אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק ב הלכות גיטין › סימן קכג

ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות גיטין · סימן קכג

סימן קכב

סעי' א' אפילו האשה בעצמה אם אמר לה הבעל לכותבו יכולה לכותבו ותקנה אותו לבעל וחוזר ונותנו לה כן פרש"י וכ"כ הר"ן אבל היש"ש בפרק ב' דגיטין סל"ד ובסמן כ"ו השיג על הר"ן ומסיק דצריכה להקנות לו קודם הכתיבה הקלף שיהא נכתב על שלו וכן נלע"ד דעת התוס' דהנה בפ"ב דכ"ב ע"ב ד"ה והא לאו בא"ד כתבו והא דאמר לעיל ד"כ יכולנא למיפסל לכולהו גיטי מ"ט אילימא משום דכתיב וכתוב והכא איהי קכתבה ליה התם אונתן סמיך דבעינן שיכתבו בציוויו ויתן והכא אפילו נכתב בציוויו לא יהיב לה מידי דשלה הוא עכ"ל והמהר"ם שיף כתב שם וז"ל אע"ג דקושיא שניה שם מונתן מ"מ א"ש היטב דפירש ונתן הוא יתן ותחלה מקשה מהוא דלאו הוא הנותן ואף שיהיה שוה כחה ומשני דאקנויי ליה רבנן והוי הוא הנותן ואח"כ מקשה מויתן אע"ג דהוא הנותן מ"מ נותן לא א"ש דסתם גט אינו ש"פ עיי"ש ועדיין קשה כיון דשני הקושיות ממלת ונתן למה פריך תחלה משום דכתיב וכתב ובשניה פריך מונתן גם אריכות לשון התוס' שכתבו דבעינן שיכתוב בציוויו והכא אפילו נכתב בציוויו אין הבנה לדבריהם כלל דלכאורה אך למותר הוא ואינו צריך לתירוצם כלל ונלע"ד דבחידושי רשב"א ופ"י שם ד"כ הקשו מה פריך דאיהי כתבה הלא ברשותה הדר נותן הסופר לבעל את הגט והרי בעצמה מקנית לו ופ"י שם תירץ דוכתב משמע שיהא שלו בשעת כתיבה אמנם התוס' הרי לא ס"ל הכי דנדחקו דאונתן סמיך אלא די"ל כמ"ש היש"ש הנ"ל לענין הקלף דאם אינו שלו בשעת כתיבה הוי כשלא לשמו דאינו ראוי לו כיון דמחוסר זכיה אף דאקנו לו רבנן אח"כ עיי"ש וכה"ג כתב הפ"י בר"פ מי שאחזו דוכתב ונתן משמע שיהא ראוי לנתינה בשעת כתיבה וס"ל לתוס' דגם לענין שכר כתיבה והדיו צריך שיהא של בעל בשעת כתיבה שלא יהא מחוסר זכיה מהאשה וכמ"ש גם הפ"י רק טעמם שיהא ראוי לנתינה בשעה שכותב דאל"כ אף דנכתב בציוויו הוי כשלא לשמו כיון דאינו שלו עדיין וא"כ הקושיא מוכתב דאיהי כתבה ולא חשיב לשמו אף דמצוה לכתוב כאילו לא צוה הבעל והטעם מחמת דאינו שלו וצריך שיהא ראוי לנתינה והכא איהי לא יהיב לה מידי כפי מה שהוא בשעת כתיבה דעדיין לא זכה בגט וסמיך אונתן משא"כ קושיא שניה מקשה מונתן לבד דבשעת נתינה אינו ש"פ ומה שכתבו תוס' דלא יהיב לה מידי היינו אם לא תזכה לו ויתן לה כמות שהוא עתה בלא זכיה ממנה א"כ אינו ראוי לנתינה בשעת כתיבה והוי כשלא לשמו וכמו שצריך שיכתוב בציוויו משום לשמו כן זה כיון דאינו ראוי לו ובדידה תליא אם תקנה להקנות לו א"כ לא חשיב צוואתו צוואה ולא חשוב עדיין לשמו כיון שאין בידו לגרש בגט זה ואינו ראוי לו וזה שכתבו דבעינן שיכתוב בציוויו משום לשמו מן צריך להיות שלו בשעת כתיבה דמהני ציוויו ליחשב לשמו נמצא מוכח דתוס' ס"ל נמי דצריך להקנות לבעל קודם הכתיבה דאף למאי דמתרץ דאקנו לו רבנן היינו השבר אבל הקלף לא כמ"ש הפוסקים לעיל סימן ק"ב ולפ"ז מוכח ג"כ מהגמרא דצריך שיהא של בעל בשעת כתיבה והיינו רק אם א"צ שליחות לכתיבה מוכרחים דברי התוס' אבל אם צריך שליחות אין ראיה דגמרא פריך דפשיטות דאיהי קא כתבה ליה דסופר הוא שליחה מחמת דמשלמת השכר חשובה איהי מכתיבו כמ"ש הנ"י בפרק ג"פ אמנם הר"ן ג"כ ס"ל דא"צ שליחות בכתיבה ותירץ כמ"ש התוס' הרי בהך דאשה כותבת את גיטה כתב דתקנה לו אח"כ ואפשר דחשב דאשה כותבת בעצמה עדיף דתורה אמרה וכתב לה שהסופר יכתוב לשמו ולשמה וכל זמן שאין ביד הסופר והבעל לגרש בגט זה כיון דגט חוב הוא לאשה אף ששילמה השכר כבר וצווחה לכתוב גט עדיין שמא תחזור בה וכמ"ש בירושלמי בפרק התקבל והובא בנ"י ס"פ האשה שהלכה הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה מחמת דחוב הוא לה עיי"ש א"כ אפשר תחזור בה וכ"ז שאינו ראוי לבעל לגרש בו ל"ח לשמו ולשמה וא"כ כשהסופר כותב והאשה משלמת השכר דהגט שלה אין ביד הסופר ובעל לגרש בגט זה והנה אף למ"ד אומן קונה בשבח כלי כתב הרשב"א בחדושיו לב"ק דצ"ח דודאי אם לא נתקלקל שבחא דבעל הבית כיון שהשביח אדעתיה דבעה"ב רק לענין אם קלקל אמרינן אומן קונה בש"כ מטעם דאין דעתו של אומן להקנות לבעה"ב כדי לחייב עצמו עיי"ש ועיין בר"ן בדף ס"ף בההיא דיכולבא למפסל דס"ל דהקלף והדיו נכלל בהשכר שמשלמת לסופר ולמסקנא דאקנו לו רבנן מעות שלה ממילא גם הקלף והדיו של בעל דפריך דאיך יכול למפסל לכולהו גיטי דרובייהו דגיטי דבעל ננהו דבזוזי דאקני ליה אזיל סופר וקנו לו לבעל וזכי לו עיי"ש וא"כ לס"ד הוי הקלף ודיו של אשה ואדעתא דידה כותב ומשביח והכל שלה ואין ביד הסופר להקנות לבעל נמצא אינו ראוי לו לגרש בו עדיין ולא חשוב לשמו וזה גרע מתנאי קודם התירץ דלא חשוב לשמה דתנאי מלתא אחריתי אבל הכא אינו ראוי לגרש עדיין מצד הבעל וסופר דבדידה תליא ואולי לא תאבה האשה להקנות לו ולהתגרש אבל כשהאשה כותבת בעצמה הרי מצידה לא יבצר ובידה להקנות לבעל וכל דבר שבידו לא חשיב מחוסר מעשה כמו לענין דשלב"ל א"כ אף דמקנה לו אח"כ מ"מ שפיר חשוב כתיבה לשמה בשעת כתיבה:

ב"ש סק"א ותוס' ס"ל דא"צ שליחות וכתב קאי על הסופר ומה שצריך לצוות בעצמו לסופר משום לשמה עכ"ל כן הכריחו התוס' מדמכשיר חש"ו לכתוב ולא פסל משום דלאו בני שליחות ננהו ובטיי"ג שם הקשה לפמ"ש התוס' בפרק התקבל דס"ו בתוס' ד"ה והא כתב הגט כשר והא מילי לא ממסרי לשליח שהקשו דהא לר"מ אפילו מצאו באשפה כשר ותרצו בתירוצים השני כיון שצוה הבעל לכתוב ולחתום גרע טפי דמודה ר' מאיר שצריך לעשות ציוויו וצ"ל כונתם אע"פ שעשו כמו שצוה הבעל שיאמרו לכתוב ולחתום ולא שינו כלום מ"מ הרי הוא רוצה שיעשה כן בשליחותו כיון שצוה אותם דוקא וכיון דמדינא אינם נעשם שליחים משום דמילי לא ממסרי מודה ר"מ דכל כה"ג שרוצה שיהיה שליח ואינן בר שליחות דלא מהני וכ"כ הפנ"י שם וא"כ ה"נ דכוותיה כיון שהוא צוה לחש"ו לכתוב הרי צריך להעשות ע"י שליחות ואינם בני שליחות וראוי להפסל כמו התם עיי"ש:

ולפע"ד א"א למשוונהו לדברי התוס' כהלכתא בלא טעמא ועכצ"ל מ"ש תוס' שם דהוי כאילו צוה להדיא שיאמרו לסופר היינו דלענין זה נכלל עכ"פ בלשון כתבו שיצוו לאחרים לכתוב דאל"כ הל"ל חתמו או תנו לבד ותינח אם מצאו באשפה כשר מה צריך לצוות על הכתיבה כלל יצוה רק על החתימה ונתינה ואם ימצאו גט שנכתב כבר להתלמד או לאשה אחרת או טופסי גיטין או יצוו למי שאינו בר שליחות כלל די וכיון שאמר כתבו רוצה שיכתב עפ"י צוואתו בשליחותו וצריך דין שליחות אבל כאן דקאי לר"מ דצריך לצוות על הכתיבה משום לשמה אזלא כל ההוכחה דרוצה שיכתבו בשליחותו ולק"מ,

ס"ד מותר להניח חש"ו לכתוב טופס הגט לכתחלה והוא שיהיה גדול הפקח עומד ע"ג הקשה הפנ"י בגמרא שם הא אומן קונה בש"כ וקטן קנויי קני אקנויי לא מקנה וכ"ש חרש ושוטה א"כ אין הגט של בעל עיי"ש ולפע"ד דזה שייך רק אם הקנין של אומן אינו מגרע השבח כלי ושבחא הוא לו שייך לומר דקניה לש"כ אבל הכא את"ל דקנה תו אין תקנה לגט זה והרי אדרבה נתקלקל הנייר ודיו בחנם כיון דאינו ראוי לגרש בו ואין כאן שבח כלי ואין לו זכות בקניה זאת שיקנה וכל השבח איני רק אם אינו קונה החש"ו רק הבעל ואין כאן לחש"ו שום שבח לקנותו אבל בשאר סופר י"ל אף דא"צ לגרש בו לעצמו מ"מ שבח הוא דשוה דמים להקנות אח"כ לבעל לגרש בו ודו"ק ובזה מיושב ג"כ קושיות הטי"ג שם לפוסקים דצריך להיות הגט של בעל בשעת כתיבה והרי אומן קונה בשבח כלי וזוכה בו הסופר מקודם ולפמ"ש א"ש דלהנך פוסקים א"א לסופר לקנותוי בשבחו דאם יקנהו לא יהא שבחי כלל ודו"ק:

ס"ה הכותב גט בשבת וכו' לשון הרמב"ם בפ"ג הלכה י"ט הכותב גט בשבת או ביום הכיפורים בשגגה ונתנה לה הרי זו מגורשת כתבו וחתמו בו ביום בזדון ונתנו לה אינה מגורשת שהרי העדים פסולין מן התורה כתבו ביו"ט בזדון ונמסר לה בפני עדים כשרים ביו"ט הרי זה פסול עכ"ל וגרסת הרדב"ז בסימן תצ"ה והטור כאן כתבו וחתמו ביו"ט בזדון דבלא חתימה למה פסול אלא ודאי משום דהוי מזויף מתוכו וכמבואר בחלקת מחוקק ובגט פשוט ובפר"ח והכ"מ הקשה אמאי לא נקט בבבא קמייתא וחתמו כיון דבשוגג הוא אפילו חתמו נמי עיי"ש ובאמת קשו הדיוקים אהדדי דתחלה אמר רק הכותב בשגגה הר"ז מגורשת משמע בשגגה מגורשת ואם נאמר דיש בזה דרך המיצוע דאם חתמו בשגגה אינו ודאי כשר ולא ודאי בטל רק פסול והרי בסיפא אמר כתבו וחתמו ביו"ט בזדון ונמסר לה בפני עדים כשרים פסול משמע אבל בשוגג כשר לגמרי וגם מאיזה טעם חתמו בשגגה נפסלהו ונלע"ד דהנה החתימה צריך להיות בשליחות הבעל דאם חתמו שלא מדעתו לא מהני דהוי מפי כתבם ולפי דעת האומרים דבכתיבה צריך שליחות וס"ל דגם דעת רמב"ם כן י"ל ה"נ בחתימה אם ליכא עדי מסורה אמנם א"כ כשחתמו בעבירה נימא אשלד"ע ובטל השליחות והוי כחתמו שלא מדעת הבעל וא"כ לדעת הסוברים דגם בשוגג אשלד"ע ודאי קשה דמה צ"ל אם חתמו במזיד דאינה מגורשת הא אפילו בשוגג כן הדין וגם בלא"ה בחתמו במזיד מה צ"ל משום דעדים פסולין לימא אשלד"ע:

אמנם כבר כתבתי לעיל סימן ק"כ ס"ז דאם בשעה שצוה לשליח לעשות לא צווהו דוקא לעשות ע"י עבירה אף שעשהו בעברה אין השליחות בטל והוא מבואר בכמה אחרונים והסברתי הדבר משום דהשליחות חל מיד ונעשה שליחו כמותו א"כ אף דעשהו אח"כ בעברה אינו בטל כמו שעשה המשלח בעצמו משא"כ אם מתחלה עשהו שליח לעברה אינו חל השליחות ולא נעשה מעולם כמותו ולפ"ז ה"נ אף דצוה לעדים לחתום הרי יכולים לחתום בחול לא מבעיא אם ציוום קודם שנכתב אלא אף אח"כ מ"מ אם יהא ניתן ע"י שליח אין נפסל משום מוקדם וא"כ אף שחתמו בשבת ליכא כאן ביטול משום אשלד"ע לכן מוכרח לומר משום דנפסלו העדים דוקא אמנם כתבתי שם כיון דקי"ל מילי לא ממסרי לשליח למהרי"ט גם לשליח אחד לא ממסרי וא"כ איך יתכן שליחות על כתיבה או חתימה הא חשוב מילי דחזינן דאינם יכולים לומר לאחר לכתוב ולחתום משום דהוי מילי ועכצ"ל דכל זמן שלא נכתב ונחתם הוי מילי אבל בשעת כתיבה וחתימה עושים מעשה וחל השליחות אז לגבייהו משא"כ אם יצוו לאחרים נמצא הם אינם עושים כלום והוי מילי בהחלט לגבייהו וא"כ אף שלא ציוום לעשות בעברה מ"מ כשחותמים בעברה הרי כל חלות השליחות רק בשעת מעשה דמקודם הוי מילי וא"כ א"א אז לחול בעברה אמנם מבואר בתוס' רע"ק על משנה דר"פ השולח דסברת מהרי"ט תליא בפלוגתא דאומר אמרו דלמ"ד אומר אמרו פסול מוכח דגם שליח אחד אינו יכול לעשות במילי עיי"ש והנה הרמב"ם בפ"ב מה"ג ה"ו פסק דאומר אמרו ספק בטל דאינו ברור הדין האיך עיי"ש בכ"מ ורח"ם ולפ"ז בחתמו בשוגג הוי ספק דתליא בפלוגתא דאומר אמרו דאם אומר אמרו כשר הרי חל השליחות במילי לחד שליח א"כ ליכא בזה משום דאשלד"ע ואם אומר אמרו בטל הגט הרי דאינו יכול לעשות שליח על מילי אפילו שליח אחד א"כ אינו חל השליחות על החתימה עד שעת חתימה ואז אם חותמים בעברה אשלד"ע נמצא לא קשו הדיוקים כלל דאם לא חתמו כלל אף בשוגג רק נכתב והבעל בעצמו כתבו אם צריך שליחות בכתיבה ואם א"צ שליחות אף שכתבו אחר מ"מ כשר הגט בודאי אם נחתם בחול או ניתן בעדי מסירה ואם חתמו בשבת ויוה"כ במזיד ולא נמסר בפני עדי מסירה העדים פסולין וודאי אינה מגורשת משא"כ אם לא נותן בעדי מסורה וחתמו בשבת ויום הכפורים בשוגג אינו ודאי לא כשר ולא בטל וכל זה בשבת ויוה"כ אמנם ביו"ט שאני דהנה מחלוקת ישנה בין הפוסקים אם בשוגג ג"כ אשלד"ע והנה יש לחלק לפמ"ש בחידושי לגיטין דף נ"ט לענין כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ולענין מצוה הבא בעברה בשוגג דדעת ר"ת דבשוגג לא חשוב מצוה הבא בעברה וכתבתי שם לפמ"ש הרמב"ן בפירש התורה בריש פ' ויקרא דשוגגי חייבי מיתות ב"ד וכריתות מצינו שחייבה התורה חטאת משא"כ חייבי לאוין דאינו חייב רק מלקות במזיד ולא מצינו עונש בשוגג ע"כ אין עליהם נשיאות חטא ואין צריך רצוי כלל עיי"ש וא"כ בשוגג לא חשיב מצוה הבא בעברה משא"כ בחייבי כריתות ומיתות ב"ד דגם שוגג צריך כפרה הרי דעברה מיחשבה וא"כ ה"נ לענין אשלד"ע יש לחלק כן דבחייבי מיתות וכריתות דשוגג צריך כפרה ע"כ י"ל אשלד"ע גם בשוגג משא"כ בחייבי מלקות לבד וא"כ א"ש דביו"ט דליכא סקילה וכרת רק מלקות א"כ בשוגג לא צריך כפרה ורצוי אין בשוגג משום אשלד"ע ע"כ כתב דוקא בחתמו במזיד פסול אבל כשחתמו בשוגג חתימתן כשרה בודאי ולא חשוב מזויף מתוכו:

וי"ל עוד מ"ש כתבו ביו"ט בזדון ונמסר לה בפני עדים כשרים ביו"ט הרי זה גט פסול דמשמע דבשוגג כשר לגמרי דכיון דמזויף מתוכו לא הוי רק פסול דרבנן ובשוגג כל החשש משום דאשלד"ע וכיון דתליא בפלוגתא דאומר אמרו הוי ספק דרבנן ולפ"ז גם בשבת אם חתמו בשוגג ונמסר בפני עדים י"ל דכשר והראשון נכון יותר:

ולפ"ז א"ש ג"כ למה נקט רק אם כתבו וחתמו ביו"ט בזדון ונמסר בפני כשרים הר"ז גט פסול ולמה לא נקט גם בשבת כה"ג ואף לפמ"ש הכ"מ דבשבת הכותב בפרהסיא הוי מומר לחלל שבת ובטל בלא"ה מ"מ הוי מצי למימר בכותב בצנעא או בשוגג וחתמו במזיד ונמסר בע"מ דהרי לפי הנוסחא ברמב"ם כתבו וחתמו בו ביום בזדון ונתנו לה אינה מגורשת שהרי העדים פסולין עכצ"ל דכתבו בצנעא דאל"כ בלא"ה הוי כתבו מומר א"כ ה"ל לסיים ע"ז אם ונמסר בעדים כשרים הרי זה פסול לבד אמנם לפמ"ש י"ל דהנה הא דנחתם בעדים פסולין הוי מזויף מתוכו לפסול אף דנמסר בכשרים משום דשמא אתי למסמך עלייהו אבל היכא דליכא חשש זה כשר כמו בשמות מובהקין דנכרים בפ"ק דגיטין ד"י ע"ב וא"כ תינח בחתמו ביו"ט בזדון יש חשש דנסמך עלייהו אף דמוכח מתוכו דחתמו ביו"ט כיון דנכתב הזמן מ"מ כ"ז שלא ידענו בודאי דמזידין אין לפוסלן דתלינן ששכחו דהיום שבת או יו"ט כמ"ש הרמב"ם ריש פי"ב מה"ע ומבואר בחו"מ סל"ד סכ"ד וא"כ יש חשש דנסמך עלייהו ע"כ פסול דמזויף מתוכו אבל בשבת ויוה"כ אין חשש דאם מזידין הוי פסולין ואף שנתלה בשוגגים מ"מ אשלד"ע ובטל השליחות א"כ אנחנו נדע דע"ח פסולין בין כך ובין כך ולא נמסך עליהן א"כ לא חשוב מזויף מתוכו ואף דתליא בפלוגתא דאומר אמרו מ"מ ליכא למיחש דיטעו לומר דאומר אמרו כשר וכמ"ש הכ"מ בפ"ט מה"ג הלכה ז"ך עיי"ש ואך דמשכחת דלא כתבו רק השבוע ולא היום וכדומה מ"מ סתם גט נכתב בו הזמן באיזה יום וכמ"ש הב"י לקמן סימן קכ"ז דלאו אורחה שלא לפרש היום שכותב בו ועכ"פ לא הוי מלתא דפסיקא בשבת כמו ביו"ט לומר דבשבת הוי מזויף מתוכו ודו"ק:

עוי"ל קצת באופן אחר לפ"ד הפוסקים דבשליח לד"ע אין המעשה בטל והנה לפ"ז י"ל דוקא במזיד אבל בשוגג בטל השליחות לפמ"ש הריטב"א בפרק איש מקדש דמ"ג כיון דהוה שוגג הוי שליחות בטעות עיי"ש וע"כ כתב הרמב"ם הכותב גט בשבת ויוה"כ בשגגה ונתנו לה הר"ז מגורשת ולא נקט גם בחתמו בשוגג דאזי הוי שליחות בטעות ובכתבו וחתמו במזיד אינה מגורשת דהעדים פסולין אבל משום אשלד"ע ליכא למבטל השליחות כיון דמזידין היו אין כאן טעות ואף דלפ"ז י"ל גם ביו"ט הוי שליחות בטעות דאילו ידע דיש בזה עברה לא היה מקבל השליחות דדברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין מ"מ י"ל עדיין לחלק דדוקא אם גם עתה ששגג יש עברה בידו וצריך ספרה הוי שליחות בטעות דאנן סהדי דלא ניחא לו בשליחות זה והלואי לא עשהו אבל אם אין לו עונש וא"צ כפרה על השוגג הרי לא מיחשב עברה כיון שעשה בשוגג א"כ לא נחשב בטעות דהא היה מקבל השליחות משום דכסבור שלא יעשה עברה ולא יענש והרי באמת לא עשה עברה ולא צריך כפרה ולא יענש וא"כ לפמ"ש לעיל בשבת ויוה"כ דשוגג חייב חטאת הוי שליחות בטעות משא"כ ביו"ט וע"כ ביו"ט אם חתמו בשוגג כשר הגט וא"כ ממילא כשחתמו במזיד הוי מזויף מתוכו דיש חשש דאתו למסמך עלייהו דכיון דלא נדע דהיו מזידין נתלה ששכחו שהיום יו"ט כנ"ל וע"כ נקט דוקא לענין יו"ט אם חתמו ונמסר בע"מ כשרים דפסול אבל בשבת כשר כה"ג דאינו מזויף מתוכו דממ"נ אם נדע דמזידין חתמו פסולין הן ואם שגגו הוי שליחות בטעות וע"כ לא נקט האי דינא רק לענין יו"ט:

ונסחת הטור ברמב"ם כתבו וחתמו ביו"ט בזדון ונתנו לה אינה מגורשת דלפי דבריו קשה למה דילג משבת ליום טוב לענין מזידין כמו שהקשה הכסף משנה ולפמ"ש א"ש מאד כיון דכתב לענין שבת ויוה"כ דוקא כתב בשוגג כשר משמע אבל חתמו אפילו בשוגג אינו כשר דאשלד"ע וע"כ נקט אופן דמזידין רק לענין יום טוב דאם חתמו בשוגג מגורשת רק במזיד העדים פסולין ודו"ק:

והנה מ"ש דלהרמב"ם צריך שליחות בחתימה ואם בטל השליחות לא מהני החתימה לכאורה יש לסתור זה דהא תינח לפמ"ש הרז"ה ביבמות דלפיכך עדות שבשטר כשר אף דהוי מפי כתבם משום דחתמו בשליחות המתחייב חשוב מפי כתבו ולא מפי כתבם וכן בעדי חתימה דגט התורה אמרה וכתב לה ספר כריתות אלמא כיון שנחתם בשליחות המתחייב דהיינו הבעל כתבו שלו הוא ולא כתבן של עדים אמנם להרמב"ם דס"ל עדות שבשטר חשוב מפ"כ ולא הוכשר רק מתק"ח מנ"ל שצריך שליחות בחתימה:

אמנם ודאי כן הוא גם לרמב"ם דהנה הרמב"ן במלחמות פרק המגרש כתב בשיטת הריף דקי"ל בין ע"ח לבד בין ע"מ לבד כרתי דלר"א וכתב היינו אם יש ע"מ די בכתיבה לשמה ואם ליכא רק עדי חתימה צריך חתימה ג"כ לשמה דאזי וכתב היינו חתימה ג"כ ודעת הרמב"ם כהרי"ף כמבואר בדבריו בפ"א מה"ג הט"ז א"כ להרמב"ם היכא דסמכינן אע"ח משום דוכתב היינו ג"כ ע"ח והתומים סימן כ"ח ס"ק ט"ז קבע בה מסמורת לדעת הרמב"ם עיי"ש וא"כ לפמ"ש הג"פ והפר"ח בריש סימן זה דדעת הרמב"ם דצריך שליחות בכתיבה הרי דס"ל וכתב לה ספר כריתות קאי על הבעל וע"כ צריך שליחות ממילא בע"ח כשליכא ע"מ דמהני משום דנכללו במלת וכתב צריך שליחות:

ומכ"ש לפמ"ש אני בענ"ד בחידושי לגיטין דף כ"ב ע"ב דאף אם נאמר דא"צ שליחות לכתיבה לר"א והאי וכתב היינו הסופר מ"מ לר"מ דע"ח כרתי והאי וכתב קאי על העדי חתימה ע"כ צריך לפרשו וכתב על הבעל והעדים הם שליחי הבעל דהא אמר וכתב לשון יחיד והרי העדים שנים הם ועכצ"ל דע"ח הם שליחי הבעל וחשיב כתבי כמ"ש הרז"ה וזה מוכרח לפמ"ש בחלקת מחוקק בסימן ק"כ דאם כתבו שני סופרים הגט בטל דוכתב משמע לשון יחיד עיי"ש:

ואח"כ בא לידי ספר פר"ח על א"ע וראיתי בסימן ק"כ השיג על החלקת מחוקק ודעתו להתיר שני סופרים לכתוב וראייתו ג"כ מדר"מ ס"ל וכתב היינו שני ע"ח וכתב דל"ל משום דלא סגי בלא"ה דאין דבר שבערוה פחות משנים דהא י"ל וכתב היינו חת"י הבעל בעצמו דסגי ובהכי מיקיים לישנא דקרא וכתב לשון יחיד ותדע עוד דהא ונתן כתיב לשון יחיד ומצי הבעל למעבד שני שליחים ויתנו לידה ה"נ וכתב מצי הבעל למעבד שני סופרים שליחים דידיה למכתביה עיי"ש ובאמת הווי ראיות עצומות אבל משמעות וכתב מ"מ אינו רק לשון יחיד כמ"ש החלקת מחוקק אלא ודאי ה"ט כיון דבשליחות דידיה עבדי ומתייחס המעשה להמשלח דשליח כמותו מיקיים שפיר וכתב ונתן לשון יחיד דקאי על הבעל ובאמת אין קיום לדברי הח"מ רק אם אינו צריך שליחות לכתיבה וכתבו בלא שליחות דבעל ועוד אף להחולקים על החלקת מחוקק וס"ל דכשר בשני סופרים י"ל דהא דתורה אמרה וכתב לשון יחיד משום דאורחה דמלתא הכי דאין דרך לכתוב רק סופר אחד דהא להנהו פוסקים עכצ"ל דהא באמר כולכם חתומו לעשרה צריכין כולם לחתום ואם אמר לעשרה כולכם כתיבו אחד כותב במעמד כולם כמבואר לעיל סימן ק"כ וקשה גם בכולכם כתיבו יכתבו כולם ועכצ"ל כמ"ש הפרישה והפר"ח משום דאין דרך עולם שיכתבו הגט יותר מסופר אחד ודאי כונתו רק שאחד יכתוב במעמד כולם וא"כ תינח אם האי וכתב קאי על כתיבת הגט אבל אם קאי על העדי חתימה לר"מ וכן אליבא דרי"ף ורמב"ם אם ליכא עדי מסירה עדיין תקשי למה נקטה תוכה לשון יחיד דהא העדים ע"כ שנים הם ועכצ"ל דהם שליחי הבעל וחשוב הבעל הכותב וא"ש וכתב לשון יחיד וא"כ אם נכשיר עדי חתימה בלא ע"מ מן וכתב הן לר"מ הן לר"א ע"כ מצד דחתמו בשליחות הבעל דאזי מתקיים לשון וכתב לשון יחיד דכתבו הוא וא"כ לרמב"ם דגם לר"א ע"ח כרתי והאי וכתב היינו נמי ע"ח אם ליכא ע"מ עכצ"ל דהם שליחי הבעל והוי מפי כתבו.

ועוד בלא"ה הכריח התומים בסימן ל"ו סק"ד בדעת הרמב"ם דכל שלא נכתב בצוואת המתחייב חשוב מפי כתבם ופסול והרי בשטרות ליכא טעמא שכתבו התוס' בגט דצריך שיצוה הבעל לסופר משום לשמה ועכצ"ל כטעם הרז"ה דכשלא אמר כתבו הוי מפי כתבם אבל כשנעשה מדעת המתחייב הוי מפי כתבו ומשום דהוי שליחי המתחייב:

ועדיין צריך לבאר דעת הרמב"ם דמה שכתב כתבו וחתמו בזדון אינה מגורשת ע"כ צ"ל דלא מיירי בכתבו הבעל בעצמו דאל"כ נהי דהעדים פסולין הוי כת"י דבעל דכשר מן התורה גם בלא עדים ואם נשאת לא תצא וא"כ למה צריך לטעם דעדים פסולין לימא בלא"ה דאשלד"ע ובטל כתיבת הסופר אם כדעת הג"פ ופר"ח דהרמב"ם ס"ל דצריך שליחות בכתיבה.

וצ"ל או דבדבר עברה השליחות אינו בטל דלא כהנו"ב וסייעתיה או דא"צ שליחות בכתיבת הגט לרמב"ם דלא כג"פ ופר"ח או כמ"ש לעיל כיון דלא צווהו לכתוב דוקא בשבת ומעצמו כתב בשבת ליכא בזה משום אשלד"ע ואף שכתבתי לעיל דתליא בהך דאומר אמרו מ"מ אי אפשר לומר אינה מגורשת בודאי רק מטעם דעדים פסולין אמנם לפ"ז מ"ש הרמב"ם בבבא ראשונה דהכותב בשבת ויוה"כ בשגגה מגורשת אם מיירי ע"י סופר אחר ולא הבעל בעצמו כתבו קשה למה מגורשת נימא אשלד"ע ואף דתליא בפלוגתא דאומר אמרו מ"מ למה מגורשת בודאי ומפרט דבאומר אמרו כתב הרמב"ם דקרוב להיות בטל דנוטה דעתו יותר לפסוק דאומר אמרו בטל הגט וגרע משאר ספק עיי"ש בכ"מ ולחים וצ"ל לפ"ז או דל"צ לרמב"ם שליחות בכתיבה כדעת הב"ש והבית מאיר או דמיירי בכותב הבעל בעצמו ואם נאמר דס"ל דא"צ שליחות בכתיבה צ"ל לרמב"ם דבחתימות עדים גרע דע"כ משום שליחות וכמ"ש לעיל מלתא בטעמא אמנם לפי מה שכתב בשו"ת דרכי נעם חלק א"ע סימן נ"ב דמ"ש הרמב"ם בפ"א מה"ג אם כתב הבעל הגט בכת"י וחתם עליו עמ"א ונתנו לה הרי זה גט פסול הוא בדוקא כשיש בו חת"י עד אחד עם כת"י כשר מן התורה ופסול מדרבנן הא כת"י לבד ונתנו בינו לבינו לא הוי גט כלל וטעמא דכת"י סגי בע"א משום דכת"י הוי כע"א כדכתב הר"ן דבכת"י הא איכא חתם שמו שהרי צריך לכתוב שמו בגט והכי אכשריה רחמנא מדכתיב וכתב לה והרמב"ם ס"ל דהאי רישא דמתניתן בשלשה גיטין פסולין דחד מנייהו כתב בכת"י ואין עליו עדים לא מתוקמא אליבא דהלכתא אלא הנהו תרי אחריני ולכן לא כתב גבי גט אלא דין דכת"י וע"א דהוי כשר מן התורה ופסול מדרבנן אבל כתב ידו בלבד בלא שום עד ולא נמסר בעדים לא הוי גט כלל עיי"ש וצ"ל דס"ל כפרש"י בפרק המגרש דפ"ו דהך דכתב בכת"י ואין עליו עדים דכשר מן התורה לאו ר"מ ולאו ר"א ועיין בשירי קרבן עדה החזיק דברי רש"י מן שיטות הרי"ף ורמב"ם דלר"א ע"ח לבד נמי כרתי עיי"ש וע"כ לא פסק הרמב"ם כהך רישא וס"ל באם כתב בכת"י ויש בו עד אחד דהוא סיפא דהך משנה דג' גיטין כ"ע מודו כמו במיצעתא דיש בו עדים ואין בו זמן וכן צ"ל דעת הנודע ביהודא תנינא סימן קל"ה בחלק א"ע דשידד לומר אף דמכשיר הרמב"ם בע"ח לחוד בלא ע"מ אעפ"כ בכת"י אולי בעינן דוקא ע"מ דבגט עם עדים אנן סהדי שנמסר מידו לידה לגירושין מטעם דלא מקדים פרעונתיה וחזינן דטרח כולא האי להחתים עדים אבל בכת"י י"ל להתלמד כתב עיי"ש והרי מבואר ברמב"ם דכת"י וע"א פסול רק מדרבנן אפילו בלא עדי מסירה, ועכצ"ל לפ"ז דדוקא עם ע"א החתום בו אבל בכת"י לבד מן התורה בטל אלא באמת צ"ע לדעת הנו"ב דאם מכת"י לבד ל"ל אנן סהדי דמסר לה הגט איך נשוי אנן סהדי מעד אחד דא"נ בשום מקום וה"נ אולי החתימה האשה על הגט עד אחד אחר שמצאה הגט וכדומה אמנם לפמ"ש הדרכי נעם א"ש דהכא גלתה תורה וכתב להכשיר הבעל לעד אלא דאמרינן דמ"מ לא הכשיר אותו רק שיהא נחשב עד אחד וכשיש עוד ע"א חתום הוי שני עדי חתימה והוא דבר חדוש ובאמת בלבוש א"ע סימן ק"ל ס"כ מבואר דע"א החתום לא מעלה ולא מוריד ולדבריו צ"ל דהא דנקט הרמב"ם דחתם בו ע"א לרבותא נקטיה דאפ"ה פסול מדרבנן אבל לעולם כשר גם בלא עד אחד אמנם לשון הרמב"ם נראין בעליל כמו שהבין בדבריו הדרכי נעם וגם מדלא נקט הך דינא דכת"י לבד דפסול מדרבנן כיון דבמשנה תנו לה והרמב"ם השמיטה ע"כ דלא פסקה ולפ"ז א"ש ברווחא דמ"ש הרמב"ם כתבו וחתמו בזדון ביו"ט אינה מגורשת מיירי שפיר דכתבו הבעל בעצמו וכיון דעדים פסולין ליכא שום עד ובטל הגט מן התורה אף דהוה כח"י וכן מ"ש הכותב בשבת או ביוה"כ בשגגה מגורשת י"ל דמיירי בכותב בעצמו.

עוי"ל דברי הרמב"ם באופן אחר דכבר הקשו עליו דהא קי"ל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ ותירץ בשער המלך לפמ"ש הש"ך בחו"מ סימן ר"ח דבמוכר בשבת לא שייך זה דהמעשה יכול לעשות ולהתקיים בהיתר כשימכור בחול משא"כ בנשבע וכה"ג שא"א לעשות אם לא שיעבור עיי"ש ואף דיכול להתיר שבועתו ולמכור מ"מ באופן דעושהו בלא התרה א"א לעשות בהיתר עיי"ש ולפ"ז י"ל תינח הכתיבה אפשר לעשות בחול משא"כ החתימה כיון דכבר נכתב ואם לא יחתומו היום יהא מוקדם דנכתב ביום ונחתם בלילה פסול א"כ אי אפשר לעשות החתימה באופן שיתקיים רק היום באיסור וכיון דכל הכשירו מחמת שחתמו היום י"ל אי עביד ל"מ אלא דמן התורה היה כשר אף דנחתם למחר א"כ מן התורה היה אפשר לעשות בהיתר ומהני כאילו חתמו בחול אבל מדרבנן לא היה אפשר לעשות בהיתר וע"כ לא נקט ברישא דכתבו בשוגג דגם חתמו דבזה הוי פסול מדרבנן ובחתמו מזידין הוצרך לומר משום דעדים פסולין אינה מגורשת דאולו משום דאי עביד ל"מ ל"ה רק פסול וכ"ז בשבת דגם שוגג צריך כפרה י"ל אי עביד ל"מ אבל ביו"ט בשוגג י"ל כיון דלא חשוב עברה וא"צ כפרה בשוגג אי עביד מהני וע"כ דוקא מזידין יש לבטל הגט אם ליכא ע"מ ואם נותן בע"מ פסול משום מזויף מתוכו ודוקא ביו"ט כיון דבשוגג הגט כשר ע"כ במזידין חשוב כמזויף מתוכו דאתו למסמך עלייהו כיון דהדין כ"ז דלא ידעינן דהיו מזידין לתלות ששכחו ועשו בשוגג אבל בשבת ויוה"כ דגם בשוגגין פסול הגט משום דאי עביד ל"מ ממילא ליכא חשש במזידין משום דאתו למסמך עלייהו ול"ח מזויף מתוכו וע"כ נקט האי דינא דחתמו במזיד ונמסר בעדים כשרים דפסול רק לענין יו"ט ול"ל דהא יכול לחתום אחר יום הכתיבה ולמסור ע"י שליח דרמב"ם לא ס"ל היתר זה כמבואר בטור לקמן סימן קכ"ז:

אלא דיש לפקפק קצת בזה לפמ"ש לקמן סימן קכ"ז ס"ג נכתב ביום ולא הספיקו לחתמו עד הלילה אם כתוב בו קודם חתימה גיטא דנן איכתב ביום פלן ולא אספיק סהדי למחתמיה עד לילה וחתמו עדים אח"כ כשר א"כ ה"נ אפשר שיעשו החתימה בהיתר באופן זה ולא יהא מוקדם אמנם י"ל דמ"מ השתא מיהא דלא כתבו כן קודם החתימה א"א היה לעשות בהיתר ויש לדמותו קצת לנשבע דג"כ היה אפשר לעשות גוף המעשה בהיתר שהיה שואל על שבועתו ובידו למתשל דמה"ט חשוב דשיל"מ לענין ביטול ברוב ומ"מ כיון דבאופן שעשהו בלא שאלה א"א לעשותו בהיתר קרינן לו להש"ך ודו"ק.

אלא די"ל בלא"ה דרמב"ם לא ס"ל כלל דמהני האי תקנה לכתוב קודם החתימה גיטא דנן וכו' וכדמוכח מפרק המגרש בחמשה שגרשו בגט אחד שכתבו טופס לכ"א דפריך ות"ל דהוי נכתב ביום ונחתם בלילה והרי סהדי חתמו על זמן האחרון ומה חשש יש הא מבואר בתוכו דנתאחר החתימה וע"כ דלא פלוג חכמים כיון דעבר יומו אחר שנכתב נפסל וכבר עמדו האחרונים שם בהאי קושיא ועיין בטיב גיטין שם תירץ לשיטת פוסקים אף דיש ע"ח צריך ע"מ החשש דנאמר דהעדים חתמו דכל אחד נמסר ביומו בע"מ אבל לרי"ף ורמב"ם דאם יש ע"ח א"צ ע"מ לא מצא מענה ועיי"ש ועכצ"ל דלרמב"ם לא מתכשיר בהכי ודו"ק:

בהג"ה ואין לגרש בלילה עיין גט פשוט ס"ק כ"א הביא תשובת א"ז דגט כתחלת דין וצריך להיות ביום וכתב וכ"ת ליבעי נתינת גט תלתא כדאמרינן גר צריך שלשה דמשפט כתיב בו לא היא דע"כ תלתא דבעינן היינו מדרבנן ואפילו בדיני ממונות גופייהו חד כשר מדאורייתא דקי"ל כרב אחא הלכך נתינות גט נמי סגי בחד אלא דבעינן תרי שימסור הגט בפניהם והן הן עדים הן הן דיינים דהואיל ויהיב גיטא ביממא שהוא כשר לדון כל כה"ג עד נעשה דיין אפילו בדאורייתא עיי"ש ובהא מלתא נסתבכו הגדולים עיין נו"ב תנינא חא"ע סימן קי"ד וחתם סופר ואמרי א"ש ובתומים סימן ט' הביא מן התרגום יונתן דברים כ"ד על פסוק וכתב לה ספר כריתות פירש ויכתוב לה ספר תירוכין קדם בי דינא עיי"ש:

ובאמת יש לומר דכיון דכבר תיקן ר"ג שיהיו עדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם וקי"ל עדים החתומים כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי א"כ הוי כנותן בפני ב"ד אמנם בכת"י הבעל דין בעצמו כתב הסמ"ע סימן ל"ה סק"ט והש"ך סימן מ"ו סק"י וסימן ס"ט סקי"ב דמן התורה צריך קיום ולא הוי כמי שנחקרה בב"ד א"כ צריך קדם בי דינא וע"כ התרגום דפירש הכתוב כפשוטו דוכתב לה קאי על הבעל דבזה א"צ עדי חתימה גם לר"מ כפרש"י בפרק המגרש דף פ"ו במשנה דג' גיטין פסולין ע"כ יכתוב קדם בי דינא ואם יחתמו עדים זה הוי ג"כ כקדם בי דינא דכמי שנחקרה עדותן בב"ד בשעת חתימה או בשעת מסירה ודו"ק:

אמנם מה שנהגו ליתן הגט בפני ב"ד של שלשה והנו"ב הקשה דא"כ ליחשב במשנה ריש סנהדרין דגט בשלשה עוד הקשה מעירוכין כ"ג דקאמר אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש ומגיטין דף פ"ו דפליגי ר"א ור"מ אי צריך ע"מ והרי לכ"ע צריך ב"ד וממילא א"צ ע"מ דראיה גדולה משמיעה והן הן עדים הן הן דיינים כשראוהו ביום עוד הקשו האחרונים הנ"ל כמה קושיות:

ולפע"ד י"ל דודאי השתא צריך ב"ד לפי התקנה שנתקן בזמן הגמרא דהאשה נותנת שכר הסופר כדאיתא בב"ב פג"פ דף קס"ח דבמשנה קתני דבעל נותן השכר הסופר וקאמר בגמרא והאידנא שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא לשהייה ובגיטין פ"ב דף כף אמר ר"ח יכולנא למפסל כל גיטא דעלמא וא"ל רבא מ"ט אי משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה ודלמא אקנויי אקנו לה רבנן פרש"י דהפקר ב"ד הפקר והנה בפרק א"נ ד"ע איתא גבי זוזי דיתמי דיהבינן להו קרוב לשכר ורחוק מהפסד בבי דינא ופרש"י שם דצריך בפני ב"ד שיש להם כח להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים ולהתנות קרוב לשכר ועיי"ש במרדכי ובמל"מ פ"ד ממלוה הרי היכי דיש תק"ח בממון הנוגע לאיסור לא סמכינן לומר כיון דהוי תק"ח הוי הפקר ב"ד בשעת מעשה דכן היתה תק"ח דב"ד שבשעת מעשה יעשו הפקר ב"ד ובאמת כן מוכח מפרוסביל דהוי תקנת הלל ומשום הפקר ב"ד וצריך שיעשה הפרוסביל דוקא בפני ב"ד שהם עשו ההפקר ב"ד וכמבואר בפרק השולח דף ל"ה ע"ב ובחו"מ סימן ס"ז וקי"ל דבכל ב"ד סגי עיי"ש ועיין מ"ש לעיל סימן ק"כ ס"א בשם הפנ"י דלפיכך כותבין האידנא בסוף הגט כדת משה וישראל דקאי על ודן דיהוי ליכי מנאי גט פטורין דע"י תקנ"ח הוי הגט שלו ואף שהאשה נותנת השכר משא"כ בזמן המשנה שהבעל נתן השכר לא כתבו כדת משה וישראל בסוף הגט עיי"ש ולפ"ז עתה מוכרח להיות בפני ב"ד כדי להיות הפקר ב"ד על ממון האשה שמשלשת שכר הסופר דלא למפסל כולהו גיטא כרב חסדא אבל בזמן המשנה לא היה צריך וכן בזמן הזה אם הבעל נותן השכר נהי דלא פלוג מ"מ י"ל כיון דא"צ הפקר ב"ד כשר בדיעבד אם נותן בלא ב"ד:

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה