ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות פריה ורביה
סימן א
ס"א חייב כל אדם רמב"ם כתב ריש פט"ו מה"א אשה שהרשה את בעלה אחר הנשואין שימנע עונתה הר"ז מותר כשהיה לו בנים שכבר קיים מצות פ"ו אבל לא קיים חייב לבעול כל עונה והקשה ב"ש הא אפילו קיים פ"ו חייב לקיים לערב א"ת ידך אע"ג דאינו אלא מדרבנן מנ"ל לרמב"ם דמהני מחילה דידה ומכח קושיא זאת חידשו ברכ"י ודרישת ארי דינים מחודשים ולע"ד לק"מ לפימ"ש מלחמות בפרק הבע"י דמצוה דרבנן הוא כמנהג דרך ארץ מדקא נסיב ליה תלמודא בבקר זרע את זרעך ולא הזכירו בזה איסור אלא ישא אשה מצוה דלכתחלה הוא אין כופין ולא קורין עבריינא למי שאינו רוצה לעסוק בה עכ"ל וכן נראה מפרש"י פרק משילין ריש דף ל"ז דמצוה לערב את"י הוי רק קצת מצוה דלכן קראו המשנה רשות וכיון שאין בזה איסור וחוב שפיר כתב הרמב"ם דמותר ואינו חייב רק כשלא קיים פ"ו ועיין תוספת שילהי יומא פ"ז ע"ב בהא דתפיע רשות דמשום אונס קטן וטרחא כגון עלה למטה לא מטרחינן לו לרד וה"נ כיון שנטל ממנה רשות סתמא יש לו סבה למנוע ומה שהוא מצוה כתבה רמב"ם שם הט"ז וכאן כתב רק דאין בזה איסור וחיוב.
ס"ב ולישא אשה בחידושי לא"ח סימן קנ"ג הבאתי ראיות דאשה אינה מצווה על שבת.
ס"ג בן י"ח עב"ש ובע"ח מבואר דהיינו בן ח"י שלמים ומלתא בטעמא.
ובשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלקוטי תנ"ך להאריז"ל בפ' בראשית על פסוק ויקח ה' אלהים תמצא הטעם.
ס"ו בהג"ה הבן ממזר וכו' קיים המצוה כן יליף הרשב"א מירושלמי פרק שני ה"ו אהא דמי שי"ל בן מ"מ ר' אבין בעי ובנו לכ"ד אפילו לפ"ו ובשי"ק שם תמה הא ר' אבין בעי והוי ספיקא דאורייתא עיי"ש ואני תמה הא קי"ל מהב"ע לאו מצוה ואפילו בן הבא מן בעילת נדה הל"ל דהוי מצוה הבא בעבירה ולא יצא ואח"כ מצאתי האריך בקושיא זאת ריו"א על בכורות פ"ח והביא שם מהרדב"ז להלכה דלא קיים מצות פ"ו משום דהוי מהב"ע ולי נראה דבפ"ו לא אכפת בזה דהא בפי"ג דשבת ה"ג בירושלמי פליגי אי עברה מצוה ומסיק ר' עולא אלה המצות אם עשיתן כמצוותן הן מצות ואם לאו אינן מצות עיי"ש הרי דמהב"ע דאינה מצוה יליף מאלה המצות הנכתב בסוף פרשת בחקותי ושם כתוב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני א"כ דוקא מה שנצטוו ע"י משה בהר סיני דוקא אם נעשו כמצוותן בלא עברה אבל פ"ו ב"נ נצטוו ולא נשנית בסיני כדמסיק בפרק ד' מיתות דף נ"ט ע"ב ורק ישראל נשארו באותו מצוה דלא נתקדשו בסיני להקל עליהן עי"ש בפרש"י ע"א וכיון דלא אמר אלה המצות לבני נח אם הולידו ממזר קיימו פ"ו השתא נמי אחר מתן תורה כיון דלא נשנה בסיני נשאר המצוה לישראל רק באופן שהיה מעיקרא ור' אבין בעי אי קיים פ"ו מסופק אם ילפינן מהב"ע מאלה המצות אבל לפי דמסיק בירושלמי בשבת שם נפשט הבעיא ועדיין צ"ע דבבבלי ר"פ לולב הגזול יליף מהב"ע מוהבאתם את הגזול ואת הפסח וי"ל כיון דג"ז רק לבני ישראל נאמר אבל לב"נ לא נאמר וכשנצטוו בפ"ו היו יוצאים גם כשבא בעברה השתא נמי נשאר המצוה לישראל רק כמעיקרא.
ועוד הא ר"י סידר הירושלמי ויליף מהב"ע מאלה המצות אלא דבלולב הגזול יליף מדברי קבלה גזול דומיא דפסח אפילו אחר יאוש פסול כדאיתא התם וזה לא נדע מאלה המצות ואה"נ דעיקר דין מהב"ע ילפינן רק מאלה המצות וגזול דומיא דפסח בא ללמד רק דגם לאחר יאוש פסול.
ועוד הפנ"י שם כתב דר"י בעצמו יליף דין מהב"ע מקרא אחר רק משום רשב"י קאמר דיליף מהא דגזול דומיא דפסח עיי"ש ובאמת חזינן דבירושלמי הנ"ל יליף מאלה המצות.
עוד נ"ל דבבכורות דף מ"ז איתא היה לו בנים בגיותו ונתגייר ר"י אמר קיים פ"ו דלשבת יצרה והעביד שבת וכן קי"ל והרי נכרים לא מפקדו אפ"ו כדאיתא בסנהדרין דף נ"ט וקשה מ"ש ממ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות חו"מ ה"ג אכל כזית מצה כשהוא נכפה בעת שטותו ואח"כ נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא לפי שאותה אכילה היה בשעה שהוא פטור מהמצות וכ"פ בש"ע א"ח סימן תע"ה ס"ה ואיתא כן בר"ה דף כ"ח א"כ ה"נ ביון דהוליד כשהיה נכרי ופטור ממצות פ"ו למה לא יתחייב כשנתגייר ונתחייב במצות ועכצ"ל דפ"ו שאני דהכתוב לשבת יצרה גילה דהקפידא משום שבת וכשנתקיים שבת אף דלא יצא ידי המצוה תו אינו מחויב ותלי"ת מצאתי שכ"כ בטורי אבן על ר"ה דף כ"ח.
ולפ"ז י"ל נמי נהי דמצוה הבא בעברה אינה מצוה היינו רק דלא יצא ידי המצוה אבל גוף המעשה לא נתבטל דלזה ליכא ילפותא מאלה המצות אם עשיתן כמצותן הן מצות ואם לאו אינן מצות אבל דיהא כאלו לא נעשה המעשה מנלן וכן מהא דמייתי בר"פ לולב הגזול גזול דומיא דפסח ליכא למילף רק דפסול ואינו מצות וא"כ בפ"ו דהוליד כשהוא נכרי ונתגייר אף דאינו מצוה מ"מ תו אינו חייב ה"נ במצוה הבא בעבירה.
ס"ז ונתגייר הוא והם ה"ז קיים מצוה זו ביבמות דף ס"ב איתא היו לו בנים ומתו ר"ה אמר קיים פ"ו ור"י אמר לא קיים ר"ה אמר קיים משום דר"א דאר"א אין ב"ד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף ר"י אמר לא קיים פ"ו לשבת יצרה בעינן והא ליכא מיתבי ב"ב הרי הן כבנים כי תנא ההוא להשלים וההוא דינא דלהשלים אינו לפי המסקנא כמ"ש הב"ש בסק"י והקשו דרישת אר"י וישעי"ק לרמב"ם דדוקא כשנתגיירו לישני יותר דלא נתגיירו רק ב"ב עיי"ש ולפימ"ש לעיל דכמו באכל מצה כשהוא נכפה לא יצא משום דאז היה פטור ה"נ כיון דהבנים היה לו כשהיה נכרי ופטור איך יצא ידי המצוה כשנתגייר וצ"ל כיון דהטעם דפ"ו משום שבת והרי עביד שבת נהי דהמצוה לא קיים מ"מ כיון דכבר עביד שבת תו אינו מחויב אך זה דוקא למ"ד דרשינן טעמא דקרא וכ"פ הרמב"ם עתוי"ט מ"ז פ"ג דפרה וב"י לקמן סימן ט"ז אבל אי לא דרשינן הל"ל דלא יצא והנה ר"ה דס"ל מתו הבנים קיים פ"ו משום דר"א קשה אם לא דרשינן טעמא דקרא איך יצא אלא די"ל דא"ל דרשינן ודאי יצא המצוה דהא כבר הוליד בנים אלא להחמיר לכ"ע דרשינן וכמו שכתבתי בחי' לסנהדרין דף ט"ז וא"כ אי לאו דר"א ה"א טעמא דקרא משום שבת ולכן צ"ל דטעמא משום דר"א ולכן לא משני האי דב"ב הן כבנים בגר שנתגייר וב"ב עמו דזה דוקא למאן דדריש טעמא דקרא גם לקולא ויותר משני דאתיא ככ"ע.
ועדיין צ"ע לשון הרמב"ם והש"ע כאן ה"ז קיים מצוה זו והא נעשה בגיותו שהיה פטור ולא קיים המצוה רק כיון דעביד שבת תו אינו מחויב ובש"ס איתא רק קיים פ"ו ולכן נראה דבשלמא אכל מצה כשהוא נכפה דכשנתפקח כבר ליתא המצה לכן לא יצא משא"כ הכא דנתגייר הוא והם דכקטן שנולדו דמי ועל ידו נתגיירו הוי כהולידן עכשיו וקיים המצוה ובזה מיושב מניין יצא לו לרמב"ם דדוקא כשנתגיירו גם הבנים וגם הקשו דהל"ל ונתגיירו לשון רבים ולפמ"ש א"ש דא"ל נתגיירו ל"ל דהוי כהולידן עכשיו אלא כשנתגיירו ודוקא על ידו מחמת דהוא נתגייר משכן אחריו לכן תלה בדידיה ונקט לשון יחיד וכמו והנפש אשר עשו בחרן וכאן דנולדו ממנו ממש ומתייחסים אחריו גם בגיותו רק לא קיים אז המצוה כיון דפטור היה מפ"ו ועכשיו גיירם והולידן נגמרו המצוה בשעת חיוב וכהולידו עכשיו דמי.
והנה רב הונא ס"ל בר"ה דכ"ט חציו עבד וחב"ח מוציא את עצמו וכתב הט"א שם דף כ"ח דאנן דקי"ל שם דלא כר"ה אינו מוציא לעצמו ה"נ כשעשה המצוה בשעה שהיה פטור אינו מוציא את עצמו כשבא לכלל חיוב עיי"ש וא"כ לר"ה יצא במה שעשה המצוה בשעה שהיה פטור אף שבא אח"כ לכלל חיוב כמו דצד עבדות פוטר צד חירות שבו וכשהוליד בנים בגיותו אף שלא נתגיירו בניו עמו יצא כשנתגייר הוא ולכן לא משני אליבא דרב הונא הא דב"ב הן כבנים לענין גר שנתגייר וב"ב עמו דא"צ כלל שיתגיירו לר"ה וא"ל למ"ל כשגייר בניו אף כשגייר אחרים נימא דקיים פ"ו כיון דהוי כהולידן זה אינו כיון דלא יצאו מחלציו אין מתייחסים אחריו וכמו הוליד כשהיה עבד דלא יצא משום דאין לעבד חייס ואפשר לומר כשנתגייר הגוי ובניו אף דנתגיירו מעצמם מ"מ יצא דהוי כנולדו עכשיו מכח אביהם שהולידן כבר דהא אם נולדו ומתו לא קיים מצות פ"ו ואם נולדו ולקחן אחר וגידלם יצא האב אף דלולא האחר שגידלם היו מתים וע"כ משום דהאב סבה ראשונה ה"נ כשנתגיירו מעצמם אלא דלשון הש"ס שאמר ונתגייר לשון יחיד נראה יותר שמחמתו נתגיירו גם בניו.
עוד נ"ל דטעמייהו דרמב"ם וש"ע דדוקא נתגייר הוא והם דהא טעמא דר' יוחנן משום דגוים מתייחסים אחר אביהם כדאיתא ביבמות ראיה בלאדאן בן בלאדאן ור"ל דאי נתגיירו לית להו חייס ולכאורה מאי ראיה מייתי ר"י בשלמא האב ובנו גוים זרעו נקרא ומתייחס אחריו משא"כ נתגייר האב לבד דהא איתא בפ"ג דנדרים וביו"ד סימן רי"ז סעיף מ"ם נודר מזרע אברהם אסור בגרים ומותר בבני ישראל ועשו וא"כ אף דטרם דנתגייר היה לו זרע מ"מ כשנתגייר דתו לא נקראו זרעו הוי כמתו בחייו דלא קיים פ"ו לכן ס"ל לרמב"ם וש"ע דמיירו דגם בניו נתגיירו א"כ מתייחסים אחריו גם עכשיו וא"כ לר"ה דס"ל מתו בניו קיים פ"ו אפילו נתגייר הוא לבד כיון דמעיקרא היו זרעו מתייחסים אחריו קיים פ"ו לכן לא מצי לפרש ב"ב כבנים לענין גר אליבא דר"ה ולדידן י"ל דאם נתגייר הוא ובני בניו זו"נ יצא מצות פ"ו ולפימ"ש יושר לבב בית א' חדר רביעי פ"ג הא דתנן גר שנתגייר ולא גוי שנתגייר דאפשר בהיותו גוי נכנס בו נפש הגר שכבר נחצבה מאברהם אבינו והי' המעוררת גיותו להתגייר לכן המתגייר ראוי לקראו למפרע בשם גר עיי"ש ויש סעד לזה מפ"ד דיבמות מ"ח ב' מפני מה גרים מעונים על ששהו עצמן מלהתגייר ובספ"ב דכתובות דבהיותו גוי דעתיה להתגייר מכבר וכן הוא ביבמות ל"ה לפ"ז י"ל דמיחשב בר חיובא גם טרם שנתגייר מחמת נפש הגר שבו מחויב להתגייר ולקיים התורה.
ס"ה אסור לו לעמוד בלא אשה בהבע"י יליף מדכתיב לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו והקשו איסורא מנ"ל דלמא לא טוב ולא רע ונ"ל דהתם דרשינן זכה עזר ל"ז מנגדתו ובגליון שם הביא מפרש"י עירובין דף נ"ד דזכה היינו על פי מזלו וכיון דהדבר מסופק שוא"ת עדיף וטורח זה למה אע"כ לא טוב ר"ל אלא רע לכן מרויח כשיצא מודאי רע לספק טוב.
ס"ט והוא בחמ"ח סקי"ג ומקרא מלא הוא והחזיקו ובגדי שש דחה דא"כ לר"מ דע"מ שא"ל עלי שכו"ע תנאו בטל מה יענה לקרא זה ולפימ"ש תוס' בפרק אעפ"י נ"ו דבע"מ שתפטרו פטור גם לר"מ לק"מ ועוד נראה בההוא שעתא דנהגו כן מרוב אלמנות אהני מדין סטומתא וכמ"ש תוספת בפא"נ דף ס"ו לענין אסמכתא ושם בב"מ דף ע"ד אפילו בחד אתרא נהגו קניא מדין סטמותא אבל אם היה אסור לא יועיל מנהג ולדידן דקי"ל כר"י גם בלא מנהג תנאו קיים עוי"ל לפימ"ש בחי' רמב"ן פי"נ דף קנ"ו בשם ר"ת דמתנה עמש"ב דתנאו בטל משום דמפליג בדברים והובא בפ"י פרק אעפ"י דנ"ו א"כ הכא דאסור בלא"ה לתנאי גמור מיכוין.
ס"י ביבמה לא החרים וכן בארוסה אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור בשו"ת חכ"צ סימן קכ"ד תמה על רמ"א דלקמן סי' קנ"ט ס"ה כתב די"א דאם נפלה לאחד ש"י אסור לישא אחרת עד שיחלוץ ליבמתו מחמת חדר"ג והרי זיקה קיל מארוסה דהוא קידושי תורה ופסק בארוסה ליכא חדר"ג וח"ס א"ע סי' א' כתב דקשה על רמ"א כאן דבסוף הסעיף כתב אם היא ארוסה ואינה רוצה להנשא לו או לפטור ממנו לא גזר ר"ג והא יותר מזה פסק ברישא דאפילו היא רוצה להנשא ליכא חדר"ג בארוסה ומכח זה העלה דרישא לא מיירי רק לענין לגרש בע"כ עיי"ש וזה רחוק ודחוק דכאן לא מיירי כלל מגט בע"כ.
ולע"ד כל טעמו של מהרי"ק בתשובה ק"א דבארוסה לא גזר דמי יכריחנו לכנוס ולכתוב לה כתובה ולהתחייב בשכו"ע ודעת מהרמ"פ בסימן י"ד דתקנת ר"ג שלא לישא שתי נשים כלשונו ממש ששתיהן נשואות לו ולא בארוסה דהבו דלא להוסיף על התקנה כי אם כלשונו הברור דאין לישא שתי נשים עיי"ש והנה ביבמה ג"כ שייכי הנהו טעמי דאם גזר ר"ג גם ביבמה כופין אותו לחלוץ כמבואר בד"מ ולפי דברי מהרי"ק דלא גזר ר"ג היכא דיבא מזה לכופו לכתוב כתובה ולכנוס ה"נ לא גזר בזה דיבא מזה לכופו לחלוץ והוא רוצה לייבם וכן לפ"ד מהרמ"פ דהבו דלא להוסיף על הלשון ה"ל לשון דאין לישא שתי נשים לא שייך ביבמה דהקנו לו משמים וכמבואר בפוסקים.
ולכן כשכתב רמ"א אמנם י"ח וס"ל דחדר"ג נוהג אפילו במקום מצוה ואפילו במקום יבום כ"ש דחולקים אהא דבארוסה לא גזור ולפיכך סיים לבסוף דאם היא ארוסה ואינה רוצה להנשא לו ולפטור ממנו יש להתיר גם להי"ח ובסימן קנ"ט שפיר הביא י"א בזיקה שייך חדר"ג דה"נ בארוסה להי"ח דכאן דהאי אמנם י"ח קאי גם על ארוסה די"ח ס"ל דחדר"ג נוהג אפילו במקום מצוה ואפילו במקום יבום וכ"ש בארוסה דאינו מקום מצוה.
מה"ד לגרשה עבה"ט ס"ק כ"ג מ"ש בשם המבי"ט והכנה"ג ולע"ד דעת המבי"ט דדוקא לענין לישא עוד אשה יש לחוש שמא תתחרט מלישב ט"ד ותעלה לא"י וא"כ יהא לו אז שתי נשים וכה"ג כתב נו"ב חא"ע ס"א לענין מורדת אבל לגרשה בע"כ כיון דעכשיו מה"ד לגרשה שרי וכיון דגם לישא אשה עליה האיסור רק מחשש שמא תתחרט לכן סמך גם לקולא אחזקה שע"ש לומר דנתגרשה ועוד דרמב"ן מתיר לישא עוד אשה נהי דהפוסקים חולקים מ"מ בכה"ג די"ל דנתגרשה סמך אחזקה דשע"ש גם לקולא.
גם תירץ הכנה"ג אף דבעצמו חשבו לדוחק כבר מצינו כיוצא לענין אחזו בולמוס בר"ך פרק יוה"כ.
סימן ב
ס"ב וכן מי שיש בו ע"פ וכו' כתב ב"ש דוקא כל השלשה סימנים ובגליון הגר"א כתב דדעת הרמב"ם אפילו באחת מהן נפסל ויצא לו זה מדאמרינן בביצה דף ל"ב ע"ב באחת מהן הני מע"ר ודלא כב"ש עכ"ל ולא נראה כן ברמב"ם פי"ט הי"ז שכתב דגבעונים היו להם כל השלשה מדות רעות משמע מש"ה רחקום דוד המלך ע"ה ומביצה אין ראיה דהתם קאמר אם אינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם והוא מע"ר שהיו גרים אבל לרחקם מלהתחתן בהם דוקא כשיש להם כל השלש מדות רעות אזי סימן שהם גבעונים והטור העתיק לשון הרמב"ם מי שיש בו עזות פנים ואכזריות לא כמ"ש ברמב"ם או אכזריות וכן מוכרח דאל"כ תקשי דמתחלה כתב הרמב"ם איש שהוא מרבה מריבה עם הכל וע"פ ביותר סימן פסלות הוא וכאן כתב מי שיש בו ע"פ ולא כתב ביותר ולא מרבה מריבה עם הכל אע"כ דכאן שהוא ע"פ ואכזרי ואינו גומל חסד שלשתן יחד ולעיל דע"פ לבד לכן דוקא ביותר ומרבה מריבה וכן במחבר כל סעיף זה לשון הרמב"ם ולא כתב או אכזריות וע"כ דגרס כן ברמב"ם ודברי הה"מ שהביא הך דביצה על לשון הרמב"ם צ"ע חדא דמביא ראיה לסתור כיון דמוכח ברמב"ם דדוקא כל שלשה סימנים ובביצה אמר רק חדא ועוד למה לא סגי לו בהא דמייתי מיבמות דהן הן דברי הרמב"ם ונראה משום דלכאורה ביבמות קאמר רק משום דראה דוד המלך ע"ה בהגבעונים דאין להם מהשלשה סימנים ביישנים ורחמנים וג"ח גזר עליהם שלא להדבק בישראל כיון דבלא"ה ודאי גבעונים היו אבל המעורב בישראל ויש לו חזקת ישראל מנ"ל דע"י סימנים הללו נחוש לו שהוא גבעוני ולא נאמר דמן רובא ישראל הוא לזה מייתי הה"מ גם הך דביצה דכשיש לו אכזריות מערב רב הוא כדאיתא התם רק התם אמר רק דמע"ר ולא גבעוני אבל כיון דכבר יצא מחזקת ורוב ישראל לכן כשהוא ג"כ ע"פ ואינו גומל חסד חוששין לו דגבעוני הוא דהגבעונים היה בהם שלשה אלה וכן מוכח מדאמר ביבמות שם שלשה סימנים יש לאומה זו ביישנים רחמנים ג"ח מבואר דכל חדא סימן הוא לאומה זו דאל"כ הל"ל שלשה סימנים למי שאינו מאומה זו ע"פ ואכזריים ואינן ג"ח דהוי הפירש דכל אחד לבד סימן או דהל"ל כמו דאמר בירושלמי פע"י ג' מתנות טובות ובמ"ר דברים פ"ג ג' מדות טובות ואם דר"ל דאלו שלשה מדות טובות הם סימן להכיר שהוא ישראל הל"ל סימן לאומה זו ג' מדות ביישנים רחמנים ג"ח אע"כ דכל מדה בפ"ע הוא סימן אף דעד השלשה לא בא.
ס"ה ב"ש סקי"ד וכן הקשה וכו' עמ"ש בזה בחידושי ליו"ד בכללי ס"ס.
תו כתב הב"ש בישראל הבא לישא מן המשפחה אשר נתערב ספק ממזר שפיר הוי ס"ס דספק ממזר מדאורייתא כשר ובאיסור דרבנן קי"ל אפילו ס"ס כזה הוי ס"ס ועל דברי הטור לכאורה קשה למה כתב ישראל א"צ לחוש משום שכולם טהורים לעתיד ת"ל דהוי ס"ס ובדריסת ארי דחה דברי הב"ש דספק ממזר דומה לגבינות של עכו"ם דג"כ אסורין רק מדרבנן והואיל ואסורין מחשש איסור דאורייתא אסור בתערובות כמ"ש הש"ך בכללי ס"ס דין י"ז עיי"ש ונ"ל לפימ"ש מהרי"ט בחיו"ד ס"א דהא דספק ממזר מותר מה"ת מתורת ודאי דמותר בבת ישראל ובממזרת ואף דהוי תרתי דסתרי דהא אליהו לא יגלה משפחות אף שכולן גלויות לפניו ועיי"ש וא"כ ל"ד לגבינות דנהי דרוב גבינות כשרות חכז"ל חששו למיעוט הטרפות דאסור מה"ת דאם יודע אחד מהטרפה מחויב לגלות אף שנתערבה וכן אם יש שתי גבינות ואחת טרפה ואינה ניכרת אסור מה"ת בשתיהן משא"כ ספק ממזר כל שאינו ניכר לו מותר לו מה"ת בודאי וא"כ ליכא חשש איסור תורה וא"ש נמי דברי הטור דלא המ"ל דהוי ס"ס כיון דספק אחד אסור מחשש איסור דאורייתא אלא משום שכולם טהורים לע"ל אף דאז יהא גלוי לאליהו ומשיח הרי דמה"ת ודאי טהורים וליכא חשש איסור תורה לכן נהי דרבנן אסרו הוי שפיר ס"ס:
והב"ש דלא נחית לזה וכתב לכאורה קשה על הטור או משום דמשמע ליה דלאו משום ס"ס התיר הטור כלל דא"כ עיקר חסר או דלא נחית לסברת מהרי"ט מ"מ י"ל דל"ד לגבינות דעשאוהו כודאי איסור תורה כמבואר באו"ה וש"ך שם וזה יתכן בגבינות אבל בספק ממזר הא קי"ל ספיקן בספיקן אסור כדאיתא בפע"י דף ע"ד ולקמן סי' ד' סכ"ד ואם היה כודאי ממזר היה מותר וע"כ לא עשו אותו רק לספק ולא כודאי א"כ בהצטרפות עוד ספק הוי ס"ס.
עוי"ל דברי הטור דס"ל דס"ס ל"מ כמו דאמרינן בפ"ק דכתובות דט"ו דרוב ל"מ דמעלה עשו ביוחסין וס"ל ל"ש יחוסי כהונה ל"ש יחוסי ישראל אך אם נתערב ספק ממזר ברוב כשרים יש ס"ס ורוב והוי כתרי רובי אלא דאדם הוי קבוע ול"ח רוב וכמ"ש ב"מ על דברי הב"ש ס"ק י"ג אך לפי מ"ש הפרישה בסימן ק"ב בדעת הטור דהא דאחז"ל דבר שבמנין ל"ב דוקא אם איסורו לעולם וכתב במשב"ז שם ס"ק ב' דה"ה כל דברים החשובים כגון בע"ח וחהר"ל וכנראה מאו"ה כ"ז ד"ג א"כ כיון דלע"ל יהיו טהורים אין איסורו לעולם גם בע"ח ואדם בטל ברוב.
שו"ר בשו"ת רע"ק סימן ק' ובב"מ לקמן סימן ד' סכ"ו הביא מהריטב"א פע"י דף מ"ג דס"ס ל"מ גם בישראל משום מעלת יוחסין ולפי דברי א"ש מ"ש הטור משפחה שנתערב בה ספק פסול א"צ למחקה שכולן טהוריו לע"ל עכ"ל דקשה ממ"נ אם רק לע"ל טהורים מה זו טענה לזה"ז דא"צ לרחקה כיון דהשתא אין טהורים ואם גם עכשיו כן למה נקט לע"ל והב"ח בקו"א כתב דמפשטא דש"ס משמע אפילו ודאי פסול שנטמע טהורים לע"ל מדאריב"ל כסף מטהר ממזרים ולפימ"ש א"ש דודאי פסול שנטמע גם כן טהור לע"ל אך בזמן הזה דוקא בספק פסול שנטמע דאיכא ס"ס ורוב דאף דאדם חשוב והוי קבוע מ"מ כיון דלע"ל טהור בטל ברוב.
הג"ה ויש מקילין עמ"ש בחידושי ליו"ד סי' קי"א דתוספת בקידושין דף ס"ו בד"ה מאי חזית ס"ל דחזקת אם מהני לבנה אף דליכא טענת ברי ולא באתה האם לדון עליה זולת בתרי ותרי דגרע משאר ספק ומפרש"י שם נראה דאי הואי האם לפני ב"ד והיו דנין עליה היה מועיל חזקתה גם לבנה עיי"ש וכיון דיש פלוגתא כאן אפשר להכריע דאם באתה האלמנה והתירו אותה גם בתה כשרה וכה"ג כתבו בשו"ת נ"ב שאלה ה' הגאון מהר"ם והגאון מו"ה העשיל זלה"ה דאם אוכלין מקצת מכח כל דפריש מ"פ איך נאסר חתיכה הנשארת.
ומ"ש הב"ש ומיהא י"ל וכו' דהא לפירש קמא דרש"י וכו' דברי רש"י לכאורה תמוה דמה ס"ס הוא ונ"ל כונתו כמבואר בפ"ק דחולין סכין איתרעי בהמה לא איתרעי ועיין בכ"ש בדף יו"ד דכתב גם לענין הגבינות אע"ג דחזקתן תלוי בחזקת הבהמה מ"מ אמרינן דבהמה לבד איתרעי כמו דאמרינן סכין איתרעי אף דתלוי בחזקת הסכין ועיין מקו"ח סימן תס"ז ביאורים סק"ו וזה מדויק בלשון רש"י שהאריך וכתב אמו של ס"ח זה בה נולד הספק וזו שבאה מחמת בנה קרי לה ס"ס דהיינו דבהנולד הספק ואיתרעי חזקתה וזו שבאה מחמת בנה לא איתרעי כי ספקה בא מכח ספק ראשון ובה לא נעשה הספק ראשון לפ"ז כאן לענין בתה דאין לה חזקת כשרות גם מעולם לא הוחזקה לכשרה ל"ד לגבינה דהוחזקו בכשרות קודם שנמצא הרעותא בבהמה וחזקת אמה לא מהני לבתה.
ס"ז לא ישא אדם אשה ממשפחת מצורעין בשו"ת מהר"ם ב"ב סימן תתכ"ג ז"ל נשאל לרש"י ראובן גירש אשתו מביתו בלא כתובה וטוען מק"ט נשאה כי סמני צרעת נראין בחוטמה ופניה פורחת שחין קודם הנשואין והיתה מרגשת בעצמותיה גם משפחתה כולה מחולי זה ובשעת שכנסתיה לא הרגשתי במומין שבסתר והיא אומרת בריאה היתה גם טוען הבעל המצורעים רוצים לקלטה והעידו הקהל שבריאים נשאה ושקר דיבר במה שהמצורעים רצים לקלטה אלא הוא המוציא קול נראה שאין לו עליה טענת מומין ומחויב ליתן כתובה או טוב לו לתת לבו לקרבה למען יתרחם מן השמים ויזכהו לפרות ולרבות ממנה את"ד ותמה ברכ"י כיון דלא הכחישוהו דכל משפחתה מחולי זה ועתה פרחה בה צרעת סכנה הוא וקי"ל לא ישא אשה ממשפחת מצורעים והאיך אמר לקרבה ולבנות ממנה עיי"ש ולדעתי אין הכונה דמשפחתה כולה מצורעים דאם כן הל"ל גם משפחת כולה מצורעים מה הלשון אומרת מחולי זה אלא כונתו דהאשה היתה מרגשת בעצמותיה גם משפחתה כולה הרגישו מחולי זה שהיה באשתו לכן מקחו מק"ט והעידו הקהל דבריאה היתה ומה שאמר או טוב לו לתת לבו לקרבה היינו כשתתרפא או דעכשיו אינה מצורעת אלא דטוען כי סמני צרעת נראין בחוטמה היינו דיש איזה רושם או צלקת וכדומה בחוטמה וטוען כי הן סמנים שהיתה לפני הנשואין מצורעת ולהכי חיזק עוד טענתו שהמצורעים רוצים לקלטה ואם לא היתה מעיקרא מצורעת מהיכי תיתי רוצים לקלטה וכיון שהעידו הקהל דבריאה היתה ושקר דיבר במה שטען שהמצורעים רצו לקלטה ממילא בטלה טענתו על הסמנים ולכן טוב לו לתת לבו לקרבה ולא תהא מאיסה בעיניו.
ס"י ואם הודיעה מתחלה בטור כתב זה בשם הרמב"ם ותמה ב"י הא מבואר בגמרא והיינו דרב ור"נ מכרזי מאן בעי למהוי איתתא ליומי ול"כ חדא דרב ור"נ היה להם כבר אשה בביתם ומאן דבעי למהוי אשתו עכשיו אינו זיווג ראשון אבל הרמב"ם סתם דהודעה מותר בכל אף דהמגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות ועוד דשאני הכרזה מהודעה לעצמה כיון דאסור לישא ודעתו לגרשה יחשדו כי מסתמא מצא בה ע"ד או דהוא עשה איסור שנשא ודעתו לגרשה דלא יתלו בהודעה דסתמא אין מתרצית בכך וכדאיתא בפ"ק דמגילה דף י"ב ע"ב באחשורוש כל מאן דהוה ליה ברתא איטמרה מיניה ופרש"י כי לא ישא אלא אחת ואת כולן יבעול ואם דהתם בבתולות מיירי הא ה"נ סתם הרמב"ם דהודעה מהני בכל ונראה דמש"ה שינה המחבר ממ"ש רמב"ם וטור ואם הודיעה והמחבר כתב הודיע משום דאין ראיה מהגמרא בשהודיעה לבד רק כשהודיע לרבים להסיר עקשות פה ולזות שפתים אך לקמן ר"ש סימן קי"ט כתב הודיינה וי"ל דהדר ופסק כרמב"ם וטור וא"ש בזה דלא לחנם כתבו עוד שם והג"פ שם הניח בקושיא דהוא כפול ועוד שאני רב ור"נ דחשיבות גדול להנשואות להם אף ליומי וכדאיתא בפרק תפלת השחר לשתמש אינש חד יומא בכסא דמוקרא ולמחר לתבר וה"נ אין בזה משום אל תחרוש על ריעך רעה כיון דגם לישא ליומי טובה עושה להן
סימן ג
ס"א בהג"ה וליכא למיחש למידי מקשים הא איכא פדיון הבן והוא הנאת ממון וזה סתירה למ"ש הב"ש בישוב דעת הרמ"א דשרי לישא כפיו עכ"ל ברכ"י ונראה לפימ"ש הרמ"א לקמן ס"ס ק"ל דהעדים מותר להם לקבל שכר הרבה מטעם דהעדים אסורים לישא הגרושה וכן נוהגין ושם נאסרו רק בגרושה זאת וכאן נאסר בכל גרושות ובזונה וחללה ואסור להטמא למתים דהיה אפשר ליטול שכר ויותר מצוי מפדיון הבן ואפילו יזדמן יוצא במתנם עמ"ל עיין יו"ד סימן ש"ה ובפ"ת שם סקי"ב משא"כ תרומה דמצוי בכל יום.
ועוד לפימ"ש תוספת בפחז"ה דף מ"ה והג"א שם ובחו"מ סימן ל"ז ס"י כל היכא דהשתא אינו מרויח אעפ"י שאם יתעשר והנה בעדותו כשר להעיד ה"נ כיון דבשעה שבא ואומר אני כהן ליכא פה"ב נאמן ואם אח"ז יזדמן כיון דאתחזיק לכהן הוי נמי כהן לענין ממון וכמ"ש הרמב"ם בעט"ז מה"ס דין וא"ו דאמר ע"א זה חלב ואח"כ אכלו אחד בהתראה לוקה כיון שהוחזק לאיסור משא"כ במקום דנוהג תרומה דמצוי בכל שעה מיד שאומר אני כהן נ"מ לענין ממון אינו נאמן ובשו"ת השיב ר"א שאלה ח' בד"ה שניות תירץ דאף שהכהן הוא ספק ונפדו ע"י בכורים הם פדוים וא"צ לחזור ולפדות מספק ולא נראה דמבואר בחולין דף קל"ד בחזקת חיוב חייב מספק וכ"ש הכא דיש נמי רוב דרובא דעלמא לאו כהנים וברובא וחזקה מוציאין ממון כמ"ש הראשונים רפ"ב דכתובות ומ"ש דכ"כ רשד"ם וחו"י ומהרי"ט ופרח מט"א עיינתי שם ולא אחד בהם שיאמר כן לכן אם בא אחד שאין מכירין אותו ואיתרמי בכור לפדות ואמר שהוא כהן ופדה אצלו צריך לחזור ולפדות ואם שלא בשעת מעשה אמר והוחזק לקרות ראשון ולנ"ב אולי יש לסמוך על מה שכתבתי.
ואם נשא או נטמא לוקה במל"מ פ"כ מהא"ב הי"ג הקשה ממ"ש הרמב"ם שם ספ"א דא"ל הוחזק אין אדם לוקה ומת עפ"י עצמו ואם הוחזק ש"י למה כתב הה"מ דאם נבעלת לו פסולי כהונה זרעה ספק חלל הא כיון דהוחזק לכהן ליהוי ודאי חלל עיי"ש ובאמת ברמב"ם ספ"א מהא"ב ל"כ רק דאינה נהרגת על פיה ולא הזכיר מלקות וא"כ י"ל דס"ל לרמב"ם דהא דשאנחד"א לא חמיר מנדר ובסוף הרי"ף דכתובות הובא מריטב"א שבא"ז פ"ק דכתובות דף טי"ת שכתב דה"ל כאוסר עליו את המותר וכן הביא שם מהר"י באסאן דאין לו התרה דהוי כנ"ש דאין לו התרה וא"כ הרי בנדר ליכא רק מלקות משום לא יחל דברו וכדאיתא ברמב"ם פ"א מה"נ ובקצו"ח סימן ל"ד כתב דשאנחד"א משום הודאות בע"ד הוא דילפינן מכי הוא זה עיי"ש וצ"ע הא ד"נ חמירי מדיני ממונות כדאיתא בפ"ק דסנהדרין דף ג' ע"ב ואיך נילף ד"נ מממון הקל וגם למלקות קשה דהא בכתובות דף ל"ב צידד הש"ס דממון קיל ממלקות ובאמת יותר מסתבר דמשום הודאה הוא מדלא מהני שאלה ונראה דתרוייהו אמת דמשום הודאה הוא דילפינן מכי הוא זה אלא דמהתם ליכא למילף להחמיר יותר אלא דיש בו נמי משום נדר דה"ל כאוסר עליו את המותר כנ"ל וזה רק למלקות ולא למיתה ושאלה ל"מ דדלמא ממונא חמיר ממלקות אין נזקקין לו ולא מצינו מפורש דגם בדיעבד כשנשאל לוקה ומהרי"ט בח"ב סימן א' מחלק א"ע לא מצא ראיה מהש"ס דל"מ שאלה ולפימ"ש דיש בו גם משום הודאה אלא למלקות הוי ספק אין ראיותיו של מהרי"ט מכריתות כלל עיי"ש ועוד נהי דגלתה תורה כי הוא זה דהודאה מהני לא אפשר למילף מינה רק במה דיכול לחייב עצמו אהני הודאתו וגם למלקות אף דאין בידו שיהא נלקה בבית דין על פי דיבורו שיאמר להם מ"מ בידו לחייב עצמו ע"י נדר ולא ישאל עליו.
ולשון הרמב"ם פח"י מהא"ב ה"ט אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אעפ"י שמותרת לבעלה הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודה שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה האסורה עכ"ל האריך ולא סגי לו בטעם דהודית נראה דבא לומר דיש בה משום הודאה ומשום שאסרה עצמה דמשום הודאה לחוד לא היתה לוקה אך משום טעם דאסרה עצמה הוי כנדר ולוקה ומשום נדר ה"א דמהני שאלה לכן צ"ל שהודית ומה שאמר ונעשית כחתיכה דאסורה היינו דהכהן עושה איסור אף דהוא לא הודה ולא אסר עצמו וזה ראיה למ"ש.
ובשו"ת ברית אברהם חא"ע סימן צ"ד אות ה' תירץ דברי הרמב"ם דספ"א מהא"ב דאינה נהרגת משום דיש לה אמתלא לומר דאמרה שנתקדשה שלא יקפצו עליה אינם הגונים ובשעת התראה מספ"ל לעדים שמא תאמר אח"כ האמתלא עיי"ש ולא נ"ל דהא מבואר ברמב"ם פ"ב מהלכות שבועות הי"ב דבשבועה אינו חייב עד שיהא פיו ולבו שוין לפיכך אם נשבע אחד בעלינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היה בלבי הר"ז אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת התראה אעפ"י שטען אח"כ אין שומעין לו וכ"כ בשו"ת הרשב"א שבב"י יו"ד סימן רכ"ח דנאמן לומר עד"כ נדרתי או אנוס הייתי ואם התרו בו ולא חשש לומר בשעת התראה ואכל וכ"ש כשאמר אעפי"כ ודאי אינו נאמן לפטור עצמו מן המלקות והובא ברמ"א ביו"ד סימן רל"ב סי"ב ובש"ך שם ס"ק כ"ז וא"כ ה"נ אחר שהתרו בה ועברה ולא אמרה בשעת התראה האמתלא תו אינה נאמנת ול"ה התראת ספק ואיני רואה שום חילוק בין אמתלא לשאר טענות ועוד לפימ"ש בשו"ת חוט השני סימן טו"ב דכל האמתלא כאלו אמרה שלא עשתה מתחלה כן אלא מפני האונס עיי"ש והרי בטענת אונס מבואר בשו"ת הרשב"א כיון שלא טען כן בשעת התראה תו א"י לטעון כן אחר שעבר ועוד דבפרק האומר ס"ג ב' דרב אסי אמר סוקלין עפ"י אביה שאמר קדשתי את בתי ומודה באומרת נתקדשתי שאין סוקלים דלאב הימניה רחמנא לדידה לא הימנה ותקשי לדעת הטו"ז וב"ש דלקמן ס"ס ל"ז דאב יכול לחזור בו ע"י אמתלא איך סוקלים הא ה"ל התראת ספק שמא יש לו אמתלא וע"כ או דס"ל התראת ספק שמה התראה או דבשיטת הרא"ה באומר לפלוני קדשתיה דל"מ אמתלא כדלקמן סימן מ"ז או דעמד האב בשעת התראה ולא אמר האמתלא כיון דהימניה רחמנא מהימן נמי כשלא אמר האמתלא אז וא"כ הא דמודה ר"א באומרת נתקדשתי ג"כ כה"ג ומ"מ אין סוקלין על פיה.
ספק חללה עב"ח דגם הוא אם חזר ובא עליה אינו לוקה ותמוה מ"ש מפעם ראשון ונ"ל טעמו משום דאינו נאמן רק לגבי עצמו ולא נעשית חללה על פיו לכן גם הוא אינו לוקה וחמ"ח וב"ש לא ס"ל סברא זאת ובשו"ת בר"א חיו"ד סימן ג' אות י"א כתב דב"ח סותר א"ע למ"ש בסימן קנ"ב הובא בב"ש שם סקי"ב דבאומרת גרשני בעלי וניסת ומת בעלה הראשון צ"ג משני עיי"ש ולק"מ דהתם לגבי עצמה לבד שאנחד"א הן מדין נדר הן מדין נאמנות על כל מה שיבא אח"כ מחמת דיבורה ושאני הכא דאין מועיל דיבורו לעשותה חללה.
ועיין בהה"מ פ"כ מהא"ב הי"ג דזרעה ספק חלל ומשמע מסתימת לשונו אפילו בהוחזק שלשים יום ונראה טעמו משום דמעיקרא לא נתחזק לודאי דהא אינו נאמן ושאני בהוחזקה נדה דבעלה לוקה עליה דהתם הימנה רחמנא וכ"כ בחו"ד סי' קפ"ה סק"ה והמל"מ הניח בקושיא למה זרעה ס"ח כיון דהוחזק ולפימ"ש לק"מ.
מסל"ת הוציאוני מבה"ס ולקמן ס"ה זכורני כשהייתי תינוק שראיתי לפלוני טובל ואוכל תרומה לא הזכיר יוצא מבית הספר כמו כאן ובחו"מ סימן ל"ה כתב יוצא מבית הספר לטבול לאכול תרומתו לכן רצה ב"ש להגיה לקמן ולשון המחבר דלקמן הוא ממש לשון הטור עוד קשה דבמשנה פ"ב דכתובות דכ"ח נמי איתא יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה.
ונ"ל עפימ"ש בנמ"י פחז"ה בד"ה בקשתא דל"א מגו אלא במלתא דבחד דמהימנינן ליה במגו תו ליכא ספיקא אבל במלתא דאף כי נימא מגר אכתי איכא לספוקי לא מפיו אנו חיין שנאמין כל כך לדבריו משום מגו עד שנצטרך לברר ספק אחד מדעתינו לקיים דבריו ולמטען שהמוכר לקחה מן המערער עיי"ש הרי אף דדר בו המוכר חד יומא והוא החזיק ג"ש הוי חזקה מ"מ אם הא דדר בו המוכר ליכא סהדי רק הוא נאמן במגו לא נאמין לו כ"כ לברר עוד ע"י חזקת דירת המוכר ודירתו ג"ש לומר דהמוכר לו קנהו מבעל הבית ראשון ה"כ הא דלא חיישינן שמא עבד הוא ואכל בתרומה של רבו משום דבחזקת כשרות הוא אף דאין משפחתו ידועה וכמ"ש בטור סימן ב' או משום דאין מצוי כ"כ עבד כמ"ש בחמ"ח ובהגהות טו"ז וכל זה אינו ודאי בבירור רק אנו מבררין מדעתינו וכאן דבעצמו מסל"ת לא מפיו אנו חיין כ"כ שנאמין לדבריו על עצמו דמסל"ת ג"כ רק מסברא כמו התם מגו עד שנצטרך לברר עוד ספק מדעתינו שאינו עבד לכן צ"ל שיצא מבה"ס דזולת דבחזקת כשרות יש עוד ראיה דאינו עבד דיצא מבה"ס והוי כמו מיעוטא דמיעוטא לחוש שהוא עבד משא"כ לקמן בס"ה דאחר מעיד עליו ולא מפיו של עצמו ועד אחד עדיף ממסל"ת כדאיתא בסימן י"ז סל"ז ואף דמעיד מה שראה בקטנו מ"מ הא כאן נמי מסל"ת על קטנו לכך בס"ה אצ"ל יצא מבית הספר אך דבמשנה דכתובות מעיד זכורני בפלוני יוצא מבה"ס לטבול לאכול בתרומה שלא ראה העד בעצמו שזה טבל ואכל תרומה אלא שמע מאותו פלוני דיוצא לטבול לאכול בתרומה א"כ עדיין הוי מפי הנידון ועוד דהוי רק עד מפי עד אפילו שמע מאחר דזה לא עדיף ממסל"ת לכן צ"ל יוצא מבה"ס והמחבר לקמן ס"ה כתב ראיתי לפלוני טובל ואוכל בתרומה דבעצמו ראהו ובחו"מ כתב כלשון המשנה יוצא מבה"ס לטבול לאכול תרומתו ועיין לקמן סימן זיי"ן ס"ב בהג"ה דמסל"ת ועמפ"ע שוין ובחו"ד ריש סימן צ"ח כתב דמסלפ"ת עדיף מעד מפ"ע דהא בתרומה דרבנן אין עמפ"ע נאמן ומסלפ"ת נאמן עיי"ש ובעניי אזי מנליה והא לקמן סימן זיי"ן מבואר דמסלפ"ת ועד מפי עד שוין ולתשובת הרש"ך שבב"ש שם ס"ק ה' עד מפי עד עדיף דגם להרא"ש דפוסל מסלפ"ת בשבויה מתיר בעד מפ"ע ומנלן לענין תרומה דרבנן לומר איפכא ובברכ"י לקמן סימן זיי"ן הביא משו"ת הרשב"א סימן אלף רנ"ב דכללא קייל דכל דע"א נאמן ה"ה עד מפ"ע ולע"ד כן מוכח מהמשנה הנ"ל מדתנן שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה ואם צריך שראה אותו פלוני טבל ואכל בתרומה הכי הל"ל שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר וטבל ואכל תרומה א"ו רק שמע לאיש פלוני כשיצא מבה"ס שהולך לטבול וברמב"ם פ"ה מה"ע ה"ג כל מקום שע"א נאמן אשה ופסול כמו כן מעידים חוץ מע"א של שבועה ובבכורות דף ל"ו עדות שהאשה כשרה לה גם עמפ"ע כשר וכ"פ הרמב"ם בהלכות בכורות פ"ב הט"ו
והטור לא הביא דיצא מבה"ס והקשו הא בב"ק דף קי"ד ע"ב ובמשנה פ"ב דכתובות מבואר דאמר שיצא מבה"ס והטו"ז כתב דיש הוכחה דאינו עבד דבעבד קטן לא מהני לו טבילה דהוי בלא כונה ונדה שנאנסה וטבלה אסורה לאכול בתרומה וקטן נמי חשוב שלא מדעת לכן דוקא ב"ד או אביו מטבילין אותו כשמגיירין אותו ועבד דאין לו חייס אביו אצלו כזר את"ד ולע"ד ל"ד לנדה שנאנסה דלא רצתה לטבול ולהטהר משא"כ קטן דקי"ל דיש להם מעשה אף בדבר שצריך מחשבה כדאיתא בפ"ק דחולין די"ג והא דגר קטן שאני דמתחייב בכל חיובי תורה וחיובו של קטן אינו כלום ואין נדרו נדר וי"ל דיש להם מעשה כשעושים מעצמם משא"כ כשהטבילו אביו או אחר וע"כ במשנה דמעצמו טבל י"ל דעבד קטן היה ול"ל דיצא מבה"ס אך גם לקמן בהא דנאמן הגדול וכו' לא כתב הטור יוצא מבה"ס.
ואפשר לתרץ דעת הטור דהא דצ"ל שיצא מבה"ס מחשש שמא עבד הוא אף דכל משפחות בחזקת כשרות אף דאין משפחתו ידועה לדעת הטור לעיל סימן ב' י"ל כיון דתרומה לכהנים אף דלא בא עדיין לידם מ"מ חשיבי כמוחזקים יותר מזת דיש בו חשש עבד דהא בפ' החולץ גבי ספק ויבם בנכסי סבא אף דאין שום אחד מוחזק מ"מ אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי דהודאי חשוב מוחזק ה"נ לא אלים חזקת כשרות דישראל כשא"י לנו משפחתו להוציא ממון של כהנים מיוחסים בודאי לכן צ"ל דיצא מבה"ס אבל בזמנינו דאין הכהנים מיוחסים ואינם רק כהני חזקה כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ב מהא"ב ומבואר בש"ך סימן שכ"ב ובמגן אברהם סימן ר"א וסימן תנ"ז ובשו"ת רשב"ם ושע"י ושבו"י כתבו דכהני זמנינו רק ספק כהנים עיין פ"ת סימן ש"ה ושכ"ב ביו"ד לכן אהני נמי חזקת כשרות לומר שאינו עבד ליטול תרומה אף דהוא דין ממון ועיין יש"ש פ"ה דב"ק סימן ל"ה ואף דהטור א"ח סימן תנ"ז ויו"ד סימן שכ"ב כתב דכהן שטבל לקריו אוכל חלה ולא חשש שמא אינו כהן היינו כיון דהוי רק איסור דרבנן אבל לענין דין ממון ל"ח מוחזקים כהני זמנינו יותר מזה שבא ג"כ בכח חזקת כשרות.
אמנם לפמ"ש ג"פ בסימן ק"כ אף דהפקר ב"ד הפקר מ"מ לא עשו זכיה בדרבנן עד שבא ליד הזוכה עיי"ש א"כ בתרומה דרבנן כ"ז שלא בא ליד כהן אין לו זכיה לשום כהן ול"ד לספק ויבם דמי שהוא יורש כבר זכה לכן לא נמשך המחבר בש"ע אחר הטור ועיין יש"ש פ"י דיבמות סימן י"ט דנראה דסברת הג"פ תלוי בפלוגתת רי"צ ור"א ביבמות שם דף פ"ט ופוסק דיכולין לעשות זכיה אך ברמב"ם פכ"ד מה"ס ה"ו לא ס"ל הכי.
ולפ"ז י"ל מה שהקשו ר"ן והה"מ פ"כ מהא"ב למה ע"א א"נ לתרומה דאורייתא הא ע"א נאמן באיסורין די"ל דכהנים חשובי ודאי וזה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי דהוי כמוציא מידם ע"י ע"א דלא קם לממון משא"כ בתרומה דרבנן דלית לכהנים זכיה עדיין ליכא דין ממון אף לפ"ד הר"ן בתשובה ע"ה הובא בשע"מ ריש סימן ל"ג דגם כשאין שום אחד מוחזק אין ע"א נאמן היינו התם דנהי שאינו מוחזק מ"מ הממון שלו מן הדין משא"כ כאן בתרומה דרבנן דלית שום זכיה לכהנים קודם שבא לידם ואנן צריכין לעדותו רק לענין איסור אם מותר לאכול התרומה ואף הכהן אסור ליתן לזה לאכול תרומה דאורייתא עפ"י ע"א דאמת"ל מתרומה ליוחסין אין מעלין אבל מתרומה לתרומה יעלה ויבא ליקח כשאר כהנים והר"ן לטעמיה בר"פ הזרוע דמת"כ אם הזיקן פטור אפילו מלצי"ש דדוקא בעינם יש מצוה ליתן אבל דין ממון ליכא כיון דאל"ת אבל ביו"ד סימן ס"א סט"ו פסק דחייב לצי"ש.
עוי"ל לפימ"ש הריטב"א ריש פרק אם אין מכירין דלא אמרינן ע"א נאמן באיסורין אלא במעיד על גוף האיסור ולא במעיד על האדם ורק בחשש דרבנן גם ע"א נאמן עיי"ש וה"נ לא על גוף התרומה מעיד רק על גוף האדם שהוא כהן וראוי ליטול ולאכול תרומה.
ס"ב היה ע"א ב"ש סק"ו ע"א א"נ להשיאו אשה כמ"ש טור סימן ב' בשם הרמ"ה אע"ג דקי"ל כ"ד שאינו בח"כ ובחזקת איסור ע"א נאמן גם קי"ל ספק ממזר מדאורייתא כשר לבוא בקהל צ"ל מפני מעלת יוחסין אינו נאמן וכן מדויק מלשון הרמ"ה שם עכ"ד ולע"ד אינו מדויק כן דא"כ למה נקט הרמ"ה שמא עבד הוא לכן נ"ל דליוחסין כיון שבא להעיד על גוף האיש אין ע"א נאמן בחשש דאורייתא כמ"ש בסמוך משם הריטב"א ואף דרובא לאו עבדים מ"מ כיון דחיישי רבנן למיעוטא הוי חשש דאורייתא וכמ"ש האו"ה לענין גבינות עכו"ם הבאתיו לעיל סימן ב' משא"כ חשש ממזר כיון דמיותרא דקהל יליף הש"ס בפע"י דף ע"ג דספק ממזר מותר דהוי ודאי מותר כמ"ש לעיל סימן ב' ליכא חשש איסור תורה כלל נאמן ע"א באיסור דרבנן כמו בתרומה דרבנן אבל לספק עבד ליכא ילפותא להתיר דקרא דחמשה קהל לא מיירי בעבד.
כתוב בשטר פלוני כהן לוה עיין חמ"ח וב"ש שהקשו מחו"מ סימן מ"ט בשני יוב"ש דהוי סימן וכבר הקשו כן תוס' בפ"ב דכתובות כ"ד ב' ולע"ד י"ל עפימ"ש הרמב"ם פ"כ מהא"ב ה"ט ז"ל אין מעלין משטרות לכהונה כיצד הרי שהיה כתוב בשטר פ' כהן לוה מפלוני והעדים מלמטה אין מחזיקין בהם כהן זה שהוא מיוחס שמא לא העידו אלא על המלוה בד"א לענין יחוס אבל לחזקה שיהא כהן ככהני זמן זה ויאכל תרומה וחלה של ד"ס מעלין מן השטרות עכ"ל הרי דאינו ודאי דלאו אכולה מלתא מסהדי רק ספק וא"כ לפי מה שכתב הפר"ח בכללי ס"ס ס"ק י"ג בהרבה ראיות דס"ס שאינו מתהפך הוי שפיר ס"ס ומשום דספק אחד הוי פלגא ופלגא וכי מספקינן ספק שני ה"ל כרוב דמן התורה אזלינן בתר רובא וכ"כ מהרי"ט ח"ב ביו"ד סימן ב' בכמה ראיות מש"ס וראשונים דס"ס שאינו מתהפך הוי רוב וא"כ כאן נמי י"ל שמא אכולא מלתא מסהדי ואת"ל לאו אכולא מסהדי בלאה"נ שמא כהן הוא ועוד דהא דשמא לאו אכולא מלתא מסהדי לאו ספק שקול הוא דהא מחזיקין אותו עי"ז ככהני זמנינו רק לענין יוחסין לא מעלין וכתב הה"מ דמשום מעלת יוחסין הוא והרי רובא דעלמא לאו כהנים הם ומכל מקום סומכין אעדות זה להחזיקו ככהני זמנינו הרי שקול נגד רוב דרק ע"צ המיעוט חיישינן דאתרמי ולא דייקו העדים וא"כ התינח ליוחסין דרובא לאו כהנים אבל בשני יוב"ש דזולת העדים יש ספק השקול לפנינו מי לוה שפיר סמכינן דאכולה מלתא מסהדי דרוב עם שטר מהני גם להוציא דנהי דקי"ל דשטר לאו כגבוי מ"מ גם כן לוה ל"ח מוחזק ולא חשוב התובע כמוציא כמ"ש נו"ב ותומים ונתיבות בדיני תפיסה סימן כ"ד דרוב או ס"ס עם שטר מועיל ורק לבסוף כתב נתיבות שם ועוד דהוי ספק בפרעון עיי"ש ולפ"ז כאן דהספק אם יוב"ש זה נתחייב כלל בשטר זה חשוב הלוה מוחזק מ"מ בתחלה לאו משום היינו דהוי ספק בפרעון אתי הנתיבות רק משום דשטר ל"ח מוציא וברכ"י כאן הביא משו"ת שאגת ארי' וקול שבל כתב נמי משום דבשטר חשוב התובע מוחזק עיי"ש ולדברינו אצ"ל דחשוב תובע מוחזק רק ל"ח מוציא וכיון דיש ס"ס או רוב המסייע לתובע סגי וגם זולת כח השטר כיון דכתב הה"מ דמשום מעלת יוחסין אימור לאו אכולה מלתא מסהדי לו שקל ישקל חזקת ממון למעלת יוחסין משום דקולא לנתבע וכמ"ש הש"ך בחו"מ סימן מ"ט מ"מ שאני ביוחסין דהחמירו כיון דרוב העולם לאו כהנים משא"כ בהא דשני יוב"ש דליכא רוב ובמרדכי דקידושין פ' האומר סימן תקל"א כתב דאכולה מלתא מסהדי דמלוה מידק דייק ול"ה מחתים וכונתו כהא דפ"ב דכתובות דף י"ח ע"ב וריש דף י"ט דחזקה אין העדים חותמין עיי"ש פרש"י ותוס' בסד"ה קטנים והך חזקה עדיף מחזקת ממון או מטעם שכתב מהרי"ק שורש ע"ב או משום השטר אלא דסברת המרדכי צל"ע דנימא דקנוניא עשו מלוה ולוה ולא הלוה כלום ול"ש טעם דלא שדי זוזי בכדי ואפשר דל"ח לקנוניא וכמבי"ט שבש"ך חו"מ סימן ק"ו סק"ו או דכאן עדיף דמרתתי מלוה ולוה מהעדים דירגישו בערמתם.
ס"ג ואין חוששין שמא אמו עכו"ם כתב ב"ש קשה אם מעיד עליו שהוא כהן א"כ ע"כ לאו מעכו"ם הוא ול"ל הטעם דאין נושאין עכו"ם וכו' ולע"ד בשלמא ע"א המעיד בזה"ז דנאמן כדלעיל ס"ב דאין נ"מ רק אם הוא ישראל או כהן וכהני זה"ז לתרומה דרבנן אבל כאן אם היה החשש דאנוסים נושאים נכרית הרי הבן נכרי כמוה כדאיתא בס"פ האומר דף ס"ו ע"ב ואף דהבן נימול וטבל אינו רק גר ופסול לדיין בדיני ממונות ולחליצה ולכל התמנות מדין תורה כמבואר ברמב"ם פ"א מהלכות מלכים ה"ד ואף דאם אביו מישראל כשר לדיין כדאיתא בכ"מ שם ובחו"מ סימן זיי"ן היינו אם אביו נשא גיורות אבל אם נשא נכרית הבן גוי כאמו רק נתגייר וא"כ לדיני תורה אין ע"א נאמן להכשירו אפ"ת דהוי כמלתא דאיסורא וע"א נאמן באיסורין מ"מ שאני כאן דמעיד על גוף האדם כמ"ש לעיל וא"כ גם לקרות בתורה ראשון אין מעלין אותו עפ"י ע"א מחשש דיעלה לדיין ולשאר התמנות וכמו דחייש המחבר בריש הסימן דיעלהו לתרומה ורמ"א מתיר שם רק משום דליכא תרומה בזמנינו ולדעת הרמ"ך משום דליכא הרובה דאורייתא אבל כאן יש חשש שכתבתי לכן צ"ל משום דרוב אנוסים אין נושאים נכרית ואח"כ מצאתי בברכ"י חו"מ סימן זיי"ן סק"ב כתב נמי דאביו ישראל ואמו נכרית אף שהולד נתגייר פסול לדיין וכ"כ כנה"ג שם ופשוט הוא דהא התוס' ביבמות פמ"ח דף ק"ב בד"ה לענין הוכיחו דסגי באביו ישראל מקידושין דף ע"ז דישראל שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה.
ס"ד ול"ח לגומלין בפ"ב דכתובות דף כ"ד רמו תרומה אדמאי דבתרומה ס"ל לרבנן כ"א מעיד על חברו שהוא כהן ור"י ס"ל דצריך שני עדים ובדמאי ס"ל לרבנן דאין מעידים זל"ז ור"י ס"ל דנאמנים וקשה לפ"ד הר"ן שם והה"מ פ"כ מהא"ב דחשוב מלתא דעל"ג וס"ל דגם לתרומה דאורייתא נאמן ע"א מה"ט א"כ מה רומיא דרבנן אדרבנן הא במעיד על חברו שהוא כהן על"ג משא"כ בדמאי וכ"ש אי מיירי בתרומה דרבנן דקשיא ולריטב"א דבר"פ אם אין מכירן דלהעיד על הגוף צריך תרי באיסורין להכשיר איש והבאתיו לעיל קשה מאי רומיא דר"י אדר"י בשלמא להעיד על חברו שהוא כהן לא יקום ע"א באיש להכשירו לתרומה משא"כ בדמאי דמעיד רק על הפירות וצ"ל שא"ה דא"כ ליחסו ולתרומה דאורייתא לרמב"ם גם לרבנן ל"ח כמעיד על הגוף.
וקושייתי על הר"ן י"ל דעל"ג רק עפ"י רוב דמיעוט משקרין גם במלתא דעל"ג ולא מהני נגד רובא דלאו כהנים אך כיון דיש רוב נגד רוב מהימן ע"א משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו וכדאיתא בפ' האומר ס"ג ע"ב אך בחשש גומלין דליכא חז' אא"ח ולא לו ל"מ על"ג נגד רוב דלאו כהנים דמדלא מהני על"ג בעדות ממון כמ"ש בחו"מ ס"ס למ"ד ע"כ לא עדיף מרוב שו"ר בא"ב על ר"ה דכ"ב דעל"ג כעין רוב ועוד אפשר דלפיכך מתמה רבה אדאביי דרבנן אדרבנן ל"ק כיון דמתרץ אביי דר"י דלפיכך נאמן בדמאי משום דרוב ע"ה מעשרין הן לא חייש לגומלין ורבנן חיישי א"כ בתרומה נמי אף דאיכא רוב דעל"ג למה נאמינו יותר מדמאי דג"כ יש רוב אך כ"ז לרבא דלא ס"ל בבכורת ד"כ לחלק בין רובא דתלוי במעשה לרובא דל"ת במעשה אבל למאי דמסיק הש"ס שם דיש חילוק ה"נ ל"ד רוב דעל"ג לרוב ע"ה מעשרין ולפי מה דמשני הש"ס ואב"א דפליגי במעלין מתרומה ליוחסין ואצ"ל בדמאי הקילו משום דרוב ע"ה מעשרין י"ל שפיר דאין זה רוב גמור משום דתלוי במעשה וממילא דרבנן אדרבנן ל"ק דבתרומה האמינו לומר פ' כהן ול"ח לגומלין משום דעל"ג ועפ"י רוב אין משקרין א"כ תו א"צ לתירץ בשכלי אומנתו בידו ומיושב קושית תוי"ט דרמב"ם פסק כרבנן והשמיט תירץ דמוקי הש"ס בשכלי אומנתו בידו ואף דרוב לאו כהנים מ"מ עדיף רוב דלא משקרי בעל"ג משום דמיעוטא דכהנים מצוי משא"כ על"ג מיעוט משקרי אינו מצוי כ"כ כדמשמע בפרק פסולי המוקדשין דל"ו ע"ב דאמר האי חציף כ"ע לא חציפי ולכן למ"ל דמיעוטא דע"ה דלא מעשרי מצוי יותר מהמועט דמשקרי בעל"ג דעכ"פ לא מצוי יותר מן רוב ישראל אח"כ מצאתי בטו"א על ר"ה דף כ"ב דכתב דגם במלתא דעל"ג אין ע"א נאמן נגד רוב והאמרי ברוך שם כתב דהא דבמלתא דעל"ג לא משקרי אנשי הוא כעין רוב והוי רוב כנגד רוב.
ובפר"ח יו"ד סימן קי"ט סקי"ז כתב אהא דתנן פי"ד דדמאי ה"ו הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם וא"ל אחד איש פלוני נאמן הר"ז נאמן ופריך בירושלמי וע"א נאמן ומשני ר"י דהקילו באכסנאי מפני חיי נפש והקשו הא קי"ל חשוד נאמן באיסורין על של חברי ותירץ הפר"ח דע"א נאמן להעיד על איסור עצמו דילפינן מוספרה לה אבל להעיד על איש אחד דנאמן זה עדות גמורה וצריך ב' עדים וכ"ד הריטב"א הנ"ל דמעיד על האדם צריך שנים וכדאיתא במשניות זרעים עכ"ל הריטב"א ונראה דכונתו להך דירושלמי וכ"כ מח"א בה"א סי' י"ט רמזו בגליון ירושלמי שם ולדבריהם קשה הא דפ"ב דכתובות דכ"ד דרמי דר"י אדר"י כמש"ל
אך לע"ד י"ל דוקא להעיד על אחד שהוא נאמן כגון הא דפ"ד דדמאי בירושלמי צריך שנים לפימ"ש פנ"י בטעמא דע"א א"נ בממון ודבר שבערוה דאחד לא דייק וחיישינן דאומר בדדמי א"כ נהי דרק בממון ודבר שבערוה חיישה תורה ולא באיסורין היינו במעיד על דבר איסור אמרינן חזקה או עפ"י רוב דייק אבל להעיד על אחד שהוא נאמן יש לחוש שמא זה המעיד אומר בדדמי ואת"ל דדייק ואומר אמת דפלוני נאמן מ"מ שמא זה הנאמן המעיד על האיסור אומר בדדמי ותרי מיעוטי בפלגא או יותר מפלגא כמ"ש הר"ן בפא"ט ובפ' א"ד דנ"ג איתא דתרי מיעוטא הוי רובא וגם כה"ג ס"ל לרמב"ם וש"ע כאן ס"ו דאם ע"א מעיד על פלוני שאביו כהן אין מעלין אותו לכהונה על פיו שמא חלל הוא עד שיעיד שזה כהן הוא או שיעידו שנים דאביו כהן דה"ט דאין סומכין על ע"א לומר דודאי כן הוא לכן כשיש עוד איזה חשש חוששין אף דזולת הצטרפות לא היו חוששין בכל אחד לבד וכן כה"ג כתב הנמ"י בפחז"ה הבאתיו לעיל סימן זה לכן פריך הירושלמי וע"א נאמן אבל כאן דע"א מעיד על אחד שהוא כהן אף דמעיד על גוף אדם שפיר י"ל דע"א נאמן אמנם דברי הריטב"א ופר"ח מוכרחין מר"פ אם אין מכירין דהא על ראיית החדש צריך שנים וליכא חשש בדדמי ולמה אין אחד נאמן להעיד עליהם שהם נאמנים אלא דבלא"ה אין ראיה מוכרחת מר"פ אין מכירין לפימ"ש הפנ"י שם דגזרו שלא להאמין ע"א המכירו משום ג"א דראיה דמשפט כתיב ועיי"ש ומ"מ לכאורה גם מהא דפ"ד דדמאי מוכרחין דברי ריטב"א ופר"ח דבע"ד בשלו ליכא חשש בדדמי דמידק דייק וכמ"ש מרדכי פרק הגוזל ובתשובת מיימוני לספר משפטים סימן מ"ד ופנ"י ריש גיטין הובא בנתיבות סימן כ"ו ס"ו סקי"ח וא"כ כשמעיד אחד על אחר שהוא נאמן יכול לאכול אצלו ולקנות הימנו וע"כ דלהעיד על גוף האדם צריך שני עדים אך לפימ"ש תוס' רפ"ק דגיטין וראשונים דהא דע"א נאמן באיסורין ילפינן מוספרה לה ע"כ דלא מחלקי בין בע"ד גופא לעד אחר דבתרוייהו י"ל דאחד לא דייק דאל"כ מניין למילף אחר מוספרה לה וק"ו דאשה עבדה מעשה בעצמה ומ"מ משוינן שאר עד לה וכ"ש דאין לחלק בין ע"א לבעלים ואין ראיה משו"ת מיימוני דל"כ רק בשליש דמידק דייק וי"ל משום דקבלוהו וסמכו עליו והוא קבל עליו דייק ביותר גם הא שכתב הנתיבות דברשב"ץ ח"ר כתב הטעם דע"א א"נ משום חשש בדדמי לא מצאתיו ואדרבה שם ענין ע"ז כתב דהטעם דחיישינן דמשקר דשכרוהו לשקר אך לקמן סימן י"ז סעיף כ"ח וסעיף נו"ן איתא חילוק זה דבע"א יש חשש דאומר בדדמי ובשני עדים ליכא חשש בדדמי.
ועוד נ"ל דאין ראיה מהא דאמר ר"פ אם אין מכירין ובירושלמי פ"ד דדמאי דע"א לא מהימן לומר על אחר דנאמן דשאני התם דעד זה לא נגמר הענין על ידו רק מעיד על אחר דנאמן משא"כ כשמעיד על גוף הדבר שהוא מותר דנגמר העדות על ידו וכדמצינו בגיטין דף ס"ז דיבורא גמרי מעשה לא עבדי וכתבו תוס' שם היכי דנגמר ע"י עדותם הוי מעשה משא"כ כשאומרים רק דבעל ציוה לפו"פ שיהיו סופר ועדים הוי רק דיבורא ה"נ י"ל היכא דהוי רק דיבורא יש לחוש יותר דאומר בדדמי וצריך שני עדים והפנ"י פ"ק דגיטין כתב ג"כ האי סברא לחלק בין מעיד על דבר שמותר הוי רק דבורא וחיישינן בחד דאומר בדדמי משא"כ באשה דספרה לה דהוי מעשה עיי"ש בד"ה בא"ד ואי ע"א נאמן אבל תוס' דכתבו דילפינן מוספרה לה משום דס"ל כשמעיד לאחרים על דבר שהוא מותר חשוב ג"כ מעשה דנגמר ע"י עדותו וזה אוכל ע"י וכמ"ש בגיטין דף ס"ז בד"ה דבורא וא"כ במעיד על אחד שהוא כהן דנגמר העדות על ידו חשוב מעשה וע"א נאמן באיסורין.
ס"ט הוא אונן עליהם והם אוננין עליו פרש"י ורמב"ם בפיה"מ דאסורים בקדשים ויל"ד למה לא פרשו לענין שאר מילי דאונן אסור בבשר ויין ופטור מכל המצות וצ"ל דלפטור מהמצות א"א כיון דהוא רק ספק אונן ולענין בשר ויין נמי כיון דזה רק איסור דרבנן כמבואר במל"מ פ"ג מאבל ה"י והובא בארעא דרבנן אות א' וכ"כ בפ"ת ליו"ד סימן שמ"א סקי"ב א"כ הוי ספיקא דרבנן כשלא אירעו ביחד דאם לא"ה פשיטא דאונן עליהם ממ"נ ועוד לפימ"ש המרדכי ר"פ א"צ דספק ביצה אי נולדה אתמול או היום יש לה חזקה דלא נולדה עד היום ה"נ י"ל דהוא בן שבעה לאחרון דלא נתעברה עד אז וכבר עמד בזה הפלתי בבית הספק וכתב דדוחק לומר בן שבעה לא שכיח עיי"ש בד"ה ויש לי בלא"ה ואני אומר אם בן שבעה ל"ש נימא לאידך גיסא רובא וחזקה רובא עדיף וודאי הוא מראשון ומבואר בפ' החולץ דל"ז כיון דלא הוכר עוברה לג"ח אתרע לה רובא אך באיסור דאורייתא לא מוקמינן על החזקה כדאמר בר"פ האשה בתרא מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת ועיין ש"ך יו"ד סימן נו"ן וב"מ לקמן סימן וא"ו אבל לענין אנינות ליכא איסור דאורייתא רק לקדשים וא"כ השתא דלא נ"מ לקדשים למה כתבו הטוש"ע האי דינא וצ"ל משום דביבמות שם ק' ע"ב אמרו בשלמא הוא אונן עליהם משכחת לה בליקוט עצמות דקמא וליקוט עצמות הוי רק אונן דרבנן כמו שפרש"י בפסחים דף צ"א ותוי"ט ביבמות שם הרי דגם באנינות דרבנן אסור מספק ומ"מ יש לדחות דלהכי קאמר בשלמא דכללא הוא דיש בו דוחק וכמבואר בקיצור כללי הגמרא שסביבות מבא התלמוד וא"כ לס"ד הוכרח לומר כן אבל למסקנא דמוקי לה בקדושי טעות מניין לנו דאסרו ספק דרבנן ומפרט דיש חזקה שלא נתעברה אלא מאחרון וראיה מפרש"י ורמב"ם דפרשו רק לענין קדשים ולא לכל מילי דאנינות ואפשר כיון דנ"מ לכמה איסורי דאורייתא כמבואר במשנה שם לכן החמירו לאיסור דרבנן ג"כ.
והבי"י ביו"ד סימן שע"ד הביא מתוס' פ' החולץ ל"ו ע"ב דהא דתניא בתוס' פ"ד משמחות הספקות אוננין ומתאבלין עליהן נראה דבספק בן ט' ולראשון או ז' לאחרון מיירי דגנאי הדבר שלא יתאבלו לא זה ולא זה מאחר שודאי קרוב לאחד והג"א בסוף מ"ק בשם א"ז כתבו ספק בן תשע לראשון או בן שבעה לאחרון אחרון מתאבל עליו ולא ראשון ע"כ ולא ידעתי מניין לו עכ"ל ב"י וכ"פ בהגהות רמ"א שם ולע"ד פרש"י ופיה"מ לרמב"ם בשיטתיה דא"ז קיימי דפרשו המשנה דוקא לקדשים דהוי דאורייתא ותוס' פרשו דעת התוספתא דקתני ומתאבלין עליהן אבל במשנה דלא תנן רק אוננין מוכח כרש"י ורמב"ם דאוננין נ"מ לענין קדשים דהוי דאורייתא בלאו שיש בו מלקות כמבואר ברמב"ם פ"ג מהלכות מע"ש הלכה ה' אבל באבלות אף לרמב"ם פ"א מאבלות דמצות עשה להתאבל יום ראשון י"ל דאוקמוה אחזקה ולא נולד רק לשבעה ועיין מל"מ פ"א מהיו"ט הי"ז דלא אמרו בר"פ בתרא דיבמות מ"ל איסור לאו מ"ל א"כ רק בלאו שיש בו מלקות וגם מ"ש תוספת דמשום גנאי הוא צל"ע בשלמא אם היה הדבר שקול וא"א לאסור אחד יותר מחברו א"א התר נמי שניהם כמו בשני שבילין ו או לשאול בב"א אבל כאן דיותר י"ל בן שבעה הוא דאוקמיה אחזקה נימא דיתאבל על השני לבד כהג"א בשם א"ז ובירושלמי בפרק נושאין על האנוסה ה"ז הביא תני ר"ח אוננין ומטמאין על הספק ומוקי לה דיש בו סימן דבעל ופירש וא"כ ה"נ הך תוספתא דמייתי תוספת דג"כ ר"ח סדרה י"ל נמי דבהכי מיירי ואפ"ת דלא מיירי בהכי י"ל משום דס"ל לר"ח דרוב וולדות לאו נפלים הוי כודאי בן קיימא תדע מדתני ר"ח דמטמאין עה"ס והרי במשנה מבואר דל"ז ול"ז מטמאין אע"כ דשאני ספק מראשון או מאחרון דליכא האי רובא ובחידושי ליו"ד סימן דש"ע הקשתי עוד דנימא כנכ"ה דילדה ברשות השני ועוד למה מביאין אש"ת כדאיתא בר"פ החולץ נימא ודאי משני משום כנכ"ה ומשום חזקה דמעיקרא ולא נתעברה עד אחר שנשאת לשני ונראה לפי מה דמוקי בפ"ד דכריתות דף ח"י הא דר"פ החולץ דמייתי אש"ת כר"א ואיתא שם בכריתות דלר"א דמתנדב אדם אשית בכל יום ואליבא דבבא בן בוטא דא"צ רק שיכנוס בספק קצת א"צ להיות חתיכה משתי חתיכות ולפי גרסת הש"ס שם חד ר"א הוא עיי"ש לכן אף דיש חזקה לומר משני ילדה מ"מ חזקה אינו מברר הספק רק גזה"כ לאוקים על החזקה אף דהוי ספק וא"כ להכי מביא אש"ת ואף דלתוספת שם תרי ר"א ננהו והא דר"פ החולץ אצ"ל דאתיא כהך דר"א דמתנדב אדם בכ"י אש"ת מ"מ מצי אתיא כהך ר"א דס"ל נמי יש אם למסורת וכמ"ש תוס' שם ואנן קי"ל באמת דלא מייתי אש"ת בהך דר"פ החולץ כמבואר ברמב"ם פ"ח מהלכות שגגות ומרדכי מסכת מ"ק סימן תתקי"ד ז"ל עוד תניא הספקות מתאבלין עליהם והאיך מתאבלין הא קי"ל כרשב"ג דמת תוך שלשים אין מתאבלין עליו ותירץ. דמיירי בספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני שגנאי היה א"ל יתאבלו עליו ל"ז ול"ז אעפ"י שודאי בנו של אחד הוא דהכי קתני התם ספק אחיו ספק אינו אחיו או ספק בנו מתאבל ע"כ וקשה דמרדכי עצמו בר"פ א"צ ס"ל די"ל הלידה באיחור משום חזקה א"כ ה"נ נתלה דמשני נולד וההוא דספק אחיו י"ל כשנתערבו הולדות דאין הכרע ואזי י"ל משום גנאי והנה מדלא תרצו תוס' ומרדכי וש"פ דשאני ספקות דקורבה דחששו שא"ל יתאבלו עליהם יתירם בקרוביהם מוכח כנוב"ת סימן מ"ם שבפ"ת לקמן סימן ד' ס"ק ל"ב.
הוא אינו מטמא להם ביבמות שם פריך למה לקמא לא יטמא ממ"נ אם בנו הוא שפיר ליטמא לו ואם דבתרא הוא חלל הוא דאביו נשא גרושה והקשה טו"ז לישני דאינו חיוב להטמא להם וכפרש"י פ"ק דב"מ דח"י באשתו ארוסה לא תטמא לו ולכאורה לק"מ דאא"ל כאן דאינו מחיוב ליטמא לקמא כיון דספק הוא מחויב מספק ומה שהביא מהא דת"כ ומשו"ת הרשב"א דמשמע דאביו ספק אינו מחויב כלל אינו ראיה דהא י"ל כונת הת"כ לאמו ודאי מצוה ודאי אבל לאביו דאינו ודאי ליכא רק ספק ונצוה וכה"ג פרש"י בפע"י דף ע"ג בהא דממזר ודאי לא יבא דאי לא אייתר קרא אמרינן ככל שאר ספקי איסור על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא ואף דכאן גם בודאי ליכא מלקות מ"מ נ"מ אם אירע לו ליטמא לאמו ולאביו וא"א לקיים שניהם א"ל ולאביו ה"א דאמו שהוא ודאי קודמת וידחה של אביו וכ"ש לרמב"ם דכל ס"ד רק מדרבנן אסור ודאי אין ראיה מהת"כ כלל לומר דלאביו ספק אינו מצוה כלל דהת"כ מיירי רק למצוה מחויבת מה"ת אך לפימ"ש לעיל דיש חזקה לומר דבתרא הוא רק בלאו שיש בו מלקות לא סמכינן אחזקה ואסור להטמא לבתרא אבל לקמא דממ"נ ליטמי לו שפיר י"ל דאינו מחויב ליטמא משום דאוקמוה אחזקה ובריה דברתא הוא ושפיר הקשה טו"ז:
אך בפשוט י"ל כיון דלבתרא אסור ליטמא ל"ל דלא יטמא להם דאינו מחויב דאין לפרש תיבה אחת בשינוי דלבתרא הך לא יטמא היינו דאסור ולקמא רשות.
בגמרא קאמר אלא לאו בזנות פרש"י ומשכחת הוא אונן עליהם ודקדק דרישת האר"י הוא אונן עליהם מאן דכר שמיה הא בלא"ה אמר מעיקרא במלקט עצמות דקמא ולפימ"ש לעיל כיון דאנינות דליקוט עצמות רק מדרבנן הל"ל ספקא דרבנן לקולא רק לפ"ד לא אשכח גונא אחרת והוכרח לומר ג"ז אסרו ולזה אמר בשלמא לומר דדחיקא לו לומר כן ויותר היה ניחא שלא לומר כן לכן אחר דמסיק אלא לאו בזנות פרש"י דהשתא משכחת הוא אונן בלא ליקוט עצמות ועוד כיון דמזנות נולד שמא לאו אביו הוא דל"ל בזה התירוץ דפ"ק דחולין רוב בעילות אחר הבעל ואנינות דליקוטו עצמות רק דרבנן אפילו לקדשים וגם ל"ל בזה מ"ש תוס' כיון דודאי בנו של אחד מהם הוא גנאי הוא שלא יתאבל על שום אחד דבזנות אפשר דמעלמא הוא וכמה גוים פרוצים איכא לכן עכצ"ל דבאנינות מיתת מיירי ולענין עבודה ואכילת קדשים דהוי דאורייתא.
ועוד דהא כתב בדרישה ליו"ד סימן ת"ג דכהן אסור ללקט עצמות אביו דשמא נחסר כ"ש מאביו עיי"ש וא"כ מאי אריא דהוא אינו מטמא לקמא משום דשמא לאו אביו בלאה"נ אסור אע"כ דלא מיירי בליקוט עצמות ול"ל דסיפא ורישא לאו בחד גונא א"כ מאי מיתיב לשמואל מסיפא דזה עולה במשמר של זה ובמשמר של זה נימא דזה לא מיירי בנולד בזנות וא"כ עכצ"ל רישא נמי דאונן עליהם לאו בליקוט עצמות.
ובתוך שלשה נשאת לכהן עח"מ דרש"י פירש אלא לאו בזנות ששניהם באו עליה בזכות משמע דוקא שניהם בזנות אבל נשואין אחר זנות תולין בנשואין ובאב"מ השיגו דבסוטה דכ"ז בהא דאמר שמואל ישא אדם דומה ואל ישא בת דומה משמע דלא ס"ל לשמואל רוב בעילות אחר הבעל וסוגיא דיבמות אליבא דשמואל עיי"ש ול"נ דבלאו הכי לשמואל נשואין אחר זכות תולין בנשואין דהא ס"ל בסוף פד"א אשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר וא"כ הא דאמר שמואל דלא ישא בת דומה צ"ל דדוקא פנויה מתהפכת שלא תתעבר שלא תבא לגנאי אבל כשיש לה בעל תולה בבעלה וא"כ נשואין אחר זנות תולין בנשואין ועיין לקמן סימן י"ג ס"ו ובזה אזדא גם מ"ש הב"ש דאם זנתה קודם שנשאת דלא היה מצוי לה בעל ל"ל רוב בעילות אחר הבעל וי"ל דכבר היתה מעוברת ולפימ"ש מ"מ י"ל דמזנה מתהפכת וסתמא לא נתעברה.
סימן ד
ס"ה הולד כשר בפע"י דף ע"ה רא"א כותי לא ישא כותית דסבר כותים גירי אריות וכו"ע הבא עב"י הולד ממזר ובתוספת בד"ה ור"י כתבו דאם הולד כשר א"כ הוא הולך אחר הנכרי וליכא למיחש כ"כ אם תנשא לנכרי אבל השתא דקסבר הולד ממזר אם כן הולך אחר אמו איכא למיחש טפי שלא תנשא לנכרי והקשה מהרש"א דמשמע דאי נמי הולד כשר איכא למיחש במקצת ולא כ"כ כמו בהולד ממזר ואם נאמר דאינו כשר עד שיתגייר הרי ליכא למיחש למידי דגוי נושא גויה עיי"ש ונ"ל דס"ל לתוס' דאם הולד כשר צריך גירות. דיש בו צד גיות במקצת מן האב אבל ל"ל דכולן מן האב וכדפרש"י בפרק י"ב דף מ"ז בד"ה דאיעבר מנכרי דלית ליה חייס לגבי ישראל ושייך הבן בתר אמו ישראלית טפי מבתר אבוה נכרי אך אם הולד ממזר משום דשדינן ליה בתר ישראלית וכיון שבעברה נולד הוי ממזר כמו שפרש"י בס"פ האומר ס"ח ב' בד"ה לימא אזי צ"ל דכולו שדינן ליה בתר אמו דאם גם בתר אביו נכרי כיון דמצד דהרי אינו ממזר לא הוי כולו ממזר רק במקצת מצד אמו והא בדף ע"ג שם דרשינן ממזר ודאי דוקא אסר רחמנא ובפ"ב דכריתות איתא במשנה ה' זו הוא שפחה ודאית היינו שאינה חציה שפחה וחציה ב"ח א"כ ה"נ אם קצתן נכרי אינו ממזר ודאי לכן אם הולד כשר דיש בו מקצת מאביו נכרי נהי דמ"מ טפי יש בו מאמו ישראלית ויש חשש כשישא גויה מ"מ אינו חשש כ"כ כמו אם הולד ממזר דאזי כולו ישראל ומיושב נמי תמיהת השעה"מ פט"ו מהא"ב על התוספת אפי"ב דמ"ז דמשמע דנכרי הבא על הלויה דוקא פטור הבן מפדיון משום דלוי פסול מיקרי והא אף בישראלית כיון דהולד כשר שדינן ליה בתר אבוה גוי וצריך גירות וגר פטור ולפימ"ש א"ש דמ"מ אינו רק מקצת גוי וחייב משום דטפי מישראלית הוא ובפרק או"ב דף פ' ס"ל לרבנן שה ואפי' מקצת שה ה"נ בניך אפילו מקצת ועוד כיון דכתיב וכל בכור אדם בבניך תפדה הוי כמו כל חלב דדרשינן בר"פ יוה"כ לרבות כלי לח"ש ובשעה"מ שם הביא מתוספת דספ"ק דיבמות בד"ה נכרי שקידש דס"ל דהולד גוי גמור ממ"ש שם דלמ"ד כו"ע הבא על בת ישראל הולד כשר אין חוששין לקדושיו עיי"ש ואינו ראיה דהולד גוי גמור אלא כיון דמקצתו גוי אין חוששין לקדושין דהא בפ"ק דקידושין ד"ז ע"א מבואר בהא דהתקדשי לי לחציי דאיש א"ר ולא חצי איש וצ"ע למה בפרק או"ב ס"ל לרבנן שה ואפילו מקצת שה אך שבתי וראיתי בפרק החולץ דף מ"ה ע"ב בהא דחציו עבד וחציו ב"ח דתפיס קידושין לצד חירות ומשום דלא שייר בקניינו כמ"ש תוספת שם וי"ל חדא דבחידושי רמב"ן פרק השולח דמ"ג כתב דהך דיבמות רק לס"ד אבל המסקנא דח"ע וחב"ח שקידש אשה אינה מקודשת וכ"ד ראב"ד הובא בח"ר פ"ק דקידושין דף זיין משום דכי יקח איש ולא חצי איש ובירושלמי פרק השולח ה"ה מבואר דרחב"א בשם ר' יוחנן אמר דח"ע וחב"ח שקידש אין חוששין לקידושיו והובא בגליון ש"ס בהשולח דף מ"ג וגם לשאר פוסקים עכ"פ ס"ל דהוי ספק בעיא דלא איפשטא.
ועוד הא בהשולח שם קאמר בהבעיא משום דלא חזיא לכוליה אפשר דמקודשת ופרש"י דכל מה דחזי למיעבד עביד וא"כ דוקא בח"ע אבל חציו נכרי בידו להתגייר ואי דאין בידו משים דמי יימר דמזקקי ליה תלתא כדאיתא בקידושין דף ס"ב התם משום דעד עתה לא היה מחויב במצות צריך שלשה לקבלת מצות כמבואר בתוספת שם בד"ה אלא אבל כאן מחויב במצות כולם מחמת צד ישראלית שבו ועדיף מעבד דא"צ שלשה משום שהיה מחויב במקצת מצות כאשה וכיון דלא עביד מה דחזי למיעבד אינה מקודשת דברצונו שייר.
ועוד הא קי"ל בפרק או"ב שה ואפילו מקצת שה וכאן אמרינן איש ולא חצי איש וצ"ל התם ליכא בו צד שיות יותר משא"כ כאן נשאר בו חצי איש שלא קידש והיינו מה דאמרינן דשייר בקניינו וא"כ דוקא חציו עבד דהוא בהמה וכדאיתא בפרק האומר ס"ב ב' ודף ס"ח נמצא בח"ע וחב"ח לא נשתייר מצד אישות שבו כלום רק צד הבהמה ואינו שיור וכמו שה ואפילו מקצת שה משא"כ ביש בו צד גיות דהוי ג"כ איש הרי נשתייר חצי איש שלא קידש ואיש ולא חצי איש א"ר.
ובתוספת פרק החולץ מ"ה ב' בד"ה כיון הקשו אהא דאמר שמואל כל דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא והא שמואל אית ליה כו"ע הבא עב"י הולד כשר והקשה שעה"מ הא תוס' ס"ל דצורך להתגייר ולהשתחרר ולפימ"ש א"ש נהי דצריך משום צד גיות ועבדות שבו אבל יש בו ג"כ צד ישראלית א"כ לא הוי כולו עבד רק חציו ולשון עבדא הוא שכולו עבד משמע והרבה נ"מ לדינא בין חציו עבד לכולו עבד.
ומהרש"א בפע"י דף ע"ה ע"ב כתב דדברי רש"י סתרי אהדדי דבס"פ האומר דף ס"ח ע"ב פרש"י בד"ה לימא דאם כו"ע הבא עב"י הולד כשר צריך להתגייר ובדף ס"ט שם בד"ה איסורא מאי משום שפחה פרש"י דכו"ע הבא עב"י הולד כשר אלא שפחה וכו' ואם צריך להתגייר ולהשתחרר הרי יש לחוש בעבד שנתערב בהם כמו בשפחה ושעה"מ הקשה עוד מן פרש"י בהחולץ דמ"ה ע"א בד"ה בת מינך דאסור בממזרת ואם צריך להתגייר הרי גר מותר במותרת ולפימ"ש י"ל כיון דישבו גם צד ישראלית רק צריך גירות משום צד גיות שבו אסור בממזרת וכיון דהא דעבד ושפחה נתערבו בכותים כל כותי בספק שמא נולד מן כותית שהיא ישראלית דלמסקנא שם בס"פ האומר כותים גרי אמת הן ואביו עבד ויש בולד חלק לעבדות וחלק לישראלית וזה רק ספק דשמא הולד מכותי וכותית דהא רק עבד אחד נתערב ורובם לאו עבדים א"כ הוי ספק וודאי כיון דבין כך ובין כך יש לצד ישראלית חלק בולד וספק אם יש לעבדות חלק בו וקי"ל בפרק החולץ בספק ויבם דאין ספק מוציא מידי ודאי א"כ מהאי חששא דעבד אין לאסור כותי בכותית עכצ"ל משום השפחה דולדה כמותה לגמרי כדילפינן שם מהאשה וילדיה תהיה לאדוניה דולדיה לגמרי לאדוניה כאמם.
והא דאמר בפרק החולץ מו"ה ב' לרב יהודא חציו עבד וחציו ב"ח שבא על א"א אסור הילד בישראל משום דצד חירות נשתמש בא"א והולד ממזר עיי"ש והרי יש בולד גם מצד עבדות ולא היי כולו ממזר ולא חשוב ממזר ודאי לק"מ דהא קי"ל מדרבנן גם ספק ממזר אסור ורב יהודא נמי ס"ל כר"א שם דף ל"ז דספקן בספקן אסור ומשום מעלת יוחסין כדאיתא בפע"י דע"ג ע"א ה"נ כשמעורב בו צד ממזרות.
ובשו"ת חמדת שלמה הובא בפ"ת כאן סק"א כתב דמתוספת פרק החולץ דף מ"ז מוכח דא"צ גירות וכונתו מתוספת שם בד"ה נאמן אתה לפסול עצמך וא"כ לפסול בניך שהקשו ממ"נ אם נשא נכרית אפילו הוא ישראל פסולים בניה ואם נשא ישראלית הרי כו"ע הבא עב"י בניו כשרים ואם צריך גירות לק"מ ולפימ"ש אף דצריך גירות שפיר הקשו כיון דע"כ צריכין מילה וחייבין במצות משום צד יהדות שבהן מצד אמם א"כ ממ"נ א"ל נמולו עדיין ע"כ צריך למולן ואם נימולו כבר הרי הם ישראלים גמורים דשלשה א"צ כיון דכבר שייכים במצות כמ"ש לעיל ואף דלא נתכוין במילתן לשם גירות סגי כדאמר שם בדף מ"ה מי לא טבלה לנדותה וטבילה א"צ דהא לר' יהודא קיימינן והוא ס"ל שם דף מ"ו ע"ב דסגי במילה או טבילה לחוד.
עוד הוכיח מהפוסקים דכו"ע הבא עב"י הבת כשרה לכהן ואם צריכה גירות הרי גיורת פסולה לכהן וג"ז אינה ראיה דטעמא דגיורת פסולה משום זונה ומבואר בתוספת בפרק הבא על יבמתו דף ס"א ורא"ש לפי שבאה מגוים השטופים בזמה וזה שייך באמה נכרית משא"כ אמה ישראלית כאמה בתה ומבואר בב"ר פרשת וישלח ע"פ ותצא דינה דאין הבת מזנה אא"כ אמה זונה ואף דנבעלה לכו"ע מרצונה אין זה עצמיות בישראלית אלא מקרית ואין בתה חשובה זונה ומה שהביא מרמב"ן וחכמי צרפתים שברמב"ן פרש' אמור שהקשו על הת"כ דתני דבן האיש מצרי נתגייר דהא כו"ע הבא עב"י הולד כשר גם כן אינו ראיה כיון דהיה בן הישראלית ע"כ נימול ות"כ סתמו ר' יהודא כדאיתא בסנהדרין דף פ"ו ולר"י סגי במילה בלא טבילה ולא היה תו צריך קבלת מצוה בשלשה וכמ"ש ולמה היה צריך עוד להתגייר.
ס"ה ושפגום לכהונה וכתב רמב"ן פרק החולץ דף מ"ה דאם נשאת אין מוציאין אותה מידו והולד ספק חלל ומל"מ פי"ז מהא"ב ה"ז תמה ממ"נ אם דאורייתא פגום למ"ד פגום הוי ספק דאורייתא ולמה אין מוציאין ואם רק מדרבנן אמרו דפגום מק"ו דאלמנה לכ"ג למה לא תנשא לכתחלה ולמה הולד ס"ח הא ספיקא דרבנן לקולא ושעה"מ תירץ עפימ"ש מהריב"ל דבספק פלוגתא א"א לכופו לגרש דשמא הדין לקולא א"כ יהא גט מעושה שלא כדין עיי"ש ועדיין קשה מ"מ נוציאה מידו בלא גט רק להפרישם מספק איסור ונראה דבש"ס יש שם ובבכורות פי"ב דף מ"ז אי הולד פגום כמ"ש רמב"ן שם ומסיים הש"ס שם הלכתא נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וכתב הרי"ף דיש מרבוותא ס"ל הפירש כשר דאינו ממזר אבל פגום הוה ויש ס"ל כשר לגמרי וסיים ברי"ף דאיהו ס"ל דהוי ספק והיינו דמסופק בכונת הש"ס וא"כ הוי ספק ווה אמרי בה קמאי דגם בדרבנן ספקו לחומרא כמו שהביא המנ"י בכלל א' סק"ו כמה ראיות לזה דחשוב חסרון חכמה ואפילו כפי הנראה מהרמב"ן דהספק הוא משום דאמר הש"ס הלכתא הולד כשר ולא מסיימי אי כשר ופגום או גם אינו פגום הש"ס גופא מספ"ל הלכתא כמאן מ"מ בזה נמי כיון דהגמרא לא הכריע גם בדרבנן לחומרא כמ"ש במנ"י שם רק בתיקו יש פוסקים לקולא משום דתיקו א"א למפשט הספק עד שי"א כמ"ש בב"י בקוה"ס ד"ט לכן פסק הרמב"ן דלא תנשא לכתחלה והולד ס"ח אך אין מוציאין מידו כיון דלהוציא בגט בע"כ דבעל א"א כמ"ש שעה"מ עפימ"ש מהריב"ל וכאן גרע יותר כיון דהספק מה אמרי בה קמאי דהוי חסרון חכמה דלא מיחשב ספק א"כ י"ל נמי דא"א לכופו לגרש דנימא דאינו ספק ומותר לדור עמה והוי גט מעושה שלא כדין א"כ כשנפרישה בלא גט תהא עגונה כל ימיה ואין לך שעה"ד גדול מזה וקי"ל בפלוגתא בדרבנן דאמרינן בשעת הדחק כדאי ר' פלוני לסמוך עליו אפילו ביחיד נגד רבים כמבואר בש"ך יו"ד בהנהגות או"ה בס"ס רמ"ב והב"ח שם ס"ל דגם בדאורייתא אמרינן כדאי ר"פ לסמוך עליו והש"ך השיג עליו כיון דתורה אמרה אחרי רבים להטות איך נסמוך על היחיד משמע לכאורה היכא דליכא רבים יודה גם הש"ך אלא דצ"ע הא מ"מ הוי ספקא דאורייתא דלכ"ע מה"ת אסור וי"ל עפימ"ש רש"י ותוס' בריש ביצה אהא דכח דהתירא עדיף דסברא דהמתיר יש לו ראיה מדסומך על שמיעתו להתיר אבל האוסר י"ל בלא ראיה וטעם מחמיר ובחידושי ליו"ד סימן רצ"ג הוכחתי מכ"פ כהב"ח דגם בדאורייתא אמרינן כדאי פלוני יחיד לסמוך עליו בשעה"ד אבל העיקר נ"ל לרמב"ן דגם למ"ד פגום הוא רק מדרבנן דהא תוספת בספ"ק דיבמות ט"ז ע"ב הקשו אהא דמ"ד כו"ע הבא על ב"י הוי ממזר בשלמא מעבד הוי לאו אלא מכותי הא מדאורייתא ביאת היתר הוא דב"ד של שם גזרו ותרצו דהוי ממזר דרבנן וצ"ל הא דאיתא בע"ז עכו"ם הבא על ב"י דאורייתא היינו כמ"ש תוס' רי"ד שם דנכתב בתורה הוציאה ותשרף אבל אינו רק גזרה דב"ד של שם והנה רמב"ן בפרשת תצא אפסוק דלא תהיה קדשה ס"ל גם בעבד הבא עב"י אינו אסור מה"ת דלא מיירו רק דלא תהא מופקרת לכל וגם הת"א דפרשו בעבד דוקא כשהיא עם העבד בקביעות כבעל עם אשתו ועב"ש לקמן סימן כ"ז דכ"ד הרמב"ם דליכא איסור תורה בעו"כ הבא עב"י וא"כ מה ק"ו מאלמנה לכ"ג דיצירת הבת בעברה דאורייתא אע"כ דפגום רק דרבנן וק"ו נמי להיות פגום מדרבנן כיון דמדרבנן יצירתה בעברה וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון כדאיתא בפסחים פכ"ש דף למ"ד ע"ב ובכ"ד ואח"כ ראיתי בבית מאיר שכ"כ עיי"ש אלא שהאריך לומר דפליגי רמב"ם ות"א ואישתמיטתי' דברי רמב"ן בפרשת תצא וצ"ע ברמב"ן פרשת אמור על פסוק ויצא בן אשה הישראלית דנראה דס"ל הולד פגום מן התורה בודאי.
ועוי"ל אפילו יהא מדאורייתא למ"ד פגום מ"מ יש להקל לדידן דמספ"ל הלכה כמאן דבריטב"א ונמ"י כתבו דמ"ד דאינו פגום ס"ל דלאו ק"ו הוא מאלמנה לכ"ג דרחמנא אפקריה לזרעיה דגוי והולד נגרר אחר האם וכאלו כלו' ישראל דבן בתך הבא מגוי קרוי בנך עיי"ש ומאן דיליף ק"ו ס"ל דגם לגוי יש בה חלק קצת אף דודאי טפי יש לבת ישראל חלק בזרעה כיון דקרוי בנך וכן פרש"י בפרק יש בכור דף מ"ז בד"ה דמיעבר מנכרי דלית ליה חייס לגבי ישראל ושייך הבן בתר אמו ישראלית טפי מבתר אבוה נכרי וא"כ אנן דמספ"ל אי פגום דיש גם לנכרי חלק בהולד א"ל פגום דאין לו חלק אבל אמה ישראלית בין כך ובין כך יש לה חלק והספק אם כולה שלה או רק רובא א"כ דמי לספק ויבם בנכסי סבא דיבמות דף ל"ח דקי"ל אין ספק מוציא מידי ודאי כיון דיבם ודאי יש לו חלק הוי הנכסים בחזקתו והספק א"י להוציא ממנו בספק וה"נ י"ל כאן אין ספק מוציא מידי ודאי אלא די"ל דזה לא אתמר רק גבי ממון דהמע"ה יהודאי חשוב מוחזק נגד הספק אבל לגבי איסור לא מהני מוחזק והש"ך ביו"ד ס"ס קע"ז גבי ספק רבית העלה דאמרינן למלוה דאסור לו מספק ויחמיר לעצמו אבל הב"ד אין מזדקקין להוציא ממנו אף דהוי ספק איסור כיון דמוחזק עיי"ש וא"כ ה"נ לכתחלה לא תנשא כיון דהוי ספק איסור אבל הב"ד אין בידם להוציא כשנשאת משום חשש דיש לנכרי חלק בולד דאין ספק מוציא מידי ודאי.
או דס"ל לרמב"ן נהי דאין ספק מוציא מידי ודאי ה"ד דיעבד דלא עדיף מס"ס דמדינא מותר מ"מ לכתחלה אסור כמ"ש בב"מ על יו"ד סימן ק"י ס"ט באמצע ד"ה דרך ג' ובסימן קכ"ב ובפ"י ריש ב"מ בהא דז"א כולה שלי וז"א חצי שלי כתב דסברא דאין ספק מוליא מידי ודאי לא מהני להוציא מיד מאן דתפיס או דבמקום שיש לברר צריך לברר עיי"ש וא"כ ה"כ לא סמכינן לכתחלה כיון דהיכי דתפיס או באפשר לברר חשבינן ליה לספק.
סי"ב חוששין לקידושיו כתב הב"ח דהיינו אם רבו לא יערער אח"כ עליו להשתעבד בו אמדינן דעתיה מסתמא ודאי ניחא ליה שישא ישראלית וישתחרר עכ"ל משמע דישתחרר מעתה ותמוה דאיך ישתחרר בלא כסף ובלא שטר וכדאיתא ביו"ד סימן רס"ז ועב"ש סקי"ג וי"ל דאם קידש בכסף שנתן לו אחר שיעשה בו מה שירצה דקנה העבד כדאיתא בש"ך יו"ד סי' רס"ז סכ"ב סקל"ט א"כ כשיש אומדנא דניחא לרבו שישא ישראלית וישתחרר הוי כאומרת תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת כדאיתא בפ"ק דקידושין ד"ז ה"נ הוי כאומר הרב לעבד תן כסף לאשה ותשתחרר דמשתחרר והאשה מתקדשת באותו הנאה דמגיע לה על יד העבד כמו רקוד לפני וכדומה או דהוי כמי כאמר לה הרב הילך מנה ותתקדש לפלוני כי המנה שלו שמשחרר העבד בעדו ועיין לקמן סימן כ"ט ס"ב וס"ה ועדיין צ"ע כיון דיכול לערער אח"כ א"כ ל"ה אומדנא לומר אנן סהדי וליהוי דברים שבלב דל"ה דברים ואפילו לא מערער אח"כ לא מהני למפרע עתוס' ריש פרק השולח בד"ה מ"ד.
ובטו"ז השיג על הב"ח דהאיך יתפסו הקדושין כיון שתלוי עדיין בערעור רבו דאפשר שיבא ויערער עוד כיון שאפשר לו לערער ובשעת הקדושין לא היה שם בירור לקדושין ובהג"ה כתב דהוי כההוא דלקמן סימן ל"ח סעיף יו"ד דע"מ שלא ימחה ולע"ד שא"ה דתנאי מלתא אחריתי ובגוף הקדושין ברור לעדים משא"כ כאן ואפשר דהוי כמ"ש מהר"ם ביש ספק לעדים ל"ה קידושין ועיין נה"מ בדיני תפיסה דה"ד היכא דהיה אפשר אז לעדים לידע אם היו רוצים לדקדק וה"נ היה אפשר לשאול להרב אם רוצה שיחולו הקדושין או אם כבר שחררו ועיין לקמן סימן למ"ד בב"ש סק"ט וחוו"ח שם סק"ח וכ"ש כאן דעדים מוקמי להעבד בחזקת עבד והאשה בחזקת פנויה והוי כברור לעדים דלא נתקדשה וכשלא ערער אח"כ הוי כבאו עדים אחרים דזה בר קדושין והוי עדות הראשונים חצי דבר.
ולענין הסתירה שבטור כאן כתב דנשא לפני רבו תופסין הקדושין וביו"ד סימן רס"ז כתב דל"י לחירות נ"ל כמו דמחלק הש"ס בפרק המדיר דף ע"ו כאן מנה לי בידך וכאן מנה לאבא בידך דברי וחזקה מהני אם בעצמו טוען ברי ה"נ ביו"ד ובש"ס דאמרו דל"י לחירות דע"כ כשרוצה הרב להשתעבד בו וטוען דלא שחררו וי"ל ברי וחזקה דהעבד שלו מעיקרא וזה אלים יותר מהאומדנא משא"כ לענין הקדושין אף דהרב טוען ברי דלא שחררו ל"מ להאשה דאינה טוענת בעצמה ברי דהאומדנא מדנשא לפניו ב"ח ושתק דודאי שחררו דלא היה מניחו לעשות איסור וזה מחמת רוב ישראל בחזקת כשרות ועדיף מחזקת פנויה משא"כ לגבי הרב עצמו ל"מ הרוב דטוען ברי וכמ"ש תוספת ר"פ המניח דאפילו לרב דהולכין בממון אחר הרוב לא מהני רוב נגד הטוען ברי קים לי בנפשאי שאני מהמיעוט ואפשר אפילו מת רבו ולא טען ברי מ"מ הרוב ל"מ להוציא העבד מחזקת מריה דיורשים במקומו והעבד אין לו חזקה בעצמו דאם הוא עבד כנעני הרי אין לו חזקה וכמ"ש הראשונים בספ"ק דכתובות לענין חזקת ממון בעכו"ם דהספק בגוף החזקה וטענינן ליורשים כל מה דמצי אבוהן למטען אפילו במלתא דל"ש וכדעת הפוסקים שבש"ך חו"מ סימן ק"ח סק"ח ורוב ל"מ להוציא ממון מחזקתיה משא"כ נגד חזקת פנויה רובא עדיין מחזקה ועיין תוספת ספ"ק דב"מ בד"ה איסורא ממונא ועיין הג"א פרק הגוזל עצים בד"ה מעושה בפרגא דכתב הריב"ם דאדם מע"ר למפטר נפשיה ממונא ולהכי ה"נ לגבי עצמו שלא יוציא העבד מרשותו מע"ר משא"כ לענין תפיסת הקדושין ל"מ ברי של הרב דאאמע"ר ואמרינן אומדנא דלא היה מניח לעשות איסור.