ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות גיטין · סימן קמב
ס"ד הג"ה וי"א דיש להחמיר אפי' אין השליח קרוב וכו' כ"כ הטור בשם הרי"ף ובאמת תמוה איך אנן ניקו ונגזור במה דמפורש בש"ס דת"כ כר"י ולא גזרינן ונלע"ד עפימ"ש בסוף סימן קכ"ג מה דמצריכינן בזה"ז לסדר הגט בב"ד של שלשה דוקא וכבר נתחבטו בה הנו"ב ושאר גדולים דמוכח מכמה דוכתי בש"ס דלא צריך שלשה וכתבתי משום דהאידנא תקינו דהאשה נותנת שכר הסופר וע"כ אר"ח בפ"ב דגיטין דף כ"ף דיכול למפסל כל גיטי דעלמא רק משום הפקר ב"ד אקנוי אקני ליה רבנן הגט לבעל וע"כ כתב הפ"י שם דלפיכך כותבין בזה"ז בסוף הגט כדת משה וישראל דקאי על ספר תרוכין מינאי דרק מצד תק"ח חשוב הגט שלו עיי"ש והבאתי שם ראיות דלהפקר ב"ד צריך ב"ד של שלשה בשעת מעשה אף דתק"ח הוא מכבר ואם כן י"ל מה דפליגי ר"י ור"ח אם צריך ליתן בפני ב' או ג' משום דקיום שטרות דרבנן ועד נעשה דיין וקס"ד דמ"ד בפני ב' ס"ל משום לשמה והרי בלא"ה צריך שלשה ככל סדור הגט אלא צ"ל דאז עדיין הבעל היה נותן שכר הסופר כבזמן המשנה וזה נתחדש בימי אמוראים אחרונים מה שאמרו בפג"פ דהאידנא תקינו רבנן דהאשה תתן שכר סופר וכן משמע שם הלשון והאידנא דלא עבדינן הכי שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא נשהייה והנה אף דבזה"ז צריך שלשה מדינא כדי לעשות הפקר ב"ד היכא דאשה נותנת השכר ומפרט לדעת הרמב"ם בפ"ב מה"ג דתקנה קבועה דהאשה נותנת השכר בכל מקום ופירש הלח"ם דהיינו אף דנכתב הגט שלא מדעת האשה ושלא במקומה כלל מ"מ השליח מצטרף לשנים והוי שלשה ול"ל דאין עד נעשה דיין בזה דאינו ענין אחד העדות עם הדיינות דאין עד נעשה דיין היינו לקבל העדות דצריך שיעמדו העדים לפני דיינים זולתן אבל מה דעושין ההפקר ביד אינו ענין לעדותו והנה ר"ח ור"י פליגי אי גזרינן דאתי למסמך אאשה או מידע ידעי ולא אמרו בגמרא דפליגי כיון דקיום שטרות דרבנן אם נגזור משום לתא דרבנן ובאמת בחידושי לגיטין כתבתי דרך נכון בזה במה דאמר שם דמנין דמייתא לה איתתא עיי"ש וצ"ל דפשיטא לו דבדבר המצוי וקרוב לטעות יש לגזור גם בדרבנן כדמצינו בכמה דוכתי דבדרבנן נמי גזרו בדבר הקרוב לטעות ובדאורייתא גזרו אף שאינו קרוב לטעות כל כך והכא ע"כ כבר חששו דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא וע"כ צ"ל בפנ"כ כמו שאמר בפ"ק דגיטין דף ג' ובפ"ב דט"ז ע"ב וע"כ אמר דפליגי אי חיישינן דסמכו על אשה או לא אם הוה חששא קרובה ואם כן י"ל ע"ז בקיום שטרות דרבנן דלא גזרינן רק בחששא קרובה ביותר אבל האידנא דאשה נותנת שכר הסופר וע"כ בכל גט צריך שלשה ואף אם אתרמי דבעל נותן לא פלוג כמו דכותבין בכל גט כדת משה וישראל והנה בזה צריך שלשה מן התורה דהא מה"ת צריך שיהא הגט של בעל דוכתב ונתן כתוב שיתן גט שלו רק מצד הפקר ב"ד נעשה, הגט שלו וצריך שלשה כמו בפרוסבול שיעשו הפקר ב"ד כמבואר בחו"מ סי' ס"ז ואם כן קרוב או פסול ואשה מן התורה אין מצטרפין א"כ שפיר יש לגזור בכל שליח שלא יבאו לסמוך גם על קרוב ואשם דלזה אין לנו ראיה מברייתא דתניא כותיה דר"י ואדרבה יש לנו למעט המחלוקת ולומר דגם ר' יוחנן מה דלא גזר הוא רק במקום דצריך שלשה רק מדרבנן.
ולפ"ז א"ש דברי הטור דכתב כששליח עושה שליח צריך ליתנו בפני ב"ד והוא מצטרף עם שנים ותמה הב"י כבר כתב הטור דשליח מצטרף וכתב הפרישה דקמ"ל כאן אף לדברי הרא"ש מצטרף ונדחק בטעמו עיין ב"ש לקמן סקט"ו ולפמ"ש נכון מאד דמה דצריך האידנא שלשה משום הפקר ב"ד היינו דוקא בשעת נתינה להאשה דנגמרו הגירושין דצריך שיהא הגט של בעל ויתן לה גט שלו לא שלה וכמ"ש התוספת בפ"ב דגיטין דף כ"ב ע"ב בד"ה והא דהא דאמר ר"ח יכילנא למפסל כולהו גיטא מ"ט משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה ליה התם אונתן סמיך דלא יהיב לה מידי דשלה הוא עיי"ש ואין בזה עסק לב"ד שנעשה בפניהם שליח ב'
סעי' יו"ד וי"א דל"מ שיאמר שליח ב"ד אני מאחר, שלא שמע שהשליח אמר בפ"נ אלא צריך שיהי' לו הרשאה וכתב הב"ש סקט"ו משום בהרשאה מבואר שאמר השליח הראשון בפ"נ וכו' דבר זה הניחו הב"מ והגהות י"א בצ"ע מפרק כל הגט ד"ל דמבעיא לרבא אם משוי שליח שלא בפניו ופרש"י אם ב"ד יכולין לעשות שליח שני שלא בפני שליח ראשון ופשטה דבין בפניו בין שלא בפניו והרי לא שמע משליח ראשון דאמר בפ"נ עיי"ש.
ולפע"ד מפירש"י אין ראיה די"ל טעם הריב"ש בזה דנהי דודאי אמר בפ"נ בפני הב"ד מ"מ לא מהני דהא צ"ל בשעת נתינה דוקא ולא קודם נתינה ותוספת בפ"ק ד"ה ע"ב בד"ה יטלנו רצו להוכיח דמהני גם קודם נתינה מדשליח אומר בפני ב"ד בפ"נ ועושה שליח שני ותרצו דעכ"פ אומר בשעה שמוציא הגט מת"י ואם כן י"ל נהי דמוכח דזה מהני י"ל דוקא בשעה שגומר שליחותו ומסתלק ועומד אחר במקומו מיד אזי מהני אמירתו בפ"נ אבל כשעושה שליח שלא בפניו זה ודאי כ"ז שלא בא שליח שני וקיבל השליחות לא נעשה במקומו עדיין דכי אפשר לשעבד את השני שלא בפניו וליכא בזה חזקה שליח עושה שליחותו גם כן א"כ אף דמניח שליח ראשון הגט ביד ב"ד עד שיבא השליח ב' הוי רק כמפקיד הגט בב"ד ואם לא יקבל שליח שני השליחות יחזירו לו הגט ולדעתי פשוט דכה"ג אם מת שליח ראשון קודם שקיבל שליח שני השליחות דבטלה שליחותו כיון דלא חל עדיין שליחות השני בלא ידיעתו ומכ"ש דאין ספק דיכול לחזור בו ולבטל שליחות שני וע"כ כה"ג לא חשוב שעת נתינה ואין הוכחה שיועיל אמירתו בפ"נ רק כשמוסר לשליח שני בפניו דאזי מסתלק משליחותו וגומרו דפשיטא במפקיד הגט ביד אחר ואמר אז בפ"נ דלא מהני אמנם כ"ז אם השליח עצמו ממנה את השליח שני אבל אם מוסר שליחותו לב"ד והם יעשו איזו שליח שירצו הנה נעשו הב"ד שליחים במקומו ומהני אמירתו בפ"נ בפניהם וא"כ אין סתירה מהך דערק כל הגט לפרש"י דהוא מסר שליחותו לב"ד וב"ד עושים שליח השני רק לגרסת הרי"ף שליח כי משוי שליח בב"ד בפניו או אפילו שלא בפניו מזה מוכח דשליח גופא משוי שליח שני שלא בפניו ול"ל דמיירי במקוים או היכא דאצ"ל בפ"נ דאם כן למה צריך ב"ד הא בא"י שלית משוי שליח גם שלא בב"ד ומ"מ י"ל לשיטת הגאונים דא"א לעשות שליח שלא בפניו רק בב"ד כאשר הבאתי לעיל סימן קמ"א אם כן י"ל דלא מיירי מדין בפ"נ רק בגוף השליחות אי יכול לעשות שלא בפניו בב"ד אלא דלפ"ז גם הרשאה מה מעליותא דנהי דנכתב בה שאמר בפ"נ הא לא מהני אמירתו אלא דבאמת בריב"ש ובב"י לעיל סימן קמ"א ליתא ה"ט כלל מ"ש הב"ש וי"ל דהרשאה מועלת מטעם אחר דהרי בנוסח הרשאה משליח א' לשליח ב' מבואר בד"מ דכותבין דהיה ביד ראשון הרשאה מקוימת ונכתב בה שיש לו רשות לעשות שליח שני וכל עיקרו של הרשאה דשליח ראשון כדי שיוכל לעשות שליח שני כמבואר לעיל סימן קמ"א סכ"ד בש"ע ומבואר באחרונים משום דבלא"ה אין השליח נאמן שהורשה לעשות שליח שני עיי"ש בב"מ ופ"ת ומבואר בריב"ש שם סימן כ"ג דבהרשאת שליח שני נכתב דהי' בכח שליח ראשון לעשות שליח אחר עיי"ש וע"כ הי' בידו הרשאה על זה מקוים אם כן על זה סמכינן על שליח שני אף דשליח ראשון לא אמר בפ"נ כיון דיש בידו הרשאה וביד שליח שני יש הרשאה מקוים מב"ד ומעידין על הרשאת שליח ראשון ואף דס"ל לריב"ש דהרשאה ל"מ רק במקום עיגון כמבואר בהג"ה ס"ט ולעיל ס"א מ"מ הא מבואר בב"ש לעיל סימן קמ"א סקמ"ד דלחומרא בעלמא אמרה הריב"ש ואם כן הכא דשליח אמר בפ"נ לפני הב"ד מסתמא רק אנו מסופקין אם מהני קודם שנעשה שליח אחר במקומו מחמת ספקו של ר"י בפ"ק דף ה' ע"ב אם מהני קודם נתינה מחמת דאין ראיה משליח עושה שליח בב"ד ואומר בפ"נ דזה הוי בשעה שיוצא הגט מת"י כמ"ש התוספת שם וה"נ אין ראיה רק דמהני בשעה שמעמיד שליח אחר מיד במקומו ונגמר שליחותו מ"מ תו אין להחמיר אם יש לו הרשאה דחשש דאבד הגט וזה גט אחר חששא רחוקה ועיין בנוב"ת סימן קכ"ח ובזה נסתלקו השגות הב"מ והגהות יד אפרים ולפ"ז כ"ז אם שליח ראשון מינה אותו שלא בפניו כנידון דמיירי בה הריב"ש אבל אם מסר שליחותו לב"ד לבד והם עשו אותו שליח י"ל דמודה הריב"ש וכדמוכח בפרק כל הגט כנלע"ד.
סעי' ח"י עשה הבעל שנים שלוחים וכו' וי"א דאם בא הבעל וערער צריך להתקיים עב"ש הנה הדרישה האריך בישוב דברי הטור על מה שתמהו עליו ב"י ורש"ל דמה ערעור שייך הא איכא תרי סהדי וכדאיתא בגמרא ורמב"ם דאלו אמרו בפנינו נתגרשה מי לא מהימנו ותוכן תירוצו דיכול לערער שבעצמו זייף וחתם עדים אף דאלו אמרו שנים בפנינו נתגרשה מי לא מהימני מ"מ שאני הכא דהן מעידין על עצמן שהן נעשין שלוחין לבעל לגרש בגט זה וכבר כתב הטור בסימן קמ"א דשליח הולכה צריך להתחזק בשנים ואין השליח עולה אפילו במקום א' לדעת הרא"ש והטור דייק שם דעולה במקום אחד מדאמרינן אמר לשנים גרשו את אשתי הן הן שלוחיו הן עדיו אפשר דהרא"ש גם כן פירש דלא נעשו עדיו אלא לענין זה שלא יוכל לומר לא שלחתנו אבל לענין ערעור דבזיוף נחתמו ערעורו ערעור וה"ט שאין כחם כעדים גמורים ולהיות עדים על עצמן ובזה נתיישב מ"ש הכא דכתב רבינו דבעל יכול לערער ומ"ש לעיל גבי סומא שכתב הטור בשם הרמ"ה שאם יש עדים דהבעל מסר לו זה הגט לגירושין שוב ל"צ לקיים משמע דאין הבעל יכול לערער אע"פ שאינו אומר בפ"נ ובפנ"ח דשאני התם כיון דיש עדים זולתו מודה הטור דאין הבעל יכול לערער אלא דקשה הא הטור ס"ל דהשליח עצמו נאמן להיות עד בשליחותו וחולק שם על הרא"ש עכ"ל והרואה יראה כמה מהדוחק ועם כ"ז לא העלה ארוכה אלא איידי דדלא לי חספא אשכחנא מרגניתא בס"ד כאשר אבאר והנה מיד עלה בדעתי דהטור חש לדעת רש"י בפ"ק ד"ב ע"ב דפירש באתיוה בי תרי דלרבא ל"צ לומר בפ"נ ובפ"נ דהרי הם שנים ואם יערער הבעל הרי הם מצוין לקיימו משמע להדיא דמהני ערעור וכן מצאתי בב"ש כאן והנה הרא"ש שם הקשה על פרש"י גם כן הא בגמרא מפרש טעמא דשנים אצ"ל בפ"נ משום דמה אם יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני ועוד למה לי דאתיוה כך שוים שנים מן השוק ונראה ליישב זה דהנה מלשון זה מה לי אם יאמרו נראה בעליל דרק משום מגו מהימני וכן משמע בב"ש ס"ק ל"ו אבל אינם כעדים גמורים וכדברי הדרישה משום דמעידין על עצמן אמנם הקשה דהא הטור לא ס"ל כן ולפע"ד ל"ק דהא מבואר בב"י וכן בפרישה דכשמעידין על עצמן הוי כנוגע בדבר והיינו לענין להאמינו על השליחות ולענין להיות עד בשעת מסירה ליד אשה גם כן פסול לרא"ש דהוה כבע"ד עיי"ש ב"י ופרישה וע"כ י"ל דגם הטור ס"ל דחשוב כנוגע ומפרט דכן נראה מדברי ירושלמי בפ"ב דגיטין והובא בתוס' שם דף ט"ו ע"ב ד"ה אני אלא דס"ל להטור כיון דשנים הם ויש להם מגו לומר בפנינו גרשה כמבואר כאן תו ליכא למפסלנהו משום נוגע וכדאיתא בפ"ב דקדושין גבי שליח נעשה עד וה"ט ממש כאן דמהימני השנים משום מגו אף דנוגעים אבל הרא"ש ס"ל כיון דבמקום הבעל קאי אף דיש לו מגו א"א להיותו עד בדבר שבערוה דצריך עדים בשעת מעשה ובעל דבר פסול אף דיש לו מגו והתם ס"ל לרא"ש כמו דבשעת מסירה צריך עדים מגזה"כ כן להחזיקו בפני שנים בשעה שנעשה שליח וע"כ ל"מ מגו משא"כ כאן דא"צ רק לסלק ערעור הבעל ולדעת האמת שפיר אמרינן מה אם יאמרו בפנינו גרשה ומהימני אף דחשיבו כנוגעים והטור לא ס"ל דליחשב שליח כבעל דין אבל כנוגע חשוב וע"כ צריך כאן למגו ועכ"פ כל הימנותן משום מגו וכ"כ בטי"ג פ"ק דגיטין עיי"ש ולפ"ז אומר אני עפימ"ש בחידושי דף כ"ד עמ"ש הר"ן שם על המשנה דספ"ב דאשה עצמה מביאה גיטה דצ"ל בפ"נ ובפ"נ דקמ"ל המשנה אף דיש לה מגו לומר דמסר לה להתגרש מיד בלא תנאי מ"מ צ"ל בפ"נ עיי"ש דהקשו באמת מ"ט וכתבתי דהא בירושלמי הקשה ניחוש דבעל החתים עדים פסולים וגם באתיוה בי תרי יש לחוש ותירץ לא חשוד לקלקלה והיינו מסברא דחזקת כשרות אבל מ"מ נהי דידענו דנעשו שלוחים מהבעל עדיין יש להסתפק אי עשה בו הבעל איזה זיוף רק דמוקמינן לו אחזקת כשרות והנה כתבו המלחמות והנ"י בפחז"ה דף מ"א גבי ההיא גברא דדר בקשתא בעילותא ד' שנין ובא אחד לערער דשלו הוא וזה הודה רק טוען קניתיה מפלוני דזבנה מינך דצריך עדים דדר בו המוכר חד יומא ולא מהימן במגו לומר בעצמי קניתי דלא אמרינן מגו אלא במלתא דבתר דמהימן משום מגו תו ליכא ספיקא אבל היכא דגם לאחר המגו יש ספק שמא המערער קושטא קאמר דלא אמרינן מגו דלא מפיו אנו חיין שנאמין כל כך לדבריו משום מגו עד שנצטרך לברר ספק אחד מדעתינו לקיים דבריו ולטעון עבורו במה דבעצמו אינו יודע ולומר דהמוכר ודאי קנהו מהמערער כיון דדר בו חד יומא וזה גם כן ד' שנין ויש חזקה רק אם טוען בפני קנהו המוכר ממך או דיש עדים דדר בו המוכר חד יומא מהני לו המגו עיי"ש וכ"פ הטור בחו"מ סימן קמ"ו ס"כ וע"כ האשה צ"ל בפ"נ ול"מ לה מגו ושם בחידושי לגיטין הסברתי הדברים היטב וכד דייקת הוה הך דינא ממש כהך דהכא וכהך דהאשה שהביאה גיטה וע"כ ה"נ כיון דמבואר דכל הנאמנות דשנים שהביאו הגט משום מגו דמה אלו יאמרו בפנינו גרשה ולא בתורת עדים ממש וכמ"ש הדרישה ע"כ יכול הבעל לערער שבעצמו זייף כיון דאשה והשליחים אינם יודעים בעצמן רק באנו לומר כיון דמגו יש להם נאמנין דמיד בעל בא הגט לידם ואח"כ צריכין אנו עוד למטען דבעל לא חשוד לזייף תרתי לא עבדינן וכ"ז הכא דבעצמן שלוחין אבל בסומא דכתב הטור בשם הרמ"ה דיש אחרים מעידין דבפניהם מסר הבעל הגט לשליח מהימני מטעם עדים ולא משום מגו ע"כ חדא עבדינן למטען דהבעל חזקה לא זייף וע"כ א"צ קיום אף כשיערער הבעל והטור אזיל בזה לשיטתו בחו"מ שם וע"כ א"ש דגמרא קאמר דאתיוה בי תרי לרבותא דמ"מ לרבא אצ"ל בפ"נ אף דכשיערער הבעל תצטרך קיום וכפרש"י אבל אם שנים מהשוק מכירים החתימה או מעידים דזה נשלח עם גט זה פשיטא לרבא אצ"ל בפ"נ דתו לא מצי ג"כ לערער.
ומה שהקשו תוס' ורא"ש ורשב"א על פרש"י דאם יערער הבעל הם יקיימוהו דשמא אינן מכירין כלל החתימות ואדרבה סתם קאמר דאתיוה ב' תרי בין מכירין בין אין מכירין ועוד אם תאמר בסתמא בשלוחין המכירין קאמר א"כ צריכין ב"ד לדעת דמכירין חת"י של עדים דאל"כ מספיקא לא שרינן להנשא לכתחלה דדלמא אין מכירין וא"כ גם לרבא צ"ל ידענו או בפ"נ דדא ודא אחת אליבא דרבא וליכא בנייהו כלל בזה עיי"ש בחידושי רשב"א ריש גיטין נלע"ד דגם לרש"י העיקר הוא דשנים נאמנים שהבעל שלחם משום מגו אלו יאמר בפנינו גרשה אלא דמ"מ מצי לערער הבעל דבעצמו זייף אלא להכי ליכא למיחש כל כך שישנו ביד שנים דלא שכיח כמבואר בגמרא שם ועוד שיבא לערער דבעצמו זייף אמנם ס"ל לרש"י מה דל"ש לשלוח ביד שנים משום דאך למותר הוא השני אמנם אפשר מתכוין לטובת האשה לשלוח ביד שנים המכירים החתימה כדי שיוכלו לקיים ולא יהא לבה נוקפה או יחוש דב"ד לא ינוחו להשיאה בלא קיום אבל לפי"ז י"ל ממ"נ אם אין מכירין החתימות לא שכיח כלל שיזייף וישלח ביד שנים וכל זמן דאינו מערער לית לן למיחש שיבא ויערער אלא למיחש דישלח ביד שנים המכירין החתימה זה שכיח ומ"מ יתאמץ ויבא לערער להוציא לעז בזה אמרינן הם יקיימוה כיון דמכירין החתימה וא"ש יותר עוד עפימ"ש הב"ח בחו"מ סימן קמ"ו סכ"א בהך דינא דלא מהני לו מגו נגד טענת המערער שטוען ברי והמחזיק טוען שמא קנהו המוכר וע"כ כל זמן שלא בא לערער מהימנינן לשנים במגו דלא צ"ל דתרתי לא עבדינן לטעון עבורו דבעל בעצמו לא זייף כיון דאין לפנינו הבעל ומערער אבל כשיבא ויערער בברי חיישינן לו וצריך קיום דאנן לא טענינן לאשה מה דבעצמה אינה טוענת בברי וכל נאמנות השליח מצד מגו וכמ"ש והא דאשה עצמה צריכה לומר מיד בפ"נ אף דליכא מערער עדיין ה"ט כיון דעכ"פ יש חשש זיוף שבעצמו זייף ואם יערער מהימן אף דל"ש אשה עצמה דמביאה גיטה לא חלקו בשליחות דחד משא"כ בי תרי דמייתי גיטא דגם כן לא שכיח ומתרי לחד לא שייך לא תחלוק וכמבואר כ"ז להדיא פ"ק דגיטין ד"ה עיי"ש אמנם בדעת הטור אין אנו מוכרחין לומר באשה שהביאה גיטה דיש לה מגו כהר"ן דבלא"ה תמה שם הפ"י מה מגו יש דהא כשיערער הבעל לא תהא נאמנית כשלא תאמר עתה בפ"נ עיי"ש ולפ"ז כיון דדעת הרא"ש בהך דפחז"ה כהטור ה"נ צ"ל דכן דעת הרא"ש כהטור וכמ"ש הב"ח ודרישה.
שם וי"א אפילו לא עשה שליח אלא אחד והשני מעיד שבפניו נתן הבעל לזה הגט וכו' כ"כ הראשונים ובאמת גם באופן זה מה אלו יאמרו בפנינו גרשה אבל לשון הגמרא דגט יוצא מתחת ידי שניהם נראה להדיא דוקא בשניהם שלוחים וכן לשון הרמב"ם ולכן לא כתב רק די"א כן וצריך להבין הטעם לחלק ונלע"ד דכבר הבאתי לעיל דברי הדרישה דאינם נאמנים בתורת עדים ממש כיון דמעידין על עצמן חשובין כנוגעין בעדותן רק נאמנין במגו דמצי למימר בפנינו גרשה והיינו דמהיכי תיתי ישקרו רק בהסתת האשה והרי יכולים לומר שגרשה אמנם הנה בשליח אחד והשני רק עד דבפניו נתן הבעל לזה השליח והנה צריך להעיד שגט זה נתן ביד השליח כמבואר בתשובות ריב"ש בב"י ס"ס זה והנה כתב הרשב"ץ דהא דע"א לא מהימן בכל מקום הוא מחשש דלא דייק ואומר בדדמי וכן כתב הפ"י בכמה דוכתי ואם כן לא מהני לו מגו גם כן דהוי מגו בדדמי וכ"כ הנתיבות בחו"מ סימן כ"ו סקח"י עיי"ש ואם כן הכא השליח א"נ מכח דחשוב כנוגע ומשקר ול"ל דיש לו מגו לומר בפנינו גרשה דלא יסכים עמו העד לשקר ומה שאומר שבפניו שלח הבעל עמו גט זה אומר כן בדדמי וכסבור קושטא קאמר ואין חשש השליח והעד מסוג אחד משא"כ בשניהם שלוחים ע"כ לחוש או שאומרים שניהם בדדמי או משקרים מכח נגיעתם והנה בדדמי לשנים לא חיישינן ומפרט בשלוחים דעליהם מוטל לדייק וגם איך יטעו אם גט זה נשלח בידם רק ע"כ החשש דמשקרים גם שניהם ולזה מהני מגו דמה אלו יאמרו בפנינו גרשה.
ובזה יש לחזק סברת הפוסקים לעיל סימן קמ"א והוא מהירושלמי דלהחזיק השליח צריך שנים זולתו ואין השליח עולה משום השנים דהקשה הטור שם מדקי"ל אמר לשנים גרשו את אשתי הן הן שלוחיו הן הן עדיו וע"כ פירש הטור דלשנים אינו עולה אבל באחד עולה ובאמת מהרש"ל ביש"ש ר"פ השולח והאחרונים דחו פירש הטור בירושלמי דלא משמע כן כלל מאחר שאמר דצריך ליתנו לה בפני שנים למה חזר ואמר דאין השליח עולה משום שנים וכן הקשה שם הב"ח ואם כן צריך לתרץ קושיות הטור מהירושלמי ולפמ"ש י"ל דנהי דחשיבו כמעידין על עצמן וכנוגעים מ"מ מהימני במגו דמה אלו יאמרו בפנינו גרשה וכ"ז בשנים שלוחים אבל אחד שליח ואחד רק עד אינם מסוג אחד דהשליח חשוב נוגע וחשוד למשקר והעד י"ל אומר בדדמי ממילא ליכא מגו לומר בפנינו גרשה דהעד לא ירצה לשקר במזיד וכ"ז נכון לישב גוף הדין ומקורו מהירושלמי אבל בדעת הרא"ש גופא ל"ל כן דהא הכא ס"ל כי"א הנ"ל ועכצ"ל דגם בעד אחד לא חייש שיאמר בדדמי.
ואולי י"ל גם לדעת הרא"ש דס"ל דנוגע דפסול מטעם דחשוד לשקר משום נגיעתו הוי כגזלן ושאר פסולים דגם כשאומר אמת אינו בגדר עד אמנם כשיש מגו מסלק הנגיעה ולא הוי חשוד וע"כ בשנים שלוחים דיש לשניהם מגו מסלק הנגיעה והוין עדים כשרים אבל אחד שליח ואחד עד הנה אמרינן נהי דהעד לא חשוד לשקר ואמת ראה שזה נעשה שליח מ"מ השליח דנוגע וחשוד למשקר אינו בגדר עד וליכא רק עד אחד ובדבר שבערוה צריך שני עדים בשעת מעשה לקיום הדבר ול"ל דהשליח אינו חשוד דיש לו מגו לומר בפנינו גרשה דהעד לא יסכים עמו לשקר ואנן אמרינן קושטא קאמר ממילא חשוב השליח נוגע ופסל אף דכן האמת וכ"ז שם דצריך שני עדים להחזקת שליח לקיום הדבר אבל הכא לסלק רק ערעור הבעל מ"מ אם חיישת דמשקרים גם שניהם הא יש להם מגו ואם קושטא קאמרי די לנו גם בעד אחד לסלק ערעורו אחר שכבר נתגרשה כיון שידענו דקושטא קאמר וצ"ע ודו"ק.
סעי' י"ט אמר אחד בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם וכו' הטור כתב בזה דאם אחד מהאומרים בפנ"ח לבדו שליח לא ינתן עד שיהא אחר עמו עיין ב"י דהניח בתימה כיון דשנים אומרים בפנ"ח הרי נתקיים בחותמיו מה לי אם שניהם שלוחים או רק אחד וע"כ לא הביא דבריו בש"ע ולפע"ד נראה ליישב לפמ"ש לעיל דשנים שלוחים דמהימני רק משום מגו וכדמוכח מגמרא דאמר הטעם דמה אלו יאמרו בפנינו גרשה משמע בלאו ה"ט אינם נאמנים ועכצ"ל כמ"ש הדרישה כיון דבעצמך שלוחים הוי כנוגעים בעדותן רק שנים מהימני משום מגו וכבר כתבתי לעיל דמה"ט ראוי לומר דוקא ביצא מת"י שניהם אבל כשאחד שליח ואחר מעיד בפניו מאסר בעל הגט לשליח לא מהני דהשליח נוגע ואינו עד זולת המגו ומגו ליכא כאן לומר בפנינו גרשה דהעד לא ירצה לשקר ומה דאומר בפניו מסר הגט לשליח אומר בדדמי אלא דטור ופוסקים דס"ל גם ביוצא מת"י אחד ואחר מעיד די דלא ס"ל לחוש דע"א אומר בדדמי דאין סברא לומר בזה בדדמי בפניו מסר הבעל הגט לשליח דמה צריך דיוק בזה ואף דהריב"ש כתב דצריך לדעת דגט זה דוקא נמסר לשליח דאל"כ שמא אבד גט שנמסר לו וזה אחר שזייף כבר כתבתי לעיל בשם הנוב"ת סימן קכ"ח דגם ריב"ש לא אמרה רק לחומרא דלאבדה לא חיישינן כלל.
ולפ"ז א"ש דהכא דהאחר אינו מעיד שבפניו נמסר לשליח רק בפניו נחתם הנה בזה ע"כ מדינא צריך להכיר היטב הדק בט"ע או בסימן מובהק דזה הגט נחתם בפניו דאל"כ שמא לא מסר הבעל הגט כלל לשליח רק בעצמו זייף גט כזה שנחתם לפניו ואם כן יש חשש בדדמי טובא בזה כיון דאינו רק עד אחד ואינו שליח והשליח הוי כנוגע בעדותו לומר בפנ"ח כדי לקיום שליחותו שבעל מסר לו הגט ולא זייף בעצמו ואדרבה לא שייך בזה דמידק דייק ולא אתי לאוריעו נפשו דבשלמא אחד ירא לנפשו דבעל יכחישנו ויברר בעדים דמשקר אבל כשיש אחר מעיד גם כן בפנ"ח אינו ירא כ"כ דאף כשיבואו שנים יהיו תרי ותרי וע"כ אם השנים שלוחים לא מהני מה שאומרים בפנ"ח אבל כשהשנים אינם שלוחים מהני כשאומרים בפנ"ח דעדים הם ומקיימים החתימה והנה בגמרא אמרו יוצא מתחת עדי חתימה משמע כהטור דיוצא מתחת שנים וכמ"ש הפ"י.
ונראה לע"ד ראיה לדעת הטור עפימ"ש בטעמו מדברי הירושלמי ברפ"ב דגיטין דעל בבא דב' אומרים בפנ"כ ואחד אומר בפנ"ח פסול ור"י מכשיר אמר שם אמר ר' אמי במה פליגין ביוצא מת"י אבל יוצא מתחת ידי אחר גם לרבנן כשר ור"ז אמר במה פליגין ביוצא מתחת ידי אחר אבל ביוצא מתחת ידו אף ר"י מודה שהוא פסול ופירש בקרבן עדה ביוצא מתחת ידו מזה שאומר בפני נחתם ויוצא מתחת ידי אחר היינו מהשנים שאומרים בפנ"כ עיי"ש ואין הלשון סובל כן דיוצא מתחת ידי אחר משמע רק אחד מדלא אמר אחרים וגם משמע אפילו אחר ממש לא עדי כתיבה ולא ע"ח ועל בבא דאחד אומר בפנ"כ וב' אומרים בפנ"ח כשר אמר ר' ייסא בשם ר' יוחנן וביוצא מתחת ידו והוה ר"ז מסתכל ביה א"ל ר' ייסא למה את מסתכל בי ואפילו יוצא מתחת ידי אחר פירש הק"ע ביוצא מתחת המעיד על הכתיבה וס"ד דר"ז דדוקא נקט מתחת יד המעיד על הכתיבה דנעשו כשנים על הכתיבה ויש שנים גם על החתימה אבל מתחת ידי ע"ח פסול וא"ל ואפילו יוצא מת"י אחר כלומר וכ"ש יוצא מתחת יד אחר פשיטא דכשר דה"ל כשנים שהביאו כן תוכן פירושו והוא דחוק דירושלמי קאמר ואפילו והוא פירש וכ"ש ופשיטא דהוא ממש מהיפך להיפך וגם מה דאמר תחלה וביוצא מתחת ידו משמע דוקא קאמר לכן נלע"ד פירושו דהנה פליגי הפוסקים אם אחד שליח ועד אחד מעיד שבפניו נעשה שליח אי צ"ל בפ"נ ובפ"נ ודעת רוב הפוסקים דכשר והנה מבואר בריטב"א ריש פ"ק ובמפרשים הא דהשליח נאמן שנעשה שליח משום דהימנוהו על הקיום אם כן ע"כ מסר הבעל הגט בידו דהעדים ודאי לא יתנו הגט זולת לבעל ואם כן נעשה שליש ומהימן דלגירושין מסרוה לידו אבל בגט שאינו מקוים וכ"ש בלא ע"ח כלל לא הוה שליש חדא שמא לא מיד בעל בא תחת ידו וגם אפילו הבעל מסרו לו לא נעשה שליש דלא שייך לומר דהא הימניה רק בגט שעדים חתומים בו דבידו למסרו לאשה אבל בלא עדים לא חש למסור בידו לפקדון או כה"ג ולפ"ז הכי פירושו במה פליגין ביוצא מתחת ידו המעיד על החתימה בזה פסלו רבנן אבל יוצא מתחת ידי אחר גם רבנן מכשרי כיון דיש שליח אחר זולת האומר בפנ"ח מצרפינן את המעיד בפנ"ח דלפי עדותו שאינו מזויף ע"כ נמסר מיד הבעל ליד השליח והוי שליש והוי כיש עד המעיד בפניו נעשה שליח דמהני ור"ז אמר דגם ר' יודא לא מכשיר רק ביוצא מתחת ידי אחר ומטעם שכתבתי אבל ביוצא מיד המעיד בפנ"ח גם לר"י פסול ורבנן דפסלו ע"כ או דס"ל גם אם יש עד המעיד בפניו נעשה שליח לא מהני או מטעם שכתבתי לעיל דבעד המעיד בפניו נעשה שליח אין הכרח להעיד דוקא על גט זה דלאבידה לא חיישינן אבל אם מעיד רק בפנ"ח מוכרח שיעיד דמכיר הגט היטב הדק ובעד אחד יש חשש בדדמי והשליח לא מצרפינן כיון דנוגע בשליחותו וכיון דלא אמר כתיקון חכמים לא הימנוה רבנן וכמו שאמר בירושלמי שם אימתי עשו אותו כשנים בזמן שהוא מעיד על הכתיבה ועל החתימה ולפ"ז כיון דמסיק שם דר' אמי חזר בו וס"ל כר"ז מוכח דרבנן פסלו גם ביוצא מתחת ידי אחר ועכצ"ל דזה שמעיד בפנ"ח לא חשוב כמעיד בפניו נעשה השני שליח ומטעם שכתבתי ואח"כ אמר על הסיפא דאחד אומר בפנ"כ ושניים אומרים בפנ"ח וביוצא מתחת ידו של זה האומר בפנ"כ אזי דוקא כשר והוה ר"ז מסתכל בו דס"ד משום דיוצא מתחת ידו הוה כשנים על הכתיבה ג"כ ותות תמות לו כיון דיש שנים האומרים בפנ"ח מה צריך תו כיון דכבר נתקיים בשני עדים אמר לו ואפילו יוצא מתחת ידי אחר ג"כ כשר כיון דנתקיים משני עדים האומרים בפנ"ח ומה דאמר וביוצא מתחת ידו היינו לאפוקי אם יוצא מתחת יד אחד מהאומרים בפני נחתם דאזי פסיל וכמ"ש הטור ומטעם שכתבתי.
ועדיין צריך ביאור מה שאמרו בבבלי מה אלו יאמרו בפנינו גרשת דהא קי"ל מגו בשנים לא אמרינן כמ"ש תוספת בפ"ב דגיטין דח"י ובפ"ב דקדושין דף מ"ג ע"ב ד"ה והשתא ואולי י"ל דהכא כיון דמכוני לומר דבעל שלחם כדי להחזיקה גרושה ע"י גנו זה כן י"ל בפנינו גרשה דזה הוה ממש דבר אחד ומפרט דהעיקר לסלק ערעור הבעל כשיבא לערער ואזי לפי עדותם דבעל שלחם כבר נתגרשת ובכנה"ג בכללי מגו אות נ"ב כתב וז"ל מגו דבי תרי לא אמרינן הני מילי כשהעדות בד"א והמגו בדבר אחר אבל כשהעדות והמגו בדבר אחד אף בשני עדים אמרינן מגו מהר"י מינץ או אפשר כיון דמן התורה כמי שנחקרה עדותן דמי ונאמן גם שליח אחד לכן במגו כל דהו מקילינן בהרי אמנם בצורתא דשמעתתא לולא דברי הפוסקים היה נלע"ד דהנה בפ"ב דגיטין דף ט"ז אמר אבל גנו יוצא מתחת ידי שניהם כשר פרש"י גט יוצא בב"ד מתחת ידי שניהם ששניהם אדוקים בו ושניהם שלוחים ותוספת כתבו דלא דוקא אדוקים אמנם לשון רש"י משמע דוקא וגם לשון הגמרא משמע כרש"י לכן נראה דה"ט דהא כל הינונותייהו משום מגו דמצי למימר בפנינו גרשה והרי מגו בשנים לא אמרינן ומבואר בתוס' בקדושין שם משום דאין אחד יודע מה בלב חברו והסבירו המפרשים דאנן אמרינן מעיקרא קודם שבאו לב"ד לא רצו לשקר וע"כ לא נועצו יחד מה לומר וכמו מגו למפרע לא אמרינן וכשהם לפני ב"ד אין אחד יודע מת בלב חברו ושמא ירא דחברו לא יאמר רק כמו שאומר הוא ולפ"ז כשבאו שניהם אדוקים בגט לפני ב"ד אם כן חזינן קודם בואם לפני ב"ד נועצו לומר דשניהם שלוחים וא"כ אם איתא דרצו לשקר היו יכולים להסכים לומר בפנינו גרשה וע"כ דוקא אדוקים בגט אבל אם יוצא רק מתחת יד אחד רק השני אומר בב"ד גם הוא שליח מזה אין הוכחה דכבר נועצו קודם בואם לב"ד לומר כן ותו ממילא מגו בשנים לא מהני ולפ"ז כ"ש אם השני רק מעיד שבפניו נעשה שליח דלא מהני וכן מוכח מלשון הרמב"ם פ"ז מה"ג הלכה ט"ו והט"ז בהדיא דבהלכה ט"ו כתב שנים שהביאו גט ח"ל אף שלא נכתב בפניהם כשר דהרי לא מצי תבעל לערער דשלוחיו הם עדיו דאלו אמרו השנים בפנינו נתגרשה הרי זו מגורשת ובהלכה ט"ז כתב בד"א בשהגט יוצא מת"י שניהם אבל אם אין הגט יוצא מת"י שניהם צריכין לומר בפ"נ משמע דקאי אשנים שלוחים ומ"מ צריך שיתא הגט יוצא מתחת ידי שניהם דוקא ואין טעם לדבר זולת עפימ"ש.
ובזה יאיר לנו דברי הגמרא שם דף י"ז זימנין אשכחיה דיתיב וקאמר דאפילו גט יוצא מתחת ידי עדי חתימה כשר אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממ"ה א"צ שיאמרו בפנינו נכתב ובפ"נ א"ל ר"א אלא מעתה רישא דקתני שנים אומרים בפנ"כ ואחד אומר בפנ"ח פסול טעמא דאין הגט יוצא מת"י שניהם תא הגט יוצא מת"י שניהם מכשרי רבנן א"ל אין וקשה מנ"ל הא דלמא דוקא בשניהם אומרים בפנ"ח כשר דתרי מתקיים בחותמיו וליכא תו חשש שהבעל זייף ולא יכול תו לערער כלל אבל אם רק שנים הביאו די"ל דהבעל גופיה דזייף אומר פסול ותרי לדעת רש"י והטור כשהבעל מערער מהני ערעורו והירושלמי ג"כ בפ"ק הקשה דשמא תבעל זייף ומפרט לפי פירש הקרבן עדה בריש פ"ב דגיטין בירושלמי דאמר שניה תיא חתימה בשנים כחה מיופה עיי"ש וגם אם כן יסתירו דברי ר' אמי ור' אסי מבבלי לירושלמי דהכא בבבלי לר' אסי שוין ובירושלמי מחלק ביניהם ועוד לפירש ק"ע הדר בו ר' אמי וס"ל לאחר חזרת שנים שהביאו גט צ"ל בפ"נ וקודם חזרה ס"ל דאצ"ל והכא הוא להיפך דא"ל יתד הוא שלא תמוט דאצ"ל בפ"נ אמנם לפמ"ש א"ש דהא דשנים שהביאו אצ"ל בפ"נ משום מגו אף דהוי מגו בשנים היינו דוקא ביוצא הגט מת"י שניהם כשבאו לב"ד דיש הוכחת דעל דעת כן באו לב"ד לומר דשניהם שלוחים אם כן אם איתא דמשקרי כבר נועצו חוץ לב"ד לומר שקר והיה יכולים להסכים לדעת אחת לומר בפנינו גרשה אבל מה שאומרים לפני ב"ד בפנ"ח על זה ליכא הוכחה דכבר הסכימו חוץ לב"ד דאפשר עתה נתחדש אצלם לשקר בזה והאמת דבעל שלחם אבל לא שבפניהם נחתם והם נוגעים בעדותם דבפנ"ח הוא קיום שליחותם דע"י שאינו מזויף ע"כ הבעל שלחם וכ"כ בתו"ג כאן דקיום החתימה הוא נוגע להשליחות וא"נ רק מכח תק"ח עיי"ש ותלי"ת כונתי לדבריו בזה הסברא וא"כ א"א להאמינם גם מכח מגו דהוי מגו בשנים ובתורת עדים גם כן א"א להאמינם כיון דנוגעים בעדותם ותק"ח לא הוה רק בשליח אחד כשאומר בפנ"כ ובפנ"ח ומטעם שכתבתי דאחד ירא שהבעל יכחישו ויברר בעדים אבל הם גם כן שנים או מטעם אחר כיון דאינו כולו בתק"ח שאומר בפנ"כ ובפנ"ח כמו באומר אני עד שני דלא מהימן מטעם נוגע כיון שאינו כולו בתק"ח כמבואר בדף ט"ו ע"ב ובתוספת שם ואם כן עכצ"ל דאף דלא מהימני רק על שליחותם דבעל שלחם די ולזה נאמנים דאתני להו המנו אבל הירושלמי דמחלק היינו בגט יוצא מתחת יד אחר לא מתחת האומרים בפנ"ח אם כן לא הוה נוגעים ונאמנים בלא מגו כלל וגם מה דחזר בו ר' אמי לא מיירי כלל בירושלמי ביוצא מתחת ידי שניהם רק יוצא מתחת ידי אחר שאינו אומר בפנ"ח ואחד אומר בפנ"ח דבזה ס"ל לר' אמי מתחלה דמכשרי רבנן דזה שאומר בפנ"ח הוי כמעיד על השליחות ממש וכמ"ש בתו"ג נ"כ דכשמעיד על הקיום הוי ממש כמעיד על השליחות ומזה חזר בו אח"כ דכיון דאחד הוא א"נ מחשש דאומר בדדמי והשליח א"נ דהוי נוגע א"כ ליכא מגו דהוה מגו בדדמי וגם מגו בשנים ומה דס"ד בירושלמי אתיא דר' ייסא כר' אמי עד דלא חזר היינו כיון דמכשר בשנים אומרים בפנ"ח לבד אף דליכא עדים על הכתיבה ואחד ודאי לא מהימן על הכתיבה לבד אף כשהוא שליח מכ"ש כשאינו שליח וע"כ דס"ל כרבא דמשום דאין מצוין לקיימו הוא ואם כן גם אם אחד שליח ואחר מעיד בפנ"ח דג"כ הוי כמעיד שבפניו נשלח הוי כשנים המביאים גט דאצ"ל בפנ"ח לרבא ודחה שנייה חתימה בשנים דהכא שנים מעידים על החתימה והוי קיום משא"כ בליכא רק שנים מעידים על הכתיבה והכתיבה אינו ראיה להשליחות ומה דאחד מעיד על החתימה לא מהני וכמ"ש ואחר שבררנו כ"ז בס"ד קשה לדחות דעת רמב"ם ורש"י ודעת הטור ומפרט שהם להחמיר וסוגית ירושלמי ובבלי נוטה לדבריהם.
עוד יש לומר כונת הירושלמי ר' יסא בשם ר"י וביוצא מתחת ידו והוי ר"ז מסתכל בו א"ל למה את מסתכל בי ואפילו יוצא מתחת ידי אחר וכו' דהיינו דר' יסא ס"ל דלעולם המשנה מיירי סתמא רק יוצא מתחת יד אחד וע"כ מוקו דיוצא מתחת ידו של זה האומר בפנ"כ ור"ז הוה מסתכל בו למה דוקא מוקו הכי א"ל למה אתה מסתכל בי ואפילו יוצא מתחת ידי אחר כלום סבירא לך דאפילו יוצא מתחת ידי אחר דהיינו מאחד מהאומרים בפנ"ח יהי' ג"כ כשר דס"ל לר' יסא כהטור דזה ודאי פסול וע"כ מוקי דיוצא מתחת האומר בפנ"כ ואמר ע"ז אתיא דר' יסא כר' אמי עד לא יחזור ביה היינו דס"ל לעיל ביוצא מתחת המעיד על הכתיבה מכשרי רבנן כיון דהמעיד על החתימה אינו שליח וביוצא מתחת המעיד על החתימה פסול לרבנן וה"נ עדיף ביוצא מת"י המעיד על הכתיבה מאם יוצא מת"י המעיד על החתימה ואלו למאי דחזר בו ר' אמי דמיירי הבבא דשנים אומרים בפנ"כ ואחד אומר בפנ"ח ביוצא מתחת יד מהמעידים על הכתיבה ומ"מ פסלו רבנן דל"ש לרבנן אם השליח מהאומרים בפנ"כ או בפנ"ח והכא מחלק ר' אסי ודחה שניה כתיבה בשנים וחתימה בשנים דכחה מיופה וכתיבה בשנים אין כחה מיופה וע"כ דהיכא דהשנים אומרים בפנ"ח ואחד בפנ"כ דוקא אם אין יוצא מאחד מהאומרים בפנ"ח דאזי נוגע הוא ואינו מצטרף להיותם שני עדים על החתימה משא"כ לעיל דשנים מעידים על הכתיבה רק אחד מעיד על החתימה ל"ש לרבנן בין השליח מהאומרים בפנ"כ או בפנ"ח דבשלמא חתימה בשנים שפיר מהני אם השליח לא מעיד על החתימה אבל כתיבה בשנים מה יועיל דהאומר בפנ"ח אינו שליח מ"מ ליכא שנים על החתימה.
נחזור לענין ראשון דצריך להבין דעת תוס' וראשונים דכתבו דלאו דוקא ביוצא מתחת יד שניהם והא יש טעמא רבה למלתא וכמ"ש דאל"כ הוי מגו בשנים אמנם י"ל דס"ל דמהיכי תיתי משקרי ואין אדם חוטא ולא לו רק החשש דהאשה שוכרתם א"כ כבר נועצו לשקר ויש להם מגו ואם מ"מ מגו בשנים לא אמרינן אם כן ל"ש ועוד בלא"ה מה מגו שיאמרו בפנינו גרשה אולי האשה גופא לא תתרצה לקלקל עצמה ועכצ"ל דממ"נ אם האשה אינה רוצה לקלקל את עצמה מהיכי תיתי הם יקלקלוה ויחטאו ולא להם וע"כ דהחשש דהאשה שוכרתם לשקר אם כן יכולים לומר בפנינו גרשה ואם כן כל החשש על שכבר קודם בואם לב"ד נועדו והסכימו לשקר אף דאין אדוקים בגט ובאמת הא דמגו בשנים לא אמרינן צריך הבנה לע"ז ובאמת אינו מוסכם מהפוסקים ובזה נסתרו דברי המקנה בפ"ב דקדושין דף מ"ג לכאורה דכתב לתרץ קושית הפ"י שם למ"ד דאין שליח נעשה עד בקדושין הא יש להם מגו לומר בפנינו קדשה ותירץ המקנה דלגבי המשלח ליכא מגו דאולי לא יתרצה לדור עמה משתקבל קדושין מאחר דיודע שלא קדשה בעצמו ומה"ט תירץ עוד מה שהקשה בעצמו דנהי דלהך מ"ד הוה שליח כגופו מ"מ נימא פלגינן דבוריה כמו פלוני רבעני לרצונו דנאמן לגבי חברו ולא על עצמו ה"נ יהא נאמנים על הקדושין שנתקדשה שלא על ידיהם אכן גבי המשלח ל"ל פלגינן דבורו דיודע האמת בעצמו ולכן לא חשיבו עדים גם לאחריני עיי"ש ולכאורה קשה כיון דכל החשש דנשכרו לשקר דאל"כ אף דשליח כגופו למה יפסל דאל"כ מה יועיל מגו ע"כ משום דחששינן דמשקרי ואל"ה היו נאמנים אף דחשיבו כבע"ד דגם בע"ד מה דלא מהימן משום דנוגע לא מהימן במה דחב לאחריני דלמא משקר כמבואר בפ"י שם ואם כן מהיכי תיתי יעידו שקר אם לא עפ"י הסתת הבעל דבר אם כן א"צ להאמנת עדות רק לאחריני אלא דשם בקדושין י"ל האשה השיאם לזה והבעל אינו יודע מזה כלום ויאמין לדבריהם שקדשוה בשליחותו אבל כשיאמרו שנתקדשה שלא על ידיהם ידע המשלח דשקר הוא ואסורה לו וא"ש דברי המקנה אמנם כ"ז שם דמיירי לענין עדות על הקדושין אבל הכא דהעדות על שהבעל שלחם ולזה יש להם מגו נגד הבעל דהא יודע גם כן אם לא שלחם רק נגד האשה י"ל דאינה יודעת אמנם ליכא חשש דישקרו רק בהסתת אשה ממילא יש להו מגו טוב וממילא שפיר אפשר לומר אף לפוסקים דמגו לא מהני בשנים או דעדים לא אהני להו מגו היכי דלא מהימני בעצם מצד עדות כמ"ש הריטב"א וראשונים מ"מ שפיר קאמר הכא דמה אלו יאמרו בפנינו גרשה ולא תקשו ממ"נ אם מהימני מצד דהוי שני עדים מה צ"ל מה אלו יאמרו ואם לא מהימני מטעם דמעידים על עצמם דנעשו שלוחים והוי נוגעים בעדותם גם מגו לא מהני בשני עדים אלא לפמ"ש א"ש דודאי הוי כנוגעים ומעידים על עצמם מה שאומרים דנעשו שליחים אלא די"ל פלגינן דבורם והוי כאומרים בפנינו גרשה ואי נגד האשה עצמה ל"ל כן הא כל עצמינו דחוששים שהאשה הסיתם לזה והיא צווחת דלא עשתה שום ערמה ונאמנין אצלה דמהיכי תיתי יזייפו גט בלא רצונה רק אנן לא מהימנינן להו ולה ולדידן י"ל שפיר פלגינן דבורם אמנם לכאורה נ"ל כן דהא כשמביאים הגט ואומרים הבעל שלחם אינם אומרים כלל דנתגרשה עדיין רק מעידין על שליחות גט זה על ידם ול"ל פ"ד כלל אמנם כל זמן דלא אתי בעל ומערער לא חיישינן ולפיכך בהמביא גט בא"י אצ"ל בפ"נ רק בח"ל חיישינן דבעל יבא ויערער ותצטרך עדים ואינן מצוים לקיימה וא"כ אזי כבר מעידים דזאת האשה נתגרשה על ידם דהרי הם מסרו לה הגט ואזי שפיר י"ל נהי דלא נאמינם שהבעל שלחם דנוגעים בעדותם מ"מ פלגינן דבורם והוי כמעידים סתם בפנינו נתגרשה.
ובזה מה נכון דברי רש"י בפ"ק דגיטין דף ב' ע"ב ד"ה דאתיוה בי תרי לרבא לא בעי למימר שהרי שנים הם ואם יערער בעל הרי הם מצויין לקיימו ותוספת ורא"ש ורשב"א תמהו שמא אינם מכירים החתימות וכך לי שנים מהשוק אם מכירים החתימות ומפרש ריב"א כיון שאומרים דהבעל שלחם דהו לא מהימן לומר לא שלחתים כדאמרינן שנים אצ"ל בפ"נ דמה אלו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני והפני יהושע בפ"ב דגיטין דף ט"ז ע"ב בד"ה רש"י כתב דגם רש"י לזה נתכוין שע"י שליחותן נתקיים ממילא אלא שהקשה למה כתב רש"י דאם יערער בעל הרי הם מצויין לקיימו משמע דצריך עדיין קיום והרי נתקיים כבר ממילא עיי"ש ולפמ"ש א"ש מאד דבשעת הבאת הגט לא מהימני דל"ל פלגינן דבורם ומשום מגו ג"כ לא מהימני שנים והרי נוגעים בשליחותם ע"כ פירש דכל החשש כשיערער הבעל אחר שכבר נתגרשה ואז הרי הם מצויין לקיימה וכשיאמרו דנתגרשה על ידם בגט ששלח עמם הבעל נהי דלא יהא מועיל עדותם על השליחות דנוגעים בעדותם דמעידין על עצמן שלא עשו זייף בעצמם מ"מ פלגינן דבורם דעכ"פ מעידים דנתגרשה דאזי כבר נכלל בעדותם דנתגרשה ודברי רש"י מוכרחים וסייעתא לזה מהירושלמי גופא. שהביאו תוספת ורא"ש דלא חיישינן שמא הבעל עצמו החתים עדים פסולים דאינו חשוד להכשילה אם כן למה נחשוד לשני עדים על זה שיכשילה בחנם אף דנוגעים בעדותם וכבעל דבר חשיבו אם לא כיון דנוגעים חיישינן דהאשה שכרה אותם וכה"ג אם כן נגד האשה בעצמה לא צריך כלל לטעם אלו יאמרו בפנינו גרשה רק אנן לדידן ושפיר י"ל נהי דהוה כמעידים על עצמם פלגינן דבורם אמנם זה תליא במחלוקת הריב"ש סימן של"ט והש"ך חו"מ סי' ל"ד ס"ק כ"ח דגם היכא דאינו נאמן משום דחושדים אותו לנוגע ולהנאת עצמו מעיד להריב"ש פלגינן דבורו כגון לדידי אוזיף פלניא בריבותא ולהש"ך לא פלגינן דבורו כה"ג עיי"ש אלא די"ל דהא דכאן לכ"ע פלגינן דבורו דהא כל עדים לא נחשדו לשקר משום שתשכור אותם ותורה האמינם רק הכא דהוה כמעידים על עצמם דנעשו שליחים עי"כ באנו לחשש דמשקרי שהאשה השיאם וכה"ג וכיון דפלגינן דבורם הוי כעדים דעלמא וליבא חשש הנאה ונגיעה כלל ועוד הא יש להם מגו לומר בפנינו נתגרשה אם באתה לחוש שהאשה שוכרתם ומכח המגו נסתלק החשש אלא דעדים שצריכים מגו לאו עדים הם כמ"ש לעיל וזה לגבי עצמם אבל כי פלגינן דבורם נאמנים שנתגרשה בתורת עדים בלא מגו כלל דכל עדים לא חשידו דהבעל דין הסיתם לשקר מחמת שכר והנאה וכדומה ואי דעל מה שאומר שהבעל שלחם הוי כמעידים על עצמם ובמעיד על עצמו יש מקום לחשוד משום הנאה עושים כן ומשקרים לזה אהני המגו שלא לחושדם בכך ונהי דמ"מ נפסלו מתורת עדים כיון דצריכין למגו היינו מה דמעידים על עצמם שהבעל שלחם אבל מה דפלגינן דבורם הוי עדות גמור וא"ש לכ"ע ודו"ק.
ולפ"ז מיושב גם כן מה שהקשתי לעיל במה דאמר בגמרא פ"ב דגיטין דף י"ז אפילו גט יוצא מתחת ידי עדים האומרים בפנ"ח כשר ש"מ שנים המביאים גט אצ"ל בפ"נ דמנ"ל הא דלמא דוקא אם הם מעידים בפנ"ח ידעינן דבעל עצמו גם כן לא החתים עדים בשקר ולפמ"ש א"ש דהא גם אם אומרים בפנ"ח הוי נוגעים דקיום החתימות הוי כמעידים על השליחות כמש"ל ועכצ"ל משום דיש להם מגו ופלגינן דבורם דמה אלו יאמרו בפנינו גרשה ועדיין ניחוש כיון דאשה עצמה יודעת שלא נתגרשה רק בשליחותם ליכא מגו ול"ל פ"ד ועכצ"ל דלא נחשדו לזייף ולקלקלה רק אם האשה שכרתם ממילא גם הבעל לא נחשד לזייף ולקלקלה ביד"ש דאם תחשוד לבעל ה"נ העדים הוי כמעידים על עצמם וכבעל חשיבו ולגבי אשה עצמה אינם נאמנים ממילא ליכא מגו וגם פ"ד ל"ל וא"ש ואף דהפ"י והמקנה פלפלו אליבא דמ"ד אין שליח נעשה עד ואנן קי"ל שליח נעשה עד מ"מ הא כבר הבאתי מ"ש הב"י לעיל סימן קמ"א דלהעיד על מינוי השליחות שאני דהוי כנוגע ומעיד על עצמו והוה כבעל דבר ואין שליח נעשה עד לרא"ש רק לענין מסירת הקדושין או הגט לאשה ואולי י"ל בזה גם דברי הטור שכתב אם אחד מהאומרים בפנ"ח הוא לבדו שליח לא ינתן עד שיהא אחר עמו דאזיל כאן בדעת הרא"ש דשליח א"נ להעיד על עצמו דבעל שלחו דנוגע וה"ה לקיים החתימות א"נ דאמרינן דזייף בעצמו ובעל לא שלחו וכמ"ש ג"כ התו"ג ואף דהטור לעיל סימן קמ"א חולק על הרא"ש י"ל שם גם כן הא הקשה הב"י מאי ראיה מייתי הטור מהן הן שלוחיו הן הן עדיו דלהחזיק בשליחותו הוי כנוגע וי"ל דס"ל להטור דהא השליח א"צ להביא עדים שנעשה שליח וכמ"ש הרא"ש גופא ואם כן מה דצריך לעשותו שליח בפני שנים אינו ענין לנאמנות על השליחות רק לקיום הדבר בשעת מעשה משום דהוה דבר שבערוה וכמו בשעת מסירת גט לאשה ואף דבא"י צריך עדים על השליחות מ"מ הא הטור מסיק בסימן זה כהרמ"ה דגם בא"י א"צ עדים כ"ז דליכא מערער ואם כן אף דבסימן קמ"א שם אזיל לשיטת הרא"ש דצריך עדים על השליחות כמו שקיים דצריך לקיים חתימת השני מ"מ אינו רק חומרא כיון דכ"ז דבעל אינו מערער דהשליח זייף הוי כנחקרה עדותן בב"ד והגט שבידו מוכיח והבו דלא לוסיף לחשבו לנוגע אבל כשיערער בעל דלא שלחו והשליח זייף דצריך מה"ת קיום גם להטור השליח נוגע דמעיד על עצמו דלא זייף והכא בח"ל צ"ל באופן שלא יוכל לערער ועכצ"ל מדינא דגמרא בא"י א"צ עדים על השליחות כמ"ש התו"ג בס"ג מדתנן בא"י אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו עיי"ש ודו"ק.
והנה כשאינו אומר כתק"ח בפנ"כ ובפנ"ח לא האמינוהו חכז"ל על השליחות רק כשהם שנים שליחים אף דנוגעים פלגינן דבורם כמש"ל אמנם תינח אם שניהם בעת מסירת הגט לאשה יכולים להעיד אח"כ דיודעים דנתגרשה בגט כשר כשיערער הבעל אבל השני אינו שליח ומעיד בפנ"ח והולך לו אם כן אח"כ כשערער הבעל זה לא יוכל להעיד רק בפנ"ח והשליח לא מהימן על קיום החתימה של גט זה שהביא רק צ"ל פ"ד ונאמן במה דמעיד דנתגרשה בפניו אם כן לא מצטרפו כמו בחו"מ סימן מ"ו סי"ד דעד המעיד על חת"י ודיין על הקיום לא מצטרפו דזה מעיד על מנה שבשטר וזה הדיין מעיד על חתימות העדים ומ"ש הטור לעיל דבשנים שליחים כשיערער הבעל צריך להתקיים בחותמיו היינו כשהשליחים הלכו להם וכמ"ש בתו"ג כה"ג.