אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק ב הלכות יבום › סימן קסו

ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות יבום · סימן קסו

סימן קסה

ס"א היבמה הולכת אחר היבם ברשד"ם חאה"ע קי"ד מעשה בעיר אובן נתן הבעל לאשתו כל נכסיו במתנה זולת עשרים ז"כ ישאר ליורשיו וכל זה דוקא אם תזקק זוגתו ליבם של אחיו ולא יפטר אותה בחליצה כשרה בחנם אז התוספת כתובה במקומה עומדת אמנם אם יפטר לזוגתו בחליצה כשרה אזי השטר תוספת כתובה בטלה מעיקרא ואח"כ מת בלא ז"ק והיה לו אח בשלאנוקא ובא האח לאובין ותבע מהאלמנה יציאותיו ופסקו הב"ד דא"צ ליתן לו ההוצאות ורשד"ם כתב דצריכה לשלם לו שכר טרחו ועמלו ויציאותיו שעשה היבם ל"מ אם שלחו אחריו שיבא אלא אפילו לא שלחו לו הא האח אינו מחויב לילך אצלה רק היא מחויבת לילך לעירו א"כ הוי כמו הא דאיתא בפרק הגוזל בתרא זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חביות של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש צריך לשלם שכרו ומה שצוה הנפטר שיחלץ לה בחנם אין האח מחויב לקיים דברו גם י"ל כונת הנפטר שלא יטול שכר בעד מעשה החליצה את"ד עיי"ש ולע"ד אין זה דומה להך דהציל יינו של חברו דלא הוצרך לעצמו לשפוך יינו משא"כ הכא אם לא היה בא לחלוץ לא היה יורש כלום זולת העשרים ז"כ ולתועלת עצמו בא וחלץ דאם היה נשאר בעירו והאלמנה לא היתה הולכת לעירו לא היה נוטל כלום אפילו תאמר דחשוב אונס כיון שמחויבת לילך לעירו ולא באה מ"מ אונסא כמאן דלא עבד וכדאיתא בירושלמי דקידושין פרק האומר ופסקו הש"ך בחו"מ סימן כ"א והרי בעלה התנה שאם לא יפטרנה בחליצה יהא הת"כ בתוקפה וכ"ש דלא חשיב אונס דהיה יכול לבא לעירה ומה לו לבעל הממון דהיינו המת אם העיכוב אינו מאחיו מ"מ לא רצה להורישו זולת אם יפטרנה בחליצה ומבואר ברמ"א בחו"מ סימן רס"ד ס"ד בהג"ה דאם בשביל עצמו היה צריך להוצאות אלו אינו חייב ליתן לו כלום ואף שכתב שם דוקא שירד תחלה להציל שלו אלא שהציל גם של חברו עמו אבל אם ירד תחלה על דעת שניהן חייב ליתן לו מה שנהנה מאחר שהציל של חברו עיי"ש י"ל דהתם ודאי ההצלה עולה יותר מהשכר או הוצאות משא"כ הכא מאן יימר שאם מתחלה היה החולץ אומר שלא יבא לעירה רק באופן שתחזיר לו מה שיוציא נוסף על מה שיטול ירושה שהיתה מתרצית ואפשר היתה רוצה לישאר עגונה כי אינה מחויבת בפ"ו ואינה מחויבת ליקח חליצה ועוד מתחלה לא אמר להוציא הוצאות על דעת שתחזיר לו ההוצאות אלא כשבא תובע הוצאות ומתחלה אפשר לא על דעת זה בא כל שלא גילה דעתו בפני עידים בפירוש מתחלה והאשה מוחזקת במה שתובע ממנה ואפילו את"ל דבא ע"ד שניהם מ"מ למה תחויב להחזיר לו כל יציאותיו ושכר עמלו וטרחתו כיון דעשה גם לתועלתו.

והנה מ"ש רמ"א בחו"מ שם ז"ל ולכן יש מי שכתב מי שהציל ספריו וספרי חברו אם לא הוצרך להרבות הוצאות בשביל חברו אין חברו חייב לשלם לו כלום הגהות אלפסי פרק הגוזל ונ"ל דוקא שירד מתחלה להציל שלו אלא שהציל גם של חברו עמו אבל אם ירד על דעת שניהן חייב ליתן לו מה שנהנה מאחר שהציל של חברו עכ"ל וצריך ביאור החילוק במאי מיירי והיכן נדע הדבר אם הכונה בשביל עצמו או בשביל שניהן וסתמא אדם קרוב לעצמו ואפשר דתליא מלתא אם מתחלה גילה דעתו בפני עדים דיורד להציל ע"ד שניהם או דהטרחא והוצאה אינו כדאי לשלו בלבד זולת בצירוף של חברו,

אמנם בש"ג שעל המרדכי בהגוזל בתרא כתב וז"ל אדם שהציל ספרי חברו עם ספריו וצריך ליתן מפני ההצלה שמא אין לו ליתן אפילו שכר טרחו דהא דשפך זה יינו אין לו אלא שכרו דקידע דקטרח בשל חברו אבל הכא נתכוין לטרוח בהצלת ספריו ואינו יודע אם מציל ספרי חברו ומשמיא רחימו עליה עכ"ל ר"י מפריש ולפי"ז מבואר כוונת רמ"א אלא דקשה למה כתב רמ"א ונ"ל והא ג"ז מבואר באותו הג"ה שעל המרדכי.

וגם בשבו"י ח"א סימן קנ"ח מוכח דאין הידיעה גורם וכן מוכח שם בח"ב סימן קנ"ו וגם בשו"ת אמונת שמואל סימן ל"ו נראה דאין הידיעה גורם לחייב חברו כיון שהיה צריך זה להוציא כל כך בשביל תועלת עצמו ולא גרם לו חברו הוצאה יתירה,

ועוד דבשלמא בנידון הרמ"א אם חברו לא יחויב כלל נמצא נהנה מממון המציל בחנם והרי גם הוא צריך לאותו דבר ומתחלה יכול לכופו לסייעו בהוצאות וכמ"ש בנה"מ וכן נראה מביאות הגר"א ז"ל אבל הכא כבר נהנה היבם הרבה ע"י ביאתו אצל יבמתו לחלוץ והאלמנה נפסדת הרבה כי זולת החליצה היו כל נכסי בעלה שלה ואפשר חביב עליה ממון זה יותר מהחליצה שתתן לו משלה ההוצאות ושכר עמלו מאורחא רחיקא ותצא נקי מנכסיה וא"ל דרשד"ם פסק כן מחמת אומדנא דדעת בעלה היה לטובת עצמו שתקח חליצה אבל אם האשה תעכב יחזרו הנכסים ליורשין ולכן אם לא היה היבם רוצה לבוא לעירה היתה מחויבת לילך לעירו ואם לא היתה הולכת היה העיכוב ממנה והיה האח או אבי בעלה יורש הכל דזה מניין לו להוציא ממון ממנה באומדנא קלה כמות שהוא גם מלשון התנאי שאמר אם יפטר ואם לא יפטרה בחליצה לא נראה הכי דאל"כ הל"ל אם לא ירצה ואם ירצה לפוטרה גם ממה שהסכימו הב"ד שבעירה באם עד שנה לא יבא היבם לחלוץ לה תקח האשה לעצמה כל עזבון בעלה אם לא תרצה אז עוד בחליצה נראה דהכל תלוי ברצונה לבד.

ס"ב בהג"ה ודוקא שבא עליה בפני עדים כל אחרונים הקשו על זה מסוטה דף כ"ד ע"ב דפריך דכוותיה בשומרת יבם והא משכחת בבא עלי שלא בפני עדים ותרצו דא"כ לא היתה שותה עפ"י אמירת היבם כמבואר בנוב"ת חאה"ע ס"ס קמ"ח והב"מ כאן ובשו"ת רעק"א סימן צ"ד והקשו לפימ"ש ב"ש בסימן קמ"ב דאם האיש והאשה לא ראו העדים אינה מקודשת אפילו אמרו בלבם כוונו לקידושין עדיין משכחת באופן זה לכן כתב בדרישת ארי דמאן דס"ל הא לא ס"ל הא והפ"ת כאן סק"ו תירץ עפימ"ש ביד המלך פ"א מהלכות יבום הא דביבום צריך עדים משום דמספ"ל אם קידושין תופסין ביבמה דנ"מ דע"י היבום תו לא תפסי קדושי אחר אבל לרב דסוגיא דהתם אליביה ס"ל אין קידושין תופסין בשומרת יבם א"כ א"צ עדים על הביאה עיי"ש וכ"ז לא שוה לי דהא ריטב"א בקידושין דף ס"ה ע"ב כתב דלפיכך קידושין ל"מ בלא עדים משום דע"י הקידושין אם בא עליה אחר חייב מיתה הרי דלא כיד המלך דה"נ ש"י לזר רק בלאו ואחר היבום הוי א"א ואם בא עליה אחר חייב מיתה והריטב"א כתב בפ"ק דקדושין דף י"ב ע"ב דביאת יבם בלא עדים לא מהני ובקידושין דף מ"ב כתב דאם הכמין לה עדים אחורי הגדר ולא ראתה העדים כשנתקדשה אינה מקודשת דהא לא חשיבה עדות בדבר שגוף הדבר צריך לעדות אלא בדבר שצריך עדות משום שקרי וא"כ מה ענה הריטב"א להך פרכא דכוותיה גבי ש"י לכן נ"ל דהא חזינן דאם בא עליה כשהיא ישנה קנה כדלקמן ס"ז הרי אז לא ראתה העדים וע"כ משום דביבום ל"צ דעתה א"צ ג"כ שתדע אם עדים רואין דמה שצריך שתדע מהעדים דאז נפשה יודעת מקיום הקידושין א"כ ה"נ אם היבם לא ראה העדים כיון דא"צ שיתכוין לקידושין דאפילו אנסוהו לבעול ולא רצה לייבם קנה כדלקמן ס"ז משא"כ בקידושין דעלמא דצריך שיכוונו שניהם לקידושין צריכין לידע שיש עדים שעל ידם מתקיימין הקידושין אבל עכ"פ גם ביבום לא קנה בלא עדים כיון דחב לאחריני דע"י יבום נעשית א"א לחייב מיתה להבא עליה ל"מ הודאות בע"ד וצריך עדים לקיום הדבר וראיה גמורה דבביאת יבם א"צ שידע היבם דעדים רואים דהא מבואר בפר"ג דף נ"ד ישן לא קנה ביבמתו דאמר קרא יבמה יבא עליה עד דמיכוין לשם ביאה ומוקי לה התם בישן לגמרי אבל מתנמנם קנה ואם איתא דצריך שידעו דהעדים רואים אותם הא ישן ממש אינו יודע בשעת ביאה כלום וקרא למה לי לר"י להביא אע"כ דבזה כ"ע מודו דא"צ שידעו מהעדים.

ב"ש סוף סק"א אם בא עליה בלא עדים אז צריך לקדשה מאחר דאין כאן קידושין דאורייתא ולא חיישינן שמא יאמרו דביאה לא קנה כיון דליכא כאן קנין דאורייתא אלא מדרבנן עכ"ל ובנטע שעשועים סימן ס"ט תמה מניין לנו לחדש אסור דרבנן שאין לו רמז בתלמוד עיי"ש והנה לשון ריא"ז שבש"ג בפרק ב"ש שאם לא כנס היבם יבמתו ולא נתייחד עמה בעדים ושניהם מודים שבעל בלא עדי יחוד לא נקנית לו באותו הביאה קנין גמור וא"י לפטרה בגט בלא חליצה שכשם שקידושין וגירושין צריכין עדים כך יבום וחליצה צריכין עדים כמבואר בקונטרוס הראיות עכ"ל מדכתב דלא נקנית באותה ביאה קנין גמור משמע קנין קצת מיהא קנה וכהב"ש ומי יודע ראיותיו ואפשר טעמו עפימ"ש ביד המלך פ"א מהלכות יבום דלחומרא קונה ביאה בלא עדים כיון דהוה ספק אם קידושין תופסין ביבמה ואם אין תופסין ביבמה לשוק אפילו לא נתייבמה לא דמי לגיטין וקידושין דנ"מ לענין אם נתקדשה לאחר עיי"ש אלא דזה הוה ספק דאוריי' כדמספ"ל לשמואל ביבמות דף צ"ב ע"ב אם מ"ש לא תהיה אשת המת חוצה לאיש זר היינו שלא תהא בה הויה עיי"ש ומ"מ י"ל אף דהוה ספק דאורייתא מ"מ הל"ל אוקמוה אחזקתה דלא נקנית ליבם ביבום בלא עדים וא"צ גט אף דהוה ספקא דדינא רק מדרבנן לא מוקמינן אחזקה כמ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין גבי נתן הוא ואמרה היא דרק מחומרא דרבנן מקודשת דמן התורה מוקמינן לה אחזקתה וגם בד"מ כתב דבא עליה בלא עדים אינו קונה קנין גמור וצריכה גט וחליצה ומ"ש הנטע שעשועים דהד"מ דמצריך גט היינו למאמרו זה אינו דהרי ציין הד"מ אות ג' על מ"ש הטור ואם בא עליה בלא מאמר קונה קנין גמור דבעינן עדים לזו ובלא עדים אינו קונה ק"ג וצריכה גט וחליצה.

אך מניין להריא"ז זה דביאת יבם צריך עדים למה בלא עדים צריכה גט מדרבנן נ"ל דביבמות דף צ"ו ע"ב איתא דעשו ביאת קטן בן תשעה כמאמר בגדול ודעת התוס' בפ"ק דקדושין דף י"ט דהיינו מדרבנן דכן משמע להו הלשון דחכמים עשו ומן התורה לאו כלום הוא ובחידושי רשב"א שם הוכיח כן בראיות ובחידושי רמב"ן ביבמות שם כתב כיון דביאתו א"צ דעת קונה מן התורה וא"כ קשה לדעת תוס' ורשב"א ומה נעשה להוכחות הרשב"א ונראה לפימ"ש רמב"ם בפ"ו מה"ג ה"י דקטנה אינה עושה שליח קבלה אע"פ שחצרה קונה לה גיטה כגדולה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעה גמורה ומ"ש בהשגות טעם אחר דאתם גם אתם מה אתם בני דעת אף שלוחכם שהשליח והשולח צ"ל בני דעת עיין פנ"י בגיטין דף ס"ד ע"ב בסד"ה נערה המאורסה דל"ל בזה טעם הראב"ד כיון דאיתא בדנפשה וזה הכריח לרמב"ם לומר טעם זה עיי"ש ומה שהקשה שם בדף ס"ה ע"ב בד"ה משנה קטנה על הרמב"ם דא"כ קטנה היכא מתגרשת הא צריך ע"ח או ע"מ ואין עדות לקטן לק"מ דא"צ להעיד רק על אמירת הבעל ועל מעשה הבעל דהא אפילו זרק הגט לחצרה מגורשת וא"צ אמירתה או מעשיה משא"כ אם עשתה היא שליח קבלה צריכין להעיד על עשייתה ויותר מזה כתב בשו"ת נוב"ת בסימן נ"ג לרמב"ם הא דמהני מדרבנן קידושי קטנה הרי אין לה עדים משום דהעדים אין מעידים על מעשה הקטנה רק מעידים שפלוני קידש את פלונית ועיין בשו"ת הרא"ם ח"ג סימן ל"ז סוף אות י"ד דסתר מ"ש הנו"ב דכונת הרמב"ם הוא דוקא בדבר שהוא חוב לקטן והרי דחזינין אף דיכולה קטנה לעשות שליח ומהני עשייתה רק משום דאין עדות לקטן הוי עשייתה בלא עדים וא"כ ה"נ אף דביאת קטן בן תשעה ביבם דא"צ לייבמה בדעת היה בדין להועיל ואין חסרון מחמת שאין לו דעת גמורה מ"מ כיון דאין עדות לקטן הוי כבא עליה בלא עדים לכן לא קנאה מן התורה ומינה כיון דעשו ביאתו כמאמר בגדול להצריך גט וחליצה הרי גם בלא עדים קנה מדרבנן דהרי בעלמא אין עדות לקטנה אפילו מדרבנן דאם עשתה הקטנה שליח לקבלה אינו כלום.

אמנם לפימ"ש לעיל דאפילו אותם הסוברים דצריך עדים על ביאת היבם מודים דא"צ היבם לדעת שיש עדים א"כ יש לחלק דבשלמא במינוי שליח לקבלה דצריך עדים משום דהוה שבערוה צריך נמי שתדע האשה דהדבר מתקיים ע"י ראיית העדים לכך בקטנה שאין לה דעת גמורה אין עדית לקטנה משא"כ ביאת יבם דא"צ כלל שידע היבם אם יש עדים מה אכפת לן אם אין לו דעה גמורה ובהכי מתיישבת ברווחא יותר תמיהת הפנ"י הנ"ל על הרמב"ם איך מתגרשת הקטנה הא צריך ע"ח וע"מ דכיון דמתגרשת בע"כ וא"צ דעתה א"צ ג"כ שתדע מן העדים משא"כ אם מינתה שליח קבלה דבלא דעתה לא נעשה שליח צריכה שתדע שיש עדים והדבר מתקיים עם העדים לכן אין עדים לקטנה שאין לה דעת גמורה וצ"ע דעדיין י"ל כיון דמינוי השליחות סגי בדעת קלישתא דידה וא"צ דעת גמורה ומ"מ אין עדות לקטן ה"נ ביבם אף דגוף ביאתו קונה בלא דעתו מ"מ אין עדות לקטן ואין הטעם כלל משום שצריך שידע דהדבר מתקיים עם העדים גם הנו"ב שם סכ"ד כתב הטעם של רמב"ם משום דחוב היא לקטנה שמתגרשת אף דמדעתה רוצית בגט כיון דאין דעתה שלימה לכן אין עדות לקטנה וא"כ ה"נ גבי יבם דע"י יבם נאסר בקרובתיה מדאורייתא חוב הוא לו.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה