ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות גיטין · סימן קלב
סעי' א' זמן הכתיבה פסול עיין טו"ז האריך בקושיות התוס' בגיטין דף כ"ו על הא דאמרינן דכותב טופסי גיטין בארוסה צריך שיניח מקום הזמן שמא לא יגרשה עד אחר הנשואין ויאמרו גיטה קודם לבנה וע"ז הקשו תוס' דבלא"ה צריך שיניח הסופר מקום הזמן דהא תקנת הזמן למ"ד משום פרי שאם לא יכתוב זמן יאמרו לה לקוחות אייתי ראיה אימת נתגרשה ותפסיד בחנם פירות שלקחו אחר שנתגרשה וא"כ ה"נ כשיכתוב בגט זה יום הכתיבה ה"ל כלא נזכר הזמן כיון שנכתב בו ארוסתו ויש קול שניסת אח"כ ע"כ לא ניתן בעודה ארוסה ואין אנו יודעים מתי ניתן אחר נשואין וה"ל כאין בו זמן ותפסיד האשה ומכח זה דחה תירוצי הדרישה והב"ח ותירץ הטו"ז דמאן דס"ל החשש דפירות היינו שבין כתיבה לנתינה ומשום דמשנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות והכא דכנסה אחר הכתיבה לא הפסיד הפירות עיי"ש ולפע"ד אף שקילס א"ע מאד בזה לא העלה ארוכה כלל דהא לר"ל אליבא דרבנן בסוגיא דנכתב ביום החשש דאין לבעל פירות משעת חתימה דלרבנן לא ס"ל כר"ש דמשנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות וא"כ ה"נ כשיחתום עדים אחר הנשואין מדינא אין לבעל פירות מהחתימה ואילך דזה היה אחר הנשואין ועתה העיקר במר נתינת עיניו לגרשה ואפילו לר"ש בכה"ג עכ"פ הפסיד הפירות משעת החתימה דנהי דכנסה אחר הכתיבה ונתחרט מן הכתיבה הרי חזר מחדש והחתים עדים לגרשה והרי כל החשש דיחתמו העדים אחר הנשואין וכדמוכח מריש דברי התוס' שם ד"ה הכא ומבואר להדיא במהרש"א שם וא"כ הק"ל.
ונלע"ד בישוב קושיות התוס' דהנה תוס' שם כתבו בד"ה הכא נמי גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה וז"ל וא"ת ומה קפידא היא שיכתוב הסופר זמן והא ליכא למיחש שיבא לגרש בגט זה אחר נישואין שהרי עדים לא יחתמו לו דחזי שהוא מוקדם ואיכא למיחש בנשואין משום פירי ואור"ת דכיון שרואין העדים שכתוב בגט ארוסתו יחתמו אחר נשואין כי יסברו דעודה ארוסה עכ"ל והנה כתבו התוס' בגיטין די"ז בד"ה ר"ל דהא דאין לבעל פירות משעת חתימה היינו משום דע"ח מפקי לקלא אבל כ"ז דליכא קול אין הבעל מפסיד הפירות והנה מה דמפקי קלא ל"ל לפרסם שהיא פנויה כמ"ש תוספת שם דף י"ז ע"ב בד"ה עד דע"מ מפרסמין להוציא קול שהוא פנויה דזה לא שייך בעדי חתימה דעדיין אינה פנויה ועל כרחך הא דמוציאין קול כדי לפרסם דאין לו פירות ולא יקנו הלקוחות דמשעת חתימה אין לו פירות וא"כ הכא ממ"נ אין חשש משום פירות דאם הע"ח ידעו שהיא נשואה לא יחתמו כמ"ש תוס' ואם יחתמו מחמת שיסברו שעדיין ארוסה היא א"כ לא מפקי קלא כיון דלפי דעתם לא נ"מ כלל לענין פירי דארוסה בלא"ה אין לבעל פירות וכיון דלא מפקי לקלא מדינא אין הפירות להאשה ולא תפסיד שלא כדין וע"כ לרבנן דר"ש עכצ"ל הטעם משום גיטה קודם לבנה ואף דלמסקנת התוס' שם דנשואין יש לו קול ואין חשש משום מוקדם שיפסידו הלקוחות א"כ י"ל דעדים רשאין לחתום אף שידעו דניסת מ"מ אין רשאין לחתום מה"ט גופא שכתבו התוספת דהוי כגט שאין בו זמן ותפסיד האשה הפירות שלא כדין ומבואר בגיטין דף י"ז ע"ב על הא דאמר אהני דלכתחלה לא תנשא דעדים לא יחתמו אגט שאין בו זמן ועיין בבית מאיר דנטה לדברי הב"ח דבגיטה קודם לבנה תצא מחמת דאין תירוץ מספיק לקושית התוספ' זולת דברי הב"ח ולא ראה דברי הטו"ז דדחה תירץ הב"ח בדברים נכונים.
סעי' א' פסול עב"ש סק"ב דגרע טפי מגט ישן ומסופק אם תצא והנה בגיטין דכ"ו ע"ב אמר כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט וביבמות דף נ"ב אמר אחד ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט ותמהו התוס' על סתירה זה עוד הקשו דהא בגט ישן ג"כ החשש דגיטה קודם לבנה ואם נתגרשה בו תנשא ולמה הכא אינו גט ורש"י תירץ דאינו גט היינו לכתחלה וביבמות דאמר הרי זה גט היינו דיעבד ותוס' דחו זאת ותרצו לחלק כמ"ש בש"ע כאן דביבמות מיירי שכתב זמן הנתינה ובגיטין מיירי שכתב זמן הכתיבה ונדחקו בלשון הר"ז גט דמשמע רק דיעבד וגם זה דוחק לומר דכאן מיירי שכתב זמן הנתינה וכאן בזמן הכתיבה דלא נזכר החילוק כלל.
והנלע"ד ע"ד פילפול קצת די"ל דשאני הך מגט ישן דהכא עשה הסופר לשליח לכתוב גט ישן שאסרו חכמים ואשלד"ע אפילו באיסור דרבנן כאשר העלה הנו"ב בא"ע סימן ע"ה ולשיטת הפוסקים דכתיבה צריך שליחות ודאי א"ש כיון דאשלד"ע בטל השליחות אלא אף לפוסקים דא"צ שליחות כבר מבואר בפרק האומר דף ס"ו בתוס' שם בד"ה הא כתב ובפ"י שם דאם עשה שליח לכתוב והשליחות בטל מצד הדין גרע והגט בטל אף דא"צ לכתוב בשליחותו כלל אמנם כבר ביארתי בכמה מקומות ומבואר באחרונים ג"כ דאם אפשר שיעשה השליח שליחותו בדרך היתר אף שהוא עשהו בדרך איסור ליתא בזה משום אשלד"ע וא"כ ה"נ אף שאמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה דעשהו שליח לכתוב גט שיהא בו חשש גיטה קודם לבנה דאסרו חכמים מ"מ הרי בידו לכתוב זמן הנתינה ואף דצוהו שיכתוב בעודה ארוסה מ"מ יכול לאחר הזמן כמ"ש התוס' ואזי יהא בהיתר ואף את"ל כפוסקים דגם מאוחר פסול אף בכה"ג דזמנו ביום הנתינה מ"מ הרי מבואר בתוס' בפרק הזורק דף פ' בד"ה כי דמשכחת שיכתוב ביום הנשואין קודם הנשואין דאם יגרשה הבעל באותו יום ליכא חשש דגיטה קודם לבנה וכמ"ש הב"ש לקמן סי' קמ"ח סק"ה וא"כ אף דהוא לא עשה כן ליכא בזה משום אשל"ע אמנם כבר כתבתי כמה פעמים דזה דוקא אם השליחות חל בשעה שציוהו ונעשה שליחו כמותו כיון דהיה אפשר לעשות בהיתר וע"כ אף דעשה אח"כ השליחות באיסור אין המעשה בטל כמו אם עשהו המשלח בעצמו באיסור דהרי כבר נעשה השליח כמותו אבל אם השליחות אינו חל עד שעת עשיית השליחות בעברה אזי כיון דבעברה עושה לא נעשה שליחו כמותו ויתבאר אי"ה לקמן סימן קמ"ט וא"כ הכא הרי כשאמר לסופר כתוב גט לארוסתי נעשה מיד שליחו כמותו כיון דאפשר שיעשה דרך היתר וע"כ אף שעשה אח"כ באיסור הרי זה גט בדיעבד רק לכתחלה לא יגרש בו משום דהוי גט ישן אמנם בגיטין דמבואר דאמר כתבו גט לארוסתי דאמר לרבים כן דהדין דאחד לבד כותב כמבואר לעיל סימן ק"כ ס"ז ומבואר שם בח"מ וב"ש דשני סופרים שכתבו גט אחד פסול ואפילו בלא"ה עכ"פ מבואר דאחד לבד כותב דודאי כונתו רק שאיזה מהם שירצה יכתוב עיי"ש וא"כ יש לדון בזה משום ברירה דהא אינו מבורר בשעת הצוואת מי שיכתוב וצ"ל דהשליחות חל בשעה שמבורר וכמ"ש מהרי"ט והובא בקצו"ח סי' ס"א דבשליחות ליכא למימר א"ב משום דחל כשמבורר ומ"ש הקצו"ח שם לתרץ באו"א דחהו הנתיבות שם עיי"ש וא"כ באמר לרבים כתבו ל"ל דהשליחות חל מיד דעדיין אינו מבורר וא"א לחול רק בשעה שכותב ואזי כותב באיסור כיון דאינו כותב ביום הנשואין גם אינו מאחר הזמן וא"כ אשלד"ע וע"כ אינו גט כלל נמצא מבואר החלוק בגמרא להדיא דבגיטין אמר כתבו וביבמות אמר ללבלר כתוב גט וחוץ לזה מיירי באופן אחד דלא איחר הזמן כלל ועמ"ש לעיל סי' ק"כ ס"ז וסימן קכ"ג ס"ה ועיין בנו"ב חלק א"ע סימן צ"א מבואר להדיא דבאומר לרבים כתבו י"ל אין ברירה רק דהשליחות חל בשעת כתיבה דאז מבורר
ואם נאמר כפוסקים דבכתיבה ל"צ שליחות י"ל עפ"י דרך שדרך בתו"ג פרק השולח דף ל"ב ע"ב דבגיטין דאמר כתבו היינו שמצוה לעדים לחתום ג"כ וחתימות עדים צריך שליחות דאל"כ הוי מפ"כ כמ"ש הרז"ה בפד"א עיי"ש והנה מ"ש דחתימות עדים לכ"ע צריך שליחות כן כתבתי כבר כמה פעמים ומ"ש בכתבו הוי חתימה בכלל נכונים דבריו כאשר הוכיח הפר"ח לעיל סימן ק"כ דסתמא דמלתא בכתבו נכלל החתימה אמנם מ"ש דכשכנסה בטל שליחות העדים וסוער לא נהירא כלל ומה שנסתייע מהרמב"ם דבצוה לכתוב גט ואח"כ נתייחד דלא יכתבו עוד דשמא ביטל אינו ראיה כלל דשם כשצוה לכתוב היה בכעס ונתפייס אח"כ ונתייחד ודאי ביטל ונשתנה דעתו אבל הכא מעיקרא אמר כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי דעתו לכנוס ולגרש משעה ראשונה ולא ראינו שום השתנות לומר מחמת כן שביטל השליחות וע"כ אמר עולא החשש משום גיטה קודם לבנה ולא משום דביטל ולא כמו שדחק התו"ג דהכל חד וכל הרואה יראה דאין מקום לדבריו שפירש דהבעל בודאי מבטל הגט כדי שלא יאמרו גיטה קודם לבנה וע"כ הוכיח הרמב"ם דהוי ודאי מדאורייתא שביטל הגט מדאמר גבי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט דמשמע דאורייתא עיי"ש והרי אמרו בגמרא בפירש מ"ט גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ולדבריו מאי גזרה אמנם נחזיק לו טיבותא דדלאי לן חספא דהך דגיטין מיירי שאמר לעדים שיכתבו ויחתמו וא"ש עפ"י מ"ש לעיל כיון דאיסור דרבנן לכתוב גט כזה דהרי בפירש אמרו מה"ט דהסופר צריך שיניח מקום הזמן אף בארוסה שלא יבא לידי תקלה על ידו וכן מבואר בפנ"י בגיטין דף כ"ו ע"ב דאסרו חכמים לכתוב לכתחלה גט כה"ג וע"כ י"ל שפיר אשלד"ע אף בדרבנן ובטל שליחות העדים וכאשר כתבתי במקום אחר שדבר זה מפורש בירושלמי פרק המגרש על משנה דג' גיטין פסולין די"ל אשלד"ע ובטל שליחות העדים שחתמו על גט שאין בו זמן דאמר אינון חוביהן על גרמיהון שקיבלו עליהון לחתום בגט שאין בו זמן וביארתי שם בס"ד כל דברי הירושלמי וכבר העירותי בזה ג"כ בשטר שיש בו רבית דנימא אשלד"ע ובטל שליחות העדים והדר ה"ל מפי כתבם ואכ"מ וע"כ שפיר קאמר באמר כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה דאינו גט כלל משום גזרה דגיטה קודם לבנה אסרו חכמים לכתוב גט כזה ע"כ בטל שליחות העדים דאשלד"ע וכתבו היינו חתמו ג"כ משא"כ ביבמות דאמר רק ללבלר וכתיבת סופר א"צ שליחות ע"כ הוי גט בדיעבד אף דיש חשש דגיטה קודם לבנה אם מסרו בעדי מסירה ומשכחת גם בע"ח לפוסקים דבשוגג ל"ש אשלד"ע ומפרט לפי מה שכתבתי במקום אחר דבשוגג איסור דרבנן י"ל ל"ח עברה כלל ומבואר בתוס' בגיטין ד"ה הכא דעדים ודאי לא חתמו באיסור אם חזי שהוא מוקדם רק מחמת דסבורין שעדיין ארוסה משום שכתוב בגט ארוסה ועיי"ש מהרש"א דסתמא דמלתא לא מחתים העדים עד אחר הנשואין כשרוצה לגרש תכף וא"כ כיון שסברו שעדיין ארוסה לא עשו איסור לדעתם כלל משא"כ כשאמר להם בפירש כתבו גט לכשאכנסנה אגרשנה הרי מגלה דעתו מה שרוצה לעשות גט כזה שיש בו חשש גיטה קודם לבנה.
ואף כשנאמר כפוסקים דגם לכתיבה צריך שליחות או כיון דצוה לכתוב גרע דלכ"ע צריך שליחות וא"כ גם בסופר י"ל אשלד"ע וכתבתי לעיל לחלק בין סופר יחיד או אמר כתבו לרבים משום דא"ב וא"א לחול השליחות עד שיבורר לפי דברי התו"ג דבכתבו מיירי שאמר לעדים י"ל בלא"ה דבעדים אין השליחות חל עד אחר שנכתב הגט עפימ"ש בטיב גיטין ר"פ מי שאחזו במה"ב דבכתבו ותנו דאין שליחות נתינה יכול לחול עד אחר שנכתב הגט דהוי דשלב"ל ולא עדיף ממה דס"ל לר"מ אדם מקנה דשלב"ל דאינו חל עד שב"ל עיי"ש ה"נ שליחות החתימה א"א לחול קודם שנכתב דליכא עדיין גט לחתום עליו והוי דשלב"ל וסברת הטי"ג יש לה סמך מדעת הרשב"א הובא בחו"מ סימן קי"ב גבי שעבוד דאקנה דמהני לרבנן ומ"מ יכול לחזור קודם שקנה דלא עדיף מקנין לר"מ והטעם דמשתעבד בדשלב"ל כתב מהרי"ט משום דגופו של לוה איתא ושעבוד חייל אגופו ומ"מ לא עדיף מקנין לר"מ ויכול לחזור בו קודם שב"ל וה"נ מה דיכול לעשות שליח אנתינה קודם שנכתב הגט דאין השליחות כ"א אגוף שיהא ידו כידו והגוף איתא בעולם וכמ"ש הטי"ג שם וכ"כ הנתיבות בסי' רמ"ג סי"א עיי"ש וא"כ הוי ממש כשעבוד ודו"ק וע"כ גם בחתימות העדים אין השליחות חל עד אחר שנכתב הגט ואז כבר הוא נכתב בעברה ואשלד"ע ודו"ק.
עוי"ל לפמ"ש הנתיבות בסימן רמ"ג סי"א בדעת הפוסקים דיכול לעשות שליח לזכות בשטר קודם שנכתב השטר דלא חשוב דשלב"ל משום שביד העדים לכתוב וליתן עיי"ש ולפ"ז יש להעיר איך באמר לשלשה כתבו וחתמו דקי"ל דאחד כותב ושנים האחרים חותמים וכמבואר לעיל סימן ק"כ ס"ח והרי לכ"פ אין הסופר רשאי להיות עד כמבואר לעיל סימן ק"ל סח"י וא"כ אין ביד העדים לכתוב דאם יכתבו לא יוכלו לחתום ואין בידן שיכתוב השלישי וגרע מכתבו ותנו ואיך יכול לעשות שליחים על החתימה קודם שנכתב וכה"ג מבואר ג"כ בטי"ג דף כ"ט דאם מינה שליח על הנתינה אחר שיכתוב סופר זולתו י"ל דל"ה ביד השליח לכתוב עיי"ש והכא גרע דהכא אין ביד הבעל להרשות לעדים לכתוב ודו"ק וזהו הערה גדולה וצ"ל כיון דעכ"פ ביד השלישי לכתוב והרי עשהו שליח וקיבל השליחות וחזקה שליח עושה שליחותו לא הוי כמחוסר מעשה ולא חשוב דשלב"ל וזה מוכרח דהא גם באמר לשנים כתבו ותנו אין ביד כל אחד מעדים לכוף לשני לחתום ושטר בע"א אינו כלום ומ"מ מיחשב בידן לחתום משום דעתה עכ"פ שניהם נעשו שליחים לכתוב ולחתום וליתן ובדעתם ובידם לכתוב ולחתום וליתן ולא חשוב דשלב"ל ה"נ בגט שאמר לשלשה כתבו וחתמו וזה ברור אבל כל זה הכא דבידם לעשות בהיתר י"ל חזקה שליח עושה שליחותו אבל הכא שיש איסור בכתיבה וחתימה של גט זה א"כ לא חשוב בידם אף באיסור דרבנן וכמ"ש הבית מאיר בסימן זה ס"ב דגם באיסור דרבנן לא חשיב בידו ומיחשב דשלב"ל ואף דברא"ש לא פירש הבעיא מה"ט גבי יבמה משום דלא עשה בה מאמר יש איסור דרבנן לבוא עליה ואין בידו מ"מ יש להוכיח מהרשב"א ופוסקים דס"ל לפשוט דאיסור דרבנן לא חשיב בידו מדלא פרשו הבעיא כמ"ש הבית מאיר כיון דאגודא ביה ובידו לבוא עליה בע"כ ולגרשה א"ד כיון דלא עשה בה מאמר אסור מדרבנן לבוא עליה בע"כ והרשב"א נדחק מאד לפרש כיון דאגודא בו ובידו לחלוץ לה או לגרשה לפסלה על האחין עיי"ש א"ו ס"ל לפשוט האי דיכול לבוא עליה בע"כ לא חשוב בידו כיון דאסור מדרבנן קודם שעשה בה מאמר ודו"ק ועכ"פ סברא גדולה היא לומר כן והכא בנידון דידן עדיף טפי דהרי אין ביד העדים כלל לכתוב לשיטת הפוסקים דחתם סופר ועד פסול רק מצרפין מה שביד הסופר לכתוב ומכח שקיבל עליו לכתוב וחזקה שליח עושה שליחותו וכיון שיש בזה איסור דרבנן אדרבה ליתא לחזקה זאת והרי כל עיקר הטעם דאשלד"ע משום דדברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין וכסבור המשלח דהשליח לא יעשה השליחות וכמ"ש הסמ"ע בסימן קפ"ב סק"ב ואם כן ממילא לא חשוב בידם וחשוב מחוסר מעשה הכתיבה ודשלב"ל ולא מהני מיניו השליחות לעדים על החתימה והרווחנו בזה דאף את"ל דכ"מ שאמרו אשל"ע מ"מ לא בטל השליחות לענין המעשה רק שאין העונש על המשלח כדעת החולקים על הנו"ב או את"ל דא"א לומר מכח איסור דרבנן לבטל השליחות מכל וכל שיהא אינו גט גם מן התורה וכבר עמדו על מבוכה זאת ג"כ האחרונים עיין מהרי"ט בד"א סי' קי"ו וארעא דרבנן מערכת אות א' מ"מ כיון שיש איסור דרבנן לא חשוב בידם דליכא בזה חזקה שליח עושה שליחותו וחשיב דשלב"ל ממילא אינו גט מן התורה ואף אם נאמר דא"צ כלל שיהא בידן של עדים לכתוב ודי במה שביד המשלח עכ"פ לכתוב א"כ מצי עביד השתא לכתוב ע"כ מצי משוי שליח על הנתינה או על החתימה קודם שנכתב ולא כהנתיבות הנ"ל דתלה הדבר במה שבידן לכתוב מ"מ י"ל כיון דגם לבעל עצמו יש איסור לכתוב גט לארוסתו לגרשה אחר שיכנסה לא חשיב בידו והוי דשלב"ל כ"ז שלא נכתב דהא הך דהבית מאיר הוא לענין הבעל דמה שבידו לעשות איסור דרבנן חשיב אינו בידו ודשלב"ל ודו"ק וע"כ בגיטין דאמר לעדים כתבו אינו גט דל"א מינוי השליחות על החתימה קודם שנכתב כיון שיש בזה הכתיבה איסור דרבנן חשיב אינו בידם ודשלב"ל משא"כ ביבמות דאמר רק ללבלר הוי גט והכל בדיוק הדק היטב מיהא.
בתוס' בנזיר דף י"ב בד"ה מ"ט משמע מה שאסור מדרבנן אינו גורם לשיחשב אינו בידו מדהקשו דביבמתו בידו לבא עליה ולגרשה והרי יש איסור דרבנן לבא עליה קודם מאמר כדאיתא ביבמות דף נ"ב ועיין אסיפת זקנים בפרק המפקיד מיא ע"ב בשם הריטב"א דבשואל דמותר להשתמש אף דלא נשתמש חשיב כנשתמש כיון דעומד לכך משא"כ בשומר דאמר ימשך לשליח יד שלא כדין שאני אומר אולי ימלך עיי"ש.
ס"א וכנסה וגרשה בו כתב הישע"ק סק"א וז"ל והנה בהא דקאמר לכשאכניסנה אגרשנה אינו מבואר אם הוא לשון דוקא שלא יכתוב הגט רק באופן זה שיגרש אותו אחר נשואין אבל בשעת אירוסין לא יהיה יכולת בידו לגרשה בגט זה וכן התנה בפירש ובאמת אם ירצה לגרשה קודם נשואין אינו מועיל וכן נראה מבואר מלשון רש"י ז"ל שם וז"ל ואם נתנו לידה משנשאת ה"ז מגורשת משמע דבעודה ארוסה אינו יכול לגרשה אלא דאי נימא כן יוקשה דהרי מבואר לקמן סימן קמ"ז דתנאי קודם כתיבת הגט אף שאח"כ נתקיים לא מהני והגט בטל משום דלא נכתב לשם כריתות דאין ברירה וכ"ש בזה כיון שעדיין לא כנסה וא"כ הגט תלוי ועומד שאם לא יכניסנה לא יגרשנה עכ"ל ומה שתירץ עם סברת הראב"ד בכתבו ותנו אם לא באתי עד י"ב חדש אינו מובן כלל דשם התנאי לראב"ד רק על הנתינה שלא עשו אותם לשליח הולכה רק א"ל יבא עד אחר י"ב חודש וגוף הגט מ"מ לא יתבטל ואם ירצה יתן ע"י עצמו או ע"י שליח אחר נמצא אין התנאי על כתיבת הגט כלל אבל הכא הא לא עשה שליח על נתינת הגט כלל ועם מי יתנה הא לא התנה רק עם הסופר על הכתיבה שלא יועיל כתיבתו רק לגרשה אחר שיכנסנה והק"ל וז"ב ובאמת גם ברמב"ם פ"ג מהלכות גירושין ומלשון המחבר שכתבו וכנסה וגרשה בו משמע דוקא אם גרשה אחר שכנסה והרי בסימן קמ"ז מבואר דעת הרמב"ם בסתם דתנאי קודם כתיבת הגט הרי זה ספק גירושין דשמא אין ברירה ויותר ק"ל דמשמע אף שלא התנה בפירש רק אמר לשון זה לכשאכנסנה אגרשנה דאל"כ מנ"ל לומר דמיירי בהתנה להדיא ושלא יועיל רק כשגרשה כשנשאת ועכצ"ל דס"ל דבמשמעות זה הלשון משמע דעל תנאי זה מצוה לסופר לכותבו ובאמת קשה הא לא התנה כתנאי בני גד ול"ל דהוי כלאחר דא"צ דיני תנאים כמ"ש הראב"ד ורמב"ן בפ"ב דביצה בהך הבו לפלניא ת' זוז אם ינסוב לברתי דשאני התם דלא נעשה המעשה כלל קודם התנאי אבל הכא התנאי על מה שיכתוב הסופר דלא יהא תועלת במעשהו רק אם ירצה לגרשה אחר שיכנסנה ואם לא יתבטל כתיבת הגט והרי רוצה לבטל המעשה שנעשה ע"י ביטול התנאי שיהא אח"כ ולכ"ע צריך כתנאי בני גד וזה ברור כמבואר למעיין שם וי"ל לפמ"ש דאם מתנה עם השליח שאני דה"נ מתנה עם הסופר דעל אופן זה עושהו שליח או לפמ"ש הרשב"א בפ"ב דקדושין גבי ההיא דזבין אדעתא למיסק לא"י דא"צ כתנאי בני גד רק אם תלה התנאי בזולתו אבל אם תלה התנאי בעצמו ל"צ עיי"ש וה"נ תלה התנאי בעצמו אם יגרשה כשיכנסנה ובידו לבטל התנאי וע"כ ל"צ דיני תנאים והק"ל הא הוי תנאי קודם הכתיבה לכן נלע"ד דבאמת מיירי שלא התנה בפירש רק אמר זה הלשון כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ואין כאן תנאי מבואר רק גילוי דעת יש דרק על אופן זה רוצה שיכתוב הגט ואם ירצה לגרשה בו קודם שיכניסה לא יהא גט ומהני לתנאי שפיר ומטעמים שכתבתי אלא דמ"מ ליכא תנאי מפורש אם יגרשה קודם שיכנסנה יהא בטל והוי רק גילוי דעת והרי קי"ל גילוי דעתא בגיטא לאו מלתא אלא שכבר כתבנו במ"א דדוקא אם הג"ד בא לעקור הגט לגמרי ל"מ אבל לעשות תנאי לבד מהני דאם יקוים התנאי יקוים המעשה וע"כ ה"נ דוקא לגרשה אחר שיכניסנה מהני אמנם אז מהני ממ"נ דאם יש ברירה הרי הוברר דנכתב לשמה ורשאי להטיל תנאי קודם כתיבה ואם אין ברירה א"כ אף קיום התנאי לא יועיל ממילא בטל התנאי לגמרי כיון דאין כאן רק גילוי מלתא וממילא נכתב לשמה ודו"ק ועיין מ"ש לעיל סימן ק"כ סעיף טי"ת.
סעי' ג' הר"ז ס"ג נשאלתי לפמ"ש המל"מ פ"ז מה"א ה"כ דאם שלח לקדש לו אשה פלונית וקדשה קדושין דרבנן או ס"ק די"ל אומדנא דקפיד משלח שיהיה קדושי ודאי שלא יוכל לקדשה אחר ומצי המשלח לומר אני לא עשיתך שליח אלא בקדושין ודאין מה"ת עיי"ש א"כ ה"נ למה הוי ספק דה"נ י"ל כן המשלח.
ונלע"ד דלפמ"ש הה"מ בפ"ו מה"א הי"ד דיותר מועיל בדיני ממון גלוי דעת או אומדנא דמוכח מתנאי שלא נעשה כתיקונו עיי"ש ובשו"ת מהר"ם אלשיך סימן ע"ח דקדק מזה דדוקא בממון אבל בגיטין ל"מ אפילו קודם המעשה וכן כתב בבינת אדם בשער ב"ה סימן ל"ב דגם דעת הר"ן כן בגיטין רק בקדושין מספ"ל אי הוה כממון עיי"ש והך דינא דהכא הוא מהר"ן והה"מ כמבואר בב"י א"כ י"ל נהי דבקדושין מספ"ל למל"מ אבל בגיטין לא אזלינן בתר אומדנא אמנם אף לכשת"ל דאין סברא לחלק בין גיטין לקדושין וכמ"ש בשער המלך פ"ו מהלכות אישות י"ל לפמ"ש הב"ח לקמן ריש סימן קנ"ד דג"ד בגיטא ל"מ לאחר המעשה אבל קודם מהני עיי"ש א"כ כאן בגיטין נולד אחר המעשה דבר חדש שלא עלה על לב כשעשה הבעל שליח א"כ צ"ל מצד אומדנא לבטל עתה השליחות שכבר נעשה ל"מ אבל בקדושין אמרינן מתחלה עשהו שליח לקדש קדושי ודאי לא על קדושי ספק והוי האומדנא מתחלת המעשה דהא ספק זה היה במציאת מתחלה ואמרינן דלא עשהו לשליח על הקדושין כאלו משא"כ בגט זה לא היה שום ספק כשמסרו ליד שליח ועשהו שליח ליתנו לאשה רק אח"כ כשנתערב ואינו ניכר צ"ל אומדנא שאין רצון הבעל עתה למסרו לאשה ולבטל השליחות שנעשה כבר אמנם גם להב"ש ריש סימן קל"ד דפליג על הב"ח וכ"ד מהרמ"מ הנ"ל מ"מ י"ל הא דג"ד ואומדנא בגיטא לאו היינו לבטל המעשה השליחות שודאי עשהו שליח רק מצד אחר באנו לומר דאין רצונו בהשליחות ולבטלו משא"כ בנידון המל"מ מחמת האומדנא אמרינן דלא עשהו שליח על מעשה זה כלל רק על קדושין אחרים וע"כ הכא בגיטין דודאי נעשה שליח על גט זה למסרו לאשתו וכן עשה רק מחמת שנתערב באנו לומר אומדנא דרצון הבעל לבטל השליחות ואפילו ת"ל אומדנא זאת הוי משעת התחלת המעשה דאולי ידע שיתערב לא היה רצונו שימסור לאשתו מ"מ צ"ל האומדנא לבטל השליחות דאין אופן אחר עתה לגרשה בגט זה שלא יהיה ספק ואם כן ע"י האומדנא נתבטל השליחות לגמרי משא"כ בנידון המל"מ בשעה שקדשה קדושי ספק יכול לקדש קדושי ודאי ואין האומדנא מבטל שליחותו רק אמרינן דלא נעשה כלל שליח על מעשה זאת רק על אחרת.
סעי' ד' במקום ששיירות מצוית כתב הב"ש סק"ד לפ"ז תימא למ"ש בהג"ה סס"ז בשם תשובות הרא"ש אם הוזכר שם העיר אין לחוש לשיירות מצוית דאין חוששין לשתי עיירות ששמן שוה וכו' ה"פ לזה מהני שם העיר וכו' והגהות טו"ז והב"מ דחו פירושו דמה זה שכתב הרא"ש דל"ח לשתי עיירות כיון דלא הוחזקו לו יהא שיש לחוש תו לשם העיר כזו מ"מ הא לא שייך לומר בה הוחזק בו עוד יוב"ש כיון דלא ידעינן לה כלל עיי"ש והנה זה לק"מ לפמ"ש הרמב"ן בפרק כל הגט בשם הראב"ד וכ"כ בא"ז ב"מ בסוגיא זאת דהא דלא הוחזקו ל"ח משום דאם היו שנים היה מפורסם וידוע דקלא אית להו עיי"ש וע"כ כ"ז שייך בעיר הידוע אבל אם נחוש לעיר שאין ידוע לנו ששמה כשם זאת ודאי היה חשש שמא יש שם יוב"ש ג"כ דמה דלא הוחזק לנו שיש שם יוב"ש אינו הוכחה כיון דלא ידעינן מהעיר כלל וע"כ הוכרח הרא"ש לומר דלא חיישינן לשתי עיירות.
והנה התו"ג כתב וראיה ברורה לדברי הרב בהג"ה מהש"ס ביבמות דף קט"ו אנא ענן בר חייא מנהרדעא ובדקו רבנן וכו' דאמר אביי אפילו לדידי דאמר חיישינן וכו' וא"כ קשה במאי מיירי אי באין שיירות מצוית ולא הוחזקו הא ל"ח ולמה לן בדיקה כלל עיי"ש בתו"ג אשתמיטתיה הראב"ד שברמב"ן פכ"ה דשם לא הוה שיי"מ רק הוחזקו והצריכו לבדוק כמה היה שם באותו השם ובאיזה ענין היה אם יש לחוש לכולם או אין לחוש כגון שיבואו עדים ויעידו לא חתמנו לזה מעולם או כאותו שאמרו שם גבן הוה בנהרדעא עיי"ש ודעת ראב"ד שם ורמב"ן ורשב"א ונ"י וריטב"א דבשיי"מ חיישינן לשתי עיירות כמבואר ביבמות דף קט"ו בדבריהם.
עוד כתבו הב"מ והתו"ג דהא דאמרינן דבשיי"מ חיישינן מ"מ אם יש מקומות שידוע לכל שמאותן מקומות אין שיי"מ לכאן חשוב כאין שי"מ וכתב התו"ג דכן מוכח מדברי רמב"ן במלחמות ביבמות שכתב דהא דאביי לא חש רק דתיבדק כל ארץ נהרדעא ולא כל העולם הוא משום דלא היה שיירות מצוית רק מארץ נהרדעא ולא ממקום אחר עיי"ש הרי מבואר דלא חיישינן אף במקום שהשיי"מ למקום שידוע שאין השיי"מ משם ולפ"ז לחוש לשני שוירי שא"י כלל אם ישנו בעולם ודאי דאין שיי"מ משוירי אחרת לכאן דאם היה מצויין שיירות משם לכאן ודאי דהיה מפורסם בעיר לרבים וממילא דאף דיש עוד שוירי אחרת מ"מ נחשב כאין שיי"מ משם לכאן ולא חיישינן לה עכ"ל והמעיין במלחמות יראה דיש ראיה להיפך וז"ל ואמר אביי מנא אמינא לה מהך גיטא דאשתכח בנהרדעא וכתוב בו בצד קלוניא מתא פי' מקום היה בעיר נהרדעא ונקרא מוצא ואע"פ שבעיר עצמה נמצא ושם נכתב אמרו תבדק נהרדעא כולא שהוא הרבה עיירות ולא אמרינן כאן נמצא כאן היה ולא נחוש אלא לעיר עצמה וסבור אביי שבמקום שאין שיי"מ של מקום אחר נמצא ולפיכך לא חששו לשתי שוירי ורבא אמר אם איתא יבדק כל העולם כולו מבעיא לה דהא ודאי שיי"מ בארץ נהרדעא וליחוש לשתי שוירי ולשני יוסף אלא משום כבודו וכו' עכ"ל וצריך ביאור מ"ש דהא ודאי שיי"מ בארץ נהרדעא דהא שפיר קאמר אביי נהי דשיי"מ כאן מארץ נהרדעא מכל עיירות שבנהרדעא אבל כיון שלא היה שיי"מ ממקום אחר א"ל לבדוק כל העולם ולכאורה כונתו דרבא ס"ל דשיי"מ שם מכל העולם ופליג במציאות על אביי וכן צ"ל שהבין התו"ב אבל זה ודאי ליתא דאיך יפלגו במציאות אבל הברור דכונתו למ"ש הריטב"א שם וז"ל וא"ת אביי איך לא ידע דאם איתא יבדק כל העולם מבעיא ליה י"ל כי נמצא במקום שאין שיי"ח אלא לעיירות של נהרדעא בלבד ולפיכך לא היה חושש לארץ אחרת חוץ לארץ נהרדעא ורבא סבר דשיירות מצוית מן העולם לארץ נהרדעא ושיירות מצוית מכאן לארץ נהרדעא הרי הוא כאילו שיי"מ כאן שיירות כל העולם ויבדק כל העולם מבעיא ליה עכ"ל וזה ג"כ כונת המלחמות במ"ש דהא ודאי שיי"מ בארץ נהרדעא דהיינו דשיי"מ מכל העולם לארץ נהרדעא ומכאן ממקום שנמצא הגט שיירות מצוית לכל עיירות שבנהרדעא ממילא הוי כשיי"מ כאן מכל העולם נמצא פליגי בזה הסברא אביי ורבא והלכה כרבא דזה חשוב שיי"מ נמצא דיש לחוש לשתי עיירות ואי מדלא ידיע ודאי אין שיי"מ משם לכאן י"ל שיי"מ משם למקומות שהשיי"מ לכאן וכן מסתבר דהא שליח עושה שליח עד מאה ויותר א"כ י"ל לכה"ג שבשוירי אחרת ניתן גט לשליח עד מקום שהשיירות מצוית משם והלך לשם ועשה שליח אחר לכאן או דבעל עצמו בא משוירי אחרת עד מקום שהשיי"מ משם ושם מסר הגט לשליח עד מקום שהשיי"מ ממקום השליח וכה"ג ויש ליישב קצת ולומר דלפי האמת גם רבא ס"ל דלא חיישינן כה"ג וה"ט כיון דלרבא אם נמצא הגט במקום הכתוב בו ס"ל כאן נמצא כאן היה ולא חיישינן שבא ממקום אחר דלא מחזיקינן ממקום למקום ה"נ כשנמצא במקום שאינו כתוב בגט הנה בטל גבול זה לומר בעיר זאת נמצא וכאן הוה דע"כ במקום אחר היה אבל יש ליתן גבול אחר ולומר דכל המקומות שהשיי"מ משם לכאן יכללו בגבול אחד ולומר כאן נמצא במשך זה כאן היה ולא בא ממקום אחר והוא סברא טובה דרך משל בארץ נהרדעא היו שיי"מ מעיר לעיר בכל עיירות של המדינה אבל ממדינה אחרת לא שכיחי שיירות לכל עיירות רק לעיר היושבת בספר וקצה נהרדדא וכשנמצא הגט בקלוניא מתא דשם אין שיורות מצוית רק מארץ נהרדעא הנה אם היה כתוב בגט שם עיר אחרת מנהרדעא דאין לומר כאן נמצא בקלוניא כאן היה דע"כ היה בעיר אחרת מ"מ נוכל להגביל כל ארץ נהרדעא ולומר כיון דבכל המדינה שכיחי שיירתא מעיר לעיר כמקום אחד הוא וכאן נמצא במדינה זאת כאן היה ולא בא ממדינה אחרת לקצה ארץ נהרדעא ומשם הוחלף מאיש לאיש והובא לכאן די"ל כאן נמצא כאן היה מתחלה באנשים השכיחין כאן וכל זה לפי האמת לרבא דס"ל כנכ"ה אבל לאביי השיב שפיר אם איתא כדבריך דלא אמרינן כנכ"ה א"כ כיון דשיי"מ מארץ נהרדעא לקלוניא ומכל העולם שיי"מ לארץ נהרדעא תובדק כל העולם מבעיא לו די"ל דהוחלף מאיש לאיש ועכצ"ל די"ל כנכ"ה ממילא כיון דנכתב בגט קלוניא מתא ושם נמצא י"ל כאן היה רק בקלוניא וא"צ לבדוק מדינא רק קלוניא אלא משום כבודו שלח לו שיבדק כל נהרדעא.
אמנם בגוף דברי הרא"ש לא ידענא מי הכריחם להב"ש והאחרונים לומר בו פשטים זרים וז"ל הרא"ש בכלל מ"ה סכ"א ואפילו לא נכתב שם העיר והשליח מביאו ואומר נכתב וניתן לי באותו מקום דלא פסלינן אלא שינה עירו אבל לא נכתב שם עירו ועירה כשר ודאי בגט שנפל ונמצא דחיישינן שמא מאחר נפל אותו כשר ע"ש העיר דלא חיישינן לשתי עיירות ששמותיהם שוות כיון שלא הוחזקו ולא שכיחי שיירתא עכ"ל וכונת דבריו פשוט הא דכשר באין שיי"ו ולא הוחזקו דוקא אם נכתב שם העיר בגט אבל בלא"ה לא דהרא"ש לשיטתו בפירושו בגיטין פכ"ה דהוחזקו שני יוב"ש ולא שכיח שיירות גרע משכיח ולא הוחזק וס"ל להרא"ש דמעלה דלא הוחזק אינו רק אם דנין על עיר אחד י"ל מספיקא לא נחוש אבל אם ליכא שם העיר בגט יש לדון על כל העולם וודאי שכיחי טובא יוב"ש בעולם נמצא לא הוחזק כהוחזק ע"כ אף דל"ש שיירות חיישינן תדע דהא בקונטרס עגונות סימן קכ"ט גבי עגונה צריך דוקא שמו ושם אביו ושם עירו אבל שמו ושם אביו לבד לא מהני ובסימן י"ז בא"ע מבואר בחלקת מחוקק שם סקל"ח דגם לרא"ש שמו ושם אביו לא מהני בעגונה דבכל העולם ודאי יש עוד יוב"ש ולא התיר הרא"ש רק בצירוף הוכחות עיי"ש ובטו"ז ג"כ כתב שם דבכל העולם חשוב הוחזק אלא דהרא"ש מתיר עיי"ש וכבר כתב הח"מ דגם הרא"ש אינו מתיר רק בצירוף הוכחות ומפרט לפמ"ש לעיל דמעלה דלא הוחזק לא שייך רק בעיר ידוע ויוב"ש אחר לא ידוע הוי הוכחה דליכא עוד יוב"ש מדלית לו קלא אבל אם לא נכתב שם העיר מי יודע באיזה מקום יש עוד יוב"ש הרבה והרמ"א דלא פירש דברי הרא"ש כן דאזיל לשיטתו שבסימן י"ז סח"י דס"ל דדעת הרא"ש דשמו ושם אביו די להחשיב לא הוחזק וע"כ הוכרח גם כאן להגיה בדברי הרא"ש או לפרש כהבית מאיר ותו"ג אבל מזה סייעתא רבה להח"מ דסימן ל"ז דגם להרא"ש חשוב הוחזק כשאינו מזכיר שם העיר וזה שכתב הרא"ש ודאי בגט שנפל ונמצא דחיישינן שמא מאחר נפל אות"ו כשר על שם העיר דאינו כשר רק אם נכתב בו שם העיר דבלא שם העיר אינו כשר דחשוב הוחזק וזה מעלת שם עיר על שם גברא דבלא שם העיר חשוב לעולם הוחזקו ובשם עיר לא אמרינן בכל העולם לא ימלט שלא יהיה עוד עיירות כאלה ויהא נמצא בהן עוד יוב"ש ויחשב הוחזק בשם גברא בלא שם עיר.
והא דלא משני רבה רומיא דמתניתין כאן בנכתב שם עיר וכאן בלא נכתב משום דמידי הוא טעמא דלא נכתב שם עיר דחיישינן משום דחשוב הוחזקו והרי לא רצה לתרץ כאן בהוחזקו וכאן בלא הוחזקו וכמ"ש התוס' שם.
שם סי"ד ויש לו סימן מובהק בבית יוסף כתב דאם ליכא סימן מובהק ונתגרשה בו הוי ספק מגורשת ותמה בד"מ דגם בלא סימן כלל הוי ספק מגורשת ונלע"ד לפמ"ש הב"ש לעיל סימן למ"ד סק"ט ספק קרוב לו דהוי ספק קדושין דוקא שתי כתי עדים המחולקים אם היה קרוב לו או קרוב לה אבל אם היה לעדים ספק אם היה קרוב לה אין חשש קדושין דהוי כאלו קידש בלא עדים עיי"ש ומבואר הוא בתשובות מיימני ריש הלכות אישות מטעם דאוקמה אחזקתה ומבואר בנו"ב קמא חלק א"ע סימן כ"ח ובתנינא סימן ע"ז דהיינו אף דהוי ספק גם לעדים מ"מ כיון דהעדים מוקמה לה אחזקתה לא מוחשב ספק לעדים כלל והוי מקדש בלא עדים ע"כ אינה מקודשת כלל אף דנודע אח"כ שהיה קרוב לה עיי"ש והנה ידוע דחזקה לא מהני רק בספק מציאות לא בספקא דדינא דמשום החזקה לא ישתנה הדין וע"כ יפה כתב הב"י דוקא אם יש סימן אלא דאינו מובהק דהוי ספקא דדינא אם סמנין דאורייתא בזה הוי ספק מגורשת.
שם או טביעת עין בש"ס אמרינן דצורבא מרבנן מהדרינן לו גיטא בטביעת עין והובא בב"ש סק"ו והבית מאיר הקשה דשליח המביא גנו ממדינת הים דצ"ל בפ"נ ולא מהני ידיעתו כדי שידייק טפי כדאיתא ריש גיטין דף ג' בתוס' ד"ה הכא בפני נימא ג"כ צורבא מרבנן מדייק בלא"ה ודי לומר ידעתי עיי"ש ולק"מ דמבואר פ"ק דגיטין ד"ה שלא תחליק בשליחות והיינו כשעשו תקנה קבועה לא חלקו בין שליח לשליח אבל הכא בנאבד מקרה הוא ואוקמוה אדינו דצורבא מרבנן די בט"ע.