אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק ב הלכות גיטין › סימן קכז

ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות גיטין · סימן קכז

סימן קכו

סעי' א' צריך לכתוב זמן בגט בפ"ב דגיטין דף י' מפני מה תקנו זמן בגיטין ר"י אמר משום בת אחותו ר"ל אמר משום פירות וכו' ר"י מ"ט לא אמר כר"ל קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה ור"ל קסבר אין לבעל פירות משעת כתיבה והא אפכא שמעינן להו וכו' איפוך וכתב הרי"ף דקי"ל כר"י כיון דלענין פרי בפרקונה תליא מלתא כדאמרינן תקנו פרקונה תחת פירות וקי"ל דלא פקע פרקונה מניה עד דמטי גיטה לידה הלכך כל כמה דמיחייב בפרקונה אית ליה פירי ושמעת מניה דהלכתא כר' יוחנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה עכ"ל.

והנה קשה טובא בדברי הרי"ף אם פשוט לו כל כך הוכחה זאת מה יענה ריש לקיש לזה וכי יבא הרי"ף להכריע בסברא מעצמו בין ר"י ור"ל עוד הקשה הר"ן מנ"ל דלא נפקע פרקונה בכתיבת הגט לכשיגרש לבסוף ודאי מאן דאית לו משעת כתיבה בפירות פרקונה נמי פקע מהאי שעתא ובעל העיטור כתב מסתברא מדגרסינן בירושלמי ר"י אמר משום פרי ש"מ דקמייתא מפכינן ור"י ס"ל משום פירות ור"י ור"ל הלכה כר"י.

ונלע"ד לתרץ כל זה דהנה בגט פשוט הביא בשם נתיבות המשפט וכן הק"נ על הרא"ש פ"ב דגיטין הביאו דכתב וז"ל ואיכא למידק טובא בדברי הר"ן דבשלמא הזכות שיש לבעל ממנה כגון פירות איכא מ"ד דמשעה שגמר בדעתו לגרשה וכתב לה גט אע"פ שלא גרשה עדיין ראוי שיפסיד כל זכות שיש לו ממנה מאותו שעה אבל פרקונה שהוא זכות שיזכו חכמים לאשה מנכסי בעלה האיך תיסוק אדעתין שתפסיד זכותה עכ"ל נ"מ וכתב עליו הג"פ בסימן זה סק"ב דדבריו תמוהין דאם איתא שיש חילוק דזכות הבעל דין הוא שיפקע משעת כתיבת הגט ולא יאכל פירות וזכות האשה לענין פרקונה אינו נפקע עד דמטי גיטה לידה א"כ איך מוכיח הרי"ף דאוכל הבעל פירות עד שעת נתינה מדין פרקונה והלא לאו הא בהא תליא אלא ודאי ע"כ לומר דהא בהא תליא דלמ"ד אין לבעל פירות משעת כתיבה ה"נ לענין פרקונה ולמ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה ה"כ לענין פרקונה והרי"ף הביא ראיה לדבריו דיש לבעל פירות עד ש"נ מדין פרקונה דקי"ל דלא פקע עד דמטי גיטה לידה ועל זה הקשה הר"ן דמנ"ל לרי"ף זה דלא פקע פרקונה מינה עד דמטי גיטה לידה והלא אם נפסוק דאין לבעל פירות משעת כתיבה ה"ה דלית שום חיוב עליו מפרקונה דהא בהא תליא כדמוכח מדברי הרי"ף ז"ל עצמו באופן דאין תלונת קושייתו על הר"ן דהר"ן הקשה עפ"י הנחת הרי"ף דהא בהא תליא ואם יש מקום לתמיהתו הוא על הרי"ף עכ"ל.

ולפע"ד דברי הנתיבות משפט נכונים דודאי הא בהא תליא כמ"ש הרי"ף וודאי האמת דרק זכות הבעל אפשר להפסידו משגמר בלבו לגרשה וכתב גט אבל לא זכותה ויש כאן זכותו וזכותה ונמצאו סתרי אהדדי כיון דהא בהא תליא אמנם נחזי אנן עיקר התקנה לטובת מי היתה אם עיקר התקנה היתה ליתן לו פירות רק ממילא מחמת כן שלא יקח הפירות בחנם תקנו פרקונה א"כ ממילא נגרר פרקונה אחר הפירות וכיון דזכותו דין הוא שיפסיד משעת כתיבה ממילא אינו מחויב בפרקונה והדין עם הר"ן אבל אם עיקר התקנה היתה פרקונה רק תקנו לבעל מחיר זה הפירות א"כ כיון דפרקונה זכותה הוא א"א להפסידה עד דמטי גיטה לידה וממילא ע"כ יש לו פירות דהטפל נגרר אחר העיקר ותכלית המכוון וזה ברור ולפ"ז צדקו דברי הרי"ף דהא מבואר בכתובות דף מ"ז ע"ב בתוס' ד"ה זמנין דעיקר התקנה בשביל דידה וכן מבואר שם ברשב"א ור"ן ובאס"ז בשם הרמב"ן ושאר ראשונים א"כ ממילא כיון דפרקונה עיקר התקנה ואין להפסיד זכותה ממילא נגרר הפירות בתר פרקונה.

אמנם עמדו שם כל הראשונים הנ"ל דהא כיון דאמר שם תקנו פרקונה תחת פירות משמע תחלת התקנה היתה ליתן לו פירות ולטובתו רק אח"כ תקנו פרקונה תחת הפירות כדמדייק פרק אע"פ דף נ"ח ע"ב גבי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ותרצו הרמב"ן ורשב"א ור"ן שם דהכונה באמת להיפך וכאילו קתני תקנו פירות תחת פרקונה וז"ל הר"ן שם ודאי פרקונה עיקר ואע"ג דאמרינן הכא פרקונה תחת פירות לאו דוקא דה"נ נקט מזונות תחת מעשה ידיה ואפ"ה מזונות עיקר וכדאר"ה לקמן בפרק אע"פ דף נ"ח ע"ב דיכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ומפרק להאי מתניתין ואמר דה"ק תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ואפסקה הלכתא כוותיה בפרק שני דייני גזרות וכי היכי דמפיך ר"ה בהא ה"נ מפכינן הא ופירות תחת פרקונה קאמר דפרקונה עיקר עכ"ל וא"כ ר"ל דפליג בפרק אע"פ שם על ר"ה כמבואר שם ולדידי' לא מפכינן וס"ל בדוקא קתני תקנו מזונות תחת מעשה ידיה דמעשה ידיה עיקר התקנה ממילא לר"ל גם הא דפרקונה תחת פירות בדוקא דפירות עיקר דהא כל חילו של הר"ן משום דאפסקא כרב הונא במזונות משמע להדיא דלר"ל דלא מפכינן הך דמזונות גם הך דפרקונה לא מפכינן וע"כ ר"ל לשיטתו דפירות עיקר שפיר ס"ל דמשעת כתיבה אין לו פירות וממילא נמשך חיוב פרקונה בתר פירות ופטור מפרקונה אבל אנן קי"ל כר"ה שם וממילא קי"ל פרקונה עיקר כהוכחת התוספת והראשונים שם מן הגמרא דשם ממילא כיון דפרקונה א"א להפקיעה עד דמטי גיטה לידה ממילא יש לו פירות וכדכתב הרי"ף.

אמנם כל זה לפי הש"ס בבלי דתקנו פרקונה תחת פירות אבל בירושלמי בפרק נערה שם מבואר דתקנו פירות כדי שיפקח על נכסיה מבואר דלא ס"ל דתקנו פירות כדי שיחויב בפרקונה והנה לפקח על נכסיה אינו ענין חיוב שהטילו חכמים עליו רק ממילא כיון שיהיה לו פירות ודאי יפקח על הנכסים להשביחן שיעשו פירות יותר ויותר אמנם כיון שנתן עיניו לגרשה וכותב לה גט הרי אחר הגירושין תו אין לו פירות ושום שבח מנכסיה ממילא מיד שגמר בדעתו לגרש אינו מפקח על נכסיה כיון שיודע דפירות שעשו הנכסים מכאן ולהבא לא לו יהיה ואפילו אם נותן לו הפירות עד דמטי גיטה לידה מ"מ תו לא יפקח על גוף הנכסים כיון דלא שלו יהיו הפירות שיעשו אח"כ ואפילו ת"ל דהוי חיוב לפקח מ"מ לא יפקח תו בעין יפה כיון דרוצה לגרשה ואינו חיוב שנוכל להוציא מידו כפרקונה א"כ למה נותן לו הפירות מעתה בחנם וע"כ ממילא בדין אין לו פירות משעת כתיבה ותקנו זמן משום פירות כמ"ש הרמב"ן והר"ן דיכתוב גט לאשתו רק יראה דיש בנכסיה קמה לקצור וענבים לבצור ע"כ יעכב נתינת הגט עד דשמיט ומכר לפירות ובזה ודאי לא שייך לתקן ליתן לו קצירת הקמה ובצירת הענבים אף אחר שכתב גט לגרשה כדי שיפקח על נכסיה דלא יפקח רק ליטול הפירות ומה לו לפקח על גוף הנכסים שיתקיימו וישביחו עוד כיון דפירות שיעשו אח"כ לא לו יהיה ע"כ ס"ל לירושלמי דזמן משום פירות כיון דמשעת כתיבה אין לו פירות בודאי לירושלמי וי"ל דגם לירושלמי פרקונה תחת פירות ופירות כדי שיפקח ממילא וע"כ כשאומר א"א ליכול אין שומעין לו ודו"ק אמנם לבבלי דפירות בפרקונה תליא ופרקונה חיוב המוטל עליו עד דמטי גיטה לידה ואם נשבית אחר כתיבת הגט יורדין לנכסיו ופודין אותה מנכסיו על כרחו ממילא יש לו פירות ג"כ וע"כ מפכינן לבתרייתא וקמייתא כדקאי קאי דר"י ס"ל יש לו פירות עד נתינה כיון דהלכה כר"י נגד ר"ל וקי"ל דפירות בפרקונה תליא וקי"ל דפרקונה יש לה עד דמטי גיטה לידה כיון דעיקר התקנה היה לטובתה משום פרקונה ממילא ע"כ מוקמינן לדר"י אליבא דהלכתא ור"ל לשיטתו דפירות עיקר וגם מה דקתני בסיפא דהך ברייתא בפרק נערה קבורתה תחת כתובתה י"ל לר"ל לשיטתו דוקא הוא ואין הכונה להיפך דהא פרש"י שם תחת כתובתה היינו מה שיורש נדוניתה ואיתא בירושלמי פרק אשה שנפלו דר"ל ס"ל ירושת הבעל דאורייתא א"כ עיקר הוא הירושה אבל למאי דקי"ל ירושת הבעל דרבנן י"ל שפיר דהתקנה משום קבורתה תקנו לי ירושה.

שוב ראיתי בירושלמי פרק נערה שם ז"ל נישאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה תקנה תקנו שיהא מפקח על נכסי אשתו ואוכל. ואומר אף באב כן בלא כך האב מפקח על נכסי בתו:

חייב במזונותיה ובפרקונה תנו הבעל שאמר אי אפשי לא ליכול ולא לפקח אין שומעין לו האב שאמר אני אוכל ומפקח שומעין לו עכ"ל משמע דלפקח הוי חיוב מכריחין אותו בה דלא כמ"ש אלא דמ"מ כבר כתבתי דאפ"ה מ"מ כשנתן עיניו לגרשה אנן סהדי דתו אינו מפקח בעין פקיחא ואין זה כפרקונה דנוכל להוציא ממון הפדיון מידו בע"כ

אלא דבלא"ה הירושלמי אינו מובן למה הפסיק בפסקא חייב במזוניתה ובפרקונה והדר אייתי מתניתיה בידיה תני וכו' דקאי על אכילת פירות ולפקח ע"כ נראה דהך תנו הבעל שאמר אי אפשי לא ליכול ולא לפקח היינו לפדותה וקאי על חייב בפרקונה וע"כ לא אמר הכא לפקח על נכסיה כדלעיל רק לפקח לבד והוא מלשון פקוח נפש ובכתובות דף ה' מפקחים פקוח נפש בשבת פרש"י מוציאין לאור והוא קרוב ללשון פרקונה שהוא להוציאה משביה ולהצילה וע"כ כיון דפרקונה תחת פירות ה"א אם אמר לא אוכל ולא אפקח להצילה דשומעין לו קמ"ל דאין שומעין לו כדי שלא תטמע בין הגוים כמ"ש התוספת וראשונים דגם בשניהם רוצים לא מהני אבל לעיל אמר דתחלת תקנת פירות ליתן לבעל למה היה דס"ל פרקונה תחת פירות בדוקא ותחלת התקנה היתה ליתן לו פירות רק כיון שכבר יש לו פירות תקנו פרקונה תחת פירות אבל מה שתקנו מעיקרא פירות ע"כ לאיזו סבה ע"כ אמר תקנה תקנו שיהא מפקח על נכסי אשתו וזה דבר ממילא כיון שאכל פירות בודאי יפקח לטובתו ואח"כ כיון שיש לו פירות תקנו פרקונה תחתם ומ"מ יפקח ממילא כיון דהפירות שלו כמו קונה קרקע לפירות על זמן אף דנותן מעות מ"מ מפקח ע"כ שלא יפסיד הפירות ואולי לפיכך אמר אח"כ לא ליכול ולא לפקח דנכלל בזה פיקוח נפשה ופיקוח נכסיה דכיון דלא ליכול ממילא גם על נכסיה לא יפקח אבל העיקר מה דאין שומעין לו משום דרוצה לפרוק מעליו עול פרקונה ולפ"ז הירושלמי ג"כ ס"ל דפרקונה תחת פירות כבבלי אלא דס"ל דתחלת התקנה היתה בפירות כדי לפקח על נכסיה ואח"כ תקנו פרקונה תחת פירות.

או משום דקשה לו לירושלמי אפוכי מטרתא למה יהיו הפירות שלה ותפדה עצמה בשלה וכדאמר בפרק נערה דף מ"ז ע"ב ופרקונה תחת פירות לפיכך בעל אוכל פירות מאי לפיכך מהו דתימא מיכל לא נכלייהו אנוחי ננחינהו דא"כ ממנע ולא פריק קמ"ל דהוא עדיפא זימנין דלא אלו ופריק לה מדידה והירושלמי בא לתרץ למה אין מניחין הפירות שיהיה במה לפדותה בשלה משום שיפקח על נכסי אשתו מתוך שאוכל הפירות ולפ"ז י"ל גם לירושלמי עיקר התקנה היתה פרקונה ובפעם אחת נתקן פרקונה ופירות אלא דבא לומר אפוכי מטרתא למה מוטב יהיו פירותיה בעין ותפדה את עצמה או ב"ד וקרוביה יפדוה משלה דשמא יאכל הפירות ולא יהיה לה במה לפדות כקושיית הגמרא דלמא ממנע ולא פריק ע"כ אמר דתקנה טובה היא לדידה כדי לפקח על נכסיה ולפ"ז כשנתן עיניו לגרשה דאנן סהדי דתו לא יפקח בעין פקיחא אפוכי מטרתא למה לנו יעמוד כל אחד בשלו ואף די"ל הרי אכל כמה שנים פירות ואולי יזדמן עתה פרקונה שיעלה יותר מפירות דהשתא הרי י"ל גם להיפך שמא לא יזדמן לפדותה ופירות אפשר שיהיה הרבה בפעם אחת ומ"מ תליא בפלוגתת בבלי וירושלמי דלבבלי שאומר בתירוץ הקושיא מיכל וכו' דהא עדיפא דזימנין דלא מלו ופריק לה מדידה ה"נ אף שנתן עיניו לגרשה עדיפה פרקונה מפירות ואינו יכול לפרוק מעליו עול פרקונה אבל לירושלמי דאין הטעם משום דלא מלו רק כדי לפקח על נכסיה ולולא זאת היה כל אחד עומד בשלו ומשנתן עיניו לגרשה אנן סהדי דלא יפקח על נכסיה ודו"ק.

ולפ"ז יש לתרץ מה שתמהו מהר"ם שי"ף והפנ"י כיון דלר"י ע"כ ר"ש ס"ל משנתן עיניו לגרשה אין לו פירות מנ"ל לעשות שני מחלוקת בין לרבנן לר"ש היכן מצא זה במשנה הא י"ל גם לרבנן משנתן עיניו לגרשה אין לו פירות רק חששו לשמא יחפה ג"כ ע"כ פסלו נכתב ביום ונחתם בלילה עוד תמהו ברשב"א וראשונים ר"ל דאמר משעת כתיבה איך שביק רבנן ועביד כר"ש.

אמנם לפמ"ש י"ל ר"ש לטעמיה דס"ל בכתובות ע"ט ע"ב פירות המחוברין בשעת גירושין שלה וא"כ הנ"מ לפירות שנתלשו בין כתיבה לנתינה וכיון שנתן עיניו לגרשה ודאי לא יפקח עוד דזה ודאי לא שכיח שיתעכב הנתינה מהכתיבה הרבה בכדי שיגדלו ויתלשו ובגיטין הבאין ממדינת הים כיון דרחוק ממנה מסתמא לא יפקח ועיין פנ"י דף י"ח ד"ה בתוספת ואותביה ובאנחיה בכיסתיה דאי תיפייס י"ל גם ר"ש מודה דאינו מפסיד כיון דלא גמר בדעתו לגרשה כמ"ש תוס' שם תחלת דף י"ח ד"ה ואנחיה אבל לרבנן דס"ל בכתובות שם פירות המחוברין בשעת גירושין של בעל הן דכל מה שגדל ברשותו שלו א"כ אף אם נאמר משנתן עיניו לגרשה אין לו פירות לא יפסיד פירות שגדלו כבר רק מה שגדל בין כתיבה לנתינה ולענין זה לבד ודאי שייך טעם שיפקח על גוף הנכסים להשגיחן גם משנתן עיניו לגרשה דמה שיגדל יהא שלו עד שעת נתינה אף שלא יחלש וא"כ כיון דר"ש לשיטתו ולרבנן ע"כ לא ס"ל משנתן עיניו לגרשה דתליא בפלוגתא דדהו בכתובות שם ודעת ר"י ורמ"ה בטור א"ע סימן פ"ה דהלכה כרבנן ודעת שאר פוסקים כר"ש עיי"ש ולר"י ורמ"ה ודאי א"ש דס"ל לר' יוחנן משעת נתינה וע"כ רבנן לית להו כר"ש וכן ר"ל דס"ל אליבא דרבנן משעת חתימה דלרבנן ל"ל משנתן עיניו לגרשה דרק ר"ש לשיטתו ס"ל משנתן עיניו לגרשה אלא דס"ל עכ"פ משעת חתימה דראוי לגרש ואינו מחוסר אפילו עדים דבע"ח לבד יכול לגרש כדעת הרי"ף ורמב"ם וש"פ כל שבידו לאו מחוסר מעשה וכאילו כבר גרשה וי"ל דס"ל לר"ל הלכה כר"ש בכתובות שם דמשוה מדותיו וכדעת רוב הפוסקים שם ע"כ ס"ל לר"ל משעת כתיבה וע"כ גם ריב"ל אמר כדי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק דתליא באידך דר"ש ושם מסתברין דבריו דמשוה מדותיו כמ"ש הרא"ש ופוסקים שם בכתובות אבל רבנן לשיטתייהו ע"כ ל"ל משנתן עיניו לגרשה ור"י ס"ל כיון דלרבנן ל"ל משעת כתיבה ודאי רק משעת נתינה דל"ל רק או כתיבה או נתינה וכמ"ש הפנ"י,

ולפמ"ש לעיל דברייתא דירושלמי ס"ל פירות כדי לפקח וברייתא דבבלי בפרק נערה מ"ז ע"ב ס"ל דפירות רק משום פרקונה ור"ש ע"כ ס"ל פירות עיקר וברייתא דבבלי עיקר דפירות נגרר אחר פרקונה וכמ"ש בכונת הרי"ף וע"כ ס"ל לר"י דע"כ פליגי תנאי על ר"ש הנהו דס"ל פרקונה עיקר ולר"ל ס"ל פירות עיקר וכירושלמי פירות כדי לפקח וכנ"ל רק לרבנן דס"ל פירות הגדלין ברשות בעל שלו שייך גם טעם לפקח אחר שנתן עיניו לגרשה ע"כ ס"ל עד חתימה ור"ל פוסק כר"ש ודו"ק.

עוד שם סעיף א' ואם נתגרשה בגט שאין בו זמן עיין ב"י וב"ש דדעת כ"פ דאם נמסר בע"מ תנשא לכתחלה וכתב הבית מאיר דדעת רשב"ם בב"ב קע"ב ע"ב דאפילו יש בו נמי ע"ח ונמסר בע"מ כשר לר"א דע"מ כרתי ופירש דמה שאמר ר"א בהמגרש דף פ"ו אע"פ שאין עליו עדים נמי וגם זמן אין בו כשר וכ"ש יש בו עדים ואין בו זמן והקשה הב"מ על הרשב"ם א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דיכתוב ויחתום גט שאין בו זמן וימסור בע"מ דל"ל בזה אהני דלכתחלה לא תנשא דהא מותרת להנשא ולא קשה מידי דודאי גם לרשב"ם אם באה להנשא אין מתירין אותה בע"ח רק כשתביאה ע"מ לפנינו כמו בליכא ע"ח כלל כיון דמלשון אפילו מפיק לה ודאי דינו שוה ואין בו ע"ח וא"כ הא כל הצורך לע"ח משום תיקון העולם שאם ימותו הע"מ או ילכו למדה"י תנשא בע"ח ובהא כיון דכשלא תביא הע"מ לא תנשא לכתחלה ממילא אהני דלא חתמי סהדי על הגט דאם תביא ע"מ למאי נ"מ יחתמו וא"ל תביא הא באמת לא תנשא ואינם רוצים שתעשה איסור ע"י שתסמוך שלא יוציאה מבעלה שני ע"י חתימתם וכ"מ בתו"ג.

ומה שהקשה הבית מאיר להגמ"יי בשם העיטור דגט שאין עליו עדים רק נמסר בע"מ כשר לכתחלה דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן לר"ל הא יכול למסור לה גט בלא עדים ובלא זמן בע"מ ותהא מגורשת לכתחלה והגט הזה יכול להיות שנכתב זה כמה ונמצא מפסדה פירות משעה שנתן עיניו לגרשה עד מסירה עיי"ש שנדחק ובמחכ"ה פלטה קולמסו טעות דהא לר"ל יש לבעל פירות עד חתימת העדים ולא משעת כתיבה דבלא ע"ח ליכא קול וכמבואר בתוס' דפ"ב דגיטין דף י"ז ע"א ד"ה ר"ל דבקלא תליא מלתא וא"כ גם בגט שלא נחתם בו כלל ע"ח אין מפסיד הבעל הפירות עד שעת נתינה ואם קושייתו לר"ש דמשעת כתיבה אין לו פירות מנליה דבעל עיטור מכשיר בע"מ אליבא דר"ש הא קי"ל כרבנן דעד חתימה יש לבעל פירות וליכא חשש כלל בלא ע"ח ע"כ מכשיר הב"ע ולר"ש י"ל באמת דפסול כיון דהחשש מחמת הכתיבה.

ועוד דבלא"ה בין לר"ש בין לרבנן אין שום חשש בלא ע"ח דאף כשיכתוב בו זמן מהיום וימסור אחר כמה ימים לפני ע"מ אם תבא לטרוף פירות בגט זה שאין חתומים עליו עדים א"א לה למטרף רק כשתביא הע"מ דנתגרשה דשמא לא גרשה כלל וע"כ צריכה להביא הע"מ וכשתביאם עדיין לא תוכל להוציא רק מיום שיעידו הע"מ שנמסר לפניהם דהא י"ל משום קנוניא הקדימו הזמן כתיבה כדי שתטרוף מלקוחות כמ"ש תוס' בד"ה ור"ש לענין נכתב ביום ונחתם בלילה וא"כ לא יועיל הזמן הכתוב בו לטרוף קודם יום שנמסר לפני העדים וכיון שאין תועלת בזמן למה יפסל בלא זמן אבל כשיש ע"ח מועיל הזמן דאין לחוש שהקדים הזמן והחתים עדים דאסורין לחתום כל שאינם יודעים שהיום שנכתב בו הוא אמת כמ"ש תוס' שם ד"ה ור"ש אלא דזה יש לדחות דיש תועלת בזמן עדיין לענין לגבות מבעל גופא אף כשימסור אחר יום שנכתב תדע דאל"כ תקשי אף לפוסקים דבלא זמן פסול גם בע"מ לחוד דמה הועילו בתיקון הזמן הא גם כשיכתוב זמן יוכל למסור הגט אחר כמה ימים לפני ע"מ ותפסיד האשה לר"ש הפירות מזמן הכתיבה דלקוחות יאמרו לה שמא הקדים הזמן בכונה וא"כ תקשו למה תקנו זמן לר"ש משום פירות כלל אלא עכצ"ל דמהני הזמן לגבות מהבעל גופא ע"י ע"מ.

אמנם לפ"ז קשה טובא על פרש"י שפירש שם דף ט' בד"ה משום פירות שתגבה מלקוחות עיי"ש ולפי מה שהוכחנו לר"ש כל תועלת התקנה רק לגבות מבעל גופא אבל לגבות מלקוחות גם זמן לא יועיל דיכול למסור בלא עדי חתימה אימת שירצה לפני ע"מ לחוד ולא תוכל להוציא רק מזמן הנתינה וגם בלא"ה קשה טובא מי הכריחו לרש"י שלא לפרש כפשוטותו דנ"מ שתגבה מבעל גופא.

ונלע"ד דרש"י לשיטתו הוכרח לפרש כן דס"ל בב"ק דף ק"ז דמ"ד עירוב פרשיות כתיב ס"ל דרק במלוה פטור כופר הכל משבועה דחזקה אינו מעיז משום שעשה לו טובה אבל בפקדון גם כופר הכל חייב שבועה וא"כ כשתבא לגבות יהא הכחשה בברי ביניהם דבעל יאמר שנתגרשה אח"כ דלרש"י גם לר"ל התקנה משום חשש שימכור הבעל הפירות אחר גירושין כמ"ש הר"ן בדעת רש"י וא"כ יחויב הבעל שבועה דלא גרע מפקדון ואין לחוש שישבע שקר דתורה האמינה לכל בר ישראל על השבועה ועוד הא יכול לגייז הזמן רק לא חיישינן לרמאי ולישבע לשקר גרע ולא שכיח יותר אבל לקוחות אין צריכין לישבע דמניין ידעו מתי נתגרשה ואם יאמר הבעל קודם גירושין מכרתי פטורים ממילא אף שלא ירצה הבעל לישבע על זה ויודה לה שמכר אח"כ תו לא מהימן דטוענין ללקוחות בכ"מ מה דמצי מוכר לטעון אף דמודה להיפך זולת המוכר שט"ח משום שיכול למחול מהני הודאתו שנפרע כבר וע"כ סיים רש"י יאמר קודם גירושין מכרתי וודאי גם כשלא יאמר עכשיו כן דינא הכי.

אלא דעדיין קשה למה לא פרש"י דנ"מ בזמן לגבות מהבעל עצמו משעת חתימה עד נתינה דבזה לא תוכל האשה לטעון ברי אימת נחתם אם לא יהא כתוב זמן בגט ולא תוכל להשביעו ונלע"ד דהנה הרמב"ן כתב לסתור פרש"י ופירש ר"ל סבר משעת חתימה אין לבעל פירות וצריכה אשה שתדע מתי נחתם כדי שתתבע פירות מאותו יום וזמנין דאמלך וגמר בדעתו לגרשה וכתב וחתמו בלא זמן לפי שיזדמנו לו עדים וסופר והוא רואה בנכסי אשתו קמה לקצור וענבים לבצור ומניחו בכיסו עד דשמיט ואכיל להו ואח"כ מגרשה בגט זה נמצא מפסדת פירות משעת חתימה עד שעת נתינה ולא מן הדין ור' יוחנן סבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה ויודעת היא זמן תביעתה לפירות ועוד לשיגרשנה בודאי יחזיר לה נכסיה ומגירושין ואילך אין לו תפיסת יד בנכסיה כדי שיאכל פירותיהם עכ"ל ונלע"ד דרש"י מיאן בזה דהא בכתובות פרק האשה שנפלה לה נכסים דף ע"ט ע"ב מבואר דפליגי רבנן ור"ש לענין פירות המחוברים בשעה שגרשה דלרבנן הם שלו ורשאי לתולשן אחר הגירושין עיי"ש והנה הכא לר"ש מודה ר"י דטעמיה משום פירות ופליגי רק אליבא דרבנן וא"כ לרבנן מה חשש שיראה בנכסיה קמה לקצור הא יכול לגרשה ומ"מ יהיו שלו ורשאי מן הדין לתולשן אח"כ ול"ל שעכב הגט משום פירות שלא גדלו עדיין ויתן לה הגט אחר שיגדלו דהרי גם הרמב"ן לא אתי עלה מה"ט רק משום שיראה שיש קמה לקצור שגדלו כבר ועכצ"ל כיון דרוצה לגרשה לא יעכב מלגרשה משום פירות שיעשו נכסיה אח"כ דא"כ אין לדבר סוף דלעולם עשו פירות ולא יגרשה כלל וע"כ דרוצה ליפטר ממנה וקשה לו יותר מה שמחויב לה עד הגירושין שאר כסות ועונה ושאר חיובים וע"כ לא כתב הרמב"ן רק שיעכב נתינת הגט משום פירות שכבר גדלו ושוין הרבה ואינו מחוסר רק זמן מועט לקצרם וא"כ לרבנן אין זה חשש ועכצ"ל דיטול פירות שלא כדין אחר גירושין מה שגדלו ברשותה שיאמר שגדלו ברשותו קודם גירושין ומה"ט נסתר גם פירש הרמב"ן שפירש לר"י דיש לבעל פירות עד נתינה אז יחזיר לה הנכסים ומגירושין ואילך אין לו תפיסת יד בנכסים שלה כדי שיאכל פירותיהם כנ"ל דהא לרבנן פירות המחוברין שלו הן מן הדין רק החשש שיטול גם מה שיגדלו אחר הגירושין והרי יש לו תפיסת יד מחמת מה שגדלו כבר קודם הגירושין ולא יחזיר לה הנכסים שיש בהם פירות שגדלו קצת דהפירות שלו הם רק מה שיגדל אחר הגירושין אותו התוספת של האשה ויש חשש שיתלשן הבעל לגמרי ויאמר שגרשה אחר שנגמרו וכיון שזכינו לזה ממילא לר"ש דפירות המחוברין בשעת גירושין שלה הן מודה רש"י דשייך חששא דרמב"ן שיראה בנכסיה קמה לקצור ויעכב נתינת הגט זמן מה אחר הכתיבה כדי לקצור והן שלה מן הדין וא"כ לר"ש יש תועלת בתקנת זמן גם להוציא מהבעל עצמו דל"ל דיוכרח לישבע דהא לא תוכל לטעון טענת ברי כנגדו דלא תדע מתי נכתב כיון שלא יהא בו זמן משא"כ לרבנן ע"כ כל החשש רק מה שיטול שלא מן הדין פירות שגדלו אחר גירושין ונגד זה תטעון טענת ברי ויחויב לישבע ע"כ הוכרח רש"י לפרש משום לקוחות,

ובזה מיושב מה שפרש"י ביבמות דף ל"א ע"ב למ"ד משום פרי כדי שתגבה הפירות מהבעל דהך מ"ד ס"ל משנתן עיניו לגרשה אין לו פירות עיי"ש והכא פרש"י לענין לקוחות אמנם לפמ"ש דהא שם קאי רש"י לר"ש דס"ל משנתן עיניו לגרשה אין לו פירות דלרבנן גם לר"ל יש לו פירות עד שעת חתימה וע"כ דפירש למ"ד משום פירות גם אליבא, דר' יוחנן דמודה דר"ש ס"ל משום פירות תקנו זמן וזה מוכרח וע"כ פירש לענין לגבות מהבעל עצמו.

אמנם בלא"ה י"ל מה שפרש"י משום חשש שימכור הפירות ללקוחות דהנה מבואר בפרק חזקת הבתים דף ל"ג ע"ב ובחו"מ סימן קל"ז דאם ירד לשדה חברו וליקט פירות וטען אח"כ שקנה הפירות דנאמן אף דהם בחזקת בעל הקרקע משום דלא חציף אינש לילך ללקוט פירות בשדה של חברו ולטעון שלו הם עיי"ש והנה בב"ח חו"מ סימן קל"ז מבואר אף היכי דירד בה מתחלה ברשות כגון ששכרה על שתי שנים בודאי וטוען גם על שנה שלישית דשכרה וליקט פירות דשייך הך סברא דלא חציף אינש עיי"ש וא"כ י"ל הכא לא הוה לן למיחש שיתלוש פירות שלה אחר שנתגרשה דלא חציף אינש וכמו דאמרינן לרמאי לא חיישינן ע"כ פרש"י שימכור ללקוחות והם אינם יודעים אימת נתגרשה ואין העזה כנגדם והלקוחות ילקטו הפירות משדה שלה בתום לבבם ובנקיון כפים והבעל לא עביד שום מעשה בשדה שלה ולא שייך לומר לא חציף רק היכי דעביד מעשה בשדה חברו ובאמת צע"ג לדינא כה"ג שמכר ראובן לשמעון הפירות שבשדהו של לוי ואמר להם שקנה הפירות מלוי ובא שמעון וליקט הפירות ואח"כ בא לוי וטוען שלא מכר כלל ולפע"ד בכה"ג הפירות בחזקת לוי ומטעם שכתבתי ודומה לזה קצת הא דאמרינן בגיטין בפרק התקבל דף ס"ז דהאומר לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו לא תעשה זאת בישראל דחיישינן שמא תשכור עדים לכך שיאמרו בשם בעלה לסופר לכתוב ולעדים לחתום ופריך מי חיישינן והתניא עדים החתומין על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה לומר שמא חתמו שקר כדי ליקח השדה והאשה ומשני מעשה לא עבדי דיבורא קאמרו פרש"י מעשה שיחתמו שקר לא עבדי דיבורא קאמרי אומר לאחרים לעשות והאחרים סבורים שהבעל צוה עיי"ש והרי בכל מקום אמרינן לא חציף אינש לזייף ומה"ט עדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומ"מ חיישינן שמשום שכירות מעות ישקרו לומר לאחרים הבעל ציום לחתום וה"נ מעשה ללקוט בשדה חברו לא חציף לעשות אבל לקבל מעות ולומר שקנה מבעל השדה ויתיר ללקוחת ללקוט דיבורא קאמר ולפ"ז מכוון מאד לשין רש"י והיינו ג"כ רק לפימ"ש הר"ן בכונת רש"י דכל החשש רק משום פירות שאחר הגירושין ונראה מה דלא פירש שהנ"מ לענין פירות שבין חתימה לנתינה משום דס"ל דזה לא שכיח שיתעכב אחר החתימה אפילו זמן מה דמסתמא מיד מוסרו לה בפני העדי חתימה קודם שמתפרדים זה מזה וכמבואר להדיא ברא"ש פרק ג"פ והובא בתורת גיטין סימן קכ"ד סק"ב עיי"ש דכ"ש בגט משים דלא מקדים פרענותיה לנפשיה אמרינן חזקה מיד שנחתם מסר לפני הע"ח קודם שיתפרדו ואף דפרש"י למ"ד דיש לבעל פירות עד שעת נתינה יאמרו לה לקוחות אייתי ראיה אימת מטי גיטה לידך היינו דס"ל דחזקה זאת לא מהני להוציא מלקוחות דלא עדיף מחוב דאין הולכין בממון אחר הרוב אבל לתקן משום הך מיעוטא לא הוי להו לתקן דהא לר"ל משום זנות לא תקנו דלא שכיח תדע דהא פריך לקמן כתביה ואותביה בכיסתי' מאי ומשני לא מקדים אינש פרעונותיה לנפשיה ומ"מ לר"ש אומרים לה לקוחות אייתי ראיה וע"כ כאן דקאי רש"י לר"ל ואליבא דרבנן דיש לבעל פירות עד שעת חתימה לא פרש"י רק הנ"מ לענין הפירות שלאחר הגירושין ואז יודעת בברי וע"כ פירש הנ"מ לענין לקוחות אבל ביבמות דקאי אליבא דמ"ד משנתן עיניו לגרשה אין לו פירות ובשעת כתיבה קודם שנחתם בעדים יש נ"מ בפירות הללו שבין כתיבה לחתימה ומסירה והאשה אינה יודעת אימת נכתב ול"ש טעם דלא חציף ע"כ פרש"י דנ"מ שתגבה מבעל עצמו

אח"כ מצאתי בקהלת יעקב חלק מדות חכמים אות לע"ד הביא מתשובות הר"ש הלוי ז"ל בחלק חו"מ סימן כ"ב ונ"ד דכתב דכי היכי דאמרינן לא חציף אינש למיכל פרי דלאו דיליה ה"נ אמרינן לא חציף למכור דלאו דליה וליקח מעות וכ"ש בשטר דקלא אית ליה עכ"ל והספר אינו ת"י ומ"מ נראה דבלא שטר לא ברירא ליה כולה האי והנלע"ד כתבתי.

ועדיין לשון רש"י קשה להולמו שכתב שמזמן הגט ואילך אם ימכור הבעל בעירות נכסי מלוג שלה תגבם ואם לא היה בו זמן יהיה מוכר והולך וכשתתבע לדין הויא ידה על התחתונה שיאמר לה קודם גירושין מכרתי עכ"ל דנראה מדבריו דתליא הכל במכירה אם היה קודם גירושין או אח"כ ומה אכפת לנו במכירה הרי לרבנן דבפרק האשה שנפלו דף ע"ט ע"ב דמחוברין בשעת יציאתה שלו הן הכל תלוי רק ברשות מי גדלו הפירות אם נתגדלו קודם גירושין אף שמכרן אחר גירושין הן של לקוחות ולר"ש דמחוברין שלה תליא בלקיטתן אם נלקטו אחר גירושין אף שמכרן קודם גירושין הויין שלה והיה נראה לומר דס"ל לרש"י דאף דלר"ש דקי"ל כותיה בא"ע סימן פ"ח דתליא בלקיטה היינו דוקא אם לא מכרן קודם גירושין אבל אם הבעל מכרן מחוברין כגון באופן דרשאי למכור פירות כגון שצריך למעות לעשות בתן עסקא כמבואר בא"ע סימן פ"ה שוב מכירתן הוי לקיטתן דנעשו אצלו מעות כיון דהוי שלו קודם גירושין וחל המכירה הוי כתלשן ואכלן וכן היה נראה דהא ר"ש שם משוה מדותיו ואמר פירות המחוברין שבכניסתה שלו ביציאתה שלה א"כ דין מינה מה בכניסתה דוקא כשלא מכרה הן שלו דהא ודאי אם מכרה פירות המחוברין קודם שנשאת או קודם שנודע לו מכירתה קיימת כיון דגם גוף הקרקע יכולה למכור ה"נ ביציאתה דוקא שלא מכרן הבעל קודם גירושין אבל אם מכרן כיון דחל אינו מתבטל בשעת גירושין ולשון הירושלמי בפרק האשה שם את אמרת בכניסתה שלו מכרה אותן אינן מכורין נתנתן לאריס הוא משתפת ממנו עשאתה אותן ביכורים לא קדשו את אמרת ביציאתה שלה מכר אותן אינן מכורין נתנן לאריס הוא משתפה ממנו עשה אותן ביכורים פלוגתא דר"י ורשב"ל וכו' על דעתיה דרשב"ל לא קדשו על דעתיה דר"י קדשו ופקעה מנייהו קדושתן עיי"ש והיה נראה דמה בכניסתה דמכרה אותן אינן מכורין היינו אם מכרה אותן אחר שניסת ונודעו לו כן ביציאתה דוקא אם מכר אחר שנתגרשה אלא דלענין ביכורים ע"כ אינו בדומה ממש דעשאה אותן ביכורים היינו ודאי אחר כניסתה ועשה אותן ביכורים היינו קודם יציאתה דלאח"כ לא פליגי כמבואר למעיין שם וכן מדמסיק שם על דעתיה דרשב"ל לא קדשו על דעתיה דר"י קדשו ופקעה מנייהו קדושתן אחר שגרשה משמע דה"ה במכירה שמכר פירות המחוברין קודם גירושין וגירשה דפקע המכירה כשגרשה ולכן נ"ל דהירושלמי מיירי הכל אחר כניסתה וקודם יציאתה וע"כ מכרה האשה פירות המחוברין אינו מכור והן שלו וכן אם עשתה אותן ביכורים או נתנן לאריס ואם מכר הוא ג"כ אין מכורין בעודו מחוברין ורק אם נתלשו קודם יציאתה הרי הן שלו ממילא יכול למוכרן אבל אם יוצאת ממנו נוטלתן כיון שהן מחוברין בשעת יציאה וכן כשנתן לאריס קודם יציאתה נוטלתן מהאריס כשנתגרשה וכן אם עשה אותן ביכורים קודם שנתגרשה פליגי ר"י ור"ל אם הוי ביכורים ומ"מ אם לא נתלשו קודם גירושין גם לר"י פקעה הקדשן והן שלה ובזה דברי הירושלמי עולין בקנה אחד ולפ"ז מוכח דאם מכרן כשהן מחוברין וגרשה קודם שנתלשו דהמכר בטל והן שלה וא"כ דברי רש"י צל"ע וצריך לדחוק שמכרן והלקוחות ליקטן וטוען הבעל קודם גירושין מכרתי ולקטו הלקוחות והוא דוחק דהא אף כשלא מכרן כיון שנלקטו הן שלו אם נלקטו קודם גירושין ואינו תלוי במכירה כלל רק בלקיטה ומ"מ י"ל טעם הירושלמי משום דהכלל דאין הפירות שלו רק כשיתלשו לר"ש ואין לו רשות למכור פירות נכסי מלוג מחוברין אפילו כשאינו מגרשה כמבואר בא"ע סימן פ"ה סי"ז ובסימן צדיק בב"ש ס"ק מ"ז וע"כ לפי המבואר בא"ע סימן סי"ז דאם ימכור הפירות לשנים מרובות ועושה סחורה במעות שפיר דמי א"כ דיכול למכור בכה"ג י"ל גם להירושלמי אם מכרן סוברין כדי לעשות סחורה במעות כיון דברשות מכר ואתני המכירה חל הקנין וליתא בחזרה אף ע"פ שנמלך אח"כ וגרשה ועודן הפירות מחוברין הן של לקוחות כיון דהפירות ישנן בעין רק מחוסר לקיטה וכיון דברשות מכר וקיבל מעות הוי כתלושין אצלו וצע"ג להלכה.

סעי' א' לא תנשא הנה הטור כתב דעכשיו דצריך לכתוב זמן אם לא כתב זמן אמרינן לה אייתי ראיה אימת בא לידה ומשמע דקטלנין לה וכבר תמהו דא"כ מאי פריך בש"ס מג' גיטין פסולין מה הועילו חכמים בתקנתן ונלע"ד דהנה תוס' הקשו שם איך יחפה בגט בלא זמן הא נוקמוה אחזקת א"א ותרצו דהרי גרושה לפניך עיי"ש וקשה הא דעת הרא"ש ותוס' וכ"פ הטור לקמן סימן קל"ג דאף דיש ע"ח צריך ע"מ רק כשמוציאה גט בע"ח אמרינן ודאי בהכשר נעשה ומסר לה בע"מ דכ"ע ידעו דצריך ע"מ עיי"ש וזה שייך אם נותן לה גט באמת להתירה אבל כשרוצה לחפות ולא להתירה אדרבה יתן בצנעא בלא ע"מ שלא יתפרסם שגרשה אחר שזנתה ותוכל לחפות על עצמה א"כ כשתוציא גט אחר הזנות נימא אוקמוה בחזקת א"א ואחר הזנות נותן לה הגט לחפות בלא ע"מ ועדיין אינה גרושה ומצאתי בביאור למהר"ם שיף הקשה ג"כ שם כן ותירץ כיין דיתורה להנשא ע"י גט זה ע"כ מחזיקינן לה בחזקת פנויה והרי גרושה לפניך ולפי דבריו ממילא מתורץ הטור דעתה דלכתחלה לא תנשא לא יתורוה ולא מחזיקינן לה בחזקת פנויה אבל אין תירוצו נוח לי דכיון דתוציא הגט אחר הזנות לא יתירוה להנשא ג"כ אדרבה יקטליה דנאמר דמסר לה בלא ע"מ כדי לחפות לכן נלע"ד דאף דחשוד לחפות מ"מ לא חשוד לקלקלה ולא ימסור לה גט בלא ע"מ דשמא תלך ותנשא בו כיון דכבר זינתה וחשודה על איסור א"א ולא יהא בידו למחות דלא יהא מהימן ואי דחזקה לא שבקה התירא ולא עבדה איסורא ויתן לה אח"כ שנית גט בע"מ א"כ יכול ליתן לה בראשונה בע"מ ואי דירא שיתפרסם רמאותו אדרבה כשיגרש פעם שנית יתפרסם יותר כיון דיראו דגרשה כבר והדר עתה לגרשה בלא הכרח ע"כ ירגישו הכל שתחלה לחפות היה אמנם כל זה קודם התקנה אבל עכשיו דפסלו רבנן גט בלא זמן שפיר י"ל דיתן לה גט רק כדי לחפות בלא ע"מ ואי דאינו חשוד לקלקלה דכבר חשודה על הזנות דא"א הרי לכתחלה לא תנשא בגט זה ולא ינוחוה ב"ד להנשא ואין לו חשש מזה וגם היא לא שבקה התירא ותקח ממנו גט בע"מ ובזמן פעם שנית בפרהסיא דב"ד מורין לה דצריכה גט אחר להתירה להנשא וממילא כשתוצא גט בלא זמן נוקמוה בחזקת א"א ונאמר אחר שזנתה מסר לה גט בלא ע"מ ועדיין אינה גרושה והיינו דמשני הגמרא אהני דלכתחלה לא תנשא ודו"ק.

אלא דלפ"ז צ"ע מה פריך הגמרא גזייה לזמן ויהביה ניהלה מאי בשלמא אי אמרינן כשיטת ר"ת ורמב"ם דגזייה לזמן כשר לכתחלה א"ש אבל להטור דחולק לקמן אהרמב"ם וס"ל דג"כ לכתחלה לא תנשא קשה וצ"ל דס"ל דהך קושיא קאזלה למ"ד משום פירות וכמ"ש תוס' בגיטין פ"ב די"ז ע"ב בד"ה גזייה אליבא דפרש"י דיבמות דף ל"א ע"ב דפירש ג"כ דאחר שתקנו חכמים זמן אי זנתה והוציאה גט בלא זמן אוקמינן לה אחזקת א"א וקטלינן לה וצ"ל דבשלמא כשלא כתוב זמן כיון דמהני דלכתחלה לא תנשא אין חשש משום פירות דבדין אין לה פירות עד שעת נתינה כיון דהגט פסול מדרבנן וכמ"ש תוס' בפ"ק דף ג' ע"ב בד"ה כתב בכת"י אבל כשהיה בו זמן וגזייה כיון דבשעת חתימה היה בו זמן וראוי לגרש בו לכתחלה ויצא קול מפסיד הבעל הפירות אף דגזייה לזמן אח"כ ויהביה ניהלה ובהכי א"ש דפריך רק דהבעל יגזז לזמן ומשני לרמאי לא חיישינן דלקושיא דשמא יחפה אכתי ניחוש דהאשה תגזז לזמן וודאי תעשה הרמאות להצלת נפשה ממיתה וכמו שהקשה הפנ"י אלא ודאי לא אהני לה להצלת נפשה.

וכ"ז י"ל לרש"י דיבמות ולהטור אמנם רש"י בגיטין פירש אהני דלכתחלה לא תנשא ולא חתמי סהדי עלה ולא כתביה סופר וס"ל לרש"י דבאמת לא מיקטלא ומאד תמוה דהא אחד מהשלשה גיטין דפריך הגמרא הוא כתב בכת"י ואין עליו עדים ועדיין הקושיא במקומה הא יכול ליתן לה גט בכת"י ויכתוב זמן כמו שירצה או לא יכתוב זמן ומהר"ם שיף נתעצם הרבה בקושיא זאת ונראה דלפיכך מיאן רש"י בגיטין לומר כיון דלכתחלה לא תנשא קטלינן לה משום דנוקמוה אחזקת א"א ומטעם שכתבתי דנאמר דנתן לה בלא ע"מ רק כדי לחפות ולא שייך לומר דלא חשיד לקלקלה דכיון דלכתחלה לא תנשא אינו חושש דודאי לא תנשא בלא גט אחר דב"ד יצרוכוה גט אחר אלא דהנה במאי דאמרינן דכשמוציאה גט בע"ח אמרינן מסתמא מסר לה בע"מ יש שני טעמים וכמ"ש בתורת גיטין סימן קכ"ד טעם אחד כתבו משום דלא חשיד לקלקלה וטעם אחד כתב בשם הרא"ש שם דמסתמא מיד שנחתם מוסר לה הגט בפני ע"ח גופייהו עיי"ש וע"כ רש"י בגיטין ס"ל כטעם זה דמסתמא מיד מסר לה בפני הע"ח וא"כ אף דלא שייך טעם דלא חשיד לקלקלה כיון דלכתחלה לא תנשא מ"מ אמרינן מסתמא מיד מסר לה בפני הע"ח ולא שייך ג"כ לומר דמוסר לה בצנעא בלא עדים כדי לחפות עליה דירא שלא יתפרסם שעת המסירה דהא הנהו ע"ח ע"כ ידעו בלא"ה ולמה לא ימסור ג"כ לפניהם וע"כ גם בזה מחזיקינן לה השתא ודאי גרושה דמסתמא בהכשר נעשה ותו ליכא לאוקמוה אחזקת א"א וכ"ז בגט שיש בו ע"ח אבל בכת"י בלא עדים ל"ל ה"ט ואם כן בשלמא קודם שניתקן זמן ותנשא לכתחלה אמרינן מסתמא מסר לה בפני ע"מ דאינו חשיד לקלקלה וע"כ אם תוציא גט בכת"י נאמר ג"כ הרי גרושה לפניך אבל אחר דתקנו זמן ולכתחלה לא תנשא לא שייך טעם דאינו חשיד לקלקלה ע"כ כשתזנה ותוציא גט בכת"י נאמר דמוקמינן לה אחזקת א"א ומסר לה אחר הזנות כדי לחפות ומסר לה בצנעא בלא עדים כלל כדי שלא לפרסם שעת המסירה וא"כ שפיר נקטלוה רק כשיש בו עדים דל"ל כן הוכרח רש"י לפרש משום דסופר וסהדי לא עבדי וא"ש.

ובדרך קצרה יש לתרץ דברי רש"י דיבמות והטור דכשתוציא גט אחר שזנתה נימא אוקמוה אחזקת א"א והגט בא לידה אחר הזנות ואי דנימא הרי גרושה לפניך ואתרע החזקה הלא לטור ורש"י דס"ל דצריך ע"מ רק כשיש ע"ח אמרינן ודאי בהכשר נעשה בע"מ אבל הכא דכונתו רק לחפות י"ל דלא מסר לה כלל בע"מ ועדיין אינה גרושה וצ"ל כמ"ש לעיל בשם הביאור על המהר"ם שי"ף הנ"ל דמ"מ אנו מתירין אותה להנשא בגט זה הרי מחזיקינן לה בפנויה וכבר כתבתי דדבריו אינם מובנים דכיון דתוציא אחר הזנות וניחוש דרק לחפות מסר לה לא נתירה להנשא גם כן אבל י"ל כונתו לפמ"ש הטי"ג עפ"י דרכו מצד אפקינהו דיש לחוש שתלך לב"ד עם הגט קודם שיתפרסם הזנות ויתירה להנשא ושוב אזלה החזקת א"א כמ"ש הר"י ב"ב בכתובות דף כ"ו ע"ב ורק אחר התקנה דלכתחלה לא תנשא לא יתירוה וממילא נוקמוה בחזקת א"א ונאמר אחר שזנתה מסר לה הגט בלא ע"מ כדי לחפות ועדיין אינה גרושה וזה דמשני אהני דלכתחלה לא תנשא.

אמנם לשיטת הרמב"ם דס"ל בע"ח לבד בלא ע"מ מתגרשת ל"ל כן ול"ל דס"ל כפרש"י בגיטין כיון דלכתחלה לא תנשא לא חתמי שהדי דא"כ מנליה לרמב"ם דגזייה לזמן לכתחלה כשר הא י"ל דפסול ומ"מ שפיר פריך מה אהני חכמים בתקנתן כיון דיחתמו סהדי אגט בזמן והוא יחתוך אח"כ ויתן לה בלא עדים כלל רק בע"ח שיש בו ונ"ל דהנה הר"ן כתב בפרק המגרש דלפיכך מהני ע"ח לבד אף דודאי צריך ע"מ אלא דע"י ע"ח אנו יודעים שבא הגט לאשה מיד בעלה ואנן סהדי בזה וע"כ הוי הע"ח גופייהו ע"מ אף דלא ראו המסירה עיי"ש והנה הרמב"ם ס"ל כל עדות שבשטר רק מתק"ח דלפי ד"ה פסול דהוי מפ"כ ובתומים סימן כ"ח כתב להרמב"ם ובנתיבות סימן מ"ו כ"כ ג"כ לשאר פוסקים שם בסק"ט דאף דכשר עדות שבשטר מן התורה אף דהוי מפ"כ היינו כשנתקיים בב"ד אזי חשוב עדות לא מקודם וע"כ צריך שיחיו העדים ויזכרו העדות בשעה שבא לפני ב"ד להתקיים רק מתק"ח הוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד מיד שחתמו אף דמתו קודם שנראה חתימתם בפני ב"ד ולפ"ז הכא בגט דליכא ע"מ וגם הע"ח לא ראו מסירת הגט כלל רק מחמת דנתאמת הענין מסירה מידו לידה ע"י הע"ח הוי כע"מ אמנם כיון דמן התורה לא חשוב עדות עד שבא לפני ב"ד ונתקיים חתימתן א"כ לא נתאמת הענין עד שבא לב"ד א"כ ליכא עדים על המסירה כלל מקודם ואם מתו העדים או שכחו קודם שבא הגט לב"ד ליכא כלל עדות דכ"ז שלא בא לפני ב"ד חשוב מפ"כ ואינו עדות וא"כ אין הגירושין חלין מן התורה רק כשהובא לפני ב"ד בעוד הערים חיים וראוים להגיד בפה דאז נתאמת לנו הענין דודאי בא הגט מידו לידה והשתא הויין עדים על המסירה ואף דלא היה עדים בשעת מסירה י"ל דמהני וכמ"ש בטיב גיטין דף כ"ף בסוגיא דגודרת אין להם חזקה אף דאין להם חזקה עד אחר שלשה שנים מהני מכח דאנן סהדי עכ"פ עכשיו וחל עכשיו הגט לאחר הג"ש עיי"ש ולפ"ז א"ש מאד מה דקתני בפרק השולח שהעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם ופריך שם דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום ומשני ל"צ לר"א דע"מ כרתי וזימנין דמיית עדים או ילכו למדה"י תקינו רבנן ע"ח עיי"ש דעדיין קשה מה תקנה הוא הא אינו רק עצה טובה ומן התורה כשר בע"ח לבד וכבר הקשה היש"ש בפרק השולח שם איך נישנית בין שאר תקנות כיון דאינה רק עצה טובה אבל לפמ"ש י"ל כיון דמן התורה לא מהני רק כשנתקיים בב"ד בעודן העדים בחיים ואם מתו העדים קודם לא מהני ולקיים החתימה מיד בב"ד כן ה"נ תוכל להביא הע"מ מיד לב"ד ויתנו לה כתב התרה ואם נאמר דגם אם ימותו דייני הקיום לא מהני כתיבתם ודאי יש חשש אבל מפני המקנה הוי כנחקרה עדותן בב"ד מיד ויש מיד ע"מ אף שימותו קודם שנתקיים בב"ד ומותרת להנשא מיד ע"י הע"ח וא"כ תינח בגט כשר אבל בג' גיטין הנ"ל דלכתחלה לא תנשא א"כ אדרבה אין רצון חכמים שתנשא בגט זה רק אם ניסת לא גזרו שתצא ואוקמוה על דין תורה א"כ תינח אם נראה קודם בב"ד אבל כשזינתה קודם שנתקיים גיטה בב"ד הרי מן התורה עדיין אינה מגורשת דליכא עדיין אנן סהדי על המסירה וודאי א"א היתה בשעת הזנות ומדרבנן דהוי במקום אחר כנחקרה עדותן בב"ד מיד שלא תתעגן הכא אדרבה אין רצון חכמים שתנשא בגט זה וממילא מיקטלה וזה דמשני אהני דלכתחלה לא תנשא ודו"ק מאד.

אמנם לדעתי הדבר רחוק לומר דהא דאם ניסת לא תצא היינו אם נתקיים הגט בב"ד קודם דאדרבה ודאי לא מזדקקי לה ב"ד לקיים גנו כזה וא"כ אף כשניסת תצא אף שיזדדקו אח"כ הב"ד לקיים חתימות העדים כיון דעד עתה א"א היתה לא חלו הקדושין ואסורה לבועל ודוחק לומר בג' גיטין הללו מיירי דנתקיים הע"ח קודם שניסת או דיש לה ע"מ ועוד דמדברי הר"ן בפרק המגרש שם משמע דצריך שיהיו עדי מסירה בשעת מסירה והע"ח חשיבו עדי מסירה בשעתה עיי"ש א"כ אם נאמר דלא חשוב עדות עד שנתקיים בב"ד א"כ לא היה עדים בשעת מסירה ועתה הגט כבר בידה וכן נראה לפי מ"ש הגט פשוט בסימן קכ"ט ס"ק ס"א דאם כתב בגט שם שיש לו במקום אחר ומסר לה הגט במקום שאין מכירין בגט זה הגט בטל אף אם תלך עם הגט לאותו מקום שמכירין גט זה כיון דבשעת מסירה לידה הוי הגט כחספא עיי"ש וא"כ ה"נ כיון דבשעת מסירה לידה לא היה מקוים ומן התורה לא חשוב עדות כ"ז שלא נראה לפני ב"ד א"כ הוי גט בלא עדים וכיון שמוסר לה גם בלא ע"מ א"כ הוי כמוסר לה חספא ולא מהני כשנתקיים אח"כ זולת כשלקח הגט מידה ומסר לה מחדש.

ובזה מצאנו טוב טעם ודעת לפירש התרגום יונתן בפרש' תצא על פסוק וכתב לה ספר כריתות תירגם ויכתוב לה ספר תירוכין קדם בי דינא דס"ל וכתב היינו וחתם דהא אפילו לר"א גם ע"ח לבד מהני אלא דהוי מפ"כ כל זמן שלא נראה חתימתם בב"ד וכשימסור לה הגט קודם לא מהני ע"כ צריך להיות קדם בי דינא קודם הנתינה.

לכן נלע"ד דודאי מן התורה כיון דלא חשוב עדות עד שנתקיים בב"ד א"כ לא היה עדים בשעת מסירה ועתה הגט כבר בידה אמנם כיון דמתק"ח כנחקרה עדותן בב"ד מיד קודם שנראה בב"ד תו הוי כעדי מסירה בשעת מסירה ואף באותן ג' גיטין דלא תנשא לכתחלה מ"מ לא עקרו חכמים תקנתן לענין דיעבד כיון דכבר תקנו בכל ע"ח שבשטרות וגיטין דכמי שנחקרה עדותן מיד דמי לא הוציאו זה מכלל התקנה לענין דיעבד רק לכתחלה לא תנשא אף כשיתקיים וזה פסול אחר לכתחלה וזה ברור ועכ"פ הרווחנו לתרץ קושיות מהר"ם שי"ף במה דהוצרך להביא המשנה דג' גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר דהא בלא"ה ע"כ אינו פסול רק מדרבנן וודאי לא מיקטלה ועדיין יחפה עלים ולענין מה הביא המקשן הא דהולד כשר עיי"ש ולפמ"ש א"ש דבלאו המשנה ה"א דפסול לגמרי מדרבנן כיון דתקנו זמן והוא לא עביד הכי ממילא מקטלה ממ"נ דמן התורה אינו גט כיון דלא נתקיים בב"ד החתימות בשעת חתימתן ולא אח"כ דהרי ניתן לה באמת אחר הזנות לחפות ואין לה קיום מב"ד שנראה הגט קודם הזנות ומדרבנן בלא"ה פסול כיון דאין בו זמן ע"כ פריך מהמשנה דאם ניסת הולד כשר הרי דגם כאן לא פסלו דיעבד ממילא נשאר בכלל דכמי שנחקרה עדותן בב"ד מיד לענין דיעבד רק לכתחלה לא רצו להתיר משום זמן לבד וא"כ לא מיקטלה ויחפה עליה כיון דגם מדרבנן כשר בדיעבד וא"ש בס"ד.

עוד י"ל קושיות מהר"ם שי"ף הנ"ל דלמה תלה המקשן הקושיא במה דנשאת הולד כשר הא בלא"ה ודאי אינו פסול רק מדרבנן ולא קטלינן לה והוא לפמ"ש תוס' שם ב"ד הנהו קלא דג' גיטין פסולין בזמן הזה אף דליכא קטלא ול"ש טעם דלא יחפה שלא תקנול מ"מ יש לחוש שיחפה על בניה ממזרין ולא תיאסר עליו וע"כ י"ל דאם ניסת תצא והולד ממזר מדרבנן שפיר אהני שלא יחפה על בניה ממזרים דעכ"פ יחזוקים לממזרים דרבנן ולא יתערבו עמהם וגם תיאסר עליו ויכופו אותו שלא יחזור וישאנה כיון דמדרבנן הוי א"א שזנתה אבל כיון דאם ניסת הולד כשר עדיין יחפה על הבנים וגם אינה אסורה לחזור לו.

עוי"ל דגם לענין קטלא אהני אם היה הדין דניסת תצא והולד פסול לפי מה שהקשו תוס' שם בד"ה משום ב"א דאיך יחפה עליה בגט שאין בו זמן הא נוקמוה אחזקת א"א והשתא איגרשה ותרצו כיון דגרושה לפנינו ועוד אדרבה בחזקת כשרה שלא נבעלה כשהיא א"א וכבר כתב הפנ"י שם דהשני תירוצים חדא ננהו עיי"ש והנה אף דגם פנויה שזינתה לכ"ע מיהת איסור דרבנן יש וכמבואר בא"ע סימן כ"ו מ"מ יש לה חזקת כשרות שלא נבעלה כשהיא א"א דחמיר איסורא טובא וא"כ י"ל דבשלמא אי הוה הדין דניסת תצא והוה א"א גמורה עכ"פ מדרבנן תו ל"ל דאוקמוה בחזקת כשרה שלא נבעלה כשהיא א"א דבין כך ובין כך נבעלה כשהיא א"א ויצאה מחזקת כשרות ממילא מוקמינן לה אחזקת א"א וקטלינן לה שוב מצאתי בישע"ק סימן קכ"ז תירץ דברי הטור בדרך זה דגם לפי הדין דניסת ל"ת מ"מ כיון דלכתחלה לא תנשא וודאי עברה אדרבנן תו ל"ל חזקת כשרות ונסתייע מתשובות פני משה וזה קשה מאד בעיני לומר כיון דעברה אלכתחלה דרבנן נחזיקה לעברה אאיסור תורה גם דיעבד אבל מ"ש נכון דלס"ד גם האיסור דרבנן הוי אף דיעבד א"א ולזה שפיר אפשר להסתייע מתשובות פ"מ דהיכי דעברה אאיסור דרבנן תו אינה בחזקת כשרות וי"ל דגם אדאורייתא עברה אבל זה אינו סברא לומר דאיסור דרבנן לכתחלה יהא חמור מזנות פנויה ודו"ק ועיין תומים סימן ל"ד ס"ק י"ב כתב ג"כ סברא זאת דהיכי דודאי עבר אדרבנן תו לית לו חזקת כשרות והביא ג"כ תשובות פ"מ ח"ב סימן ק"ה ומסייע לו לסברא זאת מדקי"ל דעבר אאיסור דרבנן חשוד לשבועה אף שהוא איסור תורה.

ס"ב אם היה מוקדם וכ' בבית מאיר האריך להקשות לשיטת ריב"ם וסייעתיה בב"מ דף ע"ב דמוקדם כשר לגבות מבנ"ח אפילו לר"מ א"כ אף את"ל דמתניתין ר"מ ה"נ לא ליפסל הגט רק לענין טריפת פירות מלקוחות ומה ענינו לפסול לגירושין דהא תקנתה דידה בפירות לגבות מזמן שני מב"ח נשאר כדינו ואינו דומה לגט שאין בו זמן וא"כ לר"ל למה פסול מוקדם עוד הקשה לכל השיטות ממה דאיתא בהר"ש סוף שביעית דבירושלמי פליגי לענין שטר מוקדם ר"י אמר פסולין ממש ור"ל אמר אינו מונה אלא משעת הכתב והיינו פלוגתא דא"נ אמר ר"ל במחלוקת שנויה ור"מ הוא אבל לרבנן דלא קניס ברבית ה"נ גובה מזמן שני משמע מזה דר"ל מדמוקים המתניתין כר"מ פוסק כרבנן דאפילו ממשעבדו גובה מזמן שני וא"כ ודאי קשה דאין טעם לפסול הגירושין מש"ה דאיך מפרש טעמא דמתניתין שלא אליבא דהלכתא לשיטתו וכבר מוכח ממחלוקותו עם ר"י באומר כולכם חתומו דפוסל מוקדם עיי"ש.

והנלע"ד דזה ודאי כיון שהקדים הזמן ואינו אמת וזמן האמיתי לא נכתב א"כ סלק זמן שנכתב וכאין בו זמן דאטו זמן השקר נחשוב לזמן דלא ניתן לכתוב כלל ממילא בשלמא בשטר דאם אין בו זמן כשר לגבות מבני חורין כדאיתא בפ"ק דב"מ זיי"ן ע"ב ובחו"מ סימן מ"ג ס"א וגם לענין משעבדו דעת ר"י דגובה ממה שקנו הלקוחות אחר שראו עדים השטר כתוב וחתום ובביאור הגר"א שם הראה מוצא הדין מהירושלמי פ"ג דיבמות דאם הוחזק השטר ביד מלוה גובה ממשעבדו ובש"ך שם סק"ב העלה עיקר להלכה כי"א זה עיי"ש וא"כ נהי דהזמן מוקדם וסלקהו וזמן אמיתי ליכא ונשאר באין זמן מ"מ גובה וב"ח לריב"ם אף לר"מ ולירושלמי ס"ל לר"ל להלכה דגובה מזמן הנכתב באמת דהיינו ע"כ שנתברר ע"י עדים שראוהו כתוב וחתום אז דאל"כ מנא ידעינן אימת נכתב אבל בגט דבאין בו זמן חכמים פסלוהו שלא תנשא בו דאל"כ מה אהני חכמים בתקנתן ואם כן במוקדם או נכתב ביום ונחתם בלילה דזמנו שקר וזמן האמיתי ליכא בו א"כ ממילא נשאר גט בלא זמן ופסול ובאמת דעת הפוסקים דמוקדם לא גרע מגט שאין בו זמן זולת הרא"ש בתשובה דמבטלו לגמרי ובלא"ה צווחו ביה ועיין בתוס' פרק כל הגט כ"ו ע"ב בסוף ד"ה הכא נמי דזמן מוקדם הוי כאין בו זמן כלל שאין שום הוכחה מתוך זמן הכתוב בגט זה.

עוד בסעיף ב' או נכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו פסול אפילו היו עסוקין באותו ענין בפ"ב דגיטין דף ח"י ע"א גמרא אמר שמואל כתיבה כמעב"ד וכו' דתנאי אראבר"צ ל"ש אלא שאין עסוקים באותו ענין אבל עסוקים באותו ענין כשר פרש"י ל"ש דשטרות הנכתבים ביום ונחתמים בלילה פסולים משמע דלא רצה לפרש דקאי על המשנה דנכתב ביום ונחתם בלילה והרא"ש כתב דרב אלפס בתשובה פסק כרב ותימה הוא למה פסק דלא כשמואל דמברייתא דר"א בר"צ אין ראיה דלאו אכתיבה אתמר דמסתמא אמתניתין דנכתב ביום ונחתם בלילה מיתנייא וכו' והרמב"ם ז"ל פסק בפ"א מהלכות גירושין דגט שנכתב ביום ונחתם בלילה פסול אפילו עסוקין באותו ענין ואין לסמוך על זה עכ"ל

ונלע"ד בהקדים ליישב מ"ש הרמב"ם בפירש המשנה פ"ב שם דר"ש מכשיר נכתב ביום ונחתם בלילה משום דאין לחוש לשמא יחפה ואין בין יום ולילה שיתחדש כמו זה עכ"ל ודבריו תמוהים דהא לר"י ס"ל שם דאפילו מכאן עד עשרה ימים מכשיר ר"ש וגם מבואר בגמרא דמש"ה מכשיר ר"ש משום דלא ס"ל חשש דיחפה דאליבא דר"ש לא קאמר ר"י

ונלע"ד דהנה קאמר בגמרא שם ר"ל מ"ט לא קאמר כר"י משום דזנות ל"ש והקשו תוס' הא תקנו בתולה נשאה ליום הרביעי משום דשמא יהיה לו טענת בתולים ישכים לב"ד ותירץ באס"ז ריש כתובות בשם הרא"ש דדוקא נשואה דבעלה משמרה לא שכיח שתזנה עיי"ש והנה מה דמשמרה היינו כשדעתו לדור עמה שלא תיאסר עליו אבל בכותב לה גט מה אכפת לו וממילא שכיח וא"כ קשה תרתי אחד מה קאמר הש"ס בשלמא לר"ל מש"ה מכשיר ר"ש הא כל טעמו של ר"ל דלא חייש לזנות משום דל"ש דבעלה משמרה והרי כה"ג דתו אינו משמרה זנות שכיח ושמא תזנה. שנית קשה מה מתרץ דר"ש לא ס"ל חשש דזנות הא כיון דשכיח כה"ג ה"ל לחוש וכמו שתקנו דבתולה נשאת ליום ד' ובש"ס לא מצא טעם לר"ל מה דלא חש לזנות רק משום דלא שכיח אע"כ צ"ל דהכא בלא"ה ל"ש שיתחדש כזה בין יום ולילה וע"כ לא תקנו אף דאין בעלה משמרה הוי לא שכיח כמו בשאר אשה דבעלה משמרה והדברים מוכרחים.

והנה הגמרא פניך שם דף ח"י כתביה ואותביה בכיסתיה דאי מיפייסה תיפייס מאי ומשני לא מקדים אינש פרעונותיה לנפשו וכתב הרמב"ן למימרא דלא חשו רבנן למלתא כלל ואפילו ידוע נמי לא מפסל ויש אומרים דפסול עכ"ל וה"ט דאפילו ידוע לא מפסל משום דלא שכיח לא גזרו בו אף דאתרמי והי"א ס"ל כיון דגם זנות ל"ש וחשו לה רבנן וגזרו משום להא דזנות ה"נ בזה דל"ש אי אתרמי גזרו בו רבנן ולפ"ז בנכתב ונתעכב עד עשרה ימים עד שנחתם דלא שכיח שיקדים פרעונתיה לנפשו י"ל שפיר מכשיר ר"ש ולא חייש שמא זנתה בתוך כך אף דהזנות בזה שכיח בכל כך ימים מ"מ גוף הדבר שיתאחר החתימה כ"כ ל"ש דלא מקדים פרעונותיה לנפשיה ואינו כותב גט רק כשמוכן לו סופר ועדים ור"ש לא גזר במלתא דלא שכיח וכמו דלא חייש לשמא יחפה משום דזנות ל"ש אמנם בנכתב ביום ונחתם בלילה בזה לא שייך לומר לא מקדים פרענות לנפשיה דאף דמוכן לו סופר ועדים מ"מ אפשר דאתרמי דלא הספיקו לחתום עד הלילה וגם זנות שכיח דבעלה אינו משמרה ע"כ הוצרך הרמב"ם לומר דל"ש שיתחדש כזה בין יום ולילה אבל לרבנן שפיר פסלו גם בנתאחר החתימה עד עשרה ימים אף דלא מקדים פרענות לנפשיה ול"ש מ"מ גזרו וכדעת י"א שברמב"ן דהא לרבנן כל התקנה של זמן משום זנות דלא שכיח ה"נ גזרו בזה וגם לדעת רמב"ן י"ל בשלמא נכתב ביום שנחתם ורק נתאחר אח"כ כשר דלא חשו רבנן כיון דל"ש אבל נכתב ביום ונחתם בלילה דבזה ליכא טעם דלא מקדים פרעונתיה לנפשיה ופסול לרבנן וכיון דאפסל אף דנתאחר אחר הכתיבה כמה הו לא פליג רבנן ולא יחזיר להכשרו אפילו נחתם אחר כמה ימים דמ"מ מיד נפסל ורבנן פסלו כל זמן שלא נחתם ביום הכתיבה משום לא פלוג כיון דיש בנכתב ביום ולא נחתם ביומו היכי דשכיח לגזור ממילא חל הגזרה גם על ל"ש וכעין זה כתבו התוס' בפ"ק דשבת דף י"ד ע"ב ד"ה כיון דכיון דגזרו בנגע בספר טומאה על הידים היכי דלא נטל ידיו מקודם ה"נ לא פלוג וגזרו אף בנגע בספר אחר נטילה דלא שכיח עיי"ש וכ"כ המל"מ בהלכות יבום וחליצה פ"ד הכ"ט כיון דתקנו זמן משום זנות לר"י משום זנות דזמן מרובה דשכיח ע"כ גם בנכתב ביום ונחתם בלילה דהוי זמן מיעוט דל"ש זנות בין לילה ויום דין הוא שיפסל עיי"ש והיינו כמ"ש כיון דיש מקום לתקן משום מלתא דשכיח ממילא לא פלוג גם בלא שכיח.

והנה באבני מילואים סימן זה הקשה על הרמב"ן דלמה פסלו רבנן בנכתב ביום ונחתם בלילה נימא גם כן דלא מקדים פרענוה לנפשיה ולא שכיח ומסתמא ביום שכותבו חותמו ומוסרו ואפ"ה פסלוהו רבנן עיי"ש ולא קשה כלל דזה ודאי שכיח דלא הספיקו לגמרו עד הלילה אף כשעסוקין באותו ענין כגון שהתחילו סמוך ללילה וכדומה ולא שייך לומר דלא מקדים רק כשגמרו ואותביה בכיסתיה וזה פשוט וברור והנה גם דעת הרמב"ם כרמב"ן בפ"ב מהלכות גירושין דמותר לכתוב ולחתום וליתן ליד הבעל והוא יגרש כל זמן שירצה וע"כ משום דלא שכיח שיקדים פרענות לנפשיה לא גזרו לפסלו אף דאיקרי ואקדים משא"כ בנתאחר החתימה עשרה ימים אף. דג"כ ל"ש מ"מ לכ"ע פסלו רבנן משום דשכיח הוא שנכתב ביום ונחתם בלילה ממילא נפסל גם אח"כ אמנם כל זה אי פסלו רבנן בנכתב ביום ונחתם בלילה אף כשעסוקין באותו ענין אבל אם לא גזרו רק באינם עסוקין באותו ענין שלא הזמינו העדים עדיין לחתום א"כ בזה שפיר שייך לא מקדים אינש פרענות לנפשו ולא שכיח ולא גזרו כמו בכתביה ואותביה בכיסתיה א"כ עכצ"ל דהך לא שנו דאר"א בר"צ לא קאי על המשנה רק על שאר שטרות כפרש"י ממילא מוכח דהלכה כרב דפסול בשאר שטרות באינם עסוקין באותו ענין כגון כתובה וכדומה ומזה יצא לו להרמב"ם דפסק בנכתב ביום ונחתם בלילה פסול אף כשעסוקים באותו ענין דס"ל דאם אינם עסוקין באותו ענין י"ל לא מקדים פרענות לנפשיה ולא שכיח לכתוב ולא לחתום ולמסור מיד רק כשעסוקין באותו ענין ונתאחר ממילא ואם בכה"ג לא פסלו רבנן למה יפסלו באינם עסוקין דתו ל"ל משום לא פליג וא"ש הכל בס"ד.

עוד שם בסעיף ב' בשעה הדחק כשר עיין ב"ש דהטעם משום דבשעה הדחק עבדינן כר"ש דמשנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות ולחפוי לא חייש וע"כ בין שנתאחר בין כתיבה לחתימה או מחתימה לנתינה כשר בשעה הדחק מה"ט והנה בתוס' בגיטין דף י"ז ד"ה ר"ל כתבו דכיון דמשעת כתיבה ראוי לגרש בע"מ בלא ע"ח ע"כ לר"ש אין לבעל פירות וא"כ צע"ג לדינא דהינח קודם חרגמ"ה בידו לגרש בע"כ ע"כ ראוי מיד לגרש וע"כ דעת רשב"ם בב"ב פמ"ש דף קמ"ו ע"א וע"כ אף דלא נכתב רק גמר בלבו לגרש וה"ט דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה אבל עתה דאין בידו לגרש בע"כ ולכמה פוסקים אף דגירש מחויב להחזירה עיין לעיל סימן קי"ט א"כ ל"ה בידו ואפילו אומרה רוצה אני שמא תחזור כיון דחוב הוא לה וכמ"ש הר"ן ר"פ התקבל מהירושלמי אפילו צווחת להתגרש אימא בזה הרגע חזרה בה עיי"ש

ומכח זה יש לדחות גם כן הוראות יש"ש פרק ב' דגיטין סימן ד' דאם גמר בדעתו לגרשה ומתה דאינו מתאבל עליה עיי"ש דזה אינו רק במקום דליכא חרם דרגמ"ה ואין ראיה מהרשב"ם דאיירי מדינא דגמרא דיכול לגרשה בע"כ ואף את"ל בידו לעשות באיסור חשוב ג"כ בידו היינו אם רוצה לעשות באיסור אבל נהי דגמר לגרשה היינו בסיהר וגם סופר ועדים לא מזדדקי לו לאיסור שוב מצאתי בפתחי תשובה בא"ע סימן צדי"ק סק"ח הביא ג"כ מן בעל החתם סופר דגם רשב"ם לא אמר דמשנתו עיניו לגרשה ומתה דאינו יורשה אלא קודם הרגמ"ה עיי"ש וא"כ צ"ע האי דינא דכאן אם בזמן הזה נכשיר בשעת הדחק אם נתאחר החתימה או הנתינה מיום הכתיבה.

בספר ב"מ סס"ב כתב תו י"ל מדברי רש"י דלא כמשמעות הריב"ש וכו' לכאורה י"ל דלא נפסלו רק אח"כ כדמוכח במרובה דף ע"ג עיי"ש בתוס' בד"ה שהעידו בב"א וגם במעשה יכול לחזור תכ"ד כמ"ש הב"מ בסימן ל"ח ס"ב אולם לפמ"ש הפנ"י במרובה שם בד"ה בפרש"י בד"ה אזדמי להו אגנבה שפיר הוכחת הב"מ מפי רש"י דגם להבא לא נפסלו ונגד ריב"ש דפוסל גם אותו חתימה בלא"ה הוכיח שפיר אמנם בחו"מ סימן מ"ג תרצתיה.

ס"ג אם כתבו בו קודם חתימה גיטא דנן זכי' עמ"ש לעיל סי' קכ"ג ס"ה.

ס"ד משום דאית לו קלא עמ"ש בחידושי לגיטין

ס"ט גט שזמנו מאוחר הנה הרמב"ם פ"א מהל' גירושין הלכה כ"ה ס"ל דפסול והראב"ד כתב בהשגות טעה במאוחר דכשר להנשא בו ולא תימא לזמן הגט אלא כדקיימא בב"ד בגיטא או שנתנו לה בעדים ולא הזכיר לה איחור הזמן מותרת להנשא מיד לפי שאינו יכול לקלקלה ואומר אני שאוכל את פירותיה עד אותו זמן ואינה גובה את כתובתה עד אותו זמן שלכך איחרו וכמו שהתנה עמה וכל הפוסל גט מאוחר מפריז ומפסיד ותועה דאי היה פסול עד שהשיב רבי את ר"ח ב"ג משטר מאוחר ומתרץ קסבר אין כותבין שובר ישוב עליו מגט שא"י לתרץ אלא ש"מ לדברי הכל כשר ואני הוא המזכה ומזכה אני במקומי שאם היה פסול לא לשתמיט תנא וליתנייה ולימא ובגיטין בין מוקדם בין מאוחר פסול כדקא אפליג בפרוסבול עכ"ל והנה הרא"ש בפ"ב דגיטין סימן ה' כתב וז"ל הראב"ד כתב דמאוחר כשר לגרש בו לאלתר אלא שיש לבעל פירות עד אותו זמן הכתוב בגט ודבריו אינם מבוארים כיון שהבעל מצוה לכתוב את הגט ומגרש האשה בע"כ למה תפסיד האשה פירותיה אם הבעל צוה לאחר הזמן אלא כך יש ליישב דבריו להכשיר הגט אם נכתב הזמן מאוחר מדעת האשה אז מרושה האשה פירותיה לבעל עד זמן הכתוב בגט והגט כשר כדין שטר מאוחר דכשר ואם נכתב שלא מדעת האשה תראה האשה גיטה בב"ד ויכתבו לה הב"ד שהיום נתגרשה וזכתה בפירותיה עד שיבא הבעל ראיה שמדעתה נכתב הזמן מאוחר בגט עכ"ל ובטיב גיטין נתקשה בדברי הרא"ש דאם יש תקנה להראות גיטה בב"ד למה הוצרך לומר באם נכתב מדעת האשה דמחכה עיי"ש ובאמת לא די שלא תירץ דברי הראב"ד אלא הוסיף עליו קושיא דלמה צריך הראב"ד לומר משום דהוי כהתנה עליה בלא"ה תוכל להראות גיטה בב"ד ואם לא ס"ל לראב"ד ה"ט קשה מה יועיל דהוי כהתנה תינח בגרשה מרצונה אבל כשגרשה בע"כ מאי א"ל כמו שהקשה הרא"ש ולקמן בס"ד ניישב דברי הרא"ש.

והנה דברי הראב"ד אפשר לתרץ דס"ל דאין חשש משום פירות במאוחר דתוכל לבוא לב"ד מיד ויכתבו לה שנתגרשה מיד וזכתה בפירות כמ"ש הרא"ש אלא די"ל כמ"ש מהר"ם שי"ף דב"ד לא יתנו לה כיון דיראו הזמן מאוחר יחושו שמא בפירש התנה בעל פה שלא תתגרש עד אותו זמן או לענין הפירות אלא דהרי יכולה להביא מיד העדי מסירה לפני ב"ד ויעידו שנתגרשה מעכשיו בלא שום תנאי אלא דהראב"ד ס"ל ע"ח לבד סגי אף דמסר לה בינו לבינה אמנם מבואר בהשגות הראב"ד לרי"ף בפרק המגרש דמן התורה ודאי לא סגי לר"א בע"ח לבד רק מפני תיקון עולם דאי מייתי סהדי דלא תתעגן תקינו לה דסגי בעדי חתימה לבד אם נתגרשה בו שתנשא לכתחלה עיי"ש וא"כ י"ל תינח ברצונה להתגרש אבל בעל כרחה יכולה לומר כלום תקנו לטובתי דסגי בע"ח א"א בתק"ח ואיני רוצה להתגרש ולהנשא לאחר וליכא תקנה לגבה וצריך עדי מסירה וממילא אין חשש במאוחר רק כשמגרש ברצונה דאפשר שיגרשנה בע"ח לבד לזה תירץ הראב"ד דהוי כהתנה עמה אלא דזה יש לדחות לפי מה שהבאתי לעיל סימן קי"ט בשם מהר"ם שבמרדכי פרק שני דייני גזרות דלא מצי למימר אי אפשי בתק"ח רק להחזיק ולא להוציא א"כ האשה שאינה רוצה להתגרש באה להוציא שכ"ו מבעל ממילא אף בע"כ סגי בע"ח לבד כיון שכבר תקנו כן משום טובתה ודו"ק.

אלא די"ל דודאי לאו בשופטני עסקינן שיגרשה בע"כ בלא עדי מסירה דא"כ לא עשה כלום דתוכל להטמין הגט ועדיין תתבע ממנו כל חיובי הבעל דאינו נאמן לומר גרשתי את אשתי כשהיא מכחישתו וכמ"ש תוס' בפ"ב דגיטין דף י"ז ד"ה מפני מה דאפילו להוציא המזונות מבעל נאמנת כשמכחישיתו שלא נתגרשה ואפילו יתרמי דמגרשה בע"כ בלא עדים י"ל דליכא למפסל משום חשש כיון דלא שכיח לא גזרו רבנן כמ"ש הרמב"ן גבי כתביה ואותביה בכיסתיה דלא מקדים אינש פרעונותיה לנפשיה וכתב כיון דלא רגילי למיעבד הכי לא פסלו גם אי אתרמי ועביד הכי וע"כ לא הוכרח הראב"ד רק לתת טעם למגרש ברצונה דהוי כהתנה עמה.

אמנם בדרך יותר מרווח אפשר לפי מה שכתבו הא"ז והאחרונים בדעת רש"י דגט צריך ב"ד והבאתי לעיל סימן ק"כ דעת האחרונים בזה וכתבתי שם דגט בעל כרחו י"ל דדמי לדין וצריך ב"ד משא"כ ברצונה הרי יכולה לקבל עליה אפילו יחיד ואפילו הבעל גופא יכולה לקבלה עליה לדיין דקיבל עליו קא"פ ואפילו בע"ד אחר גמר דין אינו יכול לחזור בממון וכל הטעם דגט צריך ב"ד משום ממון דיש בו דנפסדת שכו"ע ונוטלת כתובתה ע"י הגט עיי"ש וא"כ י"ל דס"ל לראב"ד דודאי אין לסמוך שתקח כתב מב"ד די"ל דב"ד לא יתנו לה כתב כיון דיראו דהזמן מאוחר שמא התנה עמה כן גם בעל פה וכמ"ש מהר"ם שי"ף בגיטין שם בד"ה ור"ל וגם בעדים אפשר לא מסר לה דס"ל דביש בו ע"ח מהני הגירושין בלא ע"מ וכדעת הרמב"ם וכן מוכרח ממה שכתב או שנתנו לה בעדים משמע דאינו מוכרח וכן מבואר בדברי השגות הראב"ד על הרי"ף בפ' המגרש וגם יש לחוש דלא יזדדקו לה ב"ד ולא תמצא ב"ד מיד אמנם אם נאמר דכל גט צריך ב"ד א"כ הרי יש לה ב"ד בשעת גירושין ואין חשש אלא דס"ל דתינח כשמגרשה בעל כרחה י"ל כיון דאיכא ממון דמפסדת הוי כדין וצריך ב"ד אבל כשמגרשה ברצונה הרי מצד הממון לא צריך ב"ד כיון דמרוצית ואינו מחייבה בשום דבר בע"כ א"כ יש חשש במאוחר ע"כ כתב דאזי הוי כהתנה עמה כיון דמרצונה מגרשה וממ"נ כשר אמנם מהרא"ש מוכח דס"ל דגם בגט בע"כ א"צ ב"ד.

ומ"מ נלע"ד ליישב גם דברי הרא"ש דהנה מ"ש הרא"ש דיתנו לה ב"ד כתב שהיום נתגרשה וזכתה בפירותיה עד שיביא הבעל ראיה שמדעתה נכתב לכאורה צריך להבין דניחוש שמא מדעתה נכתב וצ"ל דהרא"ש לשיטתו בפרק שבועות הדיינין סימן י"ט דמתנה לא שכיחא וגריעא טענת מתנה מטענת סטראי ולפיכך ס"ל דלא חיישינן דמחלה לו הפירות בחנם עד שיברר הבעל בראיה.

והנה בהא דכתב הראב"ד דיש לבעל פירות עד זמן הכתוב בגט משמע מדבריו דאתי עלה משום תנאי כמ"ש ולפיכך איחרו וכמו שהתנה עמה ועיין באבני מילואים שכתב דהרא"ש לא ניחא לו בה"ט מחמת דלא כפליה לתנאו אמנם לפמ"ש בקצו"ח סימן רמ"א דכל שלא התנה כהלכתו ותנאו בטל והמעשה קיים מ"מ חייב מצד שכירות דבשביל כך עשה המעשה וכיון דהמעשה נשאר קיים ממילא נשאר מחויב בע"כ בתנאי מכח שכירות אלא דאין המעשה מתבטל בביטול התנאי עיי"ש וא"כ י"ל אף דלא כפליה מ"מ הפסידה הפירות מכח שכירות וזה לא שייך רק באיחרו לזמן מדעתה י"ל דנתחייבה מכח שכירות אבל אם אחרו שלא מדעתה הרי לא קבלה על עצמה והתנאי בטל משום דלא כפל לתנאו אמנם הנתיבות שם ובתורת גיטין סימן קמ"ג דחה דבריו דכיון דלא קיבל על עצמו בתורת שכירות מוחלט רק בתורת תנאי ונתלה המעשה בהכי והיה אפשר להתנות כדינו ולא התנה התנאי בטל לגמרי וגם מצד שכירות אין שום חוב והוי רק פטומי מילי עיי"ש וא"כ ל"ל מכח תנאי יש לבעל פירות אף דלא כפליה ומכח שכירות וצ"ל דלאו משום שכירות ותנאי אתי עלה אלא משום דמדעתה נכתב הוי כמחלה לו הפירות בחנם לא משום דתלי בהכי הגירושין דאם היה מחמת תנאי דתלה הגירושין בהכי א"כ יכולה לומר לא נתחייבתי רק אם ארצה שיהיו הגירושין קיימין והריני רוצה שיתבטלו הגירושין ולא ליתן הפירות ואי דהגירושין קיימין בע"כ מחמת דלא כפליה לתנאו מה לי בכך אני לא נתחייבתי חיוב מוחלט וכמ"ש התורת גיטין שם והנה טעם הראב"ד דיש לבעל פירות עד הזמן שאיחר לא ימלט מאחד משני האופנים או מחמת שכירות ומכח תנאי דתלי המעשה בהכי או מחמת מסילה והנה אם נאמר מטעם חיוב שכירות א"א לומר סברת הרא"ש כשנתגרשה בע"כ דתוכל להנאות הגט בב"ד ויתנו לה כתוב דהיום נתגרשה ויש לה פירות דשמא מדעתה נכתב איחור הזמן ול"ל דמחילה ומתנה לא שכיח ולא חיישינן לו דזה לא הוה מתנה בחנם רק חיוב שכירות דלא רצה לגרשה רק במחיר הפירות ואם מאיס עליה או נתנה עיניה באחר בע"כ תתן לו כמו שירצה אמנם אם נאמר דאין איחור הזמן מורה על זה כיון דלא כפליה לתנאו אין כאן חיוב שכירות אפילו לא רלה לגרשה רק בתנאי זה אלא מטעם מחילה בחנם תפסיד הפירות שפיר י"ל דאין לנו לחוש למחילה כל זמן שאינו מברר ונוכל ליתן לה כתב שמהיום נתגרשה וזכתה בפירות וע"כ י"ל דידע הרא"ש מיד די"ל דמאוחר כשר דאין חשש משום פירות דתוכל ליקח כתב מב"ד ומ"ש הראב"ד דהפירות לבעל קושטא דמלתא קאמר דהכי ס"ל מסברא כיון דאיחר הזמן יש לו הפירות אבל באמת גם בלא"ה ל"ה חשש דתוכל להראות גיטה בב"ד אלא דנקט לסתור סברת הפוסלים מאוחר מחשש פרי אף בלאו טעם דתוכל להראות גיטה לפני ב"ד דאף אם נאמר דרמב"ם אינו סומך על זה מ"מ אם נכתב איחור הזמן מדעתה למה יפסל כיון דקושטא דמלתא דיש לבעל פירות עד הזמן שאיחר אמנם הוקשה לו להרא"ש דטעם זה מגרע טעם דתוכל להראות גיטה בב"ד ויתנו לה כתוב דהפירות שלה דבשלמא אם הוה אמרינן דבין נכתב מדעתה בין לא מ"מ הפירות שלה י"ל דתוכל להראות גיטה בב"ד ויתנו לה כתוב דהפירות שלה אבל כיון דמודה הראב"ד דאם נכתב מדעתה אין הפירות שלה א"כ יפסל מאוחר שלא מדעתה דלא יתנו לה הב"ד כתב דיש לחוש שנכתב מדעתה ולומר דגם כשנכתב שלא מדעתה ס"ל לראב"ד דאין לה פירות דחה הרא"ש דאין סברא כיון דלא כפליה לתנאו ומתורת שכירות ל"ל כיון דנכתב שלא ברצונה ע"כ תירץ הרא"ש דאין סברת הראב"ד משום חיוב שכירות מכח התנאי דתלי המעשה גירושין בהכי רק מטעם מחילה דהיינו בחנם ממילא כשלא נכתב מדעתה נוכל ליתן לה כתב דלמחילה לא חיישינן כל זמן שלא יברר והמעיין ברא"ש יראה לעינים דדברי הרא"ש מדוקדקים מאד בזה דמי ביקש זאת מידו לשנות דברי הראב"ד דהראב"ד כתב דהוי כהתנה עמה והרא"ש כתב דהוי כמחלה וגם כולו שפת יתר לכאורה דלא היה לו לומר רק דאם נכתב שלא מדעת האשה תראה האשה גיטה בב"ד כיון דרק זה מה שרצונו לבאר לתרץ קושייתו על מאוחר שנכתב שלא מדעתה אלא ודאי כמ"ש דלשון הראב"ד קשיתיה כיון דנקט דהוה כהתנה עמה משמע מתורת תנאי אתי עלה דתלי מעשה הגירושין בהכי דבשלמא אם איחר מדעתה י"ל מתורת חיוב ושכירות מהני אף דלא כפליה לתנאיה אבל שלא מדעתה מאי איכא למימר דודאי הפירות שלה ותפסיד בחנם ול"ל דתראה גיטה בב"ד דב"ד יחושו שמא נכתב מדעתה ולא יתנו לה כתב אלא צ"ל ליישב דבריו דאין כונתו בתורת תנאי ושכירות רק אם נכתב מדעתה מחלה הפירות מחילה בחנם ממילא כשלא נכתב מדעתה תראה גיטה בב"ד ויכתבו לה שמהיום נתגרשה וזכתה בפירות עד שיביא הבעל ראיה שמדעתה נכתב דלמחילה לא חיישינן בלא ראיה אמנם מה שצריך לי עיון בדברי הרא"ש לפ"ז מה מהני מחילה בלא שום קנין וגם הפירות שעדיין אינן בעולם דהוי דשלב"ל ול"ל דגם בדשלב"ל מ"מ אי שמיט ואכיל לא מפקינן וכן כמבואר בב"מ ס"ו ע"ב גבי אבין פירות דקל דהא הרא"ש כתב דתראה גיטה בב"ד וזכתה בפירות כל זמן שלא יביא ראיה דמדעתה נכתב ואם איתא אפילו יביא ראיה לא אהני לו כיון דכבר חזרה בה ולקחה כתב מב"ד שהפירות שלה וגם ל"ל דהוי כמקנה דקל לפירותיו ה"נ מחלה נכסיה לפירות דהא ליכא קנין כלל ולזה היה צריך קנין בהקרקעות וליכא וצ"ל דרק מטעם מחילה דמחלה לו פירות שיחלש ויאכל ויזכה אז בפירות וזה הוי מחילה בדשלב"ל ובשלמא אם נאמר כפשטות לשון הראב"ד דהוי כהתנה עמה א"כ כל תנאי בשעת מעשה א"צ קנין ומחמת מעשה הגירושין מתחייבת בפירות ומכח שכירות כמ"ש לעיל אבל הרא"ש דאתי עלה מתורת מחילה קשה טובא.

ובזה היו מדוקדקין דברי הראב"ד דכתב וכמו שהתנה עמה דמי וכל הפוסל גט מאוחר מפסיד ומפריז ותועה דאי היה פסול עד שהשיב רבי את רחב"ג משטר מאוחר וכו' ישוב עליו מגט שא"י לתרץ אלא ש"מ לדברי הכל כשר דקישור דבריו כך די"ל מאוחר פסול משום הפסד פירות שלה אלא די"ל כמ"ש הרא"ש דמחלה אלא דמחילה ל"מ בדשלב"ל ואף דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מניה מ"מ היינו אם אכל בידיעתה וברצונה אבל שמא ישמט ויאכל בע"כ או שלא מדעתה דזה ודאי מפקינן כמבואר ברא"ש פרק א"נ דס"ו ע"ב וכשתבא להוציא הפירות יאמר שנתגרשה אח"כ ואם כן אין ראיה מדלא השיב רבי דהא רבי ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ה"נ מהני מחילה בדשלב"ל אבל כיון דהקדים הראב"ד דהוי כהתנה ל"ל כן (וכלפי שלשה אמר שלשה דהפוסל גט מאוחר דס"ל דהאשה מוחלת היא הפירות ומפרזת וכיון דהוי דשלב"ל לא הוי כדין ונפסדת שלא כדין וכיון דהקדים דהוי כהתנה הסיב השלשה דברים על הפוסל דמפסיד ומפריז ותועה) ודו"ק מאד.

וממילא מתורץ גם הרמב"ם דס"ל כהרא"ש דל"ל רק מטעם מחילה וכיון דמחילה ל"מ בדשלב"ל יש לפסול מאוחר משום פסידא דידה דשמא שמיט ואכיל או ימכור ולקוחות יטלו שלא מדעתה וע"כ לא השיב רבי לרחב"ג מגט מאוחר די"ל בנתאחר מדעתה כשר עכ"פ לרבי דס"ל אדם מקנה דשלב"ל דה"נ מוחל דשלב"ל ומפרט דא"ש לפמ"ש לעיל דגט בע"כ צריך ב"ד א"כ בגט בע"כ בלא"ה ליכא חשש אלא די"ל מ"מ לרמב"ם גם בע"כ פסול דלרמב"ם גם בדיני ממונות חד כשר כדפסק בהלכות סנהדרין אבל רבי ס"ל בפ"ק דסנהדרין דיני ממונות מן התורה צריך חמשה א"כ ממ"נ פסול לרמב"ם דברצון ל"מ מצד מחילה וב"ד א"צ אפילו בע"כ ולרבי בתרווייהו כשר דברצון מהני מצד מחילה ובע"כ צריך ב"ד ותוכל ליקח כתב מב"ד וכן יש לתרץ קושיות הראב"ד למה לא תנא בגט פסול בין מוקדם בין מאוחר גבי מה דתנו כשר בפרוזבול פסול בשטרות והנה הר"ן בפ"ב דגיטין בסוגיא שם תירץ כיון דלר"ש מוקדם בגט כשר ע"כ לא קתני דבפלוגתא לא מיירי עיי"ש ואמת דמצינו בש"ס תירץ כזה בפלוגתא לא קמיירי אבל לא ידענא הך פלוגתא דנהי דלר"ש נכתב ביום ונחתם בלילה כשר היינו דלדידיה לא הוה מוקדם כלל דס"ל משנתן עיניו לגרשה אין לו פירות אבל מוקדם גמור שהקדימו הזמן גם לר"ש פסול א"כ יכול למתני פסול הגט מוקדם ומאוחר אבל לפמ"ש א"ש דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל וד"מ מן התורה צריך שלשה כשר בין גט ברצון בין בע"כ וכבר יש בתרוייהו פלוגתא דתנאי.

אבל דברי הרא"ש צל"ע דאיך מהני מחילה ואולי י"ל כיון דקודם גירושין יש לו יד וזכות בנכסיה וקנוין לו לפירותיה רק בגט יוצאין מרשותו ע"כ היכי דמחלה לו הפירות עד זמן הכתוב בגט הוי כמשייר לנפשו הזכות בנכסיה שיש לו מכבר לענין הפירות עד הזמן שלא יצאו ממנו ע"י הגט אלא דבלא דעתה לאו כל כמיניה לגרשה ולשייר לנפשו הפירות אבל כשמחלה מהני בתורת שיור כדאיתא בפרק המוכר את הבית דבן לוי שמכר את השדה ואמר ע"מ שהמעשר שלי מעשר ראשון שלו ופריך הא א"א מקנה דשלב"ל ומשני דמשייר לנפשו מקום מעשר עיי"ש וה"נ אפשר לומר דא"צ קנין חדש רק משייר לנפשו הזכות שיש לו מכבר עד הזמן שלא יצא בגירושין מיד.

ועתה נבוא לתרץ קושיות הראב"ד על הרמב"ם דפוסל מאוחר למה לא השיב רבי לרחב"ג דמכשיר מקושר שחתמו עדיו בתוכו מפני שיכול לעשותו פשוט דהרי נעשה מאוחר דמלך שנה מונין במקושר שנים וקודם נתרץ קושיית הר"ן על המכשירים מאוחר דא"כ ביבמות דף קט"ז גבי ההיא גיטא דאשתכח וכתוב בו בסורא מתא וכו' דאמר רבא אימר בגמלא פרחא אזיל או בקפיצה או מילי מסר ולא קאמר שמא מאוחר ותירץ הר"ן די"ל דהוי בכלל מילי מסר דבאמת דוחק הוא והנה צריך להבין למה הקשה מרבא ולא הקשה מאביי דשם דלא חייש למילי מסר דיחוש שמא מאוחר הוא וצ"ל דכמו דאביי לא חייש למילי מסר ולכל הנהו חששות דחושש רבא כן אינו חושש למאוחר דסתמא במקום שנמסר לכתוב נכתב כן מסתמא זמן הכתיבה בגט היא זמן האמיתי שנמסר ונכתב בו ע"כ לא הקשה הר"ן רק מרבא דחייש לכל מה דאפשר שיזדמן כן יחוש אולי נתאחר וזה ברור ולפ"ז אמינא לתרץ קושיתו באופן אחר דהנה האבני מילואים הקשה לראב"ד דכתב דהוי כמו שהתנה עמה שלא יהא לה פירות עד זמן הכתוב בגט דהא לא כפליה לתנאיה ותירץ דמצד גילוי דעת מהני והקשה עוד לראב"ד הא אין כותבין תנאי בגט לפני התורף כמבואר ברמב"ם פ"ח מה"ג ה"ד וכמ"ש הה"מ משום דאין ברירה לא הוי כתיבה לשמה וכתב דשמא הראב"ד לא ס"ל כך עיי"ש והמעיין בהשגות הראב"ד על הרי"ף ס"פ המגרש יראה דמודה דכל תנאי הנכתב בגט לפני התורף פוסל הגט לכן נלע"ד לפמ"ש לעיל סימן ק"כ דהא דגילוי דעתא בגיטא לאו מלתא היינו לבטל הגט לגמרי ע"י הג"ד אבל לעשות תנאי ע"י הג"ד מהני וכן הבאתי שם מהאחרונים וע"כ א"ש במאוחר דלא התנה כדינו רק מהני מצד גילוי דעת לעשות תנאי וא"כ גם נכתב לפני התורף כשר דל"ל אין ברירה דכיון דהוי ספק אם יש ברירה או א"ב ולהכי בנכתב התנאי לפני התורף פסול מספק כמ"ש הה"מ שם וא"כ הכא ממ"נ כשר אם יש ברירה הרי נתקיים התנאי ואם אין ברירה א"כ לא מהני קיום התנאי נמצא הגילוי דעת בא לבטל את הגט לגמרי ולאו מלתא היא ול"ל שמא אין ברירה ולא מהני הגילוי דעת לעשות תנאי והפירות של האשה ותפסיד הפירות בחנם דיכחיש שבאמת נכתב בזמן הכתוב בו דזה אינו דהפירות אינם גורמין רק פסול דרבנן ובדרבנן קי"ל יש ברירה וגם י"ל כיון דמספקא לן וצריכה לקיים התנאי וליתן לו הפירות מכ"ש שאין לחוש שיתפוס או ימכור הפירות כיון דיהיה מוחזק מדינא יהא שלו אפילו יתברר דמאוחר הוא ודו"ק וכל זה לדידן דקי"ל כאביי דר"פ השולח דג"ד בגיטא ל"מ אבל רבא דס"ל שם דג"ד מלתא הוא אפילו לבטל לגמרי הגט ממילא מאוחר פסול דאת"ל דתנאי הוה לענין הפירות א"כ פסול מצד דנכתב לפני התורף דזמן תורף הוא דשמא אין ברירה ולא מהני קיום התנאי כלל ואף דנתבטל עי"כ הגט לגמרי מהני גילוי דעת לרבא זה י"ל לראב"ד וסייעתיה דמכשירים מאוחר וא"ל ע"ז דאם ס"ל תנאי שנכתב לפני התורף פסול משום דאין ברירה והוה ספק אם נכתב לשמה א"כ ה"נ אם התנה בע"פ לפני התורף והא הראב"ד מכשיר בהתנה בע"פ לפני התורף וכן שאר פוסקים י"ל דה"ט דס"ל דלא שייך בזה ברירה דגוף הכתיבה הוי לשמה והתנאי שבע"פ מלתא אחריתי הוא כיון דיכול לבטל התנאי וישאר המעשה קיים אלא הא דמהני ביטול התנאי כתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ו משום דכל תנאי חידוש הוא ולא אתי דיבור ומבטל מעשה וא"כ כשמבטלו אח"כ אתי דיבור ומבטל דיבור ונשאר המעשה קיים אבל בנכתב התנאי בגט הוי גם התנאי מעשה ולא אתי ביטול התנאי שהוא דיבור לבטל מעשה התנאי וכן כתב התורת גיטין סי' קמ"ז דלא מהני ביטול לתנאי הנכתב בגט וכיון דלא מהני ביטול לתנאי זה א"כ כתיבת הגט מתלי תלי ע"כ בקיום התנאי ותליא בברירה ושמא אין ברירה ול"ה כתיבה לשמה ודו"ק.

וכל זה לפמ"ש הה"מ וראשונים לפסול תנאי קודם כתיבת התורף משום חשש דאין ברירה וכיון דקי"ל דספק יש ברירה ע"כ הוי ספק מגורשת וכן מבואר בירושלמי ר"פ כל הגט אמנם לשון הרמב"ם לא משמע כן דזה לשונו שם אבל אם כתבו קודם תורף הגט אפילו כתב ע"מ כך וכך הרי זה ספק גירושין שהרי נשאר לו זכות בגופו של גט וכן אם התנה בע"פ קודם כתיבת התורף הרי זה ספק גירושין עכ"ל משמע דמטעם שנשאר לו זכות בגופו של גט אתי עלה ולא משום חשש ברירה ולשמה והה"מ הביא שם לשון הרמב"ם בתשובה דמשמע דהספק הוא משום דמסופק אצלו אם פסול זה שאמרו בגמרא בתנאי שלפני התורף אם הוא מן התורה או מדרבנן ולא ידענא למה באותו דיבור נטה הה"מ מזה הדרך ופירש דהספק הוא משום ברירה ומהרי"ט בתשובה ח"א סימן ס"ו דחה ג"כ דברי הה"מ דלאו משום ברירה הוא דאין בתנאי משום ברירה עיי"ש ובאמת לפע"ד נראה מלשון הרמב"ם דתנאי הנכתב בגט לפני התורף הספק הוא מפני שנשאר לו זכות בגוף הגט ולא חשיב כריתות ולא משום ברירה כלל וכן דעת הרי"ף בתשובה הובא בטור א"ע סי' קמ"ז והרי"ף מחמיר יותר דגם מאחורי הגט פסול משום דיש לבעל זכות בגט זה אינו כריתות ואילו לרמב"ם ס"ל דלאחר התורף לא חשוב זכות בגט דעיקרא של גט הוא התורף ואולי מאוחרי הגט נגד התורף ג"כ יש לפסול מה"ט ולפ"ז אפילו בתנאי דלא שייך בו ברירה כגון בתנאי דשב ואל תעשה דכתב השאגת אריה דלכ"ע יש ברירה מ"מ פסול משום שנשאר לו זכות בגט גופא וכן הרי"ף בתשובה שם מיירי בתנאי דאם לא באתי ומ"מ פוסל וכן נ"מ בתנאי שאין קיום המעשה תלוי בקיום התנאי וכגון שכתבתי לעיל דלא התנה כדינו דתנאי בטל ומ"מ מחויב מצד שכירות וכדומה דמ"מ פסול משום דיש לו זכות בגוף הגט ואינו כריתות אבל בתנאי ע"פ ל"ש זה וי"ל כמ"ש הה"מ משום ברירה ולפיכך הפסיק הרמב"ם וכתב הטעם שיש לו זכות בגוף הגט רק על תנאי הנכתב בגט אבל תנאי בע"פ אף דדומה לו דהוי ספק מגורשת ג"כ אבל לא מטעם זה רק משום דספק בברירה ודוקא בתנאי דביטולו יבטל המעשה ואכ"מ אבל מ"מ דבר זה מבואר בתשובות הרמב"ם דאין הספק משום ברירה רק משום דודאי פסול דאין זה הכתיבה לשם כריתות והספק רק אם מן התורה או מדרבנן ולפ"ז ה"ט דהרמב"ם דפסל מאוחר דלא ס"ל כהראב"ד דהוי כהתנה על הפירות דמ"מ הוי התנאי כתוב לפני התורף ומה דכתב כיון דפסול מדרבנן ולא ספק מגורשת כמו בכתב תנאי לפני התורף דכתב בפרק חי"ת דהוי ספק מגורשת ה"ט דשם הספק אם פסול מן התורה או מדרבנן אבל הכא הא ליכא תנאי מפורש רק יש גילוי דעת והרי גילוי דעת בגיטא לאו מלתא אלא היינו כשמבטל לגמרי הגט וא"כ אם נאמר דתנאי הכתוב לפני התורף הגט בטל מן התורה א"כ לא מהני הגילוי דעת לעשות תנאי שמבטל הגט מן התורה אף בקיום התנאי וממילא הפירות של האשה ומדרבנן פסול מחשש שתפסיד הפירות שלא כדין ואם התנאי הכתוב בגט לפני התורף אינו רק פסול דרבנן א"כ אף לכשת"ל דהכא יועיל הגילוי דעת לעשות תנאי על הפירות כיון דמן התורה אין הגט בטל ואין הגילוי דעת מבטל הגט לגמרי ויש לבעל פירות מ"מ הוי התנאי לפני התורף דפסול עכ"פ מדרבנן א"כ פסול מדרבנן ממ"נ אבל לעשות ספק גירושין א"א דהא את"ל דמן התורה פסול תנאי לפני התורף ממילא לא מהני הגילוי דעת לעשותו תנאי כלל והפירות שלה מיד אחר הנתינת הגט וכ"ז בגט פשוט דנכתב מאוחר הוי התנאי לפני התורף אבל בגט מקושר דתחלה נכתב על דעת לעשותו מקושר וע"כ מלך שנה מונין שתים ולא הוי מאוחר כלל רק אח"כ חתמו העדים בתוכו ואמרינן דיכול לעשותו פשוט ויהיה גט מאוחר א"כ כיון שנותן לה גט מאוחר יש גילוי דעת על הפירות דהוי כהתנה עמה שיהיו הפירות שלו עד שנה האחרת אבל כיון דהתנאי נולד אחר הכתיבה מהני גם לרמב"ם אף דהתנאי בגוף הגט מ"מ הכתיבה הוי כריתות בלא שום זכות ושיור לבעל רק נולד אח"כ וכל הקפידא שיהא כריתות בשעת כתיבה וכתב לה ספר כריתות ולא נאמר על הנתינה ומפרט למהרי"ט ולפי הנראה בתשובות הרמב"ם דאין שום חילוק בין כתבו לתנאי לפני התורף בין התנה בע"פ לפני התורף דמ"מ הוי ספק גירושין ולאו משום חשש ברירה אלא משום דאין הכתיבה לשם כריתות כיון שנכתב על תנאי ודו"ק כי היא עצה מושכלת בס"ד

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה