אור ברסלב

ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות גיטין

הלכות כתובות

סימן קיט

סעיף וא"ו מניחה ונושא אחרת ומאכילה ומשקה משלה עיין בה"ג מ"ש בשם הה"מ פ"י מהלכות גירושין ולפע"ד יש להסביר הדבר עם מ"ש הש"ך ביו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז דרבנן לא גזרו איסור כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמוה אדין תורה וכן משמע מדברי הה"מ שכתב בפט"ז מהלכות מכירה דמ"ש הרמב"ם דבאיסור דרבנן אין המוכר מחזיר לו כלום יצא לו ממה שאמרו בירושלמי דשבועות דכל דבר שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה ואפשר דאף זה כן עכ"ל משמע דר"ל כי היכי דגבי סחורה לא העמידו חכז"ל דבריהם לענין ממון ה"נ כאן לענין מכירה עכ"ל הש"ך ובשער משפט סימן רל"ד הביא ראיה לזה וא"כ ה"נ י"ל כן דהא התקנה דלא יגרשנה משום גזרה הוי מחשש איסור ולא העמידו דבריהם לענין ממון והה"מ בפ"י סיים דלא מצא ראיה לרמב"ם ולפמ"ש ראייתו מזה ועוד דהכא את"ל מחמת התקנה מוכרח לפרנסה משלו א"כ אדם בהול על ממונו ויעבור ויגרשה דהא בדיעבד מגורשת לדעת הרמב"ם וכמו שהקשה הרמ"ה הובא כאן בטור דאיך נאמר עבר וגרשה דמה הועילו חכמים בתקנתן ועכצ"ל לרמב"ם דסמכו דלא יעשה איסור וכהך דפ"ב דגיטין דף י"ז ע"ב אהני לענין לכתחלה עיי"ש בפרש"י וא"כ י"ל דודאי אם לא יהא לו הפסד ממון לא יעשה איסור אבל אם יתקנו שיפרנסה משלו תקנתה קלקלתה דלא יעמוד עצמו מלגרשה.

ואם בעת שנתקדשה היה ג"כ דעתה קלישתא וכן אח"כ אם מותר לגרשה מרצונה עיין בשו"ת פרשת מרדכי סי' מ"א וחת"ס ח"ב מאה"ע סימן ב' וס"ג ובשו"ת בית שלמה חאה"ע סי' צ"ד וצ"ו נוטים להתיר וכ"נ כיון דהיא רק ספק מקודשת כדלעיל ר"ס מ"ד הוי ס"ס דספק נמי אם כה"ג גזרו שלא לגרש דנשתטית אמרו דלא יוציא ומנין לגזור כשהיתה כן בשעת קידושין ובדרבנן א"צ ס"ס המתהפך ובדרבנן המחמיר עליו הראיה כמ"ש חכ"צ בס"ס צ"ב.

סעי' זיי"ן לא תדור עמו בחצר וכתב החלקת מחוקק דאם נזהרים שיהיו אחרים עמהם בחצר נראה דשרי והבית שמואל ס"ק י"ד השיג עליו דלשיטת הרמב"ם והמחבר דהבעיא על אשת ישראל אם מותרים לדור בחצר אף שלא נשאת לאחר כעובדא דר' זכריה ואיפשט דאסור דלפי גרסתו בברייתא איתא לא תדור בחצר ולפע"ד אתי שפיר דברי הח"מ דכ"ע יודו לזה דהא מה לעשות בגרושה כן דבעי אביי משמע כרש"י דפירש כהן שגירש את אשתו דהא עובדא דר' זכריה ג"כ בכהן ועוד איך פשיט לאיסורא אף כשאחרים עמהם דלמא לא אמר דלא תדור עמו בחצר רק אם אין אחרים עמהם דאם נוכל לפרש סתימת דברי המחבר כן כמ"ש הח"מ וב"ש לא השיגו מטעם זה איך לא נוכל לפרש סתימת הברייתא כן דמיירי דוקא שאין אחרים עמהם לכן נלע"ד דגם לרמב"ם הבעיא על אשת כהן ופושט מסיפא דקתני ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי והר מבוי אחרים דרים שם ג"כ ואינם מתיחדים ומ"מ אסור שלא יבואו להתיחד איזה פעם כשילכו האחרים ה"נ גם בחצר באשת כהן לא מהני כשאחרים עמהם וא"ש דברי הח"מ ונכון לדינא.

סי"א מי נדחה מפני מי היא נידחית מפניו בפרק בי"ת דכתובות דף כ"ח עי נדחה מפני מי ת"ש דתניא היא נידחית מפניו ואין הוא נדחה מפניה אבעיא להו חצר של שניהם מהו וכו' לאו כה"ג דלמא דאגיר מיגר ת"ש הנה ד' מטלטלך טלטלה גבר ואמר רב טילטולא דגברא קשה מנשי ובלבוש כאן כתב וז"ל היא נידחית מפניו שאם היו באין לידי זנות הוה לה גנאי יותר לכך נידחית היא מפניו ואפילו החצר של שניהם עכ"ל ודבריו תמוהין דבגמרא מבואר טעם אחר ואם מוסיף מדליה פעם לשבח למה לא פשיט בגמרא מה"ט.

אמנם בגמרא גופא הקשה המקנה דמאיזה טעם פשיט לו דהיא נידחית מפניו רק מבעיא לו בחצר של שניהם ותירץ דס"ל משום דהיא מרגילה לו לזנות מוטל עליה יותר להתרחק עיי"ש ואם כדבריו ליפשט גם בחצר של שניהם כן דנדחית מפניו מה"ט עוד קשה לי איך מטעם דטילטולא דגברא קשה כוציאה מחצרה מה לה דלו תביא עליו בטענת גיד ואגוד ואם שניהם רוצים לקנות או שלא לקנות יחלוקו בדירת זמנים הוא ידור שנה והיא תדור שנה כמבואר בחו"מ סי' קע"א בחצר, או בית המשותף ואין בו דין חלוקה ואי אפשר לדור ביחד משום היזק ראיה וכדומה באים בגיד ואגוד או דרש שנה שנה ה"נ נעשה כן ולפי הטעם דגמרא כאן גם שם הל"ל באיש ואשה שותפים היא תדחה מפניו דלו קשה הטולטול יותר ואף די"ל טעם הגמרא כאן ע"ד דאמרינן בחו"מ סי' ער"ב בשני חמרים או ספינות שפגעו זה בזה אחד טעון משא והדרך צר ואין שניהם יכולין לעבור מעבירין הריקן מפני הטעון משום בצדק תשפוט עמיתך עיי"ש מ"מ הא לא דמי ממש דשם אי אפשר רק לדחות אחד אבל הכא ידורו שנה שנה שוב מצאתי תלי"ת בשער משפט סי' קע"א נתעורר בזה ועוד תינח אם דנין מי יצא שייך טעם דטולטולא דליה קשה אבל כשבאים יחד לשכור ולכנוס לדור לא שייך טעם זה דגם כשישכור כאן יצטרך להתנולטל ומה לו הכא או במקום אחר ובשלמא אם באים לקנות יש לומר דקנין הוא לצמיתות שלא יצטרך לצאת מבית לבית עוד.

לכן נלע"ד דצריך לומר טעם הלבוש דגם זולת טעם הגמרא יש טעם לדחותה מפני שגנאי לה יותר אם תבא לידי זנות אמנם זה לא יספיק להוציאה מחברה אשר יושבת בו כבר דתוכל לומר מצד חשש האיסור אני והבעל שוין ורק מצד טובתי שבזיובי יותר ותקנו לטובתי אי אפשי בתקנת חכמים לדחות מפניו והנה מבואר במרדכי בפרק שני דייני גזרות בשם מהר"ם דאינו יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים רק היכא דליכא פסידא לאחריני והוא מוחזק וההיא דאינו ניזונית ואינו עושה שאני דהאשה מוחזקת עיי"ש ודבריו צריכין ביאור דבאינו עושה גם כן פסידא לבעל וכבר נתקשה מהרי"ט בתשובות חו"מ סי' ט' בזה ולפי פשוטו נראה לי כונתו דבאינו ניזונית שוין פסידא דבעל ואשה ומה חזית לדחותה משום פסידא דבעל ולהוציא מידה אבל כשיש פסידא לאחריני מם שאין לו כהאי פסידא בזה גם במוחזק לא מצי לחוב לאחריני ולומר א"א בתק"ח ולפ"ז א"ש הכא דאם באין יחד לשכור דירה היא נידחית מפניו משום דגנאי לה יותר אם תזנה והתקנה יותר לטובתה ומוטל עליה יותר אמנם בחצר של שניהם א"א להוציאה ממה שהיא מוחזקת ולהפסידה משום תקנתה דיכולה לומר א"א בתק"ח במה שהיא משום טובתה ומה שהיא מצד האיסור שניהם שוין וכל כן מבעיא ופשיט דטולטולא דגברא קשה מדאיתתא א"פ יש לו פסידא יותר ממנה ממילא לא תוכל לומר אי אפשי בתק"ח ונידחית מפניו משום דגנאי לה יותר אם תזנה וכדברי הלבוש ומה דמוקי מעיקרא דאוגיר מיגר יש לומר דבאים לשכור דרצה רק לומר דאין להם בית דירתם מכבר ובאמת בלא"ה אף כשבאים לקנות דמ"ש וגם אם יושבים כבר בביתם השכורים לזמן והוא בתוך הזמן שכירות ליומא ממכר הוא וע"כ צריך לומר גם לולא דברינו דאוגיר מיגר היינו דבאים לשכור או כלה זמן השכירות או דכל יומא זמנית או משום דשכירות ע"כ כשיכלה הזמן השכירות תדחה היא מפניו והבעל ישאר שם ע"כ עומדת לצאת משם ותצא מיד ודו"ק.

ולפ"ז יצא לנו באם שניהם באים לשכור או לקנות האשה נידחית אף דבשכירות מחדש לא שייך טעם דטולטולא דגברא קשה יותר. וגם בעלמא איש ואשה דעלמא שיש להם בית בשותפות ואינם יכולים לדור בחצר אחד משום היזק ראיה ולא משום חשש זנות דאינו רק בגרושתו אזי אינה נידחית מפניו רק ידורו שנה שנה או יעלו שכר זה לזה דלא כשער משפט בסי' קע"א דהכא שאני דגם זולת טעם דטולטולא דגברא קשה מדאיתתא היתה נידחית מפניו היכא דאיגור מיגר אמנם בטענת גיד או אגוד ודאי דיכולה לבוא עליו כיון דאינם יכולים לדור ביחד אפילו לפוסקים דסבירא להו בשותפים שקנו אינם יכולים לומר גו"א הכא שאני דנולד דבר חדש דאינם יכולים לדור יחד כ"ז נלע"ד וכשכל חלק ניכר או יש בו דין חלוקה אינה י"ל גא"א כיון דמדינא נידחית מפניו כמו דאין חולקין בזמן.

והנה דברי מהר"ם שבמרדכי הנ"ל יש לפרשו עוד בכונה אחרת פשוטה דאין פסידא לאחריני והוא מוחזק הוה חדא מלתא דאם הוא מוחזק ואינו בא להוציא מחבירו בטענת אי אפשי בתקנ"ח אף דודאי יש פסידא לחברו כההיא דאיני ניזונית ואינו עושה מ"מ ל"ה רק מניעת ריוח כיון דלא בא עדיין לידו רק מניעה שלא יבא הריוח עודף ממעשה ידיה על המזונות לידו אבל אם בא להוציא הוי פסידא ממש וזה שאמר ההיא דמעשה ידיה דאומרת אינו ניזונית ואינו עושה אף דמפסדת לבעלה העודף שאני דהיא מוחזקת וע"כ לא הוי רק מניעת הריוח לגבי הבעל וזה נכון ומהרי"ט בחו"מ סי' ט' השיאו לדבר אחר וראיה לזה מחו"מ סי' קי"ט ס"ד עיי"ש סמ"ע ס"ק כ"ו וביאור הגר"א דהתם אין הניזק מוחזק וגם הלוקח ל"ח מוחזק דסוף סוף תצא מידו ומ"מ י"ל א"א בתק"ח לחוב לב"ח ואשה וע"כ דל"ה רק מניעת הריוח,

ומ"מ יש ליישב דברי הלבוש בדרך אחר עפ"י מ"ש הגט פשוט דבב"מ דף ק"ח לענין בר מצרא אמרינן דבאשה ליכא דינא דבר מצרא משום דכל כבודה בת מלך פנימה ואין דרכה לבקש בחוץ לקנות וע"כ אין לדחותה מקנייתה וא"כ למה אמרו כאן דטולטולא דגברא קשה מדאיתתא והיא נידחית מפניו עיי"ש ולתרץ זה הוכרח הלבוש לומר דיש עוד טעם לדחותה דגנאי לה יותר בזנות וע"כ מקודם דפשיט הש"ס מבעיא לו כיון די"ל דטריחא לה טפי לבקש בתים אחרים משום דכל כבודה פנימה אף דנגד זה גנאי לה הזנות יותר ממנו מ"מ מה חזית ופשוט דטולטולא דגברא קשה יותר א"כ נגד טרחא שלה לבקש בתים דקשה לה יותר יש לו ג"כ דטולטולא דגברא קשה יותר ממילא הדין כיון דגנאי לה יותר כשיבואו לזנות עליה להתרחק יותר.

ולפ"ז עדיין אינו מיושב למה באוגיר מיגר היה פשוט לגמרא דהיא נידחית וכמו שהקשתי לעיל על המקנה ובלאה"נ קשה לי ע"ד המקנה הנ"ל דכתב משום דהיא מרגילה לו דביבמות שם מבואר דגרושה לא מרגלה לכהן וברש"י פירש שם דהיא מרגלה לו דהאשה רוצה יותר להנשא אבל לזנות לא מצינו דאדרבה גנאי לה יותר וכ"ש כשניסת לאחר.

סימן קכ

סעי' א' צריך שיהיה משל הבעל לכך נהגו כשבעל מצוה שנותן לו הסופר הקלף והדיו הנה בסדר הגט להרא"ש כתב שהסופר יתן במתנה לבעל הקלף ויגביהם והגט פשוט והאחרונים נלאו למצוא טעם למה בלשון מתנה דוקא הא נותן לו השכר ונכלל בזה גם הקלף והדיו ונהי דנאמר דמעות אינו קונה מ"מ די בהגבהה בתורת מכר ואח"כ נותן לו מעות הבעל או האשה דג"כ הקנו לו חכז"ל המעות לבעל ובטור איתא כתב הרמ"ה האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי אין צריכין לזכות הנייר לבעל קודם כתיבה אלא אע"ג דכתבו מדדהו ויהבו לה כיון דבשליחותיה קא עבדו מכי יהבו לה בשליחותיה אקנויי אקני לבעל לגרושי ביה ונמצא זכיית הבעל וגירושי אשה באין כאחד והקשה הב"י דמדברי הרמ"ה משמע שהאומר לסופר שיכתוב לו גט צריך הסופר לזכות לו הנייר אע"פ שאח"כ נותנו בידו ומגרש בו וכשמצוה לגרש את אשתו כתב שא"צ משום דהוה כמאן דיהבו לבעל והלא ביהבו לבעל צריך לזכות והאי דהוה כמאן דיהבו לבעל אין צריך לזכות וכי יציבא בארעא עכ"ל והנה גם במה שהצריך הרא"ש וסייעתיה להקנות הקלף והדיו קודם כתיבה ג"כ נדחקו הב"י והאחרונים בטעם הדבר אמנם ביש"ש דגיטין פ"ב סי' כ"ב האיר עינינו בזה וז"ל ומן הסברא יראה לכאורה כי היכא דתקנו רבנן שא"צ שיתן השכר לסופר שה"ה נמי שלא יצטרך ליתן הקלף משלו אלא אפילו הקלף שלה או שהיא שכרה לסופר שיתן הקלף ויכתוב דאמרינן אקנויי אקני רבנן לבעל ומ"מ נראה דאינו דומה כלל דל"ש למימר אקנויי אקני ליה מתורת הפקר ב"ד עד דמטי לידיה הלכך כ"ז שלא הקנה הסופר הקלף לבעל מקודם וכתב עליו את הגט נמצא שנכתב הגט על דבר שאינו שלו והוי כלא לשמו שהרי אינו ראוי לו מאחר שעדיין לא זכה בקלף בשלמא שכר הסופר מאחר שהקלף שלו נכתב כדין עליו אלא שיש על הבעל שכר הסופר ול"ש למימר וכתב ונתן שיהא משלו בכה"ג אקנויי אקני לו רבנן מיד כשיבא. הגט לבעל והוא זכה בו והוי כאלו הכל נתן משלו עכ"ל נ"ל ביאור דבריו דהפקר ב"ד אינו עושה קנין שיהא נחשב כשלו ממש מן התורה רק מחמת דהפקירו זוכה בה ממילא כשמטי לידו וכמ"ש הגט פשוט בסי' זה סק"ה וע"כ הקלף אף דיהא נכלל במעות שהאשה משלמת ומתק"ח הקנהו לבעל מ"מ עדיין אינו רק הפקר ולא נעשה שלו כל זמן שלא בא לידו א"כ נכתב על נייר שאינו שלו אבל שכירות בעד הכתיבה אף דצריך שיהא משל בעל מן התורה מ"מ אינה משתלמת עד לבסוף וכדין נכתב על נייר שלו ואח"כ כשבא הגט ליד בעל זוכה גם בשכירות הכתיבה מכח דהפקירו חכמים ואקניה לבעל ע"י מה שבא לידו וע"כ אף דע"י שכירות שמשלמת האשה הוי כיש לה חלק בגט וצריך שיהא הכל משל בעל מ"מ די במה דזוכה בו הבעל כשבא לידו אחר הכתיבה והנה אח"כ באותו סי' הביא היש"ש דברי הרמ"ה הנ"ל וצריך להבין הא מה מהני דבשעה שגירש השליח זכה הבעל בגט מ"מ מתחלה נכתב על קלף שאינו שלו וצריך לומר דבשלמא כשהסופר אינו שליח לגרש א"כ מחוסר קנין בקלף והוי עדיין אינו ראוי לו וע"כ הוי כשלא לשמו אבל אם הסופר שליח לגרש דזכיתו וגירושין באין כאחד א"כ ראוי לגרש בו וחשוב לשמו והך דהאשה כותבת את גיטה כתב היש"ש בסי' כ"ו שם דמיירי שהקנתה לו הקלף קודם הכתיבה והשיג שם על הר"ן עיי"ש. ובאמת י"ל טעם אחר דהא הר"ן במשנה דהאשה כותבת את גיטה הקשה הא בעינן וכתב ונתן שלא יהא מחוסר כלום בין כתיבה לנתינה וכתב דמתוך הדחק יש לו לומר דהקנאה כיון שאינו מעשה בגופו של גט דומיא דקציצה לא מקרי מחוסר מעשה עכ"ל הרי העיד בעצמו דדוחק הוא ומן הסברא הוי דומיא דקציצה וא"כ לפמ"ש היש"ש שם בסי' ל"ד דבאמת מיירי דאשה הקנתה הקלף לבעל קודם שכתבה א"כ שפיר נקטינין דגם מחוסר קנין הוי כמחוסר קציצה וע"כ מוכרח להקנות הנייר לבעל לפני הכתיבה שלא יהא מחוסר הקנאה בשעת כתיבה ואף דאחר הכתיבה כשמשלמת האשה שכר הכתיבה לסופר צריך שיזכה בו הבעל מ"מ לא אכפת לנו במה שנולד בין כתיבה ונתינה מעשה חדשה כמו כתבו וחתמו בתלוש וחברו ותלשו ונתנו לה דכשר וכמו שהעלה היש"ש וגם סי' כ"ט רק לרמ"ה פסול גם כה"ג אלא די"ל להרמ"ה דאין הבעל צריך לזכות ממנו בשכירות כיון דתק"ח הוא רק הקלף לא הקנו לו חכמים כמ"ש תוס' ורמב"ן ורשב"א אלא לפ"ז עדיין צ"ל דס"ל דל"ש בזה אומן קונה בשבח כלי וכמ"ש הבית מאיר והתורת גיטין כאן דאל"כ הסופר קונה הגט ומחוסר קנין מן הסודר בין כתיבה לנתינה וא"ש יותר לפי מה שביארתי דברי הנ"י בב"ב דף קס"ח דא"צ לזכות ממש בשכירות של האשה רק צריך שלא יהא של האשה שלא תהא מכתיבו לסופר ועכ"פ יצא לנו דצריך הבעל לזכות בהקלף קודם כתיבה דוקא שלא יהא מחוסר הקנאה קודם נתינה וכל זה כשאין הסופר שליח לגרש אבל אם עשאו גם שליח לגרש דזכיית הבעל וגירושין באין כאחד דאינו מחוסר הקנאה לא צריך לזכות בקלף מקודם וא"ש דברי הרמ"ה והנה נודע מחלוקת הפוסקים אם קנין דרבנן מהני לדאורייתא כקנין תורה וכדאיתא בב"י א"ע סי' כ"ח ובכמה דוכתי באחרונים והנה דבר תורה מעות קונה ולא משיכה והגבהה וא"כ אף שיקנה הבעל הקלף בהגבהה אין לו קנין מן התורה עדיין בקלף כל זמן שלא נתן המעות והנה באסיפת זקנים בפרק הזהב דף ק"ז ע"ב הקשו א"כ מתנה איך יקנה מן התורה ותירץ דמתנה דליכא מעות קונה לכ"ע במשיכה או בהגבהה מן התורה וכ"כ התוספת בע"ז דף ע"ב.

וע"כ כתבו הרא"ש ופוסקים שהסופר יתן הקלף במתנה לבעל דבזה דאינו מחוסר מעות קונה בהגבהה מן התורה דהשכירות מסתמא אינה משתלמת עד אחר הכתיבה ואה"נ אם נתן המעות מקודם הכתיבה לסופר דיכול לקנות בתורת מכר אלא דמיירי דאינו נותן המעות מקודם וכמ"ש היש"ש שם בפירש והבית מאיר,

עוד י"ל מה דצריך ליתן במתנה דוקא לפמ"ש היש"ש דהכותב על נייר שאינו של בעל הוי ככותב שלא לשמו והנה אם יזכה בקלף בתורת מכינה בעד המעות שיקבל הסופר אח"כ אף שיקנה בהגבהה מ"מ אם לא יפרע לו השכירות הוי הנייר גזל בידו וכמ"ש החלקת מחוקק וב"ש כאן סק"ד דכל מכר על מנת לפרוע כשאינו פורע הוי גזל גוף דבר הנמכר ולא אמרינן רק דמים חייב לו וא"כ קנינו תלוי ועומד בספק אם ישלם לו אחר הכתיבה והנה קודם הכתיבה אסור להתנות שום תנאי וכמ"ש הרמב"ם פ"ח מהלכות גירושין ומקורו מירושלמי ר"פ כל הגט ומשום חשש ברירה נגעו בה שצריך שיהא מבורר הכתיבה לשמה בשעת כתיבה וכמבואר לקמן בא"ע סי' קמ"ז ס"ב דאפילו אם נתקיים התנאי אח"כ הוי ספק גירושין כיון דבשעת כתיבה אינו מבורר אם יתקיים לא הוי ספר כריתות ואין אומרים יש ברירה כמ"ש הבית שמואל שם סק"ג וגם הרא"ש בתשובה כלל מ"ו חשש לדעת הרמב"ם וא"כ אם יקנה הקלף בהגבהה בתורת מכירה על דעת המעות שיתן הוא או האשה לסופר אחר כתיבה יהיה א"כ תלוי ועומד קנינו כמו בשאר תנאי ואינו מבורר בשעת כתיבה אם נכתב לשמו וראוי לו הנייר לגרש בו ואף שיפרע אח"כ לא מהני וע"כ צריך ליתן במתנה דוקא דבזה קונה לגמרי מיד בהגבהה גוף הקלף ואינו תלוי בשום דבר.

שם והבעל נותן שכרו בב"ב דף קס"ח בגמרא הבעל נותן שכרו של סופר מ"ט דכתיב וכתב ונתן והאידנא דלא עבדינן הכי שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא לישהייה וכתב הנמ"י שם וז"ל וכתב ונתן משמע שבעל הנותנו הוא מכתיבו שפורע שכרו והשתא שהאשה נותנת השכר כי היכי דלא נשהייה ליתן לה גט בשביל שכר הסופר ובין כך תתעגן והא דכתיב וכתב ונתן לא קשיא דצוואת כתיבה קאמר עכ"ל ודבריו תמוהין דא"כ מ"ט דמשנה דבעל נותן השכר ועכצ"ל דמתק"ח האידנא האשה נותנת השכר אבל מדינא הבעל נותן השכר א"כ מה מקשה מקרא דכתיב וכתב ונתן ומאי מתרץ לפרש הקרא דע"כ משמע דבעל נותן השכר מן התורה ומצאתי בגט פשוט ותו"ג החליטו דדברי הנמ"י תמוהין.

ונלע"ד דהנה במרדכי שם כתב וז"ל כתב ר"ב בספר החכמה דשכר הסופר על הבעל לתת מן הדין כדאיתא בג"פ וכתוב. טעמא משום דכתיב וכתב ונתן אמנם אם האשה נותנת כשר כדאיתא הכא וכו' דהפקר ב"ד הפקר ומקיים שפיר וכתב ונתן אבל הקלף והדיו צריך להיות משל בעל דהא כתיב ונתן עכ"ל והנה צריך להבין מ"ש הקלף והדיו מן שכר הכתיבה והנה לפמ"ש הגט פשוט בסי' זה סק"ה דלא מצינו בשום מקום דיש כח לב"ד לאוקמוה ברשות אדם דבר שאינו שלו ולא החזיק בו עדיין עיי"ש וא"כ איך מתקיים וכתב ונתן כיון דעדיין אין לבעל זכות בממון זה ואת"ל דיש כח לחכז"ל לעשות זכיה ג"כ א"כ גם הקלף והדיו היו יכולין לכוף בתוך התקנה ודוחק לומר דשכר כתיבה דהוה דבר מועט שדיוה על אשה או לומר בהיפך דשכר כתיבה דהוה מרובה חשו יותר דלא לשהייה דזה אינו מלתא דפסיקא כלל וגם בשכר לא חלקו בין מרובה למיעט ונלע"ד דודאי אם הסופר כותב בחנם מן התורה אין קפידא דמ"מ מתקיים וכתב ונתן כמ"ש הנמ"י דע"י צוואת הבעל הוי וכתב אלא כשאינו כותב בחנם מי שנותן השכר הוא מכתיבו דעל דעתא דמשכיר עביד והתורה אמרה וכתב ונתן משמע דבעל מכתיבו וע"כ מן התורה צריך הבעל לפרוע השכר וכ"כ החלקת מחוקק כאן דבכותב בחנם שפיר דמי וכן משמע מדברי הרמב"ן בגיטין דף כ"ף וע"כ האידנא דאף שהאשה נותנת השכר הפקירו ממונה חכז"ל ואין הממון שלה אף את"ל דבעל לא זכה בממון זה עדיין מ"מ הסופר שוב אינו שכיר שלה ואינו נוטל משלה כלום ומהפקרא קזכו והוי ככותב בחנם ממילא שפיר מתקיים וכתב ונתן מחמת דכותב בצוואת הבעל אבל הקלף והדיו ע"כ משל בעל דגם אם יהא של סופר פסול דכתיב ונתן שיתן שלו ע"כ א"א לכללו בתק"ח שתהא משל אשה מחמת הפקר ב"ד דעדיין לא יזכה הבעל וכשהקלף מהפקר עדיין אינו גט ובזה מתבארים דברי הנמ"י דודאי כשכותב בשכר משמע קרא דבעל יתן השכר דהנותן השכר הוא מכתיבו אלא האידנא מתק"ח דאשה נותנת השכר ע"כ צ"ל משום דהפקר ב"ד הפקר אלא דעדיין לא זכה הבעל בהממון שלה אלא דהוה ככותב בחנם וס"ד דגם זה לא יועיל משום וכתב ונתן דצריך שיתן שכר לסופר דבזה מכתיבו על זה מתרץ דקרא לא קשיא דע"י צוואת הבעל מתקיים וכתב כיון דאינו נוטל שכר מממון האשה ועיין ב"י דחלק על הקונדרס דס"ל דגם הקלף א"צ להיות משל בעל רק שלא יהא גזל ומן הפקר כשר והב"י ס"ל דצריך דוקא שיהא של בעל ולפמ"ש יש ראיה לב"י מספר החכמה וכן יש ראיה למ"ש הבית מאיר ותו"ג דל"ש אומן קונה בשבח כלי בגט אם הקלף ודיו של בעל ודו"ק.

ולפ"ז א"ש ג"כ מה דצריך להקנות לבעל הקלף במתנה דוקא כיון דאין לבעל זכיה בממון שלה והוי רק כזוכה הסופר בהמעות מן ההפקר ולפ"ז אם הבעל נותן המעות לסופר א"ל לשון מתנה דקונה במעות מן התורה ובהגבהה מדרבנן ועיין פנ"י בגיטין דף כ"ף דלפיכך כותבין בגט כדת משה וישראל דקאי על ודן דיהוי לכי מנאי גט דהא הגט אינו שלו רק מדרבנן שתקנו מעותיה. לבעל עיי"ש ועדיין קשה תינח כדת ישראל אבל כדת משה משמע מן התורה אמנם לפמ"ש י"ל דצדקו יחדיו דאם נותן מעותיו קונה הגט במעות מן התורה כדת משה ובהגבהה מדרבנן כדת ישראל דמשיכה קונה מדרבנן ואם המעות של האשה קונה הגט במתנה בהגבהה כדת משה ומה דאשה משלמת השכר מ"מ ל"ה הסופר שכיר שלה ואין לה חלק בגט מחמת המעות אף את"ל דלגבי האשה שייך לומר דקונה בשבח הגט מחמת מעותיה דלדידה הוי שבח וכמ"ש הבית מאיר בסי' זה מ"מ חכמים הפקירו ממונה בזה וזהו כדת ישראל חכז"ל ועמ"ש בעזה"י סי' קכ"ד ס"ז.

עוד בס"א שהאשה תתן שכר הסופר כתב בתורת גיטין דאם אבי הבעל או אבי האשה או אחר נותן שכר הסופר אינה מגורשת וצריך מקודם להקנות המעות לבעל או להאשה ואפילו כשמקנה הסופר הקלף והדיו לבעל מ"מ צריך להיות המעות של בעל או של האשה דנותן השכר הוא המכתיב כמ"ש הנמ"י פרק ג"פ עכ"ל ולא ראיתי מסדרי גיטין לדקדק בזה גם לא הובא בשום פוסק דבר חדש זה ונלע"ד דכיון דמד"ת צריך הבעל ליתן השכר רק חכז"ל שדיוה על האשה שלא לעגנה מה לי אם האשה נותנת המעות או אחר סוף סוף מתקנת עגונות תקנו שלא יצטרך הבעל ליתן ומה מעליותא שתתן דוקא האשה והכל בכלל התקנה וכשם שחכז"ל הקנו המעות של האשה לבעל אף שאינה מקנה בעלמה ה"נ הקנו המעות של אחרים כיון דנותן ברצונו ורוצה שתתגרש דגם על האשה לא שדיוה בעל כרחה אלא אם תרצה עיין בב"י וב"ש ואף דהלשון אומרת שדיוה רבנן אאשה היינו דמי יחוש חוץ ממנה אם הבעל אינו רוצה ליתן ואורחא דמילתא הוא כשאין הבעל רוצה ליתן נותנת האשה או באי כוחה עכ"פ כלל התקנה היתה לפרוק העול מהבעל כדי דלא לישהייה,

עוד נלע"ד לפי מה שנוהגין שמשוין עם הרב המסדר הגט ונותנין לו המעות והוא פורע לסופר ועדים א"כ גם כשאחר נותן המעות זוכה בו הרב בעד הבעל או האשה ונותן אח"כ לסופר ואף דלא מיכוין להכי משום דאינו יודע דצריך להיות דוקא משל בעל או של אשה מ"מ מסתמא אדעת זה נותנין השכר שיהא באופן שתתגרש עפ"י הדין וכעין שכתב הרא"ש בפ"ק דקדושין והוא בא"ע סי' כ"ח במשאיל טבעת לקדש בו אשה וקידש בו מקודשת אף דפירש לשון שאלה מ"מ אנן סהדי דגמר ויהיב באופן שתתקדש ואם לא מהני שאלה תהא מתנה עמ"ל ועוד מה שנותן לרב בעד הבעל והאשה הוי כשליחם ובזה הנתינה זוכה הבעל או האשה וכמ"ש הרמ"ה דא"ל להקנות הקלף לבעל כשעושה את הסופר לשליח לגרש דנותן בשליחות הבעל ובנתינתו לאשה זוכה הבעל ולפ"ז גם כשנותן השכר ליד הסופר שפיר דמי.

ועוד נלע"ד גם להתו"ג דוקא אם האחר שוכר לסופר בעצמו י"ל דחשוב הוא מכתיבו אבל כשאינו שוכרו בעצמו לסופר הרי הבעל מצוה לסופר לכתוב ועל דעתו כותב ואף שאינו פורע לו אח"כ העלו האחרונים דכשר א"כ לא גרע אם אח"כ נותנין לסופר מעות אחר לא משל בעל כיון דסופר על דעת של בעל כותב ומקנה לו הקלף והדיו כנלע"ד אחר כך יצא לאור שו"ת הרי בשמים והשיג ג"כ שם סי' פ"ו על התו"ג והביא מן ספר יהושע חא"ע סי' צ"ה שכתב ג"כ בפשיטות דאין חשש כלל אם אחר נתן שכר הסופר.

סעי' בי"ת גזל נייר הב"י הביא בשם הקונדרס צריך שיהא הקלף והדיו משל בעל שלא יהא גזל והב"י השיג עליו דאין קפידא משום גזל רק צריך שיהא משל בעל ממש ובתשובות ברית אברהם הובא בפתחי תשובה כאן סק"א כתב דאם כתב הגט על דבר של הפקר ולא זכה בו הבעל דלפי דעת הקונדרס י"ל דאין קפידא רק שלא יהיה של אחרים אבל כל היכא דליכא בעלים אחרים רק של הפקר הוי שפיר ונתן אף שאינו שלו אך לפי דעת הב"י שחולק על הקונדרס צריך שיהא שלו ממש עכ"ל ואינינו כדאי להכניס ראשי בין ההרים אלא דלפע"ד צורת השמועה מראין כדברי הקונדרס בפ"ב דגיטין דף כ"ף דאמר ר"ח יכילנא למפסל כולהו גיטא דעלמא א"ל רבא מ"ט אי לימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קכתבה ליה ודלמא אקנויו ליה רבנן ואלא משום דכתיב ונתן והכא לא יהיב לה מידי דלמא נתינת גט הוא תדע דשלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר והפני יהושע שם נתקשה הרבה דהא יהיב לה גוף הגט ואי מגיטין שאינן ש"פ פריך הא רוב גיטין ש"פ ומאי יכילנא למפסל כולהו גיטי עוד הרבה להקשות אמנם לפמ"ש לעיל א"ש דמאי דאקני לו רבנן לא מהני שיהא כשלו ממש מדין תורה רק הוי הפקר ואין המעות של האשה וממילא לא חשובה האשה מכתיבו לסופר ומתקיים וכתב במה דבעל מצוהו לסופר לכתוב וע"כ פריך שפיר ואלא משום דכתיב ונתן משמע שצריך שיהא הגט שלו ממש וכיון דהאשה משלמת לסופר ממילא נכלל בזה גם הקלף והדיו וכמ"ש הרמב"ן וסיעתיה ובזה לא מועיל במה דאקני לו רבנן וע"כ משני דא"צ להיות הגט שלו ממש רק צריך שלא יהא של אחרים ואם הוי מהפקר בשר תדע דכתבו על איסור הנאה דכל איסור הנאה חשוב כהפקר ואין לו בעלים וכמ"ש הריטב"א בפ"ב דקידושין דף נ"ז גבי מקדש בערלה דליכא זכיה באיסור הנאה וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן תר"ב והמהרש"א בביצה ל"ח ב' יעיי"ש ובפרמ"ג יו"ד סי' ק"ט סק"א ומ"מ כתבו על איסורי הנאה כשר הרי דיכול לגרשה בגט של הפקר ומתקיים ונתן כיון דאינה מוכרחת להחזיר הגט לשום אדם ורק אם יש לו בעלים אחרים דמוכרחת להחזירו לבעליו לא חשוב נתינה דהוי כמו ע"מ שתחזירי הנייר אבל בהפקר ואיסורי הנאה דא"צ להחזיר מתקיים ונתן אף דאינה יכולה לזכות בגט דאינה צריכה לזכות כלל בגט דמתגרשת בע"כ ועיין בקצו"ח סימן רי"ש ובחו"מ סי' קל"ט ובאמת לדעת הב"י דאינו יכול לגרש בשל הפקר קשה טובא מאיסורי הנאה וצ"ל דס"ל כהריב"ש בסי' ת"א דיש זכיה באיסורי הנאה ואחר כמה ימים מצאתי בטי"ג נתעורר בקושיא זאת על הב"י וגם כיונתי לדבריו במ"ש לעיל אלא שהוספתי מיא וקמחא בעזה"י ועיי"ש בטי"ג שכתב ליישב לדברי הקצו"ח דאיסורי הנאה חשוב שלו ויש לו בעלים רק אינו ברשותו ודברי הקצו"ח הם בסימן ת"ב.

ועדיין צ"ע לפי דעת הרשב"א בר"פ לולב הגזול דאיסורי הנאה חשוב שלכם דיש לו בעלים ובתשובה סימן תר"ב כתב הרשב"א דאיסורי הנאה אי אפשר לאחר לזכות בהו מחברו וע"כ אם כתב הסופר על איסורי הנאה שלו איך יכול להקנותו לבעל ונמצא נשאר של סופר וזה פסול גם לדברי הקונדרס וא"כ לא משכחת כתבו על איסורי הנאה רק אם היה מעולם של בעל ועיין מ"ש ריש סימן קכ"ד.

וכל מ"ש נמשכתי אחר הג"פ בסק"ה דתק"ח אינו עושה קנין רק הפקר אבל הרשב"א בגיטין דף ל"ו ע"ב כתב וז"ל ומינה שמעינן דכח ב"ד יפה להפקיר ממון מזה ולזכותו לזה אפילו קודם שבא לידו וכדמוכח מקרא דאלה הנחלות דמה אבות מנחילין ואומרים שדה פלונית לפלוני וזכה לו מיד ואף קודם שבא לידו אף ראשים מנחילין לכל מי שירצו ואומרים ממון ראובן יהא של שמעון וזוכה בו שמעון תכף עכ"ל וכ"מ ביש"ש ביבמות פ"י סי' י"ט ולפי דבריו שם תליא בפלוגתא דשם דלר' יצחק דאמר מניין שהפקר ב"ד הפקר שנאמר כל אשר לא יבא לשלשת הימים יחרם כל רכושו לא נשמע רק דיש להם כח להפקיר ולא לעשות זכיה לאחר אבל לר' אלעזר דיליף מאלה הנחלות מה אבות מנחילין אף ראשים יש להם כח לעשות זכיה ג"כ וכ"כ בקרבן נתנאל בפרק השולח דף ל"ו ע"ב וזה נעלם לפי שעה מהג"פ אלא דהרמב"ם פכ"ד מהלכות סנהדרין הביא רק קרא דר' יצחק.

ולפ"ז י"ל מה דאמר רבא בגיטין שם דף כ"ף ודלמא אקני לו רבנן בלשון דלמא דהקשו ראשונים מה דלמא הא ודאי כן הוא כדאיתא בב"ב דף קס"ח שדיוה רבנן אאשה ולפמ"ש היינו דתליא בפלוגתא דר' יצחק ור' אלעזר אי מצי לזכות לזה ממונו של זה וע"כ אמר ודלמא אקני לו רבנן לבעל דזה הוי ספק אבל הפקר הוי ודאי לכ"ע.

סעי' ד' אפילו אמר לב"ד תנו הרמב"ם פ"ד מהלכות גירושין כתב דאומר אמרו פסול ומתיישבין בדבר שקרוב להיות בטל והשמיט באמר לשלשה תנו דאם אמרו לאחרים לכתוב דבטל ודאי הוא דהא גם שמואל מודה באומר לשלשה תנו דבטל כר' יוסי אף דבאומר אמרו פליג על ר' יוסי וכן תמהו הג"פ והלח"ם שם.

ונלע"ד דהנה בפרק התקבל דף ס"ז דמסיק אלא ר' יוסי תרתי ס"ל ושמואל פסק כוותיה באומר לג' תנו דלא יאמרו לאחרים לכתוב ובאומר אמרו ס"ל דכשר ע"כ באמר לשניים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן אמר תצא והדבר צריך תלמוד דמספקא לו אי כתבו חתימת ידן אבל כתב הגט הוי כאומר אמרו עיי"ש כל הסוגיא והנה כל הסוגיא תמוה דמה דוחקים לומר דפליג על ר' יוסי באומר אמרו ומכשיר בודאי ומספקא לו אי כתבו כת"י לימא דפשיטא לו דכתבו כת"י אבל כתב הגט הוי כאומר להם שיאמרו לסופר לכתוב אלא דמספ"ל באומר אמרו גופא אי הלכה כר' יוסי וכן תמה הפנ"י ולרמב"ם קשה יותר דבאמת פסק באומר אמרו דהוי ספק כמ"ש ומתיישבין בדבר הרבה דקרוב להיות בטל א"כ לימא דזה גופא קאמר שמואל דהדבר צריך תלמוד.

ע"כ נלע"ד דמזה הוכיח הרמב"ם דא"א לחלק בין אומר לשלשה תנו או אומר אמרו רק אם נאמר דאומר אמרו ודאי כשר אבל אם אומר אמרו יהא ספק או פסול מדרבנן על כרחן גם אומר לשלשה תנו אינו רק כאומר אמרו וה"ט דהנה באומר לשניים תנו פרש"י דעדים שוינהו ובאומר לשלשה אמר ר"מ דעשאום ב"ד פרש"י שעשאום ב"ד לצוות לאחרים וא"כ לפ"ז באומר לג' תנו הוי כאומר אמרו כמו לשמואל דאם כתבו כת"י אמרינן דכתב הגט הוי כאומר אמרו אע"ג דלא אמר בהדיא ואם כן למה פסק שמואל באומר לשלשה תנו כר' יוסי ובאומר אמרו מכשיר בשלמא לס"ד דר"י גופא מכשיר באומר אמרו עכצ"ל דס"ל לר"י דאומר לשלשה תנו לא עשאום ב"ד ולא הרשה אותם לצוות לאחרים אבל למאי דמסיק דר' יוסי פוסל גם באומר אמרו א"כ י"ל דר"י מודה לר"מ דאומר לשלשה תנו עשאום ב"ד והוי כאומר אמרו ומ"מ פסול לר"י וא"כ לשמואל דמכשיר באומר אמרו גם אם אינו מפרש לסופר פלוני ה"נ ה"ל להכשיר באומר לשלשה תנו ומאי סברתו של שמואל לחלק בניהן וע"כ צ"ל דה"ט דהנה גם באומר לשלשה תנו דלר"מ עשאן ב"ד צריך להבין מנלן שמא כונתו שבעצמם יכתבו ויתנו ואך מספק בלא שום אומדנא נאמר דעשאן ב"ד והרשה אותם לצוות לאחרים עוד קשה לשמואל דס"ל שנים שדנו דיניהן דין א"כ גם שניים הוי ב"ד וכן לענין ביטול שליח הגט בר"פ השולח וכן לענין פרוסבול שם דשניים הוי ב"ד א"כ גם באומר לשניים תנו נימא דעשאן ב"ד וע"כ צ"ל דאם כונתו שיכתבו בעצמן שלשה למה לו הא די בשניים דהן הן הע"ח וע"כ מה דאמר לשלשה לעשותן ב"ד שיוכלו לצוות לכתחלה לאחרים שיכתבו ויתנו דבאומר לשלשה תנו אומרים לאחרים לכתחלה כמ"ש תוספת שם דף ס"ו ד"ה מתניתין דלא חיישינן כה"ג שמא תשכור עדים דב"ד לא חשידו ורק בשניים כשר ולא תעשה כן בישראל וע"כ לא אמר לשניים שיאמרו לאחרים אמנם תינח אי חתם סופר ועד אינו פסול דאל"כ א"א בשניים לבד וא"כ באומר לשלשה תנו מנלן דעשאן ב"ד שמא עדים וסופר שוינהו דמוכרח לשלשה וא"כ לר"ח דס"ל דלר"מ חתם סופר ועד פסול מ"ט דר"מ דס"ל דעשאן ב"ד.

והר"ן כתב דלטעמא דבזיונו ס"ל לר"מ כיון דעשאום ב"ד ודרך ב"ד לצוות לאחרים גלי אדעתיה דלא קפיד אבזיוני וכ"י ס"ל דליכא גילוי דעתא בהכי ולטעמא דמילי לא ממסרי ס"ל לר"מ דאלימא מלתא דב"ד לממסרי מילי ור"י סבירא לו דלא עדיפי משליח עיי"ש ועדיין צריך תבלין כיון דצריך שלשה לגוף עשיות הגט א"כ מה גילוי דעת יש כיון דא"א בלא"ה וגם טעם דאלימא מלתא דב"ד קשה להבין ויש להסביר קצת דלטעם דבזיונו לא שייך בתלתא על דרך שאחז"ל כל מלתא דמתאמרא באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא ובלא"ה כל מלתא דב"ד של שלשה קלא אית לו ולטעם דמילי לא ממסרי יש לומר על דרך שכתב המרדכי בהגהות פרק האומנין דדבר הנעשה בפני שלשה אינו צריך קנין ואינו יכול לחזור בו דאלים כמו קנין ביחיד ובתוס' פרק השולח דף מ"ו ד"ה ר"נ בסה"ד כתבו דמבטל דעתו משום רבים ולא משום יחיד ועיי"ש מהרש"א ומהר"ם דהיינו דוקא בשלשה וא"כ י"ל לר"מ דהאומר בפירש אמרו כשר רק מילו לא ממסרי כל זמן שלא אמר אמרו והיינו משום דאינו גומר למסור כוחו לשליח ולבטל דעתו אצלו שיהא יכול לעשות שליח אחר שלא מדעתו כל זמן שלא היה רק מילי וכעין דאמרינן בדברים יכול לחזור משום דלא גמר ומקנה בלא מעשה קנין אבל בשלשה אף דברים לבד חשוב מעשה ומבטל דעתו אצלם.

אמנם לפמ"ש לעיל א"ש יותר דע"כ יש גילוי דעת דעשאן ב"ד שיצוו לאחרים דבלא"ה היה די לו בשניים אמנם למ"ד חתם סופר ועד פסול לר"מ צ"ל לכאורה כמ"ש הר"ן אלא די"ל דלר"מ כיון דמצאו באשפה כשר וא"צ כתיבה לשמה וא"צ צוואתו ושליחותו על הכתיבה א"כ מה לו לעשות שלשה שליחום הא די לו בשניים לעשות שליחום על החתימה אבל על הכתיבה יהיה איך שיהיה הן כשיצאו אצל סופר מכבר כתוב ועומד הן יצוו בלא הרשאתו לסופר ג"כ יוכשר וכ"כ הפנ"י בפשט דברי התוס' ד"ה הא כתב הגט דלר"מ כיון דמצאו באשפה כשר מסתמא אינו מצוה על הכתיבה כלל רק על החתימה כיון דא"צ שליחותו בכתיבה עיי"ש וא"כ לשמואל דס"ל ע"מ כרתי ל"ש זה וע"כ לפי מה דס"ל אומר אמרו כשר וחתם סופר פסול דתליא זה בזה כדאיתא שם א"כ באמר לשלשה תנו ליכא גילוי דעתא דעשאן ב"ד לצוות לאחרים וע"כ ס"ל כר"י באומר לשלשה תנו דמילי לא ממסרי ור"י דס"ל אומר אמרו פסול וחתם סופר כשר מ"מ ס"ל באומר לשלשה תנו דלא ממסרי דאף דיהא הוכחה דעשאן ב"ד לצוות לאחרים לא עדיף מפירש אמרו דלא מהני ואלימא מלתא דב"ד לא ס"ל ותנה הר"ן כתב דמה דפסק הרמב"ם חתם סופר ועד כשר משום דפסק דאומר אמרו הוי ספק ממילא לא אתי לידי חורבא דסופר לח יכתוב כיון דהוי ספק עיי"ש וע"כ א"א להגמרא לומר לשמואל דאמר דהדבר צריך תלמוד משום דמספ"ל באומר אמרו אי כשר דא"כ חתם סופר ועד כשר ובאמר לשלשה תנו יש הוכחה דעשאן ב"ד כיון דסגי בשניים ולמה פסק כר"י באומר לשלשה תנו דודאי בטל דהא י"ל דר"י גופא מודה דיש גלויי דעתא דעשאן ב"ד רק דלא מהני לר"י דס"ל אומר אמרו פסול ועכצ"ל דס"ל לשמואל אומר אמרו ודאי כשר וחתם סופר ועד פסול א"כ באומר לשלשה תנו ליכא גלויי דעתא דעשאן ב"ד לצוות לאחרים ע"כ ודאי בטל אמנם הרמב"ם דפסק באומר אמרו ספק הוא וחתם סופר ועד כשר א"כ באומר לשלשה תנו יש גילוי דעת דעשאם ב"ד לצוות לאחרים והוי ממש כאומר אמרו דספק הוא ואינו בטל ודאי וע"כ לא כתב דבאומר לשלשה תנו הוי ודאי בטל דבכל אופן אינו רק ספק כשכתבו בלא שמיעה מהבעל.

והנה לכאורה יש להקשות ע"ז דא"כ לס"ד דמשני כיון דאמר מר כשר ול"ת ר"ש ופריך וליחוש דאמר אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו הניחא למ"ד ה"נ כשר ול"ת עיי"ש דלפמ"ש אף למ"ד כשר ול"ת תקשי מ"ט דר' יוסי כיון דחס"ו כשר ואומר אמרו כשר גם באמר לשלשה תנו יש גלויי דעת דלא קפיד שיצוו לאחרים והוי כאומר אמרו ובשלשה כשר ותעשה כמ"ש התוספת ואף די"ל כמ"ש לעיל דלס"ד ל"ק על שמואל כיון דמוכרח דר' יוסי גופא מחלק מ"מ צריך להבין גם טעמא דר' יוסי לס"ד אמנם י"ל דמ"ש תוספת דבשלשה כשר ותעשה דליכא חשש שמא תשכור עדים רש"י לא ס"ל האי סברא וכ"כ הרמב"ן דגם בשלשה כשר ול"ת אמנם נראה מדברי הרמב"ן דלא ברירא לו רק אם גם באתם חתומו כשר ול"ת ה"נ בשלשה כשר ול"ת ונראה כונתו דאף די"ל כסברת התוספת דשלשה שהם ב"ד ליכא למיחש מ"מ ת"נ באתם חתומו ליכא חשש דמעשה לא עבדו רק גזור אטו שיאמרו לאחרים לחתום ג"כ דלא פלוג ה"נ בשלשה לא פלוג ומכ"ש דגם בשלשה כשאמר להם שיאמרו לאחר דגם לתוספת כשר ול"ת רק בעשאום ב"ד ס"ל דכשר ותעשה וכמ"ש הרמב"ן והפנ"י א"כ ודאי י"ל לא פלוג וכ"כ הפנ"י אלא דלמ"ד באתם חתומו כשר ותעשה ולא ס"ל דלא פלוג ה"נ בעשאום ב"ד ולפ"ז למ"ד באתם חתומו כשר ול"ת ה"נ בשלשה כשר ול"ת א"כ ל"ק מ"ט דר' יוסי באומר לשלשה תנו דהא ליכא גלויי דעתא מדאמר לשלשה רוצה שיצוו לאחרים דה"נ היה יכול לומר לשניים ולפרש דלא קפיד שיצוו לאחרים ואי דבשנים כשר ול"ת ה"נ בשלשה ולא קשה רק אם באתם חתומו כשר ותעשה דה"נ בשלשה יהא גלויי דעתא אמנם כיון דלמ"ד באתם חתומו כשר ותעשה את"ל אומר אמרו כשר ע"כ חס"ו פסול ממילא צריך שלשה לכתיבה וחתימה וליכא גלויי דעתא ע"כ פריך דעדיפא דאיך יכשיר ר' יוסי חס"ו ואומר אמרו דסתרו אהדדי דע"כ באמת אחד מהם פסול.

ועדיין צריך להבין א"כ למ"ד כשר ול"ת גם באתם חתומו ולפ"ז גם בשלשה כשר ול"ת א"כ ליכא הוכחה דלא קפיד שגם בשלשה ומ"ט דר' מאיר אמנם י"ל דודאי מוכרח דלר"מ בשלשה כשר ותעשה כמ"ש התוספת מדאמר ר"מ יכתבו ויתנו דמשמע להדיא לכתחלה אלא די"ל דמ"ד כשר ול"ת ולא פלוג היינו לר"י דע"כ ס"ל לר"י דגם באומר לשלשה תנו לא הוה כאומר אמרו דליכא הוכחה אבל ר"מ ס"ל כשר ותעשה ואיכא הוכחה וע"כ אמר רב חסדא דמתניתין דחס"ו כשר דלא כר"מ דלר"מ ע"כ בשלשה כשר ותעשה וה"נ באתם חתומו ואיכא הוכחה.

אמנם לא צריך לזה דלר"מ ל"ק בלא"ה. די"ל דלא ס"ל כלל מילי לא ממסרי רק ס"ל טעמא דבזיון וכדעת רב ואביי בגיטין דף כ"ט וכן ס"ל לרש"י גם לשמואל ורבא ס"ל לר"מ טעמא דבזיון כדמוכח מפרש"י בפרק מי שאחזו דף ע"א ע"ב וכמ"ש המפרשים וס"ל לר"מ בתלתא ליכא בזיון כיון דבלא"ה מפרסמא מלתא וכמ"ש לעיל או אף אם נאמר דר"מ ס"ל ג"כ מילי לא ממסרי מ"מ י"ל דס"ל אלימא מלתא דבית דין וכמ"ש הר"ן ובלאו שום הוכחה דהרשם לצוות לאחרים יכולים למסור לאחרים אמנם ר' יוסי נהי דפליג על זה מ"מ אם ס"ל אומר אמרו כשר אם די בשניים הל"ל מדאמר לשלשה תנו יש גילוי דעת דעשאום ב"ד שיצוו לאחרים כיון דבשלשה כשר ותעשה חתם סופר ועד כשר ודו"ק.

אמנם לפע"ד יש דרך יותר מרווח ליישב דברי הרמב"ם דהנה בירושלמי פרק התקבל איתא מ"ט דר"מ מה מצינו בכל מקום אחרים כותבין וב"ד חותמין והכא אחרים כותבין וב"ד מחתמין עכ"ל וקשה להבין דאינו דומה כלל דבכ"מ ב"ד חותמין בעצמם מעשה ב"ד והכא מחתמין דהיינו מצווין לאחרים לחתום ועוד מה ענין ב"ד לשלשה כיון דאינם עושין שום מעשה ב"ד כיון דמצווין לאחרים לכתוב ולחתום אינם רק שליחים כשניים.

ונראה דהנה בגט פשוט סי' קכ"ג סקי"ט מביא תשובות א"ז דהל"ל דנתינות גט כיון דאיכא כתובה למשקל הוי כדיני ממונות וליבעי תלתא רק משום דקי"ל כרב אחא דגם בדיני ממונות חד כשר מדאורייתא הלכך נתינות גט נמי סגי בחד אלא דצריך תרי שימסור בפניהם והן הן העדים הן הן דיינים עיי"ש ועיין בשו"ת אמר"י א"ש סי' ס"ט דבגט משום עגונא אוקמוה אדאורייתא עיי"ש וא"כ לר"מ דסבר בפ"ק דסנהדרין דדיני ממונות בשלשה מן התורה א"כ גט צריך שלשה ג"כ ג"כ ואפשר כיון דלר"מ ע"ח כרתי צריך שיחתמו בפני שלשה או עכ"פ צריך ב"ד בשעת מסירה א"כ עושים מעשה ב"ד אף שאינם חותמין בעצמם רק מחתמין לאחרים וע"כ מדמה שפיר דבעלמא מעשה ב"ד הוי פסק שחותמין ואחרים כותבין וה"נ אף שאחרים חותמין ה"נ הוי מעשה ב"ד כיון דצריך ב"ד של שלשה שיהא נעשה לפניהם וא"ש לשון אחרים כותבין וב"ד מחתמין דהיינו בכתיבה א"צ שיכתיבו לאחרים דמצאו באשפה כשר רק החתימה כרתו וצריך ב"ד דגט הוי כד"מ.

ואף די"ל בלא"ה הלשון כיון דמצאו באשפה כשר לר"מ א"צ שליחות בכתיבה אבל בחתימה צריך שליחות אלא דב"ד מחתמין בשליחותם דניתן להם הכח מהבעל מ"מ בלא"ה נלע"ד ברור דל"ש לומר דעשאן ב"ד באומר לשלשה תנו רק אם צריך ב"ד של שלשה בגט י"ל מה דרכו של ב"ד בכ"מ אחרים כותבין ובית דין מחתמין ה"נ עשאם ב"ד רק לעשות מעשה ב"ד מה שצריך לחתום או ליתן לפני ב"ד של שלשה וע"כ אמר לשלשה תנו דכונתו רק שיעשו מעשה ב"ד ומתקיים דיבורו של בעל שאמר תנו דהגט נגמר ע"י מעשיהם דצריך ב"ד משא"כ באמר כתבו לא מתקיים דיבורו כלל אמנם אם א"צ שלשה על סידור הגט א"כ כשאמר לשלשה תנו אם יצוו לאחרים לכתוב ולחתום הם אינם עושים כלום דא"צ לב"ד והוויין רק שליחים לצוות לאחרים ולא מתקיים דיבורו של בעל שאמר תנו דהם לא נתנו כלל דל"ל שאין כונת הבעל כלל שהם יתנו רק יצוו לאחרים ולהם אמר תנו שיצוו לאחרים דמה ענין ב"ד לגט וה"נ באמר לשלשה תנו נימא דעשאם ב"ד וכונתו שיצוו לאחרים ויהיה ככתבו בעצמם כמו בתנו דהוי כעשו בעצמם אלא ודאי ל"ש בין כתבו לתנו רק לר"מ דס"ל מן התורה צריך שלשה בדיני ממונות כמ"ש תוספת בסנהדרין דף וא"ו ע"א ד"ה לא דכ"ע דר"מ ודאי לא ס"ל כשמואל דשניים שדנו דינהן דין וא"כ גם בגט צריך ב"ד של שלשה ושפיר ס"ל דאמר להם תנו רק שיהיו ב"ד הצריך לגט אבל על הכתיבה וחתימה יצוו לאחרים אבל לר' יוסי ס"ל דחד כשר מן התורה כמו שפסק הרמב"ם וא"ש יותר לפי מ"ש במלא הרועים בעירוב פרשיות דהרמב"ם פסק דחד כשר מן התורה לדין משום דבר"ה דף כ"ב ס"ל לר' יוסי החדש הזה לכם מורה דצריך מומחים וא"כ ע"כ ס"ל דבשאר דין בחד כשר עיי"ש ועכ"פ א"ש לשמואל דפוסק באומר אמרו דכשר ומ"מ ס"ל באומר לשלשה תנו דמילי לא ממסרי דהקשתי לעיל כיון דס"ל דר"י תרתי ס"ל דגם אומר אמרו פסול א"כ לימא דמודה ר"י באמר לשלשה תנו דעשאם ב"ד והוי ליה כאומר אמרו וכמו לר"מ רק מ"מ פסול לר"י משום דגם באומר אמרו פסול ומנ"ל להשוות מחלוקת חדשה ולחלוק על ר"מ אבל לפמ"ש א"ש דטעמיה דשמואל לשיטתו דשניים שדנו דינתן דין וא"צ ב"ד בסידור גט לא שייך לומר כלל דעשאם ב"ד ואין שום סברא לחלק בין כתבו לתנו.

ולפ"ז מתורץ מה דהשמיט הרמב"ם באמר לשלשה תנו דהגט בטל דהנה גם בשניים שאמר תנו אשמעינן במשנה שם דגם לר"מ צריכים לכתוב בעצמם והרמב"ם לא הזכיר דין דאמר לשניים תנו כלל ויותר קשה דהלח"ם ומהרש"ך והג"פ תמהו רק על השמטות הדין דאמר לשלשה תנו ולא על השמטת דאמר לשניים תנו והמשנה פירשה ורמב"ם לא פירש וע"כ דבשנים אין שום רבותא בתנו יותר מכתבו כיון דל"ל עשאם ב"ד כונתו שיעשו בעצמן ורק המשנה דקאמר ר"מ באמר לשלשה תנו עשאם ב"ד ובכתבו לא נקט נמי בשניים חלוקה דתנו וזה ברור וא"כ לפמ"ש דאין שום סברא לומר באמר לשלשה תנו דעשאם ב"ד רק לר"מ דצריך שלשה בדיני ממונות ובגט וע"כ להרמב"ם דמן התורה בחד נמי כשר וכן בגט לא צריך ב"ד כלל וכבר כתב בפ"א מהלכות גירושין הלכה ט"ז דאם חתמו בו שני עדים אף דמסר לה הגט בינו לבינו כשר הרי דלא הצריך ב"ד של שלשה בגט וא"כ תנו וכתבו שוין דלא שייך כלל לומר דעשאם ב"ד וכיון דאשמעונין בכתבו באמר לשלשה כתבו ואף ב"ד שאמרו לא נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו דמיד צוו לאחרים דהגט בטל ממילא ה"ה באמר לשלשה תנו שאם צוו לאחרים בטל דלא נתקיים דיבורו כלל דהם לא נתנו ולא עשו כלום דא"צ ב"ד.

והנה לכאורה יש להקשות עמ"ש דר"מ לטעמיה דהא הא"ז הנ"ל יליף דגט צריך שלשה מחלוצה והרי רע"ק אמר הלכה זאת בבית האסורין כמבואר במשנה דהתקבל ורע"ק ס"ל ביבמות דף ק"ד חליצה בינו לבינו כשר ומ"מ אמר כאן דעשאם ב"ד אמנם המעיין בנו"ב מה"ת סי' ק"ה הביא שם מתשובות רא"ם דפירש ר"י דחליצה כתחלה דין דע"י החליצה מתחלת למתבע הכתובה ואם בחליצה אמרי כן כ"ש בנתינת גט שע"י הגט גובה כתובתה ובלאות ואין הבעל יורשה עי"ש הרי דגט עדיף ויליף לה מק"ו וא"כ י"ל גם לרע"ק דחליצה כשר ביחיד מודה בגט דצריך ב"ד. אלא בלא"ה י"ל בחליצה ליכא דין ממון מחמת הכתובה דהרי מבואר בד"מ ורמ"א באבן העזר סי' קס"ה מתשובות רד"ך דלמ"ד מצות חליצה קודמת אף דאין כופין לחלוץ מ"מ מחויב ליתן הכתובה מיד קודם החליצה וכן היכא שפסולה להתייבם וא"כ הא בריש יבמות דף ג' מוקי לסתם משנה דמצות חליצה קודמת וכמ"ש תוספת ביבמות דף ל"ט ע"ב וכל סתומיוה אליבא דרע"ק א"כ אין הכתובה נגבית ע"י החליצה דניגבת מיד אחר מיתת בעלה א"כ ליכא דין ממון בחליצה משא"כ בגט ודאי יש דין ממון וא"כ אף דבחליצה לא כשר ביחידי לדידן י"ל מתרי טעמי לפוסקים דיבום קודם יש בו דין ממון דקודם שחולץ אינו חייב בכתובתה או מטעם דכתיב ועלתה יבמתו השערה וכמ"ש הנו"ב שם או משום דמתירה להנשא הוי דין וכנראה מהא"ז גופא וכמ"ש באתם סופר חלק א"ע תשובה ס"ה ובאמרי א"ש אבל רע"ק לא ס"ל זה ומ"מ בגט דיש בו דין ממון מודה דצריך שלשה.

ועוד דבלא"ה כבר צווחו בחת"ס שם דבחליצה דמרצון שניהם הוא מה אכפת לנו דיש בו דין ממון הא בממון מהני קבלה ליחיד וקרוב ופסול לדיין ועיין בישע"ק א"ע ריש סי' קס"ט ג"כ כ"ב ואם כן הרי יכול לקבל גם הבע"ד בעצמו עליו לדיין בממונו וכיון דברצון שניהם חולצין וסומכין על עצמן למה יצטרך ב"ד משום לתא דממון הא יכול ליתן לה הכתובה מרצונו בלא ב"ד ובלא דין כלל ורק מ"ד דחליצה שלשה צריך משום היתר האיסור או משום דכתיב ועלתה יבמתו השערה ורע"ק פליג על זה אבל בגט דבעל כרחה מתגרשה ומפקיעין אותה משאר כסות וכל חיובי הבעל בע"כ זה הוי כדן דיני ממונות בע"כ דצריך ב"ד וזה ברור ועמ"ש לקמן סי' קכ"ג ס"ה ועוד נלע"ד דטעמו של ר"מ מפני שעשאם ב"ד היינו דלא חשוב מילי רק מעשה כמ"ש ריב"ש סי' רנ"ב דאין מעשה ב"ד דיבורא בעלמא אלא מעשה רבה הוא ואף ע"פ שלא חתמו הם בעצמם בשטר הגביינא הרי כיון שצוו לעדים לכתוב ולחתום מעב"ד הוא זה הרי הוא כאילו חתומים בעצמם שהרי נעשו העדים שלוחיהם עיי"ש דמוכח דמצד שליחות ל"ח מעשה רק מכח צירוף דהוי מעב"ד וכן מוכרח מדאמרינן באומר אמרו שמא תשכור עדים דדיבורא אמרי מעשה לא עבדי אף דנעשה בשליחותם חשוב דיבור וא"כ תינח אם צריך ב"ד חשוב צוואה דדהו מעשה ולא מילי אבל אם א"צ ב"ד תרי כמאה וחשוב מילי.

סעי' ד' לא יאמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום בגט פשוט סי' זה ס"ק כ"ג נסתפק באמר לשניים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו ותנו וכתבו וחתמו הם ועל הנתינה עשו שליח והביא דברי הרשב"א בחידושיו לגיטין דף כ"ט דכתב דודאי אליבא דרבא דמפרש לה משום דמילי ננהו ומילי לא ממסרי לשליח דיתנו לאו דוקא דהשתא לאו משום קפידתו דבעל נגעו בה אלא דינא קתני דלא ממסרי לשליח והלכך נתינת הגט דלאו מילי ננהו אע"ג דא"ל כתבו ותנו כיון דשלשה ננהו עשאם ב"ד ויכתבו ויעשו שליח ליתן אם ירצו ומיהו בשניים דלאו ב"ד נינהו אע"ג דלא אמר להם אלא תנו יתנו בעצמם וקי"ל כרבא דאמר מילי לא ממסרי לשליח אבל ודאי מרצון הבעלים יכולים הם למוסרם דלאו אינהו מסרו למילי אלא כאילו בעלים עצמם מסרוס דמודה ר' יוסי באומר אמרו עכ"ל ותמה הגט פשוט מה דמחלק הרשב"א בין שניים לשלשה כיון דנתינה לא חשיבא מילי מה לי שניים מה לי שלשה גם מה דמסיים הרשב"א דמודה ר"י באומר אמרו וכ"כ הר"ם אלשקר בשם הריטב"א ליתא דהרי פשוט בס"פ התקבל דגם באמרו פליג ר"י עכ"ל הג"פ והנה מיד עלה בדעתו מה דמחלק הרשב"א בין שניים לשלשה היינו דשלשה יכולין לעשות שליח על הנתינה גם בלא אונס ומצאתי אח"כ בבית מאיר ובתו"ג תרצו כן ומ"מ דברי הרשב"א עדיין צריכין ביאור דהנה התו"ג כתב דאף דאמר לשלשה כתבו מודה ר"מ דלאו ב"ד שוינהו הוא דוקא לענין הכתיבה כיון דאין דרך לב"ד לכתוב ולחתום עדים שוינהו משא"כ לענין נתינה לא ביטל שם ב"ד מהן מש"ה יכולין ליתן אף בלא אונס עכ"ל משמע דמפרש דברי הרשב"א אליבא דר"מ והוא תמוה דא"כ למה הוצרך הרשב"א לטעם דנתינת הגט לאו מילי לו יהא מילי ממסרי לר"מ דהא באמר תנו ס"ל לר"מ דיצוו לאחרים לכתוב ואי לר' יוסי קאמר הרשב"א הא לר"י ל"ל דעשאם ב"ד אמנם הבית מאיר כתב דס"ל לרשב"א דע"כ ל"פ ר"י עליה דר"מ כ"א מטעם מילי הא בעיקר הסברא דג' חלוק מב' דסתמא דעתיה שיצוו לאחרים כ"ע מודו לפיכך לענין הנתינה דליתא משום מילי ע"כ מודה כשלשה דהוי כפירש למנות אחר ויתנו לאו דוקא עכ"ל וזה נכון וכן עלה בדעתי.

אמנם עדיין קשה כיון דמסיק הרשב"א דר"י מודה דמרצון בעלים יכולים למוסרם דמודה באומר אמרו א"כ כיון דמודה ר"י דבג' סתמא דעתיה שיצוו לאחרים דהוי כאילו פירש למנות אחר א"כ למה פליג ר"י באומר לשלשה תנו הא הוי כאומר אמרו ואף דלא פרט לפלוני ופלוני ולא אמר בפירש אמרו רק מצד אומדנא מהני כמו לשמואל באמר כתבו דאם כתבו כת"י הוי כתב הגט כאומר אמרו אף דלא פירש כלום.

ורציתי ליישב זה דהא בלא"ה תמה הג"פ דהא מסקינן בפרק התקבל דר"י פליג גם באומר אמרו אלא די"ל דאזיל בשיטת הרמב"ן דמייתי הרשב"א גופא בפרק התקבל דאומר אמרו אין סברא לפסול משום מילי דהוה כממנה שליח שלא בפניו רק הפסול דלא חשוב כתיבה לשמה עד שישמעו הסופר ועדים מפי בעל בעצמו וע"כ בשאר מילי דגט ובמתנה מודה ר"י באומר אמרו עיי"ש ולזה י"ל כונת הרשב"א כאן דקאי על מתנה ומה דאמר כדאיתא פרק התקבל היינו דשם ס"ד דמודה ר"י באומר אמרו וכן דעת כמה אמוראי שם דבאומר אמרו כשר ולא תעשה משום שמא תשכור עדים אבל משום מילי כשר אלא לשמואל מסיק שם אי ס"ל כשר ותעשה באתם חתומו ע"כ ס"ל דר"י תרתי אית לו וע"כ אמרינן דזה ודאי הכל מודים דמודה ר"י באומר אמרו רק בכתיבת הגט איכא טעמא אחרינא משום דלא חשוב לשמה ולפ"ז י"ל שפיר אף דמודה ר"י דבג' מסתמא דעתיה שיצוו לאחרים מ"מ פליג משום לשמה.

אמנם עדיין לא הועיל זה דא"כ מה צ"ל הרשב"א משום דנתינה לאו מילי אפילו יהא מילי מ"מ בנתינה לא אכפת לנו משום לשמה רק בכתיבה וכמבואר בפרק המגרש דף פ"ו ע"ב אביי אמר אפי' תימא ר"א הוא אומר דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי אלא די"ל דהא משמע להרשב"א דיתנו הם בעצמם דוקא וכדמתרץ לאביי דגם בנתינה יש משום ביזיון אלא דהוכרח לומר דיתנו לאו דוקא דהא לרבא משום מילי ע"כ יתנו לאו דוקא וא"כ מוכרח לומר משום דנתינה לאו מילי דאל"כ מנלן דרבא סובר כאביי דפרק המגרש דנתינה לא בעי לשמה הא י"ל דסובר כר' ירמיה דשם דנתינה ג"כ בעי לשמה וא"כ כמו דרבי יוסי ס"ל דלא מהני אומר אמרו לענין הכתיבה משום דלא שמע הסופר מן הבעל בעצמו לא חשוב כתיבה לשמה דלא מיחשב וכתב רק בשמע מפי הבעל ה"נ לא מיחשב ונתן רק אם שמע השליח מפי הבעל והנה מבואר בר"ן ס"פ התקבל דהא דלא מיחשב לשמה היינו משום דמילי לא ממסרי לשליח לא חשוב השליח כבעל בעצמו לומר לסופר לכתוב דלא חשיב לשמה לומר מה דשמע הסופר מהשליח הוי כשמע מפי הבעל עיי"ש וא"כ אם הנתינה הוי חשוב מילי ה"נ לא הוי חשוב לשמה וע"כ מוכרח הרשב"א להוכיח משום דנתינה לאו מילי הוא וא"כ אף דלא שמע שליח שני רק מפי שליח חשוב נתינה לשמה וע"כ לרבא ודאי יתנו לאו דוקא.

עוי"ל דדוקא במילי ס"ל להרשב"א דל"ל לר"י דעשאן ב"ד שיצוו לאחרים אבל במידי דלאו מילי מודה באומר לשלשה דעשאם ב"ד שיוכלו לשלוח אחרים דבמילי אינו מוסר כל כוחו לבטל דעתו אצל השליח שיהא יכול למנות אחר לשליח בלתי ידיעתו וע"כ בשלשה ס"ל לר"מ דמבטל דעתו אצלם וכמ"ש לעיל ור"י פליג וס"ל כיון דמילי ננהו גם לשלשה אינו מוסר כל כוחו להם אבל במעשה מודה דעשאם ב"ד ועיין רש"י בפרק מי שאחזו דף ע"א ע"ב ד"ה דאמר מילי ממסרי לשליח דרך ארץ הוא לעשות שליח דברים והוי נמי בדברים שליח של אדם כמותו הלכך היכי דהוי שלשה דאיכא למימר עשאם ב"ד לומר לאחרים אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו עכ"ל משמע דלר"י דפליג וס"ל גם בשלשה מילי לא ממסרי משום דס"ל אין דרך ארץ לעשות שליח דברים וודאי כונתו שיעשו בעצמם המעשה דאם יצוו לאחרים אינם רק שליח דברים ואין דרך ארץ לעשות שליח דברים למסור לו כוחו להיות בדברים שליחו כמותו שיוכל לצוות לאחרים וע"כ באומר אמרו באמת מהני ור"מ דס"ל דד"א לעשות שליח דברים ע"כ ס"ל בג' דעשאם ב"ד לצוות לאחרים וא"כ בנתינה דיש בו ממש אחר שנכתב ואינם שליחו דברים גם לר"י בשלשה עשאם ב"ד

אלא דבין כך ובין כך קשה כיון דסברא פשיטא ליה לרשב"א דגם לר"י באמר לשלשה תנו עשאם ב"ד לומר לאחרים וא"כ שמואל דס"ל ר"י תרתי ס"ל באומר לג' כר"י ופליג עליו באומר אמרו מנליה לשמואל לחלק נימא דר"י ודאי ג"כ מודה דאומר לשלשה חשוב כאומר אמרו רק ס"ל גם אומר אמרו ל"מ אבל אנן דפסקינן באומר אמרו דכשר נכשיר גם באומר לשלשה תנו ועכצ"ל דגם אומר לשלשה ל"ה כאומר אמרו רק טעמא דר"מ דאלימא מלתא דב"ד וכמ"ש הר"ן ור"י פליג על זה א"כ גם לענין הנתינה מנלן דלרבא דשלשה יכולין לעשות שליח בלא אונס.

אמנם לפמ"ש לעיל דשמואל לטעמיה דשניים שדנו דינהן דין וא"צ ב"ד של שלשה בממון מן התורה ובגט אפילו מדרבנן וע"כ לדידיה ל"ל כלל דעשאם ב"ד דאם יצוו לאחרים לא עשו הם בעצמן כלום שום מעשה ב"ד רק שליחות בעלמא רק לר"מ דס"ל ד"מ צריך שלשה מן התורה ממילא גם בגט צריך שלשה שייך לומר דעשאם ב"ד וא"כ ממילא א"ש לרבא דס"ל בפ"ק דסנהדרין דשניים שדנו אין דינהן דין שוב י"ל שפיר באומר לשלשה תנו דעשאם ב"ד וודאי לא פליג ר"י על ר"מ בזה.

ולפ"ז י"ל דברי הרשב"א שכתב דר"י מודה באומר אמרו כדאיתא בפרק התקבל דהקשה הג"פ דהרי מסיק שם אליבא דשמואל דר"י פוסל גם באומר אמרו ולפמ"ש י"ל כיון דחזינן דכל הנהו אמוראי דס"ל שם באומר אמרו כשר ול"ת או כשר ותעשה וכן רבי גופא ס"ל בירושלמי שם דכשר ול"ת מוכח דס"ל דאומר אמרו כשר עכ"פ והרי רבי פסק הלכה כר"י באומר לשלשה תנו דיכתבו בעצמן ואם איתא דר"י פוסל גם באומר אמרו מנלן להשוות מחלוקת בין ר"י לר"מ באומר לשלשה אם במילי עשאם ב"ד נימא גם ר"י מודה דעשאם ב"ד ומ"מ פוסל כיון דגם אומר אמרו פוסל וא"כ ה"ל למפסק בתרתי או כר"י או דלא כר"י אע"כ צ"ל ר"י גופא מודה באומר אמרו דכשר וא"כ מה דפוסל באומר לשלשה תנו ע"כ דס"ל דלא עשאם ב"ד שיהא כאומר אמרו ורק לשמואל דס"ל שניים שדנו דיניהן דין וא"צ ב"ד ל"ל ר"י תרתי אית לו ושמואל פליג עליו רק באומר אמרו משא"כ לרבא ודו"ק.

ולפ"ז האי דינא דאומר לשלשה כתבו ותנו או תנו לחוד אם יכולין לעשות שליח על הנתינה בלא אונס תליא אם צריך ב"ד של שלשה בגט ולפי פסק הרמב"ם דא"צ ב"ד של ג' ל"ל דעשאם ב"ד,

עוי"ל דברי הרשב"א ממה שהקשתי לעיל די"ל דס"ל דמודה ר"י באומר אמרו היינו אם פירש אמרו לפלוני דאזי הוי הוא הממנה את השני לשליח שלא בפניו אבל אמרו מדעתיכם למי שתרצו זה מיחשב דהשליח עושה את השני לשליח וכמו דס"ל למהר"ם אלשקר בדעת הרא"ה והר"ן בפרק התקבל וע"כ במילי ל"מ כה"ג ולפ"ז י"ל מה דקאמר בפרק התקבל דר"י תרתי ס"ל וגם באומר אמרו פוסל דהיינו שלא פירש איזו סופר ועדים ושמואל גם בזה פליג ומכשיר אבל אם פירש גם ר"י מודה דכשר וע"כ פליגי שפיר הנהו אמוראי דשם באומר אמרו אי כשר ותעשה או כשר ול"ת אף דקי"ל כר"י ומשום דנ"מ בפירש איזו סופר ועדים דחשש שמא תשכור עדים שייך גם בפירש אבל חשש החורבה דאמר בפרק התקבל דמשום כיסופא דסופר מחתמי לו ל"ש רק בלא פירש איזו סופר ועדים וכמ"ש הר"ן שם ובזה א"ש כל דברי הרשב"א דאומר לשלשה גם לר"י עשאם ב"ד ונתן להם רשות לצוות לאחרים ומ"מ פוסל ר"י כיון דלא פירש איזי' סופר ועדים מילי לא ממסרי לשליח והא דכתב דר"י מודה באומר אמרו היינו שפירש את הסופר ועדים וזה כונת הרשב"א שכתב וז"ל אבל ודאי מרצון הבעלים יכולים הם למוסרן דלאו אינהו מסרו להו למילי ע"כ דהיינו במפרש הסופר ועדים לאו השליחום מסרו להו ולא תליא ברצונם לבחור רק ברצין הבעל אבל באינו מפרש עדיין תליא ברצונם את מי יבחרו ויעשו לשליח ואינהו מסרו להו.

ומפרט דכן מוכרח לחלק לדעת הרשב"א דס"ל באמרה האשה דאיזי שליח שירצה הבעל ליתן הגט לידו יהא שליחה לקבלה דאין ברירה א"כ ה"נ אם לא פרט הסופר ועדים ל"ל דהבעל עשאם שלוחים דאין ברירה וצ"ל דהשליח מכוחו עושה את השליח השני וחל כשמבררו וכמ"ש הישע"ק בסי' זה ור"י הא ס"ל א"ב היכא דאינו עומד להתברר וכמ"ש התוספת ר"פ כל הגט והכא אינו עומד להתברר בודאי דשמא לא יעשה שום אחד זולתו לשליח וגם רבא ס"ל אין ברירה ולא מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בד"א א"כ ל"ל דמודה ר"י רק אם פירט הסופר ועדים בשמותם.

עוי"ל דהנה הרשב"א שם לעיל מניה הקשה מה דאין שליח עושה שליח בלא חלה הא דרשינן ושלחה דשליח עושה שליח ותירץ דמיירי שגילה הבעל דעתו שאינו מקפיד ובחלה ודאי לא מקפיד עיי"ש א"כ חזינן מה דאין שליח עושה שליח בלא אונס דסתמא אמרינן דקפיד או דיש אנשי דקפדו וכמ"ש הר"ן וע"כ באמר לשלשה דעשאם ב"ד דאין דרך להקפיד לא חיישינן דקפיד דלו יהא דזה קפיד הוי דברים שבלב ובטלה דעתו אבל ודאי י"ל דאין זה אומדן דעת המוכח לומר ודאי דעתו שיצוו לאחרים ולפיכך פליג ר' יוסי גם באמר לשלשה דלא יצוו לאחרים כיון דמילי לא ממסרי לשליח מכח השליח וצריך לומר שיהא כאמר אמרו ובעל מינה אותם שלוחים אמרינן דהוי דברים שבלב לא הוי דברים.

ועוד נלע"ד אפילו נאמר דהוי אומדנא דמוכח לא מהני כיון דצריך שיאמר בפיו ממש דהרי קי"ל אפילו כתב בכת"י לא מהני דלא כרב וכדיליף רב אשי מברייתא בפרק מי שאחזו דף ע"ב ע"א עד שישמעו קולו דאתי לאפוקי מדר"כ א"ר דלא מהני אפילו בפקח לדעת כ"פ וכמבואר בסמוך ס"ה והוא דעת הר"ן שהוכיח מהתוספתא דאפילו פקח לא מצי לצוות לסופר ועדים ע"י כת"י כמבואר בדבריו בפרק התקבל ומ"מ ס"ל בממנה שליח שלא בפניו ע"י אומר אמרו לסופר פלוני ופלוני שאני ממנה אותו שליח דמהני אף דסופר לא שמע מפי הבעל וכן בעדים ועכצ"ל אף דסופר לא שמע מפי הבעל מ"מ הבעל מילא בפיו לומר ואין הקפידא מצד השמיעה רק באמירת הבעל תליא מלתא וע"כ בכתב דליכא אמירה לא מהני וראיה לזה ממצוה לחרש סופר דאינו שומע מפי הבעל רק הבעל אומר בפיו וכותב בכת"י שכן אמר בפיו דמהני וכמו שהוכיח בישע"ק בסעיף הסמוך ממשנה מפורשת דחרש יכול להיות סופר הרי דהקפידא רק שאמר הבעל בפיו ואינו תלוי בשמיעת הסופר מפיו וא"כ ה"נ אף דאומר אמרו כשר היינו משום דאמר הבעל בפיו רק הסופר לא שמע מפיו אבל באומר לשלשה ליכא רק אומדן דעת ולא אמירה בפיו ולא עדיף מכת"י דלא מהני בכתיבה רק על הנתינה דלאו מילי הוא דשליח לבד יכול לעשותו לאחר לשליח מכוחו רק דחיישינן דבעל קפיד ואמר לשלשה יש אומדן דעת דלא קפיד סגי.

אלא דלפ"ז הוי מצי למימר אף דנתינה ג"כ יהא מילי מ"מ כיון דמודה ר' יוסי באומר אמרו מהני רק לענין הכתיבה וחתימה לא מהני אומדנא דלא עדיף מכת"י אבל לענין הנתינה מהני וכמ"ש הרא"ש בס"פ התקבל דרק לענין הכתיבה וחתימה צריך שידבר בפיו ושישמע קולו אבל לעשות שליח על נתינת הגט או קבלתו ל"צ שישמעו קולו ומהני ע"י כתב וכ"כ הרא"ש סוף פרק בי"ת סי' כ"ז והרי הרשב"א אתי עלה רק מטעם דנתינה לאו מילי אמנם לק"מ דהחילוק בין כתיבה לנתינה ע"כ כמ"ש הרמב"ן משום דצריך כתיבה לשמה צריך שיצוה לסופר בפיו משא"כ בנתינה ל"צ לשמה וזה תליא בפלוגתא דר' ירמיה ואביי בפרק המגרש דף פ"ו ע"ב וא"כ לר' ירמיה דגם נתינה צריך לשמה שוה נתינה לכתיבה וע"כ לא היה יכול הרשב"א להכריח דלרבא יתנו לאו דוקא אם נתינה הוי ג"כ מילי דמאן מוכח דרבא ס"ל כאביי וע"כ אתי עלה משום דנתינה לאו מילי דזה מופת חותך דנהי דצריך לשמה מ"מ הרי הבעל צוה לשלשתן בפירש שיתנו והם צוו בפירש לשליח אחר ומהני מכוחם לבד וא"צ שיהא שליח השני מחמת שהבעל מינה אותו רק מחמת דגם במעשה אין שליח עושה שליח כל זמן דלא גילה הבעל דעתו דלא קפיד עכצ"ל משום דעשאם ב"ד יש גילוי דעם דלא קפיד אבל אם נתינה הוי מילי א"כ אין יכולים השלשה לצוות לאחר על הנתינה מכוחם רק נאמר דבעל מינה אותם האחרים שלא בפניהם ואומר אמרו מהני ולזה אם נאמר דצריך ונתן לשמה כמו וכתב לשמה א"כ כמו לענין הכתיבה לא מהני אומדנא כן נמי לענין הנתינה צריך שידבר בפיו שעושהו שליח אבל א"ל דמש"ה הוכיח הרשב"א מטעם דנתינה לאו מילי דאם הוי מילי א"א להכריח לרבא דיתנו לאו דוקא דשמא ס"ל דר' יוסי פליג גם באומר אמרו וכשמואל אליבא דר"י דז"א דמ"מ הוי מוכח למאן דס"ל דר"י מודה באומר אמרו וס"ל מילי לא ממסרי לשליח וכדפסק הרשב"א שם ודו"ק.

אמנם יש להקשות על מה דהא שמואל מספקא ליה אי כתבו כת"י הוי על כתב הגט כאומר אמרו אף דאין אומר ואין דברים רק מטעם אומדנא אתינן עלה אלא די"ל דשמואל ס"ל כרב כהנא אמר רב דכת"י מהני וא"צ אמירה בפיו וכרשב"ג בס"פ התקבל ובאמת בלא"ה תמה פנ"י בגיטין דף ע"ב ד"ה קולו כיון דמחד ברייתא יליף רב אשי דכת"י לא מהני ואומר אמרו לא מהני מדקתני עד שישמעו קולו ולמה פסקו הפוסקים דכת"י ל"מ כיון דפסקו דאומר אמרו מהני אמנם לפמ"ש הדבר מוכרח לחלק כיון דבפירש איפסק הלכה כר"י לענין אומר לשלשה תנו דלא יצוו לאחרים ומ"מ באומר אמרו כשר ורבי גופא דאמר הלכה כר"י אמר באומר אמרו כשר ול"ת כמבואר בירושלמי והרי באומר לשלשה עשאם ב"ד ויש אומדן דדעתו שיצוו לאחרים וכמ"ש הרשב"א לענין הנתינה ע"כ צ"ל לענין הכתיבה צריך שישמעו קולו ולא מהני אומדנא וכת"י הוי כאומדנא אלא דאין קפידא שישמע הסופר רק שיאמר הבעל בפיו אלא דלשמואל גופא אין זה הכרח לפמ"ש לעיל דלשמואל ל"ל דעשאם ב"ד כיון דשנים שדנו דיניהן דין ע"כ ס"ל גם באומר לשלשה תנו דלא עשאם ב"ד ואין דעתו שיצוו לאחרים אבל לרבא דס"ל דשנים שדנו אין דיניהן דין וצריך שלשה ע"כ גם לר"י עשאם ב"ד ודעתו שיצוו לאחרים ומ"מ מודה ר"י באומר אמרו כמ"ש הרשב"א ועכ"פ רבי ודאי ס"ל כן דבאומר אמרו כשר ובאומר לשלשה תנו פסק כר"י וע"כ צריך לחלק דבאומר בפירש מהני אבל אומדנא לא מהני דלא עדיף מכת"י ואדרבה יש לומר אף למ"ד כת"י ל"מ מהני דכתיבה כדיבור ועדיף מאומדנא.

עוי"ל מה שהקשתי לעיל על הרשב"א דכיון דפשיטא לו אליבא דרבא דאמר לשלשה עשאם ב"ד ודעתו שיצוו לאחרים גם לר' יוסי איך קאמר בסמוך דקי"ל דאומר אמרו מודה ר"י א"כ גם באומר לג' תנו הוי כאומר אמרו והוא עפימ"ש הר"ן בתשובה סי' מ"ג והובא בשו"ת שבות יעקב בחלק א"ע סי' קי"ד דעשיות שליח לגרש דומה לביטול השליח ואם יכול לעשות שליח ע"י כתב ה"נ יכול לבטלו ואף דהר"ן אתי עלה מכח כ"ש דאם יכול לעשות שליח ע"י כתב כ"ש לבטלו וגם השבו"י חולק וס"ל דאף דאינו יכול לעשות שליח ע"י כתב מ"מ יכול לבטל שליח ע"י כתב היינו בשליח לכתיבה גרע דצריך שמיעת קולו משום לשמה אבל לעשות שליח על הנתינה ודאי שוה עשייתן לביטולו כסברת הר"ן וא"כ י"ל דאומר לשלשה תנו דעשאם ב"ד ליכא רק גילוי דעתו דניחא לו שיצוו לאחרים כי בפירש לא אמר רק להם שיתנו וא"כ לדידן דקי"ל דגילוי דעתא בגיטא לאו מלתא הוא לבטל לשליח ה"נ לאו מלתא הוא לעשות שליח וע"כ אף דמודה ר' יוסי באומר אמרו מ"מ פליג באומר לשלשה תנו דלא עדיף מגילוי דעת אבל לרבא גופא דס"ל בר"פ השולח דגילוי דעתא בגיטא מלתא הוא לבטל השליח ה"נ מהני לעשות שליח שפיר הוכיח הרשב"א לרבא דיתנו לאו דוקא כיון דאמר לשלשה יש גילוי דעת דעשאם ב"ד עכ"פ על הנתינה ולרבא גופא עכצ"ל דס"ל כשמואל דר"י תרתי אית ליה דאפילו באומר אמרו פסול ומה דמסיק הרשב"א דר' יוסי מודה באומר אמרו היינו במה דעסק הרשב"א להלכה כמבואר בדבריו וכיון דקי"ל גילוי דעתא לאו מלתא י"ל דמודה ר"י אם בפירש אמר שיצוו לאחרים ודו"ק.

אמנם בעיקר קושית הרשב"א הא דנקט ויתנו דעכצ"ל לאו דוקא א"כ למה קתני כן נלע"ד די"ל לרבותא קתני דהנה הראב"ד בהשגות על הרי"ף פרק התקבל הקשה איך יצוו לאחרים לחתום דהא הוי עד מפי עד ובשלמא באמר לשלשה תנו עשאם ב"ד דלא נתכוין אלא שיקיים המעשה בב"ד ובב"ד ליכא משום עד מפי עד ותירץ דכיון שאין העדות נגמר רק ע"י הנתינה לא חשוב עד מפי עד אם נותנים בעצמם עיי"ש וע"כ באמר להם כתבו דגם לר"מ לא עשאם ב"ד ואם יצוו לאחרים לכתוב וליתן בלא"ה לא מהני דהוי עד מפי עד ע"כ קמ"ל אף דיתנו בעצמם דליכא משום עד מפי עד מ"מ אינם יכולים לצוות לאחרים לכתוב וכן נקט הרבותא לר' יוסי ואף דהרמב"ן ורשב"א תרצו באופן אחר קושיות הראב"ד מ"מ רבותא טובא הוי דלא נימא כסברת הראב"ד ודו"ק.

ס"ז אחד כותב עיין ח"מ ותו"ג ועיין מ"ש בס"ד בחידושי למס' גיטין דף כ"ב ע"ב.

ס"ט אמר וכו' או שמנאם הרי זה כאומר כולכם וברמב"ם משמע דבדיעבד שלא חתמו כולם הגט בטל ובאמת בגמרא אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא אי מנה הוי ככולכם ועיין ר"ן וג"פ וב"ש ונלע"ד דהנה מבואר לקמן סי' קכ"ב דאם אמר לכתוב ולחתום גט ונמצא פסול לא עשו שליחותן ויכולין לכתוב גט אחר ומקורו מגיטין דף ס"ג ע"ב דמי קאמר כתובי חספא ויהבו לה וכתב הרמב"ם פ"ב מה"ג ה"ח דאפילו פסול מדרבנן לא עשו שליחותן ועיי"ש בג"פ סי' קכ"ב סק"א משום דלא תוכל להנשא לכתחלה הוי כיהב לה חספא וכוונת הבעל ודאי רק על גט כשר שתוכל להנשא בו לכתחלה ועיין קצו"ח סי' מ"ו ותו"ג לקמן סי' קכ"ב דכ"ש בספק דאורייתא דלא עשו שליחותן וא"כ בשלמא בגמרא דפליגי ומ"ד מנה אינו ככולכם אין לו ספק כלל ולדידיה אם לא חתמו כולם ודאי כשר שפיר ס"ל דכוונת הבעל לא הוי ככולכם אבל כיון דאמרי להאי גיסא ואמרי להאי גיסא אנחנו לא נדע וע"כ לדידן לא ימלט מספיקא אם לא יחתמו כולם ולא תנשא אף אם הבעל יצווח דכונתו לא היה ככולכם ועיין בת"ה סי' ר"ז דכ"מ שהכריעו חכמים את דעתו של אדם שלכך נתכוין אינו נאמן לומר לא נתכונתי לכך ועיין בספר קהלת יעקב בחלק מדות חכמים אות א' וא"כ השתא לדידן אמרינן ודאי כונתו שיחתמו כולם דאז תהא ודאי מגורשת דא"ל יחתמו כולם לא תוכל להנשא והרי ודאי דעתו שיעשו השליחות באופן שתהא ודאי מגורשת וכיון דאמרי להאי גיסא ואמרי להאי גיסא סובל כונתו כך וכך ע"כ נפרש כונתו על אופן שיהא גט כשר כודאי ועיין ג"פ סי' זה ס"ק כ"ד כתב כה"ג.

אמנם רבינו בן חפני הובא בעיטור ס"ל דמנה ודאי לא הוי ככולכם וזה ג"כ תמוה דהא אמרי להאי גיסא ולהאי גיסא ולא איפשטא ונלע"ד דהנה הג"פ הקשה מה מהני כולכם משום תנאי הא לא כפליה לתנאו ותירץ דמהני מצד גילוי דעת עיי"ש וס"ל לרבינו בן חפני דתינח אם יש גילוי דעת דמוכח וע"כ למאן דס"ל מנה הוי ככולכם ודאי ולא מסופק שפיר מהני מצד גילוי דעת אבל אנן דאיסתפקא לן כונתו אי לכולכם איכוין ממילא ליכא גילוי דעת דמוכח ולא מבטל המעשה כלל אפילו יהא כונתו לכולכם דצריך לפרש תנאו.

שם ושנים שחותמים בו תחלה משום עדים וכו' בגמרא דף ח"י ע"ב פליגי ר"י ור"ל לר"י כולם חותמין ושנים משום עדים ושאר משום תנאי ולר"ל כולם משום עדים מ"ב א"ב נמצא אחד קא"פ וכתב הב"י לפרש הא"ב אם הוציא הפסולין מן הכלל דאם משום תנאי מהני ואם משום עדים נתבטל כל העדות וצריך למסור מחדש לעדים הכשרים העדות ותמה הג"פ ס"ק ל"ח דהא בפרק השולח דף ל"ג איפסקא הלכתא דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה עיי"ש ולהבנת הג"פ ה"ל להקשות יותר דאין זה תליא בקרוב ופסול אלא אפילו כשרים וביטל קצת מהם יהא נ"מ זאת אלא ודאי ידע הב"י דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה כשהוזמנו לעדים היו כולם ראוים לעדים רק הבעל ביטל מקצתם אח"כ אבל בנמצא קרוב ופסול הרי קי"ל דבטלה כל העדות ומיד שנצטרפו כולם בטלה כל העדות ממה שעשה אותם שלוחים לחתום ול"מ מה שיוציא אחר כך מן הכלל את הפסולים רק צריך למסור מחדש העדות לכשרים אבל למ"ד משום יכול לבטל התנאי ולהוציא את הפסילים שוב מצאתי בתורת גיטין סקל"א כתב כן.

ולפ"ז י"ל פרש"י בגיטין שם בד"ה נמצא אחד מהם קא"פ וז"ל וקי"ל בסנהדרין אפילו מאה עדים ונמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטלה והקשה המהר"ם שי"ף תיפוק לו דקרוב גופא פסול לעדות ויותר קשה על התוספת שם ד"ה א"נ שהקשו נשיילם אי למחזי אתי או לאסהודי והרי הכא בלא"ה נ"מ אם יכולים הקא"פ בעצמם לחתום ולמ"ד משום תנאי אפילו רק למחזי סגי ולמ"ד משום עדים לא מהני מצד עצמם אמנם י"ל דס"ל כדעת ר"ת אחר חזרה דבאמצע וסוף בלא"ה פסול בין בגיטין בין בשטרות דשם עיקר העדות ומשם מקיימין ולא פליגי רק אי חתום בתחלה וא"כ למ"ד פסול קשה איך קאמר איכא בנייהו נמצא אחד קא"פ ועכצ"ל כמ"ש ב"י דנ"מ כשהוציא הפסולין מן הכלל אח"כ וא"כ תקשי גם למ"ד משום עדים יועיל כקושיית הג"פ דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה בולה אמנם כיון דלמ"ד משום עדים נתבטלו כולם מיד משום קא"פ שפיר נ"מ אי צריך למסור העדות לכשרים מחדש אבל אם הוה נ"מ מצד הקרובים עצמם וכ"ע הוי מהני ביטול אח"כ שלא יחתמו אלא שלשון רש"י שם בסמוך משמע דס"ל דלא פליגי רק בראשונים ואמצע ואחרונים לכ"ע כשר ואף דלא מצאתיו נמנה בדברי הסופרים הפוסקים המכשירין כב"י ואחרונים ובש"ך חו"מ סי' מ"ה דנראה מזה דיש לפרשו כר"י וכר"ת מ"מ לשונו לא משמע הכי.

ולכן נלע"ד דדברי רש"י פשוטין בלא"ה דגם למ"ד משום עדים מה אכפת לנו אם יתר משניים נמצא קא"פ כיון דיש שניים כשרים סגי מדינא אלא דבעל מעצמו רוצה שיהיו עשרה הללו עדים והרי מרוצה בפסולים הללו לעדים והפה שאסר הוא הפה שהתיר אמנם כיון דקי"ל עדות כולם בטלה מן הדין ממילא ליכא אפילו שני עדים כשרים מן הדין ובזה תו ל"מ קבלת הבעל ורצונו להכשיר את הפסולים מדינא כמו דל"מ אם מחתים ברצונו רק שני עדים פסולים על הגט

שם וצריך שלא יהיה שום אחד מהם פסול בגמ' שם מ"ב א"מ נמצא אחד מהם קא"פ למ"ד משום עדים פסול למ"ד משום תנאי כשר אי חתום תחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול וכו' אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא והב"י הקשה לשיטת ר"ת וסייעתיה דבאמצע וסוף ודאי פסול ופליגי רק אי חתום בתחלה וא"כ למ"ד פסול איך קאמר א"ב נמצא אחד מהם קרוב או פסול ובטור הביא בשם הרמ"ה וז"ל ולכתחלה אין לקרוב או לפסול לחתום עמהם וכו' והקשה הב"י הא אי לא חתמו הנך קא"פ הגט בטל שהרי לא נתקיים התנאי וכן הקשה בטו"ז על גרסת הרי"ף בגמרא מיחתם לכתחלה קרוב או פסול דהא בלא חתימה לא יתנו הגט כלל וא"כ אין החילוק של לכתחלה ודיעבד שייך לחתימה דלשון לא יחתום לכתחלה משמע דאפשר בלא"ה ובאמת לשון הרמ"ה דאמר אין לקרוב לחתום עמהם משמע דהכשרים לבדם יחתמו לכן נלע"ד דהנה הג"פ הקשה מה מהני כולכם הא לא כפליה לתנאיה ותירץ דמהני מצד גילוי דעת או מצד דמתנה עם השליח והבית מאיר פקפק בשני התירוצים דבשו"ת מהרש"ל סי' כ"ה מבואר דבגיטין וקדושין לא מהני גילוי דעת ועל תירץ דבשליח ל"צ תנאי כפול ג"כ פקפק עיי"ש ועיין בשו"ת גאוני בתראי סי' נ"ב תשובה מהסמ"ע דכתב מטעמא דקי"ל גילוי דעתא בגיטא לאו מלתא בפרק השולח דף ל"ד ובחידושי לגיטין דף ע"ג הבאתי שם להקת נביאים מתנבאים בסגנון אחד דבגיטין ל"מ גילוי דעת אף קודם עשיות השליח ולפ"ז גם בהדי שליח ל"מ דהא ההיא דהשולח דף ל"ד הוי הגילוי דעת נגד נגד השליח אמנם לפמ"ש שם דהא דגילוי דעת ל"מ היינו היכי דבא לעקור כל המעשה דא"א התנאי להתקיים אבל אם אפשר עדיין להתקיים התנאי מהני גילוי דעת עיי"ש ולפ"ז א"ש הכא דמהני גילוי דעת לעשות תנאי דאפשר להתקיים וכ"ז אם חתם קא"פ כשר אבל למ"ד פסול דא"א להתקיים א"כ התנאי בא לעקור המעשה ולא מהני גילוי דעת וא"צ הקא"פ לחתום כלל וע"כ שפיר א"ב אם נמצא קא"פ וא"כ להרי"ף והרמ"ה דאסורין לחתום לכתחלה תקחז"ל א"כ חשוב נמי ביטול המעשה דהא אסורין לחתום ממילא יבוטל המעשה לגמרי ולא מהני גילוי דעת ועיין בפרק המגרש דף פ"ד דפליגי אביי ורבא בע"מ שתאכל בשר חזיר אי חשוב אפשר לקיימו ומסיק דהיינו דוקא היכא דבדידה קיימא למעבד איסור אבל היכא דתלה באחרים לא מהני דלא ישמעו לה לעשות איסור ועיי"ש דאמר בשלמא ע"מ שתבעלי לפלוני אפשר דמשחדא לו בממון פרש"י וישאנה בהיתר אבל לולא זאת גם איסור פנויה חשוב אינה בידה שלא ישמע לה לעשות איסור אף דלכמה פוסקים רק איסור דרבנן ועיין מ"ש לקמן סי"א וא"כ הכא י"ל אף בתנאי גמור לא מהני דהא מצוה לעדים הכשרים שיחתמו לו גט כשר על תנאי שיחתמו כולם גם הפסולים וא"כ חשיבי הכשרים בעלי המעשה ומתנה עמהם תנאי שיעשו הקרובים איסור לחתום על הגט ויעברו על גזרת חכמים ז"ל וזה אין ביד העדים כשרים לקיים התנאי ומכ"ש בגילוי דעת דל"מ כיון דיש איסור וא"א לקיים ממילא חשוב ביטול המעשה לגמרי דלא מהני גם במתנה בהדי שליח מצד גילוי דעת.

ולפ"ז מתורץ קושיית הישע"ק דאיך יכול להתנות קודם הכתיבה דהא קודם כתיבת תורף אף שנתקיים התנאי אח"כ ל"מ משום דאין ברירה ולפמ"ש א"ש דהא בכירה הוי ספק אם יש ברירה אם לא וע"כ קי"ל בדרבנן יש ברירה וא"כ ממ"נ אם יש ברירה שפיר נתקיים תנאו ואם א"ב א"א להתקיים המעשה מחמת התנאי והיכא דבא לעקור כל המעשה מחמת הגילוי דעת ל"מ

שם לפיכך אם היו השאר פסולים בטור הביא לשון הרמ"ה וז"ל לכתחלה אין לקרוב או לפסול לחתום עמהם אפילו חותם לבסוף אפילו חתמו שניים הראשונים ביומיה והקא"פ אח"כ ואי חתום בדיעבד בתר דחתימו תרי כשרים כשר עכ"ל וכתב בית יוסף דרמ"ה גרס ע"כ כגרסת הרי"ף וחתם לכתחלה קא"פ א"ל כשר וא"ל פסול והלכה כלישנא בתרא דלא שבקינן למיחתם לכתחלה וכיון דאפלגו לענין לכתחלה ממילא משמע דיעבד כשר ואע"פ שלשון כשר ופסול דיעבד נמי משמע אינו רואה לפרש דברי הגמרא בענין אחר ליישב דברי הרמ"ה עכ"ל ובאמת מלבד דהב"י הרגיש הדוחק בעצמו לפרש לשון כשר ופסול לכתחלה ומנ"ל להרמ"ה להכשיר בדיעבד כמו שהקשה הטו"ז אלא דיותר קשה לי דא"כ מנ"ל להרמ"ה דאם חתמו לפני הכשרים לפסול דיעבד כיון דמפרש הש"ס לענין לכתחלה ואם גרס מיחתם תחלה כרש"י ותוספת ומפרש פסול דיעבד מנ"ל לאסור לכתחלה לחתום אחר הכשרים. גם גרסת הרי"ף קשה להבין דפתח ויחתם לכתחלה וסיים פסול לשון דיעבד ועיין בישע"ק דקדק בלשון הגמרא דתחלה אמר נמצא אחד מהם קא"פ ואח"כ אמר חתם קא"פ ובש"ך חו"מ סי' מ"ה הקשה דאיך אמרי לה דפסול והרי מפורש בתוספתא דשילהי גיטין גט שיש בו חמשה עדים ונמצאו שניים הראשונים פסולים תתקיים בשאר עדים עיי"ש.

ולבאר כ"ז נלע"ד דודאי י"ל דגזרות חכז"ל דלא ליתי לאחלופי היה רק דלכתחלה לא יחתמו קא"פ עם כשרים יחד בגט דלא ליתי למיטעו להכשיר גם שאר שטרות כה"ג אמנם כיון דכן גזרו לכתחלה יש בזה איסור דרבנן וא"כ אם עברו על זה י"ל כיון דהחתימה צריך להיות מדעת המתחייב ובתורת שליחות דאל"כ הוי מפ"כ וכמ"ש הרז"ה ביבמות בפד"א וא"כ י"ל אשלד"ע ובטל השליחות וכמ"ש הנו"ב דגם באיסור דרבנן אשלד"ע ובטל השליחות וא"כ הוי כאילו לא חתמו בשליחות הבעל וממילא פסול ובמקום אחר הבאתי ראיה ברורה לזה מהירושלמי ס"פ המגרש על משנה דג' גיטין פסולין אמנם מצד הקרובים אין לחוש אם יעשו איסור ובטלה השליחות דאף דיחשב מפ"כ הא אינם רק משום תנאי והרי עכ"פ נתקיים התנאי שחתמו וכמ"ש המהר"ם שי"ף דלא צריך שיחתמו לשמה עיי"ש אלא דגם הכשרים אסורים לחתום עם הקא"פ ובדידהו שייך לבטל השליחות אמנם כבר האריכו האחרונים אם גם בשוגג אשלד"ע עיי"ש בנו"ב קמא חא"ע סי' ע"ה וע"ז וכבר כתבתי במקום אחר לחלק דבדרבנן בשוגג לא בטל השליחות עפימ"ש בנתיבות סי' רל"ד דשוגג בדרבנן אין לו עונש וחשוב כאילו לא עשה איסור עיי"ש וע"כ שפיר קאמר נמצא אחד קא"פ היינו דלא ידעו הכשרים מזה בשעת חתימה רק נמצא אח"כ כשר למ"ד משום תנאי ובתר הכי קאמר ויחתם לכתחלה קא"פ היינו לכתחלה שיודעים שיש כאן קא"פ אמרי לה פסול דלא ליתי לאחלופי ואסורים לכתחלה במזיד לעשות כן ממילא פסול דיעבד דאשלד"ע ובטל השליחות ושפיר קאמר מיחתם לכתחלה היינו דבא לשאול אם רשאי לחתום עם קא"פ לא שבקינן ליה דלא ליתי לאחלופי בשטרות וממילא פסול דיעבד כיון דחתם לכתחלה שידע שחותם עם קא"פ ועיין יד מלאכי סי' ק"ם אות ד' דיעבד לא מיקרי אלא היכא שלא ידע שיש איסור בדבר אבל אם ידע שיש איסור בדבר ואפ"ה עשהו לא חשוב דיעבד עיי"ש ובאמת אמרינן כן אין מבטלין איסור לכתחלה ומ"מ אם ביטל במזיד קי"ל דאסור הרי דזה חשוב לכתחלה היכא דיודע ועושה במזיד ושפיר שייך כאן הלשון מיחתם לכתחלה קא"פ היינו שיודע שזה קא"פ ומ"מ חותמו עמו אזי פסול הגט אף שעבר וחתם והכא עדיף מטעם דאשלד"ע רק הראתי לדעת דלשון לכתחלה נופל על המזיד אף דאסור גם בדיעבד ועיין בטחו"מ סי' מ"ה ובב"י שם תראה דפירש ג"כ לשון דיעבד ולכתחלה לא לענין הפסול רק לענין אם נודע מהפסולים ורוצה לחתום עמהם דהוי לכתחלה ואזי גם דיעבד פסול והנה כ"ז האיסור הוא על הפסולים ועל הכשרים והנה אם חתמו הכשרים תחלה לא עשו איסור בשעת חתימתן דעדיין לא נחתם הקרוב ולא שייך בזה לבטל השליחות משום אשלד"ע דבעת עשיות השליחות כשחתם לא נעשה עבירה ואח"כ דעשו הפסולים איסור א"א למיפסל חתימות הכשרים דמה דהוה הוה וכבר נעשה בהיתר ולא חשוב מפי כתבם דכמי שנחקרה עדותם דמי מיד בשעת החתימה ומפרט לפמ"ש לעיל דס"ל להרמ"ה דאף אם לא יחתמו הקרובים כשר דהתנאי בטל א"כ אינו מוכרח כלל שיחתמו עמהם הקא"פ אמנם אם בתחלה חתמו הפסולים תו אסורים הכשרים לחתום עמהם ועושים איסור בשעת חתימה ובטל השליחות ופסול גם דיעבד ולפ"ז אף להגרסא אי חתום תחלה קא"פ י"ל דאין איסור רק לכתחלה רק ממילא נפסל דיעבד כיון דפסולים חתמו תחלה עשו הכשרים איסור דרבנן בשעת חתימתן וא"כ בין יהא גרסת הרמ"ה ויחתם לכתחלה בין יהא גרסתו אי חתום תחלה שפיר הוכיח סברתו דאם גרס לכתחלה ע"כ מה דאמר פסול דיעבד משום דעשו איסור ונתבטל השליחות וזה ל"ש רק אם חתמו בתר דחתמו הקא"פ אבל לענין לכתחלה אין לחלק דלעולם אין להחתים הקרובים עמהם דלא ליתי לאחלופי ואם גריס אי חתום תחלה ג"כ מוכח דהא משום דלא ליתי לאחלופי מאי שנא החלה או סוף וע"כ דהאיסור בין בתחלה בין בסוף רק לפסול דיעבד אי אפשר רק אם חתום קא"פ תחלה דיעשו הכשרים איסור בשעת חתימתן וביאור דברי רמ"ה בתר דחתמו כפשוטו אחר מעשה חתימת הכשרים לא על סדרן בגט.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה