אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק ב הלכות כתובות › סימן פב

ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות כתובות · סימן פב

סימן פא

ס"א נדרה שלא להניק בפרק אע"פ דף נ"ט ע"ב תנן ומניקה את בנה לימא מתניתין דלא כב"ש דתניא נדרה שלא להניק את בנה בש"א שומטת דד מפיו בה"א כופה ומניקתו אפ"ת ב"ש הבמ"ע כגון שנדרה היא וקיים לה הוא וס"ל לב"ש הוא נותן אצבע בין שיניה וב"ה ס"ל היא נתנה אב"ש וכו' אלא מחוורתא מתניתין דלא כב"ש וכתבו תוס' דל"ל שאסרה הנאת יניקתה עליו כיון דמושעבדא ליה אין הנדר חל והקשה מהרש"א כיון דקיים לה למה אין הנדר חל ותירץ מהר"ם שיף דקיים לה היינו שהחרים לה ולא הפר ומ"מ מה בכך דא"צ להפר שאין הנדר חל כלל עיי"ש ונ"ל מה דשתק משום דלא חש לה אבל קיים בפירש חל הנדר והאב"מ בסי' פ' סי"ו כתב כיון דכשהוציאה נדרה מפיה לא חל תו לא יחול אח"כ כשקיים לה ול"נ כיון דכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת וערש"י גיטין פ"ג ב' ע"מ אם ירצה הוי כע"מ שירצה אבא וכשקיים לה אח"כ תליא בברירה לומר הוברר למפרע דחל נדרה ואף דקי"ל בדאורייתא א"ב היינו לחומרא מספק אבל כאן אדרבה לחומרא שמא יש ברירה ועוד מדאורייתא חל הנדר מיד אלא דאלמוה לשיעבודיה דבעל מדרבנן אם כן בדרבנן י"ב אך בריטב"א שבאס"ז כתב כהאב"מ וצ"ל טעמו כיון דאין בידה שיקיים הבעל הוי כדבר שאין ברשותה עכשיו בשעת הנדר ותו לא חל אך הא מדאורייתא יוכל לחול מיד אלא דאלמוה לשיעבודיה ולפיכך חל כשאמרה לכי מיגרשה בקונם מע"י כדאיתא בכתובות דף נ"ט ע"ב ולא אמרינן כיון דהשתא לא חייל תו לא חייל כמ"ש ר"ן וריטב"א בנדרים דף פ"ו ה"נ אף דהשתא אין בידה יכול לחול ומה שטען האב"מ דדוקא באמרה בפירש לכי מיגרשה מהני טעם זה אבל בנדרה סתם מהיום לא חייל אפילו לכי מגרשה וה"נ אף דאח"כ רוצה הבעל בנדרה כיון דלשעתו לא חייל בתר הכי נמי לא חייל אמנם לפי מ"ש דתליא בברירה והוברר למפרע הרי חייל בשעת נדרה ועוד הא ריטב"א גופיה כתב בכתובות שם דלמסקנא אצ"ל לכי מיגרשא כיון דמדינא חייל מיד רק אלמוה רבנן לשיעבודיה מתלא תלי וחייל אחר גירושין למפרע וצ"ע ליישב סתירת הריטב"א.

והנה תוספת שם כתבו דע"כ מיירי דאסרה הנאת הנקה על עצמה ומה דאמרי ב"ה כופה ומניקתו היינו שתשכור מינקת או תצא שלא בכתובה ולשון ומניקתו דחוק מאד דמשמע היא עצמה מניקתו ולפימ"ש י"ל דמיירי שפיר דאסרה הנאת הנקה על בעלה וס"ד דהש"ס בכתובות שם כהס"ד דהש"ס בפ"ק דביצה דף יו"ד דב"ה לית להו ברירה גם בדרבנן לענין מוקצה דיונים ועיי"ש בפרש"י ופנ"י שם ובפרש"י דף ל"ח ולב"ש שם אין בירור אם ס"ל א"ב רק בדאורייתא ולר' אושעיא טעמא דב"ש דצריך חשב מעיקרא משום דאין הפתחים יוצאים מטומאתן רק ע"י מעשה וא"כ ליכא הוכחה מה ס"ל ב"ש בברירה וב"ה דגם בדרבנן ס"ל א"ב ע"כ משום דס"ל בודאי א"ב לכן הכא גם בקיים לה אח"כ א"ב למפרע וכיון דלא חל כשנדרה תו לא חל אח"כ והיינו דהיא נתנה אצבע בין שיניה כיון דלא הוברר קיומו למפרע הרי נדרה בעצמה וכיון דמישעבדה כופה ומניקתו דמה שקיים לה אח"כ לא עשה כלום כיון דכבר בטל הנדר ממילא וב"ש ס"ל דהוברר למפרע דמחיל לה וחל הנדר א"כ הוא נתן אצבע בין שיניה לכן חל הנדר ושומטת דד ובאס"ז לכתובות הביא פרש"י מהד"ק דב"ש ס"ל הוא נתן אצבע בין שיניה ודומה כאלו הוא הדירה מלהניק ואזיל שעבודיה לפיכך תשמט דד מפיו וב"ה ס"ל היא נתנה אב"ש ואין שומעין לה להפקיע שיעבוד בעלה עכ"ל ולפימ"ש מובן הטעם ונמצא לפימ"ש אם אסרה הנאת ההנקה על בעלה וקיים לה בפירש אסורה להניק.

ס"ז והבת אצל אמה לעולם בפרק הנושא דף ק"ב ע"ב אר"ח ז"א בת אצל אמה מדקתני למקום שאמה ולא קתני לבית אחיה ממאי דבגדולה עסקינן דלמא בקטנה ומשום מעשה שהיה דתניא מי שמת והניח בן קטן לאמו יורשי האב אומרים יהא גדל אצלנו ואמו אומרת יהא בני גדל אצלי מניחין אותו אצל אמו ואין מניחין אותו אצל ראוי ליורשו מעשה היה ושחטוהו א"כ ליתני למקום שהיא מאי למקום שאמה ש"מ בת אצל אמה ל"ש גדולה ל"ש קטנה פרש"י ניתני מוליך לה מזונות למקום שהיא דמשמע לגדולה למקום שהיא ולקטנה למקום שהיא מאי למקום שאמה דקתני מלתא פסיקתא ש"מ כל בת אצל האם ורמב"ם וטור לא הביאו דין זה והניח הב"ש והאחרונים בקושיא ונ"ל דפירש המשניות פרק מי שאחזו כתב הרמב"ם מינקת אם מת הולד תנשא ולא נחוש שמא תהרגנו לפי שזה רחוק מן האפשרות אא"כ היתה האם יורשת כגון שתהיה בת דודו שאז נחוש ממנה שמא תהרגנו משום הירושה עיי"ש הרי דס"ל לרמב"ם דל"ש אחים ול"ש אם אם ראויה לירש הולד אין מניחין הולד אצל מי שראוי ליורשו ויצא לו זה מברייתא הנ"ל אך לפ"ז חזר בו הרמב"ם והשמיטו בספר היד כיון דר"ח מדקדק מדלא קתני למקום שהיא מאי למקום שאמה ש"מ בת אצל אמה לעולם כדפרש"י דקתני מלתא פסיקתא ואם איתא היכא דאמה ראויה ליורשה אין מניחין הבת אצלה הק"ל ליתני במקום שהיא אע"כ דר"ח דחי הברייתא מקמי המשנה ולא ס"ל האי גזרה וזה שהאריך הש"ס ל"ש גדולה ל"ש קטנה דהיה יכול לקצר אפילו גדולה אלא קמ"ל דמוכח מהמשנה דאין חילוק כלל בין גדולה לקטנה לעולם הבת אצל אמה אפילו ראויה ליורשה ואז קטנה יותר רבותא וכשאין האם ראוי ליורשה גדולה יותר רבותא לכן לא אמר אפי' גדולה

והנה אם אמה הלכה למקום אחר ס"ל למהריב"ל דבתה עמה דאלת"ה לא הוי מלתא פסיקתא והדרא קושיא לדוכתה ליתני למקום שהיא ורשד"ם בסי' קכ"ג חולק עליו והביא שם כן גם מהרדב"ז ונדחקו בקושית מהריב"ל ואני תמה לסברת מהריב"ל דהא דתנן מוליך לה מזונותיה למקום אמה אפילו הרחיקה מאד כיון דמלתא פסיקתא תנן א"כ יוציא הוצאות יותר מדמי המזונות ואם ינכה מדמי המזונות לא הרויחה כלום ואפשר תפסיד ואם הבעל או יורשיו יתנו ההוצאות משלהם אטו זה מחויב יותר מהלוה מחברו דאינו מחויב להוליך אחר המלוה כמ"ש הש"ך בחו"מ ר"ס ע"ד דזה פשוט וכן הגוזל מחברו ולא נשבע א"צ להוליכו אחר הנגזל כמבואר בחו"מ סי' שס"ז אע"כ דלא מיירי מתניתין אלא כשאמה בעיר הבעל או יורשיו ונראה הכרח לזה דהכא תנן מוליך לה מזונותיה ובפרק הגוזל עצים תנן הגוזל את חברו ש"פ ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי אלא ה"ט דאיתא בב"ר פרש' מ"ד כ"מ שנאמר אחרי מופלג והובא ברש"י פ"ז דסוטה דף ל"ג ע"ב ובפרשת ראה וגור אריה שם כתב דה"ה אחריו ונתן טעם ולפי דבריו ה"נ בלשון חכמים עיי"ש לכן בהגוזל תנן יוליכנו אחריו אפילו הפליג הנגזל אלא דאחריו שייך אפילו הפליג מעט כמ"ש גו"א שם לכן תני עוד ואפי' למדי דהפליג הרבה אבל בהנושא דאפילו הפליגה מעט אין חיוב לטרוח או להוציא הוצאות להוליך המזונות אחריה לכן תנן מוליך לה ולא אחריה נמצא מוכח דלא מיירי בהפליגה הוי שפיר מלתא דפסיקתא בין גדולה בין קטנה וביפה תואר הקשה על כלל זה מאיזה פסוקים ובתוכם מאחרי מות שני בני אהרן והביא תירוץ מהתוספת פרק הניזקין דף סמ"ך וברמב"ן ר"פ אחרי כתב דנאמרה למחרת מיתת בני אהרן וקשה הא מבואר בהניזקין שם דבו ביום נאמר ולפי מ"ש הגו"א דגם במופלג קצת שייך אחרי י"ל קושיות היפ"ת.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה