אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק א הלכות קידושין › סימן נה

ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות קידושין · סימן נה

סימן נג

ס"א אסורה לבעלה מד"ס וכתב הה"מ רפ"י מה"א ראיה ממנהג יהודא שמייחדין אותם לפני החופה ואם היתה אסורה מה"ת לא היה מותר להתייחד עמה והקשה ב"א מפ"ק דכתובות דף זיי"ן דמברכין ברכת חתנים ביהודא בבית אירוסין מפני שהתייחדין ש"ר אף לאיסור דרבנן חששו ונ"ל לפימ"ש הרע"ב בפ"ג דעירובין משנה ג' אהא דנתנו במגדל ואבד המפתח דלת"ק הר"ז ערוב ולר"א אינו ערוב כגון שהמנעל קשור בחבל דצריך סכין לחתכו ומקלקל אינו רק שבות ולא גזרו ביה"ש ור"א סבר דאין כלי ניטל שלא לצורך תשמישו המיוחד לו לחתוך האוכלים ובתרתי שבותים גזרו גם ביה"ש ומוכח בש"ס שם דף ל"ה דת"ק נמי ס"ל דבתרתי שבותים גזרו רק דלת"ק ס"ל דכלי ניטל גם שלא לצורך תשמישו ובשו"ת שע"א שאלה כ"ו ובלחם השמים בעירובין שם הקשו מרישא דהך משנה דנתנו באילן למטה מיו"ד טפחים הר"ז עירוב אף דיש נמי שתי שבותים דמשתמש באילן ומוציא מכרמלית לר"ה ותרצו דהאילן עומד בכרמלית ונדחקו במאי דאמר בגמרא לעולם דקאי בר"ה ולי נראה דדוקא שני שבותים ביחד גזרו כגון לחתוך החבל בסכין דבשעת חתוך מטלטל הסכין נמי אבל הא דמשתמש באילן ומוציא בכרמלית לר"ה אינם בבת אחת דכשעומד באילן עדיין אינו מוציא רק כשיורד מן האילן מוציא א"כ כל חד שבות בפ"ע ל"ג ביה"ש ועכ"פ על שני שבותים ביחד גזרו גם ביה"ש כאלו הוא איסור תורה לכן מברכים ב"ק דלא ישאר רק חד איסור דרבנן דמחוסרת חופה ובחד איסור דרבנן דמחוסרת חופה ובחד איסור דרבנן לא גזרו על היחוד ומיושב קושית החמ"ח סק"ב וב"ש סק"א.

ס"ה בהג"ה וה"ה אם נשאה כתב החמ"ח כלומר שהנדן בבית אביה משמע דס"ל אפילו מתה כמה שנים אחר נשואין כיון דעדיין הנדוניא בבית האב ואין הבעל יורשה כסברת ר"ת אינו חייב לקוברה ובאמת לא נזכר זה במהרי"ל וד"מ אלא בשנת החזרה דהפקיעו ירושתה אבל מצד הדין דר"ת דלא כתב לה אלא ע"מ שתהנה בתו הוי כאלו לא פסק דאדעתא דהכי לא. נתחייב האב ואין בזה הפקעת ירושה א"כ הא איתא לקמן סימן פ"ט דאפילו הכניסה ערומה חייב בקבורתה כיון דיורש ביש לו לא פלוג כמ"ש בתשובת מהרי"ל הביאו הב"ש שם עכ"ל המקנה בקו"א ולפימ"ש במל"מ רפ"ו מה"ז בביאור דברי תוס' בפרק נערה דף מ"ז ע"ב דאומדנא לא מהני כשיש דעת אחרת אם יש פסידא להאחר דל"ד לכתב לארוסה דאמרינן אומדנא של"כ אלא ע"ד לכונסה כיון דלא מפסדת מידי ואם ימות ולא יתנו לה התוס' חזרה להיות כדמעיקרא עיי"ש וא"כ כיון דקבורתה תחת ירושתה ואם מחויב לקוברה הרי מפסיד הבעל ואינו כדמעיקרא ולמה יועיל האומדנא וא"כ לר"ת עכצ"ל כהחמ"ח ול"ד לכנסה ערומה דאין האב מרויח במיתתה משא"כ בפסק לה נדוניא מרויח במיתתה דנפטר מליתן הנדוניא.

ועוד כיון דאנן סהדי דלא פסק רק ע"מ שתהנה בתו ואם יתחייב הבעל לקוברה לא יועיל האומדנא והפסיקה יותר מהוצאות הקבורה אנן סהדי דניחא לאב שישאר עליו חיוב הקבורה דעל כרחך בהכי מיירי להחמ"ח דאם דמי הקבורה יותר מהפסיקה ל"ל אומדנא דלא פסק וישאר עליו הוצאות הקבורה וכיון דנשאר חיוב הקבורה על האב מחמת האומדנא אינו דומה לכנסה ערומה דהכא האב רוצה בזה והוי כאומר א"א בתק"ח שתקנו לפוטרני דעי"ז יחויב מה שפסק ואף דלקמן סימן ס"ט ס"ה איתא דכמו בפרקונה דתקנו תחת פירות אין אחד מהם י"ל שלא יאכל פירות ולא יפדנה כן בירושה וקבורה אין אחד מהם י"ל שלא יקבר ולא יירש אלא קובר ויורש הא מבואר בבית יעקב שם עפימ"ש בתוספת פרק נערה מ"ז ע"ב לענין פירות כיון דכבר זכה בהן הבעל דידו כידה וה"נ ירושה דנדוניא דבעל כלוקח הוא ותכף זכה בהם בשעת נשואין כשמסרתם לידו וקבורתה תחת נצ"ב הוא ומש"ה אינו יכול לומר את"ד ובתוס' שם ובב"ל דף מ"ט ע"ב בד"ה יכולה כתבו עוד שני טעמים בפרקונה חדא שלא תטמע בין הגוים ועוד כיון דפירות של כל ימי חייה תחת פרקונה אי אפשר לעקור לגמרי תק"ח והנהו טעמי לא שייכי כאן דלא מיעקר לגמרי תק"ח דהא אם שילם הנדן לפני מיתתה חייב הבעל בקבורתה ויורש אותה וגם אין לחוש שלא תבא לקבורה דהא הנדן בבית אביה והוא מחויב לקוברה וגם עדיין לא זכה הבעל דלא בא עדיין הנדן ליד הבעל ול"ל ידו כידה ואף דהחמ"ח לקמן סימן ס"ט סק"ט כתב משום דלטובת שניהם תקנו אין שום אחד י"ל א"א בתק"ח למנוע טובת שני מ"מ הכא האב א"צ ליתן מה שפסק דמוחזק וי"ל קי"ל כטעמים שכתבו התוס' בפרקונה ממילא אין לחייב הבעל לקוברה די"ל ממ"נ אם כטעם הר"ן דא"י לומר א"א בתק"ח א"כ מפסיד ומחויב האב ליתן לו מה שפסק ואם כטעמי התוס' א"כ על האב מוטל לקוברה.

ס"ו עיקר כתובתה מבנ"ח זה דעת הרמב"ם ובסוטה דף כ"ד ארוסה וש"י לא שותה ולא נוטלת כתובתה ובסיפא שם מתו בעליהן עד שלא שתו ס"ל לב"ש דנוטלת כתובה משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ופריך ירושלמי למה לא פליגי ב"ש בארוסה דתטול כתובה ובגיטין דף ל"ז מבואר דגם לב"ש הא דשטר דוקא כשיש בו שעבוד נכסי כגבוי דמי אם כן מה פריך הירושלמי לרמב"ם דארוסה לא טרפה ממשעבדי את"ד ישיע"ק.

ונ"ל הא דארוסה אינו גובה ממשעבדי דברמב"ם פי"א ממכירה מבואר שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה שהרי דעתו עדיין סומכת שמא יהיה שמא לא יהי' והא דכתב שם אה אמר קנה מעכשיו אינו אסמכתא כתב שם הכס"מ סוף ה"ז הא דמהני קנין מעכשיו ולא הוה אסמכתא להרמב"ם היינו כשייחד לו קרקע אי מטלטלין ידוע אבל אם אמר לתת לו מטלטלין או מעות לאו כלום הוא לפיכך כתב הרמב"ם כיצד אם באתי עד יום פלוני קנה בית זה ללמדינו דדבר מסוים וידוע בעינן עוד מבואר ברמב"ם שם אם החזיק למקבל בהבית לפני קיום התנאי אינו אסמכתא וכן אם אחזיר בי ערבוני מחול לך אינו אסמכתא שהוא בידו ומעתה צריך להבין איך יועיל חיוב כתובה מה שאינו מד"ת ולא מתק"ח רק מחייב את עצמו הא הוא רק על ספק אם יגרשה או תתאלמן בשלמא תוס' כתובה בנשואה י"ל משום חיבת ביאה גמר ומקנה וכדאמר ראב"ע של"כ לה אלא ע"מ לכונסה ובירושלמי ר"פ אעפ"י ס"ל דאינו יכול להתחייב חיוב חנם בשטר ופריך א"כ תוס' כתובה מה אהני ומשני משום חיבת ביאה גמר ומקנה או אפשר משום שכן המנהג ומעשים בכל יום להוסיף אפילו כמה שנים אחר נשואין מועיל משום סטימתא וכה"ג כתבו תוס' בפרק איזהו נשך דף ס"ו לענין קנס שדוכין אמנם לענין מנה ומאתיים מן האירוסין דלרמב"ם אין לארוסה כתובה מן הדין או מתקנה רק אם נזדמן שכתב לה למה לא יהא אסמכתא דהא לרמב"ם שטר לא מהני לסלק אסמכתא כמבואר בהה"מ ר"פ כ"ו מהלכות מלוה ובחו"מ סימן קכ"ט ועיין תומים סימן י"ב סק"ז וצ"ל דמשום דרב גידל אמר רב דנקנה באמירה בהנאת חיתון כדאיתא ריע הנושא וס"ל דזה מועיל נמי לסלק אסמכתא שמ"ש בשו"ת ריב"ש סימן שמ"ה בשם הרב ר"י חייא עיי"ש ומבואר ר"פ הנושא דדברים הללו הנקנין משום הנאת חיתון לא נתנו לכתוב לגבות ממשעבדי רק מבריח ואיתא ברמב"ם והה"מ פ"ו מה"ז הי"ז דאפי"ה כתב שטר לא גבי ממשעבדי עיי"ש וכיון דכ"ז דאינו מועיל למשעבדי משום דהוה כאסמכתא ביון דעדיין לא החזיקה אמנם לב"ש דשטר כגבוי דמי וכן כתובה א"כ הוי כהחזיקה ואין בו משום אסמכתא ממילא מועיל גם בארוסה לטרוף ממשעבדי ובאין שתיהן כאחת ע"י שגובה מהמשועבדין אינו אסמכתא וע"י שאינו אסמכתא גובה מהמשועבדין וכה"ג כתב רשב"א בפרק הנזקין דף נ"ה דגנב שהקדיש אחר יאוש חל ההקדש משום יאוש ושינוי השם או שיר ואי קשיא לך הואיל ויאוש כדי לא קני היכי מצי מקדיש ליה י"ל כיון דשינוי השם או שיר קני הקדשתו וקניינו באין כאחד.

ונראה לה"ט דברים הנקנין באמירה לא נתנו לכתוב לגבות ממשעבדי דקשה למה יגרע ממי שמחייב עצמו ליתן לחברו מנה דגובה ממשעבדי ע"י השטר אף דמיחייב בחנם כמבואר בפוסקים והובאו בש"ך חו"מ סימן מ"ם סק"ה לפימ"ש ה"ט כיון דדברים הנקנין באמירה כשעמדו וקדשו אינו רק ע"מ לכנוס כמבואר ברמב"ם שם א"כ הוי כאסמכתא שמא יהיה שמא לא יהיה דאם מת או מתה או נתגרשה מן האירוסין א"צ ליתן מה שפסק לכן לא מהני שטר רק מועיל משום תק"ח והם אמרו דלא יועיל לענין משועבדים ואם נתחייבו בשעת נשואין י"ל אה"נ מועיל שטר וכן משמע ברמב"ם סוף פכ"ג מהלכות אישות דדוקא כשהתנו בשעת קידושין לא מהני שטר מפני שאז עדיין הדבר בספק.

ולעיל סימן נ"א כתבתי דגם דברים הנקנין באמירה לא נקנה באסמכתא אבל י"ל כמו דערב מתחייב בהנאה דמהימן לו אף דהוי אסמכתא כדאיתא בשילהי ב"ב ומ"מ אם זולת ספק דשמא יפרע הלוה יש אסמכתא אחרת לא מתחייב כמ"ש הרמב"ם בפכ"ה מהלכות מלוה הכ"ח ה"נ דברים הנקנין באמירה דמהני הנאת חיתון אף דספק אם יהיה ספק א"ל יהיה מ"מ אם זולת זה יש עוד אסמכתא י"ל דלא קני.

ובהגמ"ר ספ"ק דב"מ כתב ז"ל מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום פרש"י משום דאין אדם מקנה דשלב"ל ותימא מ"ש מכתובה שיכולה אשה למכור שאם תתגרש או תתאלמן שיהא לו וי"ל דאין טענה כאן משום דשלב"ל אלא משום אסמכתא דשמא לא יירש ואסמכתא לא קני אבל כתובה לאו אסמכתא היא דמיד הוא שלה הכתובה אך הוא יורש ממנה עכ"ל הרי דדבר שהוא ספק יהיה הוי אסמכתא אף דאינו דרך קנס ולכן תוספת כתובה מהני כי מיד יש לה הכתובה אלא שאם מתה יורש ממנה אבל כותב כתובה לארוסה דאם מתה בעודה ארוסה דפטור ל"ל משום דיורש דהא הארוס אינה יורשה כמבואר כאן בש"ע ועכצ"ל דאין מתחייב כלל רק אם ימות הוא או יגרשה א"כ הוי אסמכתא ומה מהני החיוב ועכצ"ל רק מדרב גידל ולכאורה דברי הגמ"ר צ"ע מן פרק נערה דף נ"ג דאמר הא דמתה ארוסה אין לה כתובה ואינו יורש כתובתה שיתחייב בקבורתה בעד הירושה דבלא"ה אין לה כתובה משום שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי עיי"ש הרי דמתה אין לה כתובה בלאו משום דיורשה אמנם בנמ"י בשם הרא"ש שם כתב דבנשואה שיש לה כתובה מתנאי ב"ד אין הולכין אחר לשון הכתוב ואף דאין לה נדוניא חייב לקוברה בעד עיקר כתובתה שיורשה אבל ארוסה דא"ל כתב לה לית לה כלום הולכין אחר לשון הכתיבה את"ד ועיין לעיל סימן י"ז סעיף מ"ג דמדרש כתובה לכשתנשאי וכו' דורשין רק לענין עיקר הכתובה ולא על הת"כ וא"כ נהי דת"כ ג"כ אין לה רק משום שכתב לה מ"מ לא עלה קאי לכשתנשאי לאחר ומה שאינה נוטלין יורשיה הת"כ כשמתה משום דיורש אותה הבעל אבל ארוסה אינה יורש אותה רק לא נתחייב כלל רק אם תנשאי לאחר.

ומ"מ דברי הגמ"ר צל"ע דמה בכך דהכתובה שלה מ"מ אינה מוכרת רק אם תתאלמן או תתגרש ויהא אסמכתא ואפשר כונתו כשעכשיו אינו שלו ויש ג"כ ספק אם יהא שלו דהוה תרתי לריעותא א"י להקנות אבל מחמת דשלב"ל היה יכול להקנות כיון דממילא אתי הירושה

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה