אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק ב הלכות גיטין › סימן קכד

ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות גיטין · סימן קכד

סימן קכג

סעי' א' גט שכתבו על איסורי הנאה כשר עמ"ש לעיל סימן ק"כ ס"ב דלהרשב"א שכתב בר"פ לולב הגזול דאיסורי הנאה חשוב שלכם דיש לו בעלים ומ"מ כתב בתשובה סימן תר"ב דאיסור הנאה אי אפשר לאחר לזכות בו א"כ לא משכחת האי דינא רק בנכתב על איסור הנאה של הבעל דאם נכתב על של הסופר א"א להבעל לזכות בו ואנן ונתן בעינן שיתן משלו אמנם לכאורה יש לסתור זה דלרשב"א בחידושיו שם עכצ"ל דבאיסור הנאה יש זכיה למיחשב שלו ממש דהא קאי שם על אשרה דעכו"ם שזכה בה ישראל דחשוב לכם אלא דאינו יוצא משום דאין לו ביטול וכתותיה מיכתת שעוריה הרי אף דהוא איסור הנאה זוכה בה למיחשב שלו ולכם ממש אמנם כד דייקינן א"ש דאיך יפרנס הרשב"א בתשובה הך דע"ז של נכרי כיון שזכה בה ישראל דאין לו ביטול דאיך יזכה בה הא אין זכיה באיסור הנאה וראיה זה הביא הריב"ש בתשובה סימן ס"א דיש זכיה באיסור הנאה מדאמרינן בע"ז מכי אגבה קניה אמנם לרשב"א צ"ל כיון דע"ז של נכרי יש לו ביטול וכ"ז שלא זכה בו הישראל חשוב ממון כיון דיש ביטול לאיסורו א"כ קנינו ואיסורו באין כאחד ביד ישראל ואח"כ מצאתי כן בישע"ק א"ח סימן תרמ"ט סק"ד הביא כן בשם הר"ן:

והנה כבר צווחו על דברי רשב"א בחידושיו ר"פ לולב הגזול דכתב דאיסורי הנאה חשוב שלכם ולולא הטעם דמיכתת שיעוריה היה יוצא בה דדבריו סותרים למ"ש בתשובה סימן תשמ"ז באוסר נכסיו על עצמו דאינו יוצא בלולבו דלא חשוב לכם כיון דאסור בהנאה ובנדרים דף פ"ה כתב הרשב"א והובא בר"ן שם גבי אמר קונם כהנים ולוים נהנים לי דיטלו בע"כ כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתו למסרי עלייהו שויא עפרא בעלמא וכתב שם הר"ן דאפקריה לההיא טובת הנאה שיש לו בה ומהא שמעינן שהאסור הנאת פירות על עצמו יכולין אחרים ליטול אותן בע"כ וכתבתי לישב לפמ"ש המהרש"א בביצה דף ל"ח דאיסור בעלים מפקרי להו והובא בפרמ"ג ביו"ד סימן ק"ט וכן ממש דברי הר"ן הללו מטעם דאפקריה אמנם לדעת הריב"ש דאיסור הנאה הוי של בעלים רק חשוב אינו ברשותו וכן דעת הרשב"א וכמ"ש הקצו"ח סימן ת"ה ודבר שאינו ברשותו לא מהני בו הפקר ממילא גם איסור הנאה אינו יכול להפקיר וכמ"ש הקצו"ח ג"כ שם וזה מוכרח מחמץ לאח"ז איסורו דאינו ברשותו לבטלו אמנם תינח אם נאסר עליו מדין תורה או מדרבנן אבל אם בעצמו אסר עליו שפיר אמרינן בשעה שאסר אפקריה ובאין כאחד איסורו עם הפקרו וע"כ באמר קונם כהנים ולוים נהנים לי אז אפקריה לטובת הנאה שבתרומה וכן באסר נכסיו על עצמו בקונם וע"כ הוי הפקר ויכולים אחרים ליטול בעל כרחו משא"כ בשאר איסור דאסרה תורה או חכז"ל כיון דאינו ברשותו ממילא תו אין בכחו להפקיר ממילא נשאר של בעלים וחשוב לכם:

עוד י"ל בישוב הדברים לפמ"ש הב"ח בתשובה דהפקר מהני בדבר שאינו ברשותו וא"כ קשה למה לא מהני ביטול בחמץ לאח"ז איסורו דהרי ביטול מטעם הפקר והרי החמץ אף דאסור חשוב של בעלים רק דאינו ברשותם אמנם מבואר בדברי הב"ח שם הטעם משום דהפקר כנדר דמהני באינו ברשותו ולפ"ז תינח בדבר המותר בהנאה לישראל אחר רק על הבעלים אסור או אינו ברשותו מצד נדר דהפקר בין לעניים בין לעשירים כמ"ש הר"ן בפ"ק דנדרים ד"ז בבעיא דיש יד לצדקה אבל באיסור הנאה לכל העולם וכמו דלדידיה לא חזי כן גם לכל ישראל א"כ מה נדר שייך בו וכי משום דחזי לעכו"ם יהא כנדר וע"כ בשאר איסור הנאה דלכל העולם נאסר לא מהני הפקרו ונשאר של בעלים אבל באוסר נכסיו על עצמו דשרי לאחריני שפיר אמרינן כיון דתו לא חזי ליה מפקר להו ומהני מצד נדר אף דאינו ברשותו וגבי קונם כהנים ולוים נהנים לי דאמרינן דמפקר לטובת הנאה שיש לו בתרומה כיון דחזי לכהנים שייך בו הפקר וגם הטובת הנאה חזי לאחריני אלא לדידיה לית בו שום טובת הנאה וודאי מפקרי:

והנה לכאורה ל"ל בישוב דברי הרשב"א כמ"ש דהא ס"ל בנדרים שם דאם אתשיל על נדרו מחויבים להחזיר לו ואם איתא דס"ל דמפקירו משום דלא חזי לו מה אהני שאלתו לענין ההפקר אלא באמת הר"ן תמה עליו בזה וז"ל לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואף ע"פ שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר עיי"ש וצ"ל דרשב"א ס"ל כיון דלא הפקירו להדיא אלא מכללא דנדרו שמעינן לה וכיון דאתשיל על נדרו ועוקרו למפרע דעושהו לנדר בטעות ממילא חשוב גם כן הפקר בטעות ויותר נלע"ד דבזה פליגי רשב"א ור"ן בשני התירוצים הנ"ל שכתבתי דהרשב"א ס"ל כיון דאסור בהנאה אינו ברשותו ולא מהני הפקר רק מטעם נדר וממילא מהני שאלה ולעקור הכל משא"כ בשאר הפקר דמהני בלא טעם נדר ג"כ ע"כ לא מצינו שאלה בהפקר דעלמא והר"ן ס"ל דבלאו טעם נדר מהני הפקרו דבא כאחד עם איסורו וזהו שדייק הר"ן לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכו':

ועכ"פ לפ"ז יצא לנו מדברי הרשב"א ור"ן בנדרים דף פ"ה ומדברי הרשב"א בתשובה סימן תשמ"ז דאם אסר בקונם על עצמו מנכסיו לא חשוב שלו כלל ממילא אם נכתב גט על דבר שאסר בהנאה על עצמו אינו יכול לגרש בו דאינו שלו ואנן ונתן בעינין שיהא שלו כדלעיל סימן ק"כ ס"ב והך דכתבו על איסורי הנאה דכשר היינו דבר שאסרה תורה או חכז"ל דזה חשוב שלו ונתן קרינן בו ואף דלית בו זכיה לדברי הרשב"א בתשובה מ"מ לא אכפת לן בזכיית האשה דהא מגרשה בע"כ אלא דצריך שיהא של הבעל דבא לידו קודם שנאסר דאם בא לידו אחר שנאסר אינו יכול לזכות בו וכמ"ש לעיל:

סעי' ב' כותבין הגט על דבר שיכול להזדייף והוא שיתננו לה בעדי מסירה עיין בב"י ובח"מ ובב"ש נדחקו מאד לשיטת הרמב"ם דעדי חתימה לבד נמי כרתי א"כ למה אם העדי חתימה לפנינו ואומרים שלא נזדייף לא מהני והנה בש"ס דגיטין דף כ"ב אספקא דוחכמים מכשירין על דבר שיכול להזדייף מאן חכמים אר"א ר"א הוא דאמר ע"מ כרתי ערש"י אבל לר"מ דאמר לא בעינן ע"מ איכא למיחש לזיופא דמאן דסמיך אע"ח אשה הבאה להנשא בגט אינה מביאה לפנינו עדים החתומים אם יש מכירים בחתימתן ואם יש תנאה וזייפתיה ליכא דידע עכ"ל והנה בגט פשוט סימן זה סק"ו תמה לפ"ז על הש"ס דא"כ דלר"מ אית ליה תקנתא כשיבואו ע"ח ויעידו דלא זייפתיה א"כ אמאי דחיק בגמרא לאוקמוה דחכמים מכשינין אתו כר"א נימא דמתניתין בין לר"א ובין לר"מ ולר"מ יבואו ע"ח ויעידו ולר"א ע"מ עוד הקשה שם אמאי דאיתא בגיטין דף כ"ף ע"ב בעי רמב"ח הוי מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב עליו מהו ופריך ותיפוק ליה דכתב שיכול להזדייף וכן נמי מתניתין דכותב ע"י העבד לא אשכחו לה פתרי רק בכתיבת קעקע או בע"מ ולוקמוה בע"ח באים לפנינו ומעידים שלא נזדייף ועכצ"ל דלא מהני אף כשעדי חתימה באים לפנינו וכמ"ש הרמב"ם בע"ד מגירושין דכשנכתב על דבר שיכול להזדייף צריך דוקא ע"מ אף דס"ל בגט דעלמא כדעת רבו הרי"ף דע"ח כרתי כמ"ש בפ"א מגירושין אלא דהקשה מ"ט באמת לא סגי כשע"ח באים לפנינו להעיד דלא נזדייף:

ונלע"ד בטעם הרמב"ם דאזיל לשיטתו דס"ל כל עדות שבשטר פסול מן התורה דהוה מפ"כ רק מתק"ח הכשירוהו ועיין בש"ך חו"מ סימן כ"ח והנה כל התקנה הוא משום שמא ימותו ע"מ או ילכו למדה"י לפיכך התקין ר"ג שיהיו עדים חותמין והנה מבואר בראב"ד שעל הרי"ף בפרק המגרש דמן התורה אין ע"ח כרתי לבד רק מתק"ח שמא ימותו העדים התקינו שיהא די בע"ח לבד וכן כתב המרנניתא טבא הובא בבית מאיר סימן קל"ג דלר"מ ע"ח מן התורה אבל לר"א רק מדרבנן משום דהוי מפ"כ לרמב"ם עיי"ש והנה כ"ז אי בע"ח לא צריך שיבואו לפנינו רק בהיכר חתימתן די שפיר הועיל בתקנתן אבל בדבר המזדייף דצריך שיבואו הע"ח לפנינו א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן א"כ נשאר על ד"ת דהוי מפ"כ ולא היה עדים על הגט בשעת מסירה וגם נמסר בלא עדים על כן אף דעתה באים לפנינו ומעידים דלא נזדייף מ"מ מה אהני דלא הוה עדים בגט לא בשעת מסירה לא ע"ח ולא ע"מ ולא בשעת חתימה דהוי מפ"כ:

אמנם לפמ"ש הרמב"ן בפרק המגרש בדעת הרי"ף דע"ח הוי מן התורה ול"ל ה"ט נלע"ד לפמ"ש הרי"ף ביבמות פ"ד אחין וז"ל ומסתברא לן כי אמרינן רחמנא אמר מפיהם ולא מפ"כ דלא הוה לה עדות שבכתב עדות ה"מ היכי דאיתא לשטרא תותי ידא דסהדי דכמה דלא נפקא לה סהדותא מתותי ידיהון דסהדי כמה דלא מסהדי עד השתא דמאי דהא אי בעי כבשי לה לשטרא ולא מסהדי הלכך אי מדכרי לה לסהדותא ומסהדי בה בע"פ הוי עדות ואי לא לא הוי עדות אבל שטרא דנפק מתותי ידי דבעל דין לא אמרינן בו מפיהם ולא מפ"כ הוא דהא מעידנא דחתומו בשטרא ויהביה למריה לא יכלו למהדר בהו והוי להו כמי שנחקרה עדותן בב"ד דארשב"ל עדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד הלכך מפיהם קרינן בו ולא מפ"כ ומה"ט מקיימינן לשטרא בחתימות ידי דסהדי ולא אכפת לן אי מדכרי לסהדותא ועוד הרי מקרא מלא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים למימרא דכי הנ' עדות מעלייתא הוא ומפיהם הוא ולא מפ"כ עכ"ל ולפ"ז אומר אני דתינח בנכתב על דבר שאינו מזדייף דלא צריך תו להעדי חתימה עצמן ולא יכלו למהדר בהו אבל בנכתב על מה שיוכל להזדייף דכל זמן דלא אתו הע"ח בעצמן כשליכא ע"מ אין בו מועיל דמי יודע מה היה כתוב בו ונזדייף ויכלו למכבש עדותן ולא להעיד שלא נזדייף א"כ תו ל"ה כנחקרה עדותן בב"ד משעת חתימה וממילא הוה מפ"כ כמי שלא יצא מת"י העדים עדיין כלל א"כ ליכא על הגט עדים וגם בע"מ לא נמסר הדר דינא אף דעתה יעידו שלא נזדייף מה אהני כיון דנמסר גט בלא עדים לא ע"ח דהוי מפ"כ ולא נ"א ושם בשטר קדושין בשעת מסירה היה ת"י האשה והוי מפיהם רק אח"כ נותנין ליד העדים ע"כ היה כשר לענין גוף הקדושין רק לראיה על הזמן אינו חשוב מפיהם כיון דלא חזי להניחו ביד האשה וצריך ע"כ להחזירו לעדים משום הזמן עיי"ש בנמ"י בשם הרמב"ן בספר הזכות משא"כ הכא דאף כשהוא ביד האשה אינו כלום בלא הע"ח שהעידו בעצמם דלא נזדייף מכפי שמסרוהו לבעל א"כ מעיקרא הוי מפ"כ וליכא עדים כלל על הגט ועכצ"ל שם כן כמ"ש דאל"כ תקשי שם אף דמדכרי הזמן בלא מה דחזי בשטר מה מועיל להרי"ף כיון דלא נפק מתותי ידי סהדי והוי מפ"כ הוי שטר קדושין בלא עדים רק כשנמסר בע"מ א"ש אבל לפמ"ש בלא"ה א"ש דבאמת השטר קדושין בא ליד האשה וראוי להניחו בידו לענין גוף הקדושין הכתוב בו והוי מפיהם ומקודשת רק משום הזמן אינו ראוי להניחו בידה דלמא מחקה לו וצריך להחזירו לעדים א"כ מעולם לא העידו על הזמן עדיין וע"כ לא הוה שטר ראיה על הזמן וגם אם נאמר דמיירי שם בנמסר לפני עדים מ"מ בלא ע"ח אינו רק שטר מקנה ולא שטר ראיה וכמ"ש הפוסקים כאן דלא קי"ל כר"א דע"מ כרתי רק בשטר מקנה וגיטין אבל לא בשטר ראיה ואכ"מ:

ולפ"ז יתישב ג"כ פרש"י הנ"ל דכונתו כך דבשלמא אי הוה אמינא מאן דסמך על ע"ח בכל מקום היינו כשיבואו בעצמם ויעידו א"כ ע"כ מה דאמרה רחמנא וכתב דלר"מ היינו וחתם גזה"כ דמהני כה"ג אבל לפי דמאן דסמך אע"ח א"צ שיבואו בעצמם רק די בהיכר חתימתם א"כ אמרינן כסברת הרי"ף לפיכך ל"ה מפ"כ כיון דכבר יצאה חתימתם מתחת יד העדים ואין אנו צריכים תו לדדהו הוי כנחקרה עדותן בב"ד וע"כ כאן דכתב על דבר המזדייף דיש לחוש לזיופא וא"א להתיר בשום אופן בלא עדים גופייהו א"כ אי בעי כבשו לסהדותם והוי מפ"כ וממילא גם כשיבואו בעצמם ויעידו לא מהני כיון דכבר נמסר בידה והוי כנמסר בלא ע"מ ובלא ע"ח וכמ"ש.

ולא דמי להיכי דאין כתב העדים יוצא ממקום אחר דמהני הקיום ע"י הע"ח עצמם דשם באפשרי לקיים חתמתן ע"י אחריני כשימצא מכירים רק אנן השתא לא משכחינן אחריני אבל בדבר המזדייף לא משכחת בשום אופן בלא עדים גופייהו ועוד דגם שם דעת הרמב"ם בפ"ח מהלכות עדות דכשמקיימין השטר ע"י הע"ח עצמן צריך שיזכרו גוף הלואה בע"פ ולפמ"ש י"ל דזה טעם הדבר דבשלמא כשמקיימין שלא על פיהם מיד שיצא השטר בחתימתן מתחת ידי העדים הוה כנחקרה עדותן בב"ד דהא לא צריך תו לע"ח דאף שירצו לסתור השטר לא מהימנו דאין להם מגו אבל כשאין כת"י יוצא ממקום אחר דיש להם מגו שלא לקיים השטר ואי בעי כבשו לסהדותם ע"כ אף דיצא השטר מת"י העדים הוה כאילו לא יצא ועדיין לא נחקרה עדותן והוי מפ"כ וזה שכתב ברמב"ם דהוה כחחשם וע"כ הוכרח הרמב"ם שם לומר דכשכת"י יוצא ממקום אחר אינם נאמנים לומר שאינם זוכרים העדות ומש"ה מקיימין כל השטרות ואין אנו צריכין להביא העדים עצמן ולשאול אותם אם זוכרים דאפילו יאמרו שאין זוכרים אין שמעים להם הואיל ואפשר לקיים שלא מפיהם עיי"ש דהיינו דאם היו נאמנים ולעולם היה צריך לשאול אותם אם זוכרים א"כ הוי כלא נחקרה עדותן עדיין והיה מפ"כ כשאינם זוכרים רק מחמת דאינם נאמנים הוה כבר כנחקרה עדותן ואפילו באמת אינן זוכרים כשר ומתורץ בזה קושיות התומים בסימן כ"ח ס"ק ט"ז לרמב"ם כשמתו העדים למה כשר השטר הא אין זוכרים בברור עיי"ש ודו"ק אלא דהכא בלא"ה א"ש וכמ"ש:

ועוד דלהחולקים על הרמב"ם כל עדות שבשטר כשר מן התורה וא"צ לקיים כלל מן התורה דלא חציף אינש לזייף כדאיתא פרק קמא דגיטין דף ג' א"כ אף כשאין כת"י יוצא ממקום אחר מן התורה הוה כנחקרה עדותן ול"ה מפ"כ רק רבנן אצרכו קיום והם אמרו דא"צ לזכור עדותם אבל בנכתב על דבר המזדייף אף בזה מן התירה צריך לדעת שלא זייף דרק חתימות לא חציף לזייף אבל כשכבר יש לו חתימות עדים באמת יכול לזייף בגוף השטר והגט מה דבעי:

עוד י"ל טעם למה לא מהני בדבר המזדייף כשבאו ע"ח בעצמן ומעידים שלא נזדייף דהנה כבר הקשה הנמ"י בסנהדרין פאד"מ והפ"י בגיטין דף י"ז ודף פ' ובכמה דוכתי דגט שאין בו זמן לפסל משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ואף כשיש בו זמן יכולים לומר אחרוהו וכתביהו ובקצו"ח סימן למ"ד כתב משום דבשעת חתימה כנחקרה עדותן בב"ד הוי כאומרים היום דא"צ שום דו"ח יותר עיי"ש והנה בדבר המזדייף גרע יותר דאף שנכתב בו שלא אחרוהו מ"מ כיון דאפשר להזדייף יכולים הע"ח לומר דנזדייף והנה כבר כתבתי לעיל עפ"י שיטת הרי"ף בפרק ד"א דל"ה כנחקרה עדותם רק כשיצא השטר מתחת ידי העדים אחר שחתמו ולית להו מגו דאי בעו כבשו לסהדותייהו וא"כ הכא דאם אין העדים החתומים באים לפנינו להעיד שלא נזדייף כלל וחתמו על כל הכתוב בו לא מהני ואי בעי כבשו לסהדותם א"כ לא הוי כנחקרה לסהדותם בשעת חתימה א"כ אף את"ל דמ"מ אינו פסול משום מפ"כ מחמת שנעשה מדעת המתחייב כהרז"ה ביבמות שם או דבשטר לא צריך מפיהם כדעת הרמב"ן או כר"ת דהיכי דראוי להגיד בפה כשר מפ"כ מ"מ לכ"ע י"ל סברת הרי"ף דכ"ז דאי בעי כבשו לסהדותם לא הוי כנחקרה עדותם בב"ד א"כ ל"ה כאומר היום וליכא בו דרישה וחקירה ואין כאן עדות כלל עד השתא דבאין לב"ד ואומרים שלא נזדייף וכבר מונח תחת יד האשה ואנן בגט צריכין שבעת מסירה יהא בעדים לר"א בע"מ ולר"מ בע"ח הכשרים:

אלא דלכאורה יש לסתור זה דכמו דע"מ לא הגידו דבר רק ראו ועדיין אינם בהזמה עד שיגידו בב"ד בדו"ח ה"נ בע"ח אף דל"ה כאומר היום מ"מ הוה כראו העדות ולא הגידו ועתה כשמעידים שלא נזדייף מעידים דבזמנו נכתב וכשר ועיין נו"ב קמא בחלק א"ע סימן פ"ח דגם קושיות האחרונים הנ"ל תירץ דכיון דאין מזימין העדים רק בפניהם ואז יכולים לשאול אותם אם חתמוהו בזמנו שפיר יהיה עדות שאילה"ז עיי"ש אבל מ"ש לפני זה אתי שפיר יותר דכיון דהוה מפ"כ אין כאן עדות כלל ובאמת לא ראו מסירת הגט כלל תדע דאם ראו שהבעל כתב הגט או צוה לסופר לכתוב ולקחו לידו ותו לא ראו המסירה והעידו אח"כ בב"ד על זה הכי יעלה על דעת דמהני ועל כרחך לא מהני אלא כשחתמו ומסר לה גט חתום דזה הוי כמעידין על המסירה אם לא חשוב מפי כתבם אבל בטעם דהוי בלא דו"ח ואי אילה"ז עדיין לא א"ש ומצאתי אחר שנדפס ובא לידי ספר זכרון שמואל ממורי דכתב ג"כ דטעמא משום שאי אתה יכול להזימה אמנם י"ל דודאי בעלמא עדי מסירה כן הטכסיס הכשרו דבראיה תליא מלתא דהא מותרת להנשא אף שלא יבואו לב"ד להעיד מ"מ מותרת בעצמה רק משום דלא מהימנא לאחריני צריכי ראיה אבל עדי חתימה ע"כ אין טכסיס הכשרן בראיה לבד דהא המסירה אין רואין כלל וכל עדותן שמעידין שבעל אמר לפניהן כמו שכתוב בגט וכמבואר בב"ש סימן ק"ל וא"כ הרי אם ראו ושמעו מפי הבעל שצוה לסופר ונכתב כן לפניהן מ"מ חם לא חתמו בגט אין כאן שום עדות וע"כ הכשרן רק ע"י החתימה דחתימתן הוא הגדתן שהם עדים בדבר וא"כ צריך שיהא עדות שאי אתה יכול להזימה בשעת חתימה דאל"כ אין כאן הגדת עדות כנלע"ד ואף דנסתר מחמתו דברי הנו"ב ואי"ה בסימן קכ"ח יבואר עוד דאחרונים סתרו דברי הנו"ב ועיין בהו"ג דף פ' ובסימן זה:

עוד י"ל לפי מה דמסיק הרי"ף שם בפד"א הבאתי לשונו לעיל דמדכתיב וכתוב בספר וחתום עכצ"ל דעדות שבשטר כשר ולא הוה מפ"כ לפ"ז אומר אני דמה דמכשרי הרי"ף וסייעתיה גט בע"ח לבד גם לר"א אף דוכתב היינו כתיבה ואין הוכחה להכשיר ע"ח רק ילפינן משם דגילה לנו הנביא וכתוב בספר וחתום דע"ח מהני ולא חשוב מפ"כ וא"כ דון מנה דדוקא אם על דבר שאינו מזדייף כתב דראוי לעמוד ימים רבים בזה חידש לנו הנביא דנסמוך על עדי חתימה דלא ליהוי מפ"כ ואולי מטעם זה גופא דתורה דרכיה דרכי נעם כדי שיהא ראוי לעמוד ימים רבים הכשירה תורה ע"ח דדלמא ימותו ע"מ או ילכו למדה"י והרי הטעם מפורש בצידו למען יעמוד ימים רבים ומזה נוכל למילף גם לגיטין וקדושין דכיון דכשר ולא חשוב מפ"כ ל"צ לע"מ אבל בכותב על דבר המזדייף דע"כ צריך שיבואו הע"ח עצמם להעיד שלא נזדייף ואם ילכו או ימותו או ישכחו לא הועילו כלום ואינו ראוי לעמוד ימים רבים א"כ לא דמי לקרא דירמיה ואין לך בו אלא חדישו וכמו שטרי ראיה דקי"ל כר"א דבגמרא בסמוך שם דאינו כשר על דבר המזדייף משום דאינו ראוי לעמוד ימים רבים כן בשטרי מקנה וגיטין וקדושין אין להכשיר רק בע"מ דבזה א"צ למילף מקרא דירמיה אבל בע"ח לבד אין לנו רק מהאי קרא דוכתוב בספר וחתום למען יעמוד ימים רבים ואין לך בו אלא חדושו כשראוי לעמוד בלא העדאת ע"ח בעצמם אבל בלא"ה הדר דינא דהוי מפ"כ וכיון שנמסר בלא עדים הוי גט בלא עדים כלל ע"כ גם כשיביאו אח"כ ויעידו שלא נזדייף מה יועיל כיון שנמסר גט בלא ע"ח ובלא ע"מ כיון דאין הע"ח כשרים מצד חתימה עצמה:

ולפ"ז מתורץ ג"כ מה שהקשו על הרי"ף והובא בספר גט פשוט שם על וה"מ בגיטין אבל בשטרות בעינן כתב שאינו יכול להזדייף כדכתיבנא לעיל וכוונת דבריו משום דבפ"ק אמרינן גבי שטרא פרסאה דצריך כתב שאינו יכול להזדייף וע"כ הקשו לפי רוב הפוסקים דגרסו בהרי"ף בפרק המגרש דהלכתא כר"א דע"מ כרתי רק בגיטין ולא בשטרות וא"כ אמאי איצטריך לדקדק בכאן פ"ב דגיטין דבשאר שטרות לא מכשירינן דבר המזדייף והלא אפילו בגיטין לא מהני דבר המזדייף אלא דוקא ע"י ע"מ אבל ע"י ע"ח לא מהני מידי דחיישינן לזיוף וכיון שכן בשאר שטרות דע"ח כרתי מלתא דפשיטא דדבר המזדייף ל"מ מידי עיי"ש ולפמ"ש א"ש דתינח אחר שכבר הכריח להלכה דבשאר שטרות פסול בכתב על דבר המזדייף דקרא דוקא קאמר למען יעמדו ימים רבים א"כ גם בגיטין לא כשר ע"ח רק בדדמי לשאר שטרות דאינו יכול להזדייף אז לא חשוב מפ"כ דילפינן מקרא דוכתוב בספר וחתום אבל כשלא נכריח דהלכה בשאר שטרות דפסול על דבר המזדייף א"כ קרא דלמען יעמדו ימים רבים לאו דוקא כדקאמר הגמרא לר"י שם ממילא נאמר דע"ח לבד כשר גם בגיטין בכתב על דבר המזדייף כשיעידו שלא נעשה בו זיוף דילפינן משאר שטרות דלא הוי מפי כתבם וא"כ נהי דקאמר דבשאר שטרות אין הלכה כר"א וצריך דוקא ע"ח משום דכתיב וכתוב בספר וחתום ובגיטין לא כתיב וחתום רק וכתב מ"מ שפיר יועיל על דבר המזדייף ג"כ בע"ח כשיעידו שלא נזדייף וע"כ הוכרח הרי"ף להוכיח דבשאר שטרות פסול כשכתב ע"ד המזדייף מפ"ק וע"כ ממילא נצמח לנו מזה דגם בגיטין לא כשר ע"ח לבד רק באינו מזדייף:

אלא דבזה הדרך לא נתיישב רק לדידן דקי"ל כר"א לא מהני ע"ח על דבר המזדייף אף כשיבואו לפנינו אבל לרמ"א דל"צ למילף מקרא דירמיה דגם בגט וכתב היינו וחתום א"כ למה לא מהני כשו"ח לפנינו וצ"ל לר"מ משום דצריך מוכח מתוכו כמ"ש תוס' ולפ"ז ממילא גם בשטרות אם נאמר דרק ע"ח כרתי צריך מוכח מתוכו ופסול דבר המזדייף והיה יכול הרי"ף למילף מגמרא זאת דמוקו כר"א ולא כר"מ וכשע"ח באים ומעידים אלא דשטרי תירוצים לא ננעלו בזה דהרי גם לפוסקים דלא ס"ל דלר"מ צריך מוכח מתוכו מ"מ תרצו מה דלא מוקים כר"מ וע"כ מזה לא הוכיח הרי"ף ודו"ק:

שם ס"ב ועל קרן הפרה ומוסר לה העבד והפרה ובגיטין דף י"ט במשנה איתא ונותן לה את הפרה ודקדק מזה בהפלאה דמסירה לבד מהני אע"ג דרמב"ם וש"ע בחו"מ ס"ל אין בהמה גסה ניקנית במסירה אע"כ כיון דקרינן ביה ונתן בידה שמתגרשת בו ממילא הוא שלה עיי"ש בחידושינו לכתובות דף פ"ו ע"ב ובירושלמי כאן מבואר להיפך דגם למ"ד בהמה גסה ניקנית במסירה אבעיא להו לענין גט אם מתגרשת במסר לה הפרה דכתיב ונתן בידה עד שתהא כולה בידה ומשמע למ"ד דבהמה גסה לא נקנית במסירה פשיטא דאינה מגורשת במסירה לבד.

ס"ג הג"ה אם כתבו על נייר גדול וחתכו לאחר הכתיבה קודם הנתינה פסול הנה רב האיי גאון הביאו הר"ן כתב דאינו פסול רק אם היה דעתו בשעת כתיבה למיגז ושאר פוסקים לא חלקו בכך ולפע"ד דמחלוקתם תליא בהך סברא דכתב הרשב"א בתלוש בשעת כתיבה ואח"כ חברו ותלשו דכשר דרק בשעת כתיבה צריך שלא יהא מחוסר קציצה דלפי דבריו צדקו דברי רה"ג דבשלמא מחובר דאי אפשר ליתן לה כך ע"כ בשעת כתיבה מחוסר קציצה אבל בתלוש הרי אפשר ליתן כך ואינו מחוסר קציצה ואם אח"כ קצץ נתחדש החסרון קציצה אחר כתיבה משא"כ אם דעתו תחלה למיגז הרי מחוסר קציצה בשעת כתיבה אבל שאר הפוסקים שלא חלקו בכך אפשר דס"ל כירושלמי דמבעיא להו אי חברו אחר כתיבה ותלשו והפר"ח פירש האיבעיא באופן אחר ומיפשט פשיטא לו מהירושלמי דכה"ג מחוסר קציצה מקרי ודעת רה"ג ע"כ כרשב"א וש"פ לכאורה מוכח דס"ל כהפר"ח אמנם באמת סברת הרשב"א נכונה דכל הקפידא על שעת כתיבה ונראה טעמייהו דהנך פוסקים דלא ס"ל כרה"ג משום דחזינן דתלש אחר הכתיבה הרי דקפיד למיגז ושלא ליתן לגמרי אגלאי מלתא למפרע דדעתו היה מתחלה למיגז.

ס"ד ואם כתבו על העלה הזרוע בעציץ אע"פ שנתן לה העציץ כולו פסול שמא יקטום בגיטין דף כ"א ע"ב כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב לה ניהלה על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ורבא אמר פסול אביי אמר כשר דשקיל לית ויהיב לה ניהלה רבא אמר פסול גזרה שמא יקטום פרש"י דשקיל ליה לכוליה עציץ ואין כאן מחוסר קציצה ואין לחוש שמא ישבור החרס ויתן לה החתיכה והויא קציצה דלא מפסיד ליה לעציץ ואח"כ פרש"י שמא יקטום העלה והויא קציצה מן המחובר והבית שמואל כאן סקי"ב הביא בשם הר"ן שהקשה על רש"י דמשמע מדבריו אי לאו החשש שיקצץ מן המחובר היה כשר והא כתב גבי הכותב על חרס דהוא כתלוש כמ"ש בסמוך דלא חיישינן שמא ישבר מהחרס דלא יפסיד החרס שמע מינה דחיישינן שמא יקטום מן התלוש והוא קו"ע.

ונלע"ד דהנה הגט פשוט ס"ק י"ז כתב דלדעת רה"ג הנ"ל דבתלוש לא הוה מחוסר קציצה רק אם היה בדעתו בשעת כתיבה לתלשו אח"כ דלמ"ד כתיבה א"צ שליחות הבעל תליא בדעת הסופר אם דעתו למיגז ולא בבעל והנה לפמ"ש לעיל גם סברת שאר פוסקים היינו משום דאגלאי למפרע שבדעתו היה למיגז וא"כ כשכתב סופר ואח"כ חתכו הבעל ל"ש לומר אגלאי מלתא למפרע דמעשה בעל אינו מגלה על דעת סופר והנה קשה דהכא משום גזרה דיקטום אמר רבא דפסול משמע דיעבד כדעת רוב הפוסקים זולת בעל העיטור והכי לעיל מיניה אמר שם אין כותבין טופס במחובר גזרה שמא יכתוב תורף כתבי לטופס ותלשו כתבו לתוקף ונתנו לה כשר הרי דלא פסלינן בדיעבד ומ"ש הך גזרה מהך ואולי זה הוכחתו של בעל העיטור להכשיר בדיעבד גם גבי כתבו על עלה של עציץ שאינו נקוב ומצאתי בראב"ד שעל הרי"ף שהקשה כן ובאמת בלא"ה הקשה הר"ן מ"ש בהך דכותבי טופסי גיטין גזרינן ופסלינן אף דיעבד ובכותב טופס במחובר לא פסלינן דיעבד ותירץ הר"ן דמחובר לא שכיח ולא פסלו דיעבד ועיי"ש וא"כ למה פסל רבא דיעבד בהך דעציץ אמנם לפמ"ש תוס' בפ"ק דגיטין ב' ע"ב ד"ה לפי שאין בקיאין לשמה דרק בלשמה אין בקיאין כל כך ולא בפסול מחובר ושאר דברים א"ש דהך דכותבי טופסי גיטין דפרק כל הגט דכ"ו דהחשש משום לשמה יש לגזור יותר מפסול מחובר משום דבמחובר כל הסופרים בקיאים יותר וכל זה לענין הסופר אבל הבעל אינו בקי ומבואר בר"ן ריש גיטין ובמהר"ם שי"ף ברש"י ד"ה ורבנן דכיון דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ליכא למיחש לטעות סופר גם בלשמה רק לטעות בעל וכ"ש במחובר וע"כ ס"ל לרש"י דליכא למפסל בדיעבד משום חשש טעות הסופר כמו בנכתב הטופס על המחובר וע"כ מה דפסול דיעבד משום חשש דבעל יקטום דלא בקי כסופר וא"כ ע"כ החשש דיקטום ממחובר דאילו בתלוש צריך שיהא דעתו של סופר לתלוש לרה"ג או לשאר פוסקים משום דאגלאי למפרע דדעתו היה קודם כתיבה לתלוש אח"כ כמ"ש לעיל והכא דהחשש דבעל יקטום א"כ לא מהני קטימתו לענין הסופר לגלות על דעתו ואדרבה סופר לא יהא דעתו לחתכו ולא יחתכנו דמגמר גמיר ע"כ פרש"י שמא יקטום מהמחובר דבזה ל"צ כלל לטעם דאגלאי מלתא למפרע דרק בתלוש אמרו רב האי גאון כדמשמע מדברי הר"ן ופוסקים ואף די"ל דהיינו דוקא במחובר דא"א ליתן בלא קציצה אבל הכא דאפשר ליתן בלא קציצה הוי כתלוש אמנם בלא"ה ע"כ ל"ה כתלוש דא"כ מה הוסיף רש"י דשמא יקטום מהמחובר הרי מ"מ כיון דאפשר ליתנו כך לא חשוב מחוסר קציצה וכתלוש ועכצ"ל כיון דכפי מה שהניח העציץ ולא פסק יניקתו דא"א לגרשה בו כך זולת שיקטום העלה ויתן א"כ חשוב מתחלה מחוסר קציצה אף דאפשר להפסיק היניקה וליתן כל העציץ מ"מ כמות שהוא במחובר היניקה א"א בלתי קטימה מהמחובר. אבל בכתבו על החרס דשקיל ויהיב לה משמע להדיא לכתחלה שפיר דמי הוקשה לרש"י דלכתחלה יש לגזור גם משום סופר דהא כתבו לטופס במחובר רק דיעבד כשר והיינו כשנתנו כבר לאשה כמ"ש מהריב"ל וג"פ בס"ק כ"ז וא"כ כשיהיה סופר דעתו לשבור או לשאר פוסקים גם בסתם כששברו אח"כ משום דאגלאי מלתא למפרע דדעתו היה בכך א"כ הוי מחוסר קציצה גם בתלוש ע"כ פרש"י דלא חיישינן שישבור מן החרס ודו"ק וא"כ יש ראיה מזה לסברת הג"פ דבסופר תליא מלתא אם בדעתו לקטום א"ל.

אמנם מצד הסברא היה נ"ל דלא תליא בדעת סופר אלא במי שהנייר או העציץ שלו דאם דעתו לקטום ולחתוך וקפיד שלא ליתן כמות שהוא חשוב מחוסר קציצה ומצאתי שבתורת גיטין כתב כן ומ"מ יש ליישב דברי רש"י גם לפ"ז דודאי מדקאמר סתמא משמע דמיירי בכל גוני וע"כ בכותב על החרס דמשמע דכשר אם הוא של הבעל ג"כ מוכרח רש"י לפרש דלא חיישינן שישבור החרס ובכותב על העלה דפוסל רבא סתמא משמע אף אם העציץ של סופר ומקנהו לבעל אחר כתיבה דלא תליא בדעת בעל רק בדעת סופר ומשום חשש טעות הסופר ליכא למפסל דיעבד כמו בנכתב הטופס על המחובר וא"כ אם החשש שיקטום בתלוש ובדעתו היה לקטום הרי מצד הסופר ליכא למגזר ואם מצד הבעל מה בכך כיון דלא היה העציץ שלו בשעת כתיבה לא תליא בדעתו וע"כ פרש"י שמא יקטום ממחובר והיינו הבעל ואז פסול גם בלא היה דעתו למיגז וכמ"ש ודו"ק מאד.

סעי' וא"ו היה הגט חקוק ע"י של עבד בכתיבת קעקע ותנו העדים חקוקים בב"ש סקט"ז הקשה דעדים נעשו רשעים אפילו כתבו ולא מלאו בדיו נעשו רשעים מדרבנן ואפשר דאיירי דהיו שוגגים עכ"ל ואני תמה דעדיין קשה נימא אי עביד לא מהני דאף באיסור דרבנן אמרינן אי עביד ל"מ כמבואר בסמ"ע בחו"מ סימן ר"ח ואף בשוגג לא מצינו דמהני ובהדיא מבואר כן בשושנת העמקים הובא במלא הרועים אות כ"ף סי"ד ולשיטת הפוסקים כאביי דאי עביד מהני א"ש ובזה היה מרווח לנו סוגיית הש"ס ד"כ ע"ב בעי רמי ב"ח היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב ע"י והרי הוא יוצא מתחת ידה מהו מי אמרינן אקנויי אקני לה או דלמא הוא מנפשיה עייל אמר רבא ותיפוק ליה דכתב שיכול להזדיף הוא ולרבא קשיא מתניתין על היד של עבד בשלמא מתניתין לרבא ל"ק בע"מ ור"א אלא לרמב"ח קשיא לרמב"ח נמי לא קשיא בכתיבת קעקע השתא דאתית להכי מתניתין לרבא נמי ל"ק בכתיבת קעקע וכו' והוא תמוה דאם אשכחנא פתרי לרמב"ח בכתיבת קעקע מה פריך רבא ות"ל ועוד מה מסיים מתניתין לרבא נמי לא תקשי בכתיבת קעקע דאיך אפשר לרבא לומר כן דא"כ לא היה פריך על רמב"ח ומהר"ם לובלין מוחק מה"ט מלת לרבא ובספר ג"פ נדחק ג"כ הרבה אמנם לפמ"ש א"ש דרבא לשיטתו בריש תמורה דס"ל אי עביד ל"מ ל"ל בכ"ק אמנם לפי מה דקאמר שם דמ"ד שינוי קונה ס"ל אי עביד מהני עיי"ש בפרש"י לחד לישנא וא"כ הרי ר"מ ס"ל בב"ק דצ"ה שינוי קונה וא"כ מה דרוצה דוקא לאוקמוה למתניתין בכתיבת קעקע היינו שלא נצטרך לאוקמוה דוקא כר"א ולא כר"מ דמהדר לאוקומיה כר"מ דסתם מתניתין כר"מ כדאמר בפ"ק דגיטין דף ד' מהדרינן אדר"מ דסתם מתניתין כר"מ וא"כ הרי לר"מ שפיר מוקמינן בכתיבת קעקע אמנם רבא דס"ל להלכה דאי עביד ל"מ פריך שפיר ות"ל דכתב שיכול להזדיף דלא משכחת לא בכתיבת קעקע ולא בע"מ בעיא דרמ"ח אליבא דהלכתא לרבא אמנם רמב"ח ע"כ ס"ל אי עביד מהני ומבעיא לו בכתיבת קעקע וא"כ צ"ע הך דינא למאן דס"ל דהלכה אי עביד ל"מ אמנם לפמ"ש מהרי"ט דהיכי דלא יתוקן האיסור אף דנימא דלא מהני בזה לכ"ע אי עביד מהני או לפמ"ש התוספת בתמורה שם דשאני גירושין דאתקש למיתה ולכ"ע אי עביד מהני א"ש הך דינא וסוגיית הגמרא עדיין קשה.

אמנם בלא"ה קשה נימא אשלד"ע לא מבעיא להסוברים דבכתיבה צריך שליחות הבעל קשה ודאי מצד הסופר אלא אפילו לסוברים דא"צ שליחות בכתיבה קשה עדיין מצד חתימות העדים דמבואר כאן דלא מהני רק אם גם חתימות העדים חקוקים דאם יהא השליחות בטל הוי כחתמי שלא בציווי הבעל דהוי מפ"כ ומפרט לפמ"ש לעיל סוף סי' קכ"ג דבחתימות העדים ודאי צריך שליחות ובהלכה דג' גיטין פסולין הוכחתי מהירושלמי גבי גט שאין בו זמן דאם עשו עברה דרבנן ג"כ בטל החתימה משום דאשלד"ע דאמר שם אינון חוביהון על גרמיהון דאינון שקבלו עליהן לשקר לחתום בגט שאין בו זמן אלא די"ל דל"ש בזה אשלד"ע דלא צוה אותם דוקא לכתוב גט ולחתום בכתיבת קעקע ובעצמם עשו בעברה וכבר כתבתי כ"פ היכי דלא נעשה שליח בפירש על עברה רק עשה מעצמו בעברה אין לבטל משום דאשלד"ע ואח"כ מצאתי בנו"ב מה"ת בחלק א"ע סי' קל"ה שהקשו לו ותירץ כמ"ש.

אמנם לפמ"ש בסימנים הקודמים דהיינו טעמא משום דהשליחות חל בשעה שעושהו שליח להיות כמותו ואז עדיין אינה עברה ע"כ אף שעושה אח"כ בעברה מה בכך דכבר נעשה כמותו וכתבתי דלפ"ז במילי דלא ממסרי לשליח ובכתיבה וחתימה דחשוב מילי וא"א לחול השליחות עד שעת עשיה בשעת כתיבה וחתימה וכיון דעושין בעברה בטל השליחות אף דלא נעשה שליח מתחלה בפירש על עברה וא"כ י"ל דרבא לשיטתו דס"ל בפרק כל הגט דכ"ט מילי לא ממסרי לשליח ע"כ לא מצי לאוקמוה בכתיבת קעקע לרבא אמנם למתניתין כבר אשכח פתרי בע"מ וכר"א רק מיהדר לאוקמוה סתם מתניתין כר"מ כמש"ל ע"כ שפיר קאמר לרבא נמי מתניתין ל"ק בכתיבת קעקע דלר"מ הלא ס"ל ס"פ התקבל מילי ממסרי לשליח במשנה דאמר לשלשה תנו ומפרט לפי מה שכתבתי כמה פעמים דזה תליא באומר אמרו אם כשר יכול לעשות חד שליח על מילי ומבואר בפרק התקבל דף ס"ו ובתוס' שם ד"ה מתניתין מני ר' יוסי הוא דאמר מילי לא ממסרי לשליח אפילו באומר לשלשה תנו ה"ה באומר אמרו אבל לר"מ דאמר מילי ממסרי לשליח באומר לשלשה תנו כ"ש באומר אמרו דכשר והנה ר"פ מי שאחזו מוקי רבא שם דף ע"א ע"ב לסתם משנה ג"כ כר"מ דאם אמר לשלשה תנו מילי ממסרי לשליח עיי"ש וע"כ קאמר שפיר מתניתין לרבא נמי ל"ק אף דנוקמוה לסתם משנה כר"מ דלר"מ משכחת בכתיבת קעקע אבל רבא פריך שפיר לרמב"ח דמבעיא ליה דהרי אנן קי"ל כר"י וכדעת כ"פ וא"כ אנן לדידן צ"ע האיך משכחת האי דינא דאיקבע בש"ע כאן דנימא אשלד"ע ואף דהנו"ב אשכח אופן דלית בו איסור בעבד שלא מל וטבל מ"מ מדברי הב"ש נראה דלא נחית לזה ומוקי לה בנעשה באיסור.

אמנם לפמ"ש במקום אחר דבאיסור דרבנן בשוגג י"ל דל"ש לומר אי עביד ל"מ ולא לומר אשלד"ע לפמ"ש הנתיבות סימן רל"ד דאם עשה איסור דרבנן בשוגג לא עשה עברה כלל אתי שפיר דברי הב"ש.

ולפמ"ש הנו"ב במה"ק סימן ע"ה ופ' ופ"ב להוכיח דרבא ס"ל גם בשוגג אשלד"ע וגם הוכיח דס"ל כרב סמא דפ"ק דב"מ ד"י דאשלד"ע דוקא אי בעי עביד עיי"ש וא"כ א"ש בפשוט דרבא לשיטתו א"א לאוקמיה בכתיבת קעקע דאשלד"ע גם בשוגג וא"כ לפמ"ש בד"מ בחו"מ סימן קפ"ב וסימן שמ"ח דקי"ל כרבינא דאשלד"ע דוקא אם השליח בר חיובא וע"כ אם השליח שוגג יש שלד"ע וכ"פ בהגהות ש"ע שם וא"כ שפיר איקבע האי דינא בש"ע ואף דלפ"ז רבא ע"כ ס"ל דבשוגג אשלד"ע וס"ל כרב סמא מ"מ י"ל הלכתא כרבינא דהוא בתרא יותר וכמ"ש בנו"ב שם סימן פ"א אות י"א ומ"מ א"ש מה דמסיק בגמרא השתא דאתית להכי מתניתין נמי לרבא ל"ק בכתיבת קעקע דה"ט דל"ל אשלד"ע רק אם אומר אמרו פסול דגם שליחות אחד אינו חל על מילי ובכתיבה וחתימה דהוי מילי אין השליחות חל עד שעת מעשה וכיון דמהדר לאוקמוה לסתם מתניתין כר"מ והרי ר"מ ס"ל באומר לשלשה תנו מילי ממסרי וכמ"ש לעיל ועכ"פ מכל הלין מילי זכינו לתרץ השמטת הרי"ף הך בעיא דרמב"ח דאזיל לשיטתו דפסק ס"פ התקבל באומר אמרו הגט בטל ממילא בכתיבת קעקע אשלד"ע גם פסק כרב סמא כמ"ש הש"ך בחו"מ סימן קפ"ב ודו"ק כי קצרתי מאחר שכבר ביארתי בסמוך הקודמים הסברות הללו.

והנה הנו"ב במה"ת חלק א"ע סי' קל"ה כתב לתרץ דמיירי בקנה עבד והתנה עמו שלא ימול ויטבול אותו דמותר לקיימו וכיון שאינו מחויב במצות מותר לכתוב כתיבת קעקע בבשרו דתורה אמרה רק וכתיבת קעקע לא תתנו בכם ודפח"ח אמנם מדברי התוס' והב"ש ופר"חש הקשו דהא אסור לכתוב כתיבת קעקע וב"ש ופר"ח נדחקו לאשכיחו פתרי באופן דעדים לא יהיו פסולים לא משמע כהנו"ב דלדבריו משכחת ברווחא והרי בזמן הזה במדינות אילו אפילו לא התנה כאילו התנה שלא למולו ומותר לקיימו כמבואר ביו"ד סי' רס"ז ס"ד והוא מהמרדכי ורבינו ירוחם ומסיים רמ"א שם דכן המנהג פשוט א"כ ה"ל להב"ש ופר"ח לפרש דברי הש"ע בהוה.

אמנם לפע"ד א"א לומר דמיירי בענין זה דהנה קי"ל דצריך שיהיה הקלף של בעל וע"כ צריך להקנות לבעל הקלף והדיו והכלי כתיבה כדי שלא ישאר לסופר שום חלק בגט ואנן ונתן בעינן שיתן לה הבעל משלו וכמבואר לעיל סימן ק"כ וכמה נתחבטו הג"פ והפנ"י והאחרונים בקושיא דאומן קונה בשבח כלי והסופר קונה בשבח והפנ"י תמה דחש"ו איך יכולין לכתוב דקנויי קני ואקנויי לא מקני והרי הכתיבה מצד עצמה אינה שוה כלום אלא הכונה אומן קונה בשבח כלי לערך מה ששוה יותר מחמת השבח יש לו לאומן חלק בכלי וכמבואר בנתיבות סי' ש"י הרי מכל זה מוכח דצריך שיהא הגט כולו של בעל לא יהא לזולתו בו שוש חלק ושיור וזה ברור ומוכרח.

ומעתה אומר אני לא מבעיא לדעת היש"ש בפ' החולץ דפסק שם סימן ומ"ג דגם נכרי עצמו שמוכר את עצמו לישראל אין לו בו קנין הגוף ממש רק אחר שימול ויטבול וכקושיית רב אחאי שם דף מ"ח ואף דמ"ש שם דגם דעת הרמב"ם כן לא מצאתי ברמב"ם כן מ"מ ודאי בקי היה בדבריו יותר ממני או אפשר ט"ס וצ"ל הרמ"ה עכ"פ חזינן דכה"ג אין לו בו קנין הגוף ועוד ברמב"ם גופא בפי"ד מאיסורי ביאה ובפ"א מהלכות מילה כתב דדוקא אם מקבל עליו להיות כגר תושב לקיים שבע מצות ב"נ ואין זה נוהג רק בזמן שהיובל נוהג עיי"ש וא"כ לדברי הנו"ב צריך לומר דכל האי דינא הוא הלכתא למשיחא ואפילו לדעת הראב"ד ופוסקים בטוי"ד סי' רס"ז דגם בזה"ז מותר לקיימו כשהתנה שלא ימול הרי כתב היש"ש פרק החולץ סימן כ"ב דלהיות בו דין עבד שיצטרך גט שיחרור אינו רק אם מקבל דת עבדות או לקיים שבע מצות ב"נ בזמן היובל עיי"ש דמשמע להדיא דאינו רק כשכרו ואין לו בו קנין הגוף.

ויותר אני אומר דלכאורה עיקרה דהך דינא דאם התנה עמו שלא למולו מותר לקיימו דמבואר בפרק החולץ שם תמוה לכאורה הלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דתורה אמרה שימול קנין כספו והוי כע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דתנאו בטל ורציתי לומר דמתנה עמש"ב דתנאו בטל הוא רק בישראל דמשועבד לתורה אין בכוחו להתנות לבטל ד"ת אבל גוי יכול להתנות שלא להשתעבד לתורה וממילא אין הישראל מצווה למולו כיון דהתנה עמו ותנאו קיים.

אמנם לפמ"ש הרא"ש בתשובה וכ"כ תוס' בפרק אע"פ דף כ"ו ד"ה הכ"ז דכל תנאי לבטל המעשה חידוש הוא ולולא דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן לא היה מבטל וע"כ צריך שיהא דומה בכל משפטיו לתנאי בגו"ר וא"כ ממילא מנלן בגוי שיהא יכול להתנות עם ישראל לבטל דברי תורה. אמנם האמת הוא דזה אינו בגדר תנאי כלל רק כמו שיור בגוף הקנין וכעין זה כתב הריטב"א בפ"ק דקדושין דף כ"ד גבי ע"מ שאין לרבך רשות בו וע"מ שהמעשר שלי או ע"מ שהמתנות הזרוע ולחיים וקיבה שלי דהוי שיור בגוף המכר ומתנה וה"נ דתורה אמרה דקנין כספו מחויב למול היינו בקנהו סתם דקנה לגופו כולו אבל בהתנה הרי שייר בעצמו קנין בגופו שלא ישלוט בו רבו למולו ולכופו על קיום המצות וכאילו לא מכר את עצמו רק למעשה ידיו וראיה לזה דמבואר בירושלמי פרק הערל על דעתיה דרע"ק למה נאמר תושב ושכיר בתרומה כההיא דאמר ר' אילא בשם ר' יסא הלוקח עבדים ערלים מן העכו"ם עיוו שלא למוהלן אפילו מלן לא יאכלו בתרומה ופירש בקרבן עדה כיון דקנה אותם שלא למוהלן לאו קנין כספו הן שהרי צריך למכרן הלכך אע"פ שמלן אח"כ אסורין בתרומה שהן בכלל תושב ושכיר וכתיב תושב כהן ושכיר לא יאכל קודש עיי"ש ותמוה לי דהא אם התנה מותר לקיימו וא"צ למכרו כמבואר ברמב"ם וטוי"ד סימן רס"ז ומ"ש בשירי ק"ע שם כיון שלקחם ע"מ שלא יקיימו המצוות אע"ג דמלן לא הוי רק כגוי מהול זה נכון יותר ועדיין יש לפקפק כיון דקנין כספו הוא למה יגרע מבהמתו ובכל מקום עבדו כבהמתו אלא ודאי ה"ט כיון דהתנה שלא למולו הוי שיור בקנינו ואינו קנוי גופו רק למעשה ידיו והוי כקנוי קנין עולם למעשה ידיו ולא גופו דאינו אוכל כמ"ש בכסף משנה פ"ו מהלכות תרומה הלכה ה' וממקומו מוכח דהרי התורה כללו בתושב ושכיר שהוא עבד עברי דאין גופו קנוי והכי מוכח עוד מירושלמי שם להלן דאמר עבד איש מקנת כסף אתה מוהלו בע"כ בן איש אי אתה מוהלו בע"כ דאתיא כההיא דר' אילא בשם ר' יסא הלוקח עבדים ערלים מן העכו"ם ע"מ שלא לימול דע"מ שלא למוהלן כבן איש הוא הרי דאינו חשוב לעבד כנעני שגופו קנוי לגמרי וזה ברור ועכ"פ נלמוד מדברי קרבן עדה דגם בקנה סתם ולא רצה לימול דאסור לקיימו וצריך למוכרו ועכ"פ לכל הדעות אסור לקיימו יותר מי"ב חדש וצריך למוכרו לעכו"ם כמבואר בהחולץ ובהרמב"ם ובטוי"ד סימן רס"ז דזה לא חשוב קנין כספו ממש רק כשכיר כתושב הוא נמצא לפי כל הנהו מילי שהוכחנו אין אופן שיגרשה בכתב גט על ידו של עבד רק בעבד שמל וטבל דקנוי לו גופו לגמרי לעולם בלא שום שיור דאל"כ הוי כנשאר לאחר חלק בגוף הגט דלא מהני והיינו דלא אשכחן הנהו גדולים פתרי לכתיבת קעקע רק באיסור ואף דמתניתין קתני כותבין דמשמע לכתחלה היינו מצד הכשר הגט אבל ודאי מצד הכתיבה הוי איסור כמו דכותבין על איסורי הנאה דמשמע לכתחלה ומ"מ אסור אלא דלא מיירי רק מן הכשר הגט כמ"ש בחלקת מחוקק בריש הסימן.

ואפשר היה לומר ע"ד פילפול קצת דזה תליא בקנין פירות אם כקנין הגוף דמי דאם כקנין הגוף דמי י"ל דמשכחת בכתיבת קעקע בהתנה שלא למולו או באינו רוצה לימול ואף אם רוצה לימול ליש"ש הנ"ל דכ"ז שלא נימול וטבל אינו קנוי רק כשכיר ועכ"פ כיון דאינו רשאי לקיימו כך אין לו בו רק קנין פירות כקנין הגוף דמיא ולפ"ז י"ל דרבא לשיטתו דס"ל בהשולח דף מ"ח דקרא ומתניתא מסייעא לר"ל דק"פ לאו כקנין הגוף דמי לא מצי לאוקמוה למתניתין בכתיבת קעקע דאם העבד קנוי לו גופו דהיינו שנימול וטבל וחייב במצות אסור לחקוק בו כתיבת קעקע והוי העדים פסולים או משום דאי עביד ל"מ או דאשלד"ע כמ"ש לעיל ואם מיירי באופן דאין נימול וטבל דהתנה עמו או בגונא אחריני כנ"ל ל"ה קנינן לגמרי קנין הגוף ואינו רק כקנין פירות וע"כ למאי דרוצה לאוקמיה לסתם משנה כר"מ שפיר קאמר השתא דאתותי להכי לרבא נמי מתניתין בכתיבת קעקע דר"מ ס"ל בב"ק ד"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי עיי"ש.

שוב ראיתי בישועות יעקב סוף סימן זה סקי"ב לענין כותב על טבלא שלה אם קנוי לו לבעל לפירות חשוב נתינה אם קנין פירות כקנין הגוף עיי"ש ומ"מ העיקר נלע"ד היכא דהתנה עמו שלא למולו דיש לו שיור בקנין גופו בעצמו דאינו ברשות רבו לכופו למולו ולהטיל עליו עול מצות דבזה לא מתקיים ונתן דגוף העבד הוי כנייר הגט צריך שיהא כולו לגמרי של בעל וזה ברור וגם לפי דברי הישע"ק יש לחלק דשם עכ"פ אחר הנתינה יהא הגט כולו שלם בלא שום שיור משא"כ אם נשאר שיור הגוף לאחר ומכ"ש אם נשאר שיור לבעל דאינו כריתות ואין להקשות מאמר לה ע"מ שתחזיר לי הנייר דשם קנין עולם הוא רק תנאי מלתא אחריתי דהרי אם מבטל התנאי ומוחלו מהני שישאר הגט למפרע וכ"כ בשו"ת חתם סופר חלק חו"מ סימן קל"א לענין ע"מ שתחזיר לי האתרוג עיי"ש ובחידושיו לפרק לולב הגזול דף מ"א ועיי"ש בחידושי בהך דע"מ שתחזיר לי את הנייר ויבואר עוד לקמן ס"ז.

ועיין בפרק במה מדליקין דף כ"א בגוי שאמר להלל שיניירו ע"מ לעשותו כהן גדול וגמרו ולמדו תורה והנה גוי אסור ללמדו תורה והרי כיון שלא היה אפשר לעשותו כ"ג עדיין אינו גר כל זמן שלא מחל על התנאי ועכצ"ל משום דמתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל הוחלט מיד לגר והרי אף שהיה גוי תחלה תנאו בטל ולפמ"ש בחו"מ שם דלא גיירו עד לבסוף יש לדחות ראיה זאת אבל משמעות הגמרא שאמרה גייריה משמע דגייריה מיד ממש דלא כח"א.

עוד שם סעיף וא"ו והיו העדים חקוקים על ידו כן הוא הלשון ברמב"ם וטור ולא מצאו כל אנשי חיל טעם מספיק למה צריך חקיקה לחתימות העדים ולפע"ד לא מבעיא לרמב"ם ודאי א"ש דהוא ס"ל כל עדות שבשטר כשר רק מתק"ח ועיין תומים סימן כ"ח דודאי הכשר הגט ושטר קנין מהני מן התורה בעדי חתימה אבל זהו רק בין הבע"ד אבל לראיה א"א לדון ע"י ע"ח מן התורה רק מתק"ח שמא ימותו העדים או ילכו למדה"י וכבר הבאתי לעיל בשם הראב"ד וספר מרגניתא טבא דלרמב"ם ע"ח גם בגט לא מהני רק מתק"ח שמא ימותו הע"מ כמ"ש בריש סימן זה וא"כ כיון דמן התקנה הוא צריך שיהא החתימה ראוי להתקיים והרי מבואר ברמב"ם פי"א מהלכות שבת הט"ז הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור אע"פ שחמימות בשרו מעביר הכתב לאחר זמן הרי זה דומה לכתב שנמחק עיי"ש ובספר ג"פ ריש סימן קכ"ה ואם כן אין זה בכלל תיקון העולם דאדרבה עדי מסירה מועילים יותר דזה עומד להמחק.

אמנם בלא"ה הנה באמת חתימה אינו כתוב בתורה רק וכתב ולכן בפרק השולח דף ל"ו דקתני דהעדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם ופריך דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום הרי דכל הלימוד על ע"ח משם ילפינן והנה מבואר בפ"ב דגיטין דף כ"ב ע"ב דלא הכשיר ר"א דבר שיכול להזדייף אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא דצריך למען יעמדו ימים רבים וכתב הר"ן שם דכתב שהוא יכול להזדייף אינו ראוי לעמוד ימים רבים שמעצמו הוא נמחק ואנן קי"ל כר"א וא"כ תינח בגיטין בע"מ דא"צ למילף מן שטרות אבל בע"ח דכל הלימוד מן וכתוב בספר וחתום דיו לבא מן הדין להיות כנידון רק אם ראוי לעמוד ימים רבים וממילא אם החתימה אינו ראוי לעמוד ימים רבים אינו מועיל.

ובזה יש לתרץ מה דנתקשו המפרשים דלמה צריך דוקא כתיבת קעקע הא נ"מ אם יבואו ע"ח בעצמם ויאמרו שלא נעשה זייף אבל בזה א"ש דבזה אין החתימה מצד עצמה ראוי לעמוד ימים רבים וכל הכשר חתימות עדים רק לממן יעמוד ימים רבים אף שימותו העדים או ישכחו או ילכו למדינת הים ועמ"ש בריש הסימן ס"ב.

ובזה יש לתרץ קושיא עצומה הובא בנו"ב מה"ת סימן קל"ה מה דפריך רבא ות"ל דכתב שיכול להזדייף הוא ומשני לרמב"ח בכתיבת קעקע והרי למ"ד דצריך שליחות בכתיבה נימא אשלד"ע וע"כ צ"ל בכתב יד הבעל וא"כ למה נדחק בכתיבת קעקע הא י"ל דמיירי בכתב יד הבעל דלא שייך שיכול להזדייף וגם לא בעינן שתביא ע"מ לפנינו עיי"ש בנו"ב דר"ל דכת"י הבעל ל"מ בלא ע"מ אף דמכשיר הרמב"ם בע"ח לחוד בלא ע"מ אעפ"כ בכת"י אולי בעינן דוקא ע"מ דדוקא בגט עם עדים אנן סהדי שנמסר מידו לידה לגירושין עיי"ש והמעיין ברמב"ם פ"א מה"ג הי"ד מבואר להדיא דלא כהנו"ב וכבר העירותי בדבריו לעיל סימן קכ"ג ס"ה ולפמ"ש י"ל דנהי דכת"י הבעל מהני מצד דהודאות בע"ד כמאה עדים דמי היינו רק כעדים חתומים דגם הודאתו בכתב אבל עדי מסירה ליכא ולולא שהיו מועילין עדי חתימה והיה צריך דוקא ע"מ גם כת"י לא היה מועיל וא"כ כאן דע"ח לא מהני משום דאינו ראוי להתקיים ימים רבים כן כת"י דבעל דכת"י הבעל אינו רק כמאה עדים בכתבם ובזה מדויק מאד לשון רש"י שם דף כ"ב ע"ב בד"ה כתיבת קעקע דכתב דכתיבת קעקע אינה נמחקת לעולמת דבא לתרץ למה לא מוקי בכת"י הבעל דג"כ אין חשש זייף ע"כ פירש דר"ל כתב שאינה נמחקת עולמת דזה מהני אף לפי מה דקי"ל כר"א דצריך בע"ח ראוי לעמוד ימים רבים ומה דפרש"י בקושית דיכול להזדייף דלמא תנאה הוה בגיטא ומחקתיה והדר כתביה היינו דלשון יכול להזדייף הכי משמע לו דאין הקושיא משום שאין מתקיים והיינו דפריך לו אפילו אם יסבור כר' יוחנן דלמען יעמוד ימים רבים אינה רק עצה טובה דסתמא כתב סופר הוא אבל הגמרא דדחוק בכתיבת קעקע יותר ה"ל לתרץ בכת"י הבעל ומכ"ש אם כפוסקים דצריך שליחות בכתיבה ונדחוק ע"כ דהיינו בכת"י הבעל דאל"כ אשלד"ע עכצ"ל משום דמתרץ אליבא דהלכתא וכמ"ש.

אבל להר"ן הנ"ל י"ל דהתחלת הקושיא הוא באמת מה"ט דאינו מתקיים דכל פסולו של דבר שיכול להזדייף בשטרות משום דכתב שיכול להזדייף אינו ראוי לעמוד ימים רבים דמעצמו הוא נמחק ומינה בע"ח בגיטין פסול ג"כ מה"ט ומימרא דר"א נאמרה על דבר שיכול להזדייף שם דף כ"ב ע"ב ושם מוקי ר"א למתניתין דיכול להזדייף כשר דחכמים היינו ר"א ומיירי בע"מ אבל ע"ח לא מהני אף שיבואו ויאמרו דלא היה זיוף והיינו מטעם שכתבתי דצריך שיהא ראוי להתקיים ימים רבים זולת העדים עצמם רק מצד חתימתם והיינו דפריך רבא ותיפוק ליה דכתב שיכול להזדייף הוא דאין מקום להכשירו רק בע"מ וכר"א והיינו משום דיכול להזדייף מעצמו הוא נמחק ודו"ק.

אמנם באמת במלת זיוף נכלל הכל כי זיוף אינו דוקא על כתיבת הכתב שמזייף אלא ענינו כמ"ש הערוך זייפן היינו כזבן וכזב שרשו דבר שאינו מתקיים ונפסק ומתקלקל כמו אל תכזב בשפחתך דפרש"י ומצודות לא תאמר דבר שאינו מתקיים וכן לא יכזבו מימיו היינו לא יפסקו ובתשבי מפרש זיוף הוא דבר שאינו נעשה כתיקונו והיינו לשון מזויף מתוכו דנאמר על כל דבר שאינו כשר דהיינו קילקולו בתוכו נמצא מזדייף היינו נפסק ונתקלקל ונמחק והיינו שיכול להזדייף שיכול להתקלקל ולימחק אלא דלשון שיכול להזדייף לא משמע קצת כן דהל"ל דנחדייף הוא כיון דנתקלקל מעצמו בודאי אלא די"ל דרצה לכלול הקושיא גם אם יסבור כר' יוחנן דא"צ ראוי להתקיים ימים רבים מ"מ יכול להזדייף מצד שימחקנו ויזייף ולפמ"ש לעיל א"ש בלא"ה ודו"ק מאד והארכתי בזה כי הוא מקצוע גדול ויסוד מוסד דחתימות עדים אינו מועיל רק אם מתקיים החתימה ושפת אמת תכון לעד.

סעי' זיי"ן היה הגט חקוק על הטבלא בגמרא פ"ב דגיטין דף כף ע"ב בעי רמ"ח היו מוחזוקין בטבלא שהוא שלה וגט כתב עליה והרי הוא יוצאת מתחת ידו מהו מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה א"ד לא ידעה לאקנויי אמר אביי ת"ש וכו' אלא אמר רבא וכו' אלא אמר רב אשי מהכא אשה כותבת את גיטה פרש"י לא ידעה לאקנויי לא גמרה ומיקניה דבר שאין בלבה לתת מתנה גמורה ולא גירשה אלא בשלה ואנן בעינן ונתן והקשו בתוס' שם בד"ה אשה וכי לא ידע מתניתין דפשיט מינה בסמוך דהאשה כותבת את גיטה וי"ל דמצי לדחויי דכותבת על קלף דבעל אלא שנותנת שכר הכתיבה או כותבת בעצמה ורב אשי דפשיט מינה משמע ליה דאיירי בקלף שלה עכ"ל וזה דוחק חדא למה לרבא ואביי לא משמע להו הכי ועוד גם לר"א צריך טעם מנ"ל זה ובמאי פליגי וגם הא גופא דמחלקו בין בדמי כתיבה דאקנו לו רבנן ובין טבלא צריך טעם לחלק וכבר כתבתי בחידושי דבר נכון בזה ועתה באתי לתרץ בא"א דהנה איתא בתשובות הרא"ש כלל ל"ה בשם הר"ר אביגדור דמתנה עמ"ל למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף לא חשוב שלו לגמרי והוי שיתוף עם הנותן כיון דאחר שעה צריך להחזירו רק מ"מ יוצא באתרוג שנותן לו עמ"ל אף דצריך שיהא כולו שלו דלכם כתוב מ"מ להכי כתב רחמנא לכם ולא לך לרבות שותפות כה"ג דקנאו לצאת בו והוא שלו בעת לקיחה למצוה ע"מ להחזיר אח"כ ואתרוג של שותפין לסחורה ולאכילה הוא דאינו יוצא עיי"ש ובאמת דבריו מאד מסתברין דנחזי אנן דרך משל האתרוג שוה שני זהובים למוכרו לחלוטין לצאת בו כל החג ולאכלה וכדומה משא"כ אם ימכרנו רק לשעה לצאת בו עתה ודאי אינו שוה כל כך נמצא מה דבינו בינו נשאר של המוכר והנותן בגוף האתרוג וא"כ הוי שיתוף בו:

ולפ"ז אמרתי בהאומר הר"ז גיטך ע"מ שתחזירי לי הנייר דחשוב שיור הגוף לבעל בזה הגט והוי כמו היכי דצריך להחזיר ביובל אינו קורא בביכורים האדמה אשר נתת לי למ"ד ק"פ לאו כקנין הגוף כמבואר בפרק השולח דף מ"ח ה"נ לא חשוב ונתן בידה ושם כתבתי בפשוט יותר דלא חשוב כריתות אבל גם ונתן לא מיחשב וכמ"ש לעיל ס"ו דאם אינו נותן לו רק קנין פירות לא מתקיים ונתן וע"כ כתבתי שם דלפיכך מאנו אביי ורבא מלומר תירץ דרב אשי דאתיא כרבי דע"מ כמעכשיו דאינו מועיל לדדהו דס"ל לרבא ק"פ לאו כקה"ג דקרא ומתניתא מסייעא לר"ל וכך אביי ס"ל לאו כקנין הגוף דמי שם ע"ב ומ"מ אינו מוכרח דהלכה כן דגם בפלוגתא דמעות קונה קאמר רבא בהזהב קרא ומתניתא מסייע לר"ל ומ"מ קי"ל כר"י וכמ"ש הרא"ש בהזהב אף דרבא ס"ל כן לא קי"ל כותיה רק כר"י ועיין ביש"ש בב"ק פ"ה סימן ל"ב ורב אשי באמת ס"ל להלכה דק"פ כקה"ג ושפיר משני דע"מ כאומר מעכשיו ושם הארכתי ונחזור לענינו דלפ"ז בטבלא של האשה דמקנה לבעלה לכתוב עליו גט לגרשה הנה אין לך אומדנא דמוכח גדול מזה דלא נתנה לו רק ע"מ להחזיר לה ולגרשה ואם לא גרשה לית דינא ולית דיינא לכאורה דליפסק שא"צ להחזיר לה וא"כ אין לבעל רק ק"פ דאינו שלו רק לפי שעה וזה חשוב רק קנין פירות ולמ"ד לאו כקנין הגוף לא מתקיים ונתן דצריך ליתן משלו כמו בבכורים בקרקע החוזרת ביובל דלא מצי למימר אשר נתת לי כמו דלא חשיב נתינה מצד המקבל כשאין לו בו רק קנין לזמן כן לא חשיבה נתינה מצד הנותן כיון דנתן משמע שיתן משלו כמ"ש התוס' ורא"ש הובאו ביתה יוסף לעיל סימן ק"כ אמנם כיון דלפ"ז א"א לגרשה בגט כזה והרי נותנת לו שיגרשה בו ויועילו הגירושין ע"כ גמרה ומקנה בלא שום תנאי כיון דא"א ע"י תנאי וזה ודאי צריך לפנים ומבעיא טובא לרמ"ח אם גמרה ומקנייה בלא שום תנאי אף אם לא יגרשה או לא ידעה לאקנויי כל כך אמנם אם נאמר ק"פ כקה"ג באמת מועיל אף דמקנה לו רק לשעה עמ"ל ולפ"ז אין מקום להסתפק אי גמרה ומקנייה רק לומר שמא אינה נותנת רק דרך שאלה וכמ"ש התוס' והנה כ"ז לענין הטבלא אמנם לענין הכתיבה דאותיות הגט אין בו ממש וכל שבחו רק מחמת דראוי לגרש בו מחמת זה שוה הגט יותר לבעל זה מנייר וטבלא דעלמא אבל אם ימלך מלגרש אין הכתב שוה כלום ואין כאן שבח הגט כלל ולפ"ז ל"ש כ"ז בענין הכתיבה דאשה כותבת או נותנת שכר לסופר דמה לה ליתן דוקא בתנאי עמ"ל לה הגט ואם לא יגרשה לא יהא שבח של הכתיבה לבעל רק שלה דהא א"ל יגרשה אין כאן שבח כלל וע"כ אדעתא דהכי נתנה מתחלה דאם לא יגרשה לשוא עמלה ואף אם נאמר דיתחייב הבעל להחזיר לה שכר ששלמה לסופר מדינא דגרמי אם על פיו שילמה מ"מ זה דבר חיצונו אין ענינו לשבח גוף הגט ועוד דלא שייך בזה לומר קנין פירות לאו כקנין הגוף דהא כל שבח הכתיבה הוא שראוי לגרש בו זה גופו וזה פריו ואם זה ג"כ של הבעל לשעה שיגרש בו ממילא הכל שלו ולא שייך בזה לומר דאם היה שלו לחלוטין היה שוה אצלו יותר אם לא יצטרך ליתן לה דהא כשלא יתנו לה אין שוה הכתיבה כלום וכל שבח הגט כשהבעל עצמו כותבו אינו ג"כ רק מה שעומד ע"כ לגרש בו וליתנו לה נמצא בזה ליכא מקום ספק מחמת דמקנה רק עמ"ל ומשום ק"פ דל"ה כקה"ג רק יש להסתפק אם ידעה לאקנויי במתנה או נותנת רק דרך שאלה וע"כ רב אשי דגם בטבלא ונייר גופא לא אכפת לו אם אינו נותן לה רק ע"מ להחזיר כיון דע"מ כמעכשיו חשוב נתינה לפי שעה ה"נ אם נותנת לו הטבלא חשוב כאותו שעה שלו ומיחשב ונתן לה רק הספק אם ידעה כלל לאקנויי שלא ליתן בתורת שאלה וזה עשינו שפיר מאשה כותבת את גיטה אף את"ל דשם מיירי בקלף של בעל אבל לאביי ורבא יש בטבלא ספק יותר דנהי דאינה נותנת בתורת שאלה מ"מ אימר לא ידעה להקנות לגמרי בלא שום תנאי בין יחזיר לה או לא וזה נמי טעם החילוק בין בטבלא דלא אקנו לו רבנן מדידה ובין שכר הכתיבה דכיון דמה דאקנו לו רבנן מדידה הוא משום דלא לעגנה כמבואר בפרק גט פשוט ותינח אם יגרשה אבל כשימלך שלא לגרשה ליכא תקנת עגונה וודאי מחויב הוא להחזיר לה הטבלא א"כ אין הקלף והטבלא שלו רק לשעה והוי רק ק"פ וזה לא חשיבה נתינה לאביי ורבא דס"ל ק"פ לאו כקה"ג ע"כ מבעיא אי האשה גופא גמרה ומקנייה בלא שום תנאי משא"כ בשכר הכתיבה דליכא על הגט רק שבח הכתיבה דבא מחמת האשה שנתנה שכר הסופר וזה כל שבחו רק לפי שעה לגרש ושפיר אקני לו רבנן ואם לא יגרשה בו גם לה לא יהיה בו שבח יותר.

והנה בחידושי כתבתי עוד לחלק בין ע"מ להחזיר דאתרוג ובין ע"מ שתחזיר לי הנייר לפמ"ש בחתם סופר חלק חו"מ סימן קל"א דלפיכך מתנה עמ"ל חשוב קנין הגוף אף דצריך ע"כ להחזיר משום דאפשר לבטל התנאי ולא יצטרך קנין חדש רק ישאר שלו מחמת קנין הראשון עיי"ש וע"כ כתבתי בסוגיא דע"מ שתחזיר לו הנייר דבגט דע"מ שתתן ל"מ ביטול התנאי דלצעורה מיכוין ע"כ הדר הוי רק ק"פ דל"ה כקה"ג לרבא ולכל מאן דס"ל דק"פ לאו כקה"ג ולפ"ז. לכאורה בתנאי זה דהאשה נותנת לו הטבלא עמ"ל דאינה לצעורה ומהני ביטולה ע"כ לכ"ע הוי כקנין הגוף אמנם כד דייקינן לא מהני ביטול תנאי הכא דשני טעמים נאמרו בהא דמהני ביטול תנאי בר"ן פרק המדיר כתב דכל התנאים רק אם יקפיד אבל לא אם ימחול ממילא מתחלה לא היה דעתו כלל שיבטל המעשה כשלא יקפיד ודעת הרא"ש בתשובה כלל מ"ו ס"ב דכל תנאי חידוש הוא מה שיש בכוחו לבטל המעשה ולולא דגמרינן מתנאי בגו"ר לא הוה מבטל המעשה ע"כ היינו כשלא מבטלו אבל אם מבטלו אתי דיבור ומבטל דיבור ונשאר המעשה קיים כי התנאי דבר נפרד הוא מהמעשה והמעשה ראוי להתקיים בפני עצמו עיי"ש וכ"ז לא שייך רק במעשה ותנאי שהם שני נושאים נפרדים ואין התנאי תכלית המעשה ועיקרה כמו מקדש על תנאי שתתן לו מאתיים זוז וכתנאי בני גד דלא היה כונת תכלית המעשה בשביל התנאי אלא התנאי ענין נפרד בפני עצמו אלא שתלאן זה בזה אמנם בנותנת לו טבלא כדי שיגרשה בו התנאי שיגרשה בו הוא העיקר ותכלית המעשה שנתנה לו הטבלא ומה סברא בזה לומר שיתקיים המעשה לבד ויבוטל התנאי ולדעתי א"צ כלל בזה דיני תנאים ובאמת בההיא דזבין ארעא אדעתא למיסק לא"י דדומה לזה ג"כ א"צ להתנות דיני תנאים וסמכינן אאומדנא דכל המעשה נעשה בשביל התנאי לבד וגם לא שייך לומר דכל התנאי היה רק אם יקפיד דהא לא התנה כלל רק מצד דאמרינן דעתה דלולא התנאי שיגרשה לא היתה נותנת לו א"כ אם לא תקפיד שיגרשה הרי לא היתה עושה המעשה כלל ודו"ק מאד כי זה ברור:

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה