ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות גיטין · סימן קכה
סעי' חי"ת אם נפלה טיפת דיו וכו' בב"ש ס"ק י"א בד"ה דה"ל חק תוכות כתב משמע דמדאורייתא בטל אפילו אם נפל ט"ד אחר שנגמר ובית מאיר הקשה מן סוף פרק הבונה תנא הגיה אות אחת חייב אמר ר"ש כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו ב' זיינין רבא אמר כגון שנטלו לתנו של דל"ת ועשאו ריש פרש"י רבא אמר וכו' דל"ה אלא הגהות אות אחת ובדבר מועט חייב הואיל וזהו תיקון הספר דאסור לאדם לשהות ספר שאינו מוגה משום אל תשכן באהלך עולה וה"ל ככתב אות אחת והשלימה לספר דאמרן לעיל דחייב ואפילו לרבנן והמרדכי הקשה מתורץ דר"ש דמוכח מינה דח"ת הוי כתב לענין שבת ומתרץ לענין חיוב שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה שאני והקשה הבית מאיר דמה יענה לתרץ דרבא דחשיב למחיקה דתג של ד' תיקן ספר ואילו חשוב ח"ת לענין הכתיבה מה מה תיקן והוכיח מכח זה דכשר מן התורה כה"ג וגם הרשב"א פרק הבונה שם כתב שמעינן דכה"ג לא מקרי ח"ת שאינו אלא כמפריד בין ב' אותיות דבוקות וכן שנטלו לגגו של דלת ועשאו רי"ש אינו אלא כדיו שנפל ע"ג האות ומעבירו עכ"ל נראה ברור דעיקר ראייתו מדרבא דבודאי ידע לדחות מתורץ דר"ש די"ל חיוב שבת שאני עיי"ש בב"מ שהאריך ונדחק מאד ובאמת בר"ן שם דחה ראיות הרשב"א מטעמא דחיוב שבת שאני וכבר הזכיר גם מתנו של דל"ת ואיך לא שת לבו לקושיות הב"מ אבל מעיקרא לק"מ דאף לו יהא דעדיין הוי ח"ת מ"מ הוי תיקון הרבה לספר ונגמר בכך דנהי דלקרות בו בציבור או לענין תפילין ומזוזות פסול אבל כל זמן שהוא בשיבוש גם ללמד בו תינוקת אינו ראוי ועתה שהגיה ראוי ללמוד וללמד בו אף שאין בו קדושת ספר מ"מ חשוב גמר ותיקון כלי כמו ארג חוט אחד והשלימה לבגד דחייב:
ומיד רציתי לומר דמיירי כגון לא תשתחוה לאל אחר וכתב אחד דספר כזה אף בלתי קריאה בציבור אפשר להכשל בו ח"ו ומצאתי דהמאירי בשבת שם הביא כך בשם יש מפרשים שזאת הג"הה מתקנת כל הספר מעיקרו עוד הביא שם מהירושלמי דרבא מחייבו משום דהוי כמוחק אות ד' וכותב אות רי"ש ומצטרף לשתי אותיות עיי"ש נמצא לכ"ז א"ש תירץ הר"ן ומרדכי ורשב"א דלא ס"ל דחיוב שבת שאני הוכחתו מחית שעשאו שני זיינין עיקר דלא כב"מ וגם מתירץ רבא לפי שיטת הרשב"א מוכח שפיר דנהי דהוי תיקון כלי בהכי מ"מ אם ח"ת פסול אינו חשוב כתיבה והוי כמתקנו בלא כתיבה ועיין ברא"ש פ"ב דכתובות די"ט דהא דאסור לשהות ספר שאינו מוגה ל"ד ס"ת דה"ה שאר ספרים שלא יבא לידי מכשול שוב מצאתי בפרמ"ג א"ח סימן ל"ב תקט"ז כתב ג"כ דהוי תיקון ללמוד בו אף שאין בו קדושת ס"ת לקרות בציבור:
עוד הקשה הבית מאיר שם מתשובת הרשב"א תרי"א שפירש הירושלמי בלשון זה למעלה פסול לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה הלכך אם בא לגרור הר"ז כחרת שלא נעשה אות מעולם עד עכשיו שגוררו עיי"ש ובאמת סתירה גדולה הוא בדברי הרשב"א ודברי הרשב"א בחידושיו גופייהו קשין להולמן דכתב דאינו אלא כדיו שנפל ע"ג האות דסברא הוא לולא שנדע מהירושלמי דשאני בטפת דיו שכבר הוכשר האות ונכתב כהוגן ומעבירו משא"כ אם מעולם לא הוכשר רק ע"י חק תוכות אלא נלע"ד כיון דכל מה שהכריחו לרשב"א לומר דלא הוי ח"ת מחמת תירץ ר"ש ורבא דלחצו דיהא ח"ת ואיך משכחת לה והרי באמת י"ל דמיירי דכתב שני זיינין ורי"ש רק ע"י התפשטות הדיו או בא זבוב ומשך ונעשה חית וד' או דסופר מתחלה כתב שני זיינין וד' ואח"כ טעה ועשאו חית וד' ועתה בא להגיה דנמצא מתחלה נעשה כדינו רק נתקלקל אח"כ וזה ודאי דומה לנפלה טפת דיו על אות כשר אלא מחמת די"ל דגם זה חשוב חק תוכות וכדעת כמה פוסקים עכ"פ זה הוכיח הרשב"א שפיר דלא חשוב ח"ת כה"ג אבל ודאי אם נעשה מעיקרא בפסול יודה הרשב"א דהוי ח"ת ולזה אין שום הכרח והרי ר"ש ורבא לא באו לפרש שם הכשר הכתובה רק לומר האיך משכחת שיתחייב בהגיה אות אחת ותרצו בחית וד' ומיירי באופן דכשר ולא הוי חק תוכות כגון שנעשה מתחלה כדינו ונתקלקל אח"כ תדע דהא שם בסמוך מסיק בש"ס דנתכוין לכתוב אחת ועלו בידו שתים כגון רצה לכתוב חית וכתב שתי זיינין פטור היכי דבעי לזיונן בתגין שלהן דזיי"ן מאותיות שעטנז גץ עיי"ש וקשה דא"כ איך קאמר כאן ר"ש שנטלו לגגו של חית ועשאו שני זיינין חייב דהא בחית ליכא תגין ואם עשה אח"כ תגין זה חשיב הגיה ממש שני אותיות וראיתי בשלטי גבורים נתקשה בזה והניח בצ"ע ולפמ"ש א"ש דתחלה כתב שני זיינין כהלכתן בתגין רק נתקלקל ע"י זבוב דמשך או נתפשט הדיו וכדומה וכשנוטל גגו נשאר זיינין ב' כהלכתן ותלי"ת מצאתי כדברי במחצית השקל סימן ש"ם סק"ז דנטלו גגו של חי"ת מיירי כמ"ש אמנם לרשב"א גופא אינו מוכרח וכמ"ש בחידושי לא"ח סימן ש"ם בס"ד:
והנה בישע"ק הקשה דאיך אפשר לחלק לענין הכתב בין שבת לגט דהא בפ"ב דגיטין די"ט אמר דיו ע"ג סקרא בשבת חייב ואמר ר"ל עדים שאינם יודעים לחתום מהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו אליה כתב עליון כתב או אינו כתב א"ל ר"י אינו כתב א"ל ר"ל והא למדתנו רבינו כתב עליון כתב לענין שבת א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה הרי דלא מחלק בין שבת לגט עיי"ש ונראה דודאי לפרש"י דפירש אפילו לענין שבת אם בא מעשה לידינו בזמן בהמ"ק לא הייתי סומך על דברי להביא חולין לעזרה משמע ודאי דאין לחלק אמנם הרמב"ם פי"א דשבת פסק לענין שבת דחייב ולא כתב דהוי ספק וכבר הקשה כן בשירי קרבן עדה על הירושלמי והביא מחידושי הרשב"א דף כ"ף דמשמע מדבריו דלמסקנא אמרינן דאין כאן ספק רק לענין שבת הוי כתב ובגט ל"ה כתב עיי"ש לכן נלע"ד דהם מפרשים מפני שאנו מדמין לר"ל קאמר דרוצה לדמות גט לשבת נעשה מעשה דהא יש לחלק בין גט לשבת דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומחשבתו אחשבה לכתב וכן מורין לשון הירושלמי וכי מפני שאנו עסוקין בהלכות שבת נעשה מעשה להתיר אשת איש דהיינו דשאני שבת וכן מוכח לפע"ד דאם משום ספק וחומר א"א הרי כשיש עדי מסירה ליכא חשש בע"ח רק מדרבנן דהוי כמזויף מתוכו ויותר יש להחמיר לענין חולין לעזרה דהוי דאורייתא ושפיר פסק הרמב"ם לענין שבת דהוי ודאי כתב ולענין גט ל"ה כתב וממילא ה"ה לענין ח"ת יש לחלק כן ואף לפרש"י דגם למסקנא מדמה שבת לגט מ"מ י"ל בשלמא לענין כתיבה דחק תוכות שפיר יש לחלק דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל בגט כתיב וכתב וגזה"כ דצריך כתיבה ולא חקיקה אבל בחתימות עדים לא כתיב וכתב כלל ובשלמא אם לענין שבת ג"כ כתב עליון אינו כתב נמצא ליכא חתימות העדים כלל רק כתב של התחתון הפסול הוא והוי מזויף מתוכו ואף שהדבר אמת איכא למגזר דשמא יסמכו על החתימה של קרוב ופסול כמ"ש תוס' פ"ק דגיטין דף ד' ד"ה מודה ר"א אבל אם לענין כתב העליון חשוב חתימת עדים הכשרים שחתמו למעלה בדיו ע"ג סקרא ואף דלענין כתיבת הגט נימא דל"ד לשבת מ"מ בחתימה כשר דהא גם בחתמו שלא לשמה דפסלינן משום מזויף מתוכו הקשו בתוס' שם בפ"ק דף ד' בד"ה ומודה ר"א דמה חשש דנסמוך עלייהו כיון דכשרים הם וחתמו באמת ותרצו דגזרינן חתימה אטו כתיבה דאם נכשר חתימה שלא לשמה נבוא להכשיר גם כתיבה שלא לשמה אבל הכא ליכא חשש זה דהא כתבו בתוס' שם דף י"ט בד"ה דיו ע"ג דיו דאם כתב עליון מתקן כתב התחתון כשר והקשה מהרש"א דא"כ גם בעדים נכשיר כה"ג אם כתבו להם בסיקרא וחתמו דהא כתיבת הראשון פסול וכתיבת העדים מתקן ונדחק המהרש"א ומהר"ם שיף תירץ דלענין כתיבה שפיר מהני דחשוב מתקן כתב הראשון כנכתב לשמה אבל בחתימה נהי דחשוב מתקן כתב הראשון הרי הראשון אינו עד כשר ונמצא אינו חתימת עדים עליונים עיי"ש וא"כ ליכא למגזר חתימה אטו כתיבה בכה"ג דהא בכתיבה כשר כה"ג דהא אף אם כתבו חרש שוטה וקטן כל הפסול משום דלאו בני דיעה ננהו למיכתב לשמה כמבואר דף ס"ב ע"ב בפרש"י ד"ה והא לאו בני דיעה וא"כ כשכתב למעלה בן דעת לשמה מתקן כתב הראשון להיותו לשמה ודי נמצא אין מקום לגזור ודו"ק.
סעי' ט"ז היה קיצו של יו"ד שעל האלף נוגע גם מלפניו כזה כשר וכתב החלקת מחוקק לא ידעתי טעם לקולא זו מאחר דבתפילין וס"ת פסול כמו שנתבאר בא"ח סימן ל"ב סעיף ח"י ע"כ אין לסמוך על קולא זאת בלא עיגון וכ"כ בטו"ז אמנם המג"א בא"ח סימן ל"ב ס"ק כ"ט כתב שם הא דפסול דוקא שנגעה היו"ד עצמה באלף אבל אם קוצה השמאלית של יו"ד נוגעת באלף כשר כמ"ש בא"ע סימן קכ"ה סי"ו דהא אפילו בלא הקוצה מקרי יו"ד.
ונשאלתי מסופר מובהק אחד שבפרשה של תפילין אחר שכתב כל הפרשה נטשטש פ"א אחת ונמשך קו מן יו"ד שבפ"א למטה ונגע בגג שלמטה ורצה הסופר לסמוך על ספר סת"ם מהגאון מהרש"ק דמכשיר למחוק הקו ויסודו בנוי על דברי מג"א הללו והשבתי דקשה לסמוך עליו דבתשובות מהרלב"ח סימן א' מבואר בנמשך קו דק מן היו"ד של פ"א למטה באופן דנשאר חלל סתום בפ"א דהוי נשתנה ונפסדה צורת האות וכשגורר הקו זה הוי חק תוכות וצריך לגרור קצת מהאות או כולה ולכתוב אחרת בס"ת נמצא בתפילין אין לו תקנה דהוי שלא כסדרן ושם במהרלב"ח יש תשובה ארוכה למהרלב"ח ומהר"א צרפתי ולמהר"י ב"ח וכולם הסכימו בכעין זה או ביוד השין שנמשך קו דק ומחברם באופן שנשאר חלל סתום תוך האות דהוי נשתנה ונפסד צורת האות וצריך תיקון וכשגורר רק הנגיעה הוי חק תוכת וכפי הנראה שהגאון מהרש"ק לא ראה תשובה זאת ועיין בנוב"ת חלק א"ע סימן קי"ג הביא דעת הפר"ח ג"כ דגם בננעה בגוף האות ע"י תג לא מהני גרירה וחולק גם אמג"א הנ"ל ודעתו כדעת מהר"א צרפתי שבתשובת מהרלנ"ח ס"א אבל גם המג"א לא כתב שם רק בקוצו של יו"ד אבל לא היכי דנשאר ע"י הנגיעה חלל סתום תוך האות כמו בפ"א ושי"ן דבזה צורת האות נשתנה כמ"ש מהרלנ"ח ועיי"ש שוב מצאתי בהגהות הגאון רב"פ על א"ח סימן ל"ב נתעורר על המג"א בס"ק כ"ט וכתב שמהר"א צרפתי שבמהרלנ"ח חולק עליו גם הח"מ וטו"ז בא"ע סימן קכ"ה סט"ז חולקים עליו עיי"ש ומעתה אין לסמוך בזה על הספר סתם כיון דכל יסודו על מג"א בזה.
אמנם בנידון השאלה שע"י טישטוש נמשך רשימה מוהיו"ד למטה בפ"א ואינו שחור כגוף הפ"א יש סעד להקל מתשובות הנו"ב בא"ע סי' פ"ה דאם גוף האות משחיר יותר מן הטישטוש שנמשך אח"כ מחמת שנתלחלח במים או ע"י טפת דיו שנפל מ"מ כיון שגוף האות ניכר היטב שמשחיר יותר כשר במקום עיגון בגט דלא חשוב קילקול לגוף האות עיי"ש וא"כ הכא יש להתיר גם לכתחלה ע"י מחיקה דיש כמה צדדים להקל בלא"ה דקצת פוסקים ס"ל בגוף האות שנדבק יותר מהצורך דא"צ תיקון כלל וזה דעת קרית ספר הובא במהרלב"ח והרבה פוסקים ס"ל דאם נדבק אחר שנגמר האות בהכשר מותר לגרור ולא הוי כחק תוכת ובגט פשוט סימן קכ"ה ס"ק ל"א מחשיב זה לס"ס והכא יש לצרף דעת הנו"ב הנ"ל ג"כ כל שאינו שחור כגוף האות ל"ה קילקול האות מדינא וכיון דכל הדין דלגרר דבק חשוב חק תוכת בלא"ה אינו רק מדרבנן פסול לדעת הג"פ והבית מאיר בסימן קכ"ה ודאי נוכל לסמוך בדרבנן על כל הנהו לגרר הנגיעה ובפרט בתפילין דהוי דיעבד לעולם שלא להצריך גניזה לדבר שבקדושה כמבואר בח"מ וב"ש בא"ע סימן קכ"ה.
ועפי"ז נלע"ד באם נטשטש בחתימות אבי העדים מ"י קנוח שלא היה יבש כראוי או ע"י טפח דיו ומ"מ ניכר החתימה היטב מחמת שמשחיר יותר מן הטישטוש שעובר חוצה ותוכה לגרור הטישטוש וישאר החתימה דהנה הב"ש בסימן ק"ל סק"כ כתב דאם אירע חק תוכות בשם אבי העדים כשר במקום דחק ועיגון ובג"פ סימן זה סקח"י כתב להקל סתם בשם אבי העדים אפילו בלא דחק ועיגון וא"כ י"ל דגם הב"ש לא החמיר רק אם צריך לגרור מה שמשחיר כגוף האות אבל באינו משחיר כל כך וניכר החתימה היטב דהוה ככותב על נייר שחור דכשר כמ"ש הנו"ב וכיון שחק תוכות בכעין זה בלא"ה רק מדרבנן פסול כמ"ש הג"פ והב"מ וגם דעת כ"פ דאם נעשה בהכשר האות ואח"כ נתקלקל ע"י טפת דיו וכדומה לא חשוב חק תוכות ע"כ ודאי גם לכתחלה אפשר לסמוך בלא דחק ועיגון לגרור הטישטוש בחתימות אבי העדים.
סעי' י"ח נוהגין לערות השיטות עיין מ"ש בסמוך סעיף כ"ף.
סעי' כ"ף גט שנמצא קרוע ולענין אם נתקרע לשנים אם יש לפסלו משום שנים ושלשה ספרים צריך אני להרחיב הדיבור דהנה בפ"ב דגיטין דף כ"ף ע"ב הר"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת בעי ר"פ בין שטה לשטה ובין תיבה לתיבה מאי תיקו ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שתים ושלשה ספרים לא צריכה דמעורה פרש"י בד"ה אינה מגורשת דכיון דהנייר שלו לא נתן לה כלום דנמצאו אותיות פורחות באויר והרמב"ם פ"ח מה"ג הי"ד הר"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת שאין זה כריתות וכתב הה"מ בפרק המביא תניין ברייתא קרוב ללשון רבינו ויש שם בעיא על דין זה ומתבאר ממנה שאם כתב מקצתה גט במגלה אחת ומקצתה במגילה אחרת ונתנו לה שהוא פסול דספר אחד אמר רחמנא ולא שניים עכ"ל והרמב"ם השמיט הבעיא מהך דספר אחד וצריך טעמא ויותר תמוה דהטור בסימן קמ"ג סי"א כתב על הבעיא דבין שטה לשטה ובין תיבה לתיבה דאינה מגורשת והב"י תמה דהא עלתה בתיקו והנה בשירי קרבן עדה על הירושלמי בפ"ב דגיטין ד"ג ע"ב המה ג"כ על השמטות השני דינים ברמב"ם ותירץ מה דהשמיט דין דספר אחד א"ר דס"ל דהאי ספר צריך לספירת דברים וכ"כ בפירש המשנה וחכ"א מפני שאמר ספר ולא אמר הספר או בספר הנה התיר כל מה שאפשר הכתיבה מדבריו מבואר דחכמים דורשין ספר לרבוי אתי א"כ ליכא למדרש מינה מיעוטא דספר אחד אמר רחמנא עיי"ש ועל השמטת הבעיא לא תירץ כלום,
אמנם מה שנלע"ד דלכאורה לפ"ז תמוה טובא איך פריך הש"ס על ר"פ כל כך בפשיטות ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא כיון דאין זה דרשה פשיטה ולרמב"ם ודאי אינו א"כ מנ"ל דר"פ ס"ל כן ע"כ נלע"ד דבעיות ר"פ תליא בזה דלטעם שפרש"י בהנייר שלי דאינה מגורשת משום דאותיות פורחת באויר הוי דוקא בשייר כל הנייר אבל אם לא שייר רק בין תיבה לתיבה ובין שיטה לשיטה הרי נותן לה מקום האותיות אבל אם הטעם כמ"ש הרמב"ם דאין זה כריתות דכונתו כיון דשייר לו חלק בגט אין זה כריתות ה"נ י"ל בשייר בין תיבה לתיבה ובין שיטה לשיטה ובחידושי רשב"א מבואר להדיא דמשום דמשייר ליה בגוה קבעי ומשום כרות גיטה ועיין ברי"ף פ"ק דגיטין דף ט' אלא אמר רב אשי התם ה"ט משום דלאו כרות גיטא דפירש הרי"ף ג"כ משום דשייר לו זכות בגיטא עיי"ש וזה ספקו של רב פפא אמנם הנהו טעמי תליין בפלוגתת הבבלי וירושלמי דהנה במשנה דף י"ט פ"ב דגיטין ס"ל לר' יוסי דאין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על אוכלין וחכמים מכשירין ומפרש בגמרא שם דף כ"א ע"ב דריה"ג ס"ל מה ספר דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל ורבנן אי כתוב בספר כדקאמרת השתא דכתוב ספר לספירת דברים הוא דקאתי פרש"י אי כתוב בספר משמע יכתוב בקלף וכו' אמנם בירושלמי אמר דלרבנן מה ספר שהוא בתלוש וכו' ומבואר שם בשירי ק"ע דלירושלמי ס"ל דגם לרבנן ספר מיעוטא דצריך דוקא דומיא דספר ה"נ ממילא אימעט שניים שלשה ספרים אבל לבבלי דספר רק לספירת דברים אינו למעט כלל דצריך דומיא דספר או רק ספר אחד עיי"ש והנה הנהו תרי טעמי הנ"ל תליין בזה נ"ב דאם דרשינן ספר לומר דצריך לכתוב בספר ממילא כשמשייר הנייר כולו לעצמו דאותיות פורחת באויר אין כאן כתיבה על הספר שלה ורחמנא אמר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה שיכתוב על הספר ויתן לה האותיות עם הספר אבל אם ספר אינו לומר דצריך ספר רק אתי לספירת דברים מדלא כתיב בספר א"ב אין קפידא במה דאותיות פורחת באויר דתורה לא אמרה שיתן לה הספר כלל דלא קאי רק על ספירת דברים ולפ"ז צ"ל מה דאינה מגורשת כשאומר והנייר שלי דאין זה כריתות כיון דשייר לנפשו הוי שותף עמה בגט ונסתפק ר"פ בפלוגתת ירושלמי ובבלי וע"כ פריך שפיר ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא דממ"נ א"א להכשיר דאם תמצי לומר דס"ל כבבלי דספר רק לספירת דברים אתי עכצ"ל הטעם משום דאין זה כריתות כהרמב"ם ממילא ה"ה בשייר לעצמו בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה אינו כריתות ואם ת"ל כירושלמי דספר מיעוטא וצריך לכתוב בספר וטעמא בנייר שלי דאינה מגורשת משום דאותיות פורחת באויר דזה לא שייך בשייר בין תיבות ושיטות הא לטעם זה בלא"ה אינה מגורשת דספר אחד אמר רחמנא וא"כ לפי מה דקאמר בבבלי דרבנן ס"ל ספר אתי לספירת דברים לבד ממילא לא דרשינן למענו שנים ושלשה ספרים ועכצ"ל טעמא בנייר שלו דאינה מגורשת משום דאין זה כריתות וכדפשיטא לו לרב אשי ג"כ בפ"ק דגיטין דף טי"ת ממילא איפשטא בעיא דר"פ ובם בשייר בין תיבה לתיבה ובין שיטה לשיטה אין זה כרות גיטא ואף דאמר כאן תיקו מ"מ אפשר למפשטה ממקום אחר וכאשר העלה והביא בידו היד מלאכי מדברי תוספת בע"ז פ"ח דף ס"ח ע"א ד"ה תיקן ומדברי הרמב"ן ורשב"א וריטב"א עיי"ש וע"כ בכונה כתב הרמב"ם הטעם דאין זה כריתות דממילא תו אין לחלק אם אמר והנייר שלי או בין תיבה לתיבה ובין שיטה לשיטה דמ"מ כיון דיש שיור לעצמו אין זה כריתות ויפה כתב הטור דגם בזה אינה מגורשת ולפ"ז אם נתקרע לשני קרעים אין חשש משום ספר אחד.
אמנם דעת הסוברים לעיל סעיף ח"י דצריך לערות השיטין עכצ"ל דס"ל להלכה דדרשינן ספר אחד אמר רחמנא כמ"ש הב"ח בסימן ק"ל דזה טעם של פוסקים הללו ובאמת דבריהם תמוהין לכאורה כמו שתמה הב"ח שם וכאן בסימן זה מגמרא הנ"ל דפריך ותיפוק ליה דספר אחד א"ר ומשני ל"צ דמעורה הרי ס"ד דלא מיירי במעורה ומשני ל"צ דמעורה משמע דבלא"ה א"צ להיות מעורה אמנם לפי הדרך שכתבנו יש לתרץ דבריהם ג"כ דזה אם צריך מעורה להיות ספר אחד י"ל דתליא במשמעות הדרש של לשון ספר דאם כהירושלמי הנ"ל דגם לרבנן דרשי ספר על הקלף דהוי ככתוב בספר א"כ נהי דספר אחד אמר רחמנא מ"מ אף שאין השיטות מעורות מ"מ הרי הקלף אחד מספר אחד הוא אמנם לבבלי דלרבנן ספר לספירת דברים אתי מדלא כתיב בספר ולא קאי על הקלף וס"ל להנך פוסקים דמ"מ משמע ג"כ ספר אחד וכמ"ש תוס' בפ"ב דגיטין דף כ"ף ע"ב בד"ה ספר אחד אלא דליכא למימר דקאי שלא יהא בשני קלפים דהא לא כתוב בספר ולא קאי רק על ספירת דברים ועכצ"ל דצריך שהספירת דברים יהיו אחד דהיינו לערות השיטות דהיינו הכתב שהוא ספירות דברים אחד וע"כ לפי הבעיא דרב פפא דרצה לומר דטעם האומר הנייר שלי אינה מגורשת משום דאותיות פורחת באויר וע"כ יש להכשיר באומר בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה דמקום האותיות נותן לה וא"כ עכצ"ל דספר דאמר רחמנא היינו על הקלף דאל"כ ל"ל הטעם דאותיות פורחת באויר א"כ א"ל לערות השיטין דספר היינו הקלף והוא אחד ומצרפן לשיטות והוי ספר אחד ומשני ל"ל דמעורה אף דא"צ אלא שנעשה כך וא"כ לדידן דדרשינן ספר לספירת דברים ולא על הקלף מ"מ הדברים גופייהו צריכים שיהיו נקראים ספר אחד ע"כ צריך לערות השיטין
ולטעם שכתבו שלא יוכל לזייף בין השיטין אם כתבו בעל אין חשש לפמ"ש בח"מ לעיל סימן ק"כ ס"ק ט"ז וגם להב"ש שם עכ"פ בתורף פסול משנים רק עתה אין הבעל כותב כדלעיל סי' קכ"ג ס"א בהג"ה יש חשש זייף וא"ש ל"צ דמעורה דמדין הש"ס אפשר אינו מעורה כשבעל כותב וא"ש כמי הך דשייר מקצת הגט וכתב בדף השני דכשכתבו הבעל אם האשה תזייף יהא ניכר שאינו כתב סופר אחד והנה כאן אינו מבואר בפירש שצריך דוקא להיות למד בכל שיטה רק שצריך להמשיך ראש למד לשירה שלמעלה וי"ל דהיינו אם ממילא יש למד יש להמשיך מהיות טוב אלא דהסופרים נזהרין שיהא למד בכל שיטה כדי להמשיך ומשום דלשון נוהגין לערות משמע דצריך דוקא לערות אבל בסדר הגט אות צ"ד לא כתב רק דיש למשוך הלמד ומאות צ"ב משמע נמי דאין למשוך שום אות רק משום אופנים שכתב שם ולא הזכיר דיש למשוך כדי שיארע למד בכל שיטה ומצאתי בישע"ק כאן דעתו נוטה גם כן כמ"ש ולפ"ז י"ל דגם בזמן הש"ס נהגו כך והוצרך לומר ל"ל דמעורה משום דאפשר שיזדמן שלא יהא מעורה כשלא נזדמן אות למד באיזה שיטה ופ"א נשלח גט מאמעריקא ולא היה למד בשיטה שביעית ורצה רב אחד לדחות נתינת הגט דחשש כיון שלא כתב המסדר טעה על שלא היה מעורה כראה שאינו בקי ויש לחוש לשאר פסול כמ"ש בסימן קמ"א ס"ל ונשאלתי על זה והשבתי לפמ"ש בח"ס א"ע ח"ב להוכיח מתשובת הריב"ש דאין לחוש רק אם נכשל במ"ש בסידור הגט עיי"ש סימן כ"ד ולפמ"ש לא נתבאר בסידור הגט שיכוין דוקא שיהא למד בכל שיטה א"כ לא נכשל במ"ש בסה"ג ולא עלה ע"ד שיהא בזה שום חשש שצריך להודיע.