אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק ב הלכות יבום › סימן קסג

ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות יבום · סימן קסג

סימן קסא

ס"א לא בראוי בשו"ת מהרא"ש סימן קמ"ט כתב בין לענין יבם בין לענין בכור כל שחייב המוריש מס למלך כל נכסיו נקראים ראוים ואין בכור ולא יבם נוטלים כלום ואפילו במטלטלין והב"מ הקשה איך ס"ד דהמלך יקרא מוחזק במטלטלין הא עשויים להבריח מן המלך כמכל אדם ומ"ש מלך משאר ב"ח את"ד ולק"מ דהא מבואר במרדכי ס"פ לא יחפור דקהל נקראים מוחזקים לענין מס המלך נגד כל ספ"ק מדאמרינן בפרק איזהו נשך דף ע"ג ב' מוהרקייהו דהנהו בי טפסא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לשתעבד למאן דיהיב ומדאמר בי טפסא דמלכא מנח אלמא חשוב המלך כמוחזק במס של כל אחד ואחד וכל היכא דאיכא שום ספקא ושום טענה שאינה ברורה ליחיד ליפטר מן המס אמרינן דדמ"ד ומוהרקייהו בי טפסא דמלכא מנח עד שיברר הדבר שהוא פטור עכ"ל הרי דלאו דוקא בקרקע חשוב המלך מוחזק אלא אף במטלטלין דאל"כ כשהיחיד אין לו קרקע יחשב היחיד מוחזק וע"כ לאו מטעם התוס' שבפחז"ה משום דהקרקעות עיקרן של המלך והרי פרש"י בפא"נ שם דגוף האנשים עבדים למלך דדמ"ד והרי האנשים אינן עיקרן של מלך וכ"פ רמ"א בחו"מ סימן ד' דלענין מס חשובין הקהל מוחזקים נגד יחיד מה"ט וכ"כ בחידושי רמב"ן פחז"ה דף נ"ה ורשב"ם דשעבוד המלך עדיף משאר שעבודים וכגבוי דמי וא"כ מה זו טענה דמטלטלין עשויין להבריח דהא כן יסד המלך אף דעשויין להבריח יהא כגבוי ודדמ"ד דכן דינו שיהא כמוחזק אף במטלטלין וכמבואר במרדכי הנ"ל דזה דד"מ שיהא כמוחזק ול"ד לב"ח כיון דעשויין להבריח לא סמכה דעת המלוה עליהן ולא על בטחון המטלטלין הלוה לומר עליהן נכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה אבל במס כן יסד המלך אף שעשויין להבריח יהא חשוב כמוחזק ועוד בשלמא לענין חוב דנכסי דלוה גופן של לוה רק יש למלוה שעבוד כשסמך עליהן דנעשין ערבין בעד החוב לכן במטלטלין דלא סמך עליהן ליכא שעבוד עליהן אבל במס למלך דחשובין כגבוי למלך ומונח באוצר המלך הרי אף שהן ביד אחר הן כפקדון בידו ואטו בפקדון נאמר כיון שיכול להבריחן לא יחשב המפקיד מוחזק וכמו חוב דא"י המלוה למוכרן רק במעמ"ש מתק"ח הלכתא בלא טעמא או בשטר בכומ"ס אבל פקדון יכול להקנות דחשוב לעולם ברשות מפקיד.

ועוד לפימ"ש בחידושי רמב"ן פחז"ה דף מ"ג ע"ב אהא דאמרינן שם והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא וז"ל ותמהני למה צריך לומר כך ונ"ל משום דאמרינן בעלמא נכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה ואמרינן בערב דהוה אסמכתא ולא משתעבד אלא משום בההוא הנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה לפיכך המטלטלין דומין לאסמכתא שאם לא יפרענו ולא ימצא קרקעות וימצא מטלטלין שיפרע מהם וצריך למכתב דלא כאסמכתא אבל הקרקעות עיקר שעבדו עליהן ולא הלוהו אלא ע"מ ליפרע מהן וכי כתב הכי גלו אדעתייהו דעיקר שעבודיה נמי שוי אמטלטלי ושווינהו לנפשיה דומיא דמקרקע עכ"ל וא"כ הרי כתב הראב"ד שאין דין אסמכתא לעו"ג הובא במג"א סימן תמ"א סק"ב.

ולכאורה נראה דזה תליא בפלוגתא המבואר בחו"מ סימן שס"ט ס"ו דלדעת המחבר שם המבריח מכס המלך הוי גוזל ודעת י"א בהג"ה דלא הוי רק הפקעת הלוואתו ומשום דדעת המחבר וסייעתו דמלך חשוב מוחזק וכגבוי דמי משא"כ דעת הי"א לא חשוב כמוחזק והוי רק הפקעת הלואתו אלא דקשה למה סתם רמ"א בחו"מ סוף סימן ד' דמלך והקהל הבאים מכחו של מלך חשובין מוחזקין לענין מס.

ובגוף הדין העלתי לעיל סימן קוף ס"ב דלא קי"ל מחמת מס יחשב ראוי ולהכי השמיטו הפוסקים הך דשמואל דפחז"ה דף כ"ה ורמ"א דבחו"מ סס"ד דחשוב למלך מוחזק במס היינו בגוף סך המס אבל לא לענין הנשאר אחר כך נותר על המס והרמ"א בסימן רע"ח דכתב דקרקעות הוי ראוי לענין בכור או משום דכמ"י כ"כ אין להוציא מיד שאר היורשים דכל ספק חשיבי יורשים הפשוטין מוחזקים כמ"ש בסימן רע"ז סי"א לענין ספק אי הוא בכור ועיין בשער משפט ר"ס רע"ח או דס"ל דבקרקעות שאני כמ"ש התוס' בב"ב שם משום דעיקרן של מלך.

והנה בדברי מהרא"ש סימן ר"ב מוכח דבספקא דדינא לא אמרינן דחשוב היבם הממע"ה נגד שאר יורשי אחיו וכן ס"ל להר"א דו בוטין ומקור ברוך שהביא בכנה"ג אות ד' וכן נוטה דעת שער משפט בסימן רע"ח ולפ"ז נ"ל לדינא לענין אם המת אחי היבם חייב מס למלך דבין נשאר מטלטלין ואין היבם ולא יורשי האח המת תפוסים בהם בין נשאר קרקע נוטלן היבם כי יש ס"ס שמא לענין מס לא חשוב ראוי כדמוכח מהפוסקים שהשמיטו הך דבב"ב דף נ"ה הנ"ל דלא כהנמ"י ורמ"א בחו"מ סימן רע"ח ואת"ל דחשוב ראוי שמא כמהרי"ו ורשד"ם סימן רל"ח בחאה"ע דגם בנשאר חוב מהאח המת נוטלן היבם דאין דין ראוי שלא ירש היבם רק אם אבי האח המת מת אחר בנו אבל אם שאר יורשים תפסו המטלטלין לא מהני ס"ס ליבם להוציא מהם.

הג"ה וי"א דיבם נוטל במלוה ובשאר ראוי רק שאינו נוטל בראוי של אביו אם מת אחר אחיו זה דעת מהרי"ו סימן מ"א ודעת מהר"ם אלשיך ודעת רשד"ם ורמ"א לא ראה רק ראיה אחת במהרי"ו אבל רשד"ם ומהר"ם אלשיך הרבו בראיות והנה מהר"א ששון הביא מן הטור דלעיל סימן סמך דיבם אינו נוטל מששבינות שעשה אחיו המת ונשא אחיו ולא פרע עדיין זה ששלח לו האח המת שושבינות אף דשושבינות כמלוה עיי"ש וזה קשה יותר על מהר"ם אלשיך שהוכיח מן הטור שבכאן דיבם יורש מלוה שהיה לאחיו המת אצל אחרים עיי"ש ולע"ד נראה לפימ"ש תוס' בפמ"ש דף קמ"ה ע"ב אהא דאין הבכור נוטל פ"ש בשושבינות אף למ"ד דבמלוה נוטל פ"ש דשושבינות גרע דשמא לא יפרע לעולם לכן לכ"ע הוה ראוי והמרא"ש רצה לתרץ מכח דברי תוס' אלו אלא דדחהו דתוס' קיימא אהא דהאב שלח שושבינות עם בנו לאחר בשם כל בניו ואז הדין דהשושבינות חוזר לאמצע לכל בניו וכשמת האב עדיין לא נשא בנו ולא שמח עמו זה האחר שנשתלח לו השושבינות עד אחר מיתת אביו לכן בשעת מיתת האב היה ראוי דשמא לא יתקיימו כל התנאים שיש בחיוב חזרת השושבינות לכן חשוב ראוי עיי"ש ואני אומר אפ"ה מ"מ חזינן דזה גרע ממלוה כל זמן שלא נתקיימו תנאי חיוב חזרת השושבינות והרי מהרי"ו ומהר"ם אלשיך כתבו דלמה במת האב לאחר מיתת בנו אין היבם נוטל חלק אחיו המת דהוה ראוי ובמלוה נוטל חלק אחיו ותרצו משום דמעולם לא היה בעין אצל אחיו חשוב ראוי משא"כ במלוה שהלוה אחיו היה כבר אחיו מוחזק במעות טרם שהלוה עיי"ש וא"כ תינח מלוה שגם אחר שהלוה מעות נעשה חוב ברור לא נעשה מעולם ראוי אבל שושבינות מיד ששלח אחיו השושבינות דנעשה ראוי מכח דשמא לא יבא לידי חיוב חזרה לעולם א"כ כבר נפסק ממה שהיה מוחזק מעיקרא לכן אף דאחר שנשא האח ונעשו כל תנאי החיוב כמלוה מ"מ הוי כמו שלא היה ביד האח מעולם וכמו שכר פעולה דכתב המרדכי ר"פ י"ב דאפילו למ"ד מלוה לא חשוב ראוי מ"מ זה שלא היה בידו מעולם חשוב ראוי ועיין בברכות בפרק שלשה שאכלו דף נון ע"ב בהא דתנן מטה שנגנבה חציה או שאבדה חציה או שחלקוה אחין או שותפין טהורה החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא למפרע לא כיון דפלגוה פרח לה טומאה מינה ה"נ כיון דנעשה ראוי אף דאח"כ נעשה חוב ברור מ"מ כבר פקע שם מוחזק רק אח"כ פנים חדשות הוא מכאן ולהבא והוי כמו מעולם לא היה חוב זה ביד האח המת לכן לא יירשנו היבם.

ונראה דה"ד לפי מה דקי"ל אין ברירה אבל למ"ד י"ב בתנאי כדאיתא בפרק כל הגט דף כ"ה ע"ב בהרני בועלך ע"מ שירצה אבא דאמרינן כשרוצה האב הוברר למפרע ומקודשת למפרע ה"נ בשושבינות דניתנו על תנאי שאם יחיה המשלח וישא אשה כרכהו אם פנויה או נשואה או בתולה ויעשה שמחה כרעהו אזי יחויב להחזיר לו השושבינות וכיון דהוברר למפרע דנתקיימו התנאים הרי מעיקרא היה מלוה ממש ולא ראוי.

ולפ"ז מתורץ קושית מהרא"ש על הטור שכתב היכא דעשה האח שושבינות מנכסיו שאין היבם יורש אותו והרי אוקים שמואל מתניתין דאחין שעשו שושבינות בחי' האב ביבם עסקינן דמשמע טעמא שעיקר הנכסים היו של האב אבל אם האח עשה מנכסיו היבם יורש דאל"כ אמאי נקט מתניתן בחיי האב עיי"ש שנדחק לתרץ ולפימ"ש א"ש כיון דאם עשה האח שושבינות משלו תליא בפלוגתא דברירה י"ל בפלוגתא לא מיירי כדאיתא בפ"ק דיבמות דף טית ולפ"ז מוכח אם יש ברירה היה היבם יורש השושבינות משום דהוברר למפרע דהיה עומד להיפרע ונעשה מלוה גמורה אלא דאנן קי"ל א"ב הרי מוכח להטור ג"כ במלוה גמורה היבם יורש.

וכ"ז שיש ליבם ההלוואות אחיו דוקא בהקרן ולא בהרבית דזה לא היה מעולם ביד אחיו ועיין בחוו"ד סימן ק"ע סק"ו ובנתיבות ס"ס פ"ב וסימן קכ"ט ס"ה וצ"ע למה מהרי"ו ומהרם אלשך סתמו.

ס"ג ואפילו היה אחד מהם מוחזק כ"כ הרא"ש וקשה די"ל הרא"ש לשיטתו דפסק בפרק כיצד הרגל ובכמה דוכתי דתפיסה מספק ל"מ אבל רמב"ם ומחבר ס"ל דתפיסה מהני ומצאתי בב"מ הקשה נמי הכי ונראה לפימ"ש תוס' בפ"ק דגיטין דף י"ד ע"ב בד"ה וחכ"א יחלוקו דבכ"מ אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה זולת היכא דאשכחן בהדיא יחלוקו עיי"ש הרי אף דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה מ"מ לפעמים פסק הש"ס יחלוקו אף דיש לאחד חמ"ק ה"נ כיון דסתם הש"ס יחלוקו ומשמע אף היכא דאחד מוחזק ועל הרוב כשיבם היבם מסתמא החזיק בנכסים וכמ"ש הב"מ לכן סתמו המחבר כיון דהש"ס הוציא זה מהכלל דהממע"ה וריטב"א כתב טעם כיון דמחמת ירושה הם באים ודמי כמו דתפיסי בהו תרוייהו לא בעי לאפוקי מנייהו למיעבד שודא דדיינו ושודא דעביד רבנן שיהיו חולקים בהם ודינא דכד"ג ליכא נמי הכא מה"ט דתפסי בה תרווייהו ואיכא דרד"מ לכל חד וחד עכ"ל.

ס"ה אין חוששין לדבריו משום דקם דינא א"י לבוא בממ"נ בחו"מ סימן רס"ח ס"ג פסק רמ"א דוקא אם כבר נפסק הדין וכאן לא כתב דדוקא אם כבר נפסק הדין רק סגי אם כבר חלקו ונ"ל דבתה"ד סימן ש"י כתב כיון דנפסק הדין אסח דעתו ונתייאש ויל"ד נימא ג"כ דאסח דעתו ונתייאש גם בלא נפסק הדין כיון דא"י להוציא מחברו וצ"ל כמ"ש הרא"ש בב"מ פא"מ סימן טית אהא דראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר דלא נתייאש דמימר אמר היום או למחר אתפוס משלו עיי"ש וא"כ ה"נ אף להוציא מחברו כיון שמוחזק עכשיו מ"מ לא מתייאש דסובר לאח"ז אתפוס משלו ותפיסה מהני לכ"ע בזה כמ"ש הטו"ז שם לכן דוקא בנפסק הדין עפ"י ב"ד מתייאש כמ"ש תה"ד או משום דא"כ מה כח ב"ד יפה קם דינא כמ"ש המלחמות ד' בפרק החולץ שם אבל כאן דאפי' אחד מוחזק חולקין כדלעיל ס"ג וא"כ ל"מ תפיסה לכן אחר שחלקו אפילו מעצמם כבר נתייאש וזכה היבם בהחצי כשבא לידו ואף דתה"ד כתב גם בדין דכאן דוקא אם כבר חלקו עפ"י ב"ד מ"מ לא ס"ל להרמ"א כן דגם הש"ך השיג שם על תה"ד בזה ואח"כ ראיתי בתומים בסוף קיצור תק"כ כתב ג"כ הטעם דצריך פסק ב"ד דכח ב"ד יפה להפקיע והפקר ב"ד הפקר וכבר קדמו המלחמות ד' וגם בתה"ד ל"ל טעם זה דבפירוש כתב משום דע"י שפסקו הב"ד אסח דעתיה ונתייאש עוד כתב בתומים שם דבהך דחו"מ סימן רס"ח אין כאן שום דבר המוכיח שנתייאש ולכך צריך העמדה בדין משא"כ הכא אף דחלקו מעצמם יש דבר המוכיח ומברר דנתייאש כיון דבעצמו נטל רק מחצה עיי"ש.

והש"ך בס"ס הק"כ הקשה על תה"ד דאם טעמא בספק ויבם דקם דינא משום דנפסק בב"ד נתייאש מה אמרו בש"ס דפלוגתא דר"א ור"י בפלוגתא דאדמון ורבנן במי שהלך למדה"י ואבדה לו דרך שדהו באחד שלקח מארבע והרי התם לא נפסק בב"ד ונ"ל דס"ל להש"ס דר' אבא ור' ירמיה ס"ל תרוייהו דאחר שפסקו ב"ד לחלוק אסח אדעתיה ונתייאש דסתמא פליגי בין לא שמענו מן הספק דנתייאש בין שמענו אלא דר' ירמיה ס"ל אף דמכח ספק ופסק ב"ד נטל היבם מחצה מ"מ אם באמת הספק אינו בנו בא לידו באיסור ע"י טעות והיכא דבאיסורא בא לידו לא מועיל יאוש וליכא יאוש וש"ר דרשות יורש לאו כרשות לוקח כדאיתא ר"פ הגוזל ומאכיל וכ"ש בקרקע דלא מהני יאוש ור' אבא ס"ל דזה לא חשוב באיסורא בא לידו כיון דע"י ספק ובדין מגיע לו חצי אך כתבו תוס' בפח"ה דף מ"ד בד"ה דוקא דבקרקע נמי מהני יאוש אלא בקרקע אין רגילין להתייאש כשישראל גזלה שאם לא יוכל להוציאה מידו משום דלא ציית דינא יוציאנה מיד בנו עכ"ל וא"כ ה"נ בספק ויבם נהי דע"כ חולקין מספק אפי' ציית דינא לא מתייאש דיוציא מיד בנו בממ"נ לכן דוקא אם החלוקה ע"י ב"ד אסח דעתו ונתייאש אבל במי שאבדה לו דרך שדהו בארבעה שמקופין שדהו דגם מיד בניהם אינו יכול להוציא מתייאש גם בלא פסק ב"ד ומה דדחי הש"ס ר"א אמר לך אנא נמי כאדמון ושא"ה דא"ל דרכי חד גבך היינו די"ל דטעמא דר' אבא נמי לאו משום יאוש דאם היה מטעם יאוש מה זו טענה דדרכי גבך וכבר נתייאש אצל הארבעה.

וא"ל מה קאמר ר' אבא כרבנן בשלמא רבנן דמיירי בלוקח הוי יאוש וש"ר דמהני אפילו באיסורא אתי לידו דמוכר אבל ר' אבא דמיירי בבני יבם ליכא ש"ר וי"ל דזה חשוב באיסורא בא לידו דזה לק"מ לפימ"ש תוס' בפרק לולב הגזול בדף למ"ד ע"ב בד"ה וקרקע דש"ר לא שייך בקרקע וגם למאי דכתבו תוס' שם כיון דטעמא דיאוש לא קני משום דבאיסורא אתי לידו א"כ גבי קרקע נמי אם נתייאש קודם שהחזיק בה הלוקח קונה הלוקח מ"מ י"ל לפימ"ש מהר"י מטראני שבאס"ז כתובות דף ק"ט וז"ל אי שתקת שתקת פירש אתפרש עמך בדמי הדרך ואם לא שתקת ותרצה אותה בחנם אני אלך לאותם שמכרן לי באחריות ואומר לכל אחד אתה מכרת לי שדה שלימה וזה בא ותובע ממני דרך בואי ותפצו לי והם יבואו עמך ולא תוכל לדיין עמהם ואלה הם דברים בעלמא לרווחא דמלתא אלא אף עפ"י שלא הלך להם כך הדין נותן כיון שמכחם הוא בא שכמו שהם דוחים אותו כך הוא דוחה אותו עכ"ל והיינו למאי דס"ל להגמרא ביבמות דר' אבא כרבנן ובלאו טעמא דאי שתקת קם דינא ע"כ הך דאי שתקת רק לרווחא דמלתא ויש להבין מה צורך לרווחא מאחר דבלאו ה"ט זוכה בדין ונראה משום דאיתא בשבת פרק כל כתבי דף ק"כ אהא דתנן ואם היו פקחין עושין עמו חשבון אמר רבא בירא שמים עסקינן ולא ניחא ליה דליתהני מאחרים ובחנם נמי לא ניחא ליה דליטרח ופרש"י דלא ניחא ליה דליתהני מאחרים בזכיה דהפקירא דידע שלא מרצונו הפקירו עיי"ש לכן רבא לשיטתו קאמר נמי הכא נהי דבעל הדרך נתייאש ולוקח זה זכה מהפקר מ"מ יאמר נא בעל הדרך שלוקח זה אינו ירא שמים ונהנה משלו לכן לרווחא דמלתא שירוויח להנצל מלזות שפתים אומר לו הלוקח אי שתקת ואתפשר עמך וא"ל שתקת אסלק עצמו מן עקשות פה ולזות שפתים ומהדרנא שטרא למריה נמצא אני נהנה ואתה בעל הדרך לא אסר כיון שאם מהדרנא שטרא למריה גם כן לא תזכה בהדרך אפילו מירא שמים.

ועכ"פ מהך דאי שתקת מוכח דמיירי בלוקח באחריות כמ"ש מהרימ"ט וא"כ ליכא שינוי רשות כמ"ש נמ"י פחז"ה דף מ"ד והובא ברמ"א חו"מ סימן שס"א ס"ה דאם מכר באחריות לא הוי שינוי רשות.

ובזה ארווח לן מה דקשיא טובא כיון דהש"ס ביבמות ר"ל דר"א ור"י בפלוגתא דהנהו תנאי דפליגי רבנן ואדמון ור"א כרבנן למאי מייתי הא דאמר רבא דא"ל אי שתקת דאדרבה מייתי חובה לנפשיה דהא בזה דאי שתקת דחי הש"ס דר"י אמר לך אנא נמי כרבנן ונהי דתחלה ס"ל להש"ס דזה רק לרווחא דמלתא וכמ"ש מהרימ"ט מ"מ טוב יותר לשתוק מזה מלתת אצבע בין שיני הדוחה ומצאתי בתומים בסוף קיצור תק"כ שתמה נמי הכי ולפמ"ש הוכרח לזה וכמ"ש.

ולפי"ז א"ש דברי רמב"ם בפט"ו מהלכות טוען הי"א שכתב אם היו ארבע השדות לאיש אחד שקנה אותם מארבעה אין לו עליו דרך שהרי אומר לו עתה אם אחזיר לכ"א שטרו אין אתה יכול לעבור על אחד מהן ואני קניתי מכל אחד מהן כל זכות שיש לו שהקשו האחרונים כיון דפסק בפ"ה מהלכות נחלות ה"ד דקם דינא כר' אבא מה צ"ל הטעם בהלכות טוען הטעם דמהדרנא שטרא למריה ולצרפו לטעם ואני קניתי מכל אחד מהן כל זכות שיש לו ולפימ"ש א"ש דקשה לו מאחר דקי"ל כרבי אבא דקם דינא למה אמר רבא אי שתקת ואם רבא לא ס"ל כר"א אלא כרבי ירמיה למה פסק הריף כר"א אע"כ דרבא אמר זה אף דקם דינא דזכה הלוקח מחמת דכבר נתייאש בעל הדרך מ"מ ירא שמים אינו יוצא בזה דלשיטתו אזיל רבא בהא דפרק כ"כ וכ"פ הרמב"ם בפכ"ז מהלכות שבת הכ"ד והיינו לרווחא דמלתא כמ"ש מהרמי"ט וכן ס"ל להש"ס בהא דאמר ר"א כרבנן רק ר' ירמי' דחיק לומר אנא דאמרי אפילו כרבנן וטעמא דאי שתקת מועיל לבדו בלא טעם דקם דינא אבל הש"ס ור"א ס"ל דטעם דמהדרינא שטרא למריה היינו רק לומר כיון דבלא"ה לא מצי לאתהנית ה"ל זה נהנה וזה לא חסר והרי אם מ"מ הדרך אינו של לוקח יוכל למחות בו כמ"ש בנוב"ת סכ"ד דמי שרוצה לדור בחצר חברו דלא קיימא לאגרא אין שום ה"א שיכוף זה את חברו שיניחנו לדור בחצרו חנם דזה נהנה וזה לא חסר וכתב שם כן גם לדעת הרמב"ם עיי"ש והובא בפ"ת סימן ק"ט לחו"מ לכן ס"ל לר"א והש"ס דזה ל"מ רק אם כבר אין הדרך של בעליו דכבר נתייאש וקם דינא רק ירא שמים אינו רוצה ליהנות ממה דהפקיר חברו בע"כ דזה דוקא כשזה חסר וזה נהנה אבל כאן דלא מצי ליהנות א"כ לא חסר והדרך עתה אינו שלו ליכא בזה משום יראת שמים לכן כתב הרמב"ם שני הטעמים כמו דס"ל לר' אבא ורבא.

ואפשר לזה נתכוין הרמב"ם בפ"ה מהלכות נחלות ה"ד שכתב ז"ל מת היבם אחר שחלק עם זה הספק ובאו בני היבם הראוים לירש אביהם אע"פ שיש לזה הספק לומר אם אחיכם אני תנו לי חלק בירושה זו ואם איני אחיכם החזירו לי החצי שלקח אביכם אין לזה הספק בנכסי אביהן עמהן כלום ואין מוציאין מידן עכ"ל דקשה למה הוסיף ואין מוציאין מידן כיון דכבר כתב דאין לזה כלום והרי הרי"ף פסק כר"א לגמרי ואין בזה ספק לדעתו אלא לפימ"ש א"ש כיון דר"א ורבא בחד שיטתא ור"א כרבנן ואמר רבא נמי טעמא דאי שתקת כדי שגם ירא שמים יפטור וא"כ בהא דיבם דל"ל מהדרינא שטרא א"כ ירא שמים אינו רוצה ליהנות ממה שנתייאש חברו ור"א לא אמר רק קם דינא והיינו הדין כן דאין לב"ד להוציא מידם אבל ירא שמים מעצמו אינו רוצה בזה ליהנות ממה שהפקיר חברו שלא מרצונו.

ופרש"י ביבמות שם ואבדה דרך שדהו ששכחו על איזה מן הרוחות היתה ובכתובות על המשנה שם פרש"י ואבדה דרך שדהו שהחזיקו בה בעלי השדות שבוצריו ויל"ד למה ביבמות פירש ששכחו ולפימ"ש ה"ט דביבמות דהש"ס בא לומר דר' אבא כרבנן והיינו משום דאסח דעתיה ונתייאש כיון דע"י חסרון ידיעה נטל היבם פלגא לא חשוב באיסורא בא לידו דגם חכמים דס"ל דאין לו טענה על הלוקח משום דנתייאש והיינו דוקא אם שלא בגזלונותא במזיד החזיקו בהדרך אלא ע"י שכחה לכן מהני יאוש אבל אם בגזל החזיקו אף דזה מ"מ מתייאש לא זכו ושינוי רשות ליכא כשקנה באחריות א"כ ע"כ טעמייהו דחכמים לא משום יאוש אלא משום אי שתקת.

ולפימ"ש בנוב"ת שם המרדכי שהביא רמ"א בחו"מ סימן שס"ג ס"ו בהג"ה שכתב הטעם שלא יכול לכופו לדור בו בחנם משום דאי בעי בעל החצר להשכירו היה יכול משמע שדבר שא"י להרויח בו יכול זה לכופו אף לכתחלה עיי"ש י"ל דבזה פליגי הס"ד בגמרא דר"י דלא כחכמים ומאי דדחי ר"י א"ל טעמא דחכמים משום די"ל אי שתקת דהיינו דר"י ס"ל לעולם לא מהני בזה יאוש אלא מ"מ י"ל הלוקח א"ל שתקת מהדרנא שטרא למריה ולא תוכל להרויח לכן אף דהדרך עדיין שלך כופין עמ"ס דאני נהנה ואתה לא חסר והס"ד דש"ס ס"ל דאם לא זכה הלוקח ביאוש והדרך עוד של בעל ראשון לא כופין אותו אף דזה נהנה וזה לא חסר וכמו דכתב הנו"ב דאין שום ה"א שיכוף זה את חברו שיניחנו לדור בחצרו חנם.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה