקה משום דמסייע חזקת ממון להמגו ועיין תומים בקונטרס ת"כ אות ק"ל ונה"מ בדיני תפיסה סכ"ד.
והתומים בכללי מגו אות קי"ח תירוץ קושית הגד"ת כי הפרעון ודאי כי האשה גובה בשטר כתובתה והשבועה ספק דהך הוא בעיא דלא איפשטא בגמרא אי טוען אח"ז פרעתיך תו"ז אם נאמן במגו ומספקא אין להשביעה את"ד ולא הבנתי תינח אם האשה באת לפטור עצמה משבועה אבל הכא הבעל אומר אשתבע לי דל"פ ואם הדין להשביעה אינה נפרעת ואיך נוציא מספק והרי הר"ן וכה"פ פסקו בפוגמת פחות מש"ע דהוא בעיא בש"ס ס"פ הכותב דאינה נפרעת בלא שבועה כדאיתא בסימן זה ס"ז וראיתי במהרי"ט ח"א סי' קנ"א כתב אפילו התובע מוחזק כגון מפקיד תפוס בנכסי נפקד ואומר השבע לי וטול פטור הנפקד משבועה ויליף לה מהרא"ש ס"פ הכותב דאר"ש כ"ז שהיא תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה וכתב הרא"ש ז"ל כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אי הלכה כר"ש לא עבדינן עובדא לחייבה שבועה אעפ"י שהאשה באה להוציא לא מחייבינן לה שבועה מספק וכן הביא ברכ"י בחו"מ ס"ס כ"ה ולא הבנתי דהרא"ש קאמר שם אם אינה תובעת כתובתה לא מחייבינן לה שבועה וא"כ לא באה להוציא ומה יענה מהרי"ט להך דפוגמת פחות מפרוטה והרא"ש עצמו פסק בפוגמת כתובתה בעדים דהוא בעיא דלא איפשטא לפיכך לא תפרע אלא בשבועה וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש פרק הכותב סכ"ג דפוגמת בעדים או פחות פחות מש"פ לא תפרע אלא בשבועה ואם מהרי"ט ר"ל דתפיסה לא מהני מ"מ זה לא נזכר בהרא"ש כלל ואפשר דייק מהרי"ט א"ל תבעה כתובתה אף שתובעת דבר אחר דבאה להוציא לא מחייבינן לה שבועה ומ"מ דחוק דכיון דהרא"ש אמר דלא עבדינן בה עובדא איך נעביד עובדא להוציא ממון מספק אף דלהרא"ש בפרק כיצד הרגל ס"ב בכל ספ"ד ל"מ תפיסה י"ל ה"נ כיון דא"ל תפס פטור אידך משבועה בספ"ד תו לא מועיל תפיסה לחייב שבועה מ"מ מדברי הרא"ש בפרק הכותב אין ראיה ולדידן דמסקינן כהרמב"ם וסייעתיה דבספ"ד מהני תפיסה י"ל ה"נ כשתפס י"ל לאידך השבע וטול ולכ"ע בבעל דמוחזק מעיקרא י"ל לה השבע וטול ועיין שו"ת הרא"ש כלל ע"א ס"ח כתב ג"כ דבפלוגתא אם חייב שבועה א"י להוציא בל"ש וכ"כ הש"ך בחו"מ סי' פ"ז סי"א סק"ל וסי"ד ס"ק ל"ח
אחר זמן מצאתי בפרח מט"א ח"א שאלה י"א בד"ה אלא דאי קשיא הקשה על מהרי"ט כמ"ש ותירץ דאם באה להוציא מהמוחזק ברשות לא תטול אלא בשבועה אף דיש ספק אם חייבת לישבע משא"כ אם באה להוציא מתופס שלא ברשות עיי"ש.
ס"ב שלא מחלה לו כתובתה ושלא מכרה כתב ב"ש אע"ג דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה מ"מ חיישינן שמא מחלה נגד היתומים בתנאי שאם יגרשנה ישלם לה הכתובה בגוף הקושיא תרצו בלא"ה דאפשר סמוך למיתתו מכרה או מחלה לו או שלא היה בדעתם לדור עוד ביחד אך דבר זה איתא במרדכי פרק נערה סי' קס"ג ותמה הפלאה דהא תוס' בפ' נערה דף ל"ט הוכיחו מפרק החובל דגם כה"ג אסור דאל"כ מה משני שם דף פ"ט אהא דפריך החובלת בבעלה לא אבדה כתובתה תמכור הכתובה לבעלה ומשני דהוי בב"ז
ונ"ל כיון דמוכרת על ספק אם תתאלמן דאפשר תתגרש או תמות בחייו לא גמרה ומקנה כמ"ש רמב"ם פי"א מהלכות מכירה דדעתו סומכת שמא יהיה ושמא לא יהיה והוי אסמכתא והתוס' כתבו דבמוחלת כתובתה ל"ל דלא ידעה שתמות בחייו ולא מחלה משום דמ"מ קלה בעיניו להוציאה וידעה ומחלה ומכח זה הקשה ישועות יעקב על דברי המרדכי דתמכור או תמחול ע"ת אם תתגרש יתן לה כתובתה הק"ל דלא ידעה שימות בעלה קודם ונ"ל לפימ"ש רדב"ז ח"ד סי' ע"ר דקונה על הספק או יפסיד או ירויח לית בו אונאה כשלא אפשר לדעת עכשיו דדומה למשחק בקוביא שהסכימו רוב הפוסקים דקנה מה"ט וכ"כ בנה"מ סימן רכ"ז סכ"ז ס"ק י"ט בדבר ששניהם א"א להם לידע אפילו עפ"י אומדנא לא שייך אונאה דלא נחית אדעתא דשיווי כלל ואינן רק כמשחק בקוביא ואיידי דבעי לקנות גמר ומקנה כמ"ש הטו"ז סימן ר"ט והובאו במ"ש סימן ר"ט ולכן ה"נ לדעתם ליכא במכירת כתובה בטוה"נ משום אסמכתא דשלא ידעה דמחלה דמסתמא המכירה על הספק דהקונה ירויח אם תתאלמן ואם תמות בחייו יפסיד דמי המכירה ואף אם תתאלמן ויגבה יותר מדמי המכירה מ"מ אפשר ריוח המתנת המעות יעלה הרבה דזה חשוב דמים כדאיתא בריש מכות אומדין כמה אדם רוצה לתן ויהיה בידו ובחו"מ סימן ע"ג ס"ב לכן שייך אצלה איידי דבעי לקנות גמרה ומקנה על הספק ובמחילה דלא שייך זה י"ל לפימ"ש ריטב"א בפ"ג דנדרים דאסמכתא דלא גמר ומקנה לא שייך רק בדבר שהיה מוכרח קצת לעשות כגון מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו וכן במכירה דזוזי אנסוהו אבל בדבר שעושה ברצונו לבד ל"ל לא גמר ומקנה עיי"ש לכן במחילה נמי ל"ד לע"מ שאין לך עלי אונאה דהתם הוכרח למכור או לקנות משא"כ במחילה לבד אבל התם בחובלת בבעלה דאינה מרווחת כלום במכירת הכתובה לבעלה דהא אינה מקבלת שום מעות ואם לא תמכור בלא"ה אין לה מה לשלם ממילא ר"ל איידי דבעיא לקנות דמי המכירה גמרה ומקנה לכן א"י למכור רק בין תתגרש בין תתאלמן דאז ידעה דעי"ז תהא בעיניו להוציאה וגמרה ומחלה ע"כ משני דא"א דהוי בב"ז אך התוס' דפרק נערה דהקשו כנ"ל ס"ל כיון דב"ד מוכרין בע"כ דידה לא אכפת לן במה דלא ידעה ולא גמרה ומקנה והמרדכי י"ל דס"ל דמכירת ב"ד נמי לא מהני רק היכא דמהני מכירתה דב"ד כשלוחין של החייב וזה הוי כטעות דלכשתתאלמן איגלאי למפרע דכתובתה היה שוה הרבה יותר ממה שנמכר רק כשמכרה בעצמה במחיר כיון דידעה דאפשר יהא בזה טעות ותתאנה היא ואפשר ותאנה הקונה איידי דבעיא למקני גמרה ומקנה וכיון דמכירתה מהני ב"ד נעשין שלוחין דידה בע"כ ועיין טו"ז בחו"מ סי' ק"ג ס"ד ותומים שם סק"ג דהוכיחו מדברי רי"ף ורמב"ם וטור דב"ד שמכרו נכסי לוה הם רק שלוחים של לוה אף דמוכרין בע"כ של לוה הוי כעשאן הלוה שלוחים למכור בעד החוב לפרוע
ובני אהובה פי"ב מה"א ה"ח תירץ דלא ירצה הבעל לקנות ע"מ שאם תתגרש יתן לה הכתובה דזה חובתו דעל דרך משל אם דמי חבלתו עשרה דינרין וקונה כתובתה מאתיים שלא יצטרכו יורשיו לפרוע לה וא"כ בזאת המכירה נפרע דמי חבלתו וא"כ הבעל שבידו לגרשה יחויב ליתן לה כל כתובתה בלא ניכוי דמי חבלתו משא"כ אם לא יקנה הכתובה אם יגרשה ינכה דמי החבלה וא"כ למה לו לבעל לקנות אדון לעצמו בתוס' דמי החוב את"ד ויש להוסיף עוד מהירושלמי ר"פ אע"פ מעיקה היא לו ומשבק לה פירש דיכולה לצערו עד שיגרשה עיי"ש ה"נ כשתדע דאם תתאלמן אין לה כתובה ואם תתגרש יש לה כתובה תצערו עד שיגרשה ויתן לה כתובה אמנם תוס' לא ניחא להו בתירוץ זה דמה לנו בזה אם מ"מ עומד וצווח דרוצה שימכרו לו הכתובה ע"ת אם תתאלמן לא יהא לה כתובה ואיך פסיק התנא ותני דלא הפסידה כתובתה.
ונ"ל איידי דדלא לי חספא דהנה בגוף הדין למכור כתובתה בעד טוה"נ שהיא דבר מועט כדפרש"י בב"ק דף פ"ט כדי לפרוע חוב שחייבת לנחבל וכדומה נהי דנמכר לפי אומדן הב"ד כמה ראוי ליתן בעד כתובתה על ספק למה לא תוכל לומר אין רצוני למכור כתובתי על ספק בדבר מועט כזה אפילו היו נותנין לי המעות דלדידי שוה יותר דודאי לאו כל אשה מוכרת כתובתה בדבר מועט וברמב"ם פי"א מהלכות בכורים פסק דאם קיבל הכהן כלי שאינו שוה חמשה סלעים ואמר לדידי שוה ה' סלעים בעד פדיון הבן הר"ז פדוי ועיי"ש בכס"מ ובש"ך יו"ד סימן ש"ה ס"ה הרי טענת לדידי שוה יותר מועיל אפילו בפדיון הבן אך בכתובות דף צ"א ע"ב מבואר דדוקא אם אין פסידא לאחריני י"ל דשוה אצלו יותר מהשומא ולכן הכא דיש פסידא לנחבל א"י לומר לדידי שוה יותר מהשומא אמנם למכור מ"ת זה אם תתאלמן תפסיד הכתובה ואם תתגרש תגבה כל הכתובה דזה חובתו של בעל אלא דמ"מ אומר לדידי שוה מ"מ אנו ידעינן דלית לו פסידא אם לא נמכר לו הכתובה ממילא כמו שהבעל אומר לדידי שוה מה שאינו כן האשה יכולה לומר לדידי שוה יותר ושב ואל תעשה עדיף,
ועוד כיון דבתנאי זה לימא משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה רק משום לא פלוג וגם גוף כתובת אלמנה רק משום ל"פ כיון דיש בה נמי משום חינא ואלמלא תקנו כתובה לגרושה לא היו מתקנים לאלמנה משום חינא ובתנאי זה גם משום חינא ליכא כמ"ש שם וצ"ל ג"כ משום ל"פ מסתיין לאסור לכתחלה שלא תמכור או תמחול לבעלה הכתובה ולא כשכבר מחלה אפילו לרמב"ם דמחילה גם דיעבד לא מהני היינו מכירה או מחילה לגמרי דזה עיקר האיסור וכן מצאתי ברא"ש אפרים סימן ל"ט ס"ג שכתב שם לענין גדיים וטלאים וחיות דמותר בדיעבד א"ל בדק כיון דמדינא לא היו צריכין לבדוק דל"ש בהו סרכות רק משום ל"פ הצריכו סגי לאסור לכתחלה וכ"כ בתב"ש סי' ל"ט ס"ד ולפ"ז מיושב סתירת המרדכי דבפרק נערה כתב אהא דאם מכרה או מחלה לבעל דמהני כגון שמכרה או מחלה רק אם תתאלמן ולא אם תתגרש ובפרק החובל דג"ז אסור דבפרק החובל קאי אהא דאין מוכרין הכתובה לבעל לשלם לו החבלה דגם ע"ת זה אסור דמיירי לכתחלה ובפרק נערה קאי אהא דאם מכרה או מחלה דיעבד.
ס"ד אם הוא מוחזקת בשו"ת רמב"ן סימן למ"ד אלמנה שתובעת מזונות וטענו אפטרופסים שתזון ממטלטלין ושט"ח שבידה והאלמנה טוענת שנתן לה בעלה במתנה והשיב אם ידוע בעדים שהמטלטלין אצלה עליה להביא ראיה דאין תפיסתה ראיה כיון דמעצמה היתה יכולה לתפסן מטלטלין אלא שבכל עת היו מסורין בידיה ולענין השט"ח נמי אין נאמנת שהשטר אינו נקנה אלא בכומ"ס ואפילו ליכא עדים וראיה דהא לא שייך בשטרות מגו כמ"ש הרי"ף ז"ל בפרק הכותב במלוגא דשטרי ולדבריו דעתי נוטה את"ד והב"מ תמה עליו אחרי שמחליט שאין תפיסתה ראיה בלא מגו ומחליט דבשטרות ל"ש מגו והיינו משום דא"א להעלים ולומר אין בידי דעיקרן לגוביינא ובמה תגבה וא"כ לו יהא דנקנים במסירה בלא כתובה במה תהא נאמנת את"ד ובפשוט י"ל דדוקא מטלטלין דדייק בתשובה מטלטלין שבכל עת היו מסורין בידיה דר"ל כגון מטלטלין מתשמישי הבית אבל שט"ח נ"מ אם דרך אשה זאת אינו שיהא השט"ח בידה ואין דרך בעלה להפקיד אצלה אזי מאין בא השט"ח לידה אם לא ע"י גנבה שגנבה מארגז המיוחד לבעלה ובכה"ג תפיסתה ראיה שהבעל נתן לה במתנה וכמ"ש בשו"ת הרשב"א סימן אלף ע"ב דמה שאמרו שיש חזקה למטלטלין הוא לפי שאין מחזיקין לאנשים כגנבים אבל אשה זו התפיסה אינה ראיה שהרי נתונים היו אצלה בחיי בעלה עיי"ש ולפיכך כתב בשו"ת רמב"ן הנ"ל הטעם דלא נקנו שט"ח במסירה לבד כיון שלא נתבאר בהשאלה אם דרך בעלה היה למסור שט"ח בידה וכ"מ בבעה"ת שנ"א קי"ח דהוכיח דבשטר אינו נאמן לטעון לקוח דאמרינן לו אחוי שטרך מההוא מלוגא דשטרי דהיה של בעלה ושהיה חייב לה חוב עיי"ש ולימא דישבה תחת בעלה וגם במטלטלין אינה נאמנת לומר לקוח דהוי כגודרת דאין נאמן לומר לקוח אע"כ שאני שט"ח דאין לה עסק בהן.
ועוי"ל נהי דכתב דדעתו נוטה לדברי הרי"ף מ"מ שפיר חזי דיש חולקין כמבואר באס"ז פרק הכותב דף פ"ה בדברי רמב"ן גם כתב שם דיש לבע"ד לחלוק ולומר דיש לו מגו דאזיל ומהדר שטרי לחייבים ואינהו יהבי לה מידי ויש להשיב אטו ברשיעי עסקינן דחייבים לא יקחו ממנה שהרי עדיין חייבים להחזיר ממון לבעלים ועוד שמא יבא הלה ויתבעם והם לא ישבעו לשקר עיי"ש הרי די"ח גם בלוה ישראל כ"ש בלוה נכרי דליתנייהו להנהו טעמי כלל ולא נתבאר בדברי השואל לרמב"ן אם השט"ח על ישראל או גוי וא"כ לא סמך על דברי רי"ף להוציא ממנה החוב שבשט"ח די"ל קי"ל אף דיעכבו דמי מזונות שלה הא לענין מזונות נכסי בחזקת אלמנה כדאיתא בכתובות דף צ"ו אלא דדוקא אם שט"ח אינו נקנה במסירה לבד לא חשובה מוחזקת בהחוב דהרי במסירת השטר לא הוי כבא החוב לידה אבל אם היה נקנה החוב במסירה לבד הרי במסירת השט"ח בא החוב לידה מן המלוה חשובה מוחזקת בהחוב וא"א להוציא מידה כיון דיש דס"ל דגם בשטר יש לה מגו וראיה לסברא זאת דמה ריעותא שאין שטר כתובה בידה דכתב לה קני לך איהו וכל שעבודיה הא נקנה באג"ק אע"כ כיון דלא נקנה במסירה לבד אף דהשטר בידה לא חשיבה מוחזקת בגוף החוב משא"כ במטלטלין כיון דהן בידו חשוב מוחזק ולהכי סמכינן אהא דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן אף דכמה גנבי איכא בשוקא מ"מ א"א להוציא מהמוחזק משא"כ בשט"ח גוף החוב חשוב בחזקת המלוה כיון דאין החוב נמכר ללוקח במסירת השטר וכ"כ רמב"ן בספר הזכות וז"ל מטלטלין כיון דנקנין במסירה והגבהה ותפיסתו עצמו שהוא תופס קונה לו נאמן לומר לקוחין הן בידי ולא מפקינן ממונא מתותי ידו דמוחזק אבל בשטר שאין תפיסתו קנין ואינו מוחזק כלל אלא בנייר אם טען בכך וכך נמסר לי אין שעבוד השטר יוצא מחזקתו של מלוה לכן על הלוקח הראיה את"ד והובא בנה"מ סימן נ"ו ס"א ובקצו"ח סימן ס"ו סי"א.
והב"י כאן כתב אם אומרת שנתנו לה במתנת שכ"מ משמע דנאמנת ולא ראה דברי רמב"ן בשילהי ב"ב דף קע"ג דאם אין אותיות נקנין במסירה לא מהימן לומר שטר היה לי ואבד ולא לומר במתנת שכ"מ או באגב נתנו לי וכ"כ רמב"ן שבאס"ז בפרק הכותב דף מ"ה אך עיין בתומים סימן ס"ו סי"א סק"כ.
ס"ה אלמנה שמכרה או נתנה הנה בשו"ת הרי"ף סנ"ה כתב דמה שעשתה עשוי בין מכרה בין נתנה בין קרקע בין מטלטלין דתנן אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד וע"כ בשלא נשבעה שאם תאמר בנשבעה הא לא תשבע עד שתגבה כתובתה בב"ד ואין לה מזונת והובא ברא"ש פרק אלמנה ניזונית אבל בתשובת הרא"ש כלל נון ס"ו כתב אם נתנה מתנות מנכסי בעלה אחרי מותו ומתה קודם שהשביעה על כתובתה מתנותיה קיימות במטלטלי ולא בקרקע וסתירה זו י"ל כיון שלא נשבעה כלל ומתה ויורשי בעלה אין רוצים ליתן למקבלי המתנות דמי כתובתה כיון שלא נשבעה לכן במטלטלין דמהני תפיסה דמאן דעבד כר"א עביד וליכא בזה משום אין אדם מוריש שבועה לבניו כדלעיל ס"א אבל קרקע בחזקת יורשים ותשובת הרי"ף מיירי דנשבעה אח"כ כדאיתא בתשובת הרי"ף שם לכן אין תשובת הרא"ש סותר א"ע מ"ש שם ס"ח דהמכירה בטלה כיון דבע"ח מכאן ולהבא גובה דהתם היורשים רוצים לבטל המתנות ולשלם לה בזוזי אחר שתשבע אח"כ מצאתי בבית מאיר כ"כ.
אך מ"ש הרא"ש שם בס"ח דהמתנה בטלה כיון דאין לה רק שעבוד דבע"ח מכאן ולהבא גובה ואי אקדיש או מכר מלוה הכל בטל דעדיין אינו של המלוה סותר א"ע למה שהביא בפסקיו דברי הרי"ף דשאני אלמנה דמוכרת שלא בב"ד ולפיכך מה שעשתה עשוי ועוד איך כתב הרא"ש כיון שמכרה שלא בב"ד ועדיין לא נשבעה כשנתנה או מכרה לכ"ע אינו מועיל והרי הרי"ף לא ס"ל הכי.
ונ"ל דתלתא טעמי איכא בש"ס אהא דמוכרת שלא בב"ד משום חינא ומשום דבעלה רוצה שלא תתבזה בב"ד ומשום מזוני והפירוש משום מזוני כדי שתגבה כתובתה וירוויחו היורשים שלא יתנו לה מזונת דבזה הפירוש ע"כ אזיל ראיית הרי"ף כמבואר בר"ן שם ולכן בנתנה מתנה דלא שייכי טעמי דחינא ולא תתבזה כמ"ש בשו"ת הרא"ש שם מ"מ שייך טעמי דמזוני שירוויחו היורשים אמנם כל זה בנתנה או מכרה בכדי כל כתובתה אבל אם נשאר לה עוד קצת מכתובתה דעדיין יש לה מזונות כדלעיל סי' צ"ג ס"י ליכא טעמא דמזוני רק טעמי דחינא ושלא תתבזה ובמתנה דליכא הנהו טעמי נמי גם להרי"ף ל"מ מתנתה במקצת כתובתה ועמ"ש הריטב"א שבב"י לקמן ריש סימן ק"ג וא"כ ע"כ מיירי הרי"ף בנתנה בכדי כתובתה כולה וא"כ י"ל דתשובת הרא"ש מיירי דאחר מתנתה נשאר לה עדיין מכתובתה וסתמא הכי היא דלא תתן כל כתובתה ותפסיד גם מזונותיה ותשאר קרח מכאן וקרח מכאן ואף דלא פירש הרא"ש להדיא הא לא נכתב השאלה כלל רק התשובה ואפשר דבהשאלה הדבר מפורש וגם אפשר היה השאלה באנפי אחריני דבלא"ה לא היה לה מזונות מהיורשים כגון דכבר תבעה כתובתה בב"ד או אמרה א"א בממונות כדי שלא תתן ליורשים מע"י או במקום שנהגו דיכולים היורשים לסלק כתובתה ויפטרו ממזונותיה דאזי לא שייך תק"ח שתמכור שלא בב"ד כדי שתפסיד המזונות כיון דיכולים לסלק כתובתה ולא מסלקי הרי ניחא להו יותר ליתן לה מזונות מליתן לה כתובתה ולא תקנו שתמכור שלא בב"ד משום מזוני אלא לטובת היתומים והא לא ניחא להם בכך ואאתיל דלא מיירי הרא"ש הכי מ"מ הדברים נכונים בעצמותן דבגווני הללו מודה הרי"ף דמתנתה בטלה ובשו"ת רמ"ע סי' ק"ד ז"ל אלמנה שנתנה או מכרה מקרקעי דיתמי בב"ד הדיוטות דבקיאי בשומא קודם שגבתה כתובתה בשבועה כתב הרי"ף בתשובה הביאה הרא"ש פרק אלמנה ניזונית שמעשיה קיימין ומנכין לה מכתובתה ובלבד שתשבע בסוף עכ"ל במכ"ת הוסיף הנהו תיבות ומנכין לה מכתובתה דמשמע דעדיין נשאר לה אחר הניכוי וזה הלשון אינו לא בתשובת הרי"ף עצמו ולא בהרא"ש ואפשר הוסיף מדיליה דס"ל משום ל"פ גם מקצת מוכרת שלא בב"ד אף דאינה מפסדת מזונות כמ"ש הר"ן או דעי"ז היא מתקרבת להפסיד המזונות למכור מעט מעט עד כדי כתובתה או כמ"ש הפנ"י לפימ"ש הרא"ש דכשמכרה במקצת כתובתה יכולין היורשים לסלק לה השאר ולהפטר ממזונות בעל כרחה מ"מ הריטב"א שבב"י לקמן סי' ק"ג לא ס"ל הכי וגם נראה דאפילו לרא"ש דיכולין לפרוע לה המותר בעל כרחה מ"מ כיון דחזינן דאין עושין כן הרי ניחא להם יותר ליתן לה מזונות מלפרוע לה המותר ממילא לא שייך גבייהו תק"ח למכור שלא בב"ד משום מזוני שתפסיד דתקנו לטובת היורשים והרי א"א להם בתקנה זו ממילא ל"ל משום לא פלוג או דמתקרבת להפסיד המזונות כיון דלהרא"ש אחרי נמכר מקצת מכתובתה יכולין לסלק לו המותר בע"כ ואין עושין כן הרי לא ניחא להו בטובה זו ואיגלאי מלתא למפרע ואנן טענינן להו א"א בתק"ח דכגון זו פתח פיך לאלם כמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"ק דף חית ס"ג והטור הביא ג"כ דברי הרי"ף ומסיים ומנכין אותו בכתובתה הגם דג"ז אינו בדברי הרי"ף מ"מ יש לפרש דמנכין בעד כל כתובתה לכן לא כתב מכתובתה.
כתב ב"מ דאיכא למידק במה שפירש מהרי"ק בשח"י להמר"ם שבפרק הכותב דמה שכתב מכרה בטל אפילו נשבעה לבסוף ואפילו במטלטלין היינו בחזרה בנתיים נראה מלשונו אפילו הגבו לה לבסוף אחרי השבועה עפ"י ב"ד ומשום דלא חלה למפרע דאל"ה אלא שהיורשים רוצים לסלקה במעות מה ענין לחזרתה וזה תימא דהא ראיות מהר"ם ממה דקי"ל ב"ח מכאן ולהבא גובה והא ניחא בקרקע אבל במטלטלין והרהינו אצלו הא מוכח בפב"ש דאפילו לרבא למפרע גובה ואי זבין מלוה שפיר זבין משום דקני לו מדרי"צ והכי מסקי שם בעה"מ ומלחמות ואפילו משכנו בשעת הלואה וכ"ש הכא דמקרי תפיסתה משכנו שלא בש"ה עכ"ל ואישתמיטתיה מ"ש המל"מ בפ"י מהלכות שכירות דדוקא במשכנו עפ"י ב"ד קונה משכון מדרי"צ ששם הוזהר המלוה להחזיר כסות של יום ביום וכסות לילה בלילה עיי"ש ואף דהרז"ה ומלחמות כתבו דגם משכנו בשעת הלואה קונה ה"ט כמ"ש הנמ"י בפ"ק דב"מ בשם הר"ן דכי אמרינן ב"ח קונה משכון ה"מ במשכנו בשעת הלואתו משום דקני לו מעותיו וא"נ במשכנו שלא בש"ה קני לו משום דבגוביינא דב"ד אתי לידו וגזרת הכתוב הוא דקני ליה מדרי"צ דהרי הוא כאלו הגבהו לו ב"ד אבל כשנתן לוה למלוה משכון שלא בש"ה כיון דמלוה אינו קונה במה יקנהו מלוה ואין מטלטלין כקנין במשיכה למשכון עיי"ש וזה מבואר כדברי המל"מ וגם מוכח דלא כנה"מ ר"ס ע"ב כיון דאם משכני ב"ד קני לו מדרי"צ ה"נ במשכנו מעצמו דעביד אינש דינא לנפשו עיי"ש ואפשר גם לדברי כה"מ שאני הכא כיון דאין ב"ד מגבין לה בלא שבועה ל"ל עביד דינא לנפשו לתפוס בלא שבועה דאחז"ל הבא לפרע מיתומים לא יפרע אלא בשבועה אבל לפ"ז לא א"ש מה שתרצתי לעיל תשובה וא"ו ברא"ש הנ"ל וכן תרצו הב"מ משום דדיינא דעבד כר"א עביד מהני תפיסה דהתינח אם היה קצת קנין להאלמנה במשכון יכולה ליתן החוב לאחר ע"י מסירת המשכון ומה שתופס מקבל המתנה הוי תפיסה משא"כ אם לית בהמטלטלין שום קנין להמקבל הוי רק כאחר דלא אהני המתנה כלל ול"ל דמאן דעבד כר"א עבד כיון דאינו יורש ולא זכה כלל להיותו במקום האלמנה וכדמוכח מהב"מ גופא ולכן נראה להטור דתשובה חולקת עמ"ש הרא"ש בפסקיו ולכן אם ניישב שלא יסתר הרא"ש א"ע ל"ל כמ"ש נה"מ ואף דב"ד לא מתפיסין אותה בלא שבועה מ"מ אפשר יודעת בעצמה דיכולה לישבע ועבדה דינא לנפשיה וקנתה המטלטלין מהני מתנתה לאחר שיזכה בגוף החוב עכ"פ שוב עיינתי בבה"ת שנ"א ח"ד ס"ז כתב אם מכר משכון מטלטלין קנה הלוקח גוף החוב מידי דהיה אאשה שאם קדשה במשכון דאחרים שהיא מקודשת מפני שב"ח יש לו קצת קנין בגופו של משכון ואעפ"י שאינו קונה גופו של משכון מ"מ קני ליה כנגד חובו וזה הבא אחריו זוכה במשיכתו ובתפיסתו מכח הראשון עכ"ל והובא בתומים סי' ס"ו ס"ח סקי"ד וכתב שם דלפ"ז לדעת הרא"ש דס"ל קדשה במשכון שמישכן אצלו בש"ה דא"מ ה"נ לא קנה הלוקח את החוב ע"י משיכת המשכון עיי"ש וא"כ נסתר תירוץ הב"מ דהך תשובת הרח"ש כלל נון ס"ו דבמטלטלין זכה המקבל ממנה משום דקנה גוף החוב במשיכת המשכון.
אמנם נ"ל דאפילו נימא בשאר מלוה על המשכון ונתנו לאחר לא קנה החוב שאני אלמנה להרי"ף והרא"ש דמהני מתנתה למפרע אף כשנתנה לפני השבועה דע"כ משום דאם אמת שמגיע לה הכתובה מהני מכירתה ומתנתה בנכסי בעלה דאין השבועה רק גילוי מלתא ולקמן סי"א מבואר דעת הרי"ף והרא"ש דאם תפסה האלמנה ואינה רוצה לישבע לא מפקינן מינה אם תפסה מעות הרי משום דשמא האמת עמה ואינה חייבת שבועה רק מדרבנן ואם תפסה מטלטלין מוציאין ממנה משום דאינה יכולה לקנות לעצמה וע"כ צריכה להחזיר המטלטלין ממילא היורשין מוחזקין כדאיתא התם א"כ הכא דנתנה לאחר מטלטלין דמדינא מוכרת בלא ב"ד אהני מתנתה אם באמת מגיע לה הכתובה וזכה האחר המקבל ממילא גם מטלטלין א"א להוציא מיד המקבל ואם עדיין האלמנה בחיים אם אינה רוצה לישבע אח"כ י"ל המקבל מה לי בכך דמ"מ אפשר מגיע לה הכתובה אלא מנדין אותה או תשבע או תשלם ובשי"ת הרי"ף השאלה היתה במעשה שהיה דנשבעה אח"כ אבל בתשובה לא כתב הרי"ף אם נשבעה אח"כ וגם השאלה אם נשבעה אח"כ משום דלענין קרקע דוקא אם נשבעה אח"כ דאל"כ מספק הקרקע בחזקת היורשים ולפ"ז דוקא אם נתנה עד כדי כל כתובתה דאזי מתנה קיימת כמ"ש לעיל ואזי אפילו יורשי בעלה רוצים לשלם למקבל במעות אין יכולים להוציא המטלטלין מן המקבל ועיין ש"ך חו"מ סימן ע"ג סט"ו סק"מ.
הג"ה וכן אם מוחזקים המקבל או הקונה וכן נ"ל לדון הקשה החמ"ח למה בס"א לענין יורשים מוחזקים לא הכריע ולי נראה דלא מבעיא במטלטלין להרי"ף ורא"ש וסייעתיה דמכירתה ומתנה קיימת דזכו במטלטלין גופייהו ודאי עדיפי מיורשים כיון דיורשי בעלה י"ל אין אנו רוצין לפרוע רק במעות ממילא צריכין להחזיר המטלטלין וכמו אם האלמנה עצמה תפסה מטלטלי ואינה רוצה לישבע דמוציאין מידה כדלקמן סי"א אלא גם במעות ס"ל לרמ"א כיון דדעת רי"ף ורא"ש דמועיל מתנתה ורבים עמהם לכן הכריע לענין מוחזק כמותם משא"כ לענין יורשי בעלה דאין בזה דעת רא"ש ורי"ף דלא שייך בזה טעמא דמוכרת שלא בב"ד משום ממוני דהא מתה ואין הפסד מזונות ובחיים לא גבתה לשם פרעון כתובתה וליכא בזה רק מחלוקת הפוסקים אם תפיסת היורשים מהני משום דר' אלעזר אימר דיינא דעבד כר"א עביד בזה לא הכריע ומצאתי בכנה"ג בהגה"ט אות מ"ד שכתב בשם מהר"ם מינץ כל הסוברים דמתנתה קיימת ה"ד במכרה או נתנה אבל בלא עשתה שום גיבוי מודים דא"א מוריש שבועה לבניו.
ס"ו אלמנה שמחלה לבע"ח של בעלה אינו כלום בחמ"ח מחלק בין חוב בשטר לחוב בע"פ וכתב ההפלאה דבחוב בע"פ ל"ש שגבתה דלא שייך בו תפיסה כיון דאין דבר בידה שתזכה בו מיהו עדיין צ"ע כיון דהלוה מוחזק בנכסי עצמו למה לא יוכל לזכות בשבילה דה"ל תופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים דמהני ה"נ יכול לזכות לה כדי שיועיל מחילתה לגמרי כאלו תפסה בעצמה מעות עכ"ל ולא ידענא מה ק"ל דהא מבואר ברא"ש פרק הגוזל עצים סח"י אין. אדם זוכה בשלו לאחר אלא אם יזכה לו ע"י אחר וכן מוכח בהא דאמרינן בגיטין דף מ"ם ע"ב שמא זיכה לו ע"י אחר והכי איתא בחו"מ בכמה דוכתי וגם אם מזכה שלו בעד מה שחייב צריך לזכות ע"י אחר כדאיתא במרדכי פרק הגוזל סימן קכ"ב ובתשובת מיימני ספר משפטים סי' כ"ט ול"ד לתופס לבע"ח דזוכה למלוה ממונו של לוה והתופס נעשה כשליח דזכין לאדם שלא בפניו ואינו זוכה שלו לאחר ואין ה"נ אם הלוה מזכה מנכסיו להאלמנה ע"י אחר דהיינו שמזכה ליורשי מלוה ע"י אחר והדר תופס בשביל האלמנה והאלמנה נותנת לו בלשון מתנה מהני אבל מחילה תו לא שייך כיון דהוי בעין וכפקדון בידו ובזה לא מיירי הרא"ש ומחבר דלא מיירי רק כשמחלה החוב שעדיין לא זכתה בדבר בעין ועיין חו"מ סי' רמ"א ס"ב בהג"ה.
סי"א ותפסה מעות כן הוא בר"ן בשם רמב"ן כיון דגופייהו לא מקנו להו מפקינן מהם ושוב אינה גובה בלא שבועה ויש למידק למה לעיל ס"א הובא דברי הר"ן לענין אם תפסה דאין אומרים בזה א"א מוריש שבועה לבניו מדקי"ל עביד דינא לנפשו והוי כדיינא דעבד כר"א ושם אין מחלקין בין מעות למטלטלין ואמאי לא נימא כיון דלא קנו לגופייהו מפקינן מהם ושוב לא גבו משום דא"א מוריש את"ד הב"מ וכבר קדמו התומים בכללי תפיסה אות ק"ח ות"ל עמדתי בזה לעיל ס"ה בהג"ה ונ"ל דכל הניעם דלא מקנו להו לגופייהו אף דמ"מ תופסין למשכון והן מוחזקין אלא כיון דעומד להחזיר גוף המטלטלין כמוחזר דמי כדאיתא בפרק לא יחפור באילן דעומד לקוץ דף כ"ה ובפרק המקבל דף ק"י וכ"כ תוספת בפרק המוכר את הבית דף ס"א ע"ב בד"ה ארעתא דבין קרקע בין מטלטלין היכא דסופה לחזור חשוב משאיל או משכיר מוחזק וכבר עמד בזה הרשב"א בתשובה תתקל"ט בדין א"א מוריש שבועה לבניו דאם מוחזק היורש נוטל בשבועה שלא פקדני אבא אפילו מוחזק רק בקרקע ג"ש וטוען שמשכון הוא ביד אביו אף בסופו להחזיר גוף הקרקע והל"ל כמאן דמוחזר וכתב טעמא בתרא דאם אין אתה אומר כן נמצאו היורשים מפסידים כל מה שהניח להם מורישם במשכונות שהמשכון חוזר על הממון יבואו ראיה ויטלו וזה ברור והה"ד והוא הטעם דבכה"ג אין אומרים א"א מוריש שבועה לבניו את"ד ונראה שתפס זה הטעם לעיקר מדכתב וז"ב וכונתו נ"ל נהי מעיקר הדין הנ"ל כיון דסופו לחזור חשוב מרה קמא מוחזק ואינו דומה לדיינא דעביד כר"א דהתם הגבה לחלוטין משא"כ כשסופו לחזור מ"מ כיון דאם אי אתה אומר כן דלא יתרע חזקת המחזיק כשסופו לחזור נמצאו היורשים מפסידים כל מה שהניח להם אביהם במשכנות לכן עשאום חכז"ל למוחזקים וא"כ התינח לענין א"א מוריש שבועה לבניו דאין היורשים יכולים לישבע שלא נפרע אביהם אבל כאן דתפסה ואינה רוצה לישבע הרי אם אמת אתה תשבע ולא תפסיד ואם באמת א"י לישבע הרי אין מגיע לה כתובה ועוד כיון דכ"ז רק תקנה תקנתא לרשיעי לא מתקני דהרי מנדין אותה ואיך יתקנו לה שתועיל תפיסתה ואוקמוה אדינא. כיון דמטלטלין סופן לחזיר דלא מקנו לה גופייהו הוי יורשי בעלה מוחזקין ולא חשוב מיחת לנכסיה והא דבחו"מ סי' ע"ב סי"ד וסכ"ד בטוען המלוה שמא לא פרעתני כך כמו שאתה אומר נאמן הלוה דהוא חשוב מוחזק כיון דהגוף שלו שם המלוה אפסיד אנפשו דה"ל למידע ואוקמוה אדינו ולכן שם סל"ה דיורשים טוענים שמא אין הלוה נאמן אף בברי וחשבינן ליורשים מוחזקים במשכון כמ"ש סמ"ע שם והתומים הוכיח שם כדבריו.
ובזה מיושב תמיהת הגד"ת בשער י"ד ח"ב כיון דהרשב"א חשיב לראובן מוחזק ונמשכה החזקה גם ליורשיו ומטעם זה קאמר דלא שייך הכא דין דא"א מוריש שבועה לבניו א"כ היכא מסיק דגם מיורשי שמעון גובין בני ראובן ובלבד שישבעו שבועת היורשים והרי מטעם זה גופיה שהם מוחזקים אין לחייבם שבועת היורשים דהא מסקנת אחרונים דלא נתקנה חיוב על היורשים לישבע רק להוציא אבל להחזיק מה שבידם אין נשבעין כדכתב הטוחו"מ סי' ס"ט עיי"ש ולפימ"ש א"ש כיון דבאמת לא חשיבי מוחזק כיון דלא מקנו להו גוף המשכון ועומד לחזור ואין לו עליו רק טענת דמים אלא משום פסידא דמלוה ויורשיו חשבום למוחזקים ולזה סגי אם יטלו בשבועה דלא יפסידו אבל בלא שבועה אמרינן להו ממ"נ אם באמת יכולים אתם לישבע הרי אין הפסד ממון ואם אינכם יכולים לישבע הרי אין מגיע לכם כלום.
אמנם ב"י בחו"מ סי' ק"מ מחודש וא"ו השמיט בדברי הרשב"א טעם זה והביא רק טעם ראשון כיון דיכול לעכב אצלו גוף המשכון בטענת לקוח לא חשוב עומד להחזיר ונהי דעכשיו מודה דלא לקחו רק למשכון מ"מ חשבינן ליה מוחזק משים מגו ולפ"ז ודאי קשה קושית הגד"ת אך כבר האריכו בזה הב"ח וש"ך ואחרונים בסי' ק"ח סי"ב בחו"מ.
וי"ל עוד קושית התומים וב"מ הנ"ל דשאני בבאו לזכות מחמת תפיסה שלא לומר א"א מש"ל כיון דבש"ס אמרינן דהשתא דלא אתמר הלכתא לא כרב ושמואל ולא כר"א לכן מאן דעביד כר"א עביד היינו כיון דספקא הוא לא עבדינן עובדא ואין ב"ד מזדקקין לעשות מעשה כמ"ש הרא"ש בס"פ הכותב סכ"ח כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא עבדינן בה עובדא עיי"ש וא"כ נהי דלא חשבינן להו מוחזקין מ"מ מספק אין לעשות מעשה להוציא מידן אבל הא דכאן דאינה רוצה לישבע ותפסה דלאו ספקא היא דהא ודאי חייבת לישבע רק כיון דמן התורה אינה חייבת לישבע והוי רק כגזל מדבריהם דלא נחתינן לנכסיה כמ"ש הר"ן בפרק הכותב דף פ"ח וה"ד אם מן התורה זכתה בגוף הדבר חשיב נכסיה משא"כ מטלטלין כיון דלא מקנו לה גופייהו אפילו מן התורה לא חשוב נכסיה ומפקינן מינה והרי בהא דא"א מש"ל אי תפס וכן בכל ספ"ד לא מנדינן לו ובנשבע ונוטל אי תפס ואינו רוצה לישבע מנדינן לו אלא ה"ט דבספק לא עבדינן עובדו ג"כ לנדותו משא"כ בתפס ואיני רוצה לישבע ליכא ספק וודאי עובר אדרבנן שתקנו שישבע רק כיון דמדאורייתא זכה לא נחתינן לנכסיו דלא תקנו להוציא שלו כיון דזכה בגוף המעות אבל תפס מטלטלין גם מדאורייתא לא זכה בודאי וודאי בגזל דרבנן אם תפס דבר אחר ורוצה לעכב עד שיתן לו אידך מה שהוא לו גזל דרבנן וכי ס"ד שלא נוציא מידו משא"כ אם יש לו אצל חברו חוב ותופס ממנו דבר אחר עד שישלם לו חברו ודאי יכול לעכבו כיון דחברו חייב לו יכול לכופו בכל מיני כפיה שישלם לו ממילא בספק חוב נמי אם תפס לא עבדינן בה עובדא להוציא מידו אף דלא זכה במה שתפס מ"מ שמא באמת מגיע לו מה שתובע מחברו ויכול לעכב מה שתפס עד שישלם לו חברו.
ובשער משפט סי' פ"ז סע"י סק"ט הקשה עוד קושיות על דין זה ובערך ש"י שם תרצתי על נכון ובמה שכתבתי שם מיושב נמי הכא ובמה שכתבתי הכא מיושב גם שם קושיות השע"מ.
סי"ג כשע"א מעיד הקשו אחרונים דמאי פקחת דבלא"ה אם התפס ממילא תתחייב שבועה דאורייתא ע"י העד שמגיע לו מה שפרע לה כבר ולמה לו לשלם עכשיו וב"מ תירץ דהפקחת שיעשה כן קודם שיבא לפני ב"ד עם העד כי הב"ד מוכרחים שעדותו בטל ד"ת ואינו פועל כ"א שד"ר שוב א"א לקיים עדותו מד"ת ולהביאה ע"י לשבועה דאורייתא עיי"ש וא"י למה יקוים עדותו אח"כ דמה שלא הועיל עדותו החלה מפני גזה"כ דנשבע ונוטל ליכא מדאורייתא אבל אח"כ דהיא נשבעת לפטור למה לא יועיל ונ"ל כיון דתחלה העיד לחייבה שבועה ליטול ולא הועיל מן התורה ליכא הגדה וצריך אח"כ להעיד שנית לפני ב"ד כדי לחייבה שבועה לפטור וכיון דעביד אינש לאחזוקי דבורו לא מועיל עדותו כדאיתא בחו"מ סי' ל"ג סי"ב ועיי"ש בנה"מ סק"א דדוקא במקום דהגדתו מתחלה לאו כלום דלא עביד איסורא לא אמרינן דעביד לאחזוקי דיבורו עיי"ש וא"כ הכא דהועיל העד מעיקרא לחייבה שביעה דרבנן ואם אז שיקר עביד איסור תו אמרינן עביד לאחזוקי דיבורו שו"ר בהפלאה כאן כתב נמי דפריך העד להעיד שנית לפני ב"ד.
וב"מ הוסיף להקשות ומה ענין פקחת זה ומה צורך לכל העסק הזה כדי שלא תוכל לטעון שתי כתובות הוי והא תמיד אין באפשרות אלא לבא לידי שביעה דאורייתא דהא מיד שהב"ד עוסקים שתשבע ותטול והוא מחויב לקיים הפס"ד להתפיס ביד הב"ד הפרעון קודם שתשבע יתבע אותה על הפרעון ראשון שיהיו הלואה שהרי כתובה זו כבר פרע במה שהתפיס ביד הב"ד עכ"ל אישתמיטתיה תשובת הרשב"א סי' תשצ"ג דהנשבע לפרוע חובו ביום פלוני ואותו היום לא היה המלוה בעירו לא אמרינן שיניח הפרעון ביד ב"ד דזה לא הוי פרעון הובא בב"י סי' ע"ג מחודש וא"ו ובנה"מ ריש סי' ע"ד ומה התם דמחויב באמת לא הוי פרעון כ"ש הכא לדברי הבעל שכבר פרע לה ואינו חייב לה עכשיו כ"ש דמה שהניח ביד ב"ד אינו כמונח בידה וכ"ש דעדיין מחוסרת שבועה ומי יימר דתשבע ממילא לית לה שבועה דאורייתא עד שנתן בידה ואין סברא לומר דשא"ה דנותן המעות ליד ב"ד בפניה דמה בכך דא"כ התם נמי זכין לאדם שלא בפניו והוי כבפניו וכ"ש דעדיין לא נשבע ובעל כרחה מעכבין הפרעון ביד ב"ד והבעל לא הרשה לב"ד ליתן לה המעות לפני השבועה וגם הב"ד אדעתא דהכי קבלו המעות והאשה לא אמרה שבזה שיתן ליד ב"ד ופטר הבעל מחובו מיד קידם שיבא הפרעון לידה.
ובשו"ת מהרי"ל סי' צ"ו במעשה שהלוה מנה מעות ונתנן על השבתן לפרעון ובא אחר ולקח המעות וקידש בהן אותה אשה שהפרעון היה מגיע לה ונתרצית כתב אע"ג דפסקו רבותינו כשהלוה נותן חובתו לפני המלוה דהוי פרעון בע"כ דמלוה וא"כ נימא דכבר יצא המעות מרשות הלוה לרשותה בעודו על השלחן והוו כגזל דידה לא היא דהתם דחשיב פרעון ובא מחויב לוה תו באחריות דמ"ט לא שקלינהו מלוה כשהיו לפניו ואיהו דהפסיד אנפשו אבל עדיין אין חשובין ממש של מלוה אא"כ נתנן הלוה בחצרו וכה"ג בדוכתי דקני ואפילו באתרא דקני המלוה א הוה בענין זה דאירע אונס בהו שלא היה יכול להצילו כגון שבא אנס והקדים ולקחן קודם שהיה המלוה יכול ליקח אטו מי הוי פרעון ואפילו היה בחצר המלוה לא זכה ולא נפטר הלוה את"ד וא"כ ה"נ אם נאנס המעות מיד ב"ד לא נפטר הבעל כיון שלא היתה יכולה ליקח קודם השבועה אין המעות שלה ולא חשוב פרעון שו"ר בנה"מ בפתיחה לסי' ע"ו שכ"כ דהלואה או פרעון המקח אף אם הניח המעות ביד ב"ד לא נקנה המעות להמלוה ולא נפטר הלוה מחובו ובשו"ת בית יעקב סכ"ט תחלה ר"ל ג"כ דמניח ביד ב"ד אם נאנסו המעות חייב הלוה ושוב הביא מפרוזבול וממניח שטרותיו ביד ב"ד דאינו משמט דחשוב כגבוי עיי"ש וא"י מה ענין שמטה לכאן דפרוזבל ה"ט דהפקר ב"ד הפקר מתק"ח שלא לשמט משום נע"ד כדאיתא בגיטין ומוסר שטרותיו משום דאין המלוה תובע רק הב"ד תדע דהא גם המלוה על המשכון אינו משמט ואם נאנס המשכון הלוה חייב לפרוע.
סט"ו שבועה דאורייתא הה"מ פכ"ה מה"א הקשה כיון דדברי הרמב"ם במקום שאין כותבין כתובה ואינו נאמן לומר פרעתי אא"כ הביא ראיה והאיך נקרא מודה במקצת הא בע"ד מהלכות טוען כתב הרמב"ם שאין מב"מ חייב שבועה דאורייתא אלא בדבר שאפשר לכפור בו וז"ל הרמב"ם בפ"ד מהלכות טוען מי שטען חברו ק' דינרין יש לי אצלך חמשים בשטר וחמשים בע"פ אין לך בידי רק חמשים בשטר אין זה מב"מ שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדין בו עכ"ל ונראה מה שהרכיב על שני טעמים דהא הא דכשא"י לכפור לא הוי מב"מ כתבו הטעם דהוה הילך והרי ל"ד להילך דמביאו בידו ליתנו למלוה ובידו ליטלו הוי ככבר בא לידו דכל שבידו לא חשוב דשלב"ל או דבר שאינו ברשותו כדאיתא בכתובות פרק אע"פ דף נ"ט ובפירוש הרא"ש בנדרים דף ל"ד ע"ב בשם הרא"ם אבל אם לא הביא בידו מה שהודה עדיין מחוסר גוביינא ונראה משום דכתב מהרי"ק בשרש פ"ט נהי דקי"ל בע"ח מכאן ולהבא גובה ולהכי אי אקדיש מלוה טרם שגבה אינו קדוש היינו בהקדיש קרקע של לוה דאינו ודאי שתהא של מלוה כיון דיכול לסלוקיה בזוזי אבל החוב בכללו דודאי יבא לגוביינא לכ"ע למפרע גובה וכ"ד הרז"ה בפרק שור שנגח דו"ה אלא דאם יכול לכפור ל"ל כאלו אחזק המלוה וכ"כ בשו"ת הרשב"א סי' תתקל"ט דהיכא דודאי עתיד לגבות כגבוי דמי וכדאיתא בפרק המקבל דף ק"י ובפרק לא יחפור דף כ"ה אך אם יכול לכפור לא חשוב כגבוי עיי"ש והפנ"י כתב בפכ"ש ל"א ע"א אפלוגתא דאביי ורבא אי בע"ח מכאן ולהבא גובה או למפרע גובה דפרש"י ששיעבד לו נכסיו בשעת הלואה דדוקא אם שיעבודא דאורייתא מש"ה לאביי ברשות המלוה קיימו לאלתר בשעת הלואה אבל אי שד"ר משום נע"ד ממילא מכאן ולהבא גובה דתו ליכא נע"ד כלל ואצ"ל משום דיכול לסלוקי בזוזי לכן פרש"י ששיעבד לו בפירוש דבזה לכ"ע שיעבודא דאורייתא עיי"ש ולכן כתב הרמב"ם הטעם שהחמשים שבשטר לא מועיל בהן כפירתו ועומד לגבות והרי כל נכסיו משועבדין לפיכך למפרע גובה והוי הילך אמנם דוקא בחוב להרמב"ם דס"ל שעבודא דאורייתא כפי"א מהלכות מלוה ה"ד אבל כתובה דרבנן כמ"ש הרמב"ם בפט"ז מה"א ה"ג ומשום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כדאיתא ביבמות דף פ"ט ובפ"ק דכתובות דף יו"ד וא"כ סגי במה דמכאן ולהבא גובה וממילא לא הוי הילך אף דא"י לכפור ואף דמהרי"ק שם הוכיח דמלוה לפני ז"פ חשוב כגבוי מדיכולה למכור הכתובה בחיי בעלה בטו"ה באמת אינו מוכרח דהרי כתבו התוספת בפרק הכותב דף פ"ה ע"ב וז"ל תימא לר"י איך יכול למכור החוב דבשלמא כשיש ללוה קרקעות מוכר לו אותו שיעבוד שיש לו על הקרקעות אבל כשאין לו כלום מה מוכר לו ונראה לו דלא הוה מכר מדאורייתא וכן נראה לר"ת וא"כ ה"נ כתובה המכירה מדרבנן כמוכר שט"ח ואין ללוה כלום לכן אינו כהילך.
ולפ"ז מתורץ מה שהקשו על הרמב"ם מהירושלמי רפ"ב דכתובות דכשטוען הבעל אלמנה נשאתיך פטור משבועה ולפימ"ש א"ש דהירושלמי בשילהי כתובות דאורייתא לפיכך הוי הילך דלמפרע גובה
וצ"ע כיון דהרמב"ם ס"ל שעבודא דאורייתא למה מכשט"ח רק מדרבנן כמ"ש בפ"ו מהלכות מכירה ומשמע אפילו יש קרקעות ללוה ואפשר משום דבלא השטר שהוא לראיה א"א לגבות ממשועבדין והראיה שבשטר אין קנין נתפס בי מן התורה כמ"ש שם מן התורה אין הראיות נקנית לכן בטל גם קנין שעבוד נכסים מן התורה אבל מלוה עצמו הוי כגבוי החוב בידו אלא דאין קנין נתפס בו מן התורה שזכהו ללוקח כיון שא"א להקנות לו הראיה שבשטר דהשעבוד מחמת הראיה:
או משום דשעבוד הגוף אין קנין נתפס בו כמ"ש ר"ת והרא"ש בפרק הכותב ולכן ס"ל לרמב"ם דאם הראיה שבשטר נקנה ממילא כמו דיכול אדם לחייב עצמו בשטר אף שאינו חייב ה"נ קנה הלוקח חיוב גופו של לוה ע"י השטר דהא השתא השטר של לוקח וכאלו נתחייב לו הלוה מתחלה אבל כיון דאין הראיות נקנית ממילא לא נתחייב לו הלוה ונשאר שעבוד הגוף אצל המלוה ממילא גם שעבוד נכסי לא נקנו דכל עצמן רק משום שיעבוד הגוף והרי שעבודן אגוד גבי מלוה ואף דמדרבנן גם הראיה נקנה בכומ"ס מ"מ כיון דאינו רק מדרבנן לכן יכול למחול דלא אלמוהו להקנין להפסיד ללוה וחולק על ר"ת דס"ל דשעבוד נכסי מכורין רק שעבוד הגוף אין קנין נתפס בו לכן יכול למחול כיון דנמחל שעבוד הגוף ממילא פקע שעבוד נכסי דאינון ערבין בעד גופא אבל הרמב"ם ס"ל כיון דשעבוד הגוף לא נקנה ממילא גם שעבוד נכסי נשאר ביד מלוה דאינון ערבין בעד גופו ואי דמר לאו דמר וכן מצאתי בתומים סק"ז בסימן ס"ו דמ"ד מכירת שטרות ל"ד הטעם הואיל וגוף שעבוד הלוה א"י למכור אף שעבוד נכסיו א"י למכור מדאורייתא דנכסי ב"נ רק ערבין עיי"ש ולדבריו תקשי הלא הרמב"ם כתב משום דמן התורה אין ראיות נקנות ועכצ"ל דאם היו הראיות נקנות היה עומד לוקח במקום מלוה גם לשעבוד גופו של לוה דהא הלוה משעבד גופו למלוה באותו ראיה אפילו בחנם ממילא כשנקנה הראיה ללוקח קנה גופו של לוה כאלו שיעבד גופו ללוקח.
סט"ז נשבעת לשניה כתב ב"ש כבר כתבתי לעיל ס"ק כ"ד בשם רש"י ור"ן דוקא כשטוענת השבע לי ושם ס"ק כ"ד כתב דלפ"ז לא ה"ל להרמ"א להביא שם ד"ז דאיירי בשבועה בלא טענה מיהו מרמב"ם וטור משמע דנשבעת בלא טענה ולי נראה דגם רש"י לא פירש כן אלא לת"ק דס"ל דאין רביעית נשבעת ליתומים גדולים כדאיתא בכתובות דף צ"ד לכן פירש דנשבעת לשניה בטוענת השבע לי אבל לדידן דקי"ל כבן ננס דנשבעת ליתומים גדולים ואין נפרעת אלא בשבועה אפילו אין טוענין השבע לי ה"נ נשבעת לשניה בלא טענה ואח"כ מצאתי שכן כתב הפלאה אלא יל"ד לפ"ז מאי דקאמר ת"ק דרביעית נוטלת בלא שבועה ממ"נ אם אין טוענין היתומים השבע לי גם ראשונה לא נשבעת לשניה ואם טוענין השבע לי גם ליתומים נשבעת הרביעית ואם מיירי דיתומים אין טוענין השבע לי ושניה טוענת לראשונה השבע לי מאי פסקא ודוחק לומר משום דלאו ארח ארעא שיטענו היתומים לאשת אביהם השבע לי שחושדין אותה מחמת דאיתא בכתובות דף ק"ג שצוה רבי לבניו הזהרו בכבוד אמכם ומוקי לה התם באשת אביהם אך י"ל דלת"ק דנפרעין מיתומים גדולים בלא שבועה אפילו טוענין השבע לי כיון דאין טוענין ברי וגם אביהם א"י להשביעה בלא טענת ברי וכ"כ הב"מ בסי' קע"ח סט"ו וס"ל לת"ק דלא תקנו חכז"ל שבועה לנפרע מן יתומים גדולים דרוב יורשים הם יתומין וסתמא אם היה לו טענת ברי היה מפקד ליתומין ואם מת פתאום בלא"ה אין לחוש לצררי כמ"ש כ"פ עיין ב"ש לעיל סק"א אבל דוקא לענין היתומים דסתמא חושש אביהם לטובתם אבל לענין הנשים אפשר אם היה חי הבעל הוה טעון בברי תפסת צררי ואישתבע לי אלא דלא חש לצוות זה להנשים אבל למאי דק"ל גם מיתומים גדולים אין נפרעין בלא שבועה אפילו בלא טענה כ"ש דהנשים נשבעין זו לזו בלא טענה ועדיין יל"ד דא"כ מנ"ל לרש"י הא כיון דיותר י"ל דנפרע מיתומים גדולים בלא שבועה א"כ י"ל דגם בלא טענת אישתבע מחויבות לישבע זו לזו ונ"ל דרש"י דייק לשון המשנה כי אין דרכו לפסוק רק לפרש הלשון דלמת לא תני השלשה אין נפרעין אלא בשבועה כדלעיל פרק הכותב הפוגמת ואינך וגם כאן ב"נ אומר אף היא לא תפרע אלא בשבועה דהל"ל אף היא תשבע אלא ה"ט דבשהב"ד אין מגבין בלא שבועה אפילו בלא טענת בע"ד השבע החליט לומר בלשון שלילה לא תפרע אלא בשבועה אבל כאן לת"ק דדוקא בטענת השבע לי חייבת לישבע אמר רק נשבעת לשניה אם השניה טוענת השבע לי אבל ב"נ דס"ל גם מיתומים גדולים אין נפרעת בלא שבועה וכן כל השלשה אין נפרעין אלא בשבועה אפילו אין טוען השבע לי לכן אמר אף היא לא תפרע אלא בשבועה נמצא לדינא אין מחלוקת בין רש"י לרמב"ם וטור וא"ש דברי הרמ"א שו"ר בהפלאה דף צ"ד דכתב נמי הא דלת"ק אין נשבע ליתומים גדולים דבני צוואה ננהו ואם איתא דפרע הוה פקיד כדאיתא בב"ב דף עי"ן ע"ב.
ב"ש סס"ק ל"ג והרביעית נשבעת ליתומים נראה אף הראשונות נשבעין להיתומים אלא צריכה לישבע גם לשניה וכתב בחידושי אור הגנוז למחבר פ"מ ז"ל לא ידעתי לישב הא מוכח בשמעתן כתובות דף צ"ד שבועה לאחד שבועה למאה ובלימוד הישיבה הארכתי עכ"ל גם אנכי לא ידעתי קושיתו דלא נתכוין הב"ש כלל שתשבע ב"פ אלא נ"מ אם צד אחד מוחלין השבועה.