ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות חליצה · סימן קעד
ס"א חולצת בפ"ב דיבמות דף כף אמר משום דגזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה והקשו תוס' הא גמר ביאה נמי אסור דהיבמה נקנית בתחלת ביאה ומ"ש תוס' דלאו דוקא נקט דוחק גדול דיותר ראוי לגזור תחלת ביאה אטו גמר ביאה מלגזור אטו ביאה שניה והנה בעל מימרא שם הוא רבא ונ"ל דרבא לשיטתו דאמר בכתובות דף נ"א ע"ב דאנוסה שריא לישראל אף דסופה ברצון משום דיצר אלבשה וא"כ ה"נ גמר ביאה חשוב אונס דיצר אלבשיה ואונסא כמאן דלא עבר לכן אין לגזור משום גמר ביאה וראיתי בנוב"ת חא"ע סימן ק"נ שכתב מה דסובר ר"א דחייב על כל כח וכח היינו הבועל לא הנבעלת משום דכח שני אנוסה דיצר אלבשה עיי"ש ולא נ"ל אלא ה"ט דר"א כיון דההתחלה לא היה באונס גם מה דיצר אלבשיה אח"כ לא מיחשב אונס כמו דקי"ל לענין שומרים תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דה"נ הכניס עצמו ברצונו מתחלה ואח"כ מצאתי בפנ"י בכתובות שם שכ"כ הא דחייב לר"א על כל כח וכח ולא אמרינן דיצר אלבשיה וחשוב אונס משום דהכניס עצמו לזה מתחלה ברצון וא"כ כאן דתחלת ביאת היבם משום מצות עשה דיבום אין עליו אשם על גמר ביאה דיצר אלבשיה וחשוב אונס ואף דעושה מעשה ול"ד לאשה דאינה עושה מעשה מ"מ הרי הנו"ב שם כתב דגם אם האשה מהדקת עצמה לו בסוף ביאה ועושה מעשה חשובה אנוסה ואח"כ מצאתי שהפלאה בכתובות שם תירץ קושית התוס' כן והובא בישרש יעקב ביבמות שם ומה שתמה הישי"ע שם על הנו"ב שכתב דגם כשהאשה עושה מעשה חשובה אנוסה דסותר ד"ע שכתב דבבועל ל"ח אונס בכח שני עיי"ש לק"מ דמטעם אחר ס"ל לנו"ב דבועל ל"ד לנבעלת דאשה דעתה קלה או משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא או משום דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו כי האיש ברצותו חורש ברצותו פורש משא"כ האשה לכן יצר אלבשה יותר וחשובה אנוסה.
ואם עבר ובא עליה קנאה ביש"ש פ"ב דיבמות ס"ג תמה מ"ש חייבי עשה מח"ל ועשה הלא שניהם אין עולין ליבום מדאורייתא דאין עשה דוחה עשה וכן תמה השג"א בסל"ג ולולא דבריהם אפשר לומר נהי דעשה אינו דוחה עשה משום דמה אולמא האי עשה היינו לכתחלה דשוא"ת עדיף כדאיתא בזבחים פ' במתן אחד שנתערב במתן ארבע אבל אם כבר עבר ועשה אין דוחה להיפך לומר דלא נתקיים העשה דיבום דנדחה מפני העשה האחרת דהא כבר נעשה המעשה ול"ל שוא"ת עדיף ומוטב שיתקיים העשה דיבום ויתוקן מה שעבר על עשה האחרת ולא ישאר איסור באותו ביאה שו"ר. שכ"כ נו"ב בסוף הספר הובא בישרש יעקב ביבמות דף כף.
אח"כ מצאתי בישועות יעקב כאן סק"ב שהביא מהפוסקים כיון דעיקר הטעם דאין עשה דוחה עשה משום דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה א"כ כשכבר בא עליה לענין אם קנאה אמרינן להיפך מאי אולמא דהאי עשה מהך עשה וכתב על זה דקשה בחייבי לאוין ועשה מדוע לא נימא דאם עבר ובא עליה דקנאה דהרי העשה דוחה ל"ת ומצד העשה השנית נימא מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה כיון שכבר עבר ובא עליה וביחוד לשיטת ריב"א בתוס' דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אינו לוקה דהלאו כבר נדחה ולא נשאר רק העשה וא"כ קשה טובא אמאי נימא באלמנה לכ"ג דאם עבר ובא עליה לא קנאה והר"ז דומה ממש לחייבי עשה גרידא עכ"ל ולק"מ לא מבעיא לשיטת התוס' דהיכא דאין עשה דוחהל"ת ועשה דלוקה הרי גם הל"ת לא נדחה אלא דגם לריב"א כתבו תוס' בחולין בפרק שילוח הקן דף קמ"א דדוקא לענין דלא לקי על אותו לאו אבל לא מדחי לל"ת לגמרי וביבין שמועה כתב בכלל ר"כ בביאור דברי התוס' דתחלה ס"ד דלריב"א אינו מועיל הל"ת להיות סיוע ועוד לעשה שבצדו ואח"כ העלו דגם לריב"א דרק לענין ללקות הל"ת כמאן דליתא אבל לעולם מועיל להיות סיוע להעשה לאלתו יותר משאר עשה עיי"ש וא"כ ל"ל מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ובלאה"נ לק"מ דזה גופא חידוש שיהא עשה דוחה ל"ת אי לאו דילפינן מקרא בפ"ק דיבמות והיינו שתעשה העשה חד מעולה לדחות ל"ת אבל לא לעשות שתי פעולות לדחות הל"ת ואח"כ גם העשה וקצת דומה לזה מצינו בחו"מ סימן למד דעד שנצטרף לענין ממון תו אינו יכול לחייב שבועה ובסימן פ"ז סי"ב בש"ך שם דע"א המחייב שבועה והפכה על שכנגדו אינו יכול להיות עד מסייע לפוטרו משבועה דא"י לעשות שתי פעולות ונראה דהטעם כיון דלולא דגלי קרא דקם לשבועה לא היה מחייב שבועה ואין לנו ללמוד מהקרא אלא דיש לע"א כח לעשות פעולה חדא ולא שתי פעולות ומה דהש"ך בסימן פ"ז כתב בפשיטות הך סברא ובסימן למ"ד הניח בצ"ע הך סברא משום דבסימן למ"ד על מנה אחת מצטרף לחייב ממון ועל מנה אחרת מחייב שבועה ואינו עושה שתי פעולות על ממון אחד עיי"ש בכנה"ג.