ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות קידושין · סימן נג
ס"א האב שפסק ע"י בתו בירושלמי פרק מציאת האשה ה"ב על המשנה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך א"א ליתן פריך ולא דברים שהן קונין באמירה הן תני ב"ק פוסק ע"מ לכנוס וכינו הפוסק מעות לבתו קטנה כופין אותו ליתן הא לגדולה לא אמר ר"א כופין אותו ליתן גט והק"ע שיבש והגיה ובשירי קרבן פירש בלא הג"ה דמייתי סייעתא לדברי ב"ק מדתני לבתו קטנם הא לגדולה לא ש"מ דהטעם דבגדולה אמרינן שאין כונתו אלא שישאנה אבל קטנה כונתו לשם מתנה וזכתה לעולם אפילו מת החתן זה והא דאמר ר"א וכופין אותו ליתן גט הוא ענין בפ"ע דקאי אמתניתין דכופין אותו לחלוץ וגט ל"ד עיי"ש ואין בו טעם לחלק בין גדולה לקטנה וגם הגאון ר"ה שבסמוך ס"ב לא מחלק בהכי וגם דחוק לפרש גט היינו חליצה ופנ"מ פירש וכינו דתניא נמי הכי דאינו קונה בפסיקה אא"כ כנס וכדמפרש ר"א דכופין הבעל ליתן גט דעדיין לא כנס ולא קנה בפסיקה וכיון שאין לאב מה ליתן כופין אותו לפוטרה ונ"ז אינו נכון דמה בכך דלא קנה בפסיקה מ"מ הבעל אדעתא דהכי קידש ואם משום דיכולים לומר אבא פסק עלי ומה יש לי לעשות כאדמון דבפרק שני דייני א"כ אפילו קנם טענתה טענה וכמבואר כ"ז בתוספת דף ק"ט לכן נראה דס"ד הירושלמי טעם הברייתא דבקטנה כופין האב ליתן ובגדולה לא משום דקטנה רמיא מצוה על האב להשיאה כדאית' בפרק האומר דף ס"ד ע"ב ואית' בבכורות דף י"ח ע"ב אקנויי אקני ליה מקום בחצרו דניחא ליה דליתעביד מצוה בממונו וכתבו תוספת ואפילו בלא קנין קא קני דקאמר ומשעבד נפשו לכן ה"כ בקטנה נקנה באמירה בלא קנין ועוד כיון דמצוה הוא הוי כמו אשנה פרק זה דהוי נדר כדאית' בפ"ק דנדרים דף חי"ת עיי"ש לכן פריך על ב"ק וכינו יתרץ כן כדמחלק הברייתא דבגדולה אין כופין לאב ליתן ומשני ר' אבון דפירש הברייתא לענין לכוף את הבעל ליתן גט אם האב פושט לו הרגל דמיירי כשפסק במעמדה כדאית' בירושלמי פרק שני דייני דבזה ס"ל לרבנן דתשב עד שתלבין ראשה כיון דגדולה היא הוי כפסקה בעצמה וכן פירש מראה פנים דברי ר' אבון.
עוד נראה די"ל האי וכינו דמייתי ראיה מהך ברייתא לב"ק דיל"ד למה תני דכופין ליתן גט ולא תני כופין או לכנוס או לפטור כלישנא דמתניתין בפרק שני דייני וכן בתוספתא בשילהי כתובות והך תוספת' דכופין תני ג"כ תיכף התם לכן נראה דהנה בב"ב דף ע"ז איתא האומר זכו בשדה זו לפלוני ע"מ שתכתבו לו את השטר חוזר בשטר אף דכבר החזיקו לו בשדה ומתבטל ג"כ המתנה וברא"ש שם הקשו הא ע"מ כאומר מעכשיו ויכתבו שטר בע"כ של נותן כמו ע"מ שתתנו לו מאתיים זוז ותרצו דכתיבת שטר צריך שיהיו שלוחים של הנותן ויכול לחזור משליחותו והרא"ש שם כתב דגם בע"מ שתתנו לו מאתיים זוז כן הוא משום דמקבל ה"ל לאתנויי שהוא לטובתו וכן הוא בחו"מ סי' רמ"ג ס"ז והנה בע"מ שתתנו לו מאתיים זוז רבים חולקים על הרא"ש כמבואר בתפארת שמואל על טוח"מ שם ובשו"ת הרא"ש כלל ל"ד ס"ג נמי כתב דבע"מ שתתנו לו מאתיים זוז יכולים ליתן למקבל בע"כ ומתקיים המתנה דא"צ בזה דעת נותן וכ"כ הראשונים באס"ז בב"ב שם וגם הרא"ש בפסקיו לא קאמר רק בע"מ שתתנו לו מאתיים זוז דהוי רק טובת המקבל ואיהו ה"ל להתנות וזה לא שייך הכא דכניסה לחופה גורם התחייבות לבעל כתובה ושכו"ע וא"כ כשפסק האב לקטנה ואח"כ פשט לו הרגל כדאית' בתוספתא התם דפרשו הרמב"ם שהלך האב למרחקים וכן לשאר מפרשים שאינו רוצה ליתן מה שפסק א"כ בקטנה דאי אפשר שתנשא בלא דעת האב אף שנתקדשה מדעתו כדאית' בקידושין ולעיל סי' ל"ז סי"ג א"כ לא אפשר לכוף האב ליתן מה שפסק דיכול למחות מלכנוס ממילא בטל המתנה שפסק כיון דכל הפוסק ע"מ לכנוס פוסק וכן בהלך לו דא"א לכנוס בלא דעת האב וע"כ כופין החתן ליתן גט שלא לעגנה דמה יכולה לעשות דהאב פסק והאב מעכב הנשואין ולא שייך בזה לומר או כנוס דא"א בלא דעת האב משא"כ גדולה יכולה להנשא בלא דעת האב וממילא מתקיים התנאי ויורדין לנכסי האב ונותנין לבעל מה שפסק לו האב וממילא מוכח דכל הפוסק ע"מ לכנוס פוסק דאל"כ אלא דהאב אין לו או גבר אלם מ"ש גדולה או קטנה ובהכי ניחא מה דאית' בבבלי דף ק"ט תנא בד"א בגדולה אבל בקטנה כופין כופין למאן אי לימא לאב אפכא מבעיא ליה דלרש"י שפירש דקאי אפסקא היא על עצמה קשה איך נכוף לאב במה שהגדולה פסקה על עצמה נהי דתנאה תנאי לעצמה מה לנו על האב ואם לפירש התוספת דקאי על המשנה דהאב פסק במעמד הבת עדיין מ"ש גדולה מקטנה כיון דהאב פסק ותנאו תנאי ולפימ"ש א"ש דגדולה נוכל לכוף את האב אף דפסיקתו ע"מ לכנוס תוכל לכנוס שלא מרצון האב וממילא נתקיים התנאי אבל קטנה יכול האב לעכב שלא תכנוס וממילא בטל הפסיקה וא"א לכופו ומשני כופין לבעל ליתן גט דזה דוקא בקטנה אבל בגדולה עד שנכוף לבעל ליתן גט תנשא ונכוף לאב ליתן ומה שפסק וא"ל גם בקטנה נמתין עד שתגדיל ותנשא ונכוף לאב דאין נותנין לבתולה יותר מיב"ח וכן לו ואפילו בקטנה אם רוצה להנשא תדע דנאמנת ע"א במיתת הבעל הוא משום דדייקא ומנסבא מתוך חומר שהחמרת עליה ומשום עגונא הקילו בה רבנן כדאית' ר"פ הא"ר ומ"מ גם בקטנה הכי הוא כאשר כתבו נו"ב בחא"ע סי' כ"ז ומ"ב וב"מ לעיל ס"ס ט"ו אף דאינה בת דעת לדייק בעצמה וגם אפשר ליכא בה החומר אם ניסת וכמבואר בב"מ שם והלא טוב שתמתין מלהנשא עד שתגדיל אע"כ כיון דרצונה להנשא מיד שייך עיגון ואין לומר בגדולה נמי אם אינה רוצה להנשא נכוף הבעל ליתן גט דזה אינו דהא המשנה בפרק שני דייני ובתוספת' שם אמר אדמון רק דיכולה היא לומר אבא פסק עלי ומה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור וא"כ כשאינה רוצה להנשא ומחמת כן א"א להוציא מהאב אזי ודאי א"א לכוף להבעל ליתן גט.
בהג"א פרק מציאת האשה כתב רב נטוראי גאון דלא איירי אלא במקדש בלבד אבל אם כתב כתובה קנאה היבם בכתובה ולא יכול לומר לך א"א ליתן עכ"ל והשמיטו המחבר ורמ"א ועמד בזה המקנה ונראה דר"נ גאון ס"ל כדעת רי"ן מיגאש ורמב"ן דאם הבטיח מלוה להלוות ללוה וכתב וחתם לו הלוה שטר חוב מחויב המלוה להלוות כיון דנשתעבדו לו נכסי הלוה אבל לרשב"א וטור וש"ע בחו"מ סי' ל"ט דאינו מוכרח להלוות לו ואפילו כבר מסר הלוה השטר ליד מלוה כדאית' במ"ב הובא בש"ך שם סק"נ ה"נ אף דנשתעבד לה בכתובה על מה שפסק לי האב של הכלה מ"מ אינו כאלו כבר זכה החתן וכמו די"ל ולך א"א ליתן כשפסק לבד ה"נ כשכתב כתובה וכיון דהמחבר ורמ"א סתמו בחו"מ שם כהרשב"א וטור ה"נ לא הביאו דעת הגאון.
ס"ג שתנשא וכו' וכיון שנתקדשה ברשד"ם חיו"ד סי' צ"א פשיטא לו מכמה ראיות דגם בלשון בני אדם אם אחר נשואין אין קידושין בכלל ולעיל סכ"ז ס"ג בהג"ה ובאחרונים ובקה"י בלשון ב"א סי' ר"ט וסי' ש"ז מבואר מחלוקת בזה ונראה דעת הגאון כאן דיש לפרש ג"כ קידושין וכיון דהוה ספק בתנאי אינו מוציא מידי ודאי מתנה כמ"ש לעיל סי' מ"א ס"ג ולכן יפה כתב הדרישה דאם מתה בנה יורשה ואם תפס האב י"ל קי"ל דאין קידושין בכלל נשואין בין מתה בין מת הארוס כיון דעדיין לא נשאת ועיין ב"מ ומל"מ רפט"ו מה"א.
הג"ה ור"ת פירש דלא זכה בהן הבעל במלחמות פנ"ש הקשה כיון דאומדנא דלא נתן רק כדי שתהנה בתו א"כ אפילו כבר בא ליד הבעל ומתה יחזיר ונראה לפימ"ש באס"ז לשון הרא"ש דאנן סהדי שלא היה כותב לה אם היה חושש שתמות ולא תהנה עיי"ש והיינו דמש"ה לא התנה כי מיתה ל"ש ולהכי חשבינן נולד לענין נדר ביו"ד סי' רב"ח סי"ב בהג"ה וא"כ לפימ"ש בהג"א פרק איזהו נשך דמחילה בטעות היכא דליכא איסור הוי מחילה משום דזכה מכח יאוש וכבר כתבתי לעיל סימן נו"ן ס"ב דתוספת החולקים על הג"א דס"ל דאף דע"י טעות בא לידו הוי באיסורא בא לידו ולא מהני יאוש והיינו כגון במוכר פירות דקל דכששחיט ואכיל באיסור היה ואלו היה יודע הדין היה יודע דהוא גזל משא"כ כאן דכשנתן לו חמיו מה שפסק לו ועדיין בתו קיימת היה מחויב ליתן אלא דאם היה חושש שתמות בתו היה מתנה אם תמות יחזיר לו אבל הנתינה היה בהיתר אלא דאח"כ נולד שמתה וכיון שלא התנה משום שלא עלה על דעתו כלל שתמות קודם שתהנה א"כ נתייאש וזכה הבעל במה שבידו מכח יאוש ולפ"ז לר"ת אם רק השליש אין לבעל כלום כיון דהשליש הרי עדיין לא הסיח דעתו וליכא יאוש וזה י"ל נמי כדעת ר"י שהביא בתה"ד סי' שכ"א מתשובת מיימוני ובסוף ספר נשים בתשובת מיימני סי' ל"ה הוא מתשובות ר"מ בר ברוך שאפילו השליש הנדוניא יחזיר לאב לר"ת אך בהגמ"ר לכתובות סי' רע"ז מתשובת רמב"ב לא משמע הכי לכאורה אלא דמלשון רמ"א כאן משמע דהך דהגמ"ר ס"ל דמהני השלשת הנדוניא ולא כדעה ראשונה שברמ"א וכ"כ החמ"ח בסק"י ובתוספת בפרק נערה דף מ"ז בהא שכתבו דותם לריק מיירי שהחתן מוחזק משמע דוקא מוחזק ובספר הישר לר"ת ז"ל והך ברייתא דקתני אע"פ שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה כשזכתה האשה בנכסים דהוחזקה וקנתה אשה קנה בעלה ולשון יורשה מוכיח כן אבל הכא כתב לה קתני ואכתי לא אתי לא לידו ולא לידה עכ"ל נראה ביאור כפל דבריו כשזכתה האשה בנכסים דהוחזקה דתרתי בעי דאם הוחזקה בלבד ולא זכתה כגון שעדיין לא נתן לה האב לפרעון הנדוניא אלא פקדון בידה וכדומה או נתן לה אביה שתתן לבעלה לפרעון הנדוניא ולא תזכה בעצמה אזי אם מתה חוזרת הנדוניא לאביה וכן אם הקנה לה הנדוניא ע"י ק"ס כגון דברים הנקנין בק"ס או מטבע אג"ק ואין צבורים נהי דזכתה מ"מ לא הוחזקה כי אין מונח ברשותה אתי ג"כ חוזר לאביה ומשום האומדנא דכיון דאומדנא מתבטלת רק ע"י יאוש א"כ צרך שיהא מונח ברשותה שתקנה לה רשותה ועיין במרדכי פרק הגוזל בתרא סי' קס"ט ובמרדכי ר"פ רש איתא שזכתה האשה בנכסים והחזיקה ומבואר בדברי ר"ת עצמו דתרתי בעי שזכתה והחזיקה ואפשר הפוסקים שכתבו לר"ת גם אם השליש הנדן או העמיד ערבות הוי בגבה לא ראו דברי ר"ת בספר הישר ולכן צל"ע מ"ש שבו"י ח"ג סי' קכ"א בנתן שטר לחברו על מקום בביהכנ"ס גוף מהיום ופירות לאח"מ דהוי כגבה כיון דקנה הגוף ומשום דיכול למכור הגוף מיד יש הנאה לבתו עיי"ש ולפימ"ש ל"ח כגבה גם טעמו לא נראה מתה"ד סי' שכ"א שכתב הטעם בהגבהו אסח דעתו ולהשבו"י אם פסק לנדן דבר בעין הרי קנה מדר"ג וג"כ יכול למוכרו לאחר וה"ל לתוספת לתרץ הך דת"כ ותם לריק בכה"ג ולא בהגבהו דפסק לא משמע הכי.
כ"ז שלא באו פ"א ליד החתן בב"ש לקמן סי' ע"ז סק"ח כתב בהג"מ מדמה ד"ז לדין המבואר בסי' נ"ג אם מתה בתו דא"צ ליתן הנדוניא כי לא הבטיח ליתן הנדוניא אלא שתהנה בתו כן ה"נ כשבתו אומרת מ"ט א"צ לסלק הנדוניא לע"ז אם עדיין מונח הנדוניא בידה או ביד אביה א"צ ליתן לו והשיגו הב"מ מלשון המרדכי הנ"ל ובאמת בספר הישר לר"ת מבואר יותר דדוקא א"ל אתי לידה מועיל האומדנא אמנם דוקא כשזכתה והחזיקה כמבואר שם ובמרדכי לכן דוקא כשנתן לה נדוניא בהסכמת הבעל אבל אם נתן לה הנדוניא סתם דכסבור דא"צ ליתן לחתנו ויוצא י"ח בזה ובאמת לא מהני כדאית' במהרי"ו סי' קל"ז והובא בהג"ה לעיל ס"ס נ"ב אזי לא זכתה דהוי נתינה בטעות ובזה נכונים דברי הב"ש וגם אם נתן אביה הנדוניא לבתו שתתן לבעלה ועד שלא נתנה מתה או אמרה מאיס עלי או מגרשה יש לומר דלא זכה הבעל אף דכבר פסק הנדוניא בשעת קידושין או נשואין ונקנה מדר"ג ובחוב ופקדון תן כזכי מ"מ י"ל לענין לבטל האומדנא תן לאו כזכי דהא מבואר בחו"מ סי' קכ"ה ס"ה בסמ"ע וש"ך דבחוב שכבר מגיע לזה שנשלח לו בקל יכול השליח לזכות בשבילו משא"כ במתנה דבא עכשיו לזכות בממון שלא היה שלו מעולם מש"ה בעינן לשון מעילה שיהא מבורר טפי עכ"ל וא"כ בנדן שפסק דאומדנא ולא פסק רק אדעתא שתהנה בתו ולא קיבל עליו ליתן לחתנו שיהא לו לבדו וכשנותנו ליד חתנו אזי גומר ומקנה לחתנו אפילו לא תהנה בתו א"כ לענין זה הוי מתנה חדשה ולא הוי תן כזכי שיחשב כאלו בא ליד החתן וגם בזה ל"ל דזכתה האשה ומה שקנתה קנה בעלה דהא לא נתן האב שתזכה לעצמה אלא שתתן לבעלה דהא פסק נדוניא ובעלה כתב כתובה על נדוניא דהנעלת ליה א"כ צריך דוקא שיתן הנדוניא ליד הבעל וסתמא הכי הוא לכן שפיר כתב הב"ש דאם הנדוניא בידה ומתה או אומרת מ"ע חוזר הנדוניא לאב משא"כ ר"ת דכתב דזכתה האשה ומה שקנתה קנה בעלה ע"כ דלה לבדה נתן ולא שתתן לבעלה וסתמא מיירי בהכי כיון דקתני בהך ברייתא שמסרה האב לשלוחו בעלה ואם נתן לה הנדוניא שתתן לבעלה היתה מובילה עמה הנדוניא ומאי בעי בבית אביה ומה שאמרה הבריית' דכתובתה בבית אביה שהסכים הבעל לזה וקיבל בכתובתה ומשום דזה דחוק לומר דמיירי הבריית' בהכי דאטו בשופטני שיסכים הבעל שישאר הנדוניא אצלה והוא יתן לה כתובה כנגד ויכתוב דהנעלת ליה לכן תרצו בתוספת תירוץ אחר דהבריית' ר' נתן הוא אף דגם זה דחוק לאוקים כיחידאה ודלא כהלכתא אבל הב"ש דאמר דהנדן בידה סתמא דמלתא דנתן לה אביה ע"י הסכמת הבעל באופן שתתן הנדן אח"כ לידו או דאביה נתן לו סתם וממ"נ אם ע"ד שתחזיק לה הנדן ולא תתן לו הוי נתינה בטעות כמ"ש לעיל דהא האב רוצה לפטור בזה ממה שפסק לחתנו ואינו נפטר זולת אם תתן לבעלה ואם נתן לה האב ע"ד שתתן לבעלה הרי לא זכתה האשה ול"ל מה שקנתה קנה בעלה וגם לא חשוב כהגיע ליד בעלה משום תן כזכי וכמ"ש ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ד כתב דתוספת פליגי עם המרדכי לענין אם הנדוניא ביד הבה מדלא תרצו הברייתא הכי ואינו מוכרח.
אם באו ליד שליש במרדכי אית' יחלוקו וב"כ בתה"ד מהמרדכי ומספ"ל למרדכי אי חשיב בגבה הבעל דאזי אומדנא דדעתא שהסיח האב דעתו מן הממון וגמר והקנה והקשה ממ"ש הרא"ש פח"ש גבי שכ"מ שהקדיש כל נכסיו או הפקיר או חלק לעניים דסלקא בתיקו אי עמד חוזר וכתב הרא"ש כיון דמכח אומדנא באנו לבטל המתנה בעינן אומדנא ודאי וכיון דנשאר בתיקו אינו אומדנא ודאי והוכיח כן מן התלמוד וא"כ ה"נ דלר"ת באנו לבטל המתנה מכח אומדנא דלא פסק רק ע"ד שתהנה בתו ולמה יחלוקו מספק והניח בצ"ע ואפשר מש"ה לא כתב רמ"א דיחלוקו אמנם י"ל דשאני שכ"מ דתק"ח דמועיל דיבורו שלא תטרוף דעתו ורק מכח אומדנא אי עמד חוזר והל"ל דברים שבלב ליה דברים כיון שלא התנה בפירש רק כל היכא דאיכא אומדנא דאנן סהדי על דברים שבלבו הוי כהתנה בפירש לכן היכא דיש ספק ממילא דברים שבלב אינן דברים אבל הכא כשפסק ודאי יש אומדנא לר"ת דרק ע"ד שתהנה בתו פסק והוי בהתנה בפיו אלא כשהשליש אח"כ יש ספק אם אסח דעתו וגמר ומקנה וביטל האומדנא דמעיקרא א"כ הל"ל אפכא דהוי מחילה בלב שנאמר דמחל התנאי וצ"ל כיון דהספק על שעת מעשה מהני מחילה בלב כמ"ש נתיבות בסי' י"ב ס"ח ועמ"ש בערך ש"י שם אבל להיפך ל"ל דהוי דברים שבלב א"צ ביטל ומחל האומדנא כיון דכבר קדמה אומדנא ודאי כשפסק טרם שהשליש ואפילו השליש סמוך לקידושין או לנשואין וא"צ לפסיקה ראשונה די"ל בשעת שלישות גמר ומקנה מ"מ מה שהשליש לא הוי קנין במקום אחר כשלא אמר לשליש זכה בשביל המקבל כדאיתא ברשב"א שבב"י ס"ס כ"ו הובא בנתיבות סימן ר"ז סט"ז והוא בתולדות אדם סי' צ"ט ואף דנתיבות שם כתב דדוקא במתנה דתן לאו כזכי מ"מ ה"נ בממ"נ אם באת מכח פסיקה דמעיקרא הרי אז היה אומדנא וכהתנה בפירש ועתה רק כמחילה על התנאי ואם באת מצד השלישות עצמו דזה יהא כפסיקה חדשה א"כ תן לאו כזכי ומפרט לפימ"ש לעיל בסמוך דלענין זה שיהא של הבעל אפילו לא תהנה בתו דינו כמתנה ותן לאו כזכי ואין לומר דשאני הכא כיון דא"צ קנין דסמוך לקידושין או לנשואין קני מדרב גידל באמירה בעלמא ממילא א"צ לומר זכה כיון דמשליט כדי ליתן להחתן אחר איזה זמן ממילא נקנה באמירה דזה אינו דהא דנקנה באמירה משום דאמדו חכז"ל דעתו דגמר ומקנה בכל לבו איידי דמתחתנו אהדדי א"כ צריך שיהא ודאי שבלבו גמר ומקנה כיון שהאמירה והשלישות אינו קנין וכיון שיש לנו ספק על דעתו אי גמר ומקנה בלבו מעכשיו אפילו לא תהנה בתו אי אפשר לקנות מדרב גידל בודאי.
בפ"ת סק"ה השיג על הבגדי ישע שכתב דיש ט"ס ברמ"א ול"ל זכה החצי דלא מצינו בשום פוסק דיזכה בכולו דהא מבואר בהגמ"ר בשם תשובת מהר"ם דאם הקנה לו נדוניתה ע"י משכנות מונחים ביד נאמן זכה ופשיטא דבנתן גוף המעות ביד נאמן עדיף ממשכנות עיי"ש ולא נראה דהקנה לו נדוניתה וע"י משכנות ר"ל דאמר להנאמן זכה לחתני באותן משכנות דאל"כ מאי הקנה הל"ל דנתן משכנות ביד נאמן ובזה א"ש דהא בשו"ת מיימני סי' ל"ה לסדר נשים ג"כ תשובת מהר"ם וכתב שם דמה שהניח הנדוניא ביד נאמן לא מהני ואף די"ל בלא"ה כמו שחילק מהרי"ל סי' ס"ד הובא כאן בב"ש מ"מ לפימ"ש החילוק מבואר במ"ש דהקנה.
וזקפן במלוה עב"ש דהוי ס"ס ובדרישת ארי כתב דהוי ס"ס מש"א דהספק אם כרש"י הלכה היינו דליכא אומדנא וספק שני אם כהש"ג בזקפן נמי ליכא אומדנא זולת אם קצת נדוניא לא זקיף במלוה דאזי ספק ראשון מוציא יותר מהשני הוי שפיר ס"ס את"ד ואינו בכון דא"צ שיתיר ספק אחד יותר דוקא בנידון שדנין עליו אלא אפילו נ"מ בענין אחר כגון הכא דלרש"י אפילו אם לא זקף כלל ליכא אומדנא ולש"ג כאן בזקף ליכא אומדנא תו ל"ח שם אחד וכן מוכח בשו"ת מהרי"ט חחו"מ סי' מ"ז וסי' ס"ז והאי כללא דשם אחד חידוש וצווחו בתראי עלה טובא והוא בא להוסיף.
בהגמ"ר לכתובות סי' רפ"ה תשובת מהר"ם ב"ב כתב סברת ר"ת דאוקי ממונא בחזקת מאריה דהיינו האב וכו' והאב נו"נ בנדונית חתנו לפי שנתרצו שניהם להרויח לטובת חתנו כבר זכה בו חתנו לפי שגמר בלבו להקנותו לפי שאלו הן דברים הנקנין באמירה את"ד ויל"ד דהא כל פסיקה שבשעת קידושין ונשואין נקנה באמירה ומ"מ לר"ת כשמתה בתו א"צ ליתן ואם משום שנו"נ להרויח לחתנו מה צורך לטעם דנקנין באמירה ונראה דאית' בחו"מ סי' קפ"ג הובא בש"ך סק"ב בשם רי"ו דאם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחברו לק"ח וכתב הש"ך דאם א"ל זיל זבין לי קנה דכמאן דאוזפינהו דמי וכתבו מח"א ונה"מ משום דכשהוציא המעות נתחייב לו המשלח וחשוב מעותיו וקנה המשלח והנה זה ל"ל הכא דלא אמר חתנו לחמיו שילוה לו מעות ויתחייב לשלם לו לכן צ"ל שהן דברים שנקנין באמירה א"כ יש לחתן מעות הפסיקה אצל חמיו וכיון שאמר לחמיו הוא או אביו שיקנה לו סחורה להרויח בעדו מיד שקנה חמיו סחורה קנה חתנו דהוי חמיו שלוחו כמ"ש נה"מ בר"ס קע"ו בהיה לו הלואה אצל חברו ואמר לו יהיו בידך למחצית שכר כיון שקנה סחורה נקנה הסחורה למלוה עיי"ש ובסחורה זו ל"ש לומר אוקי ממונא בחזקת מאריה דמעולם לא היה של חמיו ומיד שקנה נקנה לחתנו והוי כחזר חתנו והפקידו בידו ולפי"ז אפילו מה שאמר לו חתנו שישא ויתן בנדן שלו היה אחר הנשואין רק פסיקת הנדן היה סמוך לנשואין או לקידושין ג"כ זכה חתנו אפילו מתה אח"כ אשתו ובשו"ת רמ"א סי' פ"ט לא הבין כן והנלע"ד כתבתי ואפשר מ"ש מהר"ם שם שהעמיד האב לחתן ע"ק היינו לפימ"ש בערך ש"י על חו"מ ריש סי' קע"ו די"ל מה שנתרצה לוה שישאר בידו למחצית שכר אמר רק לאשטמוטי ופטומי מילי לכן ה"נ דוקא אם העמיד לי ע"ק גם על מה שירויח דתו ל"ל פטומי מילי דע"כ מיירי בקנין דאל"כ כיון שאינו בשעת מת"מ ל"מ הערבות.
תוך שנה ראשונה בספר הישר לר"ת סי' תקע"ט איתא וראינו שנה ראשונה לדבר זה ולא יותר כי אחרי שנתו נשכח מן הלב מה שנתן ולא יוסיף עצב עמה עכ"ל נ"ל דיצא לו זה דאחר שנה נשכח מפרק הרואה דף נ"ח ע"ב אריב"ל הרואה חברו לאחר יב"ח אומר ברוך מחיה המתים א"ר אין המה משתכח מן הלב עד לאחר יב"ח שנאמר נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד ופרש"י סתם כלי לאחר יב"ח משתכח מן הלב דיאוש בעלים לאחר יב"ח בפרק א"מ דכ"ח מי שמלא כלי או שום מציאה חייב להכריז יב"ח ושוב א"צ להכריז עיי"ש וביו"ד סי' שצ"א מבואר דאינו חייב להתאבל על או"א יותר מיב"ח אף בשנת העיבור ודייק לה הראבי' ברא"ש פרק אלו מגלחין מדקתני יב"ח ולא שנה ויל"ע לפימ"ש רש"י בפרק הרואה שם דיאוש בעלים לאחר יב"ח מדאינו מכריז רק שלש רגלים אם מצא אחר סכות דא"כ שנת העיבור הוי יג"ח אלא דקשה נמי לאידך גיסא דאם מצא לפני חג סכות דמכריז סכות פסח עצרת ליכא יב"ח וכן אם מצא בניסן וצ"ל דמ"מ רגל רביעי הוא כבר אחר יב"ח ומ"מ קשה דא"כ אם מצא תיכף אחר סכות ונתעברה השנה לא יכריז רק פסח ועצרת דהא רגל שלישי יהא אחר יב"ח וצ"ל דלא פלוג בתקנתם וכיון דרוב שנים אינם מעוברים וצריך להכריז שלשה רגלים לכן גם בשנת עיבור יכריז ש"ר וא"ל כיון דאחר יב"ח נתייאש למה יכריז ברגל שלישי אחר יב"ח ויחזיר בחנם דזה אינו דהא באיסור בא לידו קודם יאוש ול"מ יאוש וזו יל"ד לפרש"י מאי הועיל דבי"ב חודש נתייאש הא באיסורא בא לידו וצ"ל משום דרש"י קאי על מימרא דרב והוא ס"ל במרובה דף ס"ז ע"ב דיאוש קונה אף בגנב וא"כ לדידן ע"כ ל"ב ה"ט דיאוש ועוד הא אפשר לא ידע בעל אבדה לפני ההכרזה של שלש רגלים שאבד כלל כדאית' בב"מ דף כ"ח כדי שילך לביתו ג' ויחזור וא"כ הוי ישל"מ דקי"ל דאינו יאוש ועכצ"ל ט"א וכמ"ש באס"ז לב"מ דעד ג"פ יש לומר דחולה או אנוס היה ולא עלה לרגל וגם בת"ח שם כתב דבג"פ חזקה נשמע לו מהכרזה ותר"י בברכות שם לא כתבו רק דביב"ח מתייאש ולא הביאו הראיה מהכרזות ג' רגלים ובאס"ז ב"מ דף כ"ד ע"ב כתב דילפינן דאחר יב"ח מייאש דכתיב נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד ומקיש כלי אובד למת דמתייאש ומשתכח אחר יב"ח ועכ"פ מדמבואר בגמרא לשון יב"ח ולא שנה ש"מ דאין חדש העיבור בכלל ואפשר מה"ט א"צ להתאבל על או"א חדש העיבור רק יב"ח כיון דגזרו שישתכח מן הלב אחר יב"ח אלא דאפשר הטעם משום דדין גיהנם רק יב"ח ועכ"פ מוכח מזה דתקנת ר"ת ג"כ רק יב"ח דזיל בתר טעמא ובשו"ת מהרי"ו סי' ס"ח כתב דחדש העיבור בכלל מדכתיב בלשון התקנה אם מתה תוך שנה כמ"ש בתוספת בפרק כ"ש מ"ז ע"ב ובשו"ת מהרמב"ב סי' תקל"ד וסתם שנה גם חדש עיבור בכלל דהא באבלות או"א פסק מהר"ם דא"צ להתאבל אלא יב"ח מדלא נקט שנה משמע אי הוה נקט שנה היה צריך להתאבל חדש העיבור ובמיימוני פסק כ"ד חדש דתינוק בלא חדש העיבור מדלא נקט שתי שנים עיי"ש ולע"ד אינו ראיה דבשלמא אי היה יכול לומר שנה ואמר יב"ח יש ראיה כיון דהיה יכול לקצר למה יאריך אבל להיפך י"ל דלא רצה להאריך ובאמת בספר הישר לר"ת מבואר בלשון התקנה יב"ח וע"כ מה דנקט לבסוף שנה קיצר מפרט דכבר פירש יב"ח עוד כתב מהרי"ו ראיה מדתנן פרק השואל דף ק"ב המשכיר בית לחברו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר ובנדרים דף ס"ג קונם יין שאני טועם השנה אסור נמי בעיבורה והשבו"י ח"ב סי' קכ"ה דחה דבשוכר י"ל משום דהשוכר מוחזק ועומד בקרקע ובנדר אזלינן להחמיר עיי"ש ולא נראה דהא בכל ספק אמרינן קרקע בחזקת משכיר וכדאית' בב"מ שם ובחו"מ סי' שי"ב וכ"כ בטו"ז שם ואפשר לומר נהי דדינא קרקע בחזקת משכיר מ"מ הרי משכיר זה הכניס השוכר להבית וכישלמו יב"ח יהא צריך להוציאו מדירתו שעומד בה השוכר בדינא ודיינא ולא מחית אינש נפשו לספיקא שיהא צריך לילך לב"ד כדאית' בקידושין דף ס"ד ע"ב במשנה ורש"י שם אע"כ דהסכים המשכיר בדעתו שאם תתעבר השנה יהא לשוכר דאל"כ היה מתנה להדיא.
אמנם א"צ לזה דהרי בפירש הר"ן בנדרים דף ס"ג הביא מהרשב"א דשנה סתם רק יב"ח ולא חדש העיבור והביא ראיה מערכין דף ל"א דאמר שם כיון דכתיב שנה תמימה להביא חדש העיבור ודחה הר"ן דשאני תנאי שבין אדם לחברו דאם היה תנאי בין מוכר ללוקח א"ל תגאל מיום זה לשנה האחרת יהא חלוט הוה נמי חדש העיבור בכלל וא"צ ריבויא אבל הא דכתיב שנה תמימה אין מוכר ולוקח מתנין כלל אלא תורה הוא שפסקה הבי זמן בכל השנים שא"ל יגאל עד שנה יהא נחלט לכך אם לאו רבויא ה"א דתורה זמן אחד פסקה לכל הלוקחין דהיינו יב"ח דהוי שנה ברוב שנים עיי"ש ונראה טעמו דמוכר ולוקח או משכיר ושוכר כשמתנין כונתם על שנה אחת הבאה עכשיו והרי אותה שנה נתעברה ול"ל דכונתם על יב"ח כרוב שנים דאין מתנין רק על שנה הסמוכה וא"כ אין ראיה ממשכיר דנתעברה לשוכר ואדרבה ראיה מדצריך בבתי ע"ח רבויא ש"מ דסתם שנה רק יב"ח וה"נ פסקה התקנה זמן אחד לכל הנשואות דהיינו יב"ח ברוב שנים
והמאירי בנדרים דף סמ"ך פסק כהרשב"א דשנה סתם אין עיבור בכלל הן בנדר הן לענין משכיר בית לשנה אם לא אמר לשנה בפתח ועומד בר"ה דהוי כשנה זו וא"כ לענין תקנה דכל ספק בתקנה מעמידין על הדין ומכ"ש כאן שבא להוציא מהבעל איך נוציא מספק בלשון אח"כ ראיתי ברשד"ם חא"ע שאלה קכ"ה הביא ג"כ דברי הר"ן ועוד ראיה מהגמ"ר דקידושין והוא בסי' תקס"ז עוד כתב שם דאין ראיה מהראבי' שכתב בשנה מעוברת א"צ להתאבל על או"א בחדש העיבור כיון דאמרו יב"ח ולא אמרו שנה דמשמע אי הוי אמרו שנה היה יג"ח די"ל שכ"כ לרווחא דמלתא דהשתא ליכא לספוקי ולמטעי כלל והשבו"י כתב דנ"מ למ"ד ספק אבלות לחומרא ואי הוה אמרו שנה הוי לחומרא ולי נראה דנ"מ דאי הוה אמרי שנה דמשמע הכי ומשמע הכי נהי דהוה ספק אבלות לקולא מ"מ אם היה עוד ספק אם כלו היב"ח דאזי הוה ס"ס לכן הוכיח מדאמרו יב"ח ליכא ספק לכן אם יסופק אם כלו היב"ח ספקו לקולא.
ומהרי"ק בשרש קצ"א ז"ל כתב ראב"ן להכי נהגו הראשונים כשיוצא אדם מיישובו יב"ח שאבד חזקתו כי כשם שקונה אותו ביב"ח כך מאבד זכותו ביב"ח כשיוצא משם ומתיישב במק"א וכיון שמאבד זכות יישובו כשהפקירו ויצא ממנו הרי הוא כשאר כל אדם וא"י לחזור שם בלא התרה אבל אם אין מפקירו ודעתו לחזור כגון שנותן מסים עם הקהל אפילו שהה כמה שנים לא אבד את יישובו וכו' אבל אם מתיישב במק"א עם ב"ב בשנה אחת אבד את יישובו הראשון כך נהגו הראשונים ומנהג תורה עכ"ל והנה אף דסיים שנה אחת עכצ"ל ג"כ יב"ח בלא חדש העיבור דהא לא נניח מ"ש תחלה ג"פ יב"ח ממה שאמר לבסוף שנה ועוד הא אמר כשם שקונה אותו ביב"ח דהיינו מה דאית' במשנה פ"ק דב"ב כמה יהא בעיר ויהא כבני העיר יב"ח וכ"כ כל הפוסקים יב"ח ולא נזכר שנה וע"כ מה שאמר לבסוף שנה נמי רק יב"ח ומשום דביב"ח אסח דעתו מיישובו הראשון וגם הא דקונה אותו ביב"ח משום דאסח דעתו ממקום שהיה לפני זה וכ"כ רמ"א בהג"ה חו"מ ס"ס קנ"ו וז"ל נהגו הקדמונים שאם אחד נסע מן העיר יב"ח וגילה דעתו שאין דעתו לחזור אבד חזקתי אבל אם לא גילה בדעתו בכך לא אבד חזקתו עד ג"ש ואם גילה שדעתו לחזור לא אבד חזקתו אפילו בג"ש מהרי"ק וי"א דאפילו בסתם לא אבד חזקתו עכ"ל והרי הרמ"א לא נקט כלל שנה רק יב"ח וראיתי בשו"ת אמונת שמואל שאלה מ"ב תמה על הרמ"א דכתב דבסתם לא אבד חזקתו עד ג"ש ובלשון הראב"ן מוכח דגם בסתם אבד חזקתו ביב"ח דהא כתב בשם שקונה ביב"ח וגם כתב רק אם נתן מסים לא אבד חזקתו עיי"ש ונראה משום דהראב"ן מיירי שהיה חרם שלא להתיישב בעיר מי שאין לו חזקה בלא התרה כמבואר במהרי"ק שם לכן סתם חרמים להחמיר כדאית' בנדרים וביו"ד סי' ר"ח ע"כ ה"נ בסתם דהוי ספק וגם אפשר דבעצמו מסופק כי צא סתם אדעתא שיראה איך יפול הדבר ואפילו יטעון ברי שהיה דעתו לחזור אינו נאמן חדא כיון דלא חזר תוך יב"ח סתמא לא היה תו דעתו לחזור ועכשיו נמלך ואפילו בספק שקול י"ל דלא מהימן נגד חרם כיון שנוגע בינו בין בני העיר וכמ"ש הש"ך יו"ד סי' רל"ב סעיף י"ב ס"ק כ"ה כה"ג אבל רמ"א דלא הזכיר רק מנהג סתם לכן מספק אין להוציא מחזקתו דאפילו נשתרבב המנהג ממקומות אחרים שישבו הקדמונים ושם היה חרם מ"מ כיון שלא נגזר החרם על מדינות שלנו ואין המנהג משום חשש איסור דאוריית' לכן ספקו לקולא כמ"ש בד"מ והובא בב"ש לעיל סי' א' סעיף יו"ד ס"ק כ"א לענין חדרגמ"ה לכן גם תקנת ר"ת וסייעתיה אף שהיה בחרם מ"מ לא גזר רק על המקומות הנזכרים בספר הישר לר"ת סי' תקע"ט ובשו"ת מהר"ם ב"ב סי' תתקל"ד ומהם נשתרבב המנהג למדינות אחרות וא"כ אינו רק מנהג וספקו לקולא לנתבע ולהיות כי אין דעתו מכרעת ולכן עכ"פ יבצעו תמימים אפילו בע"כ של בע"ד ובשו"ת יד אליהו סי' ע"ז מסיק נמי דלענין חדש העיבור יכול הבעל דמוחזק לומר קים לי ושם סי' מ"ח כתב דליכא בזה חשש משום ספק חרם ועיין כנה"ג סימן קי"ח בהגהות ב"י אות ל"ה שכמה גדולים הסכימו לרשד"ם לענין חדש העיבור דאין להוציא מהבעל ועיי"ש עוד אות מ"ב.
וכן המנהג פשוט בשו"ת תשובה מאהבה ח"ר סימן פ"ז כתב דלפי תקנת שו"ם אחרי מות הבת משיגיע ממון בחזרה לאב מחויב לעשר מחדש כי הוא ריוח חדש דע"כ מתייאש דאין אדם יושב ומצפה מתי תמות בתו ויבאו הנדן לידו את"ד ולדידי צ"ע נהי דגם אני כתבתי למעלה דאסילוק הנדן ליד החתן מתייאש מ"מ אחר תקנת ר"ת ושו"ם להחזיר אם מתה בתו וי"א בסוף הג"ה דיכולין היורשין לעכב שלא ימכור מהנכסים ועכ"פ כ"ז שהנדן בעין אגיד גבי אב אף דנתייאש מ"מ הפקיעו הגאונים קניינו שלא יזכה עד אחר שנה ושנתיים ולא יהא אלא מנהג מ"מ כמו דסתימתא הוי קנין משום המנהג שנהגו לקנות כן להיפך אינו קונה אם המנהג שלא לקנות כמ"ש בית מאיר לעיל סימן כ' ס"ו ואיתא בקצו"ח סימן ת"ה ובנתיבות סי' רס"ב דע"י יאוש לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה והכריחו כן מהש"ס א"כ כיון דהבעל לא זכה ממילא לא יצא מרשות האב ואינו ריוח חדש וא"צ לעשר כמו אם נאבד לו בביתו ממון ונתייאש ואח"כ נמצא הממון בביתו דודאי גם התיו מודה דא"צ לעשר כיון דלא יצא מרשותו לעולם ה"נ אף דהנדן או חליפיו ברשות הבעל מ"מ כיון דלא זכה בו תוך שנה לר"ת והחצי בשנה שניה לנוהגין בתקנת שו"ם א"כ בכ"מ שהוא ברשות האב הוא וכמופקד ביד הבעל וכיון דהת"ו לא הביא ראיה לזה רק מסברא דנפשו אמרו ומעשר כספים אינו מדאורייתא רק מנהגא או מד"ס כאשר האריך בח"מ שם ושאר אחרונים נ"ל דבכגון זו א"צ לעשר ועיין ביו"ד ריש סימן קע"ד היכי דמכר לי שדה והתנה לכשיהיו לי מעות תחזיר לי השדה אם אכל לוקח הפירות ואח"כ החזיר לו המעות הוי רבית קצוצה דלא קנה השדה והוי רק הלואה עיי"ש בחידושי רע"ק מה שהביא מהריב"ש סימן ש"ה וסימן תס"ד וא"כ ה"נ כשמתה הבת נתגלה למפרע דלא זכה הבעל במה שנשאר והנדן וא"כ ע"י יאוש האב לא יצא עדיין מרשותו כיון דלא אתי לרשות זוכה וכ"ש לענין מעשר כספים דבדרבנן קי"ל יש ברירה והוברר למפרע דמתה הבת ולא זכה הבעל תדע דהת"מ עצמו לא אמר כיון דכבר קנה הבעל הנדן משעה שקבלו רק כשמתה הבת מחויב להחזיר יהא ריוח חדש דלא הפקיעו מהבעל זכותו בהנדן למפרע רק מכאן ולהבא אלא בא הת"מ מחמת יאוש הרי מודה דלא זכה למפרע רק האב נתייאש והרי כיון דלא זכה הבעל גם ביאוש לא יצא מן רשות האב וכמ"ש ולכאורה י"ל כיון דמצי הבעל בחיי אשתו לאכול ולהוציא כל הנדוניא א"כ מה שצריך להחזיר אם נשאר בעין מכאן ולהבא גובה האב כמו בפסחים דף ל"א דב"ח מכאן ולהבא גובה כיון דמצי לוה לסלוקי בזוזי וכן בפ"ק דף וא"ו שם לל"ק בבהמת ארנונא כיון דמצי לסלוקי למלך בזוזי חייבת בבכורה וה"נ אפקעתא דתקנת שו"ם לא עדיף מאפקעתא דמלכא ולא הפקיעו למפרע רק מכאן ולהבא א"כ הוי ריוח חדש לאב אפילו בלאו טעם דיאוש אמנם אנן קי"ל ביו"ד סימן ש"כ אף דמצי לסלק למלך בזוזי פטורה מן הבכורה וגם לל"ק בפסחים חלקו בתוס' שם דהיכא דמתחלה הוי של גוי אף דמצי לסלוקי בזוזי עדיין לא יצא מרשות בעלים ראשונים וה"נ כיון דמתחלה היה של האב ואם לא הוציא הבעל הנדן ומתה אשתו חוזר לאב עדיין לא יצא מרשות האב: