אור ברסלב

ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות אישות

הלכות פריה ורביה

סימן ז

ס"א שבויה שנשבית כתב הטו"ז מעשה שנשבית ופדאוה ונשאת לישראל ונמצאת בתולה ואמר דפסולה לכהן אם תתאלמן דחיישינן שמא הערה בה השבאי והובא בב"ש כאן ונוב"ת סימן כ"ט כתב דל"ח לזה דאם היה בא עליה היה גומר ביאתו ותמוה לי הא מבואר בסנהדרין פ"ח ע"ג ב' דהעראה זו הכנסת עטרה ואז מוציא בתולים עיי"ש פרש"י וכן קי"ל כדאיתא ברמב"ם פ"א מהא"ב ולעיל סימן וא"ו ס"ט שכתב משהערה בה נמי כונתו הכנסת עטרה ויותר הל"ל שמא בא עליה שלא כדרכה דנפסלה כדלעיל סימן וא"ו שם ולקמן סימן כ"ף ואפשר דאומר שמצאה בתולה בשתי המשכבות דהא ביבמות פרק הבע"י דף נ"ט דרש בבתולה עד שיהיו כל בתוליה קיימין בין בכדרכה בין שלא כדרכה פרש"י שתהא בבתוליה שלא אבדה מהם כלום ע"י בעילה בין כדרכה בין שלא כדרכה ואף דשם ע"ב אמר וכ"ת אמוכת עץ שלכ"ד ג"כ אין לך אשה שכשרה לכהונה שלא נעשית מוכ"ע ע"י צרור צ"ל דמ"מ ניכר שלא אבדה בתוליה ע"י בעילה שלכ"ד וכדס"ל לר"ח בתוס' פ"ק דכתובות דף טית בד"ה האומר דמוכ"ע אין פתחן פתוח ויכול לטעון טענת פ"פ מצאתי ה"נ י"ל גם בשלכ"ד בתולה מצאתיה אבל אם הערה בה אבדה בתוליה וכמ"ש וכן הוא ברש"י פ"ק דקידושין דף יו"ד בד"ה אי נמי ואף דכתב הנו"ב דלא נ"מ דאשתו כגופו ואינו נאמן להעיד עליה היינו בגדולה אבל קטנה יתומה משכחת דנשאת וממאנת דמותרת לכהן אם לא נבעלה לפסול כדאיתא בפ' הבע"י דף נ"ט ע"ב ויכול להעיד עליה אחר מיאון עכ"פ וקודם מיאון צ"ע בנשאת לישראל דאצלו אין נ"מ כיון דלית לו בה קידושין מן התורה וגם מדרבנן יכולה למאן אם בהא נמי נימא אשתו כגופו.

והנה מה שכתב הנו"ב דל"ח להעראה דאם בא עליה היה גומר ביאהו י"ל עפימ"ש נמ"י בפחז"ה גבי הא דאמר מי איכא סהדי דדר בו המוכר חד יומא דבלא סהדי לא מהימן במגו דממך לקחתיה דלא מפיו אנו חיין שנאמין לדבריו כ"כ משום מגו עד שנצטרך לברר ספק אחד מדעתינו עיי"ש דה"נ אנו צריכין להאמין לו שמצאה בתולה ועדיין יש ספק שמא רק הערה בה ונצטרך לברר אותו ספק מדעתינו לומר דסברא שגמר ביאתו.

והנה לכאורה י"ל מה שהקשתי על הטו"ז לפימ"ש המל"מ פי"ז מהא"ב מהתוס' חגיגה דף י"ד אהא דשאני שמואל דרב גיבריה דרק כשגומר ביאתו ודאי שאר אינשי משירין הבתולים אבל בהעראה אפשר יזדמן גם לשאר אינשי שלא ישירו הבתולים אף דהכניס עטרה אך המעיין באס"ז דף וא"ו ע"ב בכתובות יראה דכל הראשונים לא מחלקי כהתוס' ומתרצים קושית התוס' באופן אחר ובחידושי ר"ן ר"פ התינוקת דף ס"ד ע"ב כתב דקי"ל דבועל בעילת מצוה ופורש אף דלא מצא דם כיון שרוב נשים יש להם בתולים חוששין שמא ראתה טפה כחרדל ונאבד או חפהו ש"ז ולא תלינן במילתא דלא שכיחא דבהטיה בעל וכן דעת הגאונים ז"ל עכ"ל ואם כן בישראל כ"ש בגוים דפרוצים בעריות וכמ"ש הנו"ב דבגוים סברא דגמר ביאהו ואף שכתבתי לארץ משים דלא מפיו אנו חיין להאמינו כ"כ עד שנצטרך לברר עוד ספק אחד מדעתינו מ"מ כאן הוי תרי לא שכיחא חדא דגוים פרוצים וסברא דגמר ביאתו ועוד כיון דהעראה רק בהכנסת עטרה הרי משיר הבתולים וצ"ל שמא רק הטה ורק הערה ולמיעוטא דמיעוטא ודאי ל"ח.

שו"ר בתשב"ץ ח"ג סימן קע"ח דאם נשבית ואח"כ באה ליד ישראל ובעלה ומצאה בתולה כשרה לכהונה דל"ח לשלא כדרכה שאין דרך שבאי להניח בעילת בתולה כדרכה ולבעול שלכ"ד והובא באב"מ כאן ולדידי צ"ע מכח מה שהבאתי מהנמ"י הנ"ל דגם כשיש לו מגו מפיו אנו חיין להאמין לו כ"כ עד שנצטרך לברר עוד ספק אחד הדעתינו כ"ש כאן דאין לו מגו דכפי הנראה מגו עדיף מע"א דהא נאמן במגו נגד ע"א כמבואר בתומת ישרים הובא בכנה"ג בכ"מ אות קל"ו ובתומים אות פ"ו ואף דנשבית אינו ודאי שנבעלה מ"מ בפ"ק דכתובות דף י"ג ע"ב אמרו לזו שיש עדים שנבעלה כיון דהשבית ורוב נכרים פרוצים בעריות אנו עדים שנבעלה אבל סברת התשב"ץ לא נאמר בגמרא ועוד די"ל השבאי רצה למוכרה ובתולה שוה יותר כדאיתא בפ"ג דכתובות דף מ"ס ע"ב לכן שמר בתוליה בכדרכה ובא עליה שלכ"ד.

שו"ר בכנה"ג בהגה"ט וז"ל אות ה' אפילו בדקוה אנשים בדיקה מעליא ונמצאת בתולה אסורה לכהן דחיישינן להטיה או להעראה או לבעילה שלכ"ד ואם נשאת ל"ת הר"ם אלשקאר סימן צ"ה הרי דחייש לשלכ"ד אך תמוה מ"ש דחיישינן להטייה או להעראה והא הטייה בגמר ביאתו מבואר בחגיגה י"ד דלשמואל לא חיישינן ומ"ש או להעראה דהיינו בלא הטייה והא אין העראה פוסלת רק בהכנסת עטרה ואז בודאי כשלא הטה משיר בתוליה וכמ"ש לעיל ובאות וא"ו כתב כנה"ג שבויה שנשאת לכהן ונתאלמנה אעפ"י שהראשון בעל ומצא בתולים אין הכהן יכול לישא אותה שמא השבאי בעל בהטייה מהר"ם אלשקאר עיי"ש ולא ידענא למה נקט דראשון היה כהן ועוד כיון דכהן אסור לישא שבויה הרי חשוד עה"ד ואינו מעיד ואפשר נהי דחשוד על ספק מ"מ לא חשוד על הודאי ועוד דחשיד על פ"א לא חשיד על איסור בתמידית וי"ל כשנשאה היה דעתו אם ימצאנה בעילה יגרשה אך עדיין י"ל שמא עיניו נתן בה כדלקמן ס"ג ואף דכבר נשאה אמר כן כדי שלא יצטרך להוציאה ולא יאמרו עליו שהוא רשע ול"ד למ"ש חמ"ח וב"ש בס"ג דכהן שמעיד על השבויה דלא ישאנה הוא אבל אחר ישאנה דהתם רק חשש אם ישאנה שמא כונתו מתחלה לכך משא"כ כאן נוגע גמור מלבד הטעם דאשתו כגופו וגם לאחר ל"מ עדותו כמ"ש בנוב"ת סימן כ"ט ועיין לקמן ס"ו בחמ"ח סק"ח וב"ש סקי"א.

ס"ב מסל"ת בשו"ת רא"ש כלל"ב כתב דהגאון יליף מק"ו אם במת בעלה איסור כרת התרת ע"י גוי מסל"ת ק"ו איסור לאו דזונה ותמה הרא"ש דהק"ו פריכא דהיא עצמה תוכיח דנאמנת לומר מת בעלי וא"נ לומר טהורה אני ונ"ל דביבמות דף צ"ד אמר רבא עד אחד נאמן ביבמה מק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש א"ל ההוא מרבנן לרבא היא עצמה תוכיח דלאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא התרת ופסק הרא"ש כההוא מרבנן אבל הגאונים ורי"ף ורמב"ם פסקו כרבא וכתב הרי"ף דההוא דחיאתא לאו דחיה הוא ולא ביאר למה ונראה שהוא מטעם שכתב הרמב"ם פ"ג מיבום הי"א אעפ"י שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ותנשא או תתיבם אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא לזר הואיל והיא איסור לאו שמא יהא קל בעיניה עכ"ל וס"ל לרבא וגאונים דפסקי כותיה דחילוק זה אינה רק גבי דידה דמשום תאותה מקילה לעצמה באיסור קל אבל בעד חזקה אין אדם חוטא ולא לו משא"כ לענין גוי מסל"ת ליכא למימר החילוק זה כלל לכן שפיר יליף הגאון לגוי מסל"ת לענין שבויה מק"ו.

ועוד הא גזלן פסול על עדות אשה שמת בעלה ועכצ"ל דחשוד לשקר אף דעל"ג וכ"כ ב"מ לקמן סי"ז ס"ג והביא מפרש"י ספ"ק דר"ה כיון דחצוף לגזול ישקר גם בעל"ג וא"כ הא סתם עכו"ם גזלנא ננהו כדאיתא בר"פ לולב הגזל ועכצ"ל דהא דעכו"ם וגזלן דמהימני במסל"ת לאו משום דעל"ג א"כ שפיר יליף הגאון בק"ו באיסור כרת התרת כ"ש באיסור לאו דל"ל היא עצמה תוכיח דבשלמא במת בעלה נאמנת משום דעל"ג דשמא יבא ועמוד חי לפנינו אבל בטהורה אני אינו על"ג ועיקר הטעם בעגונה משום דעל"ג לא משקרי כמ"ש הרמב"ם בפי"ב מה"ג אבל בגוי מסל"ת דאין הטעם משום דעל"ג יש ק"ו.

ועוד אפשר הא דמלתא דעל"ג לא משקרי י"ל דוקא כשיודע שיש נ"מ בעדותו וסומכין עליו ירא שאם יתברר שקרו יתפס בשקרן להרע או להטיב משא"כ מסל"ת דעיקר מסל"ת שלא ידע שסומכין עליו באו"ה כדאיתא ביו"ד ריש סימן צ"ח ואינו יודע שאו"ה תלוי בזה כדאיתא ביו"ד סימן ס"ט בטו"ז ס"ק כ"ג ובש"ך שם וכן משמע מלשון הרמב"ם בסוף הלכות גירושין דדוקא בעד המעיד אינו משקר בעל"ג אבל מסל"ת אינו מעיד וא"כ ל"ל היא עצמה תוכיח דמת בעלה נאמנת משום דעל"ג משא"כ טהורה אני אבל גוי מסל"ת לאו משום דעל"ג נאמן שפיר יש ק"ו.

ועדיין צל"ע איך יליף הגאון מק"ו הא בעדות מיתת הבעל יש סברא דאשה דייקא ומנסבא כדאיתא ביבמות ר"פ הא"ר ובדף צ"ד ונראה דס"ל דכלפי שהקשה הש"ס בר"פ הא"ר דאיך נאמן ע"א כיון דאיתחזיק איסורא דא"א לזה משני מתוך חומר שהחמרת עליה דייקא ומנסבא וסברא זאת מרעא לחזקת א"א והוי רק ספק השקול אבל לא עדיף מחזקת א"א וחזקת חי דבעל.

וה"נ בשבויה דלית לה חזקת נהי דאיתא בר"ק דכתובות דף י"ג ע"ב דרוב עכו"ם פרוצין בעריות מ"מ אינה רק ספק נטמאת וכמבואר ברמב"ם פח"י מהא"ב הי"ז הואיל ואיסור כל הספקות כולן מד"ס לפיכך הקילו בשבויה וכן פרש"י בב"ק דף קי"ד ע"ב בשבויה הקילו דספקא בעלמא הוא ובכתובות כ"ז ע"ב איתא הכא ודאי איטמי בתמיה חששא הוא ובפ"ק דקידושין דף י"ב ע"ב איתא דמנולא נפשה כלפי שבוית ופירשו תוס' בכתובות דף כ"ג בד"ה עדי ולא שכיח כולה האי דנטמאה לפ"ז צ"ל הא דרוב עכו"ם פרוצין בעריות אינו רוב גמור להחזיקה בטמאה רק לולא זה הוי מוקמינן לה בחזקת טהורה ככל ספקות רק נמי רוב זה מרעא לחזקתה ונשאר ספק השקול וא"כ שפיר יש ק"ו דאם בספק מיתה מועיל עכו"ם מסל"ת בספק השקול כ"ש בשבויה דאיסור לאו וג"כ רק ספק השקול.

ובכנס"י שאלה נ"ח כתב כמו דשמע מקונטרומוסין איש פלוני נהרג אל תשא אשתו דל"מ מסל"ת במילתא דשייכי בה וה"נ מתפאר דלא חשודי על הזנות עיי"ש ונראה דברש"י פרק כל הגט כ"ח ב' פירש שמתפארים שהרגו בדין ואיתא בב"מ פא"נ דף ע"א עברי צניע לה כנעני פרוץ לה ופרש"י שאם תקלקל עם עברי לא יתפאר לגלות הדבר עיי"ש נמצא כנעני אדרבה תפארת לו לגלות ועכ"פ אינו מתפאר בהיפך דהכל יודעין שפרוצין בעריות

עו"כ הכנס"י דשותא דהגאון ל"י דלפ"ד מאי מקשה בב"ק קי"ד על ר"א ובדאורייתא לא והא מעשה בתינוק שנשבה וכו' דלמא הא דקאמר ר"א עדות אשה היינו נמי עדות שבויה נאמן מסל"ת וע"כ מדסתם ר"א עדות מסל"ת משמע גם עכו"ם דאינו נאמן בשבויה מזה הוכיח המקשה דר"א לא מיירי בשבויה עיי"ש ושותא דכנס"י ל"י דאת"ל דר"א קאמר דמסל"ת נאמן בשבויה יותר קשה הא שבויה דאורייתא ולמה בשאר דאורייתא אין מסל"ת נאמן לס"ד דלא ידע התירוץ דבשבויה הקילו אלא דלא הקשה כן מר"א גופא דדלמא לא מיירי בשבויה ובאס"ז בב"ק שם מפורש דהרמ"ה ס"ל דעכו"ם מסל"ת נאמן בשבויה.

ס"ג כהן וכ' עב"ש סק"ז ביש עדים שנשבית ויש לבעל ואשתו מגו דשתקו ולא אמרי שהוא כהן ולכאורה תליא בפלוגתא שבין הר"ש מקינון בכללי מגו שהובא בש"ך חו"מ סימן פ"ב אות י"ט והש"ך שם ובסימן מ"ו סל"ז ס"ק צ"ו דלהר"ש דמגו דאי בעי שתקי גם בתרי אמרינן משום דודאי יסכימו שניהם לשתוק ה"נ הוי מגו משא"כ להש"ך ור"ן ונ"י שהביא בסימן מ"ו ופנ"י בכתובות דף י"ח ע"ב דהא דנאמנים באומרים כת"י היא ואנוסים היינו משום דסגי שישתוק אחד ולא יאמר כת"י הוא דממילא גם כשלא יסכים השני לא יתקיים בע"א א"כ אם הבעל או אשתו יאמרו שהוא כהן ע"כ לא יהיו מותרים לדור יחד כיון דיש עדים שנשבית תו הוי מגו בתרי אך לפימ"ש תוספות בקידושין דף מ"ג ע"ב בד"ה והשתא דבטענה שנפטרים בה מממון אמרינן מגו בתרי י"ל ה"נ דרוצים לדור יחד חשוב כהרווחת ממון.

וש"א בסימן ק"ו פקפק בהאי מגו די"ל דרוצה לומר שהוא כהן כדי שלא יפסול מלישא כפיו ולברך בתורה ראשון ובאמת כן דעת הפוסקים כדאיתא בש"ך בכ"מ אות כ"א אך נראה כיון דאם אינה ודאי טהורה נפסל מכהונה כדאיתא ס"פ אלו מומין דהנושא נשים בעברה פסול וכן הוא בש"ע א"ח סימן קכ"ח סעיף מ"ם מה תחוש דרוצה להיות כהן באיסור הא כיון שאינו מוחזק לכהן כל נאמנותו לומר שהוא כהן משום דלא חיישינן שיעשה איסור במה שאין לו הנאה כמ"ש ב"ש לעיל סימן ג' סק"ב א"כ ל"ל דרוצה לומר שהוא כהן כדי שישא כפיו ויברך ראשון אם אינו אמת דיודע שטהורה היא ול"ד להא דע"א אומר נתגרשה דאינו נאמן במגו דשתיק דחשדינן לו שרוצה לפסלה לכהונה כיון דאין עד אחד מהימן לומר על אשה שהוא גרושה ולפוסלה לכהונה אמרינן דרוצה לשקר בזה.

ס"ו או שנשאת לפני ב"ד ולא מיחו בה כתב הרד"ך בית חית אף שבעלה יודע שהיתה שבויה קודם שנשאת מאחר שלא היה ידוע לב"ד בעדים מותרת לו דמ"מ יש לה מגו שהיתה נשאת לאחר וכתב האב"מ דתליא במחלוקת רשב"א ור"י שבתוס' פחז"ה דף למ"ד שכתבו ובעובדא דהכא אי הוי מחזיק מייתי סהדי דדר בה המוכר חד יומא נראה לרשב"א דיש לאוקמי בידיה אע"ג דליכא מגו טענינן ללוקח שהיה המוכר נאמן לומר קניתי ממך במגו דאי בעי אמר לא היה שלך מעולם ואור"י דל"ד דהכא אם היה המוכר רוצה לזכות בטענה דלא היה שלך מעולם לא היה הלוקח מעכבה שהרי יודע הוא שהיתה שלו עכ"ל וא"כ הה"ד הכא לדעת ר"י אין זה שיודע שהיתה שבויה מותר בה ואם היא נאמנת לכהן אחר אבל לזה שיודע שהיתה שבויה אינה נאמנת במגו ולדעת הרשב"א כיון דאית ליה מגו להמוכר ויכול למוכרו לאחר רשאי גם לוקח זה שיודע שהיתה שלו ללקחו ומשום דלא אכפת לן אם לזה אם לאחר עכ"ל האב"מ ולע"ד ל"ד נ"ד להתם דבטוחו"מ סימן קמ"ו סל"ד כתב טען המחזיק של אבותי היא והמערער ג"כ טען של אבותי היא ואין לאחד מהם ראיה הוי דינא כד"ג ותשאר ביד המחזיק ואם לא היתה ביד שום אחד מהם עד עתה כד"ג ופירש בפרישה כיון דדינא כד"ג מש"ה תשאר ביד המחזיק דכיון שזה דר בה לפנינו אין מוציאין אותה מידו וכמ"ש בסימן קל"ט דמי שגברה ידו תחלה אין מניחין השני להוציאו מידו בלא עדים ולפ"ז י"ל דדוקא אם עדיין דר בה המחזיק משא"כ כאן דהוא ביד הלוקח והיאלא מעכבה ומניח למערער לירד בה אין מוציאין מהמערער.

ועוד הא בש"ך חו"מ סימן קל"ט הביא דר"י ס"ל בדינא דא"ג דאם חזר השני ותקפה אין מוציאין מידו א"כ כיון דלוקח לא יעכבה מלירד בה המערער אין מוציאין מידו א"כ ליכא עכשיו למוכר מגו נגד שום אדם למוכרה.

ואף דהיה למוכר מגו כשהודה בשעת מכירה שהיתה של המערער רק דזבנה מיניה וגם עכשיו אין ידיעה ללוקח דהיתה של המערער רק מכח הודאות המוכר מ"מ כיון שבשעת מכירה הודה שלא בפני ב"ד לא מהני המגו כמ"ש בשו"ת רא"ש כלל ל"ב ס"ב ואף דהש"ך בחו"מ סימן ע"ב סח"י ס"ק ב"א כתב דלא אמר הרא"ש רק בטענה שיש לו חוב על החפץ דצריך לישבע שבועת המשנה כבר דחהו בתומים שם ובכלל מגו אות כ"ד והנתיבות בסימן קמ"ו כתב בסי"ג דלא אמר הרא"ש הכי רק במגו דהחזרתי ולא בשאר מגו הנה בשו"ת אבקת רוכל סימן קמ"ד וקור"ה לא ס"ל הכי וגם לא ס"ל כש"ך הנ"ל אלא אפילו לדעת הנתיבות היינו בהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכמו שהביא ראיה משדה זו של אביך היתה ומכשבתי וטהורה אני עיי"ש דכללא הוא דלא מגרע בהודאתו כלום וכאלו שתק מתחלה וכמ"ש רמב"ן בחידושי ב"ב דף ל"ג דכל הפה שאסר אף דאינו מגו אמרינן דלא מגרע בהודאתו כלום וכאלו שתק וכ"כ הנתיבות בסימן ע"א ס"א סק"ד וא"כ הכא דכתב הנ"י שהלוקח יודע הוא שהיתה של המערער משמע דיודע מעצמו לא מחמת הודאות המוכר וכ"כ הש"ך בחו"מ סימן קמ"ו סי"ג סק"ט א"כ לאו מחמת הודאות המוכר באנו עליו עתה ול"ל הפה שאסר הוא שהתיר ואפ"ת דלא כשו"ת הרא"ש היינו בנידון דהרא"ש שבאנו עליו מכח הודאתו שהראה לפני עדים אבל הכא לוקח בעצמו יודע.

וכ"ז לשיטת רשב"ם דלוקח חוזר על המוכר וצריך להחזיר לו מעותיו אבל כה"פ חלקו עליו וכמו שפסק בש"ע סימן קמ"ו סי"ג א"כ הרי עכשיו הלוקח בע"ד והודאתו כמ"ע דמי דנאמן על שלו לחובתו כעדים ואפילו ירצה המוכר להחזיר ללוקח מעותיו וליקח לו הקרקע ולמוכרה לאחר זה מכירה חדשה וכ"ז שלא החזיר המעות הוי הלוקח בע"ד והודאתו כמ"ע ולכן גם כשיחזיר לו המוכר מעותיו כבר היה הודאות לוקח כעדים והוי כאלו באו עדים שהיתה כבר של המערער דהא מבואר בשו"ת הרשב"א סימן קי"ח בעכו"ם אף דלאו בר עדות הוא אפילו לאסור מ"מ אם אמר בשעת מכירה שזה אסור נשאר באיסורו גם לאחר שלקחה הישראל דעל שלו היה נאמן כמ"ע עיי"ש וכ"כ באס"ז בב"ב שם דהודאות לוקח כמ"ע ומוכר לא מצי למשתעי דינא בהדי מערער רק טרם שהודה הלוקח דאז י"ל לא ניחא לי דליהוי ללוקח תרעומות עלי וא"כ ל"ד הך דהר"י לנשבתי דהתם עכשיו אין למוכר מגו כלל דלא מצי ליקחה ולמוכרה לאחר נ"כ משא"כ בנידון הרד"ק גם עכשיו לא אבדה הגוי נגד שאר כהנים באם ימות בעל זה וכיון דעכשיו נ"מ גם לשאר כהנים מועיל המגו גם לכהן זה וכמו שאכתוב בסמוך ודעת רשב"א שבתוספת פחז"ה שם צ"ע ובמרדכי כתב דהר"י נמי מסופק ואולי יש לומר משום דכבר היה למוכר מגו נגד שאר בני אדם למוכרה רק נגד לוקח זה לא היה לו מגו אף דעכשיו אין לו מגו כלל מ"מ יועיל זה ללוקח זה ול"ד לנשבתי וטהורה אני ובאו עדים שנשבית טרם שהתירוה ב"ד דלא היה בידה לעכב שלא יבאו עדים משא"כ התם היה ביד המוכר למוכרה לאחר ואז לא היה לוקח זה כמאה עדים כיון שלא באתה לידו מעולם ועיין נתיבות סימן ע"ב ס"ק ל"ד אהא דכתב הש"ך שם דאם בשעה שראוהו עדים אמר לקוח הוא בידי נאמן במגו דדוקא כשהראהו בפני עדים בכיון לומר לפניהם לקוח דאז מגו דלא היה מראהו מגו מעליא הוא אבל אם הלבישו לצורכו וראוהו עדים ואמר לפניהם לקוח אינו נאמן דאין לו מגו דהעדים מעצמן ראוהו והתומים לא ס"ל הכי עיי"ש ואם כן ה"נ דלצורכו מכרו ללוקח זה ואולי לא סדמן לו לוקח אחר לפי שעה בדמים הללו.

ובאוריין תליתאי הסביר טעמו של הרד"ק דאין סברא להתיר לכהנים אחרים ולאסור לכהן זה עיי"ש ונראה הכא הטעם זה דלא ליהוי מילי דרבנן כי חוכא כדאיתא כה"ג בס"פ הדר בשתי חצרות ושתי בתים ביניהן דה"נ הוי כתרתי דסתרו דא"ת דאסורה לכהן זה הרי חששנו דנטמאת ואיך נתירה לכהנים אחרים וא"ל א"כ ניזל לחומרא כמו הא דס"פ הדר דאפילו בני חצר אחת מרובין משל בני חצר האחרת אסורין שתיהן שאני הכא דחזינן בכתובות כ"ז ע"א בעיר שכבשוה כרקים אם יש מחבואה אחת מחזקת רק כהנת אחת מותרין כל הכהנות משום מי יימר דנטמאו אף דמדינא הל"ל כיון דרוב הכהנות לא היה להן מחבואה ואסורין תהא כולן אסורין דהוי כבאו בב"א כמ"ש תוספת שם מ"מ משום דאחת יש להתירה מדינא וא"י איזה אזלינן לקולא ומתירין כולן.

ס"ח א"נ לאוסרה כתב חמ"ח דפשוט דמ"מ הוי כע"א ומצטרף עם עד אחר וב"ש חולק ונ"ל טעמו של החמ"ח משום דהאב יש לו מגו דאיבעי אמר קדשתיה וגרשתיה דמהימן ופסולה לכהונה ומה שתירץ הר"ן דאינו מגו דרוצה לפוסלה לתרומה לא שייך בזה"ז דליכא תרומה ומה שתירץ הר"ן הואיל וחידוש הוא דהאמינה תורה לאב לא אמרינן מגו ס"ל לחמ"ח נהי דלא אמרינן מגו מ"מ מגו לא גרע מע"א דאינו חידוש רק מה שהאמינה תורה לאב יותר מע"א אבל מה שהוא קרוב אדרבה גזה"כ וחידוש מה דקרוב אינו נאמן מגזרת מלך ולאו משום דחיישינן דמשקר כדאיתא בפרק מ"ש דף קנ"ט ומגו עדיף מע"א כמבואר לעיל ס"ד ובתוספת פחז"ה דף ל"ד לכן יש לצרפו עם עוד ע"א.

א"נ כיון דיש לו מגו הוכחה דקושטא קאמר וכשיש רגל"ד בלאו העד נאמן ע"א אפילו לענין ממון כמו בסוטה דפרש"י בסוטה דף ל"א א' דמשום דרגל"ד מהימן ע"א להפסידה כתובתה וכ"כ תשב"ץ בח"א ענין ע"ז.

ובגוף הקושיא שהקשו דליהמן האב במגו י"ל כיון דתורה האמינו לומר קדשתיה ולא בדבר אחר ודאי ירדה תורה לס"ד דלא ישקר בזה אם כן ל"ל מגו לשקר במה דתורה סמכה דאינו משקר.

ועוד כתוב בנתיבות ס"ס נ"ו דבע"א דלא האמינו תורה משום חשש בדדמי כמ"ש פנ"י בריש גיטין גם במגו לא מהימן וה"נ מה"ט לא מהימן במגו.

ובקידושין דף ס"ד פריך הא בידו להשיאה לממזר ומשני כרע"ק דאין קידושין תופסין בח"ל ובשע"ו פח"י מא"ב הקשה הא בידו להשיאו לממזר דרבנן ובשלמא לדעת רש"י ודעימיה דשבויה אסורה מה"ת י"ל דהאב רוצה לפוסלה מה"ת אבל להרמב"ם שם דשבויה רק מדרבנן דכל הספקות של תורה מדרבנן קשה עיי"ש ולק"מ דהא בר"ה ל"ד ב' דחמיר ספק תורה מודאי דרבנן וכן הוא בש"ע א"ח סימן תקצ"ה ואם כן רוצה לפוסלה בחמור יותר ועיין הה"מ פ"א מאישות דאיסור דרבנן לאו כ"ע זהירי בהו וא"ל דיכול להשיאה לספק ממזר דג"כ רק מדרבנן דשאני ספק ממזר משאר ספק איסור דאורייתא דתורה עשאה כודאי כשר וכמ"ש מהרי"ט ח"ב חיו"ד סימן א'.

הג"ה וה"ה אם אומר שנבעלה בעילת איסור זה הביאו רשב"א בקידושין דף ס"ד ור"ן שם מהירושלמי ומתנייה בתוספת אבל הריטב"א שם ס"ל דנאמן ולי צ"ע מדלא הובא הך תוספתא בש"ס דילן דאפשר בכונה השמיטוהו וכמ"ש באס"ז ב"מ דף מ"ה ב' שכתב הרר"י ח"ל ואין אנו חוששין לגמרא דירושלמי דאותן רבנן בתראי שסדרו לנו התלמוד בבלי הביאו בו אותן סברות שהן כהלכה הנאמרות בתלמוד ירושלמי ורוב התלמוד בבלי מהם כגון ר' יוחנן ור"ל וכל הנקראים בשם רבי ומה שראו שהוא שלא כהלכה הניחו אותו בתלמוד ירושלמי וכ"כ בכ"מ ספ"ו מהל' נדרים ובב"י א"ח סס"י נ"ט לדעת הרמב"ם הובא בי"מ בכלל שני התלמודים אות ב' ואות ד'.

והחילוק בין מה שאין האב נאמן לומר על בתו שנשבית לאומר שנבעלה לפסול י"ל דהא הר"ן הקשה דיהא נאמן שנשבית במגו קדשתיה וגרשתיה ונדחק דמה שתירץ דהוי מגו לחצאין צווחו מהרי"ט והאחרונים דמגו לחצאין מועיל כדמוכח מכ"ד ועיין במקנה ומה שתירץ כיון דנאמנות חידוש אין להאמינו בשאר טענה במגו דאי בעי אמר מה שנאמן מד"ת ג"כ אינו מובן דס"ס הרי יש לו מגו.

ולע"ד י"ל לפימ"ש בנמ"י פחז"ה בהא דקשתא בעילותא ז"ל דלא אמרינן מגו אלא במילתא דבתר דמהימנין ליה משום מגו שוב ליכא ספיקא אבל במילתא דאף כי נימא מגו אכתי איכא לספוקי לא מפיו אנו חיין שנאמין כל כך לדבריו משום מגו עד שנצטרך לברר ספק אחד מדעתינו וכ"כ המפרשים ז"ל עכ"ל ואם כן הכא אפילו נשבית אינו רק ספק אי נטמאת כדאיתא בכתובות דף כ"ז סוף ע"א ובב"ק דף קי"ד ע"ב לכן א"ב במגו דהא אפילו נשבית רק ספק זינתה ואנו צריכין לברר הספק מדעתינו משום דנכרים פרוצין בעריות יש חשש דנטמאת אבל באמר שנבעלה מהני המגו דלאחר המגו אינו עוד ספק ועוד מ"ש הר"ן דא"נ במגו דקדשתיה וגרשתיה משום דחידוש הוא אין לומר מגו מחמתו י"ל דאינו חידוש דהא כיון דהאב זוכה בבתו לקדשה ולקבל גיטה הוי כבעלים על שלו דסברא דנאמן משום דמידק דייק יותר מעד עלמא וכמ"ש פנ"י בריש גיטין ובשם תוספת רי"ד וגם בממון אמרו בפע"י ע"ג ע"ב דנאמן בעל המקח כ"ז שמקחו בידו לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי ופרש"י משום דעליו רמיא לדייק מידק דייק אלא דהר"ן גם התם כתב דהוא רק תקכה.

ס"י מחבואה אחת בכתובות דף כ"ז משום דמי יימר דאיטמי לכן מתירין כולן אף דהוי כשני שבילין ובאין לשאול כולן בב"א כמ"ש תוספת וקשה הא בפ"ק דכתובות דף י"ג ע"ב לזו יש עדים כיון דרוב נכרים פרוצים בעריות כיון שנשבית כולנו עדים שנבעלה ונראה די"ל דהוי רובא דתלי במעשה רק בתשמיש איש ואשתו לא חשוב תלי במעשה כמ"ש תוספת בפ"ב דיבמות דף קי"ט ובערך נאמנות למלא הרועים אית זיין מצאתי שכ"כ וגם והביא והפנ"י כן ואף דלכאורה כיון דמסורה בידם והם פרוצים י"ל דל"ח תלוי במעשה מ"מ כיון דמנוולא נפשה חשוב עדיין תלי במעשה ול"ד לתשמיש איש ואשתו.

אך נראה מלשון הש"ס בבכורות דף כ"ף דאמר כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי במעשה משמע דרק מדרבנן לא אזלי בתר רובא דתלי במעשה וכן מעיקרא דס"ד דברובא דליתיה קמן לא אזלי רבנן בתר רובא נמי מדאורייתא הוי רוב ומתורץ קושית התוספת שם בד"ה ברובא ואם כן י"ל לפימ"ש מהרי"ל בתשובה סימן קנ"א הא דבשני שבילין ובאו לשאול בב"א שניהן טמאין רק מדרבנן דמחזי כחוכא אבל מדאורייתא בתר חזקה אזלינן אף היכא דאינו יכול להיות אמת לכן שפיר קאמר דמחבואה אחת מצלת על כולן דמה"ת כל אחת מוקמינן אחזקת היתר ומדרבנן לא חשוב רוב ומי יימר דאיטמי ולא מחזי כחוכא,

מצלת הר"ן ס"ל דבלא אמירתה נמי מותרת וכתב הב"מ ראיה לרמב"ם מיו"ד סימן ק"ץ סכ"ה דהתם נמי נימא דדם כסלע יציל על כולם דנמי שייך כתירוץ הגמרא מי יימר דאיטמי דכל כתמים אך ספק כדכתב הרמב"ם פ"ט מהא"ב ונימא דהסלע ליהוי כמחבואה ויציל על שתיהן אפילו באו בב"א אע"כ כרמב"ם דצ"ל טהורה אני ולפ"ז ק"ק על הרמ"א ז"ל דהכא משמע שסותם כהש"ע וביו"ד קי"ד ס"י בהג"ה למד מדין מחבואם לדין א"י שאינו מערב מציל על כולם ושם ל"ש כלל אמירה עיי"ש.

ולפימ"ש בסמוך לק"מ אהר"ן דאיסור שבויה משום דרוב פרוצין בעריות רק מדאורייתא דאין חילוק בין רובא דתלוי במעשה או לא דהלל"מ ליזל בתר כל רובא עיין פרש"י בפ"ק דחולין דף י"ב ולעומתו מדאורייתא מחבואה אחת מצלת על כולן דכל אחת מוקמינן לה אחזקת היתר רק מדרבנן חשו לחוכא אם ודאי יש מהן שנבעלו לכן כיון דמדרבנן לא אזלי בתר רובא דתלוי במעשה ומי יימר דאיטמי לא מחזי כשקרא ומותרות כולן אפילו בלא אמירת הנשבית אבל בכתמים נהי דהוי רק ספק מ"מ כיון דמגופא חזיא ועלולה לראות אין לאוקמה אחזקתה כדאיתא בריש נדה לכן טמאו רבנן הכתמים כשאין במה לתלות והשתא אם נטהר שתיהן ע"י סלע אחת הוי כחוכא ומחזי כשקרא.

ורמ"א דסתם כהש"ע משום דכל היכא דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה ונשאלה את פיה ואם מודית ל"ל כשיש לה בעל ענ"ב דהוי רגל"ד כיון דרוב א"י פרוצים בעריות וברגל"ד נאמנת לאסור א"ע כמ"ש ב"ש לעיל סק"י מאי איכא שוטית דליכא לברורי אטו בשופטני עסקינן ולא מיירי מזה ועוד דכל מה דמקילין בשבויה משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי כדאיתא בפ"ק דקידושין י"ב ב' ואם אינה בת דעת א"א למסמך על זה ואת"ל אדרבה שוטית ממילא מנוולת א"כ א"ל להצלת המחבואה כלל ונראה דהכל לפי מה שהוא שוטית אם מנוולת היא גם זולתי השביה או לא ואם היתה פקחית כשנשבית ונשתטית א"א כיון דאין אדם דר עם נחש בכפיפה וכדאיתא ביבמות ר"פ חרש דמה"ט לא תקנו רבנן נשואין לשוטה לא שכיח ולא מיירי הש"ע בזה.

סי"א בהג"ה אשתו המירה לחוד בח"ס א"ע סכ"א תב משפרקה עול כה"ת נכנסה בכלל רוב גוים פרוצין בעריות ולי צל"ע גם בנשבית לבין מומרים די"ל לפימ"ש תוספת ורא"ש בפרק הבע"י דף ס"א דגיורת פחותה מבת שלש דאסורה לכהן משום זונה משום דהגוים שטופי זמה ובניהם ילדי זימה המה והרי הנולדה ממומר ומומר ומומרת אינה אסורה לכהן וכמ"ש בכנס"י ס"ס נ"ח דל"ל דשטופי זמה כיון דישראל עמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ואעפ"י שחטא ישראל הוא ואם כן י"ל מה דרוב גוים פרוצין בעריות משום דלא פסקה זוהמתן ונולדו באותו זוהמא.

סי"א בהג"ה ולהתירן אף לבעלים כהנים כתב ד"מ אם היתה יכולה לברוח ולא ברחה נראה דאפילו לבעלה ישראל אסורה אמנם בגזרת עסטרייך הותרו עפ"י גדולים ג"כ לבעליהם אפילו לכהנים ואפשר משום צורך שעה שראו שיש ח"ו לחוש לעתיד לנשים שאם ידעו שלא יחזרו לבעל נעוריהן שלא יקלקלו וא"ל מנ"ל לומר כן דיש להקל בחשש איסור דאורייתא נ"ל דסמכו אהא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' והוי כפנויות ואף אם זנו מותרת לבעליהן ותמה מב"מ דגם פנויה שנבעלה לה נפסלת מן התורה לכהונה עיי"ש ול"נ מדלא קשיא ליה לד"מ רק מנ"ל דיש להקל בחשש א"ד פשיטא דאיסור דרבנן ניחא לחבר למיעבד וכו' ואף דנשים שיקלקלו הוי בפשיעה מ"מ מצוה דרבים שאני כמ"ש התוס' בפרק השולח דף מ"א ע"ב בד"ה כופין ואף דכאן הקילו גם כן לרבים מ"מ אם היה רק איסור דרבנן א"ש דהקילו כדי שלא יבואו רבים לקלקל ויעשו איסור תורה.

וא"כ להכי לא קשיא ליה מנשי כהנים דכבר ביארתי לעיל ר"ס וא"ו דלדעת רמ"א דלעיל ריש סימן ג' דעכשיו כל מי שבא ואומר כהן אני נ"כ וקורא בתורה ראשון כל כהני זמנינו הם רק ספק אף דמוחזק מכמה דורות דשמא הוחזק רק עפ"י עצמו של אבי אבותיו ואיסור שבויה רק מספק שמא זנתה והוי ס"ס רק ס"ס בזה לא מהני דהוי בשני גופים ונולד ספק אחד קודם לחברו אך כל זה רק מדרבנן כמ"ש בד"ה בבית רביעי שער שני דכל תרי ספיקי בעלמא ואף דאינן מכח תערובות דלא מהני לר"י רק איסור דרבנן הוא עיי"ש וה"נ בהס"ס אינן בגוף אחד ונולד א' קודם לחברו הכל רק מדרבנן אסור ולזה נתכוין הרמ"א שכתב יש להקל ולהתירן אף לבעלים כהנים דהל"ל מותרות אף לב"כ אלא כונתו אף דמדינא י"ל דאסורות מ"מ יש להקל ולהתירן ומשום החשש שכתב בד"מ ולק"מ קושית חמ"ח וב"ש ומה שנרשם שו"ת רא"ש ושם כתוב דל"ח דנתרצית וזה אינה טענה לנשי כהנים י"ל דס"ל לרמ"א דהא אותו מעשה היה גם בנשי כהנים וכדאיתא בתה"ד סימן רמ"א ולא כתב הרא"ש להדיא דנ"כ אסורות אע"כ דהרא"ש כתב טעם לצאת מחשש דאורייתא וגם רמ"א לא סמך בזה רק היכא דליכא חשש דאורייתא ויש הוכחה לזה מדכתב הרא"ש לאנסה אין רשאים וע"כ משום נשי כהנים וקשה הא קודם המרה רשאין לאנסה כמ"ש החמ"ח וטו"ז ומ"ש הב"ש שתיכף המירו חסר העיקר ברא"ש ורמ"א עכצ"ל דמשום אונס קודם המרה יש להתיר נשי הכהנים כדי שלא יקלקלו נשי אחריני כשידעו שלא יחזרו לבעל נעוריהן ויחלפו דתן באונס אבל אם היה חשש אונס אחר המרתן תו ליכא חשש קלקול רק שיקלקלו במזיד גם כשיוכלו לברוח ובכה"ג א"א לאדם חטא כדי שיזכה חברך ולא ירשיע במזיד כדס"ל לתוס' בפ' השולח שם בתירץ ראשון.

בתה"ד סימן רמ"א כתב דאותן שעמדו בנסיון נראה דשרי אפילו לכהונה דליכא למיחש שמא אנסוה דהא צנועה מסרה נפשה שלא יאנסוה ותמה בית מאיר מי ליכא למיחש שיתקף עליה ויבעל בלא רצונה ומה מהני בזה צנועתה עיי"ש ולי נראה דלולא רוב נכרים פרוצים בעריות לא אסרו שבויה כדאיתא בפ"ק דכתובות י"ג ב' וקשה הא הוא רובא דתלי במעשה אלא דתוס' ביבמות דף קי"ט כתבו דתשמיש איש ואשתו לא חשוב תלי במעשה דממילא מזדקקי וס"ל לתה"ד דגם בשבויה כיון דמסורה בידם ויראה לנפשה מללחום נגדם אין תלוי רק בהשבאים ולא חשוב תלוי במעשה אבל הצניעה דמסרה נפשה שלא יאנסוה ולוחמת כנגדו ואין לחוש רק שיתקף עליה זה ודאי תלי במעשה ולא חשוב רוב וברמב"ן רפ"ב דבכורת כתב דמיעוט דלא תלי במעשה עדיף מרובא התלוי במעשה ובלא"ה אפילו יהיו שקולין מ"ע בספק שקול י"ל אוקמוה אחזקת היתר כיון דהש"ס חסר רק משום דרוב עכו"ם פ"ב.

נתייחדה לשם זנות בה"ג למד כן מפ"ק דכתובות י"ג ב' נסתרה ל"ד לשבוי' דרוב עכו"ם פרוצין בעריות ש"מ נסתרה עם עכו"ם אסורה וקשה בשלמא שבוי' דמסורה בידם להריגה ויראה ללחום נגדם תלוי רק בנואף וכיון דרובן פרוצים ל"ח רוב התלוי המעשה דממילא מזדקק משא"כ בנתייחדה לשם זנות מ"מ ישראל לא חשוד לעשות עד שיעשנה דלפיכך בישראל אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה כמ"ש יפה מראה פ"א דפאה סימן כ"ג ואין חשש רק שיתקף עליה אף שתלחם נגדו וזה ודאי תלוי במעשה וכמ"ש בסמוך וצ"ל דבה"ג ס"ל דמן התורה אין לחלק בין רוב התלוי במעשה ללא תלי במעשה רק רבנן לא אזלו בתר רובא התלוי במעשה וכן נראה דעת הרא"ש בפ"ג דבכורות דתחלה פסק כרבינא דלפיכך מכאן ואילך ספק ולא אמרינן רוב מתעברות תוך שנתן משום דלא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה ואח"כ כתב דרוב מתעברות מסייע למיעוט מטנפות וחוזרת ויולדת בתוך שנתן ונתקשו מעיו"ט וריט"א בזה ולפימ"ש לק"מ דכיון דמן התורה הוי רוב מסייע למיעוט מטנפות לעשות ספק ואזיל הכא והכא לחומרא ודוחק לומר דבה"ג לא ס"ל כרבינא אלא כרבא דלא מחלק בין תלוי במעשה ללא תלוי דהא קי"ל הלכה כבתראי ורמב"ן התם דכתב דמיעוט דלא תלוי במעשה עדיף מרוב התלוי במעשה לדידיה מן התורה לא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה ולפ"ז י"ל לפיכך הפוסקים לא ס"ל כאן כבה"ג ולא חשו לראייתו.

סימן ט

ס"א ל"ת ברא"ש פ"ד דכתובות ס"ג כתב בשם הר"ם מנרבונא דאין לה כתובה כשנתאלמנה מן השני כיון דלא שרי לאינסובי לא קרינן בה לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש לכי והשיגו הרא"ש דאם נשאת אין כופין אותו להוציא קרינן ביה לכשתנשאי ומן השלישי א"ל הכיר בה אין לה כתובה ואם הכיר בה יש לה כתובה ויראה שכופין אותו להוציא דחמירא סכנתא מאיסורא ומחויבין ב"ד להפרישו שלא יפשע בנפשו את"ד והוא סתירה מניה וביה כמו שתמה תפ"ש ונראה דמודה רא"ש בנשאת למי שלא הכיר בה כיון דאין לה כתובה ממילא גם תנאי כתובה אין לה דמזוני תנאי כתובה הוא כדאיתא בפ' יש מותרות דף פ"ה ולקמן סימן ק"ז וכיון דלא מחויב לה בשכו"ע סגי להפרישם דתו ל"ל מזל גרם דהא כתב בתשובת הרא"ש דהיינו דמזלה גרם שתחי' בצער ולא תתפרנס ע"י בעל וכיון דבאפשרי להנשא למי שאין מכיר בה וקרינן שפיר לכשתנשאי לאחר והדר כתב הרא"ש בהכיר בה דיש לה כתובה א"כ מחויב בשכו"ע א"ל יוציאה כופין אותו להוציא ונראה דאפי' בהכיר בה אם מוחלת על שכו"ע אין כופין להוציא רק להפרישם דמחילה מהני כדלקמן סימן ס"ט ואף דבעונה איתא לקמן סימן ע"ו ס"ה דאף ברשותה אין לו להתאחר אלא חדש משום דבלבה מצטערת מ"מ כאן דבלאה"נ אם תצא ממנו ואסורה להנשא לאחר אינה מפסדת כלום ואדרבה מרווחת דיקרא שמו עליה וכדאיתה בישעי' ד'.

לג' עב"ש לעולם הלכה כרשב"ג רק בסכנה כרבי וכ"כ טו"ז ס"ס קו"ף ביו"ד ובמנ"י כמ"ו סקכ"ט וברכ"י כאן תמהו הא בלא ילדה ב"פ עשר שנים קי"ל כרבי וזה רק איסורא ונראה דגם אינה ודאי רק חשש ובב"פ הוי רק ספק חשש כמ"ש בא"ז הובא בתה"ד סי' רי"א א"כ הוי ס"ס אך במצות עשה ס"ס לחומרא כמ"ש במצל מאש סי"ג ופ"ו מ"ע פרו ורבו אבל באיסור לאו מהני ס"ס אם אינו סכנה ודברי טו"ז לענין תולעים בלאה"נ א"ש דל"ל כיון דנמצאו ג' ודאי ימצא עוד דא"כ אין לדבר סוף וכל התבשיל היה להיות מלא תולעים ועיננו רואין שאינו כן וע"כ דיש קצבה א"כ י"ל נמי דיותר מג' ליכא רק כיון דהוחזק ריעותא אסור אבל בתרי דספק אם הוי חזקה ובלא חזקה אחזוק איסורא לא מחזיקינן הוי ס"ס משא"כ בנשואין יש לומר כיון דאתחזקה ודאי לא תלד עוד או קרוב לודאי ואינו בגדר ספק לצרפו לס"ס.

נתקדשה יכנוס ואם נפלה לפני יבם בחכ"א שאלה א' הוכיח מיהודה דאמר עד יגדל שלה בני פן ימות גם הוא כאחיו ופרשו רש"י ורמב"ן דמוחזקת שמתו שני אנשיה והרגיש בעצמו די"ל שאני אינו מצווה ועושה ודחה דלא תהא גרועה מצוה דאורייתא שרצו אבותינו לקיים ממצוה דרבנן דשלוחי מצוה אין ניזקין.

ולע"ד בשלמא מצוה מחויבת אצ"כ במידי דעשיה עיין הה"מ פ"ב משופר ה"ד ובש"ע או"ח סימן תע"ה דאפילו אנסוהו לאכול מצה אם ידע שהיום פסח ושהוא חייב באכילת מצה ועי"ש מג"א סקי"ד וה"ד כשמחויב סתמא לשמה קאי כדאיתא ריש זבחים בזביחת קדשים שלא לשמן אבל כשאינו מחויב ועושה להנאת עצמו אינו סתמא לשמה ואינו מצוה רק כשמתכוין לשם מצוה אחשבה למצוה וי"ל שומר מצוה לא ידע דבר רע וירא יהודא מן יתכוין שלה רק להנאת עצמו ובפאר הדור סימן קמ"ו כתב דהלכה אפילו אינו מתכוין רק לשם יופי מצות יבום קודמת ולפי דרכי דוקא כיון שמחויב סתמא הוי מצוה ואף דזבחים, שנזבחו שלא לשמן גרע מסתמא היינו משום דעקר שמו בהדיא כדפרש"י שם דהוא עולה ולא רצה רק שיהא שלמים וגם פירש בשפתיו דוקא עיין תוי"ט ספ"ג דב"מ משא"כ במתכוין לנוי אינו מתכוין דוקא שלא לצאת וכן באנסוהו לאכול מצה ואפילו במתכוין שלא לצאת כתב בחידושי רע"ק על א"ח סימן תע"ה דיוצא ועדיף מכסבור שהוא חול דהוי רק מתעסק שו"ר בנו"ב חא"ע סימן נ"ד דעתו דמתכוין לנוי גרע מסתמא אלא דכתב שם לאבא שאול.

ועוד שאני קטן כמ"ש תוס' בריש זבחים ובקמא דחולין י"ב ע"ב דסתמא לשמן דוקא בגדול אבל קטן אפילו אומר דעושה לשם מצוה הוי כמתעסק ופסול ובזה א"ש מ"ש עד יגדל שלה דלא הוי דחיה בעלמא אלא דאז שומר מצוה לא ידע דבר רע אפי' בזה"ז דאין מתכונים למצוה מ"מ כיון דיודע שחייב באותו מצוה יוצא כמו באכילת מצה אפילו אנסוהו.

ועוד הא גם אונן ייבם את תמר ומ"מ מת הרי דמעיינה או מזלה ריע כ"כ דשכיח היזקה אפילו במקום מצוה לכן ירא וי"ל דכסבור שמא משים דקטן היה לא ידע להזהר לכוין לשם מצוה לכן אמר עד יגדל שלה בני ויכוין לשם מצוה ובכה"ג לא חזינן בה ריעותא.

ובתה"ד סימן רי"א כתב דמקילין בכל קטלנית משום דאם יהיו אסורות להנשא שמא תצאנה לתרבות רעה עיי"ש ובאמת בפאר הדור ג"כ כ"כ אך משום דס"ל דגם מדינא דש"ס אינו סכנה רק ניחוש ואינו איסור אבל לתה"ד דקאי לדעת הרא"ש דהוי סכנתא ומדינא דגמרא ב"ד כופין על זה איך נחזור סכנה על זה משום חששא דאשה שלא תעשה איסור מה דהגמרא לא התיר ונראה כמ"ש הרא"ש בפ' אעפ"י סימן ל"ה על דינא דמתיבתא שלא כדין הגמרא במורדת משום דראו הקלקול בבנות ישראל וחששו שיצאו לתרבות רעה עיי"ש הרי משום דנתקלקלו עכשיו שינו מדין הש"ס וה"נ לענין קטלנית ואי דמ"מ סכנה הוי זה אינו כיון דמצילה מעון וגם מציל רבים שלא יפרצו בה שומר מצוה לא ידע דבר רע שו"ר בח"ס א"ע סימן כ"ד שכתב כן בטעמא דתה"ד רק לא הביא מהרא"ש לומר מה נשתנת עכשיו מדין הש"ס ונראה דהכל לפי המקום והזמן לפי ראות עיני הב"ד ובזה מיושב מה שתמה הברכ"י דבפאר הדור כתב דב"ד של ר"י מיגאש העלימו עין ובשו"ת ר"י מיגא"ש כתב דהוא איסור וסכנה ומי שרוצה לעבור מונעים אותו ואין מניחין אותו לאבד עצמו עיי"ש סימן ק"ג ולפימ"ש א"ש דזה השיב לשואל ממקום אחר ודינא משתעי דכך הדין ובליכא חששא דתצא לתרבות רעה וב"ד שלא היו מעכבין לפי מקומו ושעתו דיש בזה הצלה מעברה דשומר מצוה לא ידע ד"ר ועדיף מיבום דאפשר בחליצה ועוד לפימ"ש הרא"ש בשו"ת כלל ל"ב סימן י"ג דסתם פנויות בזה"ז אין טובלות דבושה לטבול א"כ יש עכשיו חשש שלא יכשלו רבים באיסור כרת משא"כ בזמן הש"ס לכן מעלימין הב"ד עיניהם מלמחות בזה"ז.

עו"כ בתה"ד שם דבספר חסידים משמע דס"ל מעיין גורם אמנם משמע נמי דקי"ל כרשב"ג דלרביעי ל"ת וכתב עוד דבר תמוה דלחמישי אינו מזיק ולכך נראה דליכא למסמך עליה עכ"ל ונ"ל דכל דבריו אחד ויסודתו בהררי קדש דבסבא דמשפטים דף ק"א ע"ב וק"ב ע"א וע"ב מבואר דבעל ראשון בביאתו שביק בה רוחא ובביאת בעל שני ג"כ נותן בה רוחא ותרוייהו לא יכלו לאתקיימא בגוף האשה כחדא ולכן רוחא דראשון מכשכשא כחויא במעהא ומקטרג על השני שבא בגבולו ולכן כשמת השני חזינן דראשון נצחן ולא תנשא לשלישי ואזדא הא כרבי אך לרשב"ג ס"ל ע"כ דמת שמת השני לא אתחזיק ראשון בנצחן דאין חזקה בפ"א לכן דוקא לרביעי ל"ת דכבר הוחזק בב"פ וגם רשב"ג מידה בסכנה סגי בב"פ להתחזיק ומבואר שם עוד דאחר יב"ח למיתת הבעל יוצא הרוח מאשתו עיי"ש וא"כ לפ"ז למה סתמו דלעולם לא תנשא וצ"ל כדאיתא בשילהי ע"ז גזרה שאב"י אטו ב"י ואם גזרו שם איסור לעולם משום חד יומא כ"ש בסכנה דיגזרו לעולם משום שנה ראשונה אך כ"ז לרביעי דמשכחת שתנשא לו אחר תשעה חדשים למיתת ראשון אבל בחמישי דא"א כיון דצריכה להמתין ג"ח ימי הבחנה לכל בעל כבר עבר יותר משנה תו ליכא למגזר ול"ל דמשכחת בנשאת באיסור דהא כתב הרא"ש בע"ז שם דלא אסרו התבשיל שנתבשל בכלי שאב"י כיון דאסור לכתחלה לבשל אפילו באב"י לא שכיח שיבשל בה וס"ל לס"ח דמעיין גורם היינו רוח בעלה הראשון שבמעהא ולכן אין לאסור עד רביעי דעכ"פ הראשון אתחזק בנצחן בב"פ ומאי דאמרינן בש"ס ותל גורם ס"ל כרמב"ם בפאר הדור דזה רק ניחוש בעלמא ואין לאסור משום זה למי שאינו מפחד ועיי"ש בסבא ק"ד ע"ב דכשמייבמה אחיו אין המת מקטרג בו כיון שהוא אחיו ועושה לו טובה בייבום ולכן שפיר יש סעד לפוסקים דאין חשש קטלנית ביבום ומותר לדור עמה גם אחר, ביאה ראשונה דמחמת דמזל גורם אינו רק ניחוש ול"ש היזקא ואינו סכנה ודאי י"ל שומר מצוה ל"י ד"ר ובזה אזדא מ"ש בה"ק שתי נשים צרות נשאו לב' אנשים ונתאלמנו כל אחת תולה בחברתה וינשאו לשני אנשים דלפימ"ש מעיין גורם אין האשה גורמת אלא דרוחא שבמעתא גורם והרי הראשון נצחן.

גם מ"ש הברכ"י בשתי אחיות מתו בעליהן דלמ"ד מעיין גורם כל חדא מנייהו לא תנשא לשני והאחות השלישית לא תנשא גם לראשון דאחיות מחזיקות לפימ"ש אין חשש דאין הריעותא מצד האשה ולפיכך לא אמרו א"ב בין מ"ד מעיין גורם ובין מ"ד מזל גורם לענין זה דגם למ"ד מעיין גורם אין חשש.

אך קשה לפימ"ש דלמ"ד מעיין גורם דהריעותא מצד הבעל אין הצרות תולות זב"ז הל"ל אותו נ"מ ונ"ל די"ל דח"ו לא נעלם מהאמוראים טעם הסבא אלא דמ"ד מזל גורם הוסיף עוד טעם דנ"מ לענין ארוסה אבל מודה לטעם דמעיין גורם וא"כ ל"ל תו הך נ"מ וכה"ג אמר בפ"ק דגיטין דף ד' ע"ב רבה אית ליה דרבא ולכך לא אמר א"ב דלמ"ד וחל גורם אינו רק ניחוש למי שמפחד כמ"ש בפאר הדור ואין כופין להוציא דלפימ"ש לכ"ע גם מעיין גורם וכן מצאתי בריב"ש סימן רל"ג.

ולכאורה ע"כ ש"ס דילן לא ס"ל כסבא מדאמר א"ב דנפל מדיקלא ומית דלמ"ד מעיין גורם ליכא ולסבא כיון דמקטרג עליו אפשר גרם ליה דנפל מדיקלא אך שם דף ק"ב אמר רוחא דיליה מכשכש במעהא כחויא ומקטרגא בהדי רוח אחרא דעמל בה מבעלה תניינא עכ"ל נראה דמטיל בו ארס כחויא ומת בחולי כיון דאיהו מקטרג הוא השליח וכדכתיב בנבות צא ועשה כן במלכים א' כ"ב ועדיין קשה נהי דבחמישי אין חשש מחמת הראשון עדיין יש חשש מחמת השני וצ"ל דס"ל לספר חסידים דאין חשש רק מחמת הראשון דאין האשה כורתת ברית רק למי שעשאה כלי וכן מגרש אשתו הראשונה מזבח מוריד עליו דמעות ואיתא בפר"ח לקמן סימן קי"ט דזה דוקא כשנשאה בתולה דעשאה כלי וכיון שעשאה כלי וכרתה לו ברית מקטרג באחר הבא בגבולו ועוד דמבואר בסבא שם דף ק"ב ע"ב דארמלתא דלא נסיבת כד אסתלקת מעלמא זכאת לגבי בעלה ונהרין תרוייהו כדקא יאות בחבורא חדא עיי"ש ולכן הראשון מקטרג באינך שבאו בגבולו משא"כ השני אף דאפשר כיון דנשאת לשני תו לא תהדר לראשון גם אחר מותה ותחזור לשני מ"מ אין לו טענה על השלישי שבא בגבולו דכאשר עשה לראשון כן יעשה לו ומה דמקטרג ראשון לשלישי אף דכבר אפסקיה שני י"ל דאם נצח ראשון לשני ודחה אותו ממנה עדיין עתידה לחזור לו אחר מותה ובזהר"ק שם כתב שהעושה אותה כלי משאיר בה רוח ולפ"ז אין חשש רק מחמת הראשון שעשאה כלי אך דזה צע"ג דא"כ למה מצות יבום גם כשמת השני בלא בנים וגם צ"ע למה מצות יבום שייך גם אחר שנה למיתת הבעל וי"ל דמ"מ פועל ביבום להמשיך כר"נ של הראשון בולד הנולד דהא גם ארוסה מתייבמת כדלקמן ריש סימן קנ"ו אלא דגם בארוסה ע"י קידושין נותן לה רוח המקיף וגם בביאה לבעולה נותן בה רוח אבל בביאה ראשונה שעושה אותה כלי מתקשר עמה ביותר ולכן אין כורתת ברית רק למי שעושה אותה כלי ע"י רוחא דשדי בגוה אז וכן משמע בלק"ת להאריז"ל פ' וישב ובזוהר"ק על הסבא שם בלק"ה פ' וירא כתב דההוא רוחא דשדי בגוה כשעשאה כלי גדול מהרוחא שניתן בה אח"כ בביאה עיי"ש וא"כ סברא יותר שידחה הראשון את השני או השלישי והרביעי וגם דההוא רוחא דשדי בגוה כשעשאה כלי היא נפשה וחיותה כמ"ש בלק"ת בפ' וירא ובפ' וישלח ע"פ ויהי בצאת נפשה לכן היא של בעל ראשון ואינך באו בגבולו וצ"ל בהיותה בתולה יש לה חיות ונפש שנולדה בה רק בביאה ראשונה ניתן בה נפש וחיות חדש מבעלה וזה נכנס וזה יוצא.

כתב בספר חסידים סימן תע"ח אשה לשלישי או לרביעי לא תנשא אם מתו בעליה זה אחר זה לאחר שבאו עליה ומתו בלא בנים או מיד אחר בעילה כמו ער ואונן שלא עכבו אצל תמר עכ"ל מ"ש זא"ז ס"ל דבסירוגין אין חשש והבה"ט נסתפק בזה ומ"ש לשלישי או לרביעי היינו לכל מר כדאית ליה לרבי לשלישי ולרשב"ג לרביעי וכ"כ שם בסימן תע"ז ומ"ש בתה"ד דפסק כרשב"ג עדותו נאמנה דהיה לו ספר חסידים כת"י והיה כתוב בו כך וכן מ"ש תה"ד דלחמישי תנשא אינו מפורש בספר חסידים הנדפס ומ"ש בספר חסידים ומתו בלא בנים נ"ל דס"ל כיון דמעיין גורם מדכתב לאחר שבאו עליה היינו דוקא אם מיד מעיין גורם דאם באיזה בעילות לא גרם הוי כסירוגין דאם מעיין גורם ה"ל לגרום איד וכיון שילדו ע"כ דלא גרם המעיין שימותו דטרפה אינו מוליד כמ"ש הפר"ח הובא בשעה"מ פי"א מהלכות שחיטה ואף אם חיו יותר מיב"ח מ"מ כיון דכתב היש"ש בפא"ט דמיעוט טריפות חיין יב"ח חיישינן בסכנה למיעוט או דבסכנה חיישינן למ"ד טרפה חיה משא"כ להוליד גרע כמ"ש תוספת בחולין דף ק"מ דאפילו למ"ד דחיה מצי סבר דאינה יולדת וכ"כ תוס' בפ"ק דע"ז דף וא"ו ובפא"ט דף נ"ז ע"ב סימן לטרפה כל שאינה יולדת שו"ר בשו"ת שו"מ מהדורא תנינא תשובה פ"ז הביא מספר נוצר חסד על אבות שאם היו לה בנים מבעלים ראשונים אינה קטלנית

ומ"ש או מיד אחר בעילה משמע דר"ל דבכה"ג אפילו ילדה מהם ומשום דרגלים לדבר טובא חיישינן יותר דאתרמי דילדו או אז חיישינן דמזל גורם או אפשר דמיירי נמי דלא ילדו כער ואונן אלא דה"א כיון דאין אשה מתעברת בביאה ראשונה אין ריעותא ממה דלא ילדה מראשון מ"מ כיון דרגל"ד חיישינן יותר וגם לפימ"ש לעיל דס"ח ס"ל דמעיין גורם היינו רוחא דשדי בגוה בעל ראשון ממית לאינך אם כן אין מעלה אם ראשון הוליד בנים ממנה מ"מ י"ל דקאי על שני ושלישי ועוד לפי הנוסחא בנדפס לא הוזכר דלחמישי תנשא וי"ל דאזיל בשיטת רש"י ופוסקים דמעיינה גורם גם בראשון והגם דבכל הפוסקים לא הוזכר קילות הללו וגם מסתימת הש"ס לא משמע הכי וי"ל דלא פלוג וס"ח מיירי התם רק לענין דלא יתחייב בנפשו מ"מ כיון דבלא"ה רבים מקילין ורמב"ם ס"ל דליכא איסור בזה רק ניחוש למי שמפחד יש סעד מהס"ח במה דמקיל ולעומתו במה דמחמיר כשמתו בלא בנים או תכף אחר הבעילה אין להקל כלל דכשמתו מיד אחר הבעילה חזינן דהאשה גרמה וכשמתו בלא בנים כיון דרוב נשים מתעברות ויולדות כדאיתא בריש פרק בתרא דיבמות וזו לא ילדה חזינן דמעיינה גרם להם להמיתם ולכן לא ילדו ואף דחיו יותר מיב"ח מ"מ כיון דיש מעוט דטרפה חיה חיישינן משום דנגד רוב דטרפה אינו חי יש רוב דמתעברות ויולדות וגם בסכנה לא סמכינן ארוב וכמ"ש.

הג"ה וי"א הנה בזהר משפטים דף ק"ב ז"ל לזימנין דחי קדמאה לההוא תניינא ואיתעביד ליה מקטרגא עד דאפיק ליה מעלמא וע"ד תנינן דמתרין והלאה לא יסב ב"נ לההיא אתתא דהא רוחא כיון דאתקף וקא נצח לההוא רוחא אחרא תניינא מכאן ולהלאה לא יתערב ב"נ אחרא בהדה עכ"ל לפ"ז יש חילוק בין בעל ראשון מת בדבר או זקן ושני מת בלא זקנה ודבר רגל"ד דראשון נצחן הוא אבל אם השני מת זקן או בדבר ליכא רגל"ד ולה"ט נמי אין חילוק בין מת לנהרג בין בראשון בין בשני די"ל ע"י קטרוגו של ראשון נהרג שני הגם דכתבתי לעיל להשוות דעת הזהר עם הש"ס דמעיין גורם דמטיל בו ארס מ"מ פרוקא לסכנתא.

הג"ה בדבר או מכת מדינה ריב"ש וח"ס א"ע סימן כ"ג הקשה הא אביי מבית עלי קאתי ואפ"ה אמרה לה דביתהו דרבא קטלת תלת כדאיתא בפרק אעפ"י משמע שתלתה מיתת אביי בה והרי בית עלי הוי כמו מכת מדינה עיי"ש שהוכיח מזה דלא כריב"ש והרמ"א כאן ואישתמיטתיה מ"ש תוספת פ"ק דר"ה דח"י בד"ה רבה דאי לאו מזלא הוי מגין עליו זכות תורה עיי"ש וכ"ש אביי דעסיק בתורה וגמ"ח כדאי' התם.

עו"כ שם בח"ס דמ"ש הב"ש דאם מת זקן לאו קטלנית היא היינו בן שבעים דהא אביי דנסב חומה ומת בר שתין וא"ל דביתהו דרבא קטלת תלת ובשו"ת פרשת מרדכי סט"ז כתב דבר שתין חשוב זקן וכתב המסדר שם לתרץ ראיות הח"ס וגם קושיותו אהא דמכת מדינה הנ"ל דשאני חומה דכבר מתו שנים ואתחזקית לקטלנית לא תלינן מיתת אביי במכת מדינה או בזקנה כיון דקי"ל בתרי זימני הוי חזקה כרבי ואביי היה שלישי עיי"ש ויש ראיה לדבריו מפ"ט דב"מ דף ק"ו ע"ב דאמר התם אם נשתדפו כל שדותיו של שוכר ואישתדיף רובא דבאגא ואישתדיף גם שדה שחכר אמר ליה מחכיר משום לתאך הוא עיי"ש הרי מוציאין ממון בסברא זאת מחוכר ולא תלינן במכת מדינה ה"נ כיון דכבר מתו כל בעליה של חימה תלינן גם מיתת אביי במזלה ולפ"ז בן ששים חשוב זקן ואינו מצטרף להחזיקה בקטלנית ע"י שמת לה עוד בעל אחד מיהו אם השני מת זקן או במכת מדינה ונשאת לשלישי ומת היא קטלנית אף דאפסקה הזקן ובה"ט מסתפק בסירוגין ובס"ח סימן תע"ח כתב דוקא במתו זה אחר זה מ"מ כיון דמתו שני בעליה ראשון ושלישי בלא זקנה או מכת מדינה תלינן גם האמצעי שמת במזלה כיון דאינו ודאי שמת מחמת זקנה או מכ"מ רק דאינה מתחזקת בצירופו אהני מה שמת שלישי להחזיקה ותלינן גם אמצעי מחמת מזלה מת וכה"ג כתב בחו"ד יו"ד סימן קפ"ז סק"ב לענין רואה מח"ת.

רבים מקילים אפשר משום דאיתא בסבא ק"ב ע"ב דכל החשש אם ראשון בן זוגה דוחה האחרים ולמצוא בת זוגו צריך זכות רב כדאיתא במ"ח מסכת זיוג הנשמות פ"א וריש פ"ב ובת"ז סוף תיקון י"ד דא"ל שמר טפה ראשונה וכו' ובעוה"ר מיעוטא דמיעוטא הן בזה"ז ובזהר תזריע מ"ג ב' כל רוחין דעלמא כלולין דכר ונוקבא וכד נפקין דו"כ נפקין ולבתר מתפרשין בארחייהו אי זכי ב"נ לבתר מזדווגין כחדא והיינו בת זוגו ומתחבראן כגונא חד בכלא רוחא וגופא עכ"ל וגם אי מז"ג סברא דיותר יגרשה כיון דאינה ב"ז אבל ב"ז אהבה ואחדות ביניהם.

אשה שנתגרשה ב"פ כ"ד רש"י בספ"ב דיבמות והקשו א"ב בדף ס"ד דקאמר א"ב בין מ"ד מז"ג למ"ד מע"ג לימא דא"ב בנתגרשה ונראה דרש"י קאמר רק בנתגרשה ב"פ דבזה מיירי בספ"ב גירושין מגירושין דאמר דלא כרבי דב"פ הוי חזקה וה"ט דלכאורה מאי סכנתא בנתגרשה ב"פ דנימא מזלה גרם שתתגרש וגם שלישי לא ימות רק יגרשה ולישתמיש אינש בכסא דמיקרא חד יומא והדר ליתבר כדאיתא בברכות דף כ"ח ה"נ מה אכפת שיגרשה אח"כ וצ"ל דחיישינן דמזלה גרם רק שתשב גלמודה אבל לא דוקא ע"י גירושין דהא גם רבי מודה לענין ממין ל"ה חזקה רק בג"פ רק לענין סכנתא ואיסורא לחומרא הוי חזקה בפ"ב ואפילו בענין אחד הוי חזקה לאיסור ולא לממון כמ"ש בטו"ז כאן ה"נ לקולא לא אמרינן דהוחזקה רק לגירושין אבל בנתגרשה ג"פ חזינן מדלא מת לה שום בעל בכל הג"פ דהוחזקה מזלה רק לגירושין וכה"ג איתא ביו"ד סימן קפ"ט סי"ט בטו"ז ס"ק ל"ו ולכן בדף ס"ד לא אמר א"ב דנתגרשה דס"ל א"ב בהוחזקה ג"פ ובזה א"ש דפרש"י שם אירסה ומית אירסה לשלישי דמנ"ל לרש"י דקאי לרשב"ג דאין חזקה רק בג"פ ולפימ"ש א"ש ואין להקשות דאם כן בנתגרשה פ"א ומת בעלה פ"א יהא נמי לרבי חזקה דנתחזקה רוע מזלה לישב גלמודה והרי בספ"ב דיבמות דבזה גם לרבי אין חשש די"ל כיון דשני עניינים הם תולין כל ענין בפ"ע במקרה ולא בחזקה ואמרינן דמת מחמת מקרה שבגופו או דבא עתו ונתגרשה במקרה דקטטה וכדומה ועוי"ל מה שפרש"י אירסה שלישי ומית לפימ"ש הרשב"א שם דרבא ס"ל התם בב"פ הוי חזקה ובאחיות דוקא בג"פ משום דהחזקה אינה בנפשה חידוש הוא לכן דוקא בג' זימני הוי חזקה וא"כ ה"נ למ"ד מזל גורם דכתב הרא"ש בכלל ב"ג דלא מצינו דיהא תלוי במזל להמית אחרים ועוד הא כתבו תוספת בריש כתובות דף ב' ע"ב וריש דף ע"ז דהא דאמרינן באשה נסתפחה שדהו ומזל הבעל גרם לה דוקא באירע להאשה דהאשה שדהו דבעל משא"כ אם אירע באיש לא אמרינן נסתפחה שדה שלה דהאיש אינה שדה של האשה ואם כן איך נאמר דמזלה גרים מיתת בעלה וכיון דחידוש הוא צריך ג"פ והא דס"ל לרש"י בגירושין נמי בב"פ הוי חזקה לרבי דהתם מזלה גרם לדידה לבד שתתגרש והא דאמר בכתובות מ"ג ב' דסתם תנא כרבי דהשיאה ונתארמלה ב"פ תו לא חזיא לאנסובי לא קשיא למ"ד מזל גורם דדוקא בג"פ דהא כתבתי לעיל דמ"ד מז"ג מודה נמי דמעיין גורם ובזה מיושב. דעת המתיר בנפל ומת דל"ה קטלנית בב"פ והשיגו רמב"ן בשו"ת מיוחסות שאלה קכ"א דהא נפסקה הלכתא בנשואין כרבי והלכה כרב אשי דמזל גרם ולפ"ז אין לסמוך איש מקילין בנהרג אחד רק באלמנת שנים ולא שלשה ועוד נראה דס"ל לרש"י כיון דבפג"ה אהא דבית תינוק ואשה יש סימן אמר והוא דאתחזיק תלתא זימני והתם במזל האשה או התינוק או מקום הבית גורם הרי פוסק הש"ס לענין מזל כרשב"ג ה"נ אין מזל גורם סימן רק בג"פ וצ"ע לרבי דבב"פ הוי חזקה הא בפג"ה דף צ"ה ע"ב מייתי ראיה מקרא וצ"ל דאסמכתא בעלמא הוא ורבי לא ס"ל או כיון דמזל זה יגרם רעה לאחר צריך ג"פ גם לרבי וכמו שכתבתי.

ובריטב"א ספ"ב דיבמות כתב כיון דאיהו הוא דמגרש לה בע"כ א"כ אפילו מזל גורם ל"ש בגירושין ולכאורה לפ"ז השתא דיש חדרגמ"ה דלא יגרש בע"כ שייך גם בגירושין אבל אינו מובן הטעם ונראה כונתו בשלמא אם היא יכולה לכופו תלוי רק בדידה י"ל מזלה גרם דנולדה במזל להיות טבעה קפדנית ולא לדור עם בעליה אבל כיון דרק בדידיה תליא ל"ל. מזלה גרם שיהיו בעליה באותו טבע ורצון מילי דבחירה ואין מזלה משנה בחירת הבעל אבל טבעה עצמה תלוי במזלה כמ"ש בהשגות הראב"ד פ"ה מהלכות תשובה ובלח"ם שם ואח"כ מצאתי בריב"ש סימן רל"ג שכתב דדוקא במיתה איכא למימר מזל גורם משום דמן שמים מפקי לה אבל בגירושין שהוא דבר הבא בבחירת הבעל ואין האיש מוציא אלא לרצונו לא שייך ביה מזל גורם עכ"ל ובזה ניחא מה דמזל רע שלה יגרם מיתה לבעלה יותר יגרם שיגרשה ויעמוד חי אע"כ משום דאין מזלה מהפך רצון ובחירה של אחר ואם האשה בת זוגו אהבה ואחדות ביניהם כמ"ש במ"ח בסדר נשים מסכת זיווג הנשמות פ"א ובפ"ב ע"כ אין רוצה לגרשה.

ונראה עוד דהיה קשה לרש"י למ"ד אירסה ומת דא"כ למה תניא נשאת לראשון ומת נשאת לשני ומת ל"ת לשלישי דיותר הל"ל אירסה דנדע ממילא גם כשנשאת משא"כ השתא י"ל דוקא נשאת דמעיין גורם ולא מזל לכן ס"ל לרש"י דלכ"ע באירסה אין חזקה פחות מג"פ.

סימן י

ס"ב חרש שגירש וכו' כן לשון הרמב"ם ובירושלמי פרק חרש ה"א אשתו של חרש שגרשה חרש והלכה ונשאת לחרש או לפקח קורא אני עליה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אשתו של פיקח שגרשה והלכה ונשאת לחרש או לפקח קורא אני עליה לא יוכל בעלה וכו' ומזה השיגו ראב"ד לרמב"ם בפי"א מה"ג והה"מ ושאר מפרשים שיבשו הירושלמי וגם לראב"ד קשה בסיפא מצ"ל או לפקח דהא זה מבואר בקרא כיון דראשון ושני פיקח ועוד קשה אם אצ"ל למה נקטוהו הירושלמי ורמב"ם כלל ומבואר בהליכות עולם שער ג' דאינו מתרץ זו ואצ"ל זו אלא מדוחק גדול דלא אפשר ליה בלא"ה ומפרט בשתי תיבות בחד בבא ובגזרה אחת אין מתרצין אפילו לא זו אף זו וכ"ש אצ"ל וכמ"ש ביבין שמועה כלל נ"ט.

ונראה כונת הירושלמי לחרש או לפיקח בחד גברא עתים חלים עתים חרש ולא בדקוהו העדים אז לכן' באשתו של פיקח שגירשה ונשאת לספק חרש או פיקח דהוי ספיקא דאורייתא אסורה לחזור לראשון ואין לדקדק דא"כ הל"ל לחרש או פיקח דגם בקרא מצינו בחד גברא בשני למדין כמו לעבדך ליעקב לאדוני לעשו ובאשת חרש דרישא עכצ"ל דל"ד בנשאת לספק חרש או פיקח דאם נשאת לחרש לבד או לפיקח לבד מותרת לראשון א"כ הוי ספיקא דרבנן כיון דקידושי חרש הראשון רק מדרבנן והא דנקיט ברישא לחרש או לפיקח אגב סיפא וכדאיתא בפרק כל התדיר דף צ"א ע"ב במערבא תנא רישא משום סיפא וההכרח לזה משום דאצ"ל או לפיקח עכצ"ל משום דסיפא דוקא תנא כן נמי ברישא וזה רמזו הרמב"ם ואצ"ל לפיקח והא דלא מייתי הרמב"ם דין הירושלמי כצורתו דהלכה ונשאת לספק חרש או פיקח ה"ט דלפימ"ש הר"ם ביש ספק לעדים הוי כמקדש השיגו דסוטה הוי דבשב"ע. ולפימ"ש נה"מ בחו"מ בלא עדים עיין חמ"ח סימן למ"ד ועיין נתיבות בדיני תפיסה אות זיי"ן דדוקא דהעדים מסופקין מחמת שלא ראו כל הדבר שהיו יכולין לראות הוי חצי דבר עיי"ש וה"נ היו יכולין לבדקו אם אותו שעה היה חרש או פיקח אך הירושלמי לשיטתו דבקידושין פרק האומר ה"ח ס"ל מקדש בע"א הוי קידושין ואייהי ראיה ממתניתא ואלו בבבלי דף ס"ה מסיק דל"ה קידושין ודחה אותו ראיה ופרש"י שם משום דילפינן דבר דבר מממון דצריך שני עדים א"כ הא דדבר ולא חצי דבר תליא נמי בזה אי ילפינן קידושין מממון ולכן לא פסק הרמב"ם בירושלמי בזה נמצא דברי רמב"ם מוכרחין בלא שום הגהה בירושלמי ובזה מיושב קושיות יש"ש בפרק חרש דין ב' אהא דקאמר בירושלמי שם אשתו של חרש אפילו אש"ת אין בה ואם בא אחר וקידשה נתפסו בה קידושין גירש מותרת להנשא לראשון הדא היא דתנא ר"ח אשתו של חרש שגירשה חרש והלכה ונשאת לחרש או לפיקח וכו' דמה ראיה מדתני ר"ח עיי"ש וגם פני משה נדחק בזה ולפימ"ש א"ש דראייתו כלפי מ"ד בבבלי ר"פ חרש דחרש הוי ספק פיקח לעולם והבא על אשתו חייב אשם תלוי לזה מכריח כאן דאינו ספק דאל"כ למה תני ר"ח לחרש או לפיקח דע"כ לחד גברא וספק אם חרש או פיקח וכמ"ש והא כל חרש הוי ספק אע"כ דכל חרש אינו ספק והדא דתני ר"ח לחרש או לפיקח משום דחרש סתם אינו ספק ועיין בשו"ת מיימוני בסוף תשובה ראשונה מהלכות אישות דמהר"ם הביא ראיה לסברתו הנ"ל מהרמב"ם דדוקא בעדי יחוד הוי ספק קידושין משא"כ בשאר קידושין כל שיש ספק לעדים אינה מקודשת כלל והטעם משום דביאה א"א לעדים לראות דגנאי הוא עיי"ש ושלא יהא זר הפירש בירושלמי אביא כיוצא מהכלבו סימן ל"ח אברייתא דבק"פ אחת לששים או לשבעים שנה היתה באה של שיריים לחצאין וז"ל דבר מסופק לששים או לע' כלומר פעמים לזה או פעמים לזה עכ"ל הרי דעל פעמים לזה עשה כלומר דפשוטו יותר לפרש שהדבר מסופק אי לששים אי לשבעים רק כיון דודאי לאו תמיד נזדמן בחד זמן צ"ל דהספק היינו פעמים כך ופעמים כך וכן לשון תורה בפרשת נשא וקנא את אשתי והיא נטמאה או עבר וכו' והיא לא נטמאה ופרש"י וכן הוא בסוטה דף כ"ח דספק אם נטמאה אם לאו.

ס"ג משום ש"ר בנו"ב חא"ע סימן י"א כתב דאם הודית שזינתה וגירשה ואח"כ העידה אשה אחרת שאמרה לה שתודה משום קטטה שהיה לה עם בעל והכה אותה מכת מות דנאמנת דהוי כע"א מעיד בשאר איסורין ולא איתחזיק איסורא ובאב"מ סימן כ"ח סק"ז דדבר שבערוה או ממון ה"ד במעידין על גמר הדבר שנתגרשה או זה לוה מזה אבל כשאין מעידין על גמ"ד הוי רק כשאר איסור ואם ליכא חזקת איסור ע"א נאמן עיי"ש י"ל ה"נ האשה אינה מעידה שלא זינתה רק מעידה על המודעא.

אך לפימ"ש תב"ש בסימן ח"י ס"ק כ"ט עמ"ש טו"ז וש"ך שם בנאבד הסכין ואח"כ נמצא פגום הואיל ויצא הדבר בהיתר חשוב חז"ה אף דעכשיו הספק שמא בטעות איתחזיק היתרא מ"מ חשוב חזקה ואין מוציאין מחזקתו כ"א בראיה ברורה עי"ש ה"נ כיון דאיתחזיק איסורא אף דלפי עדות האשה על המודעא הוי החזקה בטעות מ"מ כיון דאנן החזקינה עד עכשיו באיסור חשוב חזקת איסור אך י"ל לפימ"ש בחו"ד בסימן קפ"ה דאיסור שנתחזיק רק מחמת דשאח"ד ל"ח איתחזיק כיון דבאמת לא מהימנה רק על עצמה ולא נגד אחריני עיי"ש ובזה ליכא ראיה מזה שהביא התב"ש דהתם לכ"ע איתחזיק למה דאיתחזיק עיי"ש ואף דהכא נאסרה ע"י הודאתה שזינתה לכהנים אף אם היה מת בעלה מ"מ לא נתחזקה לזונה לגבי אחריני רק איסור רביעה עלה מכח דשאנח"ד וכמ"ש החו"ד שם באמרה נתקדשתי בפני רבים דאף דנאסרה אכ"ע לא נתחזקה באיסור א"א דלא הימנוה הרבים ולא נאסרה על אחרים משום א"א רק אנפשה איסורא הוא דרביעה ולא נעשית בחזקת א"א ואף דכאן בעלה הימנה מ"מ לא משום זה הוי כודאי זונה רק ספק וכמ"ש לעיל סי' וא"ו מהרמב"ם פח"י מהא"ב דל"ל דהחו"ד לא כתב שם רק בנ"ד דצריך שתחזיק עצמה בפני רבים דזה לא הוי חזקה בפני רבים משא"כ הכא לענין העדאת ע"א מה לנו ברבים דמ"מ כיון דנאמנת על עצמה איתחזקית היא עצמה באיסור ותו לא מהימן ע"א להתירה דהמעיין בחו"ד שם יראה דזה לא חשוב חזקה כלל דלא החזיקוה רבים בא"א כלל אח"כ ראיתי בפ"ת לקמן סימן קט"ו סקל"ו בשם חמדת שלמה שהשיג על הנו"ב שכתב הואיל והאשה מעידה על תחלת הענין ל"ה במקום חזקת איסור דתמוה כיון דכבר נתחזקה ע"י שהפסידה כתובתה שוב אין ע"א נאמן להוציאה ואי נימא דע"א נאמן לא ידעתי מה אולמא דאשה אחרת מהיא גופה עכ"ל ולפימ"ש אין תימה דמה דמפסדת כתובתה לא עדיף הודאתה משאנח"ד דלא מהימנה רק לגבי דידה ולא נגד אחריני ולא חשוב חזקה גם מ"ש דמה אולמא דאשה אחרת מהיא גופה ודאי אולמא דהיא גופה י"ל דענ"ב שיחזירנה וכדלעיל סימן זיי"ן ס"ב וס"ג בשבויה דאפילו שפחה ועבד ואשה נאמנים שלא נתייחד עכו"ם עמה והיא גופה או בעלה או אפילו כהן אחר שהעיד לא ישאנה ואף דשבויה רגל"ד שנאנסה ה"נ לולא עדותה רגל"ד דלא היתה אומרת על עצמה שזינתה א"ל זינתה וכמ"ש הר"ן בסוף נדרים דלמשנה ראשונה אומרת טא"ל נאמנת ומפקעת עצמה מבעלה ואף די"ל משום קטטה ומשום דענ"ב אומרת כן מ"מ הימנוה רבנן דא"ל דקושטא קאמרה לא הות מזלזלה נפשה למימר הכי ועוד לולא העדות על המודעא היא חשודה על הזנות לפי דבריה שהודית שזינתה ונהי דאאמע"ר מ"מ לגבי נפשה חשודה וכמ"ש בחו"מ סימן צ"ב ס"ה ובקידושין דף ע"ג ע"ב כ"ז שלא נאסף מן השוק אביו ואמו נאמנין עליו ואח"כ א"נ עליו כיון שיצא עליו שם אסופי ובירושלמי שם דאזי צריך שני עדים נראה הטעם משום דהוחזק לאסופי ברבים א"נ אביו או אמו נגד חזקה ועיין תב"ש סי' א' סוף מ"ם דדוקא כשלא נשאר ספק בלב השומעים הוי חזקה וא"א להוציאה מחזקה אלא בראיה ברורה.

כפל דבריו עמ"ש בערך ש"י על חו"מ סי' רמ"א ובחידושי לגיטין דף מ"ו.

ס"ז יכול להחזירה עב"ש שהוציא דין מחודש מחמת הקושיא דלמה גם בנדר הוא ל"ח לקלקולא ולע"ד דבנדר הוא הרי משנאתו אותה נדר ל"ל אלו הייתי יודע וכן מצאתי בפנ"י ויש להוסיף דל"ח דאמר שנתחרט אח"כ ואלמלי ידע שיש היתר לנדרו היה מתיר ולא היה מגרש דמוקמינן אחזקתו וכמ"ש תוס' בפרק השולח דף ל"ג בד"ה ואפקעינהו אהא דנזיר ששתה יין לוקה ול"ה התראת ספק ובזה י"ל מה דקאמר הש"ס בדף מ"ו ע"ב מ"ד לגזור משום דר"נ דאמר כל הנודר וכו' דפרש"י דה"א דנקנסיה דקשה בשלמא אם האשה פרוצה בנדר ובעריות י"ל קנסוה אף דנוגע הקנס גם לבעל והוא לא פשע משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ויותר הבעל מוצא לישא אשה ממה שהאשה תמצא בעל כדאיתא בר"פ חרם ובגיטין דף מ"ט ע"ב ובתוס' שם בד"ה משום אבל לקנוס הבעל מה חזית כיון דהקנס נוגע להאשה יותר והיא לא פשעה ומה"ט נראה דפירש הרמב"ם במשנה שם שנדר שלא תהא בינו ובינה נשואין לעולם וגירשה ורוצה להתיר הנדר דזה לא נזכר כלל בגמרא רק קונם א"ל יגרשה אלא דס"ל דה"א שלא נזדקק לו להתיר נדרו דמשום מאי חזית נהא עכ"פ בשוא"ת אבל אין סברא כלל לקנסו ולאסור איסר על נפשו ולהפסידה אך לפימ"ש י"ל כונת הגמרא משום דר"נ דמצוה שיתשל על נדרו הוי חזקה דעשויה להשתנות בודאי דמה"ט איתא בנדרים דף נ"ב דחשוב דשיל"מ וודאי אלמלי ידע שיש היתר לנדרו היה מתיר נדרו ויש לגזור משום קלקולא כמו בנדרה היא קמ"ל ולרש"י צ"ל דקמ"ל דאין בזו משום תקון העולם עד שמחמת תקון הרבים לא נחוש להפסדה.

ורמב"ם השמיט האי דינא כלל ונראה משום דמהיכי תיתי לחדש גזרה שלא הוזכר אלא משום דהתנאים קבלו בלשון המשנה המוציא אשתו משום נדר ה"א דבכלל זה גם כשנדר הוא אבל הרמב"ם דביאר כשנדרה היא תו אין חשש.

סימן יא

ס"א עדים שנסתרה דעת ה"ג דאין מוציאין מהבעל עד שיראו העדים כמכחול בשפוררת והרא"ש בפרק שני דיבמות ס"ח הקשה דהא אפילו חיוב מיתה ע"י שראוהו עדים כדרך המנאפים כדאיתא בב"מ דף צ"א ובמכות דף זיי"ן וכיון דבד"נ דכתיב והצילו העדה סגי בהכי כ"ש לאוסרה על בעלה וכ"פ ר"ח ז"ל מראיה זו עיי"ש ולכאורה תמוה רבתי על ה"ג ונראה דחיוב מיתה שאני דצריך התראה ושיתיר עצמו למיתה ויאמר ע"מ כן אני עושה ותכ"ד להתראה יעבור כמבואר ברמב"ם פי"ב מהל' סנהדרין ה"ב ובפרק היו בודקין מ"ם ע"ב והרי הודה בעצמו שעושה העברה ול"ל שמא חזר בו דמוקמינן על חזקתו שלח נתחרט כמ"ש תוס' בגיטין דף ל"ג בהא דהתרו בו בנזיר אל תשתה דלוקה ול"ה התראת ספק דשמא יתיר נדרו משום דמוקמינן על חזקתו ואף דסברא הוא שכדי לפטור ממלקות ישראל על הנדר מ"מ כיון דהתיר עצמו ואמר ע"מ כן ולא אמר שבדעתו לשאול על הנדר מוקמינן על חזקתו ה"נ ועש"ך חו"מ סימן ל"ד סק"ח דאחר התראה שלא יעבור על השבועה א"נ לומר אונס הייתי כיון שלא אמר כן בשעת מעשה ה"נ לא אמר שלא יבעול ועיין מהרש"א ב"ק ר"פ שור שנגח את הפרה אף דמודה בקנס פטור מ"מ בגמל אוחר בין הגמלים או שור שרדף אחר שור ונמצא הרוג חייב בהודאות עצמו דאנן סהדי כיון שאינו מכחיש משא"כ לאסור אשה על בעלה דא"צ התראה י"ל שמא לא בעל ולא סגי באומדנא וכן משמע ממה דיליף בסנהדרין שם עד שיתיר עצמו למיתה דכתיב יומת המת ופרש"י משמע כבר הוא כמת קודם שבא לב"ד שחייב עצמו מיתה בפיו עכ"ל ואיך במה שחייב עצמו מיתה בפיו כבר הוא כמת אלא משום דודאי יעבור ועומד לכך וכמו כל העומד לשרוף כשרוף דמי בסוכה דף ל"ה וודאי א"א לעשות סניף מזה כיון שנסתם בש"ע לקמן סימן כ"ף וקע"ח כרא"ש ור"ח מ"מ מצוה ליישב דברי ההלכות גדולות ובאס"ז ב"מ דף צ"א כתב הר"ר יונתן כיון שעמד על כרסה של אשה ופרץ פרצה כזו על אשת חברו ודאי גמר תאוותו ולפ"ז י"ל דוקא אם ירדו לכך משום תאוה אבל למשנה אחרונה דשילהי נדרים דאומרת טא"ל אינה נאמנת דתלינן דענ"ב ס"ל לה"ג דה"נ י"ל לא ירדו כלל לתאוה רק שכרתו כדי להפקיע עצמה מבעלה אבל בחיוב מיתה ל"ל כן דממ"נ מה קסברי אם סברי דנתלה שלא נבעלה א"כ לא תצא מבעלה ואם נתלה שנבעלה הרי ימותו וכה"ג כתב בשו"ת מיימני להלכות אישות סימן חי"ת שהיו עדים על א"א שנתייחדה עם בחור בלילה ומאחורי הכותל שמעו אותם שמנשימין כדרך ב"א שמשמשין מטותיהן דתלינן משום שענ"ב השמועה קול תשמיש כדי שיוציאנה דא"ל נאמר כן מה הועילו חכמים בתקנתן דחשו לענ"ב הא תוכל למצוא לה דרך ליפטר מבעלה כדרך הזה שו"ר בנב"ת חא"ע סימן י"א תירץ כמ"ש בתירץ ראשון ואני הוספתי טעם לשבח.

דבר מכוער כתב ב"ש מן הבעל אלא בע"ט ואם א"י אם באונס בא עליה ל"א באונס בא עליה והב"מ הקשה מהא דכתב הר"ן והובא לקמן סימן ס"ח אהא דפ"פ מצאתי אם טוענת שהיתה אנוסה נאמנת עיי"ש ונ"ל לפימ"ש הסמ"ע בסימן ל"ב סק"י אהא דכתב הש"ע שם דאם יש עדים שלקח ממון חברו פסול לשביעה אבל בלא עדים שמא ס"מ ישנה י"ל עליו ופירש הסמ"ע שתבעו לקחת ממני או הפקדתי אצלך והלה כופר דתקחז"ל שישבע היסת ולא אמרינן מגו דחשוד בעיניו אממונא חשוד נמי אשבועה אלא אמרינן שמא א"י י"ל עליו כיון דחשוד רק בעיני תובע עיי"ש וכונתו נראה לפימ"ש ר"י מיגאש בתשובה קנ"ז מעשה שנתחייב אחד אצל הרי"ף היסת ואמר התובע יודע אני שתשבע לשקר שכבר נשבעת לפלוני ופלוני בשקר ואמר הרי"ף כיון שהודית שהוא חשוד פטור מלישבע ע"כ וא"כ ה"נ כיון שלפי טענת התובע שהנתבע גזלו או כופר פקדונו הרי אצלו ודאי חשוד אממונא ואיך ישביעהו מ"מ תלינן בסי"י כיון שליכא שני עדים ומכח זה כתב הנתיבות בסימן ל"א כן ג"כ לענין לתלות באונס דג"כ יש חלוק זה דאם עבר בפני שני עדים לא תלינן באונס כמבואר בחו"מ סל"ד משא"כ בעבר רק נגד ע"א תלינן באונס והביא ראיה לזה וא"כ ה"נ ביש שני ע"ט לא תלינן באונס אפילו טוענת נאנסתי משא"כ היכי דליכא רק בעל אומר פ"פ מצאתי נהי דלגבי עצמו כעדים דמי דשאנח"ד מ"מ ליכא שני עדים וי"ל נאנסתי וכשהיה בעלה במדה"י ואישתהי יותר מיב"ח ונמצאת מעוברת מ"מ י"ל בצנעא בא רק כיון דאינה טוענת הכי לא תלינן בזה כדלעיל סימן ד' סי"ד או כיון דבעל יודע בעצמו דלא בא מ"מ ליכא שני עדים וצ"ל דס"ל להנ"י דאונס דל"ש דוחה טענת ברי דידה ועיין יו"ד סימן רל"ב סי"ב בש"ך סק"ה שכ"כ הרשב"א דא"נ לומר אניס הייתי משום דאונס לא שכיח ויש עדים שעבר.

ועוי"ל כיון דאונס ל"ש ורוב ברצון הוי כברי דידה כדאיתא ברפ"ב דכתובות כיון דאיכא רובא כבו"ש דמי ואם כן הוי ספק ואסורה לבעל אף דיש לומר ח"כ מ"מ מדרבנן לא סמכינן אחזקה בספק איסור דאורייתא וכמ"ש הרא"ה בבד"ה בשער התערובות.

כתב הרא"ש בפ"ב דיבמות ס"ס חי"ת דפסק הש"ס ב קדל"פ ובע"כ כרבי דמוציאין מהבעל אבל בראיית הבעל לחוד לא מפקינן אפילו בקדל"פ ועדי כיעור וקדל"פ חשוב כפ"פ או כע"א אחר קינוי וסתירה וכתב הטור וב"ש דוקא אם אין לה בנים והחמ"ח סק"ה השיגם מדמשוה הרא"ש לפ"פ וע"א בקו"ס הוי כעדי טומאה ממש ואפילו בי"ל בנים מוציאין מהבעל ולפע"ד מדמחלק הרא"ש בין ראיית הבעל לראיית עדים ע"כ רק מדרבנן חשוב כפ"פ וע"א בקו"ס דאל"כ גם בראיית הבעל הרי שאנח"ד אע"כ כמ"ש הרא"ה בבד"ה בשער התערובות דהיכא דליכא רק איסור מדרבנן גבי אשה אין ראוי להאמינו על פיו לאוסרה עליו ונראה דזה לא חמיר מראו אריה שנכנס בין השוורים ונמצא צפורן בגבו של אחד או בהוא שותק והן מקרקרין דשכיח יותר לאיסור מלהיתר וכתב הטו"ז ביו"ד ר"ס כ"ט דזה נתכוין הרמב"ם ברפ"ה מהלכות שחיטה דבדרוסה החמירו והרי מבואר דהחמירו חכז"ל ומשום דמד"ת י"ל אוקמוה בחזקת כשרות אף דשכיח יותר לאיסור וכ"כ בפלתי סימן נון בראיות דאף דשכיח יותר לאיסור מן התורה מוקמינן אחזקתה וכ"ש לאסור אשה על בעלה דכתיב כי מצא בה ערות דבר ודחז"ל בשילהי גיטין דף פ"ט דבר ברור וגם מ"ש בחידושי רשב"א בפא"ט דמ"ו בהתחיל מעשה הטורף והספק אם גמר דאסור ע"כ רק מדרבנן דהא בפד"א דף ל"א כתב בכת אחד מספ"ל אי קרוב לה לכ"ע רק איסור דרבנן דמה"ת מוקמינן על חזקתה והנה לא חלקו הרא"ש והטור בין האשה מודית להבעל על דבר המכוער שראה או מכחשת וי"ל כיון דאם מכחשת לא מוציאין אותה השתא נמי נאמנת לומר דלא נטמאה דהפה שאסר הוא שהתיר ולהחמ"ח צ"ל דשאני עדי כיעור מדלא נזהרה לשמור א"ע מעדים לא תלינן שמא משום דענ"ב הערימה ושכרה את הנטען לעשות כן משא"כ כשלא ראה רק הבעל תלינן באמתלא וכעין שכתב מהר"ל הובא בטו"ז יו"ד סימן קפ"ה סק"ב ואף דכאן ל"ל דסמכה שתאמר לבעלה האמתלא דהא עושה כדי להפקיעה את עצמה מ"מ כאן עדיף דסמכה שאחרים יתלו דבעלה משקר והפלתי שם כתב דמשום אמתלא לא היתה משיאה לעצמה שם רע ברבים ועוד כבר כתבתי בסמוך דנגד עדים לא תלינן בשום דבר משא"כ בליכא שני עדים תלינן בכל מה שאפשר לתלות וגם תלינן דאחד אומר בדדמי כמבואר בנה"מ בסימן ל"א והא דע"י קינוי וסתירה נאסרה אם א"א מעיד שנטמאה משום דיש עדים על הקו"ס זולת העד שראה שזינתה כדפרש"י בפ"ק דכתובות דף טי"ת וגם מה דאיתא התם דפ"פ כשני עדים דמי אף דע"פ הבעל לבדו אומר מ"מ לא מדמי הרא"ש כיעור לפ"פ רק כשיש שני ע"כ אבל בראיית הבעל לבדו כיון דע"י הכיעור ג"כ אינו ודאי ממש שזינתה תלינן דבעל אומר בדדמי או שאר אמתלאות וכעין שכתב הנמ"י בשם המפרשים בפחז"ה בד"ה בקשתא בעיליתא אהא דצריך סהדי דדר בו המוכר חד יומא אף דיש ללוקח זה מגו דלקחתיה ממך כיון שהחזיק ג"ש ומשום דלא מפיו אנו חיין שנאמין כ"כ לדבריו משום מגו עד שנצטרך לברר ספק אחד מדעתינו עיי"ש ה"נ בראה הבעל דבר מכוער עדיין צריך בירור מדעתינו מכח הוכחה ואומדנא שזינתה משא"כ באמר פ"פ מצאתי ואף דכאן לגבי עצמו הודאתו כמ"ע דשאנח"ד מ"א הרי כתב הרא"ה בבד"ה דאין ראוי להאמינו על פיו לאסרה עליו ואף דהרא"ה כ"כ לענין איסור דרבנן ס"ל להרא"ש בדאורייתא נמי הך סברא.

ובירושלמי פ' המדיר ה"ו ראו אותה חוגרת בסינר רוכל יוצא מתוך ביתה או רוק גבי מטתה או שניהן יוצאין ממקום אפל כעור הדבר ותצא וכולהן אם הביאה ראיה לדבריה נאמנת ופרשו ק"ע ופ"מ שנתנה אמתלא מפני מה עשתה כן ולא היה זנות נאמנת ובשי"ק ושם כתב שהרי אפילו בהוחזקה נדה בשכנותיה אמרינן בפ"ב בבבלי וירושלמי דנאמנת כ"ש כאן עכ"ל ותמוה דבהוחזקה נדה בשכנותיה קי"ל דל"מ אמתלא וכדאיתא ביו"ד סימן קפ"ה ולא אמרו דמהני אמתלא רק באמרה לבעלה שהיא נדה כדאיתא בבבלי דף כ"ב ובירושלמי פ"ב הלכה ה' ושם הלשון מכיון שהביאה אמתלא לדבריה נאמנת ולמה כאן אמר שהביאה ראיה לדבריה לכן נ"ל אדרבה נגד מעשה שעשתה ובאו עדים לא מהני אמתלא וצריכה דוקא ראיה לדבריה וא"ת אם מביאה ראיה ל"ש לומר דנאמנת י"ל דאין הראיה שראו שלא זינתה דזה א"א דהא אם יש עדים ליכא דבר מכוער כיון דלא נסתרה בלא עדים אלא שמביאה ראיה על האמתלא וכעין שכתב הטו"ז ביו"ד סימן קפ"ה שגלתה תחלה לפני עדים האמתלא או דמיירי שהביאה ראיה לדבריה שלא זינתה שיש לה עדים שלא שהתה עכשיו כדי טומאה דנסתפק החמ"ח בסק"ג אולי מחמת כיעור זה יש לחוש דבפעם אחר זינתה לזה אמר הירושלמי דנאמנת שלא זינתה וכדעת הב"ש שכתב דכ"מ ברמב"ם וכפי מ"ש הרמב"ם למד זה מהירושלמי וזה נראה עיקר דאמתלא מאן דכר שמיה ומוכח דדוקא הביאה ראיה אבל אם העדים א"י אי שהתה כדי טומאה אינה נאמנת וכ"ד השאלים בנוב"ת סימן ק"ס.

ובישעי"ק סק"ג בפירש הקצר כתב מה"ת להסתפק אי כבר זינתה דאפילו ודאי זינתה עכשיו נאמר השתא דיצאה מחז"כ ושפיר קאמר ונראה דקמ"ל הירושלמי דכיון דפרצה כ"כ ואי לאו דבאו עדים היתה גומרת העברה ממש תהא חשודה אמכאן ולהבא שמא תזנה דנהי דעל לעבר יש חזקה אלהבא ליכא כמו שמא מת ל"ח שמא ימות חיישינן וכ"כ ב"ש ריש סימן קט"ו דע"י פריצות חיישינן שמא תזנה קמ"ל הירושלמי דלא אבדה נאמנותה והיינו דקאמר נאמנת

הג"ה ע"א בדבר מכוער עיין חמ"ח וב"ש ומקורו משו"ת מיימני בסוף הלכות אישות סכ"ה בעובדא שהלך בעלה ושהה יב"ח וילדה ובא אביה לב"ד ושאל אם יהרגנה כי ילדה ממזר כי יש יותר משנה שהלך בעלה ממנה ואינו יכול לכפור והיא זונה גמור וכאשר מוכיח אותה מגזמת לילך בין העכו"ם ואומרת שאינה אשה הראשונה שעשתה רעה וגם עד אחד העיד בב"ד שראה אותה עם עכו"ם בלילה וחבקוה וגפפוה ושחקו עמה והשיב מהר"ם דאע"ג דאמר בקידושין דף ס"ו בע"א שא"ל אשתך זנתה דאי מהימן ליה כבי תרי יגרשה הכא אפילו חד מינייהו מהימן כבי תרי לא מצי לאפוקה בע"כ אפומיה כיון דהיא אומרת דבעלה הניחה מעוברת וקי"ל כרבה תוספאה דתלינן דאישתהי עד יב"ח ובע"א של דבר מכוער לא אסרינן לה אגברא אפילו מהימן כבי תרי זולת בעד טומאה והאריך בביאור דברי השאלתות דאם הבעל לבדו ראה דבר מכוער לא מפקינן רק בקדל"פ ובנידון זה אלו היו עדי כיעור נראה דכ"ע מודים שאסורה לבעלה כיון דילדה לסוף יב"ח ואי ליכא אלא אותו האחד שמצא עכו"ם מגפפים אותה אי מהימן ליה כבי תרי חייב להוציאה ואפילו ע"י עדות אביה בלבד שהעיד שבתו זיכתה אי מהימן ליה כבי תרי אסור לקיימה כדמשמע בפרק האומר בקידושין שם ואין חילוק בין עד שאינו קרוב לקרוב וכן משמע מדברי הרמב"ם כללא דמלתא אסור לו לקיימה ורשאי לזרוק לה גט בעל כרחה את"ד ועמדו כל אחרונים דסותר א"ע דתחלה כתב דע"י ע"א כיעור לא אסרינן לה והדר כתב דחייב להוציאה ונ"ל דתחלה קאי אמה דאמר דלא מצי לאפוקה בעל כרחה ומשום חדרגמ"ה מש"ה לא סגי במה דמהימן ליה וי"ל אף דשאנח"ד מ"מ כיון דלא סמכינן עליו ומשועבד לה מותר גם לדור עמה וכדעת הי"א המובא לקמן סימן קע"ח ס"ט בהג"ה או אפילו לדעת י"א הראשון דשם אין כופין אותו לשמש מ"מ לא יוכל לגרשה בעל כרחה די"ל ענ"ב וכמ"ש רמב"ן בשו"ת מיוחסות סי' קל"ג ובשו"ת רשב"א אלף רל"ז וכה"ג כתב מהר"ם עצמו הובא ביש"ש פ"ב דיבמות סח"י דבעל האומר אשתו זינתה והיא כופרת דאסורה עליו דשאנח"ד ואינו נאמן לגרשה בע"כ ויהא בעיגון וס"ל למהר"ם דכשיש ע"א טומאה הוי כרגל"ד ואז מהימן הבעל לומר דמהימן ליה ויכול לגרשה בע"כ משא"כ בעד כיעור נהי דאומר הבעל דמהימן ליה והוי כראה בעצמו בה כיעור מ"מ לדידן לא מפיו אנו חיין להאמינו כל כך עד שנברר עוד ספק אחד מדעתינו לומר כיון דעשתה דבר מכוער ודאי זינתה וכעין שכתב הנמ"י בהא דקשתא בעילותא הבאתיו לעיל אבל אנפשיה שוויה חד"א וחייב להוציאה אם תרצה לקבל גט וכתובה דאז ליכא משום חדר"ג ולכן לא כתב מהר"ם דיוציאה בע"כ ויזרוק לה גט דזה אין אנו מתירין לו כיון דאנן לא אסרינן לה רק הוא אסרה על עצמו ולכן בתחלה כתב לא אסרינן לה דהיינו הב"ד אין אוסרין אותה דאינו בדין להאמינו רק הוא אסר על עצמו מכח שאנח"ד ונ"מ כמי דאינה אסורה לבועל וכהנים וכן מוכח דמ"ש חייב להוציאה היינו אם ארלוצות בגט דל"ל חייב להוציאה בע"כ דהא לבסוף כתב רק דרשאי לזרוק לה גט בע"כ ולא דחייב וכן ברא"ש ר"פ החולץ כתב בשם מהר"ם דסוטה אינו חייב לגרשה כיון דשונאה ומאיסה בעיניו ל"ח שיבא עליה אע"כ מיירי כאן דחייב להוציאה אם תרצה לקבל גט כיון דשונאה ומאיסה בעיניו ומפרט לפי האופן שכתבתי דאסור לשמש א"כ חייב להוציאה שלא יעגנה ותזנה עוד תדע עוד דאם מיירי שחייב להוציאה בע"כ מה ראיה מייתי מקידושין דלא היה משועבד לה מכח חדרגמ"ה ולא היה חשש איסור חרם וכן מה ראיה מהרמב"ם דלא הביא חדרגמ"ה ולא היה כלל במדינתו ולבסוף מסיק כללא דמלתא שרשאי לזרוק לה גט בע"כ משום דאביה העיד שזינתה ומהימן ליה כבי תרי דהוי כע"א דטומאה ואדרבא סברא יותר דקושטא קאמר שלא יגנה עצמו אם אינו ברור אצלו דאת אביה היא מחללת ואף דאביה אמר מכח הוכחה שילדה ליב"ח ואנן קי"ל דתלינן דאישתהי מ"מ כיון דאמר שהיא זונה גמור ובתו נמי אמרה לו שאינה הראשונה שעשתה רעה הרי הודית לפניו שאין הולד מבעלה וגם כיון שהרגה הולד מוכח דממזר הוא ולא חייסה עליו כדאיתא בקידושין פרק האומר דף ע"ג דעל בן כשר מרחמת שלא להורגו ולא על ממזר ועוד כיון דזולת אביה יש עוד ע"א על כיעור מרבה רגליים לדבר ואפילו שתי נשים עדיפי קצת מע"א כשר כדלקמן בסימן י"ז סל"ח בחמ"ח ס"ק ע"ו בשם הה"מ ושני פסולים עדיפי מפסול אחד כדאיתא שם סעיף מ"ם ודעת מהריב"ל דבשני פסולים לא חיישינן דאמרי בדדמי אף דבע"א כשר חיישינן דאומר בדדמי והובא בבה"ט שם סעיף נו"ן ס"ק קנ"ב ועוד כיון דמה שהעיד אביה ומה שהעיד העד אינם על דבר אחד י"ל לענין איסור חדרגמ"ה הוי כעין ס"ס שמא העד מעיד אמת ושמא אביה ועיין בד"מ לקמן סימן קט"ו אות י"ז ותראה שכן הבין במהר"ם דע"א בכיעור ומהימן ליה כבי תרי לא יוכל לגרשה בע"כ ומ"ש לבסוף דיזרוק לה גט בע"כ משום דהוי עד טומאה ואפשר מה שמתחלה הביא מלשון הש"ס אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ואח"כ כתב אי מהימן כבי תרי לומר דבעד כיעור אפילו גם לדידן מוחזק במהימן לא יוכל לגרשה בע"כ ובעד טומאה דוקא אי מהימן גם לדידן ולא בהעד הוא מן הריקים וכדומה וכה"ג כתב רבינו משולם במרדכי פ' האומר בקידושין סימן תקב"ט דאם ידוע שהוא נאמן יש לחוש.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה