אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק ב הלכות כתובות › סימן צג

ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות כתובות · סימן צג

סימן צב

ס"ו ש"מ שצוה עיין ב"מ הקשה הא מזונת דשאב"מ וישעי"ק כתב דהוה ספק אי כונתו דמניח לה נכסיו למזונות והוי כדקל לפירות וכיון דנכסים בחזקת אלמנה לענין מזונות וכיון דהספק אם איבדה מזונות כשתבעה כתובתה או גבתה הוי כספק פרעון את"ד ואינו נכון חדא לפימ"ש המל"מ פח"י מה"א ה"א דדוקא ביתומים אומרים נתננו הוא דאמרינן נכסי בחזקתה קיימו לא בספק מעיקרא אם יש לה מזונות כגון פלוגתא כשתבעה כתובתה מחמת אונס עיי"ש ועוד גם לדעת מהרש"ך שבמל"מ שם דגם בהך פלוגתא מציא האלמנה לומר קי"ל היינו משום דודאי היה לה מזונות עד שתבעה והספק עכשיו אם נפטרו היורשים מן החיוב של תק"ח אבל בש"מ שאמר אני מניח דאנו באין משום דמניח הוי מתנה כמ"ש הריב"ש אבל מה שהיה לה מזונות מתק"ח ודאי אבדה וכיון דיש ספק אם נקנה לה משום דהוי דשאב"מ הוי ספק במתנה אם חל ועליה הראיה.

אבל א"ש כיון דבלא"ה הנכסים בחזקתה לענין מזונות א"כ ממילא המתנה חלה על הנכסים דהם בידה מכבר וא"צ לשון המועיל בבריא בזה עכ"ל הנה אף דבא במוסגר הרשד"ם בסי' שכ"ג כתב סברא זאת במוחלט ותקע בה יתדות לענין אם צוה שתדור אלמנותו או אחותו שכבר דרה בהבית תדור עוד כל ימי חייה וכדומה ולכאורה ראיה לזה מתשובות הרא"ש כלל פ"ג ס"א דנשאל על צוואת שכ"מ שתדור אלמנתו בביתו ותטול אלפים זוז אם נוטלת גם כתובתה נוסיף על האלפים זוז ולא השיב על הדירה כלום דהוי דשאב"מ ועמד הב"מ בזה ולפי דברי רשד"ם א"ש אמנם באה"ט סי' רי"ב סק"ג הביא ג"כ דברי הרשד"ם והביא חולקים לכן הוי ספ"ד ואין לה מזונות רק אם תפסה דמציא לומר קי"ל וגם זולת סברת רשד"ם הוי ספק"ד עיין בחו"מ סי' רי"ב בטו"ז וסמ"ע.

אמנם מאד קשה לדחות דברי הריב"ש בהנחה סוברת דהצוואה קיימת אף בדבר שאב"מ וליתא בבריא נלע"ד לפימ"ש הריב"ש בסי' ר"פ דאם נדר שלא לעשות מחמת שקיבל טובה מחברו אף דהתירו לו הנדר עדיין נשאר בחיוב על הדבר ההוא ואף שהוא דבר דלא שייך בו קנין הוי כמו שכיר שהרי אם יתרו נתן בתו למשה בתנאי שלא יצא משם ושישבע לו על זה אף אם הותר מן השבועה שלא מדעת יתרו עדיין הוא מחויב לקיים תנאו כיון שקיבל טובה ממנו בעד זה את"ד והובא במל"מ פ"ו מהל' שבועות ה"ז ונהי דהמל"מ חולק עליו כיון דאין לו ראיה לא נניח דברי ריב"ש בשבילו וא"כ בצוואה הנזכרת ודאי איתא בבריא אם מחמת קבלת טובה מפלוני אומר שיאכל פלוני פירות דקל זה דזוכה משום שכירות וה"נ רוצה השכ"מ שלא תנשא אלמנותו והיא כבודו עיין ערש"י בגיטין ל"ה בד"ה אין ואף אם גבתה כתובתה או תבעה כתובתה מ"מ כבודו הוא אם אינו נשאת לאחר והאשה אם נשאת יש לה מזונות מהאחרון וכדי שלא תמהר להנשא לאחר משום מזונות צווה שתזון מעזבונו דכל אשה עומדת להנשא ואיתתא בכל דהו ניחא לה ובר"ן פרק שני דייני הביא בשם הרשב"א שהוכיח בראיות דמפרנס חברו או מהנהו סתם לא תלינן במתנה ומחויב לשלם לו והסכים עמו הר"ן וה"נ סתמא לא תלינן במתנת חנם אלא כדי שלא תמהר להנשא ובשביל זה מניח לה שתזון מנכסיו וכ"ש הכא דהא קי"ל כל שיש ספק בשטר אם יתבטל השטר לגמרי אמרינן יד בעהש"ט על עליונה ודנין כונת הנותן לטובת המקבל וכמ"ש הריב"ש בסימן ת"פ שם וה"נ דנין כונת המצוה שתזון מנכסיו בשביל שלא תנשא דאזי אף שהוא דשאב"מ מ"מ חל הצוואה מתורת שכירות ואין לסתור זה מחמת מ"ש במח"א פח"י משכירות דאומר לחברו הכבד בביתך היום ואתן לך חלק ממה שארויח דאין בו משום שכירות דשאני הכא דהמצוה יש לו הנאה מזה והפסדה ברור כשלא תנשא ואאת"ל אפשר לא יזדמן לה להנשא מ"מ על ספק זה נכנס המצוה דאזי נכון לבו בטוח יותר שלא תמהר להנשא וכ"ש דא"ש מה שלא השיב הרא"ש בכלל פ"ג ס"א על הצוואה שתדור בביתו דהוי דבר שאב"מ כיון דצוה שתשתדל בענייני היתום כ"ז שתדור בביתו א"כ יש בו משום שכירות ומ"ש הריב"ש דמניח הוי לשון מתנה לאו דר"ל מתנת חנם אלא לאפוקי דלא הוי לשון ירושה דאז אם צוה על מי שאינו יורש שיירש לא אמר כלום ובירושלמי ס"פ נערה איתא אנשי גליל שהיו כותבין אנת תהא יתבא בביתי ומיתזכא מנכסי כל ימי מיגד אלמנותיך חסו על כבודן ולא חסו על ממונן ופירש הפ"מ שהוא לכבוד להם שתשב בביתו ותזון מנכסיו וכ"כ הרא"ש בפרק אלמנה סס"ג ובתרגום רות על כאשר עשיתם עם המתים דסרבתון למסב נוכרא בתר מותיהן ועיי"ש בשרש ישי.

ובח"ס חאה"ע סי' ק"ם כתב באחד שצוה לבנו שיספיק צרכי אשתו כל ימי חייה עמו בביתו מדכתב כל ימי חייה משמע אפילו כשתנשא לאחר ואעפ"י שאמר אשתי משמע כ"ז שהיא אשתו י"ל אשתו שהיתה כבר אך כיון שזה דבר שאין ממש בטלה השטר צוואה את"ד והוא דבר זר שיצוה ליתן לה מזונות ודירה כשתנשא לאחר ויהא לה מזונות מהשני ועוד לא צוה שגם בעל שני ידור עם בנו בביתו ואיך תדור האשה בביתו ובעלה השני במקום אחר ולפימ"ש כיון דיש לפרש עכ"פ נמי אשתי ולא כשתהא אשתו של אחר ע"כ צ"ל כן דאם נפרש כן יועיל הצוואה מטעם שכירות שלא תנשא לאחר וכבודו שתזון ותדור בעזבונו משא"כ אם נפרש גם כשתנשא לאחר יתבטל השטר צוואה י"ל יד בעהש"ט על עליונה.

וצ"ע אומן שאמר לחברו אומן שישב בטל איזה זמן וישלם לו כו"כ והתחיל לישב בטל וחזר בו המשכיר דבהה"מ פ"ט משכירות הלכה ד' כתב דאם שכר פועלים והלכו לעשות נתקיים ביניהם השכירות ששכירות פועלים נגמר בהתחלת מעשה עיי"ש אם דוקא בהתחלת מעשה ממש או אפילו בלא מעשה אם כל עצמן של השכירות בעד מה שלא יעשה דאם נאמר כן הרי ליתא בבריא דאם אמר לחברו שב ואל תעשה ויהא שכרך אכילת פירות דקל פלוני המשכיר יכול לחזור גם אחר שהתחיל לישב בטל מלשלם על העתיד ויותר נראה כיון שלזה נשכר לישב בטל זהו מלאכתו והרי התחיל במלאכה שנשכר.

אמנם בפ"ק דב"ב דף טי"ת איתא הנהו תרי טבחי דעבדי עניינא בהדי הדדי דכל מאן דעביד ביומא דחברייה נקרעוהו למשכיה אמר שם דהיכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו דמתני ולכאורה למה לא יתחייב כל חד בתורת שכירות לישב בטל ביומא דחבריה כיון דחברו ישב בטל ביומו ונהי די"ל דלקרוע למשכיה אינו רק קנס ועוד משום פסידא דלקוחות וכמ"ש בחידושי רמב"ן אבל רמב"ן כתב שם דאפילו ליכא אדם חשוב וגם ליכא פסידא דאחריני דוקא דמתני כל טבחי דמתא אבל תרתי תלתא במאי קני וכן מה דתני בתוספתא רשאים הנחתומין לעשות רגיעת ביניהם ר"ל לא תמכור ברגעי ולא אמכר ברגעך נמי דוקא בתנאי כל נחתומין וכ"מ בספר השטרות להרב אברצולוני עיי"ש הרי דלא קני ולא אמרינן בשביל שזה יושב בטל ביומו של אידך נתחייב אידך לישב בטל ביום אחר בתורת שכירות וצ"ע וי"ל דאה"נ אחר שכבר ישב אחד בטל מחויב השני משום שכירות לישב ג"כ בטל ביום אחר אך כיון דמשמע מיד שהתנו חל התנאי ואין יכולין לחזור לכן דוקא בתנאי כל אומני העיר וכן משמע ברמב"ן שם בהך דכל מקח שיבא ליד אחד נהא כולנו שותפין דכתב דיכול לחזור קודם שקנה מש"ה דוקא בהתנו כל אומני העיר מועיל התנאי עיי"ש ובפרק איזהו נשך דף ס"ח ובפרק עד כמה דף כ"ט דאיתא בגמרא דנוטל שכרו כפועל בטל פרשו תוספת ורא"ש דאומדין כמה רוצה ליטול פועל כדי ליבטל ממלאכתו לגמרי ולישב בטל וכן פירש ב"י ביו"ד סי' קע"ז הרי דשייך שכירות בעד שירצה לישב בטל וממילא אם התחיל לישב בטל הוי כהתחיל במלאכתו ואין המשכיר יכול לחזור בו.

והב"מ בחו"מ סי' רנ"ג סכ"ו הביא בשם הריטב"א ובד"מ סי' זה הביאו בשם הרשב"א דשכ"מ שצוה אם תשב אשתו עם בניה שיתנו לה פירות כל נכסי הבנים שיתפרנסו מהם היא והבנים ומוכח שם דמחויבים ליתן לה גם הפירות שיגדלו אח"כ והרי הוי דשלב"ל וליתא בבריא וע"כ דס"ל כמ"ש הריב"ש שו"ר בפ"ת לחו"מ סי' קע"ו ס"ג סק"ד הביא משו"ת ב"ד אם הבטיח שבר בעד שימנע מלעשות אף שמדרך ליתן שכר בעד זה ל"ד לשכירות פועלים ולא נקנה בלא קנין וראיה לזה מכתובות דף פ"א ע"ב דבעי אחוה למפסל ליבמה בגט א"ל מה דעתך משום נכסי אנא בנכסי פלגינא לך ואין הספר אצלי ולכאורה משם ראיה להיפך דהא א"ל משום דהיכא דאמרו רבנן דלא ליזבן ל"ה זביניה זבינא היה צריך ליתן לו חצי נכסי אלא דפרש"י דקנו מידו אך שא"ה דמצוה בגדול לייבם וזה שרצה לפוסלה בגט רצה לעשות שלא כדין וליכא משום שכירות גם י"ל משטה א"ב וכדאיתא בחו"מ סי' פ"א ס"א בהג"ה ועיי"ש בנה"מ ובטו"ז לקמן סי' קס"ה סק"ג ובתוס' כתובות שם דף פ"ב בד"ה ופומבדיתא.

סי"ד שתי שנים דעת הרא"ש דלא הפסידה בשתי שנים אלא כשהיא ענייה ופרוצה וכתב ב"ש כי בשם איכא שתי תירוצים לתירוץ אחד עניה הפסידה כששהתה שני שנים ולתירוץ ב' הפסידה בשתי שנים כשהיא פרוצה וס"ל להרא"ש דהיא מוחזקת לכן לא הפסידה רק בתרתי לריעותא את"ד ולפ"ז דוקא כ"ז שלא נשאת כבסמוך סט"ו אבל אם אחר שניסת תבעה בעד השתי שנים שמקודם שניסת היתומים מוחזקים אמנם ברא"ש סתם ולא הזכיר מפני שהיא מוחזקת ונראה טעמו כיון דמחמת אומדנא שלא תבעה ודאי מחלה אין להפסידה רק באומדנא ברורה דכל שאינו ברור לא אזלינן בתר האומדנא וכמ"ש הרא"ש בפרק מי שמת סכ"א וכ"ג דהיכא דמס"ל לא אמרינן אומדנא ומוציאין ממון אף דהוי ספק ולפ"ז בפרוצה עשירה דהן לדעת הרמב"ם הן לדעת הרא"ש לא איבדה מזונותה בשתי שנים אפילו תבעה אחר שניסת הדין עמה.

סט"ז יהא קרקע פלוני במזונות ושתקה אין לה אלא פירות אותו קרקע לבד ובדרישה הקשה מ"ש מהא דבחו"מ סי' רנ"ג דאם צוה שכ"מ ליתן מאתיים זוז לפלוני בע"ח או לאשה בכתובתה ידה על עליונה דאם כתובתה יותר נוטלת כתובתה אף דשתקה וכדלקמן סי' ק"ט ונ"ל דמקרא מלא במשלי י"ז טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב וה"נ אם תסתפק מהקרקע לא יהא לה ריב עם היתומים משא"כ אם תתפרנס מן היתומים יאמרו שאוכלת הרבה וכעובדא שבגמרא ס"פ נערה לכן אמדוה רבנן כששתקה מחלה דהנה כתב בהגהות על שו"ת מהר"ח א"ז סי' נ"ג דהיכא דבלא שתיקתו יש להסתפק דיתרצה י"ל כששתק מתרצה ודאי עיי"ש ונ"ל טעם לדבר דקי"ל בקידושין דף ס"ד ע"ב לא מחית אינש נפשו לספיקא לכן ה"נ אם יש להסתפק דנתרצית משום טוב פת חרבה ושלוה בה אם איתא דלא נתרצית לא הוה לה לשתוק למיחת נפשה לספיקה אלא ודאי נתרצית משא"כ בכתובה ובע"ח אין להסתפק שיתרצו לפחות מהמגיע להם לכן שתיקה לא הוי מחילה.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה