ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות קידושין
סימן כו
ס"א פלגש ברמב"ם פ"ד ממלכים פלגשים בלא כתובה וקידושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו אבל ההדיוט אסור בפלגש ורמב"ן בתשובה רפ"ד הקשה דמצינו בקרא עיפה פלגש כלב ובגדעון ופלגש בגבעה שמא תאמר מן התורה מותרת ומדבריהם הוא דגזור באיזה מקום הוזכרה גזרה זו בש"ס ואיזה ב"ד נמנו עליה ורדב"ז סימן רכ"ה תירץ דנכלל בגזרת יחוד פנויה דתכלית הגזרה שלא יבוא עליה ואין טעם לומר שגזרו על יחוד פנויה במקרה ולא גזרו לומר על יחוד פנויה תדיר עיי"ש ול"נ דודאי החילוק מבואר דעל יחוד פנויה במקרה כיון דהביאה אסורה גזור שפיר שמא יבא עליה משא"כ בפלגש דמייחדה לו לבדו דאין הביאה אסורה מהיכא תיתי לומר דאסרו הביאה והיחוד ולע"ד ס"ל לרמב"ם כיון דכתובה דרבנן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכל הפוחת עשאוה רבנן לבב"ז כדאיתא ר"פ אעפ"י ובפ"ק דכתובות דף יו"ד וביבמות דף מ"ט וכ"ת הרמב"ם פ"י מס"א א"כ כ"ש דנכלל בגזרה זאת פלגש בלא כתובה וקידושין כיון דקלה בעיניו להוציאה ואפילו גט א"צ ועוד ק"ו דהא פלגש גם היא תוכל לילך לה לאחר ואין הייחוד שמיחדה לו דבר קבוע לומר שודאי לא יחזרו ועיינתי בשו"ת רמב"ן שם ונראה שהרגיש בזה לומר כיון דאין לפלגש כתובה יהא בב"ז כמו שגזרו באשה שנתקדשה אלא שדחה זה דשאני אשה כיון שלא כתב לה מאתיים סבורה היא כיון שאינו נוהג מנהג שאר נשים עיניו נתן בגירושין הויא לה גרושת הלב א"ד אבל הרמב"ם נראה ס"ל דכ"ש כשאינו מקדשה ואין לה כתובה ליכא סמיכת דעת לא לו ולא לה שתמיד תהא מיוחדת לו וכ"ז בהדיוט אבל במלך יש לה סמיכת דעת כיון שייחדה לו דאיתא בפ"ק דערובין דף וא"ו ופ"ק דב"ב ג' ע"ב דמלכותא לא הדרא לכן לא אסרו על המלך ובפרק הזהב דף מ"ט ובפרק איזהו נשך דף ס"ג ע"ב מצינו דלענין אם יוכלו לחזור תלוי בסמיכת דעת וז"ש הרמב"ם אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו דבמלך כיון דסמכה דעתה קונה אותה ולכן מותרת לו ונהי דלא חשובה כא"א דגזה"כ רק ע"י קידושין מ"מ קניינו הוא ואם תלך לאחר הוי גזלה ובפרק אעפ"י נ"ו ע"ב בהא דכל הפוחת אמר אף דתנאו בטל כיון דלא סמכה דעתה הוי בב"ז
וריב"ש סימן שצ"ה כתב מדאמרו בסנהדרין דף כ"ב דהתירו לדוד המלך ע"ה להתייחד אף דגזרו על היחוד ש"מ דפלגש אסור אחר שגזרו על ייחוד ענוים דאין נראה להתיר יותר ביאה תמידית מיחוד תמידי כל שהיא מתייחדת לאיש מיוחד כמו אבישג את"ד ולא הבנתי דלרמב"ם בפ"ג ממלכים דח"י נשים דהותרו למלך בין פילגשים בין נשים בכלל וא"כ כיון שכבר היה לדוד המלך ע"ה ח"י נשים ואסור באבישג אפילו ליקחנה לפלגש לכן גם יחוד אסור ולרחב"ד דפילגשים יכול מלך ליקח הרבה צ"ל מה דאמר דוד המלך ע"ה לאבישג אסורת לי כמ"ש בחידושי ר"ן בסנהדרין שם משום דלא נתרצית להיות מיוחדת לו אסור בה כמו בשאר פנויה לכן גם להתייחד עמה אסור.
ובקו"א למקנה סימן זה הוכיח דפלגש מותרת להדיוט מיבמות דף ל"ז רב כי אקלע לבי ארדשור מכריז מאן הוי ליה ליומי ופריך הא אסור ליקח אשה במדינה זו ולילך למדינה אחרת ולישא עוד וגם הא צריכה לישב שבעה נקיים ומשני יחודי בעלמא הוי מייחדי שיהא פת בסלו וקשה הא נתחייב בעונה כ"ש במילה ראשונה שהיא בעילת מצוה ול"ל שהתנה ע"מ שאין לה עליו עונה דמתנה עמש"ב ת"ב אע"כ שלא היתה רק פלגש ולא נתחייב בשכו"ע את"ד ולי נראה לפימ"ש תוספת קידושין מ"ט ע"ב דפעמים א"צ תנאי כפול רק ג"ד ולפעמים אפילו ג"ד ל"צ היכא דאנו אומדין דעתן עיי"ש א"כ י"ל דוקא היכא דצריך תנאי מפורש אזי צריך שיהא דומיא דתנאי ב"ג כמ"ש תוספת בריש פרק אעפ"י משא"כ היכא דא"צ להתנות מפורש וכ"ש לר"ת שהובא בגליון תוספת שם דף נ"ו בד"ה הר"ז דמתנה עמש"ב בטיל דהוי כמפליגה בדברים דזה שייך היכא דצריך להתנות וכשמפליגה אמרינן דבלבו לא קפיד אתנאי משא"כ כשאנו אומדין דעתו דבלבו הוא וא"כ התם דיחודי בעלמא מייחדו אנו אומדין דעתו מעיקרא כך משום דודאי רק שיהא פת בסלו מתכוין דאין דרך למנסב אשה ליומי ואדם גדול אין דרכו לישא מן הבא בידו להוליד בנים וכמ"ש על אליעזר דשאל שלא כהוגן והרי אכריז מאן הויא ליומי דמשמע תהא מי שתהא תדע דהא פריך דצריכה לישב ז"נ ומשני דיחודי בעלמא מייחדי שיהא פת בסלו ואכתי איך פת בסלו ועכצ"ל כמ"ש התוספת דידעי הנשים שאפשר לא יבא עליה ולא חמדי וא"כ הל"ל דמודיעין להן מעיקרא כך ותוספת ביומא דייקי מדלא קאמר ליחודי בעלמא משמע דלא אמרו להן כן ומ"ש תוס' דלפיכך אמר יחודי בעלמא כדי לתרץ קושיות הש"ס דאסור לישא אשה בשתי מקומות ע"כ רמב"ם לא ס"ל הכי דא"כ למה פסק כתירץ ראשון שאני רבנן דקלא אית להו כדאיתא ברמב"ם פכ"א מהלכות א"ב הכ"ט והרי דרכו תמיד לפסוק כאבע"א אע"כ דלא היו צריכין להודיען דכ"ע ידעי זה ועיין מגדול עוז רפ"ד מהל' חובל ומזיק דקבלה מהראשונים דכל ואבע"א הוא עיקר והובא בכללי הגמרא וכ"כ יש"ש בפרק החולץ ס"ה ולרמב"ם והשגות בפי"א ה"י מהא"ב פירושים אחרים בהא דייחודי מייחדי ולפירושם בלא"ה אין מקום לדברי המקנה ואני כתבתי דעתי בגוף הגמרא וגם לא נ"ל מ"ש דהויא פלגש כיון דאכריז מאן הויא ליומא או אפילו ליומי דדוקא ייחדה לו סתם חשיבה פלגש.
ומה שה"ר עוד בקו"א הנ"ל מפ"ק דקידושין ד"ט דאיתא התם ובעלה היא ניקנית בביאה ואין א"ע נקנית בביאה ואי פלגש אסור מן התורה ממילא כיון דאיכא איסורא בקנין אינו קונה דנ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ עיי"ש ג"כ אינו ראיה לפימ"ש מהרי"ט והובא בנה"מ סימן ר"ח דז"ד אם יתוקן האיסור במה דלא אהני וא"כ בזה אם לא יקנה כ"ש דעשה איסור דבעיל פנויה ב"ז.
ובתוס' פ"ק דיומא דף ח"י ע"ב בד"ה יחודיי בעלמא הוי מייחדי להו כתבו דהר"י דכי אמרי מאן הויא ליומא לא אמרי מאן הויא ליומא ליבעל אלא לייחודי בעלמא וכיון שהיו אומרים להם כן רק לייחד עמהם לא היו רואות דם מחמת חימוד והקשו תוס' דא"כ הל"ל לייחודי בעלמא כלומר היו מודיעם להם שלא היו רוצים אלא לייחוד בעלמא ולע"ד נראה דאין כונת הר"י שבפירש היו מודיעים להן שאינן אלא לייחוד רק כונתו דכי אמרי מאן הויא ליומא לא אמרי על כונת לבעול אלא על כונת לייחודי בהדה בעלמא וכיון שאומרים להם כך רק לייחד עמהם היינו שהאמירה מאן הויא ליומא רק על כונת לייחד עמהם והכל יודעים שכן כונתם דאין דרך רבנן למנסב מן הבא בידם לבעול בלא בדיקה שלא תהא פגומה ולזה דייק הש"ס ביבמות לרבנן יחודי בעלמא מייחדי להו משום דרבנן ננהו ידוע לכל משום דאין דרך רבנן לישא בלא בדיקה וגם דרכן משום חסידות שיהא פת בסלן ולכן בתוספת ביבמות לא כתבו כלל דהיו מודיעים להן שאינן רק לייחד ואפשר ר"י בעצמו לא אמר רק כמ"ש בתוס' יבמות רק תוספת ביומא לפי הבנתם בתירץ הר"י הוסיפו שהיו אומרים כן ולכן הקשו דהל"ל לייחודי אבל תוספת ביבמות הבינו בכונת הר"י כמו שכתבתי ולכן לא הקשו כלום וגם נראה דאנן סהדי דליחודי בעלמא משום דצריכה לישב ז"נ כקושית הגמרא ועכצ"ל כשלא שלחו להודיע מקודם דכונתם רק לייחודי ואזי לא תחמוד ויהא פת בסלם ובב"מ פא"נ דף ס"ה ע"ב רב עיליש גברא רבא ואיסורא לאנשי לא הוה ספי וכיון דאנן סהדי ליכא בזה משום מתנה עמש"ב וע' ש"ך חו"מ סימן ס"ו סקנ"ו דל"א אטו כולהו נשי דינא גמיר רק במקום דמפורש בש"ס וכ"ש באיסורי דשייכי בה.
ועוד היכא אמרינן מתנה עמש"ב ת"ב כשלולא התנאי היה עושה כמ"ש בתורה ובתנאי מגרע לעקור מש"ב כמו במתנה לפטור מעונה משא"כ הכא דלולא התנאי היתה צריכה לישב ז"ב ותהא אסורה וע"י התנאי אינה מחמדה ומותרת ואפשר לפעמים אם ירצה יבא עליה.
נכרי שנשא נכרית בעצ"א כתב להוכיח קצת דא"צ קידושין מחדש מרמב"ם בפי"א ה"ז מה"א דכתובתה מנה ואי צריך קידושין מחדש פשיטא מי גרע משאר בעולה וכבר הקשה כן הלח"ם ולק"מ דנשאר עמה אחרי גרותן סתם מיירי וחזקה א"א עבב"ז ובעיל לשם קידושין וי"ל דמ"מ אינה רק ארוסה דביאה אירוסין עושה עיין לקמן סימן ל"ג וארוסה אין לה כתובה וטובא קמ"ל דזו יש לה כתובה אבל לכתחלה צריכה קידושין ונשואין ומצאתי שכ"כ בהפלאה לתרץ קושית הלח"ם ועוד הא י"א דאסורים לדור יחד אחר שנתגיירו שלא יחזרו לסורם א"כ ה"א מ"ט תקנו כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והכא אדרבה וטוב שתהא קלה בעיניו להוציאה ואפילו להחולקים דמותרין לדור יחד כמ"ש תוספת ומרדכי בפרק החולץ דף מ"ב ה"א היינו משום חשש זה לא אסרו לחדש איסור אבל מ"מ לא נעשה לה תקנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה במקום דיש חשש קלקול וכה"ג כתבתי לעיל סימן י"ז ס"ה והבאתי ראיה מהריטב"א פג"ה דף צ"ח וריטב"א כתובות דף כ"ף ובלח"ם תירץ דקמ"ל אף דלא עשה עתה נשואין מחדש גובה מנה וכ"כ הריטב"א בס"פ הכותב ונראה דאין מזה ראיה כלל דלכתחלה א"צ לקדשה ולעשות חופה דהמשנה ופוסקים מיירי בדיעבד סמכינן אחזקה דאין אדם עושה בב"ז ובעל לשם קידושין ועוד הא צריך ברכות.
וראיתי בב"מ לקמן סימן ס"ז בקטן שקידש ונשא ואח"כ הגדיל שהשיג על הב"ש שם בס"ז וז"ל נהי דבדיעבד אם בעל אחר שהגדיל בפני עדים או ע"י ייחוד בפני עדים א"צ קידושין אחרים ואמרינן א"א בב"ז אבל לכתחלה מורין לו לקדש בכסף דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה את"ד וודאי לפ"ד דצריך לבעול או להתייחד בפני עדים שידעו שמקדשה בביאה שפיר כתב דרב מנגיד אבל לפימ"ש ב"ש ריש סימן זה דכל שנשאה וגלוי לכל הוי כאלו היו עדים בשעת הביאה לפ"ז אם היה גלוי שנושא אותה לשם אישות הוי קידושין בביאה וא"צ עדים א"כ בקטן שקידש ונשאה כבר ועתה בגדלותו נשאר עמה גלוי לכל שמקיימה לשם אישות כמבואר במשנה דס"פ הכותב בקטן וגר שנתגייר עם אשתו שע"מ כן קיימה ובזה א"ל עדים שידעו שבועלה לשם קידושין אלא כיון שקיימה ודאי מתנהגין כאיש ואשתו ואין בזה משום פריצותא הן לר"ת הן לר"י בתוספת פ"ק דקידושין י"ב ע"ב בד"ה משום פריצותא דלר"ת היינו פריצותא לפי שצריך או עדי ביאה או עדי יחוד ודבר מכוער שמעמיד עדים על כך ודאי כאן ל"ש זה כיון שא"צ להעמיד עדים ולהר"י משום שעושה תחלת קניינו בביאה דומיא דמקדש בלא שידוכי נמי לא שייך כחן דכבר היתה אשתו וע"מ כן קיימה ובאופן כזה מיירי נמי הב"ש בר"ס זה ול"ק עליו השגת הב"מ מסימן קמ"ט אבל תינח בקטן והגדיל דא"צ חופה וברכה כמ"ש בשו"ת רש"י הובא בבית מאיר שם דאהני החופה וברכה שנעשה בקטנותו אבל בנתגיירו דלא היה חופה וברכה כדת משה וישראל ודאי צריך לכתחלה לעשות בקידושין וחופה וברכות.
ס"ד בשלשה דרכים בריש קידושין אמרינן למעוטי חליפין בתוס' רי"ד כתב דוקא במתחייב לה מנה בקידושיה ומקדשה בסודר א"מ אבל במקדשה בסודר לבד שיש בו ש"פ אף שנותנו בתורת חליפין מקודשת כיון דנקיטת גע"ג ורשאית לפוסקו ואעפ"י שמחזירותו מדעתה מחזירת והובא בש"ג ריש קידושין ובחידושי מהרי"ט על הרי"ף ובעצ"א כתב כיון דקי"ל בק"ס דצריך המקנה להחזירו ממילא ליתא להא דתוס' רי"ד ול"נ דמודה תוס' רי"ד דמקנה צריך להחזירו דבפרק השותפין דף מ"ח ע"ב דאר"א בק"ס מאן לימא לן אי תפיס ליה לא מיתפיס ופירש הרא"ש דמנהגא בעלמא הוא מה שנהגו להחזיר הסודר וכתב הר"ן דגם רב אשי לא אמרה רק לדחויא ועיי"ש ונראה דה"ט כיון דמנהגא להחזיר הוי כהתנה בכך בפירש כדאיתא ביו"ד סימן קס"ט סי"ח וריש סימן קע"ד ובמו"מ סימן של"א אך כ"ז בקנייני ממון אבל בקידושין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואם נימא דעתו אמנהגא שלא תוכל לתפוס החפץ אינה מקודשת א"כ הל"ל דדעתו שיחולו הקידושין באופן המועיל לדעת רבנן ועיין פרישה על טוי"ד סימן ש"כ וחידושי רע"ק שם ובסי' רצ"ד סט"ו דבדבר מצוה אמרינן דעתו שיועיל כדעת רבנן וכ"כ תוס' בפ"ק דערכין דף ה' בד"ה אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וז"ל ואפילו א"י דעתו עפ"י שתקנו חכמים ואף דחכמים פליגי התם על ר"מ היינו במקום שצריך לתקן הלשון עתוס' בכתובות פרק המדיר עי"ן ע"ב וכאן א"צ להוסיף ולגרוע מהלשון וא"כ לו שקול ישקל האומדנא דאדעתא דרבנן נגד האומדנא דעל דעת המנהג מ"ו כיון דל"ל אנן סהדי על דברים שבלבו הוי דברים שבלב ולא הוי כהתנה בפירש שיוחזר לו הסודר ולכן יכולה לתפסו ומה שהביא הר"ן בנדרים שם ראי' דר"א לדחויא בעלמא קאמר מדאמר בפ"ק דקידושין דף וא"ו ע"ב דעמ"ל אינה מקודשת משום דאין אשה נקנית בחליפין י"ל לתוס' רי"ד דהיינו כשהתנה בפירש שתחזור לו הסודר או דגזור משום חליפין כשיתחייב לה מנה או שלא יהא בהסודר ש"פ.
משום פריצות וכתב בקו"א למקנה הא בל"ז אסור דביאה אירוסין עושה וארוסה אסורה וי"ל משום דמפורש בתורה לא היה כח לאסור כמ"ש טו"ז ביו"ד סימן קי"ז וכתב בע"ת דאינו מבין דא"כ למה אסרו משום פריצות ונראה דהפריצות היינו משום דצ"ל בפני עדים דרוצה לקדשה בביאה ומתייחד בפניהם כדעת ר"ת בפ"ק דקידושין דף י"ב ולר"י משום דזה תחלת קניינו הוי כמקדש בלא שידוכי עיי"ש וזה ל"ש היכא דמתייחד עם אשתו שגרשה דקיי"ל הן הן עדי ביאה כיון דלבו גס בה חוששין שקדשה וכדאיתא בגיטין וברמב"ם פ"י הח"י מה"ג דכיון דא"צ לומר בפני עדים שיקדשה בביאה ועוד עדים אינו מפורש בתורה רק ילפינן מגז"ש דבר דבר בקידושין דף ס"ו וגם טעם ר"י נראה דליתא בכה"ג שכבר היתה אשתו וגס בה וא"כ אינו מפורש דיקח אשה ובעלה מיירי כשלא היתה אשתו מכבר משא"כ הא דארוסה אסורה ל"ש בין היתה כבר אשתו או לא ועוד י"ל דלא רצו חכז"ל לעקור לגמרי קידושי ביאה ואם יאסרו מחמת ארוסה בלא חופה עקרו לגמרי משא"כ אם אסרו רק משום פריצות יש שיור כשכבר היתה אשתו וגרשה דבזה ליכא משום פריצות וכמ"ש כעין זה מג"ד בסימן תקפ"ח.
סימן כז
ס"א ש"פ עב"ש סק"ב דמהרי"ט כתב אם התנה ע"מ שאתן סך זה ונתן ש"כ בע"כ ל"ה נתינה והקשה ב"ש מהרשב"א דכתב דאפילו למ"ד נתינה בע"כ הוי נתינה היינו דהנותן יצא ידי נתינה אבל להמקבל ל"ה נתינה כי א"י לחייבו בע"כ כגון אם אמרה תן לי מנה ואתקדש אני לך ונתן בע"כ ל"ה קידושין לפ"ז אפילו נתן בסוף ולא ש"כ ל"ה קידושין את"ד ולק"מ דמהרי"ט מיירי בע"מ שאתן דהוא רק תנאי אבל הקידושין היו בד"א לכן אינו דק חיוב עליו לקיים ולמ"ד נתינה בע"כ הוי נתינה נפטר מתנאו ונשאר במה שבידו דהיינו שכבר נתקדשה לו וכן במגרשה ע"מ שתתן לו איזה סך ונתנה לו בע"כ הוי גט דכתב הרשב"א דזכתה במה שבידה כיון דכבר נתגרשה בגט ואין עליה רק חיוב התנאי אף דמחייבין את הבעל שיהא גיטה גט והפסיד קניינו בה ובמע"י ונכסיה והרשב"א שכתב באמרה תן לי מנה ואתקדש דאינה מתקדשת בנתינה בע"כ היינו שמקדשה במנה שיתן לה וכשנתן לה אמרה דאינה רוצה במנה זו אבל אינה חוזרת מהקידושין בזה כתב הרשב"א כיון דבמנה זו מקדשה לא הוי קבלה שתתחייב בע"כ אח"כ מצאתי שכ"כ המקנה בקו"א ואב"מ וראיתי בעצ"א שכתב דברשב"א גופא מבואר כדברי הב"ש ואינו למעיין שם אלא החילוק כמ"ש ולכן לא נקט הרשב"א בתן לי מנה ואתקדש לשון ע"מ וכשכתב דתליא בדינא דנתינה במ"כ אי הוה נתינה כגון שא"ל הא"מ לי ע"מ שאתן לך מאתיים זוז כתב לשון ע"מ וצ"ל דהב"ש דחיקא ליה לפרש דברי הרשב"א הכי דקשה הציור דאינה חוזרת מהקידושין ואינה רוצה במנה זו דסוף סוף אינה רוצה להתקדש במנה זו והרי חוזרת מהקידושין.
וחילוק שכתב הב"ש בין התנה הוא או היא יש לו ראיה מב"מ דף ק"ד דמחלק בין אמר חוכר בין אמר מחכיר ובר"פ השולח דאמר בטל תרי לישני משמע ולישנא דמהני ליה קאמר אך קשה למה במגרשה ע"מ שתתן לו מאתיים זו ונתנה לו בע"כ הוי ספק אי נתינה בע"כ שמה נתינה כיון דלדידן הוי ספק נימא לא מחית אינש נפשו לספיקא ואינו מתחייב רק במה דברור מלשונו וכמ"ש בנתיבות בכללי תפיסה אות י"א לענין ספק שיש בלשון מחילה ובשלמא כשאמר הא"מ לי ע"מ שאתן לך מאתיים זו י"ל דל"ד לספק לשון מחילה או חיוב מתנה דבקידושין בדידה תליא מלתא והיא אינה רוצה בנתינה בע"כ אבל במגרש דרק בדידיה תליא למה הוי ספק וצ"ל דכאן אין הספק בלשון כלל רק הספק בדינא אי חשוב נתינה דהרי הספק בש"ס מכח הראיות בבתי ע"ח ולשם ליכא רק ספק בדינא דלא היה שום תנאי רק דין תורה שיוכל לגאול עד שנה ולפ"ז אין ראיה ג"כ מר"פ השולח דשם הספק בלשון וכן בהא דהמקבל דף ק"ד הספק בלשון אי שמא בעלמא קאמר התם שייך לחלק ממי יצא הלשון דכונתו על אופן הטוב לו יותר.
עוד כתב הב"ש דלכאורה מוכח מדברי הרא"ש דנתן לה ש"כ נמי הוי נתינה בע"כ נתינה מספק ממ"ש גבי איצטלא דדמים ל"ה נתינה בע"כ דבגט לצעורה מיכוין ש"מ בקידושין חשוב ש"כ ככסף ואינו ראיה דשאני דמים בעד איצטלא מש"כ בעד כסף וראיה ממ"ש תוס' בב"מ פא"נ דף ס"ג ע"ב בד"ה ופוסקין דיותר יזדמן לבעל המעות לקנות וכו' לקנות ממה שיזדמן למכור וכ"כ בעצ"א ומ"מ בדבר שאין מינו מצוי י"ל קפידא הוי מדנפק חייב לישבע שא"ב אף דמשלם דמים ויש להסתפק בע"מ ליתן לה קרקע זו שוה מאה ואח"כ נותן לה בע"כ מעות די"ל לדידי שוה יותר וכמ"ש תוספת בר"פ המוכר את הבית דף ס"א ע"ב בד"ה ש"מ דבקרקע ל"ל הדמים מודיעין דדרך להוסיף בלקיחת קרקע יותר משויית וכ"כ הכ"מ פ"ז מערכין הי"ז דדרך להוסיף עד פלגא וכן מוכח באס"ז ב"מ דף ק"ח ע"ב ובתוס' ב"מ דף ס"ז ע"ב דמכירת קרקע הוי גוזמא דאין דרך למכור ונראה דגם בפלוגתא דחו"מ סימן ע"ב ס"כ וסימן קי"ד ובש"ך סימן קט"ו סס"א בהא אי י"ל לדידי שוה לי יותר מהשומא יש לחלק בין מטלטלין לקרקע כיון דבקרקע דרך להוסיף עד פלגא י"ל קושטא קאמר ולא בטלה דעתו אצל כל אדם.
ובמשרים נתיב ששי ח"א כתב מי שנשבע לחברו לפרעו בזמן ידוע לחדש וחל אותו יום בשבת פורעו קודם השבת או יתן לו משכון של כסף כי שוה ככסף ולא יעבור על שבועתו ואף אם נשבע לפורעו במעות ולא במשכון הובא בב"י חו"מ סימן ע"ג סי"ג וכתב הב"ח שם דצריך להקנות לו בגוף הכסף כשיעור חובו ודוקא כסף ולא שאר מטלטלין דאמדינן דעתי דלא נתכוין אלא להוציא דבר שאינו של כסף והובא בש"ך שם ס"ז ס"ק כ"א ובשו"ת הר המור סל"ו ועיין בערך ש"י חו"מ שם והיוצא משם דאם סתם אמר ע"מ שאתן או תתן מאה דינרים אזי כשנתן מטלטלין בע"כ שוה מאה ג"כ הוי ספק די"ל דאמר דינרים רק כדי לדעת הסכום כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל וא"ו ס"ו ואם אמרו מאה דינרים מעות אזי אם נתן מטלטלין בע"כ ודאי לא נתקיים התנאי רק אם נתן כסף הוי קיום התנאי לרי"ו והב"ח והש"ך שם דלא נתכוין רק להוציא שאר מטלטלין
ואומר לה ואם אמר טלי קידושיך מעג"ק הוי ס"ק ב"ש סק"ג ובפ"ק דקידושין דף ה' ע"ב בקידושין נתן לה כסף פרש"י משום דקא בעי למימר סיפא בגירושין נתן לה נקט כי האי לישנא ונתקשו בע"י ופנ"י בכונת רש"י ולמה בגט צ"ל יותר האי לישנא ולע"ד פשוט דבגט קי"ל טלי גיטך מעג"ק לא אמר כלום ופרש"י בגיטין דף כ"ד ודף ע"ח משום דבעינן ונתן וס"ל לרש"י בקידושי כסף ל"צ ונתן לזה תירץ משום דבעי למימר סיפא בגירושין נתן דהתם דוקא נקט נמי ברישא נתן ומבואר דבקידושין מתקדשת בטלי מעג"ק ורש"ל מחק תיבת נתן ברש"י ולפימ"ש א"צ למחוק.
הא"מ לי בזה בהגמ"ר שילהי גיטין אחד היה מדבר, עם אשה להלוות לו מעות על קרס של כסף ואראה לה הקרס אח"כ א"ל תרצי להתקדש בו אם אתנהו לך התחילה לשחק וחזר וא"ל הרי הוא לך לשם קידושין ולא אמר לה הא"מ לי בזה הקרס והורה החר"ב לאיתר מדאמר שמואל בקידושין נתן לה כסף וא"ל הא"מ מקודשת ופריך דהוי ידים שאין מוכיחות ומסיק דאמר לי עכ"ל ובח"ס סימן ק"ד העתיק הלשון והשמיט תיבת הוא ולכן כתב דס"ל דצ"ל דוקא הא"מ לי בזה עיי"ש ואינו דהא לפ"ז מייתי ראיה לסתור דבדברי שמואל ליתא תיבת בזה ועוד כיון דאמר הרי הוא לך הוי כאמר בזה רק כיון דאמר הרי הוא לך לשם קידושין אין נופל בו לשון לי והחר"נ כתב דצ"ל הא"מ לי לכן כתב דחילוף תיבת הוא הל"ל הא"מ לי בזה הקרס.
ולשון הרמב"ם רפ"ג מהא האמ"ל בזה ויל"ע מנ"ל דצ"ל בזה ואדרבה בפ"ק דקידושין ה' ע"ב איתא נתן לה וא"ל הא"מ מקודשת ונראה דס"ל לרמב"ם כיון דבגט צ"ל ודן דלא נימא דשטר לראי' בעלמא ואינו מגרשה בזה הגט רק בדיבורא ה"כ בקידושין צ"ל בזה אך בדיעבד כשר הגט בלא ודן כמ"ש הלח"מ פ"א מה"ג ה"ד לכן שמואל דמיירי לענין דיעבד לא הזכיר בזה ורמב"ם לא קמ"ל דבדיעבד כשר בלא בזה כיון דמה דצ"ל בזה ילפינן מגט דצריך לכתוב ודן והרי מוכח מדבריו פ"א מה"ג ה"ד דבדיעבד א"צ ודן כמ"ש הלח"ם שם.
ואם היה מדבר וכו' בהה"מ פ"ג מה"א ה"ח בשם הרשב"א דא"ל היו עסוקין כלל ונתן לה סתם אינה מקודשת אפילו חזר ואמר הא"מ לי והיא רוצה אלא צריך שיטול הכסף ממנה ויחזיר ויתננה לה בתורת קידושין ובח"ס סימן פ"ב כתב בנתינה סתם יכול לחזור ולתובעה ולומר לפקדון נתתיו כדמוכח מלשון הר"ן שלהי כתובות בשם הרשב"א אלא כיון שי"ל לשם מתנה קבלתי לא נעשית שומר ואין ידה כידו, לכן כשמקדשה שוב הוי כטלי קידושך מעג"ק ומקום הניחו לו להתגדר את"ד ואין כאן מקומו דמפורש בח"ר בפ"ק דקידושין דף וא"ו הטעם דקנאתו לגמרי דאי בעי למיהדר ביה לא מצי הדר דמימר אמרה ליה את בסתמא יהבית ואנא למתנה איכווני עיי"ש וא"כ ש"מ תרתי חדא דבקידושי כסף ליכא קפידא משום טלי קידושך מעג"ק דאל"כ אצ"ל משום דקנאתו לגמרי במתנה ועוד דא"צ להחזיר לו ומה שנתקשו מהר"ש יפה ומהרי"ט הובא במל"מ שם ממ"ש הר"ן בפ' שני דייני גזרות בשם הרשב"א דמי שהלך בעלה למדה"י ועמד אחד ופרנסה לא תלינן במתנה לק"מ דשאני הכא דתלינן דרצה לקרב דעתה אצלו שתרצה להתקדש לו אח"כ שו"ר שכ"כ הפנ"י פרק האיש מקדש דף מ"ו ע"ב בד"ה דאיתמר.
ועוד כיון דהוא אומר דלקדשה נתכוין כשנתן לה סתם וכמבואר בהה"מ שם אלא דאינו מועיל כיון דהאשה לא ידעה א"כ עכ"פ הוא טעה וכסבור שהכסף תו אינו שלו דקי"ל קידושין לטיבועין נתנו ומבואר בהג"א עא"נ ממהרי"ח בהא דמוכר פירות דקל דאי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה דאף דהוה מחילה בטעות מ"מ נתייאש ומהני מכח יאוש כשבא ליד שכנגדו עיי"ש וא"כ ה"נ הוי יאוש אלא דכתבו קצו"ח סימן ת"ה ונה"מ בסימן ק"ה דביאוש צריך שיבא ליד זוכה ומקודם יכול לחזור בו ולא יצא מבעליו עיי"ש וה"נ אף דהוא לא נתכוין לשם מתנה מ"מ הרי' נתכוין לקידושין ונתייאש והאשה נתכונה לקבל במתנה וזכתה בהכסף אף דלא נתכונה לזכות בתורת יאוש מ"מ נתכונה לזכות בו במתנה ולא לקידושין לפי טענתה למתנה איכווני לכן קנאתו לגמרי ואי לאו דנתכונה לזכות בהכסף אין ידה פונה לה כיון שיודעת שהוא בידה ואין כונתה לקנות כמ"ש תוס'. בפחז"ה דף נ"ד בד"ה אדעתא אבל כשמתכוונת לזכות קנתה אף דנתכוונה לזכות במתנה והיא צריכה לזכות בתורת יאוש סוף סוף מתכונת לקנות וזה עדיף מהא דפרק ר"ג דף נ"ב ע"ב בקידש חלוצתו לשם יבמות אף דאחר חליצה תו אין כאן צד יבמות מ"מ נתכוין לקנות והוי כעודר בנכסי גר וכסבור שהן נכסי גר אחרן דקונה עיי"ש כ"ש הכא דבין מתנה בין יאוש עדיין של האיש הוא והיא נתכונה לקנות אלא דטעתה מאתה כח אם מתורת מתנה אם מתורת יאוש וכה"ג כתב הכס"מ פ"א מזכיה הי"ד בנתן דמים לעכו"ם והחזיק קנה אף דאינו קונה מעכו"ם בחזקה מ"מ כיון דגוי משנטל דמיו נסתלק קונה הישראל מהפקר אף דלא נתכוין לזכות מהפקר רק בתורת מקח מעכו"ם מ"מ כיון שהחזיק לשם קנין עלתה לו חזקה וראב"ד ורשב"א, שבהה"מ שם לא פליגי אלא משום דנותן דמים לא סמכא דעתיה למקני העכו"ם בלא שטר עיי"ש משמע דמידו דאהני כונתו לקנות אף דנתכוין לקנות מעכו"ם ואינו של עכו"ם דכבר נסתלק וכה"ג כתב בשו"ת רא"ש כט"ו ס"ב.
אך צ"ע להג"א הא דבכתובות פ' המדיר דף ע"ו ע"ב דקידושי טעות חוזרין נימא דהמקדיש נתייאש והאשה זכתה במה שבידה וצ"ל כיון דהאשה לא נתכוונה לזכות בכסף הקידושין במתנה ובחנם וטעתה שקנתה בתורת קידושין הוי כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קנה וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"ב מהלכות זכי' הי"ג וש"ע חו"מ סימן ער"ה ס"כ שכתבו עדר בנכסי גר זה וכסבור של גר אחר הוא הואיל ונתכוין במעשיו אלו לזכות מן ההפקר הר"ז קנה ולכאורה מן ההפקר מיותר אלא ר"ל דאם כסבור של אחר הוא וקנהו ממנו כיון דלא נתכוין לזכות מן ההפקר לא קנה אף דנתכוין לקנות בחזקה זו שעדר אך בטור כתב רק מאחר שכיון לקנות וגם מסברא אין לחלק כיון דנתכוין לקנות עכ"פ אך מרשב"א שבאס"ז ב"מ דף יוד גבי דבנפילה ניחא ליה דליקני נראה כמו שכתבתי עיי"ש או ס"ל להג"א כמהרי"ו הובא בסמ"ע קנ"ה דל"מ במתנה ק"ס שלא בפניו דאפשר לא ניחא ליה דשונא מתנות יחיה א"ב ה"נ דוקא דנתכונה לזכות במתנה אבל נתכונה לזכות בשם קידושין לא נקנה לה בחנם ביון דלא נתברר בשעת מעשה אם ניחא לה לקנות בחנם משל אחר שלא מדעתו וזה גרע ממתנה ועיין פרק כ"כ דף ק"כ דירא שמים לא ניחא ליה דלתהני מאחרים ובמוכר פירות דקל שאני כיון דנתן דמים ויש למכור למיקם בהימנותיה שלא לחזור ולפי מה שפרש"י בפ' כ"כ שם בד"ה דלא ניחא ליה דליתהני מאחריני בזכיה דהפקרא דידע דלא מרצונו הפקירו י"ל גם בנידון הרשב"א נהי דנתכונה לזכות במתנה לא הוי זכיה מחמת יאוש דלא מרצונו אלא בטעות בא לידה ומ"מ דברי הג"א צ"ע מחמת הא דקידושי טעות דמה שכתבתי בישובן לכאורה לא משמע הכי מלשון הג"א דנראה מלשונו כשמסר המעות ליד חברו והיה קנין בטעות גם כן קונה חברו מכח יאוש עיי"ש.
ואפשר להג"א הא דקידושי טעות חוזרין דוקא בהטעהו האב שקיבל הקידושין או האשה שקבלה וכגון הא דפרק המדיר דמיירי בנמצא בה מומין דסתמא האב ידע נמי מהמומין וכיון שגרם להמקדש שיתייאש חייב להחזיר משום גרמי וכמ"ש נה"מ סימן שס"א ס"ה כה"ג.
לכן אף דמעצמו נתן כסף הקידושין לאב או לבתו ולא גזלו ממנו מ"מ כיון שהטעו אותו הוה כגזלן ובאיסורא אתי לידם ולא קנו ביאוש אף דבא הכסף לידם בבת אחת עם היאוש דהא בגזלה נמי למ"ד דסתם גזלה יאוש בעלים בא בב"א הגזלה עם היאוש משא"כ במוכר פירות דקל דמוכר עצמו טעה בדין וברצונו מכר והניח ללוקח לאכול הפירות וכן בנתן לאשה כסף סתם ואומר דנתכוין לקידושין הוא הטעה את עצמו דכסבור דמתקדשת בסתם נמי וי"ל גם לתוספת ושאר מפרשים בפרק א"נ שם דלא פרשו כהג"א ה"ט כיון דלוקח מעצמו שמיט ואכיל אף דטעה בדין מ"מ חשוב באיסורא בא לידו דבמעשיו גרם למוכר להתייאש משא"כ בנתן לה כסף סתם לקידושין דבעצמו נתן לה ועיין ש"ך חו"מ סי' קכ"ו סי"ד ס"ק ס"ז ובנה"מ שם וה"נ פליגי הג"א ותוס' בזה דהג"א ס"ל דהא דשמיט ואכיל לא חשוב באיסורא בא לידו כיון דטעה וכסבור דהמכירה מכירה ומוכר עצמו טעה ומכר לו והניחו לאכול הפירות וכדעת הש"ך שם ותוספת ס"ל כמ"ש בנה"מ שם מהתוספת דגם במזיק בטעות על ידי טעות הניזק חייב דיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק לכן ה"נ בשמיט ואכיל חשיב באיסורא בא לידו ומ"מ בכגון נידון דהרשב"א דהאשה לא צוותה אותו ליתן לה כלל והוא בעצמו נתן לה ונתייאש לכ"ע ל"ח באיסורא בא לידה וכמו מוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו ללוה פטור הלוה והמוכר חייב משום גרמי ולא מחייבין ללוה כשאין למוכר לשלם דגרם הפסד ללוקח במה שנתרצה בהמחילה והארכתי בזה בערך ש"י סי' ס"ו משום דהמוחל עיקר הגורם בדיבורו אף מחילה לא מהני כשאין הלוה מרוצה ואפילו לפימ"ש שם לראב"ן דכשאין למוכר לשלם ל"מ מחילתו משום דגם הלוה חשוב גורם במה שנתרצה מ"מ כשיש למוכר לשלם כל החיוב רק על המוכר דעביד בדיבורו וכמ"ש הש"ך בחו"מ סימן שצ"א ססק"א א"כ ה"נ המקדש הזיק לעצמו ונגדו לא חשיבה האשה גורם להזיק כלל וישלם לעצמו דלעולם לעצמו הוי כיש לו לשלם וכן מוכח בהג"א ממהרי"ח בפרק כיצד הרגל סימן טי"ת כסברת הש"ך בסימן שצ"א ססק"א ויצא לנו מזה דהמקדש בכסף דנתן לה בשתיקה ואומר שנתכוין לקדשה והיא אומרת שנתכונה לקבלה במתנה אינה צריכה להחזיר כסף הקידושין ואינה מקודשת ואם רצונם לחזור ולקדשה בכסף זה צריכה להחזיר לו ואח"כ יקדשה וכשהיה טעות בקידושין אם המתקדשת או אביה שקיבל הקידושין ידעו והטעו אותו צריכין להחזיר כסף הקידושין ואם גם הם לא ידעו א"א להחזיר שו"ר במל"מ פ"ה מה"א ה"ז בד"ה אך שנסתפק במקח טעות דהמעות גזל ביד המוכר אם דוקא כשידע המוכר או אפילו גם המוכר לא ידע חשוב כגזל וכן חילק במח"א סוף פכ"ג מהלכות גזלה ונראה ראיה למה שכתבתי מהתוספת בקידושין פרק האומר דף ס"ו בד"ה אמר אביי שכתבו וז"ל אפשר כיון דל"ק בפני עדים המעות מתנה עכ"ל והא במקדש אחותו פליגי רב ושמואל אם המעות מתנה או לפקדון דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו ואם בקדשה בפני ע"א ל"ל אדם יודע דהרי פליגי אמוראי בזה ושם בדף ס"ה רב יהודא מספ"ל וא"כ לכ"ע הל"ל דהמקדש טעה ויחזירו הקידושין כמו דאמר בפרק המדיר דבקידושי טעות המעות חוזרין ועכצ"ל כיון שהאשה לא הטעתו גם תוספת מודים דאין הקידושין חוזרין ועמ"ש לקמן ריש סימן ל"ז.
ס"ג בהג"ה נשואתי עיין לקמן סימן נ"ג ס"ג ומשם ראיה דאפשר לפרשו גם לשון קידושין
עוד בהג"ה י"א אע"ג דלשונות אלו ל"מ א"ל דבר עמה מעסקי קידושין מ"מ אם אומרת שקבלה לשם קידושין הוי ס"ק ומהרי"ט ואחרונים נתקשו דהוי כמקדש בלא עדים ואפשר לפימ"ש מל"מ פ"ד ממלוה לצדד דהא דאאמע"ר היינו אם מהוה מעשה האיסור דבלא הודאתו לא ידעינן אם נעשה כלל המעשה לא בשיש עדים שעשה האיסור רק א"י אם ידע שזה אסור וכיונתי לדבריו כבר בחידושי ריש ב"מ ומצאתי שכ"כ בשו"ת חכ"צ סימן ג' הובא בי"מ הרי אף דטעמא דאאמע"ר משום דאדם קרוב אצל עצמו ופסול להעיד על עצמו ונ"מ כשיש עדים על המעשה אהני הודאתו על ידיעתו ה"נ בקידושין כיון דיש עדים על המעשה מהני הודאתה על ידיעתה דהוי רק גילוי מלתא.
ובדברי אמת קונטרס חמישי הקשה על המל"מ מקושיות רשב"א ור"ן בפרק כל הנשבעין במשנה דחשוד על השבועה דאיך משכחת נחשד ע"י שנשבע אין אני יודע לך עדות דלמא באמת שכח ואי דמודה אח"כ שידע אאמע"ר ולע"ד שאני נידון המל"מ דיש עדים שאכל איסור רק א"י אם ידע שהוא איסור משא"כ כשנשבע שא"י לו עדות ובאמת שכח ליכא שבועת שקר אף בשוגג דאמת נשבע שלא ידע וכשמודה שידע מהוה הוא מעשה האיסור.
ועוד כשאכל או עשה איסור רמיא עליו למידק אם זה אינו איסור ויש ריעותא לפנינו לכן מהני הודאתו משא"כ בשבועת עדות אם א"י עתה הוי שבועת אמת ומותר לישבע שא"י ולא רמיא עליו למידק כמ"ש בנה"מ סימן ל"ד סק"ג וכדמחלק בחכ"צ ס"ג לענין אאמע"ר בין יש ריעותא לפנינו או ליכא.
עוי"ל טעמו של הר"ן כיון דיש כאן אומדנא דלקדשה נתכוון דחשש למלאכה קאמר כדאיתא בגמרא חשש רחוק הוא דאין דרך לשכור פועל למלאכה בלא פסיקת זמן ופסיקת שכר ואתה מלאכה ואם תתרצה משא"כ קידושין דטב למיתב ט"ד ובכל דהו ניחא לה וכדאיתא בס"פ האשה שלום והגמרא קאמר רק שמא פירש מלות הללו למלאכה ואז ל"מ מה דמבינה מסברא דמקדשה וגם לחוש דנתן לה מתנה הא דעת רשב"א ור"ן בפרק שד"ג דסתמא לא תלינן שנתן במתנה ואהני סברא זאת אפילו להוציא מהמוחזק אלא נהי דאנן לדידן סמכינן אאומדנא זאת ואפשר נמי רק בצירוף ברי של הנותן דכל ראיות רשב"א ור"ן שם מיירי בטוען התובע ברי והתם לאו במקבל תליא כלל אבל כאן דצריכין דעתה אפשר בשעת נתינה לא ידעה אם אינו נותן למתנה ולא אלים אומדנא זאת לומר דסתמא גם האשה הבינה דאינו מתנה תדע דהא כתבתי לעיל מ"ש בחידושי רשב"א דבנתן סתמא יכולה לומר אני למתנה כיוונתי וא"צ להחזיר וכמו שביארתיו לעיל משום דמודה שנתן לשם קידושין נתייאש ואז תליא בכוונתה לזכות בהכסף בחנם וכיון דלא אלים אומדנא זאת להוציא ממון לא מהני נמי שתתקדש דילפינן דבר דבר מממון וכמ"ש בחוו"ד בריש כלל ס"ס ובבית יעקב על כתובות דף כ"ג דמגו או רוב או ס"ס ל"מ באיסור ערוה כמו דל"מ להוציא ממון על ידם דילפינן דבר דבר מממון והנה כתב מהרש"א ר"פ הערה להוכיח היכא דיש אומדנא אלא דאין מוציאין ע"י אומדנא כזאת ממון מ"מ כשמודה חייב בקנס דע"י הודאתו אנן סהדי ואהני סהדי שהעידו על המעשה סמכינן עיי"ש לכן ה"נ הוי מקדש בעדים כיון דמעידין על גוף המעשה ויש אומדנא שנתן לקידושין ומסתמא גם היא הבינה כן כיון דסברא הוא דאין דרך ליתן בחנם נהי דלא הבינה בפרטות כל מלה מ"מ דרך כלל ידיעה דמקדשה והא דפריך מנא ידיעה היינו דלא אלים אומדנא זאת להיות כעדים מ"מ כשמודית אזי אנן סהדי ואעדים סומכין כמו דמהני לענין קנס אף דלא מתחייב בלא עדים.
ואפילו נתן לה בשתיקה ולא דיבר כלום והוא והיא אומרים שכוונו לשם קידושין הוי קידושין וכתב בחמ"ח איך יעלה עה"ד דנתן בשתיקה הוי ודאי קידושין והיכא דנתן הוא ואמרה היא הוי ס"ק וכי בשביל אמירתה גרע ונראה דבנתן הוא ואמרה היא פרש"י בפ"ק דף ה' ע"ב דנתן הוא דמי לכי יקח איש אשה ואמרה היא דמי לכי תקח אשה לאיש ועיי"ש בח"ר דגזה"כ הוא יקחנה ולא תקח עצמה לו ואיתא בפ"ק דב"מ בהא דנפל על המציאה כיון דנפל עליה גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני ולא בד"א וא"כ ה"נ בשלמא שתקו שניהם ואומרים שכוונו לשם קידושין שפיר מקודשת בכונתם כיון דנתן הוא גם כיוון הוא לקדשה אבל נתן הוא ובשעת נתינה אמרה הריני מקודשת לך הרי גלתה דעתה דלא נימא להתקדש רק באמירתה א"כ כיון דבכוונתם לא מתקדשת באמירתה נמי לא מתקדשת דדמי לכי תקח אשה לאיש אלא דקשה למה לקמן ס"ח דנתן הוא ואמרה היא אם היה מדבר עמה על עסקי קידושין הוי ודאי קידושין נימא ג"כ דגלתה דעתה דלא ניחא לה להתקדש אלא באמירתה אך הך דס"ח מקורו מהרא"ש והוא לא ס"ל הא דמשני בב"מ כיון דנעל גלי דעתן אלא כאידך שינויא בש"ס שם דמיירי המשנה במקום דאין ד"א קונת וכמבואר בקיצור פסקי רא"ש שם וכ"כ בפיה"מ לרמב"ם שם ובטוח"מ סימן רס"ח וכ"כ ב"י שם דרמב"ם ורא"ש וטור ס"ל כהרא"ה דלא קי"ל כהך שינויא דגלי אדעתיה לכן גם הכא ס"ל לרא"ש דהוי ודאי קידושין וכ"פ המחבר אבל הרשב"א התם מובא בחידושי ר"ן ובב"י שם דגם בקנין תורה אמרינן גלי דעתיה א"כ לק"מ ממהר"ם ועוד אפשר ס"ל למהר"ם כמ"ש הטו"ז בחו"מ סימן רס"ח דד"א קונת לו שלא מדעתו כמו חצרו א"כ י"ל דה"ט דמ"ד בש"ס דלא ס"ל הך סברא דגלי דעתו דנהי דלא נתכוין לקנות בד"א לאו דידע דקונות לו ולא רצה דמה אכפת לו כיון דס"ס רוצה לקנות אע"כ כסבור דאין ד"א קונת לו וכיון דקונות שלא מדעתו ממילא קני וכן מצאתי סברא זאת בריב"ש סימן שמ"ה משא"כ כאן דאשה אינה ניקנית שלא מדעתה ס"ל למהר"ם מדאמרה היא גלתה דעתה דלא ניחא להתקדש בסתם ממילא דמי לכי תקח אשה לאיש אך הר"ר יהונתן בב"מ באס"ז שם לא ס"ל כהטו"ז וכיון דהתם פסקו דלא אמרינן מדנפל גלי דעתיה ה"נ בכל מקום אף היכא דאין קונה שלא מדעתו ועיין בהה"מ פ"ג דמכירה ה"ג שכתב מהרשב"א בשם ר"י מיגאש דגילה דעתו שלא רצה לקנות בחזקה זו הוי קפידא והובא במל"מ ע"ב מזכיה ה"ט.
אמנם על הרמ"א קשה דבס"ח סתם כהמחבר הרי דלא ס"ל דגלתה דעתה ואזיל לשיטתו בחו"מ סימן רס"ח ס"א בהג"ה ואיך הביא הכא דעת מהר"ם דע"כ צ"ל דאמרה היא גרע משום דג"ד דרק באמירתה נימא לה להתקדש והוי כי תקח ונראה דס"ל דשאני בנתן הוא ואמרה היא ולא דיבר תחלה מעסקי קידושין דתלוי בהודאתו שיודה אח"כ שנתכוין לקדשה לפיכך כשאמרה היא בשעת נתינה הריני מקודשת לך חזינן דלא סמכה דעתה להתקדש בנתינה סתם שמא לא יודה אח"כ לכן אין מתקדשת בנתינה סתם שלו כמו במקדשה בשט"ח דאחרים בקידושין דף מ"ח וכן בקונה קרקע באתרא דכתב שטרא אין נקנה בכסף לבד משום דלא סמכה דעתו לקנות בלא שטר וכן בקונה, קרקע מגוי לא קנה בכסף משום דלא סמכ"ד כדאיתא בב"ב ובחו"מ ובדוכתי טובא וכיון דאמרה היא להתקדש הוי לא תקח אשה לאיש משא"כ בדיבר עמה תחלה מעסקי קידושין דא"צ להודאתו שנתכוין לקידושין מתקדשת בנתינה סתם והא דגלתה דעתה באמירתה דלא ניחא לה להתקדש בנתינה סתם לא מגרע לרמ"א והפוסקים הנ"ל כיון דבזה ליכא טעמא דלא סמכה דעתה וכן בלא דיבר עמה תחלה מעסקי קידושין ונתן סתם ושניהם מודים שנתכוונו לקידושין הרי דסמכו דעתם אקידושי סתם ואף דלקמן סימן כ"ח סי"ג בב"ש ס"ק ל"ו כתב דאפי' אומרת דסמכה דעתה לא מהני שא"ה דלא חשיד לכפור ולקלקלה באיסור א"א כל ימיה וסתמא לא חשיד בעיניה וסמכיד ועוד למה יעשה כזאת אם לא יתרצה בה בידו לגרשה וחזקה ל"ש התירא ועביד איסורא כדאיתא בב"ב פי"נ דף קנ"ד ע"ב אבל באמרה ה"א ע"כ לא סמכ"ד ובזה לכ"ע כיון דגלתה דעתה דלא ניחא להתקדש בנתינתו סתם אינה מקודשת בהסתם רק באמירתה ובזה מספ"ל לש"ס אי הוי לא תקח ובתה"ד סימן ר"ז הביא מהא"ז ביבמות שכתב דכ"מ שהכריעו חכמים את דעתו שלכך נתכוין אינו נאמן לומר לא נתכונתי לכך והובא בקה"י בחלק מדות חכמים בראשו ושכ"כ הרא"ם ומהרד"ך ונראה דזה טעמו של הב"ש לקמן סימן כ"ח סי"ג ס"ק ל"ו דאפילו אמרה דסמכ"ד ל"מ כיון דמפורש בש"ס דלא סמכ"ד משא"כ הכא לא מצינו בש"ס לכן דוקא כשאמרה היא דחזינן דלא סמכ"ד.
צריך לחזור וליטול הקשו טו"ז וב"ש דבגט א"צ לחזור וליטול וכן לקמן בסימן ל"א א"ל שמו הקידושין א"צ ליטול ממנה ולק"מ דכבר הבאתי לעיל לשון הרשב"א משום דקנאתו כי כונתה למתנה משא"כ בלא שמו הקידושין הובא לשון תשובת רשב"א בב"י שם דה"ל כפקדון עיי"ש וה"ט כיון שקבלתה לקידושין לא נתכונה לזכות במתנה ובתורת קידושין לא זכתה משום דלא שמוה מקודם לא סמכה דעתה להתקדש בודאי ורפויי מרפי בידה שמה אינה שוה כפי דמיונה ולא גמרה בלבה להתקדש ולקנות החפץ בודאי בתורת קידושין לכן אינו רק כפקדון בידה.
ומה שהקשה הב"ש מגט ובשעה"מ פ"א מה"ג ה"ט כתב דשאני בקידושין שתם דיכולה למימר את בסתמא יהבית ניהלי ואנא למתנה איכוני משא"כ היכא דנתן לשם גט אלא דלא נתן באופן המועיל לא קנתה דהא לא למתנה נתן והקשה על זה דבחידושי רשב"א גיטין פרק הזורק דף ע"ח תמה למה תכן התם דנתן לה גט ואמר לה כנסי שט"ח זה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך לאשמעינן בנתן לה גט סתם וכ"ש באמר לה כנסי שטח"ז ומאי קושיא הא י"ל משום דבעי לסיים עד שיאמר הא גיטך דנתן לה סתם לא מהני זה עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתן לה דיכולה לומר אנא למתנה איכוונית לצור בו עפ"י צלוחות ולעימ"ש לעיל דאנן לא תלינן דלמתנה יהיב אלא כיון שטעה דמועיל לקידושין נתייאש מכסף הקידושין והאשה שנתכוונה לזכות במתנה זכתה וקנאתו וא"כ בגט ל"ל הכי דהא מציאת אשה של בעלה כדאיתא לקמן סימן פ"ד ונהי דכשנתן לה הבעל מתנה היא שלה כדאיתא שם בסימן פ"ה מ"מ הכא לא למתנה יהב אלא שתקנה מחמת יאוש הוא כמציאה לכן מה שקנתה קנה בעלה דהמשנה דא"ל כנסי שט"ח מיירי בנשואה דהא קאי ארישא דהזורק גט לאשתו וסתם אשתו היינו נשואה כמ"ש בבד"ה כאן.
ובשעה"מ שם תירץ קושייתו דבגט מוכיח מתוכו לשם גט נתן לה ולא מצית למימר למתנה יהבית לי ולפ"ז בקדשה בשטר ונתן לה סתם ג"כ א"צ לחזור וליטול הימינה עיי"ש ולפימ"ש ע"כ אין דעת הרשב"א דקנאתו משום דהאיש נתן למתנה וא"כ מה אכפת דמוכח מתוך הגט או השטר והאשה לא קראתי עד אח"כ יכולה לומר אנא למתנה איכוונת ועיי"ש בשעה"מ שהביא מע"י בקידושין דף נ"ב שב' אהא דאריס שקידש במתא דשמכי וא"ר דא"מ כי החצי של בעלים דאם אח"כ א"ל התקדש לי בחלקי אינה מקודשת וחלק עליו השעה"מ דכיון דפירש תחלה לשם קידושין לא קנאתו ולמה לא תהא מקודשת דמ"ש מנתן לה גט כשהיא ישינה ואח"כ כשנעורה א"ל הא גיטך דמגורשת עיי"ש ולפימ"ש בכונת הרשב"א א"ש דברי הע"י דכיון שכסבור שמקודשת בזה והאשה נמי לא ידעה שיש לבעל הגינה חלק א"כ גמורה בדעתה להתקדש ולזכות באותן שמכי אלא דכשנודע אח"כ דאינו שלו רק חצי אינה מקודשת דלא אקנייה נפשה רק בכולה מ"מ כיון דהאריס טעה כבר נתייאש וקנתה היא חלק האריס כיון דנתכוונה לקנות עכ"פ וא"כ תו ל"מ מה שא"ל אח"כ שתתקדש לו בל שלא חזר ונטלה ממנה ומגט אין ראיה דאפ"ת דקנתה נייר הגט כשהיא ישינה מ"מ אינה רק במצאה מציאה ומה שקנתה קנה בעלה וא"צ לחזור וליטלו ממנה
בקו"א המקנה כתב דצריך ליזהר המסדר קידושין שיגמור אמירתו קודם שנתן הטבעת לידה ומשום דבנתן סתם דחיישינן שנתן לשם מתנה תו א"י לחזור תכ"ד דלא אתי דיבור ומבטל מעשה את"ד וכבר תפסו עליו האחרונים דמבואר בחו"מ סימן קצ"ה ס"ז דבכל הקניינים א"י לחזור אחר כ"ד אבל תכ"ד יכול לחזור ועיין ר"ן נדרים דף פ"ז דלרמב"ן הא דתכ"ד יכול לחזור הוא תקנתא ולר"ן משום דאינו עושה בגמר דעתו ועד"ז עושה שיוכל לחזור תכ"ד א"כ ל"ל משום דאין דיבור מבטל מעשה ונראה ראיה מפ"ק דקידושין דף ה' ע"ב דאמר שמואל בקידושין נתן לה כסף וש"כ וא"ל הא"מ ה"א מאורסת מקודשת ואם קפידא להקדים האמירה לנתינה למה הפך שמואל אע"כ דאין קפידא ובזה מתורץ מה שהקשה רש"י למה נקט שמואל דנתן לה ולפימ"ש טובא קמ"ל דיכול להקדים הנתינה לאמירה והא דפריך הש"ס דמאי למימרא היינו דודאי משמע דשמואל קמ"ל דלשון ה"א מקודשת הרי את מאורסת לישנא מעליא זולת הרבותא דיכול להקדים הנתינה דזהו עיקר דקמ"ל שמואל איזה לשונות מועילין מדחשיב ואזיל הרי את מאורסת ה"א לאנתו ולפימ"ש מיושב קושית אחרונים על הרא"ש דכתב דאם דיבר עמה תחלה מעסקי קידושין אף דלא אמר לי מקודשת דא"כ מה פריך הש"ס דהוי ידים שאינן מוכיחות כיון דלא אמר לי ה"ל לשנויי דדיבר עמה תחלה מעס"ק ולפימ"ש לק"מ דאם דיבר עמה תחלה מעסקי קידושין תו ל"ל בסתם הוי למתנה כמבואר שם דף וא"ו וא"כ למה נקט שמ אל נתן לה ואמר לה ולפימ"ש הפוסקים דבנוכראה קי"ל דסתם לא הוי מתנה עיין ברא"ש פ"ק דב"מ דף ט"ז ובש"ך חו"מ סימן שנ"ו סק"ז בלאה"נ אין חשש בהקדים נתינה לאמירה אלא דשמואל דס"ל בפ"ק דב"מ שם דתלינן במתנה גם בלקח מאחר שאינו קרובו הוצרך לאשמועינן דבדיעבד מקודשת גם בנתן תחלה ובהכי א"ש מה דרמב"ם רפ"ג מהלכות אישות כתב להיפך דאומר לה הא"מ ונותן לה משום דאצ"ל דאם הקדים הנתינה מקודשת דכבר ידענו ממ"ש בפ"ט מהלכות גו"א ה"ט דמעות חוזרין ומ"מ למדנו מהרמב"ם דיותר נכון לכתחלה להקדים האמירה לנתינה שתהא מבורר להדיא וכמ"ש שיאמר בזה אף דאינו מעכב ולא נזכר בגמרא אלא כתבו הרמב"ם משום דלכתחלה י"ל כן כמ"ש המבי"ט ח"א סימן רצ"א אך טור ומחבר הפכו וכתבו דנותן לה ואומר משמע דס"ל דגם לכתחלה נכון ובכנה"ג הגה"ט סק"ח כתב לא יתן הקידושין ואח"כ יאמר הא"מ לי דהוה מקדש במלוה אלא יאמר תחלה ואח"כ יתן הקידושין מהר"א ירושלמי ז"ל עכ"ל נראה דס"ל דגם לרב דמעות חוזרין כשהכיר הלוקח שהשדה גזולה ומעות פקדון היינו ע"מ שיוציאנה והובא באב"מ כאן סק"ט ומ"מ קשה הא תכ"ד יכול לחזור בו ואף אי נימא כהמקנה וכדעת שו"ת ושב הכהן סי"ט דהוכיח מדעת הרמב"ם דלבטל מעשה ל"ה תכ"ד כדיבור מ"מ י"ל דוקא בבא לעקור המעשה ולחזור בו אבל לפרש דבריו שנתכוין תחלה לקידושין ולא נתן להלואה הרי אינו עוקר המעשה ומהני וכמ"ש התוס' במרובה ע"ג ע"ב והובא בנה"מ סימן רנ"ה ס"ג אף היכא דתכ"ד לאו כד"ד כגון בהקדש מ"מ יכול לפרש דבריו תכ"ד בהקדש דל"ח לקנוניא בשכ"מ אבל בבריא דחיישינן לקנוניא אינו נאמן לפרש דבריו ג"כ ד"ל שחוזר בו וא"כ הכא דאפילו נאמר כשנתן סתם הוי מלוה מ"מ יכול לקדשה בהנאת מחילת המלוה וא"כ מהימן לפרש דבריו שמתחלה נתכוין לקידושין ואך לרמב"ם דס"ל בפ"ה דאישות לדעת הה"מ שם דא"י לקדשה בהנאת מחילת מלוה ליכא מגו ובזה י"ל דלפיכך כתב הרמב"ם דיאמר הא"מ ואח"כ יתן וצ"ל לפ"ז דשמואל דנקט דנתן לה הכסף ואמר הא"מ היינו שאמר לפני נתינה או כשנתן והטוש"ע דס"ל לעיקר לקמן סימן כ"ח ס"י דיכול לקדשה בהנאת מחילת מלוה לא כתבו דיכול ליתן. ואח"כ יאמר הא"מ לי ולפימ"ש הב"ש שם דלכ"ע יכול לקדשה במלוה כשמפרש בהנאת מחילת מלוה ל"ל כן וגם לדעת האחרונים דגם לבטל המעשה יכול תכ"ד נ"ל באו"א דהנה תכ"ד קי"ל דהוא שלשה תיבות כמ"ש רמב"ם בפ"ב מהלכות שבועות וא"כ אם סגי כשאומר הא"מ לי ואצ"ל בזה דממילא ידעינן דכונתו לקדשה בזה שנותן לה א"כ כשנתן סתם ואומר הרי את מקודשת חזינן דרוצה שתתקדש בזה שנתן לה אף דצ"ל לי זה רק שיהא מוכח שמקדשה לו ולא לאחר מ"מ מיד שאומר הא"מ חזינן דבזה שנתן לה מקדשה ואהני בתורת חזרה או פירש תכ"ד אבל אם צ"ל בזה דכ"ז שלא אמר בזה אינו מוכח דבכסף זה מקדשה ליכא חזרה או פירש רק כשאומר בזה והוי לאחר כ"ד לכן הרמב"ם דכתב שיאמר בזה הצריך שתהא האמירה לפני הנתינה ולא לאחר הנתינה כיון דלכתחלה צ"ל בזה ושמואל דלא הזכיר בזה משום דמיירי לענין דיעבד דאצ"ל בזה לכן נקט הנתינה קודם דבדיעבד דאצ"ל בזה הוי תכ"ד והטור דלא הזכיר תיבת בזה וע"כ ס"ל דגם לכתחלה א"צ לכן כתב דיכול ליתן ואח"כ יאמר הא"מ רק דברי המחבר צ"ע דכתב שיתן ואח"כ יאמר הא"מ לי בזה וצ"ל דס"ל כיון דנתן סתם והוי ספק אם נתכוין לקדושין או רק למלוה נאמן לפרש דבריו גם אחר כ"ד דהא יש לו מגו דבידו לקדשה בהנאת מחילת מלוה דהא היא מרוצית להתקדש לו והא דכתבו תוס' במריבה דלאחר כ"ד א"י לפרש דבריו דוקא התם דאמר הר"ז תמורת עולה א"כ כשמפרש דבריו שנתכוין ג"כ לתמורת שלמים הוי דברים שבלב זולת כשפירש תכ"ד כמ"ש תוס' שם משא"כ הכא דנתן סתם נאמן לפרש דבריו גם אחר כ"ד דלא הוי דברים שבלב דהא מתחנה לא אמר בהיפך.
וגם בלאו מגו י"ל דנאמן לפרש דבריו דהא טוען ברי שלקדשה נתן מתחלה ואף דקי"ל מנה לי בידך והלה אומר א"י אם נתחייבתי פטור היינו משום דא"א להוציא ממון ע"י ברי אבל כאן לא בא להוציא הממון ממנה אלא לברר דנתן לקידושין ולא להלואה ואף דיש לה חזקת פנויה מ"מ חזקת פנויה חזקה קלישא ול"ד לחזקת ממון כמ"ש תוס' בפרק המדיר דף ע"ה ע"ב בד"ה אבל וברפ"ב דכתובות דף ט"ז משוי ברי עם רוב ולס"ד ברי עדיף מן רוב וא"כ רק נגד חזקת ממון ל"מ ברי ולא נגד חזקת פנויה לכן בדיעבד כשהקדים הנתינה עכ"פ אין חשש כיון דלהטור והש"ע גם לכתחלה נותן תחלה ומרמב"ם אין הכרח לענין דיעבד ומשמעות לשון הש"ס דבדיעבד עכ"פ אין קפידא כשנתן לפני האמירה דאל"כ לא הוה מהפך הלשון נתן ואמר והרי לשמואל נתן סתם תלינן דבמתנה נתן ועיין שו"ת שיבת ציון סימן ס"ט הבאתיו לקמן סימן כ"ח ס"ד,
ועוד אף דכתב הריטב"א דכשהכיר הלוקח שהוא גזול או אסור בהנאה דגמר ונתן במתנה לשמואל או ע"מ שיוציאנה לרב לא נ"ל מ"ש האב"מ דלפ"ז הוי הלואה כיון דנותן להוצאה ואינה מקודשת עד שיחזור ויטלנה ממנה הכסף דאל"כ הוי מקדש במלוה עיי"ש דא"כ למה אמר רב דגמר ונתן לשם פקדון הל"ל לשם הלואה אע"כ דהוי כמפקיד מעות אצל שולחני דמותר להשתמש בהן לדינא דגמרא ובזה"ז גם במפקיד אצל בעה"ב כדאיתא בחו"מ סי' רצ"ב והכא כיון דנתנן סתם ולא פירש דלפקדון נותן משום דכסבור שמא לא ירצה לקבל כדאיתא בפ"ק דב"מ דף ט"ו ע"ב א"כ כסבור דמקבל לא ירגיש דפקדון הוא וממילא כשיצטרך להוציאן יוציאן כאדם העושה בשלו לכן מסתמא אדעתא דהכי נתן אלא לא למתנה דלאח"ז יודיעו שלא נתנן במתנה לחלוטין והוי כמפקיד מעות אצל שולחני דהעלו החכ"צ בהגהות טו"ז בחו"מ סימן ע"ג ותומים שם ואבן העוזר בסימן מ"ז דכל זמן שלא המציא השולחני המעות ובא המפקיד לתובען מחויב להחזירן למפקיד בעין דאינו נעשה לוה עד שהוציאן כיון דלא פירש שלוה ממנו להוציאן ואפשר לא צריך כלל להוציאן ועיין תומים ס"ס ע"ג וא"כ ל"ד למלוה כ"ז שעומד בעין וכ"ש כאן דהאשה מרוצית להתקדש בהן ואין רצונה שיהא כמלוה ולפ"ז צ"ל מה דנקט רמב"ם דתחלה יאמר האמ"ל ואח"כ יתן דנהי דלא תלינן דבסתם הוי מתנה משום דלא עבדי אנשי דיהבי מתנות לנוכראה כדאיתא בב"מ שם היינו עפ"י רוב ואף דאין הולכין בממון אחר רוב י"ל האי רוב חשוב ומהני להוציא ממון עתוס' פ"ק דסנהדרין דף ג' ע"ב בד"ה ד"מ מ"מ לכתחלה אין סומכין על רוב ושמואל דס"ל בסתם תלינן במתנה קמ"ל כאן בנתן תחלה ואח"כ אמר הא"מ דמקודשת כיון דעפ"י רוב אין נותנין במתנה דוקא במקדש אחותו או הכיר בקרקע שאינו של מוכר דאדם יודע שאין המכר מכר תלינן יותר במתנה מלומר לשם פקדון אבל כאן דתכ"ד אמר הרי את מקודשת אמרינן הוכיח סופו על תחלתו דלשם קידושין יהיב ורמב"ם דס"ל בהכיר בה שאינו שלו דלאו למתנה יהיב לכן לא הוצרך לכתוב דבדיעבד אם הקדים הנתינה מקודשת שו"ר באס"ז פ"ק דב"מ דף ט"ו ע"ב שכ"כ הריטב"א לשם פקדון כמפקיד מעות מותרין אצל שולחני.
ובריטב"א ספ"ק בהשמטת לדף ט"ו בסד"ה ועוד כתב ז"ל וכי אמר מעות פקדון למעוטי דל"ה מתנה וכיון דיכול לשלוח בהן יד ה"ל הלואה גביה ואיכא משום רבית וכיוצא בזה אנו מפרשין בקידושין גבי מעות חוזרין דכיון דיש לה רשות לשלוח בהן יד ה"ל הלואה ואינה מקודשת למ"ד מעות פקדון עכ"ל ותמוה מאד דהא דמעות חוזרין הוא בקידושין דף מ"ו אהא דהתקדשי לי בזו ובזו ובזו ואכלה ראשונה ראשונה אם יש באחרונה ש"פ מקודשת דראשונה דאכלה הוי מלוה ואינה מצטרפת עיי"ש דבמנחא בעין הראשונה מצטרפת לש"פ וא"כ מה כונת הריטב"א אם כשעדיין לא אכלה אדרבה מבואר התם דמצטרפת ולא חשוב מלוה ואם כשאכלה מאי אריא משום דיש לה רשות להוציאן הא גם כשאין לה רשות מ"מ אכלה וליתא בעין רק נתחייבה בדמיו והוי מלוה וכדאיתא התם בקידושין בריטב"א עצמו ואפשר כונתו בב"מ דאם יש לה רשות להוציא גם כשלא יגמרו הקידושין שפיר חשוב מלוה כשאכלה אבל אם הוי כפקדון ממש כשלא יגמרו הקידושין ואין לה רשות לאכלה זולת ע"ד שיצטרף לקידושיה אזי כשאכלה ל"ד למלוה וכדאיתא בר"פ האומר אהא דהא"מ לאחר ל' יום דבנתאכלו המעות תוך שלשים יום מקודשת דפרש"י כיון דלא ליתנו לה להוציאן אלא ע"מ שתתקדש בהן ולהכי כי אכלה דידה אכלה ולכי מטי זימנא תתקדש עי"ש ה"נ כשנתן לה וא"ל התקדשי לי בזה ובזו ובזו לא ניתנו לה להוציאן אלא ע"מ שתתקדש אם נימא דהוי כפקדון ממש אם לא התקדש אלא ש"ע דמעות חוזרין כשלא נגמרו הקידושין דלרב הוי לשם פקדון היינו שיש לה רשות להוציאן כמפקיד מעות מותרין אצל שולחני לכן כשאכלה הוי מלוה דאין אכילתה תלוין בחלות הקידושין.
ס"ח הוי ספק בש"ס מקשי רישא לסיפא ומשני בואבע"א נתן הוא ואמרה היא ספקא הוי וחיישינן מדרבנן ולע"ד מל"מ ותב"ש דבס"ד ל"ל אוקמוה אחזקה הל"ל דחיישינן מדאורייתא ונראה דש"ס מספ"ל אי משום דתנא דברייתא מספ"ל בנתן הוא ואמרה היא או דהתנא ס"ל דחיישינן מדרבנן ויש נ"מ במקדש בפס"ע דרבנן דאם רק חיישינן מדרבנן הרי העדים ג"כ פסולים מדרבנן משא"כ אם ספקא הוי כיון דהעדים כשרים מה"ת עדיין ספקא הוי והרי"ף דס"ל בתשובה הובא בשו"ת מיוחסות לרמב"ן סימן קכ"ה דגם בפס"ע דרבנן אינה מקודשת כלל א"כ אין נ"מ לכן נקט רק דחיישינן דרבנן כיון דבין כך ובין כך צריכה גט נקט רק חדא אבל רמב"ם דס"ל בפ"ד מה"א ה"ו דמקדש בפס"ע דרבנן צריכה גט לפיכך בנתן הוא ואמרה היא כתב דספקא הוי בפ"ג שם ה"ב משום דנ"מ לחומרא בזה.
ולכאורה נ"מ אם צריכה להחזיר כסף הקידושין דאם ספקא הוא כיון דברשותו באה לידה בשעת לידה הספק המע"ה משא"כ אם רק חיישינן מדרבנן משום חומר האיסור אבל גבי ממון אוקמוה אדינא וא"כ ה"ל לרי"ף לכתוב דספקא הוא אך לפימ"ש לעיל ס"ב אף דהקידושין בטלים א"צ להחזיר הכסף קידושין היכא דהאשה לא הטעתו כיון דנתייאש מחילה בטעות הוי מחילה גם כאן א"צ להחזיר ולא נ"מ.
ואאת"ל דיש חומרא אם הוי ספקא יותר מאם רק חיישינן מדרבנן מ"מ י"ל לפימ"ש דהך וחיישינן מדרבנן היינו או חיישינן מדרבנן הוי ס"ס חדא שמא עיקר כהתירץ דחיישינן ודרבנן ואה"ל כתירץ ראשון דהתנא ס"ל דהוי ספקא מ"מ שמא באמת הדין מן התורה דאינה מקודשה א"כ ס"ס להקל לומר שאינו איסור מדאורייתא לכן נקט הרי"ף רק תירץ שני דחיישינן מדרבנן אלא דס"ס זה אינו מתהפך וכבר פליגי הפוסקים אי צריך בס"ס שיהא מתהפך וי"ל דרי"ף ס"ל דא"צ ורמב"ם נקט דספקא הוא ס"ל דצריך שיהא מתהפך ויותר נראה דגם להרי"ף בעלמא צריך ס"ס מתהפך ומטעם שכת הרמ"ע הובא בש"ך בכללי ס"ס ס"ק ט"ו כיון דדאורייתא הוא מנלן להתחיל בצד שיש ס"ס ולפ"ז היכא דיש חזקה להיתרא ודאורייתא א"צ ס"ס רק מדרבנן לא סמכינן אחזקה וכדעת הפוסקים שהובא בש"ך יו"ד סימן נון או באיסור א"א דבאיסור שיש בו מיתה לא סמכינן אחזקה כדאיתא ברש"י חולין דף קל"ד וכיון דרק מדרבנן צריך ס"ס א"צ שיוכל להתהפך וא"כ הרי הר"ן בפ"ק דקידושין הוכיח דחזקה מהני בספקא דדינא מדאמרינן בכל תיקו דממונא אי תפס מוציאין ממנו ע"כ משום דמוקמינן אחזקה דמעיקרא עיי"ש וכבר האריך באו"ת בכללי תפיסה בכמה ראיות דדעת הרי"ף בכל תיקו אי תפס מוציאין לכן ה"נ א"צ ס"ס המתהפך ולכן השמיט הא דאמרו בש"ס דספקא הוא ומיושב קושית הר"ן שם על השמטתו אבל הרמב"ם דפסק בכל תיקו אי תפס אין מוציאין דס"ל דתפיסה עדיף אף דס"ל נמי הכי בספק במציאות כמו דס"ל בהקפו כהן מ"מ לדידי אזיל הוכחות הר"ן וי"ל בספ"ד אין החזקה מעלה ומוריד דמשום חזקה לא ישתנה הדין כמ"ש המל"מ ותב"ש וא"כ מדינא צריך ס"ס אף דס"ל דכל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ה"ד באיסור שאין בו כרת כמ"ש הרמב"ם ספ"ט מהל' טומאת מת וכיון דצריך ס"ס מה"ת ל"ח ס"ס כשאינו מתהפך לכן נקט כאן דאמרה היא דהוי ספקא והפרמ"ג ביו"ד סימן ח"י בשפ"ד סק"א הוכיח מרמב"ם פ"ג ה"ד מהלכות שחיטה דס"ל בבעיא דלא אפשטא ליכא לוקמוה' אחזקה דמעיקרא אפילו לחומרא לעשות איסור ודאי מדכתב שם שהה במיעוט הר"ז ספק נבלה משום דהוא בעיא דלא איפשטא דאל"כ הל"ל ודאי נבלה משום חזקת שאינה זבוחה וא"ל דא"כ למה כתב הרי"ף בפרק השוחט ב' בבעיא דשהיות מצטרפות ושהי' במיעוט סימנין דכל תיקו דאיסורא לחומרא והלא לרי"ף מוקמינן אחזקה דמעיקרא בתיקו דממונא א"כ ת"ל כיון דיש ספק בשחיטה הוי לאיסור משום החזקה י"ל דצ"ל משום דאם הוי כללא דתיקו דאיסורא לקולא עכצ"ל דהוי כודאי היתר וגם כשיש חזקה לאיסור דכל חזקה אינו מועיל רק היכא דבלאו החזקה מיחשב ספק ואסור מספק אזי ע"י החזקה חשוב ודאי וכדעת כ"פ בספק איסור דרבנן דגם בחזקת איסור מותר וכן בספק ממזר דמותר מן התורה ועוד דקמ"ל דל"ת דשתים דפוסל בשחיטה רק הלל"מ וספקו לקולא וכה"ג כתב הפרמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה שרש א' דלפיכך אמרו כל ספק בשחיטה אסור לרבותא אף בשחיטה דהלל"מ וה"א ניזל לקולא קמ"ל או דהרי"ף קמ"ל דגם בעוף תיקו דאיסורא לחומרא דה"א דבעוף ליכא עשה דוזבחת והשחיטה עצמה מהלל"מ לתקן איסור אבר מן החי ואין מחזיקין מאיסור לאיסור וליכא חזקת וכמ"ש הפמ"ג שם בסוף שרש ב' לדעת ר"י.
נמצא דהרמב"ם ורי"ף לשטתייהו אזלי דהרי"ף דס"ל בספ"ד מוקמינן על חזקה מדאורייתא לכן אף דמדרבנן אסור אהני ס"ס אף דלא מתהפך להקל והכא דהש"ס נסתפק באמרה היא ונתן הוא אם ס"ל לתתנא דהוי ספק או ס"ל לתתנא דחיישינן מדרבנן דהוי ס"ס לכן פסק הרי"ף דרק מדרבנן חיישינן ואין בו חשש דאורייתא אבל להרמב"ם דחזקה ל"מ בספ"ד ל"ח כאן ס"ס כיון דאינו מתהפך ובדאורייתא צריך ס"ס מתהפך ומ"ש הפרמ"ג בשפ"ד סימן ח"י סק"א דלרמב"ם מהני ס"ס אף שאינו מההפך דיליף דפיתוי קטנה לאו אונס מכח קושיה התוס' בפ"ק דכתובות דף טי"ה ובמ"ש המנ"י עיי"ש ל"ק כלל חדא דיותר י"ל דרמב"ם יליף לה מסנהדרין דף נ"ה וכמ"ש הב"מ לקמן סימן קע"ח ס"ב ועוד אאת"ל דלרמב"ם מהני ס"ס שאינו מתהפך היינו באיסור שאין בו כרת כיון דלרמב"ם ספקא דאורייתא אסור רק מדרבנן א"כ ל"ל כטעם הרמ"ע מנלן להתחיל באותו צד שיהא ס"ס דכיון דא"צ ס"ס רק מדרבנן א"כ כשיש ספק באתי צד נתחיל הוי ספק דרבנן וכ"כ בדג"מ בגליון ליו"ד בכללי ס"ס אבל באיסור כרת דגם לרמב"ם ספק אחד אסור מה"ת עודה כשיש ס"ס דצריך שיוכל להתהפך וכאן באיסור א"א הוי ספק איסור מיתת ב"ד.
נשמט מסעיף ד' ולא אמר לי כתב מהרי"ט בחידושיו ויש לברר כשהיה שידוכין ביניהם אי חשוב כידים מוכיחות דמהריב"ל בח"א כתב דמקודשת לו מהא דכתב ר"ת באחד שאמר לחברו בתך מקודשת לי ולא פירש פלונית מסתמא על המשודכת קאמר וגדול אחד אמר דל"ד דהתם ודאי הקידושין חלין על אחת מהבנות וכולם בעיין גיטא מספקא דליכא ספק רק או הא או הא י"ל שקידש אותה ששידך מעיקרא דגילוי מלתא הוא דש"י לא יעשו עולה אבל במקדש ולא אמר לי כיון דידים שאין מוכיח ל"ה ידים ה"ל דברים שבלב ואינן דברים וכתב מהריב"ל דפח"ח מ"מ לא אסמוך לפוטרה בלא גט וכתב מהרי"ט דהחילוק מוכרח דהא כי פרכינן על רבא דאמר קשמס"ל ל"ה קידושין מדתנן המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל ומתרץ כשאין שם אלא קטנה וגדולה וקמ"ל אף דשוויתיה גדולה שליח לקבל קידושין אמרינן לא שבק מלתא דיש לו הנאה מיניה דכסף קידושין שלו ואפילו אמרה גדולה שיהא הכסף שלו לא שביק אינש מצוה דרמיא עליו ועביד מצוה דלא רמיא עליו ובהך סברא אמרינן דאין הבוגרת ולא חשו לה חכמים אעפ"י שידוע שעשתה את אביה שליח ואלו אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי אמרינן דליכא ידים מוכיחות שקדשה לעצמו ול"מ הסברא דלא שביק אינש מצוה דנפשיה ורמיא עליו ואית ליה הנאה מיניה ועביד לאחריני אף שלא ידענו שנעשה שליח לשום אדם והיינו לפי שאינו בעיקר הקידושין א"ד מהרי"ט והקשה אב"מ מהא דקידושין דף נ"ב בהא דאמר רבא קידושין שאין מסורין לביאה לה"ק דמותיבינן מדתנן המקדש את בתו אין הבוגרת בכלל הא קטנות בכלל והא אין מסורין לביאה אמר לך רבא הבמ"ע דאין שם אלא גדולה וקטנה א"ה מאי למימרא הבמ"ע דשוי' שליח וקמ"ל דלא שביק אינש וכו' ולהס"ד דלא שוי' שליח מאי פריך ואי למימרא טפי ה"ל למפרך דלא ליהוי קידושין כלל כיון דיש לו קטנה וגדולה ואומר סתם בתך מקודשת לי ושמא הבוגרת והוי קידושין שאין מסורין לביאה דל"ה קידושין כלל ואפילו נימא אומדנא דקטנה מקדש ולא הבוגרת הא לא מהני אומדנא במקום דאין קידושין כלל את"ד.
ונראה סברת אותו גדול דמחלק בין אם אחת ודאי מקודשת רק לא ידעינן איזה דאז מהני אומדנא לברר ובין אם לולא האומדנא ליכא קידושין כלל אז ל"מ אומדנא דכיון דקיום קידושין הוא רק בשני עדים ל"ח אומדנא בעדים דהא ילפינן דבר דבר מממון ואין מוציאין ממון באומדנא כמו גמל אוחר בין הגמלים בב"ב דף צ"ג ע"א אבל לברר איזה מקודשת ל"צ שני עדים כמ"ש הר"ן בקידושין דף ס"ו אהא דאני קידשתיה ואף דכאן מוציאה מחזקת פנויה מ"מ אחותה נמי יש לה חזקת פנויה וכיון דא"צ שני עדים מהני גם אומדנא.
אך מה דהקשה מהרי"ט למה לא הכריח מהריב"ל חילוק זה מהא דבלא אמר לי א"מ אף דים אומדנא כמו בהא דמקדש בתו י"ל בפשוט דבלא אמר לי אפשר עיניו נתן בקרובתיה ולא ניחא ליה ליתסר בתן ויקיים המצוה ויהא נהנה מאחרת הקרובה לזו משא"כ אב המקדש אחת מבנותיו דאין לו נ"מ מזה אמרינן לא שביק מצוה דרמיא עליו ויש לו הנאה מיניה ועביד מידי דלא רמיא ואין לו הנאה מיניה.
ולתרץ קושית האב"מ נראה לפימ"ש הרא"ש שבאס"ז פ' המדיר דף ע"ד ע"ב דבאיסורא לא אזלינן בתר גילוי דעת דהא גבי שכ"מ אם עמד חוזר במתנתו וגיטו הוי גט אם לא התנה והובא בשעה"מ פ"ו מהלכות אישות וכ"כ שם מהכנה"ג ושו"ת הר"ם אלשיך והנה דעמד חוזר בשכ"מ הוא רק אומדנא דהא לא גילה דעתו כלל ויהב בה הרא"ש טעם דג"ד ל"מ באיסור ושוה בזה גיטין וקידושין והר"ם אלשי"ך כתב דתליא בפלוגתא דאביי ורבא בהשולח אי ג"ד מלתא לרבא שם דס"ל ג"ד מלתא.
ול"ק קושית האב"מ דהא בהא דבוגרת לרבא שפיר סמכי אאומדנא אף בעיקר הקידושין וראיית מהרי"ט שפיר כיון דחזינן דחשבינן לאומדנא מה דלא שביק אינש מצוה דרמיא עליו ואית ליה הנאה ומ"מ כשלא אמר לי ס"ל לאביי בפ"ק דקידושין דהוא בעל המימרא שם דאינה מקודשת ואביי ס"ל ג"ד ל"מ וקי"ל כאביי ור"ת פסק במקדש בתו סתם אי שדיך אחת אמרינן דאותה קידש הרי ע"כ לחלק כאותו גדול אך לפי הפוסקים שהביא בשעה"מ שם דמהני אומדנא גם בקידושין וגיטין והא דשכ"מ אינו חוזר בגט רק משום גזרה עכצ"ל כמ"ש לעיל כשלא אמר לי ליכא אומדנא דלא שביק וכו' משום דאפשר לא ניחא ליה ליתסר בקרובותיה של זו ועיין שו"ת מבי"ט ח"א סימן שין מהריב"ר דאם דיבר לפני הגט ובשעת כו"נ לא הזכיר דכתב דלפי מה דקי"ל ג"ד בגיטא ל"מ ה"נ לא אמרינן שיהא כמפרש בשעת כו"נ וכ"כ רש"ל בשו"ת סימן כ"ה ורמזים כנס"ג בהגה"ט לקמן סימן קמ"ג אות כ"ף ושעה"מ שם וא"כ ה"נ בשידך האשה בו ואח"כ אמר סתם הרי את מקודשת ולא אמר לי ועיין ח"ר פ"ק דקידושין דף ה' ע"ב בסד"ה הא נתן הוא שכתב אהא דאמר רבא בדף זיין תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת דוקא כשאותו הנותן חזר וא"ל האמ"ל הא נתן ולא פירש א"מ ואעפ"י שהדברים מראין דלדעת מה שאמרה לו נתן הוא וכמו שפירש דמי מ"מ העדאת עדים בעינן דהמקדש בלא עדים א"ח לקידושין א"כ כיון שלא פירש ואפשר שלשם מתנה נתן אעפ"י שהוא מוכח דלשם קידושין נתן כמו שאמרה אפ"ה אין כאן עדות שמיעה ולא ראיה אלא שהם דנין כונת הלב אבל כשהיו עסוקים בא"ע כיון שהוא בעצמו נתרצה מעיקרא הר"ז כאלו פירש עכשיו בשעת נתינה דאדיבוריה דנפשיה קא סמיך ויהיב עכ"ל וגם הרמב"ם בפ"ה מה"א הכ"א כתב דדוקא אם חזר ואמר האמ"ל וכו' וקשה למה לא פירש זה רבא ור"ן הביא דעת אחרים שא"צ לחזור ולומר לה האמ"ל וודאי טעמייהו משום דלא זכרו רבא ולפימ"ש ה"ט דלרבא מהני הוכחה אבל לדידן צריך ראיית ושמיעת העדים דוקא וכ"כ בפו"כ מהראי סימן מ"ט כמו דקי"ל כאביי דג"ד בגיטא ל"מ ה"נ בקידושין ל"מ וכ"כ רי"ו בחלק חוה נכ"ב חלק שלישי הובא בעצ"א לקמן סימן ל"ז סקי"ט.
סימן כח
ס"א ונודע שקנה אותו דבר ביאוש עחמ"ח דפירושו שנודע בשעת קידושין דא"ל נודע שנתייאש אף דאח"כ נודע שלפני הקידושין נתייאש הוי כישל"מ ובעניי א"י מה ענין זה לישל"מ דהתם כיון דבעל המעות לא ידע שנתייאש אין המעות יוצא מרשותו בלא כונתו אבל אם הזוכה לא ידע הא קי"ל חצרו של אדם קונה לו של"מ וכ"ש הכא דנתכונו המקדש והאשה לקנות אלא דלא ידעו אם הנגזל נתייאש ועוד להחמ"ח משמע דלא קנה מחמת של"י שנתייאשו הבעלים ולשון ונודע שקנה משמע דקנה ומ"מ אינה מקודשת א"ל נודע שקנה.
ולענ"ד י"ל לפי מאי דאיתא בב"ב דף קמ"ב בגר שמת ובזבזו נכסיו ואח"כ שמעו שיש לו בן או אשתו מעוברת חייבין להחזיר החזירו הכל ואח"כ שמעו שמת בכו או הפילה אשתו החזיק בשניה קנה ובראשונה לא קנה וקאמר רבא הטעם דרפויי מרפיאן בידייהו מעיקרא ויל"ע א"כ כל קנין וקדושין על תנאי נמי לא יועיל כיון דרפיא בידים ואפ"ת התם משום דבידם לקיים ודעתם לקיים וכמ"ש רש"י בפ' כה"ג דף כ"ה ע"ב לענין ברירה אך קשה מתנאי שאין בידם כע"מ שירצה אבא וכע"מ שירדו גשמים וגם כל קנין שיש בו ספק לא יקנה כלל משום דרפיא בידם וצ"ל דשא"ה בב"ב כיון דרוב נשים מתעברות ויולדת כדאיתא בפ"ב דיבמות דף קי"ט לכן נוטה דעת המחזיק ביותר דיש לו יורש ורפיא בידו ואף דאומר דסמכא דעתו ומיכוין לקנות בטלה דעתו וכמו בשוק דגלדאי אף דאומר דלא מתייאש הוי כצווח על ביתו שנפל כדאיתא בפרק א"מ דכ"ד ע"ב ולפ"ז הכא דסתם לא הוי יאוש דאם סתמו יאוש א"צ שיהא נודע דנתייאש אע"כ היינו משום דסתמא לא מייאש לכן רפויי מרפיאן ביד המקדש והאשה הקידושין עד שידעו שנתייאש ואפילו האשה אינה יודעת אם גזול הוא מ"מ המקדש רפיא בידו קנין הקידושין והוי כלא נתכוין לקדשה אבל החפץ נקנה אף דלא ידע שנתייאש בעליו במקום דיאוש קונה אם נודע אח"כ שנתייאש אף דאז אינו ברשות הזוכה מ"מ כבר קנתה לו חצרו או ידו בשעת יאוש בעלים וכמ"ש נה"מ דבמטלטלין שברשותו קונה אף דרפיא בידו כיון דחצרו קונה לו של"מ וא"צ כונה ולפ"ז נסתר מ"ש בנה"מ בדיני תפיסה בכל קנין קרקע בספק לא קנה עיי"ש סי"ט או אפשר כיון דקסברי העדים דלא קנהו הוי כמקדש בלא עדים שו"ר בנוב"ת חא"ע סימן ע"ז כתב כתירץ שני זה אך בתשובת רא"ם ח"ג סימן כ"ב הוכיח דלא כהנו"ב.
ועיין בחמ"ח שהאריך כאן וכבר תרצתי היטב בחיבורי ערך ש"י על חו"מ סימן שס"ח וכעת בא לידי ספר עצ"א ומצאתי שכ"כ אך בכאן בלא"ה לק"מ דמ"ש אם נתייאשו לפי שכלל גנבה וגזלה ויש מהם דסתמן אינן יאוש כגון המכיר כליו בחו"מ סימן שנ"ז ויש עדים או לא ידעו הבעלים אם נגנב מהם לכן התנה אם נתייאשו כל חד כדינו דהיינו היכא דצריך לידע שנתייאש או היכא דסתמי יאוש לאפוקי היכא דליכא יאוש תדע דע"כ מיירי דיש עדים שזו נגנב דאל"כ לא מהימן המקדש לומר אח"כ שזה גנבה דחזקה כל מה שת"י אדם הוא שלו ואפילו לי"ח שבחו"מ סימן צ"ט ס"א דנאמן במגו שאינו שלו והכא י"ל דבידו לגרשה י"ל שמא אינו רוצה ליתסר בקרובותיה.
בהגהות הגאון רב"פ זלה"ה על בית מאיר כתב שבאס"ז ב"מ כ"ב ב' בד"ה וז"ל הראב"ד וכו' א"א תמה אני מבואר כמ"ש הח"מ ולע"ד שא"ה דמיירי במציאה שכסבור המוצאה שלא נתייאש בעליה אף דנודע אח"כ שנתייאש חייב להחזירה דכיון דתורה לאו ברשיעי מיירי וכיון כשמצאה חשב דלא מצי זכי בה כיון דכסבור שלא נתייאש לא קני ליה חצרו של"מ כמ"ש תוס' בפחז"ה דף כ"ד היכא דידע דמונח בחצרו ולא נתכוין לקנותה אינו קונה א"כ כשבא לרשותו נתחייב להחזירה ותו לא מצי זכי בה כישל"מ כמ"ש בחו"מ סימן רס"ב ס"ג משא"כ בגנב וגזל וקידש בו דהאשה מתכונת לקנות וכן המקדש אלא בלא יאוש אינו נקנה אבל כשנודע לבסוף דכבר טרם שנתקדשה בו נתייאש קנתה שפיר.
ב"ש סק"ג כתב דבגנב שאינו מפורסם ולא ידעה שהכלי גנוב פטורה מלהחזיר דמי הכלי לנגנב משום תק"ה ולי צ"ע דתק"ה משום דאם לוקח יחויב להחזיר יחוש מלקנות שמא גנוב הוא ויפסיד דמיו וכאן אם תחויב להחזיר לא תהא מקודשת ולא תפסיד כלום ואם אין רצונה ליתן דמים תחזיר הכלי.
ואב"מ הקשה ממ"ש הרא"ש בספ"ק דב"מ דאם קדשה בשט"ח שי"ל על אחר וחזר ומחל א"צ המוחל לשלם לה רק פרוטה דקידושי אשה בש"פ והיא לא סמכ"ד אלא להתקדש בכולה א"כ ה"נ אף דמתק"ה יש לה פרוטה מ"מ השאר אינו מגיע לה ולא סמכ"ד והוי קידושי טעות עיי"ש ונראה דבשלמא המוחל דצריך לשלם מכיסו י"ל לא הפסדתיך רק פרוטה דאימר היית מתקדשת בש"פ דכמה נשי מתקדשין בפרוטה אבל הכא דצריך המנב להוציא ממנה יכולה היא שתאמר אני שוה בעיני יותר ולא הייתי מתקדשת רק בכל דמי הכלי ובאומדנא דהרבה נשים מתקדשין בפרוטה א"א להוציא ממנה וכה"ג כתב באה"ג בחו"מ סימן ע"ב ס"כ אות ב' בטעם הי"א דהמלוה י"ל לדידי שוה המשכון ככל החוב אף דעפ"י שומא אינו שוה כ"כ משום דמוחזק ואפילו לדעה ראשונה שם דאינו יכול לומר כן י"ל משום דהמשכון עומד לחזרה בין כך ובין כך וטענתם רק על הדמים ולוה מוחזק וכדאיתא בב"מ ק"י ע"ב ביתומים אומרים אנו השבחנו ובאילן העומד לקוץ וכ"כ בשו"ת הרשב"א סימן תתקל"ט אלא דכתב שם היכא דמלוה יכול לטעון לקוח אינו עומד להחזיר וחשוב מוחזק וי"ל בסברא זו פליגי שם ועיי"ש בחו"מ סי"ד וסכ"ד.
ועוד בשלמא בתק"ה אם קנה בזול סגי להחזיר דמיו דאין לחוש שיתירא לקנות בזול כיון דמוזיל שכיחא קונים הרבה וממון כממון אבל אין אשה כאשה והוא רוצה בזאת ומרבה קידושיה ואם הנגנב לא יחויב להחזיר לה רק פרוטה תחוש מלהתקדש כשאין רצונה להתקדש רק בכל הכלי דהרי לא קידשה בש"פ אבל המוחל דמשלם מדד"ג א"צ לשלם רק ההיזק עפ"י שומא בכמה מתקדשין כמה נשים.
עו"כ הב"ש לפ"ד רמ"א דנתקדש במעמ"ש אינה מקודשת מדאורייתא רק מדרבנן כיון דאינו רק קנין דרבנן למה כאן מקודשת דאורייתא הא אין הנגנב צריך להחזיר לה דמי החפץ רק מדרבנן וכיון דלהרמב"ם צריך מד"ת להחזיר הדמים לנגנב אף אחר יאוש וש"ר רק מתק"ה פטורה להחזיר יהא רק קידושי דרבנן ונראה לפימ"ש בג"פ סימן ק"כ סק"ה דהפקר ב"ד הפקר שיצא הממון מרשות בעלים וחשוב הפקר אבל עדיין לא זכה אידך מדאורייתא עד שיבא לידו ויזכה בו עיי"ש לכן במעמ"ש דלא בא החוב עדיין לידה אינו רק קידושי דרבנן משא"כ הכא דהממון בידה ומתק"ה פטורה להחזיר לנגנב כיון דהפקירו רבנן ממילא זכתה במה שבידה ומדאוריית' שלה היא.
עו"כ הב"ש דבזה"ז דגם ביאוש וש"ר צריך להחזיר החפץ מ"מ מדאורייתא קנתה החפץ ודמי החפץ צריך הנגזל ליתן לה כשלא ידעה שהוא גזול מתק"ה והוי קידושי דאורייתא ולע"ד כמו בתק"ח העקר ב"ד הפקר להפקיע ממונו וזה חשוב דאורייתא ה"נ מכ"ש דהפקרו הפקר שלא יוכל לזכות בו בלל דמכורה כבר יוצאה אינה מכורה כ"ש שלא יקנה א"כ מדאורייתא לא קנתה החפץ ומה שצריך הנגזל ליתן לה דמי החפץ מתק"ה עדיין לא בא לידה והוי כמעמ"ש דלרמ"א ל"ה רק קידושי דרבנן.
ולפימ"ש לעיל דרק כשהיא מוחזקת בממון יכולה שתאמר לא הייתי מתקדשת רק בדמי כל החפץ א"כ דהחפץ ע"כ צריכה להחזיר ואנו דנין רק על הממון כמה צריך הנגזל ליתן לה ואז א"צ ליתן לה רק פרוטה והיא נתקדשה על דעת כל החפץ וא"כ אם שוה החפץ יותר מפרוטה אינה מקודשת כלל.
עו"כ הב"ש דאם אמרה לא ניחא לי להתקדש בגזל הוי ס"ק ונראה ראיה לדבריו ממ"ש תוספת בתמורה דף וא"ו בד"ה שא"ה ובב"מ קט"ו ב' בסד"ה וחייב דטעמא דאביי דא"ל לאהדורי אף דס"ל אע"מ כיון שהיה שוגג שאם היה יודע שהוא אסור לא היה חובלו וה"ל זכיה בטעות וחוזרת ובעלמא דקנו ביאוש וש"ר צ"ל כשנודע לו לא אמר דלא ניחא ליה באיסורא ובטוח"מ סימן קנ"ד סכ"ח בשם גאון דמה שטען שלא ידע שהיה לו למחות לא מהימנינן לו ועוד אפילו לא ידע מחילה בטעות כי האי דלא מוכחא מלתא דבטעות הוא הויא מחילה ובפרישה שם פירש ועוד אפילו ידעינן בודאי שלא היה יודע שיכול למחות אפ"ה הוי מחילה כיון דלא ידעינן בבירור שאם היה יודע שיכול למחות שהיה מוחה מש"ה לא מיקרי מחילה בטעות עכ"ל ועיין סמ"ע סימן רמ"א סק"י ובפ"ת שם והנה טעם ראשון של הגאון דלא מהימנינן לו לא שייך כאן לפימ"ש הרא"ש שילהי נדרים דחזקה אין אשה מקלקלת את עצמה להפקיע עצמה מתחת בעלה בלא גט ולישב באיסור א"א כל ימיה וכאן עדיף דמסייעה חזקת פנויה א"ל שנאמר מחמת חומרא דא"א לא מהימנה ויותר נכון משום סברת הגאון דמחילה בטעות דלא מוכחא מלתא הוי מחילה אפילו ידעינן דלא ידע ה"כ לא הוה קידושי טעות ומשום דאפשר אפילו היה יודע לא היה מקפיד וזה נראה בטעמא דר' יהודא בקידשה בקדשים מקודשת בשוגג וגם כאן הב"ש לא חשש בסתמא ומה שחשש אם אמרה לא ניחא לי די"ל לפי מה דקי"ל דהוי פלוגתא וספ"ד אם יש ברירה ה"נ אם אמרינן ברירה י"ל הוברר הדבר למפרע אלו ידעה לא היתה רוצה כמו דלא ניחא לה השתא ואם אמרינן ברירה למפרע הוי כמוכחא מלתא למפרע כיון דחזקה לא מקלקלת א"ע אבל אם אין ברירה למפרע לא חשוב מוכחא מלתא נהי דמהימנא דלא ניחא לה באיסורא אף בשוגג מ"מ דעתו של אדם אינו שוה בכל זמן גם בצדקת ורשעת ותלוי בברירה ועתוס' בר"פ השולח בסד"ה מ"ד ואביי דלעיל דאמר זיל אהדר או דס"ל י"ב או דגם בא"י אם גזלתי חייב לצי"ש וה"נ הכא כיון דברירה הוי ספ"ד ועוד כיון דיש לאו דלא יחבול ואי לא זכה בו מעכבו מהשתא הוא דחובלו והוי ספק איסור דאורייתא דלא אמרינן ספק ממון לקולא רק בספק גזל לא כשיש בו איסור אחר כדמוכח מדעת רמב"ן ורשב"א שבר"ן פ"ק דנדרים דף זיי"ן בהא דבעיא אי יש יד לצדקה ועיין נה"מ בדיני תפיסה ס"ב והא דקי"ל כר"י דקידשה בשוגג בהקדש דמקודשת צ"ל דמיירי בסתמא ולא אמרה אח"כ דלא ניחא לה או משום דגזה"כ דיש מעילה בהקדש בשוגג ע"כ דמתחלל בשוגג בשינוי רשות וכמ"ש בפנ"י בקידושין דף ב"ג ע"ב בד"ה ולא ידענא
אמנם בתירוץ קושית הב"ש לרמב"ם דביאוש וש"ר צריך הלוקח להחזיר המעות לנגזל ובש"ס דחטף זוזי ושדי לה דלר"ש דסתם גזלה יאוש בעלים מקודשת והא צריכה להחזיר המעות וגם קשה הלשון ברמב"ם וש"ע דכתבו ונודע שקנה ביאוש דהל"ל דנודע שנתייאש ולא צ"ל כלל אם נתייאש וגם הרמ"א שכתב דביאוש בלא ש"ר מקודשת מדרבנן הא יש ש"ר בידה וחולק אמחבר והל"ל וי"א נ"ל לפימ"ש נה"מ בסימן שס"א ס"ה היכא דראה אנס בא מיד מתייאש וכשבא ליד האנס זוכה בו כמו מצא אבדה אחר יאוש אלא דמים צריך לשלם לנגזל משום דגרם לו שיתייאש עיי"ש ואומר אני יותר מזה דאם סתם גזלה יאוש בעלים מתייאש תכף כשחטפו הגזלן ועדיין לא קנה הגזלן הגזלה עד שהגביהו ג"ט או טפח לכל מר כדאית ליה בחו"מ או לכל הפחות טלטלו ממקום למקום עיין משנה בב"ב דף פ"ד ע"ב ופירשב"ם שם וביאור הגר"א חו"מ סימן קצ"ח ודעת רש"י בפרק ג' דכתובות דף ל"א דמה שנטלו בידו הגנבה אינו קונה לגנב להתחייב באחריות ושיהא חשוב בא לרשותו עד שיגביהם ג"ט ומג"ש ופ"י שם תרצו כל סתירת התוספת מעל רש"י וכן כתב האנ"ד בסימן שס"ו סק"ו דידו אינו קונה העירוב אפילו באויר עד שיגביה עכ"פ טפח ולפ"ז כשחטף הגזלן הזוזי לידו עדיין לא קנה הגזלן והבעלים מתייאשים מיד ואח"כ כשהגביהם הגזלן או הוגבהו מכחו כששדי לה וטלטלם קנה הגזלן אותם זוזי כאבדה אחר יאוש רק מדד"ג חייב מכיסו לנגזל ולכן לר"ש דסתם גזלה יאוש בעלים דאזי סתמא מיד כשחטף נתייאשו בעלים מקודשת והאשה א"צ להחזיר הדמים דמה דלוקח צריך להחזיר הדמים היינו כשלא קנה הגזלן ביאוש לבד רק קנהו הלוקח בש"ר ונגמר הגזלה על ידו משא"כ הכא שהגזלן קנה גוף הגזלה לגמרי טרם שנתנו להאשה ואם נאמר כששדי לה הגזלן הזוזי לא קנה הגזלן דלא הגבוה או למ"ד הוגבה מכחו לא מהני עיין חו"מ סימן קצ"ח מ"מ י"ל דעכ"פ בא ליד האשה אחר יאוש בעלים וזכתה בהם כאבדה אחר יאוש דא"צ להחזיר כלום לנגזל ומקודשת בהנאה שהמציא לה הזוזי אף דאינם שלו משא"כ כשקנה הגזלן להתחייב באחריות ובהשבה דע"י ש"ר נגמר הגזלה לכך חייבת להחזיר הדמים לנגזל והנה זה לר"ש דסתם גזלה יאוש בעלים כיון שהוא גבר אלם א"כ מתייאש הנגזל טרם שעשה הגזלן קנין הגבהה אך לדידן ליכא יאוש עד ששמענו דנתייאש לכן התנה הרמב"ם דנודע שקנה ביאוש דהיינו שנתייאש בפירש טרם שהגביהו הגזלן להגזלה דאזי כשהגביהו או נתנו בכליו או הוציאו לביתו ולסימטא קנהו לגמרי וגם בגנבה משכחת לה לפ"ד רב אחא ורב אשי בפרק ג' דכתובות דף ל"א ע"ב דגנב שהוציא מרשות בעלים לר"ה עדיין לא קנה שיתחייב בהשבה ותשלומין כ"ז שלא הגביה הגנבה וכ"פ הטור חו"מ סימן שנ"א וע' סמ"ע שם ועוד משכחת כשגנבו והטמינו ברשות בעלים ולא הוציאו ולא הגביה עדיין וכמ"ש ברמב"ם פ"ב מהלכות גנבה הט"ז והבעלים חפשו החפץ ונתייאשו אחר שלא מצאו ואח"כ הוציא הגנב לרשותו דאזי קנה גוף החפץ לגמרי אחר יאוש ולכן שפיר כתב רמ"א קדשה בגזל אחר יאוש לבד א"מ רק מדרבנן דהיינו כשהיה היאוש אחר שהגביה הגזלן או הוציאו לרשותו ומשום דאו חייבת האשה להחזיר הדורם לרמב"ם או דלא ס"ל בסברת הה"מ דע"י ש"ר קונה גם המקדש דלא ס"ל שיבואו כאחד ש"ר וקנין הגזלן או משום דבאיסורא בא ליד הגזלן ונתחייב בהשבה תו א"א לו לקנות הגזלה בלל ובמה שהמציאו לידה דבר שאינו שלו אינה מקודשת כיון שלא פירש דמקדשה רק בהנאה זו וא"ש הכל.