ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות כתובות · סימן ע
ס"א כשאוכל עמו בר"פ המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל"י יעמיד פרנס ופריך כיון דמשועבד לה היכא מצי מדיר לה ומשני דא"ל צאי מע"י במזונותיך א"ה פרנס למה ומשני בלא מספקת מע"י לדברים קטנים דרגילה בבית אביה וקא מגלגלה בהדיה דאמרה ליה עד האידנא דלא אדרתן גלגילנא בהדך השתא דאדרתן לא מצינא וכתבו תוס' ור"ן ואדעתא דהכי לא מחלה שידירנה הלכך משועבד לה ומ"מ חל הנדר דבשעת הנדר אכתי לא היה משועבד והקשה הר"ן הא השעבוד בא כאחת עם הנדר ואיך יחול הנדר ונ"ל הא דאדעתא דהכי לא מחלה ה"ד אם אמרה השתא דאדרתן לא מצינא דמקפדת אבל אם גם עתה אינה מקפדת לא נתבטל המחילה שמחלה כבר דאפילו בתנאי מפורש מהני לבטל התנאי שיחולו הקידושין למפרע משום דכונתו שאל יבוטל מיד רק אם יקפיד כשישמע כמו שכתב הר"ן הובא בב"ש לעיל סימן ל"ח סל"ה סקנ"ז וכ"ש הכא דלא התנה תחלה כלל רק עכשיו אמרה אדעתא דהכי לא מחלה ודאי רק משום דמקפדת וא"כ זה דבר המסור ללב ובחידושי ריב"ן בפרק כל הגט דף כ"ה כתב בהא דע"מ שירצה אבא שכיון שהדבר מסור ללב אין אומרים כשרצה עכשיו הוברר הדבר שרצה משעה ראשונה אלא למ"ד י"ב ה"נ אם רוצה עכשיו בגדולות ומקפדת שלא למחול על דברים הקטנים לא אמרינן הוברר למפרע על שעת הנדר דאפשר אז לא היתה מקפדת וחל הנדר דספק נדרים להחמיר דשמא לא נתבטל המחילה שמכבר ומ"מ מחויב עכשיו ליתן לה כשאומרת השתא דאדרתן לא מצינא דהוי כא"י א"פ ולענין איסור לא מהני ברי שלה כדאיתא בירושלמי פ"ק דכתובות בהא דמשארסתני נאנסתי כמה דברים שם דמהני ברי שלה לענין הכתובה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ואפילו אם שמעה נדרו ותכ"ד אמרה אדעתא דהכי לא מחלתי י"ל אפשר בלבה אינה מקפדת רק להוציא ממנו משקרת דמקפדת וכ"ש אם אחר כך שמעה ואומרת כן י"ל לא הוברר למפרע וא"כ בשעת נדר לא היתה טענת ברי כלל וחל הנדר וכן אם שמעה נדרו בשעה שנדרה ולא אמרה תכ"ד השתא דאדרתן לא מצינא לאגלגילא בהדך.
ואפשר גם לתירוץ שני שבתוס' ור"ן דלאו מטעם מחילה הוא רק כשאינה אוכלת עמו מחויב לתת לה דברים קטנים שהיתה רגילה בבית אביה וכשאוכלת עמו אינו מחויב מ"מ דוקא כשאמרה השתא לא מצינא לגלגולא בהדך מתחייב אבל כשאינה מקפדת מחמת דכבר הורגלה בלא דברים הקטנים והרגל נעשה טבע לא מתחייב כלל ואף דא"כ שמא משקרת בהא דאמרה לא מצינא והוי כא"י אם נתחייבתי מ"מ הרי כתב מהרש"ך בפלוגתת הפוסקים אם תבעה כתובתה מחמת אונס אי אבדה המזונת יכולה האשה שתאמר קי"ל דלענין מזונות היא מוחזקת כמו אם יורשים אומרים נתננו המזונות והיא אומרת שלא נתנו לה דהיא נאמנת הובא במל"מ פח"י מה"א ה"א ואף דהמל"מ תמה דבשלמא לענין נתנני כבר נתחייבו משא"כ אם הספק על תחלת החיוב מ"מ י"ל בו"ש ברי עדיף דשאני א"י אם נתחייבתי דאפילו נתחייב מ"מ הוא מוחזק וצריכין להוציא ממנו משא"כ הכא דהחזקה תליא בטענותם דלפי דבריה שנתחייב לה כבר היא מוחזקת וא"כ לענין ממון היא נאמנת אבל לענין האיסור נדר הוי ספק נדר להחמיר וגם אם שתקה בשעת הנדר אף דאמרה אח"כ לא מצינא אין ברירה למפרע כיון דהדבר מסור ללב וכן משמע מלשון הש"ס דאמרה וכו' לא מצינא ויותר משמע מלשון ר"ח שבאס"ז דדוקא דטוענת כן אבל אם רק תובעת השתא הדברים קטנים אינו מחויב ליתן לה כיון דכבר הורגלה בלעדם.
ולפ"ז י"ל קושית ההפלאה וישיע"ק לפי מה דמשמע בתוס' דכשאינה אוכלת עמו מחויב ליתן לה דברים קטנים אפילו בלא אדרה א"כ כשא"ל צאי מע"י במזונתיך כבר חל החיוב של דברים קטנים קודם הנדר והק"ל כיון דמשועבד לה היכא מצי מדרה ודוחק לומר שאמר לה בשעת הנדר את"ד ולפימ"ש כיון דכבר הורגלה בלאו הדברים צריכה דוקא טענה השתא לא מצינא לכן חל הנדר.
גם קושית הבית יעקב ווה פריך הש"ס כיון דמשועבד לה הא כתב הרא"ש הא דלא יכול להשרותם ע"י פרנס דוקא משום דאדרה זילא בה מלתא א"כ לא בא החיוב רק בשעת הנדר וחל הנדר כדמוכח מהתוס' יש לתרץ דדוקא לענין הדברים קטנים שכבר הורגלה בלעדם צריכה טענה השתא לא מצינא חל הנדר אבל ע"י פרנס דזילא בה מלתא אנן סהדי בלא טענתה כיון דלא הורגלה בבזיון זה קודם הנדר א"כ בא החיוב והנדר בבת אחת ולא חל הנדר.
ס"ג כמה מזונת בפרק אע"פ ס"ד ב' תנן לא יפחות לה משני קבין חטין ובגמרא פריך מני דזה יותר משני סעודות לי יום ומשני דהמותר לארחי ופרחי ורמב"ם פי"ב מה"א ה"י כתב פוסקין לה לחג ב' סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותו עיר כאדם שאינו לא חולה ולא גרגרן מאותו מאכל של אנשי אותה העיר ותמוה למה לא כתב השיעור של מתניתין ושיער לו דרך לעצמו והלח"מ תמה למה לא הזכיר מה שצריכה ליתן לארחי ופרחי ובפיה"מ כתב והדין בזה כולו חוזר לפי ראות עיני הדיין לפי ענינו וענינה כפי מה שנוהגין אנשי המדינה עכ"ל ולמה לא פסק הדין כדתנן ונ"ל דהב"ש לעיל סימן ס"ט מתניתין דתנא חיוב מזונות לא תנא אלא מה שהוא מדרבנן אבל חיוב דאורייתא לא תני עיי"ש וא"כ י"ל דלא נתנו דבריהן לשיעורין לכן קצבו השיעור אבל הרמב"ם דפסק בפי"ב דמזונת דאורייתא דשארה אלו מזונת והתורה אמרה שארה הצריכה לה לכן פסק מזונת כפי מה שהיא שיעור בינונית של כל אדם באותו עיר ותלוי בראות עיני הדיין לפי ענינו וענינה והנה הא דמתניתין תני שיתן לה מותרת כדי שתוכל ליתן לארחי ופרחי לכאורה תמוה אטו אם תרצה ליתן צדקה משל בעלה בעל כרחו כייפינן לו ומה לה ליתן צדקה משל בעלה אם אין לה משלה ועיין נוב"ת יו"ד סי' קנ"ח אפילו דבר מועט לצדקה אין מקבלין ממנה אם אינו רוצה וא"כ למה פסקו לה חכמים שתוכל ליתן לארחי ופרחי הא אם לא יתן לה יותר מאכילתה פטורה מליתן כדאיתא ביו"ד סי' קנ"א וצ"ל כיון דאחז"ל בספ"ב דב"מ דאבדתו קודם שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם ואר"י א"ר כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך ופרש"י אף שלא הטילו עליו הכתוב יש לאדם לכנוס לפנים משוה"ד ולא לדקדק שלי קודם לכן חשו חכז"ל שמא תרצה לעשות לפנים משוה"ד וכפה פרשה לעני ותצמצם מאכילה שלה ליתן לארחי ופרחי ולא ישאר לה שני סעודות בינונית לכל יום ולא נתנו דבריהן לשיעורין לשער מי שתצמצם משלה ליתן לארחי ופרחי לכן ראו והתקינו להוסיף על שיעור אכילתה לכל אשה שתוכל ליתן לארחי ופרחי כיון שהתקינו השיעור מזונת שלא יצא מכשול מתחת ידם כמו שהבאתי לעיל סי' טו"ב ס"ה מהריטב"א דדבר דרבנן מתקני צריכין למיחש לכל מה דאפשר שלא יצא תקלה מתקנתם והרמב"ם דפסק מזונת דאורייתא ולא תק"ח ולא נתנו חכז"ל שיעור לזה אלא הדין נשאר לפי ד"ת שארה אין לה רק מה שצריכה לעצמה ושלה קודם לשל כל אדם מן התורה.
וגם כמו דאיתא בפרק המדיר דף ע"ב המדירה שלא תשאיל ולא תשאל נפה וכברה יוציא ויתן כתובה שמשיאה ש"ר בשכנותיה ה"נ תקנו שיתן לה שתוכל ליתן לארחי ופרחי שלא ישיאה ש"ר ויקללוה בשערים מעשיה וכמו שתקנו כתובה לאלמנה משום חינא אף דמשום חינא לבד לא היה מתקנים רק אגב דתקנו לגרושה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כמ"ש תוס' בכתובות דף ל"ט ע"ב ה"נ אגב דתקנו שיעור מזונת לה תקנו נמי שיתן לה שתתן לארחי ופרחי אף דל"ד לנפה וכברא דמשיאה ש"ר בשכנותית גם לח כליא קרנא והכא כיון דאין לה משלה פטורה וגם הבעל עני ולא היו מתקנים זה לבד רק משום אגב א"כ אין ראיה לתקנה זו מן המשנה דס"ל מחובת דרבנן והוצרכו ליתן שיעור דלא נתנו דבריהן לשיעורין.
עוי"ל דהנה הרמב"ם פי"ב שם כתב הבעל שאת ליתן מזובת לאשתו מ"י שליש הרשות ביד כמ"ש בש"ע כאן ס"ב וקשה למה לא פסק כהירולשמי ר"פ המדיר והובא ברא"ש דדוקא בקבלה עליה ובבבלי לא מצינא במירש להיפך ונראה דבשו"ת המיוחסות להמב"ן סי' ק"ד כתב דמסתבר במשרה אשתו לעצמה בכדי או ברוע לב גנאי הוא לה ומתבזת בכך בין שכינותיה דיאמרו מה ראתה להתרחק משלחן הבעל עיי"ש וגם הוא לא הביא מירושלמי רק כתב מסברא ונראה משום דבירושלמי שם מבואר דמזונת דרבנן וכיון דעי"ז תתבזה אם לא יזונה בעצמו כשאר נשים משא"כ אם לא היו מתקנים לשום אשה מזונת וכתבתי לעיל בשם הריטב"א והוא בפ"ב דכתובות דף כ"ף ובגיטין דף כ"ח דמה דתקנו רבנן חשו שלא יצא מת"י קלקול ע"י התקנה ושום ריעותא בעולם אף דבמקום אחר לא חשו לזה לכן ס"ל לירושלמי דדוקא שקבלה שתיזון ע"י שליש ולכן מהני הקבלה דא"א בתק"ח אבל אי הוי מדאורייתא שיזונה בעצמו ל"מ קבלה דמה די"ל איני ניזונית וא"ע גם למ"ד מזונות ד"ת משום דד"ת מע"י שלה וחכמים תקנו מע"י תחת מזונות לכן י"נ א"נ וא"ע וע"כ הרמב"ם דס"ל מזונות דאורייתא ולא מצינו בש"ס בבלי דאין לו רשות לזוכה ע"י שליש והא דהמדיר את אשתו מליהנות לו אין יכול לפרנסה ע"י שליש יותר משלשים יום ע"י נדר שאני כמ"ש הרא"ש ואין לנו לחדש תקנה לכן פסק דרשות בידו לפרנסה ע"י שליש.
ולפ"ז י"ל הא דתנן במשנה דהמשרה את אשתו יתן לה שתים או שלשה סעודות לארחי ופרחי אף דעני הוא וגם היא פטורה דפרנסתה קודם כמבואר ביו"ד סימן רנ"א ס"ג בהג"ה ה"ט כיון דתנא דמתניתין ס"ל מזונות דרבנן כמ"ש הב"ש ריש סי' ס"ט וכ"כ התוי"ט בפ"ד דכתובות מ"ד וריש פ"ג דמעשרות וא"כ א"י להשרותה ע"י שליש רק כשנתרצית י"ל אדעתא דהכי שלא תוכל ליתן לארחי ופרחי ב' או ג"ס בשבוע כשיעברו עליה וישיאה ש"ר לא נתרצית וכעין שכתב הב"ש בסי' זה סק"א וגם אפשר אם לא יתן לה הוכרח לצמצם ממזונה וליתן לארחי ופרחי לכן הרמב"ם דפסק כתנא דבריי' דמזונות דאורייתא והרשות ביד הבעל ליתן לה מזונות ע"י שליש לא כתב שצריך ליתן לה שתוכל ליתן גם לארחי ופרחי ולפ"ז היה נראה דשו"ת המיוחסות ס"ל מזונת דאורייתא לכן לא הביא ראיה מהירושלמי די"ל דוקא לירושלמי דס"ל מזונת דרבנן ואף דרמב"ן בפירושו עה"ת במשפטים על פסוק שארה כתב דהלכה דמזונת דרבנן הא ידוע דמיוחסות הן מהרשב"א אמנם ברשב"א ר"פ המדיר כתב דהלכתא מזונות דרבנן ותימא לי מ"ש הה"מ רפי"ב מה"א דרשב"א ס"ל דמזונת דאוריית' ועדותו נאמנה מסתמא ראה באיזהו מקומן דהדר בו הרשב"א.
והמחבר בש"ע דפסק בס"ב דרשות בידו ליתן לה מזונות לעצמה ובס"ג לא הביא הדין דארחי ופרחי א"ש לפימ"ש דתליא בפלוגתא דמזונות אי דרבנן ובב"י וש"ע לא הכריע לכן י"ל הבעל קי"ל.
הג"ה צמצמה והותירה עיין שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' פ' מהנו"ב דכתב אם היה הדין מסופק אם מה שהותירה הוא שלה והיא רוצה מזונות יכול הבעל לומר קי"ל עיי"ש ובמהרש"ך שבמל"מ ריש פח"י מה"א כתב דלענין מזונות חשובה האלמנה מוחזקת וי"ל קי"ל והמל"מ לא הרהר אחריו אלא אם הספק מעיקרא אם יש לה מזונת אבל אם הספק בפרעון מודה ובאביו:
כאן סי' ס"ט סק"ב הוכיח דגם בחיי בעלה חשובה האשה מוחזקת ולפ"ז אם האשה אומרת שהרעיבה עצמה והותירה והבעל טוען שמא א"א יותר די"ל בלא ה"ל למידע גם א"י א"פ פטור מ"מ כיון דהיא חשובה מוחזקת נאמנת אמנם הר"ן ר"פ שד"ג כתב דכי מת נכסי בחזקת אלמנה קאי ואין מוציאין אותה מחזקתה מספק אבל בחייו נכסים בחזקתו עומדים ומ"ש אח"כ אילו איתא קמן ואמר התפסתיה צררי למזונתיה העתידין אינו נאמן עיי"ש ה"ט דא"א פת"ז וכ"כ החמ"ח סימן זה סקל"ח וכ"כ במרדכי ר"פ שד"ג דבחייו נכסי בחזקתו.
והנה בנזיר דף כ"ד ע"ב אהא דהקדישה בהמה פריך מנא לה הא מה שקנתה אשה קנה בעלה ומתרץ שצמצמה ממזונתיה הרי דזה שלה ונ"ל דהא דמותר מזונותיה לבעל אף כיון דניתן לאכילה נתייאש ויאוש קונה אם בהיתר אתי לידה כאבדה כדאיתא במרובה דף ס"ו אלא דגם מציאתה לבעלה ואף בלא טעם יאוש י"ל כיון דמחויב ליתן לה כשיעור שאמדוה חכז"ל הל"ל דיהא שלה אלא דחשבוה כמע"י ומציאתה דתקנו שיהא לבעלה אך בהקדישה הל"ל כיון דמדאורייתא היא שלא יחול ההקדש אלא דאלמוה רבנן לשעובדא דבעל אך אם מתחלת צמצמה כדי לקנות בהמת לקרבן וכ"ש אם בכל פעם שהותירה הקדישה המותר ואם היה הדין שלא יחול ההקדש לא היתה מצמצמת בשביל בעלה דאדם קרוב לעצמו א"כ ליכא בזה הפסד לבעל ולא אלמוה לשעבודיה וזה כ"ש ממ"ש הראשונים באס"ז בר"פ המדיר דחל נדרו על דברים קטנים שהיתה רגילת בבי נשא אף דמשועבד לה כיון דאין לה תפסד גדול בזה דתוכל להיות בלעדן לא אלמוה רבנן לשיעבודה ולפ"ז זה תליא בפלוגתא דתנאי בכתובות דף מ"ח אי מזונת דאורייתא דאם מזונת דאורייתא הל"ל מה שצמצמה שלה אלא מתק"ח מציאתה ומע"י של בעל לא אלמוה לשיעבודיה להפקיע התקדש אבל אם מזונת דרבנן ל"ל בן לכן אחר בנזיר שם עוד תירוץ אחר אך אם משום יאוש זכתה אין לחלק כיון דרבנן הקנו לה כתובת כל צרכה ממילא מתייאש וי"ל דלל"ק ס"ל בזה לא אלמוה לשיעבודיה ולל"ב ס"ל דל"פ ועיין חק יעקב סי' תס"ו סק"ד שכתב כיון שנתן לפני בהמתו בטלה והפקירה.
וי"ל עוד הא דצמצמה והותירה זכתה מטעם יאוש אלא דמציאתה לבעלה אך ר"פ לשיטתו דבר"פ מציאת האשה אמר מציאתה כהעדפה ע"י הדחק בפלוגתא דרע"ק ורבנן ופרשו תוס' ורא"ש מציאתה שע"י הדחק ושם בעי ר"פ עשתה שתים בב"א ופרשו ר"ח דבעי אליבא דרע"ק ולהכי ס"ל דהלכה כרע"ק דמציאתה ע"י הדחק שלה ור"י מטראני באס"ז כתב אף דבעיא דר"פ אליבא דרע"ק אין הלכה כן ועיין פנ"י דכתב אף דר"פ בעי אליבא דרע"ק מ"מ לא קי"ל כן וא"כ ודאי מה שדחקה עצמה והותירה וזכתה מחמת יאוש הוי מציאה ע"י הדחק לכן אר"פ לל"ק בצמצמה והותירה הוי שלה ומוקי לסתם משנה בהכי דכולהו סתימאה אליבא דרע"ק ולשון בתרא דואב"ע בעי לאוקמה מתניתין כרבנן דלדדהו מציאתה ע"י הדחק של בעלה ואנן קי"ל כואב"ע דהוי כאיכא דאמרי כמ"ש מגדל עוז הובא בכללי ש"ס לכן פסק רמ"א דצמצה הוא של בעלה כיון דבסימן פ' ס"ב פסק דהעדפה ע"י הדחק של בעלה וא"כ הה"ד מציאתה ומ"מ התם נמי פסק הב"ח דהאשה י"ל קי"ל כיון שמוחזקת והובא בחמ"ח שם אך אם באה ליטול מזונת משל בעלה הבעל מוחזק אף דכתב האב"מ בסי' ס"ט דלענין מזונת חשובה האשה מוחזקת כבר כתבתי לעיל דר"ן ומרדכי מחלקים בין אלמנה לא"א ועיין הפלאה כאן סקט"ז שכתב דדוקא ביתומים אין הנכסים בחזקתן אלא משמת מיד הנכסים בחזקת אלמנה למזונת אבל באשת איש כבר היה בחזקת הבעל כשהיתה בביתו אף שיכולה למכור אינם יוצאים מחזקתו עכ"ל ויש לסייע סברא זו ממ"ש תוספת בפ"ק דפסחים דף וא"ו בד"ה התם וא"כ אין ראיית האב"מ ממה שגם א"א בחיי בעל מוכרת למזונת תשובה מוחזקת אינו ראיה חדא דאינה מוכרת רק כשהלך בעלה לחי ועוד גם אז אין הנכסים יוצאין מחזקתו כיון דקודם שיצא היו הנכסים בחזקתו.
ס"ח בהג"ה ואין חילוק בין אביה לאחר שפרנסה דין זה פלוגתא בירושלמי ר"פ שד"ג דר' חגי ס"ל דוקא אחר ולא אביה ור' יוסי ס"ל דאין חילוק וכתבו ר"ן בפרק נערה והג"א בפרק שד"ג כיון דאיכא פלוגתא ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר מספיקא לא מפקינין ממונא מבעל וא"כ ה"נ לרמ"א לומר דהוה ספק דנ"מ אם תפס האב אח"כ וכ"כ בתשובה לר' עובדי' ספורנו בשו"ת רמ"ע סי' פ"ט דמהני תפיסה אך מ"ש שם דוקא אם יש לאב מגו דלהד"ם או החזרתי אבל תפיסה בעדים ל"ח תפיסה בראה דס"ל כאמ"ד שבר"ן פ"ב דכתובות הובא בספר ת"כ סימן כ"א דתפיסה בעדים לא חשוב תפיסה לענין ספק אבל הש"ך בסת"כ והתומים משקי דבספק מהני תפיסה בעדים או אפשר מיירי שם דבעל מכחיש לאב ועכ"פ ומהרמ"א לכאורה משמע דאפילו תפיסה לאחד שזנה ל"א מדכתב ואין חילוק בין אביה לאחר,
וי"ל דר' חגי דפשיטא לו דאם אביה פרנסה גובה מהבעל דאין בזה ספק וא"צ תפיסה לכן סתמא לאו למתנה איכוין כמו שהוכיחו רשב"א ור"ן בר"פ שד"ג ותה"ד סי' שי"ז מיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ונטעה דחייב לשלם לו אבל לדידן דהוי ספיקא דדינא אם אב יכול לגבות מהבעל דלר' יוסי דינו כאחר אפילו ודאי לא נתכוין למתנה וא"כ אם האב לא נתכוין למתנה על מה סומך דאטו ידע שיוכל לתפוס מהבעל נהי דהרא"ש בב"מ פא"מ סי' טי"ת אהא דראה סלע שנפל משנים כתב דלא מתייאש דסבר למחר אתפוס ממנו היינו דכבר נפל אבל לא מעייל אינש נפשיה לספיקא לכתחלה כדקי"ל בקידושין דף ס"ד ב' ואם לא נתכוין למתנה היה לו לגלות דעתו בב"ד או עדים דמלוה לה וא"כ יש הוכחה דנתכוין במתנה לכן שפיר כתב רמ"א דאין חילוק לכן נראה אף לפימ"ש בשו"ת רמ"ע הנ"ל דמהני תפיסה י"ל דוקא היכא די"ל מגו נאמן ג"כ לומר דלא נתכוין למתנה וישבע על זה אפי' ליכא הכחשה בין הבעל והאב אם זנה או כמה הוציא מ"מ צריך לישבע שלא נתכוין למתנה אף דר' חגי אמר בירושלמי דאב גובה אף אם לא תפס ומכ"ש דא"ל לישבע כיון דסתמא לאו למתנה איכוין מ"מ לדידן שאני וכמו שכתבתי ועיין נוב"ת חחו"מ ס"ס ל"ד,
ב"ש ס"ק כ"ו הביא מבעה"ת האומר כל הזן אינו מפסיד ועמד אחד ופרנס אותה אבד מעותיו משום דהוא אינו שלוחו כדאית ר"פ המדיר את אשתו מליהנות ממנו יעמיד פרנס והיינו שיאמר כל הזן אינו מפסיד וע"כ לאו שולחו הוא וכתב בית מאיר דלולא בעה"ת מסתבר כיון דאמר הזן אינו מפסיד חייב מדין ערב ובישועות יעקב הקשה למה לא יתחייב בדיבור מדין שכירות ומדין ערב אף שאין כאן תורת שליחות כמו בהך דשאול דהאיש אשר יכה הפלשתי יעשרנו המלך וכן המבשרני יטול מנה את"ד ולדבריו א"כ בפ"ק ד"ז דאמר תן מנה לפלוני ואתקדש לך מקודשת מדין ערב למה לא אמר נמי משום שכירות אע"כ דשכירות אינו רק כשעשה לו עצמו פעולה אבל אמר עשה כפלוני ואשלם לך חיובי רק מדין ערב והא דשאול והמבשרנו עשה המועל פעולה להמתחייב ומהר"א ששון סימן קכ"ב כתב בראובן שנתחייב ושעבד עצמו לפרוע לכל מי שילוה לשמעון סך כך כדין ערב פרען ונפל מחלוקת בעירו אי מתחייב כיון שלא שיעבד עצמו לאיש ידוע והביא הוא ראיה דמתחייב ממ"ש הנמ"י בפג"פ עלה דאתמר התם ההוא שטרא דקאמר ביה אני פלוני לויתי ממך מנה.
ועוד ראיה ברורה משו"ת הרא"ש בלל ס"ח ד"ז דכה"ג חייב וההוא דהמדיר דכל הזן אינו מפסיד משום דלא אמר אני מתחייב או משתעבד לפרוע דאם אמר הכי פשיטא דחייב לפרוע עיי"ש,
ואישתמיט להו דברי רשב"א ורא"ש ור"ן בפ"ק דקידושין דף י"ט דערב ליתא אלא אם דיבר עם המלוה עצמו וכתב הר"ן שם דמדבר עם המלוה עצמו גמר ומשעבד לו נפשו והובאו בגאון צבי סי' קכ"ט ולפ"ז אפילו פירש כל הזן אני משלם לו פטור וכ"כ בגאון צבי שם וראיית מהרא"ש משו"ת הרא"ש אינו ראיה כיון דכתב הר"ן דאם מדבר עם המלוה עצמו גמור ומשעבד נפשו משא"כ אם אינו מתנה עם אדם ידוע א"כ דוקא כשמשעבד עצמו בדיבור לבד פטור דאז לא גמר ומשעבד עצמו אבל בשטר שפיר משתעבד ובכן הנמ"י מבואר בשטר.
אך הריטב"א בקידושין שם והרמב"ן שהביא הריטב"א שם הוי ערב אף אם אינו משעבד עצמו לאדם ידוע וצ"ל בדדהו דוקא כל הזן אינו מפסיד דאינו לשון הבטחה גמורה שיתחייב כמ"ש מהרא"ש והב"מ איברא דמסתבר דגם האומר כל הזן אינו מפסיד הוה הכונה שהוא יחזיר לו דאל"כ מפסיד ונ"ל לפמ"ש הסמ"ע בסי' רמ"ז סק"ד אע"ג דודאי דעתו היה וכו' אין לעקור נחלה דאוריית' אם לא שיתנה בפירש עיי"ש ה"נ כיון דהדירה בהנאה אם מתחייב לפרוע עושה איסור דגם המדיר עובר לרמב"ם ולד"ה עובר בלפ"ע לכן במקום איסור לא מועיל אומדנא עד שיפרש להדיא דישלם ולפ"ז אין ראיה מהמדיר וי"ל בעלמא אם אומר כל הזן אינו מפסיד חייב מדין ערב לרמב"ן וריטב"א.
אך מ"ש מהרא"ש שם בדעת הטור אף דמתחייב בלשון זה מ"מ מותר במדיר כיון דאינו לשון שליחות לע"ד זה מוקצה מן הדעת והרי בטוחו"מ סי' קפ"ג כתב הטור דאם אמר ראובן לשמעון זיל זבין לי במעותיך קנה ראובן דכמאן דאוזפנהו דמי וביאתו מח"א בשלוחין סח"י ונה"מ בסי' קפ"ג כיון דשמעון הוציא על פיו הוי כאוזפנהו כיון דמתחייב ראובן הוי המעות שלו ממילא ה"ג נהנית האשה ממעות בעלה אם מתחייב לפרוע לזה שזנה.