אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק ב הלכות גיטין › סימן קכו

ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות גיטין · סימן קכו

סימן קכה

סעי' א' אבל אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחד ומקצתו בלשון אחר פסול דבר זה מקורו מתוספתא פרק בתרא דגיטין גט שכתבו בחמשה לשונות וחתמו חמשה עדים בחמשה לשונות פסול וז"ל הרמב"ם פ"ד הלכה חית אחד מן העדים חתם בכתב לשון אחת והעד השני בכתב לשון אחר כשר אבל אם היה מקצת הגט כתיב בלשון אחד ומקצתו בלשון אחרת פסול וכתב הלביש הטעם דאסמכוה אקרא שיהא כתב אחד וספר אחד דהיינו ספירת דברים אחד ולא בשני מיני כתבים ולא שני מיני לשונות ובאמת מבואר בשירי קרבן עדה פ"ב דגיטין על הירושלמי דהרמב"ם לא ס"ל הדרש דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים ובס"ד תקעתי בה יתדות לעיל סימן קכ"ה ס"כ ומשום דלרמב"ם ספר לא קאי על הקלף כלל רק קי"ל דאתי לספירת דברים ואולי ס"ל להלבוש דמ"מ דרשינן שיהא ספירת דברים אחד דהיינו כתב ולשון אחד וכעין אותם דס"ל דצריך לערות השיטין מה"ט ומ"ש הרמב"ם לשון פסול דאינו רק אסמכתא.

אמנם לבבי לא כן ידמה דנלע"ד דטעם הדברים מפני שנראה שעל כל כתב או לשון ליכא רק עד אחד ולפ"ז דברי התוספתא ודאי מתפרשינן כפשוטו דנכתב בחמשה לשונות וחתמו חמשה עדים בחמשה לשונות פסול משום דנראה דעל כל לשון רק עד אחד ולשון הרמב"ם ג"כ היה אפשר לפרש כן דמ"ש אבל אם היה מקצת הגט וכו' קאי על שחתמו הב' עדים ג"כ בשני לשונות אמנם מהשגות הראב"ד ומהה"מ מבואר דפרשו לשון הרמב"ם אף דחתמו העדים בלשון אחד רק הגט נכתב בשני לשונות פסול אבל גם לזה י"ל דנראה בליכא עדים רק אותו לשון וכתב שחתמו העדים חתמו על כתבם ולשונם בגט ועל לשון וכתב האחר ליכא עדים כלל משא"כ כשהגט כולו לשון אחד ועדים חתמו בלשונות מחולפים ע"כ שניהם חתמו על הגט אף זה שחתם בלשון אחר מן הגט דאל"כ אמאי חתם,

וחפשתי ומצאתי שבמגדול עוז כתב זה הטעם אלא שלא ביאר יפה לגמרי כמ"ש ולבסוף כתב המגדול עוז שמצא בספרים מדויקים מן התוספתא בין בסוף גיטין ובין בסוף ב"ב קתני דכשר ופירש המגדול עוז דהיינו שהחמשה עדים כל אחד חתם בחמשה לשונות דנמצא על כל לשון חתמו כל העדים אבל אם כל עד חתם רק בלשון אחד פסול דנמצא על כל לשון רק עד אחד וכן העיד הר"ן דהנוסחא בספרים שלנו כשר אלא שלא פירש כבעל מ"ע.

והנה בסוף ב"ב קתני בתוספתא שטר שכתוב בחמשה לשונות וחמשה עדים חתומין עליו בחמשה לשונות כשר ולפי פירש המ"ע א"ש אם גם בגיטין הגרסא כן וכמו שהעיד שכן ראה גם בגיטין אמנם לפי התוספתא שבידינו שבגיטין סיים פסול ובב"ב כשר צריך לומר כטעם הלבוש דבגט שאני משום דצריך ספירת דברים וכתב אחד אלא דמ"מ קשה מה רבותא הוא כלל בשטר דכשר ואולי מחמת דבגט פסול קמ"ל בשטר דכשר אלא דאין ראה והגרסות כלל כיון דיש נוסחת מתחלפים בין בגיטין בין בב"ב ויותר נראה דשניהם בלשון אחד נאמרו והיותר נראה דגרסת הרמב"ם היה בשניהם פסול דאם היה גורס כשר היה לו לכתוב האי דינא בפירש דאם חתמו העדים כל עד בכל הלשונות שנכתב הגט דכשר ולמה כתב רק הדיוק מן התוספתא עכצ"ל דגרסתו היה פסול וכתבו כהוייתו אלא דמ"מ צ"ל דגם בתוספתא דב"ב גרס כן דאל"כ כמו דהביא התוספתא דגיטין לפסול ה"ל להביא תוספתא דב"ב לענין שטר להכשיר אלא ודאי חדא הוא וחד טעמא בתרוייהו לפסול משום דנראה שעל כל כתב ולשון ליכא רק עד אחד ואף אם השני עדים חתמו בלשון אחד מהשני לשונות שבגט נראה דליכא עדים רק על אותו לשון וכולה חדא טעמא ואדרבה התוספתא נקטה לרבותא דחתמו בחמשה לשונות דעכ"פ ודאי יש עד אחד על כל לשון מ"מ פסול והדברים נראין ומסתברין בס"ד והאחרונים לא שמו עין על המגדול עוז ולפ"ז בכתוב בשני לשונות וחתמו העדים כל עד בשני הלשונות כשר בין בגט בין בשטר ואם חתמו רק כל עד בלשון אחד מן הגט והשטר פסולין הגט והשטר ואף לפי נוסחא מדויקת שמצא הבעל מגדול עוז דבין בגיטין ובין בשטר בסוף ב"ב קתני כשר הרי עכצ"ל דהרמב"ם מפרשו דהחמשה עדים כל עד חתם בחמשה לשונות כמו שפירש המגדול עוז וממילא כשכל עד חתם רק בלשון אחד בין בשטר בין בגט פסול ולפע"ד אם אירע בשטר כה"ג יכול המוחזק לומר קים לו כבעל מגדול עוז דמסתבר טעמיה ואף אם יבואו העדים החתומים ויאמרו דכל אחד חתם על כל השטר מ"מ לא מהני כיון דמן החתימה עצמה אין הוכחה וכמבואר בסימן קכ"ד בחתמו על דבר מזדייף וכבר כתבתי שם בעזה"י טעם לשבח.

ולפ"ז כל הפסול מחמת דהוי הגט בלא עדים רק בעד אחד ואם באו עדי מסירה לפנינו כשר דלא גרע מאם לא היה רק עד אחד חתום ונמסר בשני עדים דכשר וגם חתימות העדים אין לפסול רק אם חתמו כל אחד בלשון וכתב שיש בגט זה אבל אם הגט נכתב בשני לשונות והעדים חתמו בלשונות אחרים אי נמי נכתב בכתב יד הבעל דכשר בלא ע"ח ובלא ע"מ מן התורה רק מדרבנן פסול ומשום דהוי כאין כתוב בו זמן דאינו נאמן על הזמן בהודאתו דשמא יחפה וכמ"ש התוס' בגיטין פ"ק ד"ג ע"ב ד"ה כתב בכת"י וא"כ אפשר לומר דאם חתמו העדים בכתב ולשון שנכתב הזמן בגט סגי דנהי דנראה שלא חתמו רק על הזמן סגי כיון דא"צ ע"ח בכת"י רק על הזמן וגם כיון דכל פסול דכת"י בלא ע"ח רק מדרבנן י"ל דכה"ג הוי כגזרה לגזרה וצ"ע אבל בע"מ או שהעדים חתמו בלשון אחר זולת השתי לשונות שבגט או כל עד חתם בשתי הלשונות שבגט כשר לפמ"ש אלא שאנינו כדאי להכריע נגד הנהו רבוותא דלא נחתו להך טעמא.

אמנם אף לפי הבנתם נלע"ד די"ל טעם אחר מה דפסול בגט שנכתב בשתי לשונות או בשני כתבים לפמ"ש הח"מ סימן ק"כ דאם שני סופרים כתבו הגט פסול דוכתב משמע שאחד לבד יכתוב עיי"ש וע"כ בנכתב בשתי לשונות או שני כתבים פסלו ג"כ משיש גזרה דבל סופרים דה"נ מחזי שכתבוהו שני סופרים וכל אחד כתב ככתבו וכלשונו וע"כ דוקא בגט הקפידו ולא בעדים דבלא"ה שנים הם אלא דכבר דחו האחרונים דברי הח"מ.

סעי' וא"ו וביום שני של ר"ח יכתוב באחד לירח פלוני כי חשבינו מיום שני והנה כל ימי החדש כותבין לפי חשבון מיום שני דלא כהר"ן עיין בספר ג"פ והיישע"ק הוכיח כהר"ן מדברי התוס' פ"ק דר"ה די"ט ע"ב ד"ה מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר דכתבו דאז היה מעובר מדנאספו יום כ"ד ולא יום כ"ג דהוא מיד אחר החג עיי"ש וכבר הרגיש מהרש"א שם בדבר ותירץ דנקט כ"ד למלתיה כמ"ש תוס' גופייהו בא"ד דנקט שני למלתיה וכ"כ הפנ"י בריש פ"ב דביצה עיי"ש.

ס"ז ואם כתב באדר ראשון אדר סתם כשר והב"ח הקשה דהא לרמב"ם אדר סתם היינו אדר שני וא"כ הוי מאוחר ופסקינן בסימן קכ"ז דמאוחר פסול והב"ש סקי"ט תירץ כיון דקי"ל כרוב פוסקים דס"ל דסתם אדר הוא אדר ראשון רק בנדרים שאיסור דאורייתא הוא חשש לדעת הרמב"ם אבל כאן ליכא איסורא דאורייתא דגם לרמב"ם אינו רק מאוחר גם בגט מאוחר כשר לרוב הפוסקים לכן לא חשש כאן להביא דעת הרמב"ם עיי"ש.

ולפע"ד אין זה מעלה ארוכה לפמ"ש הב"ש גופא בסימן קכ"ז סקט"ז דגט מאוחר פסול לרמב"ם משום פירות שתפסיד שלא כדין עד אותו זמן עיי"ש וא"כ נהי דלרוב הפוסקים אדר סתם הוי אדר ראשון מ"מ אם תבא להוציא פירות מלקוחות אין ספק דלקוחות יכולין לומר קים לנו כרמב"ם דאדר סתם היינו אדר שני כיון דבאיסור דאורייתא החמירו וחששו לרמב"ם הרי לא נדחו דבריו לגמרי ודאי בממון יכול המוחזק לטעון קים לי והרי הש"ך ביו"ד סימן ר"כ הביא הרבה דעות כרמב"ם והש"ך ס"ל אף בשניהם אינם מוחזקין דיחלוקו דאינו מוכרע כלל הלכה כמאן ונהי דהב"ש ס"ל דרוב הפוסקים דלא כרמב"ם ובשניהם אינם מוחזקים עבדינין דלא כרמב"ם וכמו דפסק בש"ע חו"מ סימן מ"ג סכ"ח מ"מ המוחזק ודאי יכול לומר קי"ל א"כ אין כאן ספק דודאי לא תוכל להוציא הפירות מלקוחות והוי כודאי מאוחר וממילא כיון דבסימן קכ"ז חייש לדעת הרמב"ם לפסול גט מאוחר ה"נ יש לחוש ולפסול ואדרבה מה דלרוב הפוסקים אדר סתם היינו אדר ראשון בלשון בני אדם זה גורם לפסול יותר דהרי טעם הנך דמכשרי מאוחר ולא חיישו שתפסיד הפירות עד אותו זמן משני טעמים אחד כתבו תוס' פ"ב דגיטין די"ז ד"ה ר"ל משום דאין הגירושין חלין עד אותו זמן והשני כתב הראב"ד בהשגות פ"א מה"ג וש"פ דהוי כהתנה עמה ומחלה לו הפירות עד אותו זמן וכמ"ש הרא"ש בפ"ב דגיטין וכ"ז ל"ש הכא דבשלמא במאוחר מפורש בגט י"ל דאין הגירושין חלין עד זמן המוכח בגט וי"ל ג"כ דמחלה דהרי ראתה הזמן מאוחר גם י"ל דהוי כהתנה שלא יפסיד הפירות מדאיחר הזמן בפירש אבל הכא הרי באמת לרוב הפוסקים אדר סתם הוי אדר ראשון ומגורשת מיד לפוסקים הללו וגם דעת הבעל ואשה כן היה לרוב הפוסקים דהוי אדר סתם לגבי אנשי אדר ראשון ומ"מ כשתבא להוציא הפירות מיד המוחזק יטעון קים לי כהרמב"ם דאדר סתם היינו אדר שני ונכתב באדר שני וא"כ לרוב הפוסקים תפסיד הפירות בודאי שלא כדין וגרע משאר מאוחר וגם לרמב"ם גופא דבאמת הוי אדר שני והוי מאוחר באמת הרי הרמב"ם פוסל מאוחר בכל מקום וא"כ אנן אמאן ניקו ונסמוך

ומ"ש הב"ח דהוי ספק דאורייתא מחמת חשש מאוחר דבריו תמוהין כמבואר באחרונים דכל פסול מאוחר רק מדרבנן אלא היינו דוקא אם מדעת הבעל כתבו אדר סתם אבל אם צוה סתם לכתוב גט א"כ דעתו שיחולו הגירושין מיד והסופר כתב אדר סתם דלרמב"ם הוי אדר שני ומאוחר לכמה פוסקים אינו חל הגירושין עד אותו זמן א"כ הוי שינוי בשליחות כמ"ש בנתיבות בחו"מ סימן מ"ג סק"ג וא"כ למ"ד דצריך שליחות בכתובה בטל השליחות ואף למ"ד דאין צריך שליחות בכתיבה מ"מ כשעשה שליח לכתוב גרע טפי אם שינה השליח כמ"ש תוס' בפרק התקבל דף ס"ו ע"ב בד"ה הא כתב הגט ואף אם קודם נתינה ראה הבעל איך שנכתב וגירש בו מ"מ כבר נתבטל הכתיבה ולא מהני וכמ"ש התורת גיטין בסימן קכ"ב סק"ו וסימן ק"כ ס"ק כ"ף עיי"ש, ס"ט לא יכתוב ודין וכו' ברמב"ם פ"א מהלכות גירושין כתב גופו של גט הרי את מותרת ולא הזכיר ודן ובפ"ד הצריך לכתוב ודן דיהוי לכי מנאי והקשו הראשונים והאחרונים דדבריו סותרים זה את זה ולפע"ד לק"מ דהא בגמרא מבואר דטעמא דר' יהודא משום דלא הוה ידים מוכיחת דבגט זה מגרשה די"ל בדיבורא מגרשה ושטרא ראיה בעלמא פרש"י להיות בידה לעדות בכל אשר תלך להראות שהוא פנויה וכן מה דצריך מנאי מבואר בנדרים שיהא מוכח דהוא מגרש אשתו ולא אחר מגרשה וכתב שם הרשב"א אע"ג דכתיב בגט שמו ושמה מ"מ י"ל אנא פלוני מגרשך בדיבור בעל פה ודן דיהוי לך גט מאיש אחר ומה דכותב שמו היינו שיהא לה לראיה שגרשה הוא ג"כ בדיבור בעל פה עיי"ש ולפ"ז כל זה אם חתום עליו ע"ח י"ל דלראיה נותנו לה אבל בלא ע"ח רק בע"מ מה ראיה יש לה בגט זה אם תבא הע"מ יאמרו דבדיבור גרשה ואמר לה הרי את מותרת ואם לא תביא הע"מ אין לה שום ראיה וחספא בעלמא הוא דלפיכך התקין ר"ג שיהיו עדים חותמין מפני תיקון עולם שמא ימותו הע"מ ולא יהא לה ראיה כמ"ש הרמב"ם ע"א הט"ו וז"ל תק"ח הוא שיהיו עדים חותמין על הגט שמא יתן לה גט בפני שנים וימותו ונמצא הגט שבידה כחרס מחרסי האדמה שהרי אין בו עדים וע"כ בפ"א דחישב הרמב"ם העשרה דברים שמן התורה צריך להיות בגט ואחד מהן שימסור לה בפני עדים ומן התורה אין ע"ח בגט ואזי לא צריך לכתוב ודן כלל דבלא"ה ל"ל דלראיה נותן הגט אבל בפ"ד דמסדר נוסח הגט לה עם ע"ח כתיקון חכמים וכיון דיש ע"ח י"ל לראיה נותן לה הגט ואין כאן ידים מוכיחות וע"כ צריך ודן ומלאי ואף דבכת"י הבעל י"ל גם בלא ע"ח הוי לראיה ובזה צריך ודן מ"מ הרמב"ם לא מיירי בפ"א שם מכת"י הבעל דהא מנה שם דברים שצריך מן התורה בגט ואחד מהם שיתנהו לה בעדי מסירה ובכת"י אין צריך מן התורה ע"מ כלל ולפמ"ש לעיל סוף סימן קכ"ג בשם הדרכי נועם והנו"ב דלרמב"ם כת"י בלא שום עדים פסול מן התורה ולא כתב הרמב"ם דפסול רק מדרבנן אלא בכת"י וחתם בו גם עד אחד וא"כ כאן דמיירי בלא ע"ח כלל גם כת"י אינו מועיל לה כלום ודו"ק:

עוד י"ל לפי מה שפרש"י בגיטין דף פ"ב ע"ב בד"ה בדיבורא מגרש היינו מה שאומר בשעת מסירה הרי את מותרת וא"כ לפמ"ש הרמב"ם בפ"א מה"ג הי"א דמן התורה אם נתן הגט בידה ולא אמר כלום מגורשת אף שלא היה מדבר עמה על עסקי גיטה רק מדרבנן פסול א"כ כיון דקי"ל ע"מ כרתי וא"צ להיות מוכח מתוכו כמבואר ריש פרק כל הגט דף כ"ד ע"ב בתוס' ד"ה בע"מ א"כ כשנותן בע"מ בשתיקה א"צ מן התורה ודן ומנאי דמוכח לעדי מסירה דרק בגט מגרשה דאין אומר ואין דברים וע"כ בפ"א דחישב הרמב"ם דברים המעכבין מן התורה א"א לחשוב דצריך ודן ומנאי ודו"ק.

איברא דצ"ע לפ"ז מה דקאמר שם בגיטין דף ע"ב במאי קמפלגי רבנן סברי ידים שאינן מוכיחות וכו' בדיבורא גרשה וכו' לימא דכ"ע ס"ל שידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים ורבי יהודא לשיטתו במעשר שני פ"ד משנה זיי"ן דס"ל דצריך לפרש בשעת מסירת הגט הרי את מותרת ע"כ י"ל בדיבורא גרשה אבל לר' יוסי שם וכן קי"ל כדמסיק בפ"ק דקדושין ד"ו ע"ב דא"צ לפרש ודי אם היו עסוקין באותו ענין א"כ א"צ ודן דיכול לגרש בשתיקה עוד קשה די"ל דגם רבנן יודו דלא חשוב מוכח מחוכו וכמו שפרש"י במשנה הטעם לר' יהודא דצריך להיות מוכח מתוכו ע"כ צריך לכתוב ודן וע"כ היינו או דבלא"ה חשיב מוכח אלא דמתוכו של גט אינו מוכח או דהוה די לומר בע"פ שמגרשה בזה הגט רק משום דצריך להיות מוכח מתוכו צריך לכתוב בתוכו א"כ נימא ר' יהודא לשיטתו בפרק ב' דגיטין דף כ"א ע"ב דס"ל דצריך מן הדין ע"ח וע"מ וכדאמר בפ"ק דגיטין דף ד' וע"כ צריך להיות מוכח מתוכו כמ"ש תוס' בר"פ כל הגט דף כ"ד ע"ב דלמ"ד ע"ח כרתי צריך להיות מוכח מתוכו אבל אנן קי"ל ע"מ כרתי וא"צ מוכח מתוכו ע"כ א"צ לכתוב בגט ודן ולפ"ז אף אם נאמר דלא הוי ידים מוכיחות גם כשמגרש בשתיקה משום דאינו מוכח מתוך הגט דגירש בשתיקה מ"מ כיון דע"מ ידעו סגי וצ"ל דמשמע להש"ס דרבנן לא מצרכי ודן לעולם אף כשמגרש ומפרש בפה הרי את מותרת או אף כשמגרש בשתיקה מ"מ גם לע"מ אינו מוכח דשמא בפעם אחת אמר לה הרי את מותרת ועתה נותן לה הגט לראיה ועכ"פ לפ"ז אם מפרש בע"פ דבגט זה מגרשה עתה היה די למאן דס"ל עדי מסירה כרתי וא"צ להיות מתוכו רק לר' יהודא דצ"ל מוכח מתוכו צריך לכתוב בגט ודן ומ"מ צ"ל דרבנן ס"ל ידים שאינן מוכיחות הוי ידים דאל"כ הוי להו לומר דעכ"פ צ"ל בע"פ ודן

ולפ"ז יש לתרץ קושיות הר"ן בנדרים דף ה' דמוכח שם דשמואל ס"ל דידים שאינן מוכיחות לא הוה ידים וא"כ למה אמר שמואל לעיל דף כ"ו ע"א הכותב טופסי גיטין צריך להניח מקום הרי את מותרת ואולי ודן לא קאמר ולפמ"ש א"ש דאנן דקי"ל ע"מ כרתי א"א להיות מוכח מתוכו ויכול לגרש בשתיקה כשעסוקין באותו ענין דהכי פסק שמואל בפ"ק דקדושין ד"ו וגם יכול לומר בע"פ האי לישנא וכיוצא כמו שנהוגין עכשיו לומר בשעת מסירה הרי זה גיטך ובו תהיו מגורשת ממני ונ"מ לדינא הרבה בכל מ"ש לענין אם מוכרח ומעכב ודן ומנאי בדעבד ובאיזה אופן ודו"ק.

סעי' מ"א צריך לכתוב והרי את מותרת לכל אדם הראשונים חקרו למה צריך כיון דכבר כתב למהך להתנסבא לכל גבר דתצבייין ורצו לומר דזנות אינו בכלל וחוץ מזנותך הוי בעיא בפרק המגרש דף פ"ד אי הוי שיור ובעל עיטור דחה זה דלמהך להתנסבא פירושו ליקוחין אף של זנות ולאו דוקא בנשואין והביא ראיה מיבמות גבי הורוה ב"ד להנשא ועוד הקשו דא"כ ה"ל לפרש דמגרשה לענין תרומה וירושה והפרת נדריה דג"כ הוי שיור לעיל ועכצ"ל דכל דלא פירש דמשייר הכל בכלל היתר וע"כ רצו לידון להקל דהרי א"מ אינו מתורף הגט אחר שכבר כתב למהך להתנסבא וכו' ולפע"ד ה"ט דצריך הא"מ לכ"א דנהי דלהתנסבא היינו שתקח מי שתרצה ואפילו זנות אבל דוקא ברצונה כמו שאין נישואין רק ברצונה וכן הלשון מוכח דיתיהוייין רשאה ושלטאה בנפשכי למהך להתנסבא לכל גבר דיתצוייין שהוא פירושו שתשלוט בעצמה להנשא למי שתרצה אבל אם אנסה אחד ובא עליה באונס אינו נכלל בזה דלא התירה אלא שהיא תשלוט על עצמה ברצונה לילך וליקח מי שתרצה וא"כ יש כאן שיור זנות באונס ולולא הרי את מותרת לכל אדם הוי מוכח טובא מכל הלשונות הללו ע"כ צריך לכתוב הרי את מותרת לכל אדם שתהא מותרת סתם אף בלא רצונה לא יהא עליה איסור אשת איש ולפ"ז הוי אותו נוסח מן התורף ומעכב בדיעבד ויש לו כל דין תורף אף שכבר נכתב למהך וכו' ואינינו כדאי להכריע אלא שהאמת עד לעצמו.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה