ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות כתובות · סימן עח
ס"א נשבית חייב לפדותה ב"מ השיג על ב"ד שפסקו אם נשבית בשביל שגנבה אינו חייב לפדותה דאטו אם אכלה בפשיעתה דברים המזיקים עד שחלתה נמי נימא דפטור מלרפאותה עיי"ש ואישתמיטתיה מ"ש ריטב"א בכתובות דף נ"ב בשם מורו דלהכי תנן לקתה חייב לרפאותה ולא קתני חלתה דקמ"ל שאם חלתה בפשיעות פטור וגם באס"ז כ"כ ומצאתי בפ"ת הרגיש בזה וכן הדעת נוטה דאפילו הזיק לאחר בפשיעות חייב בריפוי ואיך יתחייב הבעל לרפאותה אם חלתה בפשיעתה ונראה דוקא בכגון זו פטור הבעל וכדין חובל בחברו שכתב הה"מ בפ"א מהברכות חובל הי"ב ששלשה חלקים הם אם הוא פשיעה גמורה וזהו רוח מצויה אבל הוא שלא בכונה חייב בארבע דברים ופטור מן הבושת לא היה פשיעה וגם לא נעשה באונס גמור חייב על החק ופטור מן השאר וזהו רוח שאינה מצויה ובאונס גמור פטור לגמרי ולפ"ז נראה דאם טוען הבעל דחלתה בפשיעתה אינו נאמן כשאין לו מגו כיון דסתמא אין אדם פושע בעצמו פשיעה גמורה וכמו דלוה לא מהימן לומר למלוה מחלת לי גם במע"פ כשאין לו מגו משים דסתמא אינו מוחל כמ"ש הש"ך בחו"מ סימן ע"ה ס"ז ס"ק כ"ב וסי' פ"ד סעיף כ"ז ס"ק ס"ח והכי מסתברא דאלת"ה כמעט נפל האי תקנה בבירא דתמיד יוכל הבעל לומר איני יודע אם לא חלתה מחמת פשיעתה שאכלה מה שהביאה לחולי זה וא"י אם נתחייבתי פטור אבל אם איני פטור רק בפשיעה גמורה איני יכול לפטור א"ע בלא מגו ובשמא ליכא מגו.
ובשו"ת מע"צ סט"ו כתב דאם נשבית מחמת שגנבה ופשעה אינו חייב לפדותה דאל"כ כל אשה שיהיה לה כעס עם בעלה תפיל נפשה לגייסות ומחייבת בעלה בכל יום כמו שחששו חז"ל בעבד בקידושין דף ט"ו ע"ב איו דלא תקנו כ"א בנשבית באונס עיי"ש ודבר זה החשש שתפיל עצמה בגייסות ליתא בקידושין שם אלא שמכר עצמו לגוי דאם פדאיהו קרובים ישתעבד דאל"כ ימכור עצמו בכל יום אבל להפיל עצמו לגייסות איתא בגיטין דף ל"ז כ"ב לרשב"ג ולא קי"ל התם כרשב"ג ובלאה"נ אין שום ראיה מהתם דיש תקנה שלא יטמע בין הגוים דיפדוהו וישתעבד לרבו ישראל וכן בקידושין אבל לומר מהאי חששא לא יפדוהו ויניחה להטמע בין גוים מנ"ל ולכאורה כיון דהתנא קמ"ל ברפואה דוקא שלא חלתה בפשיעתה ולא קמ"ל זה ברישא בנשבית ש"מ דשאני נשבית אך יש לדחות דברישא היה צריך להאריך לכן סמך אסיפה.
ונראה דהוי ספ"ד ופטור מלפדות דהכי מוכח ממ"ש בח"ר פרק נערה סוף דף נ"א דאם יש ספק אם צריך לפדותה פטור ואפילו בטוענת ברי והבעל שמא.
ס"ב אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה ז"ל הרמב"ם פי"ד מה"א הי"ט וכתב הלח"מ דפוסק כרשב"ג דאמר אין פודין את השבוים ביותר מכדי דמיהן כמ"ש הר"ן על הרי"ף משום דמשנה דהשולח תני הכי וא"כ אפילו רוצה לפדותה אסור דמהך דהכא איפשטא הבעיא דהשולח דטעמא הוי דלא לגרבו ולייתו וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מהלכות מת"ע וא"כ קשה למה כתב אין מחייבין דמשמע אם רוצה מותר וא"ל דאשתו כגופו כמ"ש התוספת דא"כ אמאי פסק כרשב"ג מטעמא דמשנה דהשולח הא שם מיירי באחר אבל אשתו לא את"ד ונ"ל דהפנ"י בכתובות דף נ"ב ע"ב הקשה אהא דרמי התם הא בכדי דמיהן פודין אפילו יתר מכתובתה הא רשב"ג מפרש טעמא מפני תקון העולם משמע דאסור ושפיר דייק הא בכדי דמיה ליכא איסור אבל אינו מחויב אם יותר מכתובתה ותירץ דמזה נראה מבורר דפשיטא ליה לש"ס דרשב"ג נמי ס"ל דמותר לפדותה ביותר מכדי דמיה דאשתו כגופו אלא דאין חייב דיתר מכדי דמיה לא שכיח כלל כיון דבכל השבויין אין פודין מפני תק"ע את"ד ואינו מובן דנהי דכל השבויין אין פודין ביתר מדמיהן מ"מ השבאים אפשר יבקשו יותר מכדי דמיה דבעלה לא יניחה בשביה לכן נראה לפימ"ש הריטב"א בכתובות דף כ"ף ע"א דהיכא דבעינן למיעבד תקנה אין לתקן אלא בענין שלא יבא ממנה שום ריעותא בעולם אף דלולא התקנה לא חשו לזה עיי"ש לכן ה"נ ה"ק רשב"ג אין פודין את השבוים ביותר מכדי דמיהן דאסור מפני תק"ע דלא ליגרבו ממילא א"א לחייב את הבעל אף דאשתו כגופו ובגופו לא אסרו מ"מ אין לתקן לחייבו כיון דחזינן דיש בזה משום תקון העולם באחר הרי יש חשש שלא יבא ריעותא מתקנה זאת אם נחייבו לבעל ומיושב הכל.
בהפלאה כתב דאם יש להאשה נ"מ לא מבעיא נכסים שאין לבעל פירות בהן אלא אפילו יש לו פירות מ"מ ודאי תוכל לפדות עצמה בהן ואפילו ביותר מכדי דמיה דפשיטא דאין כופין חכמים למנוע אותה מפני תק"ע דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ממילא דחייב הבעל לפדותה משלו כיון דמ"מ תפדה עצמה מה נ"מ אם משלו או משלה ולמה יבטלו חכמים תקנת פרקונה כיון דאין נ"מ בתיקון עולם וכה"ג כתב בדרישת ארי בס"ג להכריח כהב"י דפרקון שני אם אינו רוצה לפדות א"צ לגרשה וליתן כתובתה דאל"כ למה לרשב"ג אין פודין ביותר מכדי דמיה אם פחות מכתובתה הא מוכרח לגרשה וליתן כתובתה ומותרת לפדות עצמה ולא הועילו בתקנתם משום תק"ע דלא לייתי ולגרבי עיי"ש ולע"ד אינו מוכרח דהא מקרא מפורש ואהבת וכו' בכל נפשך ובכל מאדך משום דיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו כדאית' בברכות דף ס"א ופסחים דף כ"ה ונהי די"ל דעפ"י הרוב אינו כן מ"מ כיון דיזדמן לפעמים לא יעשו תקנה לחייב את הבעל לפדותה ביתר מכדי דמיה כיון דאפשר יבא ריעותא וזה אף דתוכל לפדות עצמה בנכסיה או בכתובתה מ"מ אם ממונה חביב מגופה לא תפדה עצמה ולא לייתי ולגירבו וגם יש נשים שאין רוצין כלל דלפרקנהו כעובדא דבנתנה דר"נ בגיטין דף מ"ה ולשון הריטב"א בפ"ב דכתובות דף כ"ף חשו רבנן לכל מה דאפשר למיחוש כיון דבעינן למיעבד תקנה יש להם לתקן בענין שלא יבא ממנה שום ריעותא בעולם עכ"ל משמע אפילו ריעותא דלא שכיח.
ס"ה המדיר פרק נערה דף נ"ב אמר אביי אלמנה לכ"ג חייב לפדותה שאני קורא בה אהדרינתך למדינתך ורבא אמר כל שאיסור אחר גורם פטור מלפדותה לימא כתנאי המדיר את אשתו ונשבית רא"א חייב לפדותה ור"י אמר פטור מ"ל באשת כהן לא הבמ"ע שנדרה היא וקיים לה הוא ור"א ס"ל הוא נתן אצבע בין שיניה ותמהו דבמדיר הוא ודאי הוא הגורם ואפ"ה ס"ל לש"ס דלכ"ע אינו פודה ולהכי ס"ד דבאשת כהן מיירי ואח"כ אמר בנדרה היא ור"א ס"ל דהוא נתן אצבע בין שיניה וכי גרע ממדיר הוא ותירץ האב"מ כיון דמדיר הוא חייב לגרשה כמבואר ברמב"ם ובש"ע כאן ה"ל כאלו גרשה והרי בידו לגרשה ורשאי לגרום לה בזה שיפטר מפרקונה ה"ה כשמדירה נדר שחייב לגרשה אבל בנדרה היא אינו חייב לגרשה ולא הוי כאלו גרשה את"ד וק"ל דהא איתא בירושלמי ריש סוטה דר"א ס"ל כב"ש דלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר בשני עדים ור"י ס"ל כב"ה וא"כ אין בידו לגרשה כיון דאסור ואאת"ל כיון דבדיעבד מגורשת חשוב בידו מ"מ ל"ל כאלו גרשה אף דעכשיו שהדירה חייב לגרשה מ"מ אם לא תרצה להתגרש אינו חייב ולר"א אסור לגרשה ואאת"ל דהא דריש סוטה דאמר דר"א כב"ש משום דאמר חובה לקנאות ובבבלי שם פליגי תנאי אחריני אם חיבה לקנאות וקי"ל חובה לקנאות אף דלא ס"ל כבית שמאי מ"מ בלא"ה ר"א שמותי היא דהוא מתלמידי ב"ש כמ"ש תוספת בביצה דף ל"ד ע"ב בד"ה ואומר וגם כיון דאסור מן התורה ל"ל כיון דאם עבר מועיל הוי בידו כמ"ש תוספת בגליון פרק כירה דף מ"ג וא"כ הוי ליה לגמרא לומר דר"א דס"ל דפודה משום דהוא גרם לה שהדירה ואין בידו לגרשה דזולת הנדר אסור כיון דודאי לא תרצה לקבל גט דחוב היא לה כדאית' בפ"ק דגיטין דף י"א ע"ב וא"כ כשהדירה גרם לה לבטל פרקונה לכן פודה ור"י דלא ס"ל כב"ש א"צ לפדותה כיון דבידו בלאו הנדר לגרשה.
ולי אפשר לתרץ דס"ל להש"ס נהי כשהדירה נפטר מפרקונה אינו אלא גרמא דלא ברי היזקא דעדיין לא נישבית אלא דנקנוס לו מ"מ י"ל כיון דסתמא אין דרכי אנשים להדירה שלא תהנה ממנו ולעמוד בנדרו שלא יתשל עליו ולהפסיד הפירות וגם יתחייב בכתובתה אף דגם באין לה נ"מ שיאכל פירותיה חייב בפרקונה מ"מ עיקר התקנה היה פירות ופרקונה זה בעד זה כמ"ש האס"ז בכתובות דף מ"ז ע"ב אלא דלא פלוג בתקנתם וא"כ כיון דאם אוכל מנ"מ הפירות אין דרך להדירה זולת אם פשעה כנגדו והקניטותו הרבה אין הכל ממנו ואין סברא למקנסיה ממילא ל"ל ל"פ כשאין לו פירות אבל כשנדרה היא אדרבה לולא דציערה הבעל הרבה לא תעשה כזאת דטב למיתב ט"ד ולכן כשקיים לה הוא דלר"א הוא נתן אצבע בין שיניה וכל הגרם ממנו לכן קנסוהו דהממוצע אין בו ממש ועוד דבמדירה אם נאמר דלר"א קנסוהו הוי סברות הפוכות כיון דלר"א אינו רשאי לגרשה בלא ע"ד ל"ל אם שנא שלח ומה יעשה אם מקניטיתו וא"א דר עם נחש בכפיפה משא"כ לר"י ה"ל לגרשה ולא להדירה ולעבור על לא יגרע ולהפקיע תק"ח מפרקונה משא"כ בנדרה היא ודאי מרוצית בגירושין וגם לר"א יכול לגרשה מרצונה.
ומ"מ לדינא אף דלפי דברי האב"מ בנדרה היא וקיים לה הוא יש לחייבו לפדותה כיון דנתן אצבע בין שיניה מ"מ הנמ"י כתב אפילו נדרה היא אחר שנשבית וקיים לה הוא פטור מלפדותה וכ"ד ריא"ז בש"ג בפרק נערה לכן אף דב"ש פשיטא לו דאם נדרה היא וקיים לה הוא אחר שנשבית חייב לפדותה וכ"ד הב"ח וחמ"ח מ"מ י"ל קי"ל כריא"ז ונח"י והב"מ נמי כתב כיון דחייב לגרשה ס"ל לרמב"ם דהוי ככבר גרשה ודומה לזה פרש"י ורע"ב בפר"ח דפסחים אהא דחציו עבד וחציו ב"ח כיון דכופין את רבו לשחררו הרי הוא כבן חורין אבל רמב"ם בפיה"מ ובפ"ב מהלכות ק"פ לא ס"ל הכי ול"ד למה דאמרינן כל העומד דהכא מי יימר דמזדקקי לה תלתא ומחוסר מעשה גירושין מעשה רבה.
ס"ו בהג"ה כדרך שנתבאר לשון זה משמע דאף הנאמר שם בנשבית מחמת נפשות להאוסרים לישראל אינו מחויב לפדותה והב"מ אין דעתו כן כיון דטוענת ברי לא נבעלתי אף דאסרינן אותה מ"מ יחויב בפדיון כא"י א"פ דהא בתנאי ב"ד חייב וספק אם נבעלה ברצון ונפטר כדקי"ל בסי' קע"ח סט"ו ובסימן קע"ח כתב הב"מ נמי דהטעם משום דא"י א"פ והקשה מכח זה על האחרונים דפסקו בלא ה"ל למידע פטור ובנתיבות בדיני תפישה סכ"ד כתב דספק זינתה ברצון ל"ד לא"י א"פ דהוי דררא דממונא דהספק לב"ד בלא טענותיהם וקשה נמי עליו מהך דלקמן סימן קע"ח דהוי קינוי וסתירה וספק לב"ד ומ"מ חייב בכתובתה ונ"ל בסימן קע"ח הספק אם נעשה מעשה הזנות וק"ל בתנאי דקום ועשה לא מהימן לומר שקיים וצריך לברר בעדים כדלעיל בסי' ל"ח סל"ט עיי"ש בב"ש סק"ע והך דנתיבות דמיירי דמצא פ"פ דודאי זינתה רק הספק אם ברצון אדרבה אונס מחוסר מעשה יותר ובא"י א"פ בלא ה"ל למידע דפטור כיון דע"כ לפרעון עומד שאני אבל דברי הב"מ לכאורה מוכרחין כאן דנמי הספק אם נבעלה אך בחידושי רשב"א בכתובות דף נ"א בסופו כתב אהא דשבויית בן נצר דפטור לפדותן דשמא נתרצית משמע גם מספק פטור ואפשר דהתם אין ספק רק אם נתרצית אבל ודאי נבעלה כיון דע"ד זה נשבית ודוחק ויותר נראה לפימ"ש שם בח"ר דאי הוה צווחת הי' מצילין אותה או אם היתה אומרת דא"א היא הי' מניחין אותה דבן נצר נזהר היה ונשואות עיי"ש ואף דלא עשה הרשב"א ודאי מזה הטעם רק שמא מ"מ כיון דהספק על תחלת שביותה אם היה ברצונה הוי א"י אם נתחייבתי אף דפרקונה מתנאי כתובה היינו שיתחייב כשנישבית באונס ואין בידה להציל א"ע משא"כ ספק אם נבעלה אחר קו"ס ברצונה להפסידה כתובתה שנתחייב לה כשנשאת וכשזינתה הפסידה הוי כפרעון וכ"כ נתיבות שם דספק רצון כספק פרעון עיי"ש אף דאם מתה בחייו אין יורשיה יורשים כתובתה כבר כתב בהגמ"ר פ"ק דב"מ דכתובה שלה מיד שנשאת אלא דאם מתה בעלה יורשה ועדיין דברי ב"מ במקומן בנישבית מחמת נפשות וטוענת ברי שלא נבעלה דמ"ש מהך דסימן קע"ח אך י"ל לפימ"ש תוספת בפ"ג דבכורות דף כ"ף דבעילת אדם לא תלי במעשה וביבמות ר"פ ט"ז כתבו אין חשוב תלי במעשה אלא ממילא הוא בא שאדם מזדקק לאשתו וכתבתי במקום אחר וכ"כ אחרונים דוקא תשמיש איש עם אשתו דבהיתר הוא וא"כ בנישבית מחמת נפשות ביד עכו"ם דאצלם איסור והיתר שוה והאשה אין בידה לעכב אפילו לא תרצה לעשות איסור א"כ לא חשיב תרי במעשה ועיין ב"ש לעיל סי' זיי"ן סי"א ס"ק כ"ג כתב אף דאין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י שני עדים מ"מ עי"נ חיישינן שנתרצית דעם עכו"ם חמיר טפי עיי"ש ולכאורה זה מעלה ארוכה למאי דחיישינין שנבעלה אבל לחוש שהא נתרצית אנו דנין על ישראלית אך לפימ"ש א"ש דגוף מעשה הבעילה דתלי במעשה צ"ל ע"י גוים חמיר טפי דאצלם גם ביאת זנות לא חשיב תלי במעשה ולחשש רצונה דאנו דנין בין אונס לרצון דאין הספק אם נעשה מעשה בלא"ה חיישינן ולכן הפסידה פרקונה נמי אפילו תהא כא"י א"פ דלא ה"ל למידע וגם הספק לב"ד בלא טענותיהם לפ"ז בספק אם מרצונה נישבית כנידון דהרשב"א אפ"ת דהוי כא"י א"פ פטור מפרקונה ועיין מ"ש לעיל סי' זי"ן סי"א.
ועוי"ל דהנה רמ"א שם כתב דנשבית עי"נ אסורה אפילו לבעלה ישראל דחיישינן שמא נתרצית להם כדי שלא יהרגוה וכתב הב"ש כ"כ רש"י ותוס' דלא כהג"מ שכתב חזקה שנתרצית ונראה דל"פ דנגד חזקה שנתרצית יש חזקת כשרות וברי שלה לכן הוי רק חשש אבל אי לאו דחזקה שנתרצית לא היה אפי' ספק כיון דטוענת ברי ויש לה חזקת כשרות ובהכי מיושבין דברי רשב"א הנ"ל דתחלה כתב אהא דבן נצר שאלו היתה אומרת שהיא א"א לא היתה נישבית ומשנישבת בידוע שנתרצית להם ולא אמרה כלום ולבסוף כתב שמא נתרצית ולפימ"ש א"ש נהי דאומדנא היא מ"מ לעומתו טוענת ברי ויש לה חזקת כשרות דהא קי"ל דלא אזלינן בתר אומדנא להוציא ממון כדאית' בחו"מ סי' ת"ח הרי דאומדנא אינו ודאי ממש ולולא האומדנא לא היינו חוששין שמא נתרצית נגד ברי וחז"כ וא"כ אין ראיה מהך דסי' קע"ח סט"ו דליכא חזקה לומר דנבעלה אף דיש קו"ס ואסרינן לה מספק דגזה"כ כ"ז שלא תשתה לאוסרה מ"מ לענין ממון מהני ברי שלה.
ובקו"א הפלאה כאן הקשה נמי קושית הב"מ ועוד הא קי"ל לעיל סי' ס"ז באומרת משארסתני נאנסתי נאמנת ואמרינן בגמרא הטעם דאיכא ברי וחזקה אע"ג דאונס ל"ש וה"נ יש ברי וחזקה ותו לאבוה דשמואל דאשת ישראל שנאנסה אסירה לבעלה דחייש שמא לבסוף ברצון וכי נימא דכל אנוסה לית לה כתובה ועכצ"ל לענין ממון שאני ולפימ"ש א"ש דאנוסה מחמת נפשות חזקה נתרצית נגד חז"כ ואפשר חזקה דמכח סברא עדיף מחזקה דמעיקרא כמ"ש תה"ד סי' ר"ז ולא נשאר רק ברי ופטור בלא ה"ל למידע ועוד דהספק לב"ד בלא טענותיהם ומ"ש דרוב ברצון חדא הא כתבו תוס' בפ"ק דכתובות דף טי"ת דאינו רק רוב דרבנן א"כ י"ל לענין ממון להפסידה לא אמרו ועוד בעלה טוען רק שמא עד שלא ארסתיך נאנסת ואינה חושדה על רצון,
בחמ"ח סק"ח א"כ שזינתה ברצון בשביה וכו' וב"ש חולק בנמ"י בכתובות דף נ"ב מבואר מהריטב"א בשם רבו ורבו בשם רבו הרמב"ן כדברי הב"ש.