אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק ב הלכות כתובות › סימן פא

ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות כתובות · סימן פא

סימן פ

אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן בר"ן הקשה הא אר"ל מתוך שיכול לכופה נעשה כאמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הרי לדידן דא"י לכופה גם יקדשו ידיך ל"מ דהא לר"מ דאין אדם מר"ל כאלו פירש שמקדיש ידיה ונראה דכיון די"ל א"נ וא"ע אין ידיה ברשותו אך כיון דאמר לה ושתקה מועיל כמ"ש הכ"מ פכ"ב ממכירה הט"ז בדעת הרמב"ם שם כיון שאמר מורישם כל מה שיוציא אילן זה לעניים והם שמעו ושתקו סבור וקביל וה"ל כאלו נדרו הם בעצמם וכ"כ ב"י חו"מ סי' רי"ב ונראה דמש"ה דייק הרמב"ם אמר לה ולא נקט הקדיש ידיה ור"ל בגמרא במי מש"ה נקט הכי דקמ"ל אם אמר יקדשו ידיך מהני אפילו אם א"י לכופה אלא כיון דיכול לכופה אפילו לא אמר לה וגם הקדיש מעשי ידיה הוי כאלו אמר לה יקדשו ידיך דמהני ודאי כיון דשתקה אלא דאם לא יכול לכופה והקדיש רק מעשי ידיה אפילו אמר לה ל"מ כיון דצ"ל דנעשה משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה תינח הוא שדיבר אבל האשה רק שתקה ל"ל כן אלא שתקה למה שפירש דמקדיש מעשי ידיה ולא אכפת לה אם יהיו דבריו לבטלה לומר דודאי נתכונה שיהא על דעת חכמים ואטו נשי דיני גמירי כדאית' בפ"ק דקידושין דף י"ג.

וכתב הב"ש כיון דהשתא היא ניזונית ממנו ומע"י משועבדת לו חל ההקדש ואי"ל תו א"נ וא"ע וע' תוספת ד"ה מאי אלו ומשם נשמע לדידן בשאמר יקדשו ידיך ותמהו האחרונים הא תוספת מיירי שלא אמר לה יקדשו ידיך רק לר"מ אדם מקדיש דשלב"ל וא"כ קודם שבא לעולם גם לר"מ מועיל חזרה ונראה לפימ"ש רשב"א בפ"ג דקידושין דף ס"ג בשם ר"י בעל התוספת דלר"מ אם אמר מעכשיו א"י לחזור אפילו קודם שב"ל וכ"כ רמב"ן והר"ן כתב בנדרים דף כ"ט ע"ב דבהקדש אפילו אמר לאחר שלשים יום א"י לחזור דהוי כאמר מעכשיו ולאחר ל"י וא"ש אך מ"ש הב"ש דוקא בניזונית ממנו עד היום דחל ההקדש לכאורה לפימ"ש דמשום דשתקה הוי כנדרה בעצמה אפי' לא ניזונית וי"ל דס"ל די"ל מה דשתקה לא חשה לדבריו כיון דאין ניזונית מה לו ולה להקדיש ידיה וכדאית' בפ"ק דקידושין דף י"ב שתיקה לאחר מתן מעות ל"מ ופרש"י דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה לכן דוקא כשהיתה ניזונית עד עכשיו ממנו ומע"י משועבדין לו רק משום די"ל א"א בתק"ח י"ל כיון דשתקה סברה וקיבלה שלא לומר א"ל וא"ע והא דכתב הכ"מ שם כששתקו היורשים סבור וקיבל יש נמי סברא כיון דהממון יגיע כפו של מורישם ורוצה לזכות נפשו והוי אצלם רק מניעת ריוח אך תוספת לא הזכירו דאמר לה משמע גם בלא שתיקתה כיון דהבעל א"י לחזור בו וחל ההקדש גם היא א"י לומר אח"כ א"נ וא"ע וע"כ גם ב"ש כונתו כן.

אמנם גם דברי הכ"מ קשין לאומרם הא מושבע מפי אחרים צ"ל אמן כדאיתא בשבועות ואאת"ל דשתיקה הוי כגמר בלבו דמהני בהקדש בדה"ב מדכתיב כל נדיב עולות כדאיתא שם דף כ"ז ע"ב מ"מ השתא כל הקדש רק לעניים והוא חולין ותליא בפלוגתא שבחו"מ סי' רי"ב ס"ח וברמב"ם י"ל דמיירי כאן בהקדש בדה"ב אבל בש"ע פה ל"ר כן דאינו כותב רק מה דנהוג בזה"ז ובשו"ת מהר"ח א"ז סנ"ג הוכיח דגם בהקדש לא מהני שתיקה של בעלים ואפשר לפימ"ש בערך ש"י לחו"מ סי' פ"א ס"ה דרק במתנה ל"ה שתיקה כנתרצה י"ל הכא דבעד מע"י יש לה מזונת ל"ח מתנת חנם אפילו עכשיו מע"י עולין יותר מהמזונת הלא לפעמים לא ישוו כמזונת ולפעמים א"י לעשות כלל.

ואפשר לומר טעם אחר דכשהיתה ניזונית ממנו כשאמר לה יקדשו ידיך וחל ההקדש תו אי"ל א"נ וא"ע לפימ"ש מהר"ם בתשובה שבמרדכי פ' שר"ג דא"י לומר א"א בתק"ח שתקנו לטובתו רק כשליכא פסידא לאחר וגם הוא מוחזק כמו איני ניזונית וא"ע ומוכח שם דאם שניהם אין מוחזקים זה יותר מזה אפילו ליכא פסידא לאחר אי"ל א"כ וא"ע או בשאר תק"ח וביארתי דבריו לקמן בסימן קי"ט עיי"ש ונראה דכן ס"ל נמי התוספת בפ"ד דכתובות דף מ"ז ע"ב בסד"ה זימנין שכתבו דאי"ל אינו נפדית ואינו נותנת לו פירות משום דידי כידה וזכה בגוף הקרקע לפירות וקשה הא עכשיו דאומרת איני ניפדית ואינו נותן לבעל הפירות תפסק זכיתו מעכשיו ולא יהא ידו כידה כיון דמה ידו כידה וזכה בגוף הקרקע לפירות הוא מתק"ח שתקנו לטובתה והרי עכשיו אומרת א"א בתק"ח אע"כ ס"ל כיון דקודם שאמרה א"א בתק"ח היה ידו כידה וזכה בגוף הקרקע לפירות אינה חשובה מוחזקת יותר ממנו לכן אי"ל א"א בתק"ח לכן כשהיתה ניזונית ממנו וחל ההקדש ממילא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי דכל מקום שהוא בי גזא דרחמנא הוא ועיין פרישה חו"מ סי' ר"נ ס"ד לענין ספק הקדש לדעת הרא"ש וטור אפי' בהקדש עניים לחומרא משום אין זה בכלל דאין מוציאין ממון מספק דאדרבה ההקדש נקרא קצת מוחזק כיון דאמל"ג כמסירה להדיוט דמי עיי"ש ונראה אף דרמב"ם שם ס"ל דאין מוציאין מספק ה"ט משום דהספק אם מעיקרא חל כלל ההקדש ולא נמסר לגבוה כלל מעולם וגם יש חמ"ק וגם השכ"מ שעמד וחוזר טוען ברי.

וא"כ הכא כיון דבשעת הקדישו חל ההקדש וממילא נעשה ההקדש מוחזק לכן כשבאה אח"כ לומר א"א בתק"ח באה להוציא מכאן ולהבא מן ההקדש ואינה חשובה מוחזקת לכן אי"ל א"א בתק"ח.

ואפשר גם התוספת דמייתי ב"ש דמיירי בהקדיש מע"י דהוי דשלב"ל אף די"ל בדשלב"ל ר"ל דההקדש מוחזק כיון דעדיין לא ב"ל מ"מ אז גם היא אינה מוחזקת ומהר"ם הרי אמר שם דוקא משום שהיא מוחזקת ולאחר שתעשה ג"כ לא תוכל לומר איני נותנת מע"י להקדש ואיני ניזונית דכיון דכ"מ שהוא בי גזא דרחמנא מונח אינה מוחזקת יותר מההקדש ולפי שיש לה חוב בהקדשו דתו לא תוכל לומר א"נ וא"ע ואין חבין לאדם שלב"פ אפשר מש"ה דוקא אם אור לה יקדשו ידיך ושתקה וזה מועיל אף דלא חשוב כאלו נדרה בעצמה דא"צ כאן רק שתתרצה ולא יחשב דחבין לה שלא ברצונה וכיון דחל ההקדש תו אי"ל א"נ וא"ע להוציא מיד ההקדש ולכן אם לא אמר בפירש יקדשו ידיך ל"ל נעשה כאומר משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כיון דצריך הסכמתה והיא לא אמרה כלום רק שתקה י"ל לא נתרצית רק למה שאמר להדיא וכמ"ש לכן אר"ל דוקא משום דיכול לכופה נעשה כאומר ונראה הכרח לזה מדלא קמ"ל מתניתין אפילו אמר לה יקדשו ידיך הר"ז עושה ואוכלת ואי דבא להשמיעני לענין מותר דלר"מ קדוש אפילו הקדיש רק מע"י הא כחא דהתירא עדיף ועוד דלא קי"ל כר"מ ועדיף להשמיע רבותא להלכה אלא ודאי דאז אינה עושה ואוכלת אפילו לר"ה דא"י לכופה כיון דאמר לה ושתקה וגם לר"ל דטעמיה דר"מ דמותר קדוש משום דיכול לכופה ומ"מ עושה ואוכלת כמ"ש רא"ה וריטב"א באס"ז דלר"ל מעה כסף נגד מע"י ומזונת נגד המותר ורישא וסיפא דמתניתין מיירי דמעלה לה נגד מה שהקדיש ומ"מ ברישא עושה ואוכלת דמע"י כאפותקי על מזונת עיי"ש לכן דוקא בלא אמר לה יקדשו ידיך אבל אם אמר לה ושתקה הרי מחלה שעבודה ואינה עושה ואוכלת לכן אר"ל מתוך שיכול לכופה וא"צ הסכמתה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך דמוכח מהמשנה דקדיש אף דזולת שתיקתה עושה ואוכלת וכ"ז לרמב"ם דוקא באמר לה יקדשו ידיך ולא מיחתה שוב א"י למחות אך בתוספת בד"ה ומאי לאו דלא הזכירו כלים דאמר לה שיהיו מע"י הקדש ומ"מ כיון דניזונית תו א"י אח"כ לומר א"נ וא"ע לר"ה משמע דגם בכה"ג כיון דחל ההקדש תו אי"ל א"נ וא"ע וכ"כ באס"ז בד"ה הוי בה ר"פ בדעת התוספת כיון דכבר חל ההקדש שוב אי"ל אח"כ א"נ וא"ע להפקיע מידי הקדש עיי"ש ונראה בינתו כמ"ש כיון דאמל"ג כמסירה להדיוט א"י להוציא מידי ההקדש וע' חו"מ סי' קנ"ג ס"ב דאם הוציא זו:

לאויר חצר חברו בפני חברו ושתק החזוק ואין בעל החצר יכול אח"כ לבנות תחתיו עיי"ש ס"ג.

עוי"ל קושית הר"ן שעל הרמב"ם דהנה בסימן כ"ח לעיל פליגי רי"ו וב"י אם קדשה במעמ"ש אי הוי קידושי מדאורייתא דס"ל לרי"ו דקנין שיש לו מתק"ח לא הוי כשלו מדאורייתא וא"כ דמע"י לבעל תק"ח ל"ה כשלו מה"ת וגם הג"פ לקמן סי' ק"כ כתב אף דבממון הפקר ב"ד הפקר ילפינן מקרא היינו דהוי הפקר אבל כ"ז שלא בא ליד הזוכה לא חשוב כשלו מדאורייתא וא"כ הכא אינו הקדש מן התורה וא"כ מאי מייתי ר"ל ראיה ממה דס"ל לר"מ במעריך פחות מבן חדש דאאמד"ל דהרי רבנן פליגי אדר"מ ונימא גם ר"מ מחמיר רק משום דסתם נדרים להחמיר מספק וכבר פליגי הפוסקים בספק איסור שיש בו נ"מ לממון אי לחומרא אם לא עיין ר"ן פ"ק דנדרים דף זיי"ן וש"ך יו"ד ס"ס קע"ז וא"כ י"ל דבזה פליגי ר"מ ורבנן או דרבנן ס"ל כיון דהוציא דבריו בלשון ערך ודאי טעה ור"מ ס"ל דהוי ספק ואין לעשות פלוגתא רחוקה לומר לר"מ ודאי נתכוין לדמי ולרבנן ודאי נתכוין לערכין וא"כ הכא דאפילו הקדיש ידיה להדיא דאינו רק הקדש מדרבנן גם ר"מ מודה ומפרט דהתם בערכין מפורש בתורה דוקא בן חדש משא"כ כאן לומר אדם יודע דאין אדם מקדיש דשלב"ל מהיכי תיתי לעשות מזה ודאי מה דפליגי בזה כמה תנאי וצ"ל לפימ"ש האחרונים דדוקא בתק"ח דלא עשו שיור אלים הקנין כדאורייתא משא"כ כשהניחו שיור לכן אר"ל מתוך שיכול לכופה למע"י הוי כאלו שלו מן התורה לכן אמרינן דנעשה כאלו אמר יקדשו ידיך ופריך הש"ס הא לא אמר הכי וליכא גם ספק ומשני דר"מ לשיטתו דאאמד"ל אבל למ"ד דא"י לכופה די"ל א"א בתק"ח א"כ יש שיור ולא אלים כד"ת לכן ל"ל נעשה אבל אם פירש יקדשו ידיך כיון דכיזובית הוי שפיר הקדש כיון דמדרבנן מע"י שלו כ"ז דלא אמרה א"נ וא"ע ועיין באב"מ לעיל סי' כ"ח סי"ג ס"ק ל"ג ובזה מדויק לישנא דר"ל מתוך שיכול לכופה נעשה כאמר לה יקדשו ידיך דהא מה דנעשה אינו משום דיכול לכופה אלא משום דיכול לכופה יכול להקדיש ידיה והנ"ל משום דיכול לכופה יכול להקדיש ידיה ונעשה כאמר לה יקדשו ידיך ועוד הקשו באס"ז ומהרמ"ש מנ"ל דר"ל פליג אדר"ה הא דר"ל מיירי במעלה לו מזונת כמ"ש תוספת ולכן יכול לכופה למע"י כיון דנוטלת מזונת ור"ה מיירי דאומרת איני ניזונית ולפימ"ש א"ש דמשום דיכול לכופה הרי אלמוהו רבנן לתקנתא דמע"י כדאורייתא משום הפקר ב"ד וכיון דמע"י שלו מדאורייתא אמרינן נעשה כמו בערכין דאם א"י לכופה משום דלא אלמוהו כד"ת והשאירו לה זכות לומר א"א בתק"ח א"כ גם בניזונית אין מע"י שלו רק מדרבנן ולא הוי הקדש רק מדרבנן ול"ל נעשה.

ובתוי"ט מ"ד פי"א דנדרים הקשה על הרמב"ם דכתב בהקדיש מע"י אשתו אינו קדוש עד שיאמר יקדשו ידיך והא בקונם פי מדבר עמך כתב הר"ן כיון דהזכיר הפה אף די"ל דקונם קאי אדיבור והוי דשאב"מ מ"מ כיון די"ל דקאי נמי אפה סתם נדרים להחמיר וכ"כ הר"ן בנדרים פ"ב דף ט"ז ע"ב מן התוספת בקונם ישיבת סוכה עלי לא מקרי דשאב"מ כיון שהזכיר שם החפץ שאוסר ולפ"ז גבי מקדישה מעשה ידיה דאמר בנדרים דף פ"ה באומרת יקדשו ידי נעשה כאומר קאמר כיון שהזכירה את הידים וכצ"ל בדעת הרמב"ם פי"ב דנדרים שכתב אם נדרה שלא יהנה במעשה ידיה צריך להפר דהוי כאומרת יקדשו ידי עי"ש וי"ל דמעשה ידיה אינן של בעל רק מדרבנן א"כ אפילו אמר יקדשו ידיך רק מדרבנן קדיש לכן אין לומר סתם להחמיר דהוי לח ספקא דרבנן משא"כ אם האשה הקדישה מע"י דמן התורה הוי הקדש אם אמרה יקדשו ידי לכן אמרינן סתם נדרים להחמיר.

אך בתוספת רע"ק הקשה ממה שהקשה הש"ס בפ' אע"פ דף נ"ח ע"ב על ר"ל והא לא אמר הכי ומאי פריך והא כיון שהזכיר שם ידים ממילא הוי כאומר יקדשו ידיך ולפי מה שכתבתי דלר"ל דכופה הוי הפקר ב"ד וקנוי לו מן התורה הק"ל

ונראה דהא דאם הזכיר שם החפץ הוי כדבר שיש בו ממש אף דאמר ישיבת סוכה או קונם מעשה ידי דיותר נופל הלשון על הישיבה ועל מעשה ידיה דאין בהם ממש מ"מ עכ"פ יד מיהא הוי כיון דהזכיר שם החפץ הזכיר מקצת מן הנדר בדבר שיש בו ממש והנה בהקדיש מעשה ידיה אף דיכול לכופה מ"מ הוי דשלב"ל ולא חשוב בידו דנהי דבידו לכופה בשוטים או בשמתא מ"מ אין בידו שתעשה מלאכה ומבואר בב"מ דף ע"ג ע"ב דדבר שבידו לא הוי אסמכתא ודבר שאין בידו הוא אסמכתא ובהגו"ר פ"ק דב"מ כתב בהא דמה שאירש מאבא מכור לך דהוה אסמכתא שמא לא יירש וא"כ ה"נ אפילו אומר יקדשו ידיך הא אין הידים עצמן קדושת אלא מקדיש מה שיצא מהידים ושמא לא תעשה אלא בהקדש ונדר חל גם באסמכתא כדאיתא בחו"מ סי' ר"ז סי"ט אמנם כבר כתבתי בחיבורי ערך ש"י על יו"ד סי' ר"ה דאם היד לנדר שיש בו אסמכתא אינו נדר ולכן דוקא אם אמר יקדשו ידיך אבל אם האשה נדרה דבידה לעשות לא הוי אסמכתא מהני מתורת יד ואף דלא חל הנדר רק אחר שתתגרש ואין בידה להתגרש הא מן התורה חל הנדר מיד דקונם מפקיע מידי שעבוד רק כ"ז שלא נתגרשה אלמוה לשעבודיה דבעל אבל לאחר שנתגרשה נשאר הנדר על ד"ת למפרע כמ"ש הר"ן בנדרים דף פ"ו ע"ב שו"ר בש"ב סי' רי"ג הא דמזכיר שם החפץ הוי נדר משום יד הוא ועיין סמ"ע סי' ר"ז סק"ו וס"ק כ"ח כל שעיקר כונתו להקנות אין בו משום אסמכתא אלא אם גילה דעתו דאין עיקר כונתו להקנות אלא לקיום תנאו מוחשב אסמכתא עיי"ש וזה דלא כהגמ"ר הנ"ל ונראה מה"ט במקנה אילן לפירותיו קנה אף דכונתו להקנות רק הפירות וספק יהיו ולהגמ"ר צ"ל דשא"ה דעבידי דאתי וסתמא יהיו פירות ומלשון הרמב"ם שבש"ע סי' ר"ז סי"ג משמע כל שיש ספק אם יהיה הוי אסמכתא ונראה דהפוסקים דאסמכתא קניא מדאורייתא אמרינן דתק"ח היה רק אם אין עיקר כונתו להקנות רק אומר דרך קנס או גוזמא משא"כ אם מדאורייתא לא קניא היינו משום דיש ספק וכדס"ל לר"ט בפז"ב דף כ"ה דלא נתנה נזירות אלא להפלאה אף דשניהם מתכוין לנזירות מ"מ כיון דהוי ספק אינו נזיר ועמ"ש בחו"מ סי' ר"ז ס"ט ואנן לא קי"ל כר"ט אבל כשאינו רק יד אזי צריך הפלאה שלא יהא ספק וכמ"ש בהלכות נדרים סימן ר"ה ולכן אם האשה אסרה מע"י על בעלה דבידה לעשות ודעתה לעשות אין בו ספק אם יהיה משא"כ הבעל שאוסר מעשה ידי אשתו דאין בידו ועיין ב"ח ר"ס זה.

ס"ב האשה שאמרה וכו' כתבו חמ"ח וב"ש דדעת הרמב"ם למסקנא דש"ס דקונם מפקיע מידי שעבוד ה"נ חל אדשלב"ל ואצ"ל יקדשו ידיך והקשה בקו"א להפלאה א"כ מה פריך בנדרים וכתובות ונקדשו מהשתא משום דקונם מפקיע מידי שעבוד הא מעשי ידיה של בעל לגמרי ומעיקרא דפריך והא משעבדא משום דס"ד דצ"ל יקדשו ידי דעל ידיה אין לו רק שעבוד את"ד נראה דפשיטא לו דא"י לסלקו בזוזי מה ששוה מע"י ואישתמיטתיה מ"ש טו"ז ביו"ד סי' רל"ד ומהרי"ט ח"א סי' ה' הובאו באב"מ לעיל סי' פ' ס"א והאב"מ דעתו דזוכה בגוף מע"י.

ונראה די"ל שפיר דגוף מע"י שלו ואין הכרח מכח קושית הקו"א לומר דיכולה לסלוקי בזוזי דמדרבנן שתקנו מע"י שלו הוי ממש שלו אך כיון דמדאורייתא אינן שלו חל הקונם וכדעת רי"ו לעיל סי' כ"ח דמקדשה במעמ"ש אינה מקודשת מן התורה ואף דבממון הל"ל הפקר ב"ד הפקר כתבתי לעיל כיון דהם אמרו והם אמרו די"ל א"א בתק"ח וא"נ וא"ע הרי דלא עשו הפקר שיהא מע"י שלו מה"ת דא"כ לא היתה י"ל א"א בתק"ח אך נהי דמזונת מה"ת לדעת רמב"ם וכ"פ מ"מ כיון שתקנו מע"י תחת מזונת הפקיעו חיוב מזונת אם לא תרצה ליתן לו מע"י וזה הפקיעו לגמרי דאין בידה לומר איני עושה אלא אם אמרה א"נ וא"כ כשנתונית מחויב מן התורה ליתן לו מע"י שכר המזונות וכ"כ בקה"י לעיל סימן פ' סט"ו דדמי לפועל שקיבל שכר פעולתו דיכול לכופו על המלאכה בכל כפיות אך מ"מ אין לבעל קנין מן התורה בגוף מע"י רק חיוב אפילו למ"ד מעות קונות מן התורה ושכר פעולה הוי כמעות וכמבואר בחו"מ סי' של"ב סס"ד בהג"ה מ"מ הא מע"י דשלב"ל ולא חל הקנין כשנתן לה מזונת נמצא ליכא מה"ת רק חיוב דמי של מע"י בעד המזונת ויכולה לסלוקי בזוזי ואף דמדרבנן תקנו שיהא גוף מע"י שלו מ"מ לא נקנה לבעל עדיין מן התורה וכמ"ש הג"פ בסי' ק"כ ואחרונים דמכח תק"ח אין נעשה קנין מן התורה עד שבא ליד הזוכה וזוכה בה ולדעת הגאונים ורמב"ם שהובא בסמ"ע סי' קצ"ד סק"י דאף דלא קנה גוף הקרקע בזוזי שנתן מ"מ משכון הוי ה"נ מע"י כמשכון נמצא יש לבעל שעבוד מן התורה על מע"י אבל למסקנא דקונם מפקיע מידי שעבוד פריך שפיר ונקדשו מהשתא כיון דקנין אין לו מה"ת במע"י חל הקונם וכדאיתא בירושלמי ר"פ המדיר כיון דמדאורייתא אין משועבד למזונת חל הנדר.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה