אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק ב הלכות כתובות › סימן פ

ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות כתובות · סימן פ

סימן עט

ס"ב דחקה עצמה בפרק מציאת האשה בעו ר"פ ור"א עשתה יותר ממלאכה אחת בבת אחת אם הם של בעלה ודעת רה"ג ז"ל דהבעיא לת"ק דס"ל לא יפר דהעדפה ע"י הדחק לבעלה ותמהו המפרשים דא"כ לת"ק יפר שמא תעדיף באופן זה וגם מנ"ל לש"ס להוכיח דרע"ק דאמר יפר משום דס"ל העדפה ע"י הדחק שלה שמא משום דתעדיף על ידי שתי מלאכות בב"א עיין דרישת ארי וישיע"ק ולק"מ דתוספת הקשו איך יפר הא אינו דבר שבינה לבינו ותרצו משום דא"א לצמצם ליקח את הראוי לו ולהניח לה מה שהעדיפה וכ"כ רא"ש ונו"י בנדרים דף פ"ה והתינח כשהעדיפה בחד מלאכה אבל בשתיים ויותר שפרש"י דטוה בצמר ושומרת קישואין ומלמדת שיר לנשים ומחממת ביצים בחיקה הלא הטוי צמר בפני עצמו ויקח הבעל והשאר יניח לה ואין יכול להפר.

ולפ"ז מוכח דרה"ג ס"ל כתירוץ זה של התוספת לא כתירוץ השני דהפירות מהעדפה גם לרע"ק של בעל ולכן יפר דהוי דברים שבינה לבינו ולא אלמוהו רבנן לשעבוד הבעל בפירות הללו וחל הקונם דאל"כ הק"ל הא את"ל בשתים או יותר מלאכות בב"א שלה רק הפירות של הבעל גם לת"ק למה לא יפר.

אמנם נראה די"ל גם בתירוץ ראשון של התוס' וכן הרא"ש ונמ"י ס"ל דהפירות של העדפה לכ"ע של הבעל וכדמוכח מהמרדכי שהביא בשם התוס' סתם דהפירות של בעל והוכיח כן מפגמה ואם אית' דלתירוץ ראשון של תוספת הפירות שלה איך השמיט מדברי תוספת והלא האשה מוחזקת וכמו שהקשה הב"מ על הב"ש א"ו דלתירוץ ראשון דהתוספת נמי הפירות של בעל אלא דס"ל דא"צ להפר דכמו בגוף מע"י לא חל נדרה כן על הפירות של העדפה ולתירוץ שני דהפירות של בעל ומש"ה יפר הקשו א"כ איך יכולה להדירו ואין כונתם א"כ דהפירות של בעל אלא א"כ דמש"ה יפר איך יכולה להדירו דבשלמא לתירוץ ראשון אין הנדר חל גם על הפירות וא"צ הפרה רק משום דא"א לצמצם הקרן ומחמת ספק איזו מהשני תירוצים של התוס' עיקר צריך להפר אבל הפירות ודאי שלו וא"ש דברי הב"ש.

ומ"ש הב"מ עוד דמנזיר דף כ"ד ע"ב דמתרץ דמשכחת שהקדישה בהמה שלה שקימצה מעיסתה דפרשו רש"י ור"ן שהרעיבה עצמה מוכח דהפירות שלה דאל"כ מ"ש מנ"מ ואם בנ"מ חל הקדישה לימא בפשוט דיש להבהמות נ"מ וא"צ לדחוק שהרעיבה א"ע וא"כ ודאי מסתבר דה"ה מה שהעדיפה ע"י הדחק לרע"ק דגם הפירות שלה דאידי ואידי ע"י הדחק את"ד וגם זה אינו ראיה לפימ"ש לעיל סי' עי"ן ס"ג דהפשט שהרעיבה א"ע כדי להקדיש וגם י"ל הוכיח סע"ת דאין דרך להרעיב א"ע אלא כדי לזכות נפשה ולא כדי להותיר לבעלה ולכן בזה לא אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל שלא יועיל הקדישה דמה יועילו בתקנתם דאם לא יועיל הקדישה לא תרעיב עצמה ולא ירויח הבעל וההקדש יפסיד משא"כ פירות מנכסי מלוג או קונם על פיו בפירות העדפה שע"י הדחק דלא העדיפה כדי להקדיש דגם אם לא יועיל הקונם לא תמנע מלהעדיף כיון דהקרן שלה.

ס"ט היא אומרת ראוי הוא לקנות או לשכור שפחה והוא אומר שאינו ראוי עליה להביא ראיה ורמב"ם מסיים ואין כאן מקום לשבועה וכתב הה"מ פשוט הוא שעליה להביא ראיה שהרי מן הסתם היא משועבדת לו ואין כאן מקום לשבועה לפי שהיא אינה תובעת ממנו כלום ממון שחייב לה שנאמר ישבע היסת ויפטר אלא שבאה ליפטר משעבודה ואינה נפטרת אלא בראיה עכ"ל והב"ש כתב דלאחר שעשתה יכולה להשביעו ובהגהות טו"ז להחכ"צ תמה הלא דחקה עצמה ועשתה יותר ממה שמחויבת הוי ספ"ד ועכשיו שהבעל מוחזק מה ענין להשביעו עכ"ל וזה אינו דשאני שהבעל הכריחה שלא כדין לפי טענתה וכן מצאתי בהב"מ אלא שמלשון הרמב"ם משמע דליכא שבועה אפילו אח"כ וא"כ קשה באמת למה דהא טענת הה"מ אינו רק כשבאה ליפטר ליכא טעם תקנת היסת משום חזקה דאא"ת אא"כ י"ל עליו כדאית' בשבועות דף מ"ם ע"ב אבל אחר שעשתה ותובעת שישלם לה שכר יחויב שבועה דמה שהכריחה לעשות גזל בידו ומע"י שלו רק מתקנה ואטו תקנתא לרשיעו ואף דסתמא חייבת זה לא מועיל לפטרו מהיסת כמו שהרגיש הה"מ ולכן הוכרח לטענה דאינה תובעת ממון ממנו וכן מצינו בהוציא שטר מקוים וטען הלוה שהוא מזויף או רבית או אמנה דהלוה מחויב לשלם ומ"מ אח"כ משביעו היסת כדאית' בחו"מ סי' פ"ב והוא מהרמב"ם פי"ד מהלכות מלוה ה"ג ועיין בהשגות פ"ד מהלכות חובל הט"ז.

ואפשר לומר כיון דטוענת עליו דבר שאינו אמוד הוי טענה גרועה וגם ליכא דררא דממונא לא חייב היסת וכמ"ש בשו"ת מיימני להלכות טוען סל"ז וכ"כ בתשובת מהרי"ו הובא ברמ"א סימן פ"ז סל"ח אלא דבפירש המשנה לרמב"ם פרק כל הנשבעין משנה דנגזל נשבע ונוטל כתב דגם באינו אמוד חייב היסת אך ברמב"ם פ"ד מהלכות גזלה ה"ג באינו אמוד לא הזכיר היסת ובהלכה ד' אם לא ראוהו בעת שיצא כתב דחייב היסת משמע דבאינו אמוד א"צ היסת ובחו"מ סי' צדי"ק ס"ד הביא פלוגתא אם חייב היסת ודעת הפוטרין רק משום שהוא חשוד עיי"ש אלא דהתם הוי דררא דממונא כיון שראו עדים שהוציא כלים תחת כנפיו ועש"ך חו"מ סי' ע"ה סק"ע.

ונ"ל דהנה בפרק אע"פ דף ס"א איתא שהכניסה לו שפחות אר"ח לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה להכניס ופרש"י שהכניסה לו נדוניא רבה שראוי לקנות שפחות תנא אחד שהכניסה לו ואחד שצמצמה לו משלה וכתבו תוספת בשם ר"ת שצמצמה ממה שהוא חייב ליתן לה ויש כ"כ שראוי לקנות כמה שפחות ויש גורסין שמצאה לו משלו כלומר שהוא עשיר שיכול לקנות הרבה שפחות עכ"ל ולפי הגרסא שצמצמה משלה משמע דוקא כה"ג דהוי כהכניסה לו ממון הרבה דראוי לקנות שפחות אבל אם הוא עשיר מחויבת לעשות המלאכות אם אין דרך משפחתו ומשפחתה בשפחות ולגרסא שמצאה לו משלו גם בכה"ג פטורה ונראה דהוכרחו תוספת לפרש כן ולא בפשוט שמצאה לו שפחות משלו דא"כ הוי ליה למתני שיש לו או שמצאה אצלו ומפרט לפי רוב הגרסות תניא נמי הכי כמ"ש באס"ז א"א לפרש שמצאה לו שפחות משלו דא"כ מאי תניא נמי הכי ועכ"פ כיון דיש שתי גרסות הוי ספק אלא דהאשה מוחזקת בעצמה לכן כשיש הכחשה דאין לפוטרה בשבועה כמ"ש הה"מ דמן הסתם היא משועבדת לו ומחויבת לעשות וקודם שעשתה אין להטיל על הבעל היסת דלא תקנו היסת רק על הנתבע משום דתובע יש לו חזקה דאא"ת אא"כ יש לו עליו וכאן היא באה ליפטר עצמה כמ"ש הה"מ ממילא אחר שעשתה אין להטיל על הבעל היסת דאז הוא מוחזק ולחד גרסא דוקא אם צמצמה והא דלא כתב הרמב"ם דין דצמצמה דזה בכלל הכניסה לו ממון הרבה שראוי לקנות שפחות ובזה אין ספק.

ובזה יש לתרץ מה שהקשה הב"ח למה לא ישבע הבעל ופירש הב"מ כמו בהוציא שטר וטוען לוה אישתבע לי דלא פרעתיך וההפלאה פירש אף די"ל טענתה טענת שמא דאף שראתה אצלו ממון הרבה אולי חייב לאחרים מ"מ מחויב לישבע וליטול אפילו על טענת שמא כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' קמ"ו סק"ה ולפיר"ש י"ל לפי מה שהביא הברכ"י בחו"מ סי' כ"ה אות י"ד בשם הר"ם ב"ח דבספק דדינא אין להטיל שבועה על התובע אף דבא להוציא והוכיח כן ממ"ש הרא"ש ס"פ הכותב וא"כ ה"נ והה"מ דכתב משום דמן הסתם הוא מחויבת לעשות המלאכות דאל"ה היה לה ליפטר בשבועה דיש לו ממון וס"ל דזה ל"ח טענת שמא דקי"ל חזקה כל מה שיש ת"י אדם הוא שלו כדאי' בחו"מ סימן צ"ט ס"א או דלא ברירא ליה אם כשבא להוציא ג"כ יפטר משבועה בטענת קי"ל ומ"ש הרמב"ם בי"ל ממון הטעם דעולה עמו היינו לגרסא דמצאה לו משלו אבל לגרסא דצמצמה צ"ל דעולה עמו במקום דאורחא דמשפחתו בכך ועי' לח"ם פי"ד מה"א הכ"ג.

ועוי"ל דגם שיש לו ממון דראוי לקנות שפחות או לשכור צריך אומד אם עשיר שיש לו סך ממון כזה רובם רגילים בשפחות דאל"ה נהי דחזינן דרגילים בשפחות מ"מ יש מתרושש והון רב כדכתיב במשלי י"ג ועיי"ש ברלב"ג שכתב כי המתרושש והון רב ישובח יותר כי בזה הוא ממלט עצמו מכמה סיבות באות ומתגלגלות על העשיר עכ"ל ואם כן אפשר יש כמה שיש להם ממון כבעל זה ואין להם שפחות ומה דמוחזקים לעניים אין ראיה אע"כ דאין לשער רק במי שידוע מעושרו אם יש לו שפחות אם הם הרוב אבל מי שאינו רוצה להשביע את עצמו ומעותיו טמונים טעמו ונימוקו עמו דלפיכך אין לו שפחות שלא נרגיש בו שהוא עשיר וזה הבעל שידוע בעשיר יש לדונו עפ"י רוב עשירים כמוהו שידוע ג"כ מעושרם ויש להם שפחות ולפ"ז הרי מבואר בספ"ו דב"מ דף פ"ג ובחו"מ סי' רצ"ד במקום שיש רואה אין שבועה וה"נ כיון דאין לחייב לבעל להחזיר שפחות רק אם יש לו עושר שאינו מוטמן ע"כ אין מקום לשבועה ועליה להביא ראיה דהבעל א"א לו להביא ראיה דאין לו דלא ראינו אינו ראיה וזכות האשה רק אם ידוע שבעלה עשיר לכן לא מהני לה שבועה אף דבאה ליפטר כמו בב"מ שם דהשומר אינו נפטר בשבועה במקום שיש רואין ולפ"ז א"צ לטעמו של הה"מ.

והפלאה ודרישת ארי תרצו קושית הב"ח דלפיכך לא ישבע הבעל כיון דחשוד אממונא חשוד אשבעותא רק דאמרינן שמא סמ"י י"ל עליו וזה לא שייך כאן דרוצה הבעל שתטחן ותאפה ותניק וכדומה דאין כופין הלוה שישכיר עצמו בעד חוב כדאיתא בחו"מ סימן צ"ז את"ד והטו"ז בחו"מ סימן צ"ד כתב אם טוען עבדי אתה יכול הנתבע להפוך השבועה על התובע שישבע שקנאו לע"ע ואף דרמב"ם כתב בפ"א מהלכות עבדים דדוקא איש מוכר עצמו לע"ע ולא אשה היינו לדין ע"ע ואמה עבריה אבל יכולה להשכיר עצמה למשרתת ואינה יכולה לחזור תו"ז כמ"ש רמ"א בסימן של"ג ס"ה ואף דספק מלוה ישנה לא שייך בזה מ"מ שייך שכמדומה לו ששכרה לשרתו ובלא"ה דזה אם ראוי לקנות שפחות תלוי באומדנא לפי ממונו ופרנסתו ועסקיו ושמא טוען בדדמי ואם יחויב שבועה מדייק היטב הדק וכדאיתא בכתובות דף פ"ז ע"ב דרמו רבנן שבועה עלה כי היכא דתדק.

ולכאורה יל"ד למה אין נאמנת מחמת חזקה דאינה מעיזה בפני בעלה וכן הקשה בעל תוי"ט בהגהות הטור כאן ולקמן סימן פ"ה ולפימ"ש לעיל משום דיש רואין י"ל כמו דבמקום רואין לא נפטר בשבועה משום דאם איתא דקושטא הוא יביא ראיה ה"נ לא מהני הך חזקה אבל לשיטת הה"מ קשה דהוא עצמו כתב בטעמו של הרמב"ם פכ"ב מה"א הלכה ל"א דנאמנת לומר אתה נתתו לי במתנה דכל דבר שהבעל יודע האמת אינה מעיזה פניה בפניו ובפכ"א כתב על הרמב"ם דתביא ראיה לדבריה דהוא פשוט דמן הסתם מחויבת.

ונראה דבשלמא התם לענין מתנה שהוא בעין ל"ל אשטומוטי מהני לה החזקה משא"כ כאן לענין מלאכה לעשות תמיד אף דבידה הוא מ"מ נשים עצלניות כדאיתא בירושלמי פ"ק דפסחים הובא בתוספת שם דף ד' ע"ב ובש"ך יו"ד סי' קכ"ז סק"ל ובשבועות דף מ"ב ע"ב אמרינן אף דא"א מעיז פניו בפני בע"ח מ"מ י"ל אשתמיטו מישתמיט.

סי"א צריכה לאכול משלה אם יש לה כתב החמ"ח ומ"מ נראה דהבעל צריך לשלם לה מה שהוציאה מנכסיה על הולד לכאורה מ"ש מהא דלעיל סימן עי"ן ס"ח בהג"ה דאין חילוק בין אביה לאחר שפרנסה אין הבעל צריך לשלם ונראה משום דצריכה לאכול משלה אינו בדין שתפסיד כמ"ש הה"מ פ"ח מחובל ומזיק ה"ו דהנתפס על מס חברו חייב חברו לשלם לו כיון שמחוקי המלך למשכן איש על חברו וא"כ אינו בדין שיפסיד זה והפ"מ בפרק בתרא דכתובות ה"ב נקט נמי האי טעמא לבד והיינו דעמד אחד ופרנסה הניח מעותיו על קרן הצבי וכן פורע חובו של חברו משום דלא מחויב היה לפרנס אשת חברו משא"כ במחויב.

ועוד דידוע מפי רופאים דמינקת שאין לה חלב מספיק לולד מזיק לה ההנקה א"כ הוי בעל מחויב לה כמו מזונותיה ורפואתה אח"כ מצאתי בנתיבות סי' קכ"ח סק"ג דלפיכך כשיצילו מן ההפסד חייב להחזיר לו משום דמחויב משום השבת אבדה ל"ד לפורע חובו של חברו דלא היה מחויב לפרוע חוב של חברו ונ"מ דלפי טעם זה אפילו מינקת דעלמא שהניקה בשכר לבנו של אחר וחייב עצמו במזונות המינקת ולא נתן לה כל הצורך כדי להניק הולד בשופי ואכלה משלה מחויב להחזיר לה.

עוד נראה לפימ"ש מבי"ט ח"א סי' קכ"ג אם נתפס השליח ולקחו ממנו ממון מחמת שהעלילו שאמרו שחייב להם המשלח צריך המשלח להחזיר לשליח וכ"ש אם באמת היה חייב המשלח ול"ד למ"ש רמב"ן בתשובה כ"ף והובא בחו"מ ס"ס קפ"ח דהתם לא נתפס השליח מחמת תביעה שיש להם על המשלח ורמזו הש"ך בחו"מ סי' קכ"ח ס"ק י"ג משמע דמסכים לו ומדסתם משמע דאין חילוק בין שליח בשכר או בחנם וא"כ כאן דההנקה מוטל על האב רק היא מחויבת לשרתו והיא כשליח שלו ומחמתו נתפסת דמחויבת משלה,

וראיתי בהפלאה בקו"א הרגיש נמי על החמ"ח למה ל"ה כפורע חובו ש"ח ותירץ דהאשה היא כבע"ח עצמו וכ"מ ביבמות דף מ"ב דהיא התובעת וזה אינו אלא דיכולה לתבוע מיורשי בעלה בעד בנה הסמוך אצלה כאפטרופס כדאית' בגיטין דף נ"ב ביתמי דסמיכי אצל סבתא ובלאה"נ יכולה לתבוע היורשים אצל ב"ד דב"ד אביהן של יתומים.

עוד תירץ דיכולה לומר שתפסה המזונת שנתן לצורך עצמה בשביל הולד ותובעת מזונת עצמה וגם זה לא נראה דהוי הבעל כא"י א"פ ופטור כשלא ה"ל למידע דאיך ידע אם תפסה לצורך הולד עוד סיים ולפ"ז במניקה בן של אחר בשכר ופסק לה קמעא אף שהאב מחויב ליתן יותר מ"מ אינה יכולה לתבוע אח"כ דה"ל כפורע חובו ש"ח א"ד וגם זה אינו לפי מה שהוכחתי.

סי"ז האשה ששברת כלים בעת שעשתה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה וכתב הרמב"ם בפכ"א מה"א שזה תקנה משום שלום בית ובהשגות בלא"ה פטורה שהיא פשיעה בבעלים שהוא שכור לה בכל שעה ובירושלמי פרק הכותב פ"ד שבירה את הכלים מה את עביד לה כש"ח או כש"ש מסתברא כש"ש אמרין אפילו כש"ח אינה אם אומר את כן אין שלום בבית לעולם עכ"ל הרי כרמב"ם וצ"ל דראב"ד ס"ל כיון דיש פלוגתא בב"מ דף צ"ה אם פשיעה בבעלים פטור ואנן קי"ל דפטור והירושלמי ע"כ אזיל בשיטת מ"ד דחייב וכ"כ ישעי"ק והק"ל על הרמב"ם אלא דהקשה ממ"נ אם שברה בפשיעה גם ש"ח חייב ואם שלא בפשיעה גם ש"ש פטור כיון דהיא שמירה בבעלים עיי"ש.

ונראה כיון דמע"י תחת מזונתיה ונהי דשב"ב פטור מ"מ שכרו מפסיד כדאית' בב"מ דף נ"ח לענין הקדש דשומר פטור מגו"א מ"מ ש"ש מפסיד שכרו וכן הדין לענין שמירה בבעלים וכמ"ש בערך ש"י על חו"מ סימן ש"ה וכ"כ קצו"ח ונתיבות שם והנה בריטב"א בכתובות דף נ"ח כתב דחיוב מזונות כל יום חוב הוא באנפני נפשו והובא באב"מ לעיל סימן ס"ט וכ"כ הבית יעקב כאן סט"ו דמזונת של כל היום היא נגד מע"י של היום זה וכתבתי בערך ש"י על חו"מ סימן ש"ה לענין שמירה בבעלים דאם שכיר יום הוא מפסיד שכר כל היום אפילו נגנב בסוף היום והירושלמי הכי פירושו אם כש"ח היא דנהי דמע"י בעד מזונותיה השכר בעד המלאכה ולא בעד השמירה או כש"ש וכה"ג נסתפק בקצו"ח סימן ש"ה ומסיק דכש"ש היא ונ"מ בין ש"ש לש"ח אם שברה שלא בפשיעה דהוי רק כגנבה ואבדה ועיין ברמב"ם פי"ג מהלכות שכירות ובחו"מ סימן ד"ש דלפעמים שבירת כלים כפשיעה ולפעמים כגו"א ואף דשמירה בבעלים פטור מ"מ מפסדת שכרה דהיינו מזונת אותו יום ומה דאמרין אפילו כש"ח אינה אף דאם היא כש"ח הרי אין נוטלת שכר ומה נ"מ אם פשעה למ"ד פשיעה בבעלים חייב דמ"מ תקנו לפטרה משום שלום בבית והרמב"ם למד מזה דצ"ל מפני התקנה דאל"כ היתה מפסדת מזונת אותו היום גם לדידן דפשיעה בבעלים פטור מ"מ שכרו מפסיד וראב"ד ס"ל כיון דק"ל מזונת דאורייתא כמ"ש הרמב"ם רפי"ב מה"א ומע"י רק תק"ח משום איבה לא נחשב המזונת שכר מע"י דהא מזונת חייב לה מד"ת אף דמד"ת אין מע"י שלו ואינה מחויבת במלאכתו וירושלמי לשיטתו דס"ל בר"פ המדיר דמזונת דרבנן ואפשר זהו בעיא דירושלמי אם כש"ש כיון דתקנו מזונת ותקנו מע"י תחת מזונת הוי מזונת שכר מע"י או משום דמזונת עיקר ומע"י רק משום איבה ל"ה מזונת שכר מע"י והרמב"ם ס"ל אף דמזונת לבד מן התורה מ"מ אחר שתקנו מע"י תחת מזונת עשו למזונת שכר מע"י.

ובירושלמי ר"פ המדיר אמר אין מזונת האשה מדבר תורה כהדא דתנו אין ב"ד פוסקין לאשה מזונת מדמי שביעית אבל ניזונית היא אצל בעלה בשביעית ופירש הק"ע אין ב"ד פוסקין מזונת לאשה שאין בעבה בעיר מדמי פירות שביעית שמכר הבעל דכיון דאינו משועבד לה אלא מדרבנן דהיינו תחת מע"י הוי כפורע שכר פועל מדמי שביעית דאסור וכן משמע ממה דמסיק דעשו אותה כפועל עיי"ש הרי דמזונת הן שכר מע"י לירושלמי דמזונת אין דבר תורה אבל אם מזונת ד"ת אינם כשכר פעולה וזהו כר"ש אליבא דראב"ד וקשה על הרמב"ם דבפ"ה מהלכות שמטה ויובל הלכה י"ד פסק כהך ברייתא והלא הוא ס"ל מזונת דבר תורה ואם מפרש כהפ"מ דירושלמי מביא ראיה דמזונת אינן ד"ת מהא דניזונית אצל בעלה בשביעית דכיון דהמזונת אינן ד"ת הקילו שתאכל אצל בעלה וכן פירש הה"מ רפ"ג דמעשרות א"כ קשה למה פסק הרמב"ם שם בפ"ה דיובל ושמטה דניזונית עם בעלה בשביעית כיון דפסק מזונת ד"ת ונראה משום דפסק שם הי"ג דמאכיל פירות שביעית לשכיר שבת או לשכיר שנה או שכיר חדש או שקצץ מזונותיו עליו הרי הוא כאנשי ביתו ומאכילין אותו והרי כל אלו מחויב לזונם מן התורה ומ"מ מותר והירושלמי עכצ"ל דס"ל באלו דאסור אבל קשה דהרי בתוספתא ספ"ה דשביעית תניא זה אח"ז הא דמאכיל פירות שביעית לשכיר שבת ואינך והא דאין ב"ד פוסקין לאשה מפירות שביעית אבל ניזונית משל בעלה לכן מחוורתא כפירש ק"ע וכמ"ש בשירי קרבן שם דהירושלמי ס"ל שם דמע"י לבעלה מן התורה וא"י לומר איני ניזונית ואיני עושה לכן ס"ל לירושלמי אם מזונת דרבנן דתקנו בעד מע"י הוי כשכר פועל לכן אין ב"ד פוסקין לאשה מדמי פירות שביעית אבל עם בעלה אוכלת דגם פועל שקצץ לו מזונת או שכיר שבת וחדש ושנה אוכלין עם בעליהן אבל אם מזונת ד"ת אף דמע"י נמי מן התורה אין משום שכר זה בעד זה כלל דאין דורשין טעמא דקרא ואנן קי"ל מזונת ד"ת ומע"י דרבנן דיכולה לומר א"נ וא"ע וכיון דתקנו רבנן מע"י שלו תחת מזונת הויין מזונת שכר מע"י דכך היתה התקנה שלא יזונה בחנם רק בשכר מע"י לכן אין עוסקין לאשה מזונות מפירות שביעית שו"ר בישיע"ק לקמן סי' פ"ג שכתב דאם מזונות דרבנן הוי שכר מע"י.

ונמצא מה דכתב רמב"ם דפטורה משום שלום בית ולא כתב משום דבעל שאול לה כיון דלה"ט היה מנכה לה מזונות אותו יום דגם שמירה בבעלים מפסיד שכרו ולפ"ז מיושב מה שהקשה שירי קרבן בפרק הכותב ה"ד וז"ל מדברי הרמב"ם משמע דשלא בשעת מלאכתה חייבת ואינה פטורה אלא בשעת מלאכתה קשה א"כ מאי קאמר הירושלמי מסתברא שהיא כש"ש ה"ל לחלק אם עשתה מלאכה לצרכו לבד תהא כש"ח וצורכה ולצרכו היא כש"ש כדין שותפין ואם עשתה לצרכה לבד היא כשואל וחייבת אפילו באונס עכ"ל ולפימ"ש דמאי דהיא כש"ש משום דמזונת שכר מלאכתה א"כ אפילו עשתה לצרכו לבד הוא כש"ש ומ"ש אם עשתה לצרכה לבד היא כשואל וחייבת באונס נמי אינו דמבואר בר"פ הזורק דף ע"ז ע"ב לקנייה ניהלה לההוא דוכתא דמנח בה גיטא ופריך מה שקנתה אשה קנה בעלה וכתבו תוספת ורא"ש משום דאינו נותן לה במתנה רק משאיל לה אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה ואם כן ה"נ פטורה מאונסין דאין כל הנאה שלה דמה שקנתה קנה בעלה.

וגם לפי מ"ש לרמב"ם נמי כששיברה שלא בשעת מלאכתה פטורה דמודה דהוי שמירה בבעלים ואז ל"ל דשכרה תפסוד דזה לא יתכן רק בשעת מלאכתה דשכרה בעד מלאכתה שמפסדת שכרה דלא אהניא לו כלום באותו מלאכה ולמה ישלם לה שכר משא"כ אם שברה שלא בשעת מלאכתה דבלא"ה לית לה שכר בעד אותו שעה ואם תחייבה הרי הוא תשלומין מכיסה אפילו ינכה לה מהמזונות דהוי שכרה מזמן אחר ובזה ודאי פטורה ולא הוצרך הרמב"ם לפטרה משום שלום בית רק כששברה בעת מלאכה שעושה לצרכו דבעד זה נוטלת שכר ומה שהקשה החמ"ח בירושלמי איתא סתם ולא הוזכר בשעת מלאכתה ולמה נקט מרמב"ם בשעת מלאכתה נמי א"ש לפימ"ש דהירושלמי דבא ליתן טעם דאפילו כש"ח שתתחייב בפשיעה אינה דאזיל כמ"ד דפשיעה בבעלים חייב דלפ"ז לולא תקנה דשלום בית היתה חייבת גם שלא בשעת מלאכתה לכן לא נקט בשעת מלאכתה ולעולם פטורה משום תקנה אף דלפי טעמו של רמב"ם דנמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות ונמצאת קטטה ביניהם י"ל רק בששיברה בשעת מלאכה פטורה מ"מ לא חלקו חכמים דאטו כשתרצה לעשות מלאכה בתוך ביתה תעלה ע"ד שתשבר ותעמיד עדים ששיברה במלאכתה וגם אטו נשי דינא גמירי כדאיתא בפ"ק דקידושין דף י"ג וכשתתחייב שלא בשעת מלאכה תמנע ממלאכה דסבורה גם אז תשלם ומה דלא פירש הרמב"ם הטעם כמ"ש בק"ע דאם תתחייב לשלם בשיברה בפשיעה לא יהא שלום בית לעולם שיאמר הבעל שתשלם דבפשיעה שברה עכ"ל וזה פשוט יותר לפי מה שלא הוזכר בירושלמי בששיברה בשעת מלאכה נראה משום דירושלמי אמר דאם תתחייב אין שלום בתוך ביתו לעולם ומאי לעולם אטו שבירה שכיח וכ"ש שלא בשעת מלאכה אע"כ מטעמו של רמב"ם דנמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות וא"ש האי לעולם ואפילו לפי הבנת החמ"ח דלרמב"ם אינה פטורה רק בשיברה בשעת מלאכה א"ש דהוציא זה מהירושלמי מדאמר לעולם ע"כ משום דתמנע מרוב מלאכות ולסברתי דירושלמי פוטרה אף אם שיברה שלא בשעת מלאכה נמי משום דהוצרכו לפוטרה בשעת מלאכה דאל"כ לא יהא שלום לעולם ע"כ ל"פ ופטרוה גם שלא בשעת מלאכה ועוד נהי דבשביל שלא בשעת מלאכה לא היו מתקנין דלא שכיח שתשבר אז וגם משום קטט בשביל שתוצרך לשלם לא הי' מתקנין אבל כיון שהוכרחו לתקן שלא תשלם אם שיברה בשעת מלאכה דאל"כ תמנע לעולם ממלאכה ולא יהא שלום בית לעולם לכן תקנו נמי אף אם שיברה שלא בשעת מלאכה משום דאם תחייבה יהא אז קטט בשביל החיוב וכה"ג כתבו תוספות בכתובות דף ל"ט ה"ב בד"ה טעמא מאי ותוס' בפ"ב דגיטין דף ט"ז ע"ב בד"ה אלמא ורא"ש בפ"ב דגיטין סי' ד' עיי"ש בק"נ אות חי"ת.

פטורה ראב"ד בהשגות כתב משום דהוי שמירה בבעלים פטורה גם בפשיעה ועיין מל"מ וב"מ כאן הקשה מה"ת לפוטרו אם מזיק בשוגג יותר מאינש דעלמא דלא מצינו כי אם בשומר פטור וזה גופא גזה"כ ועוד הקשה מפרק המניח דף ל"ב איש שהזיק אשתו בתש"ה בשוגג חייב והרי לגבי אשתו דין שב"ב יש לו על נכסיה כדאיתא בב"מ דף ל"ו ע"ב ואי נימא דאפילו על נזקים פטור בשוגג בנכסיה יותר מאינש דעלמא מטעם דהיא עמו במלאכתו אטו היזק גופה גרע מנכסיה והא בעליו עמו קרינן א"ו דלגבי היזק אף בנכסיה חייב את"ד ולחומר הנושא יל"ק עפימ"ש ספורני בפרשת משפטים אהא דבעליו עמו לא ישלם ז"ל שסתם משאל בקרוב דעת כזה הוא נותן מתנה על דעת שיחזירו כיון שלא התנה אינו חייב להחזיר אלא כשהוא נמצאת בעין שאפילו לדעת האומר שמעמ"ל חייב באונסין זהו מטעם שהתנאי של ע"מ מבטל את המתנה א"ל יקויים התנאי אבל בזה שהיא מתנה על דעת להחזיר בלתי תנאי שיבטל המתנה א"ל יחזירנה הנה כ"ז שהוא בידי המקבל הוא שלו אע"פ שלא יחזירנה אח"כ ולא יתחייב על כל מה שיארע בה אפילו בפשיעה ובכן באה הקבלה שיהא פטור כל שומר בבעלים אפילו בפשיעה עכ"ל וצ"ל דמ"מ מזיק בכונה לאו בכלל זה דמסתמא קפיד המשאיל בזה כיון שמשאיל ע"מ שיחזירנה לו ואטו משום קירוב הדעת ימחול לו מה שיזיק לו במזיד ולכאורה תינח במשאיל י"ל דנותן לו במתנה רק רוב הדבר למתנה עמ"ל אח"ז כיון דכל הנאה שלו ואף דאמר רק בלשון שאלה וכעין שכתב הרא"ש בפ"ק דקידושין במשאיל טבעת לקדש אשה אבל בנתן לשמור לו לבד ל"ל כן וצ"ל דמ"מ מחמת קירוב הדעת סתמא לא קפיד ומוחל לו אם יארע לו בה היזק אף בפשיעה כיון דלא עשה היזק במזיד וא"כ זה דוקא בשמירה בבעלים דכשמשכו לרשותו נתן או מחל לו בעל החפץ משא"כ אינש דעלמא ומה שחייב כשהיה עמו בשעת ההיזק ולא היה בשעת שאלה היינו כיון שכבר נתחייב בשמירה ע' חו"מ בסי' ש"פ והנה כ"ז בהיזק ממון משא"כ בהיזק גוף סתמא לא מחיל אינש כמ"ש תוס' בפרק החובל דף צ"ב בד"ה ור' יוחנן ובזה א"ש דעת הי"א בחו"מ סי' קע"ו סמ"ח בהג"ה דשליח בחנם שנתפס חייב המשלח לפדותו דתמהו האחרונים הא הוי שב"ב ולפימ"ש א"ש דשביה כולהו איתנייהו ביה וצער גופיה מסתמא לא מחיל ויש לקרב דברי הספורני אל הסברא לפימ"ש תוס' בפרק אע"פ דף נ"ו ע"ב דמה דחייבה תורה השומרים לפי שמשעבדים עצמם לכל הכתוב בפרשה הלכך כשאינו משעבד עצמו פטור עכ"ל וע"כ מה שמשעבדים עצמם משום דודאי המשאיל ומפקיד קפיד בזה ועד"ז משאיל ומפקיד ואם בעלים עמו מחמת קירוב דעת בזה אפשר לא קפיד ממילא אין השומר משעבד עצמו כיון דשמא מחיל ה"ל למשאיל ולמפקיד להתנות בפירש דעל הבא להוציא מוטל להתנות כדאית' בחמ"ח סי' ש"ו ס"ג בחמ"ח סקי"ב ולכן בהיזק הגוף דסתמא אינו מוחל משעבד עצמו השומר ואף דתוספת בב"מ דף צ"ו בד"ה ונשאל כתבו שאילה בבעלים אין סברא לפטור והוי כחדוש ואין לך בו אלא חדושו עכ"ל משמע דלא ס"ל כהספורני מ"מ י"ל דאינו חדוש ממש אלא כחדוש משום דסברת הספורני דחוק קצת ועוד אדרבה כיון דאין לך בו אלא חדושו ויש סברא לחלק פשיטא די"ל בנזקי ממון דמיירי בו התורה פטור שאילה בבעלים משא"כ נזקי גוף דסתמא אין אדם מוחל גם יש בו איסור לא הקילה תורה לפוטרו.

וב"י חו"מ סי' ש"ח ס"ח הביא דרמב"ן כתב הא דאמרינן בקב לכתף כסבור חולשא הוא דנקט ליה דמשמע דחייב משכיר בניזקין תמיהני וכי שומר הוא על גופו שישלם לו ואי בשוכר עבד מחברו אף הוא פטור אפילו מפשיעה וא"ת נזק אדם הן תימה הוא דהא לא מכחו אתי ליה נזקו אפילו הטעינו הוא עכ"ל וב"ח תירוץ משום דינא דגרמי חייב עיי"ש עכ"פ למדנו מהרמב"ן דאם היה שומר על גופו דינא שישלם ולא מיפטר משום שאלה בבעלים בנזקי גוף אלא דאינו שומר על גופו ועוד דעבדים נתמעטו מדין שומרים ולפ"ז נראה דאין הבעל נמי שומר על גוף האשה דהיא בת דעת ויכולה לשמור עצמה.

ועוד דהא כעבד וקרקע דאדם אתקש לקרקע עיין נתיבות בסי' קס"ג וא"כ לק"מ קושית הב"מ על המל"מ דאמר בשיטת הראב"ד דאשה ששיברה כלים שלא נתכונה להזיק פטורה משום שב"ב אף דאדם מועד לעולם שאני שב"ב דתורה מיעטו וא"כ אשה דאין הבעל שומר על גופה או משום דמשועבדת לו היא כעבד וקרקע דאימעטו מדין שומרים לכן איני נפטר משום שב"ב דלא חידשה תורה רק היכא דיש דין שומרים אבל בקרקע ועבד או כשאינו שומר על גופו כיון דאין לו דין שומר הוא כאינש דעלמא וחייב מזיק שלא בכונה דאדם מועד לעולם שו"ר באור החיים פרשת משפטים פסוק חי"ת שכתב לענין מזיק אם היה בעלים עמו במלאכתו אולי לא הקיל הכתוב אלא בשומר.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה