ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות כתובות · סימן סח
סעי' וא"ו פ"פ בישועות יעקב כתב דבזמן הזה א"נ לומר פ"פ מצאתי כיון דיש חרם דרגמ"ה ול"ל דנאמן משום דחזקה אא"ט בסעודה ומפסידה דהך חזקה ל"מ רק לכתובה דרבנן ועוד דפרש"י דאלו היה שונאה היה מגרשה ואחר תקנת רגמ"ה א"י לגרשה ותמה למה לא הגיה רמ"א ונ"ל לפימ"ש בשו"ת רשב"א הובא במהרי"ק סוף שרש ק"א שלא תיקן רגמ"ה אלא לגדור בפני הפרוצים המעוללים בנשותיהם שלא כראוי ולא באותן שאחז"ב תצא שלא בכתובה וכתב מהרי"ק שם דבארוסה לא תיקן הביאו רמ"א לעיל סי' א' ופרשו בית הלל ואחרונים דהיינו דמותר לגרשה בע"כ וא"כ ודאי כשאומר אחר ביאה ראשונה פ"פ מצאתי כיון דחזקה דחא"יט בסעודה ומפסידה לא שייך טעם התקנה דאם שונאה היה מגרשה לפני החופה וא"ל לא פליג דהא קמן דהרשב"א למיחש לומר ל"פ והתיר בנישתטית ונראה דה"ט לפימ"ש מהרי"ו סימן ס"ה דלא אמרינן לא פלוג רק בתקנת חכז"ל הכוללת לכל ישראל ותקנו במנין חכמי כל ישראל אבל תקנות המדינות דלא ניתקין רק באיזה מדינות לא תקנו רק היכא דשייך הטעם והובא ביד מלאכי והרי תקנות הקהלות ג"כ בחרם ה"נ תקנת רגמ"ה לא נתפשטה בכל המדינות וגם כיון שאינה רק תקנה הוי רק ככתובה דרבנן אף דבממון הפקר ב"ד הפקר ילפינן בגיטין דף ל"ו ב' מקראי ובספר בית יעקב כתב כמי לדינא כמ"ש מטעם אחר אך אם הסעודה עשתה הכלה או אביה צ"ע.
ס"ז אם הוא כהן כתב תמ"ח סק"ח בזה"ז שמקדשין בשעת חופה וכו' י"ל דלא נאסרה על בעלה והבית מאיר כתב דאם יש נכרי או פסול באותו עיר הא דינה חרוץ בסימן וא"ו באלמת וה"נ כאן דאין אומרת לכשר נבעלתי דמכחשת דתצא אם לא בשני רובים את"ד ונראה לפימ"ש בדק הבית בשעה"ת בית ד' שער שני בספק אחד מותרת מן התורה דמוקמינין לה בחזקת היתר אי נמי כולהו תרי ספקא בעלמא בכל דוכתא ודאי רק איסורא דרבנן הוא וכיון שבן הכא גבי אשה אין ראוי להאמינו על פיו לאוסרה עליו כיון דליבא אלא איסורא דרבנן עכ"ל ואם בספק תחתיו דיש נגד חז"ה חזה"ג וספק אונס אף דרוב ברצון אמר כן ובמקום דבעלמא אסרו חכמים ק"ו ב"ב של ק"ו הבא דבעלמא אפילו מדרבנן סגי בחד רובא ואפילו לו שקול ישקל מותר בחז"ה אפילו בספק איסור דאורייתא לכמה פוסקים כהובא בש"ך יו"ד סי' נו"ן אלא משום מעלות יוחסין החמירו ודאי אין להחמיר על פיו ועוד דבשאנח"ד דאינו אסור לאחר רק לעצמו ליכא משום מע"מ כמ"ש האחרונים בהעלאה בקו"א וחת"ס א"ע סכ"ט ואף דחזקה דאא"ט בסעודה ומפסידה הא ל"מ רק לכתובה דרבנן אף דמוחזק בממון וכ"ש הכא להוציאה מחז"ה לפוסלה וריטב"א בר"פ ראוהו ב"ד כתב להכשיר איש צריך שני עדים א"כ כ"ש להוציאו מחזקת כשרות לפסלו וכן משמע לשון דאמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו דוקא עליו ולא על כהן אחר ואח"כ ראיתי בקו"א להפנ"י בכתובות סי' כ"ד דייק כן וכתב משום דחזקה דאא"ט לא מועיל נגד דאורייתא כמ"ש תוס' ולפימ"ש אפילו לרשב"ם שבהג"א פ"ק דכתובות וריא"ז בש"ג דאם על תוספת כתובה נאמן היינו לענין לפטור מממון שמוחזק ולא לפסלה לכהונה דחזקה אינה בשני עדים שו"ר בריטב"א פ"ק דכתובות דף טי"ת בד"ה ל"א אלא בא"כ דליכא אלא ספק תחתיו ומיהא ספק תחתיו איכא אע"ג דאם נבעלה לפסול לה פסולה לכהונה אפילו לא נבעלה תחתיו בההוא ליכא למיחש כיון דרוב כשרים אצלה עכ"ל הרי דא"צ תרי רובי ויל"ד מאי פסקא כיון דרוב כשרים אצלה ואדרבה סתמא רוב פסולין עכו"ם וכדומה ואפילו ברוב בשרים שמא אזלא איהי לגבייהו והוי קבוע ואפשר כונתו רוב כשרים אצלה משום דרוב בודקת ומזנה כדקי"ל כר"ג כמ"ש תוספת בפ"ק דכתובות דף י"ג ע"ב בד"ה השבתנו ואף דזולתה רוב פסולים מ"מ עדיף הרוב בודקת משום דמסייעה חזקת היתר כמ"ש בכי אהובה בפי"א מה"א ה"י בד"ה איברא.
ואם היא אשת ישראל מותרת לו בפ"ק דכתובות טי"ת ע"ב פריך מאי קמ"ל דנאמן להפסידה כתובתה וכו' והקשה אס"ז ליקשי יותר ממשנה דלקמן הגיורת והשפחה יש להם טענת בתולים וע"כ נתקדשה גדולה לישראל דאין לאביה רשות בה דגר כקטן שנולד דמי ולכהן אסורה ומותרת משום ס"ס וע"כ ט"ב לכתובה ונ"ל דקשה על ספק אינה תחתיו נימא כנכ"ה וברשות בעלה זינתה וצ"ל ר"א לשיטתי בכתובות דף ע"ה ע"ב דלא ס"ל הא דכנכ"ה לענין מומין אך לפימ"ש רמב"ן ובנ"י ביבמות ר"פ האשה שלום דלא פליגי רק לענין להוציא ממון אבל לענין איסור כ"ע ס"ל כנכ"ה הק"ל אך תוספת הרא"ש באס"ז כתב דאין חשש שזינתה אחר החופה תחת בעלה רק שמא כשהיתה ארוסה וארוסה חשיבה ברשות אביה כיון דעודה בבית אביה לענין כנכ"ה כמ"ש הרא"ש בפרק המדיר וכתב שם הרא"ש דוקא נערה כיון שהוא עצמה ברשות אביה לענין הכתובה ולשאר דברים לכן י"ל בנכסיה ואירע לפני אירוסין עיי"ש וא"כ גיורת דאינה ברשות אביה הוי כבוגרת דגם ארוסה חשיבה ברשות בעלה כמ"ש הרא"ש שם ממילא י"ל כנכ"ה ותחתיו נאנסה כשהיתה ארוסה או זינתה ברצון וליכא ס"ס ואסורה עליו וא"כ י"ל הא דתנן דיש להן ט"ב לאוסרה ובוגרת ישראלית בלא"ה אין לה טענת פ"פ כמבואר כאן בש"ע.
ועתה ראיתי בקהל"י ס"ז הקשה דאם אי אפשר להיות שזינתה אחר החופה רק לפניה נימא כנכ"ה וודאי זינתה קודם אירוסין דכנכ"ה וגם אשת כהן מותרת אמכם במקו"ח סי' תס"ז סק"ו כתב בעצמו דהיכא דאיתיליד ריעותא בגופה לא סמכינן להתיר ע"י כנכ"ה וא"כ כ"ש הכא דיש כנגד כנכ"ה חזקה דמעיקרא דנולדה בתולה.
במשנה רפ"ק דכתובות בתולה נשאת ליום ד' שאם יהא לו ט"ב ישכים לב"ד פרש"י שמתוך כך יצא קול ויתברר והקשו תוספת דא"כ בדף טי"ת ע"ב דמייתי ראיה דקי"ל בפ"פ מדתקנו להנשא ביום הרביעי כדי שאם ימצא פ"פ יבא לב"ד דמאי לאו לאוסרה מאי ראיה הא הטעם כדי שיתברר ע"י עדים ונראה דאחרונים הקשו הא אשת ישראל מותרת משום ס"ס ספק אינו תחתיו וספק באונס ובס"ס א"צ לברורי כדאית' ביו"ד ס"ס ק"י וא"כ אם מורינן שא"צ לברר איך תקנו כדי שישכים לב"ד ויצא קול ויתברר ונ"ל דתוספת הקשו מאי ספק אונס הא רוב ברצון ותירץ הפנ"י כיון דיש ס"א שקול מצרפינן מיעוטא של ספק שני והוי רוב עיי"ש וא"כ ברוב צריך לברר רק בס"ס דעדיף מרוב כמו שצידד בשו"ת רשב"א סימן ת"א א"צ לברר וכ"כ בפסקי מהרא"י ס"ס קכ"ט דס"ס עדיף מרוב הובא בתורת השלמים בקוה"ס ס"ק מ"ה ומה"ט כתב קוה"ס דס"ס א"צ לברר אך את"ל דלא קים לן בפ"פ הוי ס"ס גמור ספק אינו פ"פ וספק אינו תחתיו דלענין ס"ס גם ספק חסרון ידיעה הוי ספק כמ"ש ש"ך סי' נ"ג סקט"ו ועוד הא דספק חסרון ידיעה ל"ה ספק היינו אם עדיין אפשר אחר יודע ויכול עוד להכיר משא"כ כאן דמתחלת לידת הספק כשבעל תו א"א להבחין ועיין שפ"ד סי' כ"ג סקט"ו ולבושי שרד בפתיחה אות א"ד מ"ה וכיון דהוי ס"ס גמור א"צ לברר ושפיר קאמר תנינא דמוכח דקי"ל בפ"פ.
מותרת מבואר בש"ס משום ס"ס ספק אינו תחתיו וספק באונס והקשה באס"ז נימא ודאי תחתיו דאיכא חזקת הגוף דעדיף משאר חזקות ה"נ עדיף מחזקת היתר ונראה דתוספת רפ"ק הקשו למה תקנו להנשא ביום הרביעי הא זנות לא שכיח ותירץ בתוספת הרא"ש שם דדוקא תחת בעלה דנשמרה לא שכיח אבל בארוסה שכיח עיי"ש וא"כ הכא דל"ל שמא תחתיו ממש אחר החופה זינתה דתולין במצוי והנה לענין גבינות מבהמה שנמצא בריאה סרכא כתב הרשב"א והובא ביו"ד סימן פ"א דל"ל סמוך לשחיטה נטרפה דסרכא ע"כ ג"י לכן אוסרין הגבינות מכמה ימים כיון דבטעות החזקנוה בכשרה אותן ג"י תו אתרע חזקתה למפרע אפילו קודם הג"י וכתב טו"ז שם סק"ג אפילו רק זמן מועט ע"כ יצאה מחזקתה דינא הכי וא"כ ה"נ כיון דמחופה ולהלאה ודאי לא זינתה והחזקנוה בטעות ולכאורה קשה לפ"ז הא דאמר הש"ס בדף י"ב ע"ב דנאמנת דתחתיו אחר שנתארסה נאנסה משום ברי וחזקה וגם תתעורר קושית התוספת בדף טי"ת גם באשת כהן נוקמוה בחזקת היתר דלאו תחתיו זינתה ותרצו דיש כנגד זה חזקת הגוף דנולדה בתולה ולפימ"ש ליכא לאוקמוה אחזקת הגוף אך י"ל דרשב"א לא אמר רק לחומרא אין לסמוך על חזקה כה"ג להתיר ספק איסור תורה אבל כאן להתיר ע"י חזקת היתר י"ל כנגדה יש חזקת הגוף דמדינא גם זה הוי חזקה.
בה"ג מתרצת עצמה כתב ב"ש היכא דאיכא ס"ס מותרת אף בשותקת משמע דהיינו ספק תחתיו ספק רצון ובירושלמי פ"ק דכתובות ויערב עליו המקח לית יכול דאר"א מצא פ"פ אסור לקיימה משום ספק סוטה וחש שמא באונס קלא איה לאונס ופריך בלא"ה חד ספק אסור ומשני דהוי ס"ס ספק אינו תחתיו וספק אונס לכן צ"ל משום דיש קול ובבבלי דף טי"ת אהא דאר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה פריך והא הוי ס"ס שמא אינו תחתיו ושמא באונס וכתבו תוספת דרוב ברצון אינו רוב גמור רק מדרבנן לכן מצטרף לספק אחר ולפיכך כתבו הפוסקים דפליגי ירושלמי ובבלי בזה ולפימ"ש הרא"ה בבדה"ב בשעה"ת שער שני בית ד' אם מדאוריית' הוי ס"ס רק מדרבנן לא מהני ס"ס כזה לאו כל כמיניה דבעל לאוסרה עליו על פיו עיי"ש ולפ"ז י"ל דל"פ דירושלמי קאי על המשנה דתקנו שישא ברביעי כדי שלא תתקרר דעתו היכא דאסורה עליו מן הדין דאר"א מצא פ"פ אסורה משום ספק סוטה היינו היכא דאינה מכחישתו דודאי מצא ולאו משום פיו דשאנח"ד לכן ספק אונס אף דרק מדרבנן הוי רוב רצון אינו מצטרף לס"ס משא"כ בבבלי דלא נקט מצא אלא האומר פ"פ מצאתי נאמן דהיינו כשמכחישיתו והוא שאנח"ד כדמייתי ראיה מהאומר קדשתיך והיא אומרת לא קידשתני לכן כיון דרצון רוב רק מדרבנן לאו כל כמיניה לאסרה על פיו שו"ר באס"ז דף טי"ת בד"ה מאי קמ"ל שכתב דאם חידושי' דר"א דאסורה עליו אף דהוי רק ספק לא הל"ל אלא המוצא פ"פ אסורה עליו אבל מדקאמר האומר פ"פ מצאתי משמע דבעי לאשמועינן נמי דנאמן לאסור על עצמו דבר המותר ואף דאתי לב"ד רק להפסידה כתובתה וכשרואה שחייבו אותו ב"ד חוזר בו ואומר בתולה מצאתיה אפ"ה אסורה עליו דלדבריו הראשונים אנו מאמינים את"ד וא"כ בירושלמי דנקט מצא פ"פ דלית בו הכחשה וכיון דאין מוכרח להשוות מחלוקת בין ירושלמי ובבלי י"ל בשותקת לא מצטרף ספק אונס להיות ס"ס.
אמרה נאנסתי נאמנת בירושלמי ה"א אמר אהא דתנן דאומרה משארסתני נאנסתי ר"א ור"ב אומרים נאמנת הד"א למנה ומאתיים אבל אין רשאי לקיימה משום ספק סוטה דאר"א מצא פ"פ אסור משום ספק סוטה ובהלכה וא"ו איתא אהא דר"ג ור"א אומרים נאמנת תמן את אומר אין נאמנת והכא נאמנת ומשני הכא דשניהם מודים נאמנת אבל כשאין מודים אין נאמנת ותפסו הראשונים דירושלמי סותר א"ע ולי נראה דיל"ד דתחלה אמר אין רשאי ולבסוף אמר מצא פ"פ אסור וגם הקשו אהא דאמר בוגרת כחביות פתוחה הד"א לענין מנה מאתיים אבל לקיימה אין רשאי ולמה כיון דבוגרת הרבה פתחן פתוח לכן נ"ל דהכונה אין רשאי לקיימה אין חייב לקיימה כדפרש"י בערכין דף כ"ח במשנה וכ"כ תוס' שם ובקידושין דף ל"ג ובתענית דף י"ג והובא בקה"י בל"ח סימן תמ"ד וא"כ ה"נ י"ל כן כיון דלקמן דף קי"ט בטור וש"ע איפסק דזיווג ראשון אסור לגרש אא"כ מצא בה ערות דבר וזיווג שני נמי אא"כ שונאה מחמת דהקדיחה תבשילו וכדומה ועיין רא"ם ח"ב ס"א וג"פ בסימן קי"ט ומל"מ פ"י מהג"א הכ"א ומהרי"ט חחו"מ סימן צ"ח דגם בארוסה דינא הכי ומ"ש הג"פ די"ל הרא"ם דאוסר בארוסה משום דנתייחד עמה כמה חדשים לא משמע הכי דהא הרא"ם כתב וכ"ש דנתייחד עמה אסור לגרשה הרי דגם בלא נתייחד אסור כיון דלא מנא בה ער"ד וא"כ כולם ס"ל דלא כהפר"ח בסימן קי"ט דזיוג ראשון ה"ד נשואה שעשאה כלי עיי"ש ועכ"פ לכ"ע אפילו בזיווג שני אסור לגרשה רק כשיש לו סבה שהקדיחה תבשילו וכדומה דעי"ז שונאה לכן אמר הירושלמי בזה אף דנאמנת ומותרת לו ע"מ אין מחויב לקיימה אם לבו נוקפו שמא משקרת והיא אצלו ספק סוטה דהא אר"א מצא פ"פ אסורה משום ספק סוטה לכן גם כשמתרצת עצמה ואומרת נאנסתי אינו חייב לקיימה אם חושש לעצמו דמשקרת וגם בבוגרת אף דכמה בוגרת פתחן סתום מ"מ אם חושש שמא זו פ"פ מחמת זנות אין חייב לקיימה ותלי"ת אח"ז הרבה מצאתי בא"ז סימן תרט"ו תשובה לראבי"ה שפירש הך אינו רשאי אינו מחויב והביא ראיה מערכין דף כ"ח וגם דקדק כן ממה דבכולהו אמר אין רשאי ובפ"פ אמר אסור אלא שדרך דרך אחר עיי"ש,
ובעיקר הך דינא אם נאמנת לומר נאנסתי לענין איסור י"ל כמו דנאמנת לענין כתובה להוציא ה"נ לענין איסור דאין לב"ד להזדקק לכופו לגרשה אבל לצי"ש יחוש לעצמו ולכן בירושלמי ה"ו דקאי אהא דאם יהא לו ט"ב ישכים לב"ד ע"כ דב"ד יכפוהו לגרש כשיתקרר דעתו דאל"כ מאי שיאטיה דב"ד לזה לכן אמר דנ"מ רק כשאינה מתרצת עצמה אבל במתרצת עצמה נאמנת שו"ר בשו"ת פנים מאירות ח"ג ס"ס כ"ב כתב דהגאון ר"י מפראג פסק שלא להתיר בפירש להבעל לדור עמה וגם לא יכופו אותו הב"ד להוציאה.
עוד יש לחלק בין אומר אין לבי נוקפי וברי לי דאינה משקרת וכמו שפרש"י בכתובות דף כ"ב ע"ב באומרת ברי לי ואין לבי נוקפי ובין כשאומר שמסופק אם משקרת ומצאתי שכ"כ נוב"ת חא"ע סי"ד וסי"ז ועיי"ש שכתב הא דחולק הירושלמי בהא דאומרת נאנסתי נאמנת רק לכתובה ולא לאיסור דבגמרא דף י"ב ע"ב אמר דנאמנת משום ברי וחזקת גופא דאחר שנתארסה נאנסה ולא קודם וקשה שמא זינתה ברצון וצ"ל כיון דאומרת אחר אירוסין נאנסה ובעלה אומר לא כי אלא קודם שנתארסה הרי אינו חושדה על זנות ברצונה לכן לענין ממון נאמנת אבל לענין איסור אנו חושדין אותה וגם זה כיונתי לדעתו תלי"ת.
ומהרי"ט בחידושיו לפ"ק דכתובות האריך בראיות דאינה נאמנת לומר נאנסה ורשב"א שבאס"ז כתב דנאמנת אף דקינא לה ונפתרה אין נאמנת לומר שלא נבעלה שאני דרגל"ד דאלת"ה אונס דשריא איך משכחת דלמא אומרת שקר שנאנסה ואין אונס ורצון אלא אחר כונת הלב ולא גרע מצא פ"פ ממי שראינו שנבעלה וצווחה ואמרה אנוסה אני דנאמנת והיא כחתיכה ספק חלב ספק שומן דנאמן ע"א ואף שזו עדות אשה בגופה הא אמרינן בדף י"ג ע"ב זו עדות שהאשה כשרה לעצמה את"ד וי"ל קושית הרשב"א כיון דאונס קלא אית לה כמ"ש בירושלמי הוי רגל"ד דברצון זינתה כיון דליכא קלא אלא הא בשדה עצמה צעקה ואין מושיע לה איך יצא הקול וצ"ל דהיא גופא מפרסמת אח"כ א"כ אם באמת צווחה דליכא רגל"ד הוי כחתיכה ספק חלב דע"א נאמן ומה שאמרו בדף י"ג זו עדות שהאשה כשרה לעצמה לומר לכשר נבעלה משום דבודקת ומזנה כמ"ש תוספת שם.
ובש"ס פ"ק דכתובות דף י"ב ע"ב אמר דטעמא דר"ג דנאמנת שנאנסה אחר אירוסין משום מגו א"נ משום חזקה נראה דנ"מ אם טרם בואם לב"ד אמרה שנאנסה תו לא מהימנא במגו כשבאו לפני ב"ד כמ"ש בשו"ת הרא"ש שבחו"מ סי' ע"ב סח"י בהג"ה ותומים שם סקל"ה הכריח מהרא"ש דמיירי גם כשהודה לפני עדים היה לו המגו מ"מ אין מועיל אבל אם לא אמרה כלום עד בואה לפני ב"ד מהני המגו ואף דרגל"ד כיון דליכא קלא מ"מ כיון דיש לה מגו הוי נמי להיפך רגל"ד ממילא הוי כחתיכה ספק חלב דע"א נאמן שו"ר במח"א פח"י מהלכות א"ב חקר בזה והובא בנוב"ת חא"ע סימן ח"י.
עוד יש לחלק די"ל אף דהיא עדות שעל גופה נאמנת כמו בנדה וספרה לה דג"כ נאמנת על גופה ורמב"ן ריש גיטין כתב הא דלא ילפינן מזה דע"א נאמן גם באיתחזיק איסורא דשאני נדה מתוך שנאמנת לעצמה נאמנת גם לבעלה וא"כ ה"נ אם זינתה תחתיו ברצון גם האשה אסורה לדור עמו אך דוקא אם טוענת נאנסה ושידור עמה אבל אם מתחלה מבקשת רק הכתובה והבעל טוען מק"ט ולגרשה בלא כתובה אלא אחר שמחייבין אותו כתובה חוזר ורוצה לדור עמה תו לא מהימנא דל"ל מתוך שנאמנת על עצמה דמעיקרא לא טענה שידור עמה ועכשיו עבידה לאחזוקי דיבורה וכעין שכתב בטור לקמן סי' קנ"ב וריב"ש שבד"מ שם ובעל העיטור שבחו"מ סימן ל"ג וכ"ש הכא דזה ליכא למילף מוספרה לה,
ס"ה התוס' יש לה בפ"ק דכתובות דף יו"ד אר"נ א"ש משום רשב"א חכמים תקנו לב"י לבתולה מאתיים והם האמינוהו שאם אמר פ"פ להפסידה כתובה וכתב הרי"ף משם גאון דת"כ כיון דכתב לה חייב מן התורה א"נ להפסידה וטעמא דמסתבר הוא ורשב"ם וכ"פ ס"ל דגם לת"כ נאמן ויש להבין דעתם וגם לר"ת ור"י דפסקו כתובה דאורייתא מדכתבינן דחזי לכי מדאורייתא ותמה הב"ש עליהם סוף סי' ס"ו הא קי"ל האומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה דהטעם משום דכתובה רק מדרבנן והנה רמב"ן והרא"ה הקשו גם אם כתובה דאורייתא לימא לה אייתי ראיה דקיימת תנאך דנשאה רק ע"מ שהוא בתולה ועוד למה אי כתובה ד"ת לא ליהמן משום חזקה דאא"ט בסעודה ומפסידה ותרצו משום די"ל מגו דתחתיו נאנסה דהיתה נאמנת דקי"ל כר"א ור"ג ומבואר בגמרא הטעם דנאמנת לומר תחתיו נאנסה משום דחזקת הגוף מסייעה ובכתובות דף נ"ו בעי ר"א נכנסה לחופה ופרסה נדה אם י"ל ת"כ וסלקא בתיקו ומדברי המרדכי והג"א נראה אף אם פרסה נדה אחר החופה מ"מ אומדנא דרק ע"ד חיבת ביאה כתב לה ת"כ ולדעת כ"פ מיירי שפרסה נדה בשעת החופה ועיין לעיל סימן ס"א והנה קי"ל דנושא בתולה בועל ב"מ ופורש אף א"ל מצא דם כדאיתא ביו"ד סימן קצ"ג ואף בקטנה שלא ראתה מעולם והיא חומרת רב ושמואל ור"י ור"ל כמ"ש ב"י שם וא"כ כיון דמוקמינן לה אחזקת הגוף דתחתיו נאנסה כל מה דאפשר לאחר האונס מאחרינן וא"כ מיד שהערה בה מכיר דפתחה פתוח דקי"ל בפרק הבע"י דף נ"ה שהכנסת עטרה היינו העראה ועיין נוב"ת בחא"ע סי' כ"ג דבהכנסת קצת העטרה יש השרת בתולים ממילא צריך לפרוש מיד דעדיין לא ישבה זיין נקיים אחר שנאנסה כיון דתלינן האונס כל מה דאפשר סמוך לחופה ואסור לגמור ביאתו וקי"ל בפ"ק דקידושין דף יו"ד כל הבועל דעתו אגמר ביאה א"כ ה"נ מה שכתב לה ת"כ משום חיבת ביאה דעתו אגמר ביאה וכיון דבע"כ פירש ולא גמר ביאתו דהיינו בהכנסת כל האבר כמ"ש בפי"מ לרמב"ם פרק הבע"י ובסנהדרין פ"ז הובא בנו"ב שם אין לה ת"כ אם היתה מודה לו שמצא פ"פ ובעולה היתה ועכשיו שמכחישתו בב"ד אין לה אנו כלל לענין ת"כ לכן אף דת"כ שחייב א"ע יש לה מד"ת נאמן להפסידה וכ"ז לדעת התוס' בפרק קמא דקידושין דף יו"ד ד"ה כל הבועל דבין בקידושין שתהא ארוסה בין לענין נשואין צריך גמר ביאה זולת אם מרצונו פירש ולא גמר ביאתי אף שהיה מותר לגמור ביאתו ודעת הר"ן בפרק הבע"י ג"כ דלעולם אין קנין בהעראה דדעתו אגמר ביאה זולת ביבמה אמנם דעת ר"ן גאון שהביאו תוס' שם וכ"ד הרי"ף בפרק הבע"י דקידושין דוקא אינו בהעראה אבל אחר קידושין נעשית נשואה גם בהעראה א"כ ה"נ אף שלא גמר ביאתו יש לה ת"כ ממילא נאמנת להכחישו דלא מצא פ"פ במגו דנאנסה תחתיו ועוד הרי"ף לא ס"ל חומרא דרב ושמואל לענין קטנה ונערה ובוגרת נמי שלא ראתה בבית אביה עיין בב"י יו"ד סי' קצ"ג לכן שפיר כתב דמסתבר דת"כ יש לה.
ודעת הרמב"ם דחופת נדה שאינה ראויה לביאה ל"ה חופה כלל וראייתו מנדה דף ס"ו רבינא איעסק לבריה בי רב חביבא א"ל לארבעה לכתוב כתובה כי מטא לארבעה א"ל לנטור עד ארבעה אחריני א"ל מ"ט עביד מר הכי א"ל לא ס"ל למר להא דרבא תבעיה להנשא ונתפייסה צריך ז"נ אלמא אפילו בספק נדה אסור לכנוס ורא"ש פרק אעפ"י השיג עליו וכתב בק"נ דגם הרא"ש מודה אם היתה נדה בשעת החופה ל"ח נשואה לכל מילי וגם בש"ע לעיל סי' ס"א אף דהעלה דמותר לכנוס לחופה נדה מ"מ פסק שם בס"א דאין לה דין נשואה לענין כתובה מנה ומאתיים וליורשה וכדומה וכ"כ הב"ש שם דכ"ד המחבר לעיקר ודעת ר"י הובא בהג"א שם בפ' אעפ"י לחלק בין ידע הבעל א"ל ידע דהוי חופה בטעות וכ"פ שם הרמ"א דצריך להודיעו וא"כ לפימ"ש תוס' הרא"ש באס"ז רפ"ק דכתובות דזנות תחת בעלה ל"ש דמשמרה וכ"ש מזמן חופה עד שנתייחדה עמו וכמ"ש רמב"ם בפיה"מ פ"ב דגיטין במשנה דנכתב ביום דל"ש שיתחדש כזאת בזמן כזה ומכ"ש אחר החופה א"כ אין לה מגו לטעון שנאנסה אחר החופה דמגו דל"ש לא אמרינן רק י"ל מגו דנאנסה ארוסה ותהא נאמנת משום חזקת הגוף גם אנו נאמר דזמן קצר לפני החופה נאנסה ולא ספרה ז"נ ומיד שהרגיש בפ"פ היה אסור לגמור ביאתו וכל הבועל דעתו אגמר ביאה והוי חופה בטעות דעכ"פ לענין כתובה אינה רק כארוסה דאין לה גם מנה ומאתיים דארוסה לית לה כתובה כדלעיל סי' נ"ה ס"ו א"כ אין לה מגו דמוכרחת לטעון בתולה מצאתנו וגם אם כתובה דאורייתא נאמן וכ"ז לדידן דקי"ל כחומרת רב ושמואל דבועל ב"מ ופורש אבל לדין המשנה תנן מעשה ונתן לה רבי ארבע לילות כדאיתא בנדה דף ס"ד לכן אמר רשב"א דנאמן רק משום דכתובה דרבנן אבל לדידן נאמן גם אם כתובה דאורייתא.
ולפ"ז א"ש מה דר"י אמר שמואל נאמן להפסיד כתובתה ולא אמר משום דחכמים תקנו כתובה ור"נ אמר שמואל משום ר"ש ב"א אמר משום דחכמים תקנו דלפי דין המשנה ותנאים דנותנין לבתולה ד' לילות אבל שמואל עצמו הא ס"ל בועל ב"מ ופורש ולפ"ז מיושב פסק דידן דנאמן להפסיד כתובה דהקשו תוס' מרב אשי דאמר דף י"ב תני כל שלא משמש אינו נאמן להפסידה כתובתה עיי"ש בד"ה אר"נ דרב אשי קאי אברייתא שאמר הני ולדינא דתנאים א"נ אם כתובה דאורייתא.
ואת"ל כיון דבנדה דף ס"ו ע"ב תניא רבותינו חזרו ונמנו דבועל ב"מ ופורש הרי גם בימי תנאים גזרו מ"מ י"ל דכ"פ רב אשי אהא דאר"נ א"ש משום רשב"א דלפ"ז י"ל דהא דבעל נאמן דלית לה מגו דתחתיו נאנסה דא"כ ע"כ פירש מיד שהערה והרגיש דפ"פ ואינה נשואה רק בגמר ביאה אלא דזה רק בפ"פ אבל רב אשי דקאי אברייתא דמיירי בטענת דמים דלכן כל שלא משמש א"נ הרי לא ידע עד אחר שגמר ביאהו ופירש א"כ י"ל מגו ואף דביאה באיסור הוא מ"מ כיון דאינו רק איסור דרבנן אינו טענה כדאיתא ביו"ד סימן קי"ט ובחו"מ סי' רל"ד במכר לו איסור דרבנן ואכלו וא"כ אין ראיה מרב אשי דאינו נאמן להפסיד כתובתה רק בטענת דמים ואם הברייתא דכל שלא משמש נשנית קודם שנמנו ויש לה ד' לילות וודאי י"ל מגו כיון דגמר ביאתו בהיתר והוי חופה ראויה לביאה וחיבת ביאה.
בר"ן הביא דרמב"ן הקשה למה אין עליה להביא ראיה שהיתה בתולה דע"מ כן נתחייב לה כתובה וצריכה ראיה דקיימה תנאה אפילו אי כתובה דאורייתא וגם זולת טעם דאא"ט בסעודה ומפסידה ומהרי"ט הקשה על הר"ן דבעצמו כתב בפרק ווי שאחזו דתנאי בשוא"ת א"צ ראיה שקיים תנאו ותירץ משום דרוב בתולות נשאת וחזקת הגוף מועיל להוציא ממון ותמה על רמב"ן דבעצמו כתב כן במלחמות רפ"ב דכתובות דברוב וחזקה מוציאין ממון עי"ש ולא ראה באס"ז שרמב"ן עצמו תירץ כן וגם יותר ה"ל להקשות על רמב"ן עצמו שכתב בפרק המגרש הר"ן בשמו דבתנאי שוא"ת א"צ להביא ראיה שקיים ומה דלא תירץ הר"ן משום רוב וחזקת הגוף וגם רמב"ן שבאס"ז תירץ עוד תירוץ אחר ולא די לו ביה י"ל דהכא קאי על מימרא דשמואל ובקידושין דף ע"ט כתבו תוס' לשמואל כיון דממ"נ מקודשת אף די"ל עכשיו יצאה מחזקתה מ"מ לא מועיל חזקה זאת ה"נ כיון דממ"נ עכשיו תו אינה בתולה לא מהני החזקה מכח איחור וקדם להוציא ממון ע"י אף בצירוף הרוב.
והא דהקשה מהרי"ט דהוי תנאי דשוא"ת י"ל דבשוא"ת אמרינן דלא נשתנה כמ"ש סמ"ע בסי' רמ"א ס"י וקשה איך מוציאין ממון עי"ז דלא עדיף מחזקה אחרת ומחזקת ממון אך י"ל במ"ש מהרי"ט בחיו"ד סי' א' דבתנאי שוא"ת חל המעשה מתנה או מכר או נדר מיד כיון דממילא מתקיים התנאי עיי"ש לכן י"ל אוקי חזקה דלא נשתנה נגד חזקת ממון והוי ספק השקול ואין ספק ביטול התנאי מוציא מידי ודאי מעשה שכבר חל וכה"ג כתב בתשובת ריטב"א שבב"י חו"מ סי' מ"ו וזה בתנאי דלהבא משא"כ בתנאי שלעבר דהספק אם חל כלל.
ס"ט מחרים ובפיה"מ כתב הרמב"ם דישביעה היסת והקשה תוי"ט הא בפיה"מ לסוף נדרים כתב דליכא היסת על טענת שמא ורגל"ד ליכא שנבעלה לפני אירוסין ונ"ל דבירושלמי פ"ק דכתובות ה"א המוצא פ"פ אסורה משום ספק סוטה ופריך שמא אנוסה ומשני קול יוצא לאנוסה וקשה דאנוסה מפורש בתורה בשדה מצאה צעקה הנערה ואין מושיע לה א"כ איך יצא קול וצ"ל דבעלמה מפרסמה ויוצא קול וכ"כ האחרונים וה"ד אם נאנסה ארוסה דנסתפחה שדהו ומוטב לה לפרסם שנאנסה כדי שאם ימצא פ"פ לא תתסר עליו או להעלות נקם על המאנס אבל נאנסה קודם שנתארסה למה תוציא קול דהרבה אין רוצין ליקח רק בתולה דלפיכך כנסה בחזקת בתולה ומצאה בעולה הוי מק"ט וטוב לה יותר השתיקה דלאו כ"ע בקיאין בפ"פ ושמא לא ידע שפ"פ וא"כ רגל"ד מדליכא קול דקודם אירוסין נאנסה ובשילהי נדרים דאיירי בשהתה עשר שנים ולא ילדה וטוענת דהחסרון ממנו דאינו יורה כחץ אף דרוב אינם כן מ"מ להיפך נמי רוב מתעברות ויולדת וליכא רגל"ד לכן אין עליה רק ח"ס ובזה מתורץ קושית התוס' בפ"ק דכתובות דף י"ב ע"ב בד"ה לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסה דבר"פ המניח דייק דלא כי טוען ברי והכא אינו ברי ולפימ"ש א"ש כיון דאונס בתר אירוסין קול יוצא ומדליכא קול ודאי מקודם אירוסין דלא הוציאה קול שהיה בדעתה להטעותו לכן טוען לא כי.