ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות כתובות · סימן עז
ס"א בהג"ה דאם רוצה לגרש מיד בחמ"ח המה מי לא ידע בזה שהאשה מתגרשת שלא לרצונה ומה משמיענו בזה שהמגרש אשתו אינו נקרא מורד ונראה דנ"מ במקומות דליכא תקנת רגמ"ה דבזה מיירי הרמב"ם שממנו מקור ד"ז שלא נתפשטה בארצו מ"מ אינה מחויבת לקבל הגט ברצונה ואם מחמת דד"מ אינו רשאי לגרשה בע"כ ואפשר מותרת נמי לעכב עליו ע"י השר וכמ"ש מהרי"ק בשרש קצ"א והובא ברמ"א חו"מ סי' קנ"ו דאפילו לר"ת דס"ל אם רוצה להיות בכרגא דמתא מעכשיו דלא מצי בני העיר לעכב עליו מלבא לדור שם היינו שאין ב"ד מונעים ממנו משום דמן הדין לא מצי מעכבו מ"מ יכולים בנה"ע לפעול אצל השר לעכב לסגור בפניו הפתח אפילו לכתחלה וקמ"ל רמ"א כיון דבעל רוצה לגרשה והעיכוב ממנה שאינה רוצה להתגרש ובע"כ א"י לגרשה מדד"מ או ידה תקיפה לא הוי מורד ופטור משכו"ע.
ס"ב מאסתיהו רמב"ם פי"ד מה"א כתב דכופין הבעל לגרשה והתוספת וראשונים הקשו משילהי נדרים דאומרת טא"ל יוצאת ונוטלת כתובה וחזרו לומר שמא נתנה עיניה באחר והה"מ כתב דרמב"ם הכריח כן מהגמרא ומה שחלקו בין נוטלת כתובה סתר השעה"מ פ"ט שם דרמב"ם פכ"ד מה"א הח"י כתב דגם בטח"ל שזינתה ברצון שמא עיניה נתנה באחר אף דמפסדת הכתובה ונ"ל לפימ"ש הרא"ש בשילהי נדרים לחלק בין אומרת גרשתני לטא"ל דאם אומרת גרשתני יש חזקה דאין אשה מקלקלת א"ע להיות יושבת באיסור א"א כל ימיה ויל"ד דגם בטא"ל ואינו אמת למה ניחוש דענ"ב דבין אם נפרש למשנה ראשונה דכופין אותו להוציאה א"כ הוי גט מעושה שלכ"ד דלא הוי גט כמבואר באה"ע סי' קל"ד ובין אם אין כופין אותו רק אומרים דאסורה עליו וחייב להוציאה עכ"פ אנן סהדי דמחמת זה מוציאה בטעות והגט בטל וכ"כ נו"ב חא"ע סי' י"א וא"כ למה ניחוש דענ"ב דהא תשב באיסור א"א כל ימיה ומה זו טענה שטען הרא"ש דבטא"ל מגרשה וי"ל דכ"ע ל"ד גמירי ומכ"ש נשים וא"י דאם בטעות מגרשה לא הוי גט ואזיל לשיטתו בפרק הכותב והובא בש"ך חו"מ סי' ס"ו ס"ק נ"ו לענין מגו דכ"כ דכ"ע ל"ד גמירי אבל הש"ך שם סתר דבריו בכמה ראיות דלא אמרינן כן רק כשמפורש בש"ס וגם התם יש טעם בדבר ומהרי"ט בתשובה אסברה דהבא לטעון חוקר ודורש תחלה איזה טענה יועיל לו ואין להקשות להרא"ש דלמה ניחוש דענ"ב דאין יודעת הדין הלא ב"ד יכולין להודיעה הוי יודע אם לא נטמאת הוי גט בטעות ועדיין א"א את ולמה חזרו מחשש דענ"ב יתקנו דיאמרו לה כן די"ל חדא דתסבור דהב"ד מטעין אותה כדי שתחזור ותודה שלא נטמאת ועוד דאז תחזיק דיבוריה שאמרה תחלה וכמו אם אמרה תחלה שלא בפני בעלה שגירשה תו ל"מ לומר אח"כ בפני בעלה גרשתני אף דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה כמ"ש הריב"ש סי' קכ"ז הובא בד"מ סי' י"ז וב"ש שם סק"ג וכ"ז להרא"ש דאמרינן דכ"ע ל"ד גמירי אמנם לדידן א"צ לזה נהי דחזקה אינה מקלקלת א"ע ולא שכיח שתקלקל עצמה ה"נ זנות לא שכיח הן באונס דל"ש הן ברצון וכמ"ש הריב"ש סי' תמ"ז דאין תולין בזנות אפילו על צד הרחוק לכן בטא"ל חוששין דנתנה עיניה באחר אבל באומרת מאיס עלי י"ל כיון דאם משקרת הוי גט מעושה שלכ"ד ואינו גט וגם לרמב"ם בספ"ב דה"ג עכ"פ גט פסול הוא מכ"ש לכל הפוסקים דבטל מן התורה א"כ חזקה אינה מקלקלת א"ע וגם הוי ברי נגד שמא דבעל א"י מה דבלבה וכמו בברי וחזקה מוציאין ממון כדאית' בפ"ק דכתובות דף י"ב ע"ב ה"נ מוציאין ממנו אשתו בעל כרחו ומצאתי קצת מזה בבני אהובה פי"ד מה"א
ובח"ר בפרק אע"פ דף ס"ג ע"ב הוכיח במ"ע אין כופין מיבמות פרק ב"ש הנודרת הנאה מיבמה אם מתכונת כדי שלא תתייבם לו מבקשין ממנו לחלוץ והא ודאי דמאיס עליה ומ"מ אין כופין ועל הרמב"ם לאו קושיא הוא לפמ"ש המל"מ פ"ב מהלכות יבום דזה לא הוי כמאוס עלי אא"כ אמרה להדיא מאיס עלי דאזי באמת כופין אותו לחלוץ והה"מ שם ס"ל דזה הוי כמ"ע אלא דמבקשת כתובה ומ"מ לרמב"ם כשאינה מבקשת כתובה כופין אותו לחלוץ אך הרשב"א לא ס"ל לא כהמל"מ ולא כהה"מ ולפימ"ש י"ל דבשלמא באמרה בעלי מאיס עלי וכופין אותו לגרש דהגט בטל לכל הפוסקים זולת לרמב"ם דאינו רק פסול מדרבנן אם בטעות כפוהו הב"ד אזי חזקה לא מקלקלת א"ע להיות יושבת באיסור א"א כל ימיה משא"כ ביבמה לשוק דאינו רק בלאו ואין הבנים ממזרים הוא איסור קל בעיניה דלהכי אינה נאמנת לומר מת יבמי כדאית' ברמב"ם פ"ג מהלכות יבום הלכה י"א ולרמב"ם לפימ"ש דבמאיס בעלה עליה כופין משום חזקה דאינה מקלקלת א"ע להטעותו אף דהגט רק פסול מדרבנן צ"ל שאני הא דאין נאמנת לומר מת יבמי דמה שאשה נאמנת לומר מת בעלי משום דדייקה ומנסבה משא"כ ביבם לא דייקא על ספק לאו דנעלם ממנה ואינה יודעת אם חי וחוששת דתשאר עגונה משא"כ באומרת מאיס עלי יבמי לא תקלקל עצמה במה שיודעת דמשקרת רק משום דענ"ב וא"צ להתעגן אם תתייבם לו.
ובני אהובה כתב אם מגרש ברצון ודאי דהאמת אתה דיש רגל"ד למאוס בו ובכפיה ליכא למיחש דהיא באיסור א"א כל ימיה עכ"ל וא"צ לזה דגרע מגרש ברצון מחמת טענתה מאיס עלי דאם מטעהו אותו הוי גט בטעות דאנן סהדי אלו ידע דענ"ב לא הוי מגרשה משא"כ אם כופין הב"ד אותו ל"ל אלו ידע לא הוי מגרש דע"כ מחמת הכפיה גירש כמ"ש הר"ן בשבועות פרק שני עיי"ש והובא בב"מ סי' יו"ד ובחת"ס סי' כ"ה בחלק אה"ע וגם בכפיה לדעת הרמב"ם אינו רק פסול דרבנן דמחמת אונסא גמר ומגרש כמ"ש הרמב"ם בספ"ב מה"ג.
ולכל הדברות יל"ד בהא דשילהי נדרים דתנן חזרו לומר שלא תהא אשה נע"ב ומקלקלת על בעלה דיותר הל"ל דמקלקלת את עצמה להנשא לאחר בגט מיטעה ובטל ולרמב"ם דאינו רק פסול מדרבנן י"ל דמשום הך לא היו חוזרין מדינא דמשנה ראשונה דאינו רק חשש דרבנן והוי כמו גזרה לגזרה אך לשאר פוסקים דמעושה שלכ"ד בטל הגט לגמרי מן התורה קשה ולכאורה נראה כיון דב"ד לא טעו בדין דכך הדין לפי משנה ראשונה וכפוהו בדין לגרש ואגב אונסא דב"ד גמר ומגרש כשר הגט אף דבאו לזה מחמתה שאמרה שקר והא דמעושה שלכ"ד פסול היינו שהב"ד עצמם עשו שלכ"ד שטעו בדין אך אף דאפשר לומר הכי אינו מוכרח מכח הקושיא זאת די"ל כיון דעכצ"ל מה שאמרו האומרת טא"ל תביא ראיה ומתירין חשש איסור משום מגדר מלתא יש כח ביד חכמים כמ"ש תוספת או משום דאפקעינהו רבנן לקידושין כמ"ש הר"ן מה"ט גופא הוי להו שלא לחוש לגט מעושה שלא כדין ולא היו צריכין לחזור ממשנה ראשונה אלא משום שלא תקלקל על בעלה שו"ר בחידושי חת"ס בסוף נדרים שהקשה נמי על הרא"ש דבגרשתני חזקה אינה מקלקלת א"ע לישב באיסור א"א כל ימיה הא בטא"ל נמי אם משקרת הוי גט מעושה שלכ"ד והגט בטל דמשום דכפוהו בדין לפי מה דאמרה טא"ל גמר ומגרש ואין הגט בטל עיי"ש ולפימ"ש דלק"מ על הרא"ש אין תירוצו ודינו מוכרח.
עוי"ל דהא דלמשנה אחרונה אינה נאמנת לומר טא"ל שמא תתן עיניה באחר לפי דמדינא בלא"ה נאמנותה מרופה אף די"ל חזקה אין אשה מקלקלת א"ע לגרום לגט מעושה שלכ"ד דפסול מ"מ כיון דהוי נגד חזקת היתר אין להוציאה מחזקת היתר בחזקה זאת ואאת"ל דחזקה דאינה מקלקלת דבאה מכח רוב עדיף מחזקה דמעיקרא כמ"ש תה"ד סי' ר"ז מ"מ כיון דקי"ל בבכורות רפ"ג דף כ"ף דלא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה וכתב שם רמב"ן דמיעוט שאינו תלי במעשה עדיף מרובא דתלי במעשה ואף דלכאורה אינו מוכרח אלא דשקולין הן מ"מ בספק שקול עדיף הצד שאינו תלי במעשה וחשוב כרוב נגד הצד התלי במעשה א"כ כשאומרת טא"ל שזינתה ברצון או באונס שתלי במעשה אינה נאמנת אף דרוב שאין אשה מקלקלת א"ע מסייעה אלא דבמשנה ראשונה דנאמנת לאו מדינא היה אלא תקנה כמ"ש הר"ן בנדרים שם לכן חזרו אח"כ וגדרו שלא תהא נאמנת דחששו שתקלקל על בעלה בחנם שנתנה עיניה באחר אבל בטענת מאיס עלי דאין הטענה נגד חזקת היתר ואינה מחמת סבה התלי במעשה נאמנת מדינא מחמת חזקה דאינה מקלקלת א"ע שתצא ותנשא בגט מעושה שלכ"ד ובו"ש וחזקה מהני להוציא ממון ה"נ לכופו על גט לא חששו שמא ענ"ב ותקלקל על בעלה דמה חזית דדמא דידיה סמוק טפי כיון דמדינא נאמנת ועוד לפימ"ש ריטב"א בפ"ב דכתובות דף כ"ף אם בעינן למיעבד תקנה צריכין לחוש שלא יבא מתקנה זאת שום ריעותא בעולם עיי"ש לכן כיון דנוא"ל דנאמנת למשנה ראשונה רק תקנה התקינו כמ"ש הר"ן לכן חזרו אח"כ כשראו שמחמת תקנה זאת אפשר לבוא ריעותא אף דהוא רק על צד רחוק דהא חזקה אין אשה מקלקלת א"ע משא"כ במאוס עלי דאין נגד חזקת היתר ולא תלי במעשה דמדינא נאמנת כמ"ש לא חשו שמא מחמת זה תקלקל על בעלה וא"ל למה בהשמים ביני לביני אין נאמנת למשנה אחרונה י"ל דזה ודאי מיעוט גרוע דהרי רוב מתעברות ויולדת א"כ ע"כ רוב אנשים מורין כחץ ומהמיעוט שאין יולדין יש שאין המניעה מהבעל או משאר סיבות.
ועוי"ל לפימ"ש בשו"ת הרא"ש כלל מ"ג דין י"ב אשה שטענה על בעלה שאין לו גבורת אנשים לבא עליה כדרך כל הארץ ותובעת ממנו שיגרשנה ואינה תובעת כתובה בב"ד נאמנת כיון שהבעל מכיר בשקרה חזקה דאינה מעיזה פניה בפני בעלה וכופין אותו להוציא אבל לענין ממון כיון שעומד וצווח שי"ל ג"א ושלא כדין הוא מגרשה אין כח לב"ד להוציא ממנו ממון את"ד עיי"ש והובא בטור ש"ע לקמן סי' קנ"ד ס"ז ויש להבין כמו דאין כח לב"ד להוציא ממנו ממון איך כופין אותו להוציא אשתו בגט ונראה דס"ל דחזקה זו הוא מכח רוב דאין מעיזה ואין מוציאין ממון ברוב אבל לענין גט כיון דאין גוף האשה קנוי לו רק יש לבעל שעבוד עליה וכדאית' בר"פ הזורק גט אטו יד האשה גופה קנוי לבעלה וכן בנדרים ט"ו ב' ופ"א ב' דמשעבדא ליה ואיתא בשו"ת רמב"ן סי' פ"ה ראובן לוה משמעון על משכון שבעה דינרים ואח"כ אמר הלוה פרעתי לך חמשה דינרים וקח לך שתים והחזיר לי המשכון ושמעון אומר שאינו זוכר כמה פרעו הדין עם ראובן התובע משכונו מפני שגוף המשכון של ראובן ולא היה לשמעון המלוה שום זכות בגוף המשכון אלא שעבוד ואינו יכול לתבוע מספק זכות מנכסי ראובן והובא בחו"מ סעיף י"ד וסכ"ד הרי דע"י ברי של לוה מוציאין מן המלוה המשכון אף דקי"ל באומר מנה לי בידך והלה אומר א"י דפטור דבו"ש לאו ברי עדיף דהתם בא להוציא ממון מגופו של לוה משא"כ הכא בא רק לסלק שעבוד שיש למלוה על המשכון וה"נ לענין כפיית הגט הוא רק לסלק שעבוד הבעל ממנה לכן מועיל החזקה דהוי כרוב לכופו לגרשה ואיתא ברפ"ב דכתובות דרוב כברי ושמא דמי ולפ"ז מה דהוצרך הרא"ש לבא מכח חזקה דאינה מעתה משום דבעל מכחישה בברי וא"כ בטוענת מאיס עלי דאין הבעל מכחישה בברי י"ל בו"ש ברי עדיף כיון דלבעל לית לו עליה רק שעבוד הוי הבעל התובע ממנה וזה טעמו של רמב"ם דנאמנת וכופין אותו להוציא והא דשלהי נדרים דטא"ל ושמים ביני לבינך דלמשנה אחרונה אין נאמנת צ"ל כמ"ש כיון דלא שכיח ויש לבעל סייעתא מן הרוב והוי כטוען ברי והאשה שמא ולמשנה ראשונה דנאמנת מטעם דמבזה נפשה תקנו להאמינה לכן שלא יבא ריעותא מתקנתם חזרו לחוש שמא תתן עיניה באחר משא"כ במאיס עלי דנאמנת מן הדין מה חזית לחוש לתקנתו של בעל ולא לחוש לתקנת האשה ולהפקיע דינה והרא"ש דס"ל התם דבמאיס עלי אין כופין אותו להוציא וכדעת ר"י ור"ת דמדמין לטא"ל דאין נאמנת למשנה אחרונה צ"ל דס"ל דהתם נמי מדינא נאמנת כמשנה ראשונה ומ"מ חזרו ותקנו שלא להאמינה מחשש דתתן ענ"ב וי"ל סיוע לסברתם מדחזינן למשנה ראשונה יוצאת ונוטלת כתובה הרי אלים טענתה אפילו להוציא ממון אבל הרמב"ם ס"ל דעיקר טעם דמשנה ראשונה דמחויב לגרשה כדי שלא לעגנה וממילא מחויב כתובה ממדרש כתובה לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי כמו באומרת מת בעלי דנאמנת רק מתקנה וכן כתב הרא"ש בפירושו לנדרים שם על משנה ראשונה דהאמנוה חכמים והכתובה נוטלת משום דכ"כ לה לכשתנשאי וכו' מדכתב והאמינוה חכמים ולא כתב דנאמנת משמע רק מתק"ח האמינוה וא"כ צ"ל דנוטלת הכתובה משום דכתב לה לכשתנשאי וכו'.
ולפ"ז י"ל טעם להירושלמי וכ"ד הרמב"ם בפט"ו מה"א הט"ו לפי מה שהבינו בו הפוסקים דגם בטוענת שאין לו גבורת אנשים אינה נאמנת דקשה הא דקי"ל דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה בדבר שיודע הבעל וכמו בגרשתני ולפי מ"ש י"ל כיון דרובא דעלמא אינם כן והרא"ש וסייעתיה דס"ל דנאמנת צ"ל דאלים להו חזקה דאינה מעיזה גם נגד זה ומ"מ להוציא ממון לא סמכינן על חזקה זו דמ"מ רובא וחזקת ממון מסייע לבעל משא"כ לכופו על גט לסלק רק שעבוד וכמ"ש וכ"כ בשו"ת הרשב"א ס"ס תרכ"ח בטוענת אינו יכול והבעל מכחישה דנאמנת וכופין אותו ליתן גט ולענין כתובה י"א משום דכתב לה לכשתנשאי וכו' וי"א דאין מוציאין ממון ולכאורה קשה דא"כ מה מותיב בשלהי נדרים ממשנה אחרונה דהשמים ביני לבינך דאין נאמנת על רה"מ דנאמנת לומר גרשתני לימא שאני בהשמים דרובא דעלמא אינם כן ובלאו טעמא דידי ע"כ יש איזה חילוק לדעת הפוסקים דס"ל דטוענת דאינו יכול דאין נאמנת ובגרשתני נאמנת אלא בלא"ה קשה זה נמי על הרא"ש בסוף נדרים דכתב טעם דנאמנת בגרשתני דחזקה דאינה מקלקלת א"ע כיון דאינה מבקשת גט דה"ל לש"ס לתרץ זה הקושיא שעל רה"מ מהשמים אע"כ דאה"נ דהיה יכול לתרץ בלא"ה אלא משני רק חדא תירוצא כדאית' הכי בכ"ד ועוד תינח אם מעט זמן אחר שניסת לו טוענת שהשמים בינו לבינה או אין לו גב"א אבל אחר יו"ד שנים ולא ילדה הרי ע"כ יצאו מן רובא דעלמא וסתמא תנן במשנה אחרונה דלעולם אינה נאמנת בלא באה מחמת טענה דבעי בנים לזקנותה ולקוברה ואף דרמב"ם בפט"ו מה"א הט"ו כתב הך דינא דהמשנה אחרונה רק תוך עשר שנים אומרים לה שתמתין אבל אח"כ כופין וכ"כ בשו"ת רמב"ן סי' קל"ט בדעת הרמב"ם מ"מ אם הש"ס היה מתרץ כן היה צריך להאריך הרבה כמבואר כה"ג בכללי הגמרא ועוד דרה"מ לא הזכיר רק חזקה דאינה מעיזה משום דאלימא לדידיה ולכן מותיב לרה"מ והרא"ש דהוכרח לחזקה דאינה מקלקלת א"ע משום דחוייא דרבא דזימנין דמעיזה.
עוי"ל לפימ"ש בני אהובה בפט"ו מה"א הט"ו לתרץ דברי תשובת הרא"ש בכלל מ"ג ס"ב דאם טוענת הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה חיישינן דענ"ב ואם טוענת דצריכה בנים לזקנותה ולקבורה נאמנת משום דהעזה היא לאשה לתבוע עניני אישות בפני ב"ד דאמרו חכז"ל האשה תובעת בלב והיא מבקשת גט מבעלה בפני ב"ד בשביל חמדת אישות הרי היא בחזקת העזה ול"מ לה חזקה דא"א מעיזה בפני בעלה משא"כ באה מחמת טענה עיי"ש ולפ"ז י"ל שאני טענת השמים ביני לבינך ואינה באה מחמת טענה וגם טענת דאינו יכול כיון דפרוצה כולא האי חיישינן דענ"ב וכן בטא"ל כתב באס"ז משום שאין אשה עשויה לפרסם עצמה בכיוצא בזה אם לא דענ"ב משא"כ במאיס עלי ואיני יכול להבעל לו דליתא להנהו טעמי שפיר נאמנת ולא חיישינן דענ"ב כיון דברי ושמא ברי עדיף כשטוענת רק לסלק השעבוד מעליה.
ולפימ"ש ניחא מה דכתב הרמב"ם דבטענת מאיס עלי אין לה כתובה ולא כתב דוקא שאמרה שמוחלת הכתובה ולמה תפסיד הכתובה כיון דאנוסה היא כמ"ש הר"ן ובקו"א של הפלאה סק"ה נתקשה בזה דאפ"ת דאם אין מפסדת הכתובה שמא תתן ענ"ב מ"מ מנ"ל שתפסיד גם התוספת עיי"ש ולפימ"ש לרמב"ם דכופין אותו על הגט משום דהוי רק להפקיע שעבוד בי"ש ברי עדיף משא"כ לענין הכתובה ות"כ.
ונל"ע אף דמנה לי בידך והלה אמר א"י פטור אפשר רק בספק ממון ולא בצער גוף דאית' בפרק הזהב דף נ"ח גדול אונאת דברים מאונאות ממון שזה בגופו וזה בממונו והכא שטוענת מאיס עלי וא"י להבעל לו הוי צער גוף ואם לא יגרשה אגידה גביה וגורע ממנה עונה דהוי נמי צער גוף כמו שפרש"י בפרק הזהב דף נ"א אהא דבדבר שבממון תנאו קיים היינו שאר וכסות אבל עונה צער הגוף ולא ניתן למחילה ואם נאמר כן לק"מ מהשמים ביני לבינך דלמ"א א"נ דהתם אף אם אינו יורה כחץ לא מבטל עונתה רק אינו ראוי להוליד ע' תוספת ס"פ הבע"י דף ס"ה בד"ה שבינו ורמב"ם פט"ו מה"א הט"ו ובחולין דף קל"ד ובכ"ד איתא ספק ממונא לקולא ספק איסורא לחומרא לכן במנה לי בידך והלה אומר א"י עטור דספק ממונא הוא משא"כ בצער הגוף דאיסורא הוא בו"ש ברי עדיף והא דבטוא"ל למ"א לא מהימנא אף דהוה בו"ש וספק איסור משום דאין דשב"ע פחות משנים דילפינן דבר דבר מממון ומשנה ראשונה רק מדרבנן החמירו.
וראיתי בבית יעקב בפרק אע"ע דף ס"ג ע"ב בד"ה במגו שכתב באונס שהוא רק איסורי כהונה ואינו דשב"ע דהא ע"א נאמן בזה כמ"ש הרמב"ם פט"ז מה"ס לכן אוסרין אותה מחמת סברא ג"כ משא"כ לענין אמירת רצון דהוי דשב"ע ואין דשב"ע פחות משנים עכ"ל ולא נראה כן בקידושין דף ס"ו דאמר התם אשתו זינתה בע"א אביי אמר נאמן ורבא אמר אין נאמן ומייתי אביי ראיה מעובדא דינאי מלכא דהיה ע"א דאמו נשבית ורבא דחי דהיו שני עדים והוזמו והא נשבית אינו רק משום אונס נפסלה לכהונה וראיית הב"י מהרמב"ם צ"ע דאפשר הרמב"ם מיירי דהעיד אשה זו זונה והאמינו הכהן קודם שבעל וכמ"ש בפ"ב מהלכות סוטה הלכה טי"ת אמנם מקור הדין מירושלמי פ"ו דסוטה ה"ב ופרק שני נזירין ה"א וכמ"ש המל"מ והתם איתא נסתרה בפני שנים ובא אחד ואמר אני ראיתי שנטמאת ובא בעלה כהן עליה התרו בו שנים לוקה עיקר עדותו לא בע"א הוא והיינו דנסתרה אחר קינוי דקאי בסוטה על המשנה שם דמיירי בהכי וצ"ל דגם רמב"ם מיירי בהכי ומדנקט הירושלמי נסתרה בפני שנים ומוכח דגם לענין לפוסלה לכהן אין ע"א נאמן זולת בקינוי ונסתרה דהא לענין כהן מיירי.
אך דלא למשוייה לאותו גדול הדור לטועה ח"ו י"ל דברמב"ם פ"א מא"ב הלכה כ"ב כתב המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאה והיה בעלה כהן ובא עליה אח"כ הר"ז לוקה משום זונה ובהשגות כתב הראב"ד אינו כן דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה דכל אונס בעד אחד לא קרינן ביה זונה אלא משום טומאה והכי אית' ביבמות כל"ב דרבה וכן גורס המג"ע ותמה דמה ענין אונס לעד אחד ונראה דגם רמב"ם ס"ל דעד אחד אינו נאמן רק אחר קינוי וסתירה וכמבואר בע"ק דכתובות דף טי"ת והראב"ד ס"ל דהא דע"א נאמן אחר קינוי וסתירה משום דרגל"ד שנסתרה אחר הקינוי ודאי כדי לזנות נסתרה אך תינח ברצון אבל אונס דעל זה ליכא רגל"ד דהרי לא רצתה לזנות אין ע"א נאמן אלא דזה דוקא לענין לאו דזונה דבערות דבר ילפינן דבר דבר מממון דעפ"י שני עדים יקום דבר אבל לענין טומאה גם ע"א נאמן וכיון דאיתחזיק איסור טומאה עפ"י ע"א הדר בא עליה כהן אח"כ לוקה משום טומאה דבזה לאו דטומאה לא כתיב ערות דבר ומדכתב הרמב"ם רק לענין כהן ע"כ דבאונס מיירי והא דסיים הראב"ד והכי איתא ביבמות כל"ב אף דהתם לא מיירי כלל לענין עד אחד י"ל דכי היכי דלא תקשי איך נחלק בין זונה לטומאה דאם אינה זונה מחמת ע"א גם לענין טומאה לא ליהמן להכי הביא הא דלישנא בתרא דרבה דס"ל א"א שנאנסה לוקה משום טומאה ולא משום זונה ובהכי נסתלקו קושית המג"ע והה"מ למעיין שם אלא דהה"מ דילג בדברי הראב"ד אלו תיבות בעד אחד ולפ"ז ל"ק על הבית יעקב דמ"ש משום איסורי כהונה נאמן ע"א היינו א"א שנאנסה וליכא רק ע"א דאסורה משום טומאה ולא משום זונה ע"י ע"א אבל בקידושין דנשבית כשהיתה פנויה וכפרש"י שם ונאסרה לכהן משום דנבעלה לפסול לה אפילו באונס נעשית זונה וכמבואר ברמב"ם ריש פרק ח"י מא"ב בזה צריך שני עדים דמשום טומאה ליכא דלא כתוב אחר אשר הוטמאה רק בא"א ולפ"ז מתורץ קושית הר"ן בשילה נדרים שם אהא דכתבו הראשונים בטעם משנה אחרונה דאומרת טא"ל מותרת משום דאפקעינהו לקידושין דתינח אם נאנסה מכשר לה דלא מתסרה רק בא"א אם נאנסה מפסול כגון עכו"ם וכדומה גם פנויה אסורה לכהן עיי"ש ולפימ"ש א"ש דלענין זה אין האשה נאמנת דלא עדיפה מעד אחד אך מה דהימנוה בראשונה הוא רק לענין איסור טומאה לכהן דאסורה אף בנאנסה לכשר ולפיכך נקט הירושלמי דינו בקינא לה ונסתרה לפימ"ש הה"מ בפ"א מהא"ב הלכה כ"ב דמשום לאו דטומאה ליכא מלקות דהוה לאו שבכללות רק משום לאו דזונה לכהן וכ"כ הפ"מ בירושלמי שם דרק כהן לקי משום לאו דזונה ולא ישראל משום לאו דטומאה לכן דוקא בקינא לה ונסתרה נאמן ע"א לעשותה זונה ועיין הה"מ פח"י מהא"ב הלכה ו' ומל"מ שם הלכה א' בד"ה שוב ראיתי להרשב"א והגם דקשה להבין החילוק לענין עדות בין לעשותה זונה או טומאה מ"מ הרי הראב"ד מחלק ואפשר משום דמצא בה ערות דבר גבי בעלה ישראל כתוב דאיסורה משום זונה ה"נ כל מקום דאיסורו משום זונה צריך שני עדים דזה נקרא ערות דבר משא"כ איסור טומאה לכהן מחמת אונס אינו בכלל ערות דבר ובשב שמעתתא ש"ו סוף פט"ו הקשה דמוכח בפרק האומר דף ס"ד דאב שאומר על בתו כשבית ופדותה א"נ הא היכא דע"א נאמן גם קרוב נאמן ולפימ"ש כשבית שאני דזה הוי דבר שבערוה לומר דנבעלה לעכו"ם ובלא"ה כמי ע"כ מ"ש הרמב"ם בפט"ז מה"ס זונה אשה זו יוחזק בע"א ע"כ מיירי בקינוי וסתירה מקודם בשני עדים דהא מקורו מהירושלמי הנ"ל ושם מפורש כן וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהא"ב הכ"ב ובהלכות סנהדרין סמך על מה שהקדים בהלכות איסורי ביאה ועיין בש"ש שמעתתא א' פי"ג מה שפירש דברי הראב"ד בהשגות הנ"ל דלעשותה זונה אין ע"א נאמן אלא לענין טומאה לכהן נאמן משום דספק טומאה ברה"י ספקו טמא רק ע"י שתיית מי המרים טהורה וכיון דע"א אומר דנטמאה תו אינה שותה הוי ודאי טמאה משא"כ ללאו דזונה הוי דבר שבערוה ואין ע"א נאמן וזה ניתן להאמר אבל מה שפירש לשון ההשגות דבע"א אפילו ברצון אינו לוקה משום זונה אין הלשון הולמתו גם מ"ש הש"ש דהראב"ד הביא ראיה מלישנא בתרא דרבה דיש מלקות בלאו דטומאה ג"כ אינו נכון דהא גם לל"ק כן הוא דהא אמר אף משום זונה וגם משום טומאה לוקה ונראה כונת הראב"ד מה שהביא מן לישנא בתרא דרבה משום דאמר דע"א באונס לא קרינן ביה זונה דאם גם באונס נעשית זונה וכיון דע"א אינו נאמן דנאנסה לעשותה זונה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולא מהימן נמי למלקו עליה משום טומאה לזה הביא דלל"ב דרבה כל באונס לא נעשית זונה וליכא מלקות השום לאו דזונה רק משום טומאה וזה הוי כשאר איסור דע"א נאמן ואין להקשות הא לל"ב אפילו אונס בשני עדים לא לקי משום זונה דאה"נ בא"א שנאנסה מכשר לה אבל נאנסה מעכו"ם ופסול לה נעשית זונה עפ"י שני עדים רק בע"א כל אונס לא קרינן ביה זונה ולפיכך מהימן ע"א לומר על א"א שנאנסה ואף דל"ל פלגינן דיבוריה ואם אומר דנאנסה מעכו"ם פלגינן דיבוריה דהוי שתי מלות ומהימן דנאנסה ולא מעכו"ם ולקי משום טומאה אם אין מכחשת אותו דע"א בהכחשה לאו כלום.
ובש"ש שם שע"ז פט"ו הביא מתוספת רי"ד קידושין דף ס"ו במעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה ורוצה לפוסלה לכהונה הוי דשב"ע וכדמוכח בשמעתין דאמר שם ע"ב בן גרושה או בן חלוצה פסול בשנים והקשה על הרמב"ם פט"ז מסנהדרין דמהימן ע"א לומר אשה זו גרושה עיי"ש ונראה דכשמעיד שהיא גרושה עדיין אינו מעיד שעשתה ביאת איסור רק בא לאוסרה לכהן הוי מידי דאיסורא ונאמן ע"א משא"כ אם מעיד על איש שהוא בן גרושה הרי אומר דנולד מביאת איסור דאמו גרושה נבעלה לכהן באיסור זה הוי דבר שבערוה ואינו נאמן.
ועכ"פ אין סתירה מאומרת טא"ל דאין דבשב"ע פחות משנים משא"כ במאיס עלי כיון דהוי צער הגוף אינו דומה לממון דספק ממון לקולא לכן בו"ש לאו ברי עדיף משא"כ צער הגוף דהוי ספק איסורא ואח"ז מצאתי בשו"ת מהרא"ש ס"ס קל"ט שפסק לענין נזקי שכנים דהוי צער הגוף דאי"ל קי"ל משום דהוי צער הגוף הוי ספק איסורא והובא בספר תקפו כהן והחזיק בידו התומים בקונטרס תק"כ אות קכ"ז הרי דכופין את המזיק לסלק היזקו כגון קוטרא של תנור ובית הכסא ובית צביעה אף היכא דיש פלוגתא ואין המזיק י"ל קי"ל כיון דהוי ספק איסור
ס"ג אם תפסה אין מוציאין מידה וא"ל תפסה אין נותנין לה כן הלשון בפרק אע"פ דף ס"ד ורמב"ם בפי"ד מה"א כתב אם תפסה אין מוציאין מידה ואם תפסן הבעל אין מוציאין מידו וכתב הריב"ש בסימן שס"ד דלא דק דאפילו לא תפס הבעל הן שלו כדמוכח בגמרא דאמר לא תפסה לא יהבינן לה הכי דל"ד אם תפס הבעל אלא כל שלא תפסה האשה לא יהבינן לה ועיי"ש וברמב"ם גופא יל"ד דרישא וסיפא קשין אהדדי דברישא משמע דוקא שתפסה האשה אבל לא תפסה אף דגם בעל לא תפס הן שלו ובסיפא משמע אפכא וכן הקשה כנה"ג בהגהות ב"י אות כ"ו עוד דקדק דתחלה כתב אם תפסה וגבי בעל כתב אם תפסן עוד יל"ד כמו שלא כתב אם תפסה האשה ה"נ לא ה"ל לכתוב הבעל רק ואם תפס ונ"ל דכיון דכתב ברישא אם תפסה א"מ מידה ממילא משמע א"ל תפסה אף דגם בעל לא תפס הן שלו והש"ס דקאמרה משום דקאי אעובדא דהתם דהאשה תפסה חד שיראי ולא כולן ואיפלגו תרי לישנא לחד לישנא מוציאין מידה גם מה שתפסה ולאידך לישנא מוציאין מידו גם מה שביד הבעל לכן אמר השני הפכים לאפוקי מהשתי לשונות ולכן לא אמר אם תפסה ואם לא תפסה אלא תפסה היינו מה שתפסה ולא תפסה מה שלא תפסה ורמב"ם קמ"ל בסיפא דין אחר ואם תפסן הבעל היינו דב"ד אין מוציאין מידה מה שתפסה אבל בעל עצמו תפסן אותן בלאות שתפסה האשה מקודם אין מוציאין מידו וכמ"ש האחרונים והובא בספר ת"כ דבספ"ד דמהני תפיסה אם חזר אידך ותפס אין מוציאין מידו דנהי דמה שתפסה כיון דדינא דאין מוציאין מידה הרי מעתה הן בחזקתה ומחזיקינן שהן שלה וה"א דלא מהני תו תפיסה דאידך דהוה כתפס מחמ"ק וכה"ג כתב בתבואות שור סי' י"ח או דה"א כיון שתפסה וב"ד לא הוציאו מידה אסח הבעל דעתו ונתייאש כמ"ש תה"ד בסי' ש"י הובא ברמ"א חו"מ סי' רס"ח ס"ג וש"ך חולק עליו וקמ"ל הרמב"ם כאן דאם תפסן הבעל לבלאות שתפסה האשה אין מוציאין מידו ונראה ראיה ליה דאין זה יאוש גמור מפ"ב דב"מ דף כ"ו ע"ב בהא דנפל סלע משנים דכתב שם הרא"ש דבעל אבדה אינו מתייאש דכסבור לא היה שם אחר וליומא אחרא אתפס מיד השני עיי"ש ה"נ לא מתייאש הבעל ממה שתפסה האשה והגמרא לא קמ"ל האי רבותא כיון דזה תלוי בפלוגתא דריש ב"מ אם ת"כ אין מוציאין מידו אף דמעיקרא להיה הישראל מוחזק ופסקו הב"ד דאין מוציאין מידו וגם הלוי במימרא דר"נ בב"מ דף כ"ו ע"ב בהא דסלע שנפל משנים והגמרא לא מיירי בכתובות בהא רק בעובדא דבלתא דר"ז דתפסה מקצת והרמב"ם דנקט הדין ולא קאי אעובדא דבכתובות קמ"ל האי דינא כפי ההלכה ולכן דוקא אם תפסן הבעל אבל אם אחר שתפסה האשה נתגלגל הדבר שיצאו הבלאות מרשות האשה ועד רשות הבעל לא באו הם של האשה כיון דיש לה חזקת מרה קמא ע"י תפיסה שלה וגם ריב"ש י"ל מודה בכה"ג ולא השיג על הרמב"ם רק מחמת שלא הבין כונת הרמב"ם בדרך זה.
וגם זולת סברת הרא"ש בב"מ שם דלא מייאש משום דכסבור שיתפס ממנו י"ל לפימ"ש הרא"ש בפ' כיצד הרגל סי' בי"ת דבספקא דדינא דאין מוציאין מידו א"כ כשתפס הבע"ד בעצמו שלא כדין תפס ואפשר דגם לרמב"ם ס"ל הכי דאסור לתפוס אלא דלא ס"ל כהרא"ש מה דכתב מכח זה אי תפס מפקינן מיניה נהי דאיסורא עביד מ"מ כיון דספק הוא אם של חברו היה הממע"ה לכן י"ל דלא מהני יאוש כיון דבאיסורא בא לידו ע"כ אם חזר ראשון ותפסן מזה נמי לא מפקינן ובמרובה דף ס"ו איפלגי רב ושמואל אם יאוש כדי קני לכן לא קאמר הש"ס בכתובות אם חזר הבעל ותפס מה דינו דבפלוגתא אחריתי לא עסיק התם ואנן דקי"ל יאוש לא קני פסק הרמב"ם דמהני כשתפס הבעל מה שתפסה האשה.
עוי"ל דהגמרא הוכרח לומר לא תפסה לא יהבינן לה דה"א כיון דאמרינן תפסה אין מוציאין מידה ע"כ דלית לו לבעל חמ"ק דאל"כ נא יועיל תפיסה שלה דהא איכא אמוראי בפ"ק דב"מ דף זיי"ן דתפיסה ל"מ היכא דאיכא חמ"ק וכיון דלית לבעל חמ"ק ממילא אם הבלאות אינן ברשות שניהן יחלוקו לכן קמ"ל דלא ותפסה לא יהבינן לה דיש לבעל חמ"ק אבל הרמב"ם דכבר פסק בכל ספק אי תפס לא מפקינן אף דיש לאידך חמ"ק לא הוצרך לומר א"ל תפסה דלא יהבינן לה דסתמא כונו שלפני התפיסה היה בחזקת הבעל כן אם מונח ברשות שאינו של שניהם או מש"ה הוצרך הש"ס לומר לא תפסה לא יהבינן לה אף דנשמע ממילא מרישא דאמר תפסה אין מוציאין מידה כיון דאיכא דאמרי ס"ל דלא הפסידה בלאותיה אפילו הן ברשות הבעל ורב גמדא ס"ל דהוי ספק ולעולם בתרי לישנא העיקר כא"ד אם כן ה"א אם תפסה דבזה ל"פ ר"ג וא"ד אין מוציאין מידה ואי לא תפסה דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד ומפרט דאינו רק הספק אם קנסוה רבנן להפסידה מה דמדינא נוטלת בגירושין לכן צ"ל לא תפסה לא יהבינן לה אבל הרמב"ם לא צ"ל זה כיון דממילא משמע מרישא דאם לא תפסה לא יהבינן לה וקמ"ל אם תפסן הבעל מה שכבר תפסה היא ויהא כונת הרמב"ם איך שיהיו מ"מ נכון לדינא אם אחר שתפסה נתגלגל לרשות שאינו של שתיהם דיהבינן לה וכמ"ש עוד נ"ל כיון דכתב רמב"ם זה על נכסים שהכניסה לו הרי הן סתמא ברשותו ואף הפקידן ביד אחר מקומן חשוב רשותו כמ"ש הרא"ש בפ"ק דפסחים סי' ד' וטו"ז חו"מ סי' קע"ט בשם רשב"ם בררק הספינה דף פ"ה וא"כ מה הלשון אומרת ואם תפסן הבעל מה צורך תפיסה והל"ל וא"ל תפסה האשה וכלשון הש"ס אע"כ כונתו שתפסן מרשות האשה ולכן צריך דוקא שיתפס דאל"כ אף דאחר שבאו לרשות האשה יצאו מרשותה לא יהבינן לבעל.
וכן כל מה שנאבד מנכסיה שקבל הבעל אחריותן עליו אינו משלם לה כלום תמה הכנה"ג כיון דכבר כתב אם תפסן הבעל אין מוציאין מידו אף דהן בעין מכ"ש מה שנאבד דא"צ לשלם מכיסו ונראה משום דזה הוי כספק בפרעון כיון דכבר נתחייב באחריותן לשלם לה כשיגרשה אלא דמספ"ל אם מחמת מרדה נפטר ממנה י"ל דחייב עכ"פ לצי"ש כשנאבדו כמו בשניהם מודים בהלואה ואין יודעים אם נפרע כדאית' בחו"מ סי' ע"ה ס"י וכן משמע הלשון אם תפסן הבעל אין מוציאין מידו דהב"ד אין מוציאין אבל הוא יש לו לצי"ש ואפשר רישא נמי דאמר תפסה אין מוציאין מידה רק ב"ד אבל מעצמה אם תרצה לצי"ש תחזיר כיון דדינא מעיקרא שלא להוציא ממנו שלא כדין תפסה כמ"ש הרא"ש בפרק כיצד הרגל ס"ב ואף דבעל היה חייב לצי"ש מ"מ אסור לה לתפוס כיון דאינו רוצה לצי"ש ומדינא אין להוציא מידו וכה"ג מצינו בפרק בן סורר ומורה דף ע"ב בתוספת ד"ה לא קבלינהו כיון דהם לא היו רוצין להחזיר אא"כ יתחייבו בדיני אדם עיי"ש ואף דהיכא דפטור מדיני אדם משום דקי"ל בדרבה מיניה חייב לצי"ש ואם תפס אידך לא מפקינן מיניה כמ"ש האחרונים בחו"מ סי' כ"ח הובא בפ"ת שם סק"ו מ"מ לא קבלינהו רבא אף דלאחר שיהיו בידו פטור מלהחזיר ואפשר מה"ט הוצרכו בגמרא וברמב"ם וש"ע לומר אם לא תפסה אין נותנין לה אף דכבר ממילא נשמע מדאמר ברישא תפסה אין מוציאין מידה אלא לומר דרק הב"ד אין נותנין לה אבל מעצמן אם רוצה לצי"ש צריך ליתן לה ולכן קמ"ל דאם נאבדו אינו משלם לה אפי' הוא עצמו אינו צריך לצי"ש לשלם דלא אמרו דיש ספק אם הפסידה הצ"ב שהכניסה אלא כשהם בעין כדאמר בכתובות שם דבבלאותיה הקיימין בעי רבא אם הפסידה ובסוף ב"ק דף קי"ח אמר מה דתנן שם חייב לשלם ופטור מלשלם היינו לצי"ש וכאן מוכח כן ממה דשינה מתחלה שאמר אין מוציאין אין נותנין ואח"כ אמר אינו משלם ובנתיבות בדיני תפיסה ס"ק כ"ד כתב היכא דיש ספק לב"ד בלא טענותיהם ל"ד לא"י אם פרעתי ולפע"ד מכאן משמע דגם כה"ג חייב לצי"ש.
אם אביה תפס מנדוניא שהכניסה לבעלה מהני כאלו תפסה בעצמה החמ"ח וב"ש דחו זה דאביה תופס לבע"ח במקום דחב לאחריני ותומים בקונטרס תק"כ אות קכ"ו הצדיק דעת רמ"א כיון דהוי ספ"ד אם מורדת הפסידה אפילו כשהבעל מוחזק לכן מהני תפיסת אב ולאו דוקא אב ואפילו אחר די"ל קי"ל דלא הפסידה ולאו של בעל אני תופס עיי"ש ולא נראה דהא הוכיח ריב"ש בסימן שס"ד דאפילו לא תפס הבעל כל שמא תפסה האשה נותנין לו וא"כ כשתפס האב ואנו דנין אם להוציא מידו ליתן להבעל דאם כבר נתן האב לבתו הרי תפסה היא וכל דין תופס לבע"ח דלא מועיל היינו טרם שבא ליד זה שתפס בעדו וא"כ כשמונח ברשות האב אינו ברשות האשה ולא שייך לומר קי"ל אלא שלא להוציא מהמוחזק כשהספק אם הוא של המוחזק ואם הבת עשתה לאביה שליח ג"כ לא קי"ל כרש"י כדאית' בחו"מ סי' ק"ה וכ"פ רמ"א לקמן סי' צ"ג סכ"ג ומהרא"ש סי' ס"ז כתב דמסתבר דשליח שתפס במקום שחב לאחרים י"ל קי"ל ולא נראה וכ"כ בנה"מ בדיני תפיסה אות כ"א דהעיקר דלא שייך כלל חזקת ממון לומר קי"ל כשהממון ביד אחר.
ומה שנ"ל הוא דזה תליא בפלוגתא שבירושלמי דכתובות פרק נערה ה"ו אהא דמי שהלך למדה"י ועמד אחר ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי דפליגי שם ח"א לא אמרן אלא אחר אבל אב גובה וח"א דל"ש והרי דמ"ד אב גובה דהוה כמוטלת עליו דודאי אינו יכול לסבול שתמות בתו ברעב או תחזיר על הפתחים ואפילו לא ירצה כופין אותו כדאית' ביו"ד סי' רנ"א ס"ד לכן ס"ל לאותו מ"ד דאב שפרנס בתו גובה מהבעל דאף דקי"ל בחו"מ סי' קנ"ח אין אדם נתפס על חברו שאני הכא דהוי כהטילה הבעל על אביה כיון דכן דרך דמלחם אביה תאכל הוי גרמי דברי היזקא והנה אנן ק"ל דגם אב אינו גובה משום דמספק אין להוציא מיד הבעל וכמ"ש הר"ן בפרק נערה והג"א בפרק שד"ג ועמ"ש לעיל סי' עי"ן ס"ח וא"כ הכא דנדוניא נשאר ביד בעל ונכסי מלוג אינו מצוי כדאית' בפרק נערה דף מ"ז ע"ב ובמה תתפרנס אם לא משל אביה ואם כן מהני תפיסת אביה לנדוניא דיש לאב גופא זכות בזה שיהא לה מעות ממה להתפרנס וכיון דיש צד זכיה בתפיסה זו להאב מגו דזכי לנפשו זכי נמי לחברו כמו שהעלו הפוסקים בחו"מ בסי' ק"ה ומהרא"ש ס"ס ס"ז וכיון דתפס האב וטוען או טוענין לו קי"ל דמזונת בתו נוגע לו וחשוב זכי לנפשו נמי אין להוציא מידו ואפשר גם למ"ד דאב נמי אי פרנס בתו פטור הבעל מלהחזיר לי דנהי דכופין את האב לפרנס בתו אינו בשביל דמחייב לפרוע חוב הבעל לאשתו אלא מתורת צדקה והנתפס על חברו פטור חברו מלהחזיר לו אף דאם חברו היה משלם בעצמו לא היי נופלין על זה ישלם כיון דזה לא היה מחויב לשלם בעדו מ"מ חשוב הנאה לאביה במה שיש לבתי להתפרנס וא"צ ליתן הצדקה דהא מבואר בפחז"ה דף מ"ג ובחו"מ סי' ל"ג ס"כ דהאומר ליתן מנה לעניי אותו עיר אין מביאין ראיה מאנשי אותי עיר אפילו מהעשירים כיון דהעניים ראמו עלייהו לפרנסם בתורת צדקה חשובים נוגעים וכל נוגע דפסול דהוי כמעיד לעצמו ה"נ חשוב האב בתפיסת הנדוניא זכו לעצמו.
אמנם מה שציין דיז הגהות מרדכי בשם תשובת מוהר"ם הוא מחמת שקיצר הג"מ לשון התשובה וז"ל כם בהג"מ סי' ר"צ וששאלתם אם הנדוניא עדיין ביד החתן והתפיסה לבתי אי חשוב כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא דמי דהא אפילו באו ליד בעל יש לינתן לה כ"ש היכא דלא אתיא לידיה עכ"ל והבין הרמ"א דאיירי בענין דלא זכתה אם הנדוניא ביד בעל ומ"ש אפילו באו ליד בעל היינו תחלה באו ליד בעל ואח"כ תפס ממנו החותן יש לינתן לה דהא עלה קאי דתפס החותן ומ"ש והתפיסה לבתי היינו דהאב תפס בשביל בתו ובזה אמר מהר"ם אפילו באו ליד בעל יש לינתן לה ומ"ש דהא אינו נותן טעם למה ל"ד אלא הכונה דהא זה הדין אמנם בשי"ת מהר"ם מרט"ב סימן ר"ל מבואר דהשאלה היה שטוענת מאיס עלי ונתן החותן הנדוניא לבתו והשואלים ס"ד כיין דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא זכה לא מועיל נמי אם אח"כ אביה נתן לה הנדוניא והשיב דאפילו תפס האב הנדוניא ביד הבעל ל"ח תופס לבע"ח דדינא דמתיבתא דבעל מחויב ליתן לה הנדוניא בטענת מאיס עלי וכ"ש כשעדיין לא בא הנדוניא ליד בעל ועוד דאומדנא דלא פסק ליתן אלא ע"מ שתהנה בתו כמ"ש ר"ת בפסק ומתה בתו ועדיין לא נתן ועוד גם בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אם כבר נתן לזה שתפס בשבילו לא מפקינן ודוחק לומר דגם כונת רמ"א אם אביה תפס ונתן לבתו מהני כאלו תפסה בעצמה לאפוקי מסברת השואלים דלא מהני אא"כ תפסה הוא בעצמה מרשות הבעל.
ומ"מ הדין אמת כמ"ש רמ"א אם תפס אביה כמ"ש לעיל ואפילו תפס אחר אם טוענת מאיס עלי ואין נותנת אמתלא מבוררת דבזה ליתא לדינא דמתיבתא ויש ס"ס שמא כהרמב"ם דמה דמספ"ל לש"ס אי נוטלת הב"ב לא מיירי במאיס עלי וא"צ תפיסה ואת"ל כרשב"א דמיירי במאיס עלי שמא יש לה הצ"ב כיון דמספ"ל להש"ס וכמ"ש הב"ש בס"ק י"ז אלא דהב"ש כתב דמהני ס"ס להוציא מיד המוחזק והאחרונים דחו זה בכללי תפיסה אבל כשאין הבעל מוחזק אף דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא זכה שיהא ממש כאלו מוחזק זה שתפס אחר בעדו מ"מ ס"ס מהני וקושית החמ"ח על רמ"א אינו רק משום דכתב רמ"א דמהני כאלו תפסה היא בעצמה וכגון בטוענת בעינא ליה ומצערנא ליה ומשום דס"ל לרמ"א דתפיסת אביה עדיף.