ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות קידושין · סימן נ
ס"א וכן אם היו קידושי ספק כ"כ בהגמ"ר פרק האומר סימן תקה"ל ז"ל אדם שגירש אשה מן האירוסין קודם שהכניסה לחופה ותובע ממנה הכסף או הטבעת שנתן לה בתורת קידושין מסקנת תלמודא בפרק מי שמת בין שהרגיל הוא הקטטה בין שהרגילה היא אין מחזרת לו הקידושין גזרה שמא יאמרו אין הקידושין ויבואו להתירה באחותה בחייה אבל הדין לא נתברר דהא איפלגי תנאי אי קידושין לטבועין נתנו ולא אפסקא הלכה כמאן לטבועין פירש כשנתן לה הקידושין כאלו נטבעו לים ולא ישוב עוד אליו אבל בקידושין ע"ת ולא נתקיים או בקידושי ספק מוכח בפרק המדיר בסופו דלכ"ע לאו לטבועין נתנו עכ"ל ובפרק המדיר הכי אית' אר"י א"ש המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה ותנא תונא כלה הי כלה אילימא כלה בבית אביה מי דמי התם מייתי האב ראיה ומפיק הכא מייתי בעל החמור ראיה ומקיים ארנב"י כלה בבית אביה ולקידושין ולא תימא אליבא דמ"ד קידושין לאו לטבועין נתנו אלא אפילו למ"ד לטבועין נתנו ה"מ קידושי ודאי אבל קידושי טעות אי מייתי ראיה אין אי לא לא עכ"ל והקשה אב"מ דמוכח דקידושי ספק נמי א"צ להחזיר ומש"ה מייתי ראיה לדר"י א"ש דבעל החמור צריך להביא ראיה ומשים דאזלינן בתר השתא וכשעת מציאתן וכמ"ש תוספת שם בטעמא דר"י ומש"ה אי לא מייתי האב ראיה צריך להחזיר הקידושין אע"ג דמוחזק אבל אי נימא דבספק קידושין צריכה להחזיר הקידושין היכא מוכח דבעל החמור מייתי ראיה הא שאני קידושין דגם בספק צריכה להחזיר לכן צריכה ראיה שהיה ודאי קידושין אבל בחמור ופרה מספק א"צ להחזיר כיון דמוחזק וא"כ מביא הגמ"ר ראיה לסתור ועיי"ש באב"מ שתירץ דראיית הגמ"ר ממסקנא דהש"ס דליתא להא דאר"י א"ש אלא הכי א"ש הנולד ספק ברשותו עליו הראיה ופירש הרא"ש דעל בעל הפרה להביא ראיה כיון דכבר חשוב החמור ברשותו אחר שמשך הפרה וכלה בבית אביה דאב מייתי ראיה אף דהאשה כבר ניקנת לבעל ע"י קידושין אפ"ה לא הוה ברשות הבעל לגמרי משום דעדיין הבת ברשות אביה ג"כ לכמה דברים לנדרים וירושה וכיוצא וכיון דבבית אביה אינו אלא ספק א"כ אמאי צריך האב להביא ראיה כדי שלא יחויב להחזיר הקידושין כיון דהוא מוחזק ול"ל הא דאב צריך ראיה ליטול הכתובה דהא מעיקרא אמרו דלכל מילי צריך האב ראיה א"ו מוכח למסקנא דקידושי ספק צריך להחזיר דלא כהחמ"ח שהקשה על הגמ"ר דלמסקנא אין ראיה ורנב"י אפשר דלא ס"ל כאמימר אבל מאחר דאנן קי"ל כאמימר גם בקידושי ספק יש לגזור את"ד האב"מ ובאמת קושיה הח"מ נכונה דלמסקנא אצ"ל דמתניתין דהאב צריך ראיה שלא להחזיר הקידושין אלא ליטול כתובה וכן פירש האוריין תליתאי דברי החמ"ח ועוד נהי דס"ל להגמ"ר דבספק קידושין לא גזר אמימר מ"מ מדינא א"א להוציא מחמת ספק מהמוחזק וגם צריך הבנה דברי הגמ"ר שכתב דהדין לא נתברר אי לטבועין נהנו דמה נ"מ כיון דמסיק אמימר דמשום גזרה אין מחזירין הקידושין לכן נראה טעמא של הגמ"ר דבספק קידושין יש ס"ס לענין מעות הקידושין שמא לא נתקדשה ואת"ל דנתקדשה מ"מ כיון דאנן מספ"ל ואסור בבעילה ונשואין ע"י ספק קידושין הללו אלא צריך לקדשה פעם שנית ככל ספק קידושין כדלעיל סי' ל"א ס"ד וא"כ למ"ד קידושין לאו לטבועין נתנו דלא נתנו רק ע"ד שישאנה ע"י קידושין אלא ה"נ צריכה להחזיר הקידושין וכיון דהוי ספק אי הלכה דנתנו לטבועין הוי ס"ס וע"י ס"ס מוציאין ממון לדעת כ"פ והבא דיש נמי חמ"ק וחזקת פנויה לכ"ע מוציאין ממון וכ"ז לדידן דמספ"ל אם לטבועין נתנו אבל לרנב"י דראייתו דר"י א"ש גם למ"ד ודאי לטבועין נתנו ואדרבה כל ראייתו אינו רק לאותו מ"ד כמבואר באס"ז שם א"כ לא נשאר רק ספק אחד אי נתקדשה ומ"מ אם לא מייתי האב ראיה צריך להחזיר הקידושין וע"כ משום דדנין כשעת מציאתן וה"נ במת החמור וס"ל להגמ"ר דנהי דאהני טעמא דשעת מציאתן לענין וומון שצריך להחזיר מ"ע גט צריכה וכמ"ש החמ"ח כחן וב"י וב"ח בשיטת הטור לעיל סימן כ"ט והובא בב"ש שם סקי"א והרי מוכח לרנב"י דבספק קידושין ליתא לגזרה דאמימר אף דצריכה גט.
ובזה יש להבין מה שכתב הגמ"ר לטבועין פירש כאלו נטבעו בים ולא ישוב עוד אליו מה צריך זה לתשובתו אלא דהמ"ל הפירש דלטבועין נתנו טעמא קאמר להכי אין הקידושין חוזרין אך דארגלה היא קטטה או מתה משום דהוי כאלו נטבעו ומתייאש דלא ע"ד הוה שלא תנשא לו דלפ"ז אפי' בקידושי טעות או בקידושי ספק אאת"ל דלא חלו כלל הקידושין מ"מ הבעל נתייאש ואין ראיה מס"ס המדיר וכמ"ש לעיל סימן כ"ז דסתמא ידעו האב והבת מהמום והטעו אותו דהוי באיסורא בא לידם או דחייבים מדינא דגרמי שגרמו לו להתייאש משא"כ בשאר קידושי ספק דכמו שלא ידע הבעל גם האב ובתו לא ידעו לזה כתב דהפירש דדינא קאמר לטבועין נתנו כאלו נטבעו בים ולא ישוב עוד אליו מאחר דחלו הקידושין וא"כ בספק קידושין יש שתי ספקות.
עוד י"ל קושית האב"מ דהא דמייתי ראיה מבלה בבית אביה למחליף פרה וחמור היינו משום דיש חזקת הגוף בחמור לומר השתא אחר משיבת הפרה מת לזה מוכיח מכלה בבית אביה דגם בן יש חזקת הגוף לומר אחר שנתארסה נולד המום ומ"מ אם אין האב מייתי ראיה צריך להחזיר הקידושין משום דהשתא יש בה המום י"ל כשעת מציאתן עומד כגד חזקת הגוף דמעיקרא וממילא אהני חזקת מרה קמא דבעל אף דבכור בשלשים סאה בסלע ובמוכר שור ונמצא נגחן לא מהני חמ"ק להוציא כבר כתב הפנ"י בפרק המדיר דף ע"ו בד"ה אמנם בביאור דברי ריב"א שבתוספת שם כיון דבלא טענתו נולד ספק לב"ד בענין הזמן אף דטוען ברי ומוחזק לא והני נגד חמ"ק משא"כ במוכר שור ובכור בשלשים שאין הספק אלא מצד טענתם עי"ש וא"כ בשאר ספק ממון ולא לענין איסור א"א וכמ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין אהא דנתן הוא ואמרה היא.
ובישועות יעקב הביא מהריטב"א פרק האומר דף ע"ט שכתב אהא דקידשה אביה בדרך וקידשה א"מ בעיר דרב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר מקודשת לשניהם מספק והלכתא כרב והקשו למ"ל הלכתא כרב הא בכ"מ הלכתא כרב באיסורי ותירץ דנ"מ גם לממון דלרב האב צריך להחזיר כסף קידושין מבואר דלשמואל א"צ להחזיר דהוי ספק מקודשת הרי דלא כהגמ"ר את"ד ואינו ראיה דהתם כיון דהספק בין האב והאשה אין לחייב שום אחד משום חמ"ק ומשום ספק דאם תאמר אחד הקידושין חוזרין לו משום חמ"ק מקלקלת לאידך דיפסיד והרי גם לאידך יש חמ"ק וספק וכה"ג איתא בסימן ק"ץ סמ"ג ובס"ס קי"א ביו"ד דגם בשני בני אדם אמרינן הכי ואפילו לרמב"ן שם דבשתי קדרות של שני ב"א ובאו לשאול זא"ז תולין להקל בשניהם באיסור דרבנן היינו באיסור דרבנן אבל הכא בממון אם תאמר האב צריך להחזיר וגם בתו צריכה להחזיר ע"ב מחייבת לאחד בחנם לפטור אחד ולחייב אחד אי אפשר דמאי חזית דדמים דהאי סומק טפי ואאת"ל גם בזה יש לחייב שניהם משום חמ"ק מ"מ עד כאן לא קאמר הגמ"ר דגזרה דאמימר שלא יאמרו מותר באחותה אינו אלא בודאי קידושין דודאי אסור באחותה ולא בספק אבל בקידשה אביה לאחד והיא קידשה א"ע לשני דודאי אחד מהמקדשין אסור באחותה ואם האב והבת יחזירו הקידושין שייך גזרה דאמימר דאחותה ודאי אסורה לאחד מדינא ואפשר ישאו אחותה שניהם כשתתאלמן או תתגרש או ישאו שניהם צואר קרובותיה.
אך זולת קושית החמ"ח ק"ל עוד על ראיית הגמ"ר דנראה דהתנאים דפליגי אי קידושין לטבועין נתנו כ"ע לא חשו לגזרה דאמימר דאפילו מ"ד לטבועין נתנו היינו דהמקדש נתן וגמר על דעת שיטבעו אצלה הקידושין דמתייאש מהן וגמר ונתן לחלוטין כמ"ש בעליות ר"י באס"ז בב"ב שם ועכצ"ל דאמימר חידש אותה גזרה כדמצינו כמה תקנות שתקנו האמוראים כמו היסת ואפילו הגאונים תקנו כמו דינא דמתיבתא במורדת ומטלטלי דיתמי להגבות לבע"ח וא"כ מאי ראיה מרנב"י דפרק המדיר דקאי על המשנה דמינה מייתי ר"י א"ש ראיה למחליף פרה בחמור ובימי המשנה לא היתה גזרת אמימר תדע דהא הגמ"ר גופא אמר דמסקנא דאין מחזרת לו הקידושין משום גזרה אבל הדין לא נתברר ואם אמימר פוסק כמ"ד לנוגועין נהנו משום גזרה הרי נתברר הדין כמ"ד לטבועין נתנו דמה לי אם מדינא או מגזרה נתנו לטבועין אך יש לדחות דנ"מ להגמ"ר לענין ספק קידושין דלא גזרינן ואם היה מתברר הלכה כמ"ד לטיבועין נתנו מדינא גם בספק א"צ להחזיר או כמ"ש הב"מ דאמימר לא גזר רק דב"ד לא יזדקקו להוציא ממנה אבל אי תפס הבעל אין מוציאין מידו ואף דתנאי דהתם בב"ב פליגי בודאי קידושין ואשת כהן שנאנסה אם צריכה להחזיר הקידושין מ"מ אמימר הכריע משום גזרה כמ"ד לטבועין נתנו אבל בספק קידושין או תפס המקדש רל לא הכריע אמימר וגם קידושין דליכא חזקת הגוף ממילא מהני חמ"ק לענין לא חידש הגזרה מדורו ולהבא אלא דקאמר דיש לחוש לאותו גזרה מכבר.
ועוד הקשה החמ"ח גם בס"ק שייך הגזרה דיאמרו קידושין תופסין באחותה והמקנה וישועות יעקב וח"ס תרצו דאם לא תחזיר יש חשש להיפך דיאמרו קידושין גמורים היו וודאי אין קידושין תופסין באחותה ואין נראה דהחששות הללו אין דומין דאם תחזיר הכסף קידושיה יטעו וישא אחותה והוי רק טעות אחד אבל אם לא תחזור הקידושין החשש רחוק דקודם יטעו דקידושין תופסין באחותה וישא אותה ומהיכי תיתי חשש טעות זה כיון דלא פסקו להחזיר לו אקידושין איך יטעו דלא הוי קידושין ואם יטעו וכבר קיבלה אחותה קידושין מזה איך תלך ותקבל קידושין מאחר אלא שיטעו אח"כ בהיפך מטעות ראשון דהשתא יאמרו דודאי לא תפסי בה קידושי מחמת דאחותה היתה בודאי מקודשת ונוסף בטועים ובטעותים ומהיפך להיפך ועוד בשלמא אם כחייבה להחזיר יטעו דודאי אין מקודשת דסברא הוא מספק אין מוציאין ממון כדאית' בב"ק דף מ"ו ע"ב אבל אם נניח הקידושין אצלה מהיכי תיתי יטעו דהוי קידושי וודאי כיון דסברא דמספק אין מוציאין ממון ואי משום דמדינא באן היתה צריכה להחזיר בספק קידושין אטו כ"ע דינא גמירי ואם יחקור אחר הדין יתברר לו נמי דהוי ספק קידושין ועוד אינו דומה אם תחזיר עשינו מעשה הגורמות לטעות אבל אם לא תחזיר לא עשינו מעשה.
ונ"ל לפימ"ש בהגהות או"ה כלל ל"ט בשם א"ז אהא דאם אפה פת עם פשטידא של בשר וזב תחת הפת אסור לאוכלו אפילו עם בשר שמא יבא לאוכלו עם חלב אבל בספק זב תחתיו מותר לאכול עם בשר דהוי ס"ס שמא לא זב תחתיו ואת"ל זג שמא לא יאכלנו עם חלב והש"ך יו"ד סימן צ"ז כתב דזה אינו ספק כיון דרגילות לאכול פת עם חלב קרוב הדבר לאכלו עם חלב עיי"ש וא"כ כאן דרחוק שיטעה לישא אחותה כיון דגיטה מוכיח כדאמר רב אשי אלא דהגמרא אמר איכא דלא שמע מהגט א"ב בס"ק הוי ס"ס שמא אינן קידושין ואת"ל דהוי קידושין שמא לא יטעה לישא אחותה.
ומה שהביא החמ"ח ראיה מקטנה לכאורה לאו קושיא דגברא אגברא רמית וי"ל להגמ"ר לא ס"ל לגזור בקטנה אלא הא המחבר כתב קטנה הממאנת צריכה להחזיר אבל בגירשה לא כתב והרי הוא כמבואר דדינה כגדולה שכתב תחלה בגירשה א"צ להחזיר וא"כ למה פסק בס"ק צריכה להחזיר ונראה דמ"ש הגאון דבקטנה שייך טעם דאמימר עכצ"ל דס"ל הלכה קידושין לאו לטיבועין נתנו היינו דאינו גומר ונותן לחלוטין אלא מ"ד דאין קידושין חוזרין במת הוא או היא או גרשה או הדרה בה היא הכל רק מטעם גזרה משום אחותה או שאר קרובות וכמ"ש מהרמ"ל בתשובה י"ט וא"כ בקטנה שגירשה לולא הגזרה היתה צריכה להחזיר אבל להנמ"ר שכתב דלא נתברר הדין אם הקידושין לטבועין נתנו ולהכי בספק קידושין צריכה להחזיר משום ס"ס כמ"ש לעיל א"כ בקטנה דליכא ספק בקידושין רק ספק אם לטבועין נתנו אין צריך להחזיר מדינא והמחבר פסק כהגמ"ר והא דממאנת צריכה להחזיר כיון דודאי נתבטלו הקידושין למפרע דתנן דמותרין בקרובין ועוד כיון דיכולה למאן ודאי אומדן דעת דמעיקרא לא גמר ויהיב הקידושין לאיבוד אם תמאן.
מן הנשואין הקידושין חוזרין בתורת חיים על ב"ב דף קמ"ה השיג על זה ולפימ"ש ב"ש בס"ק מתשובת מהר"ם מינץ סימן צ"ו הטעם משום מה ששוה הקידושין יותר מפרוטה הוי כאלו נתן לה במתנה והוי מתנה דבר העשוי להתנאות ששמין לה כמ"ש לקמן סימן צ"ט עכ"ל מיושב בזה השגות הת"ח אך הב"מ תמה הא בפלוגתא דקידשה בככר ליכא למ"ד הכי ולסברתו למה לי לאפלוגי אם לטבועין ת"ל דכל המותר מוהר יחשב דודאי הדר לכ"ע וא"כ מן אמימר א"י להוציא סברא זו המחודשת אח"ד ונראה לפימ"ש הרשב"א בתשובה הובא בב"י חו"מ סימן ר"ז מחודש מ"ו ובמל"מ פי"א ממכירה ה"ד דאם נתן שטר בגופן שלהן שאם ימרה מה שיאמרו האומנין יענש עשרים דינרין חציין לעכו"ם לבנין העיר וחציין לבעל דינו כיון דלא ינצל מליתן לבנין העיר אם כן בדוקא התנה דאין לומר שבמחצית התנה בדוקא ובמחצית האחר באסמכתא שבדיבור אחד אמרם ואין דיבור אחד מתחלק לשנים עכ"ל א"כ ה"נ למ"ד קידושין לטבועין נתנו דהיינו כמ"ש האס"ז שם שהוא מתייאש מחזרתן וגמר בלבו ע"ד שלא יוחזר לו עיי"ש ממילא ל"ל דמקצת דהככר נתן ע"ד שלא יוחזר לו והשאר נתן רק למיקם קמיה וכשלא תיקום קמיה תחזיר לו אבל לאמימר דלאו לטיבועין נתנו דגם הצורך לקידושין נתן רק למיקם קמיה אלא משום גזרה דאחותה א"צ להחזיר א"כ כיון דמשיירין פרוטה תו אין חשש דהרי רואין דלא נעקרו הקידושין מדשיירו פרוטה ועיין לעיל ריש סי' ל"ז בב"ח וב"ש דקידשה במנה המותר מפרוטה הוי מתנה.
ס"ב המקדש אחותו בקידושין דה"ו ע"ב ובפ"ק דב"מ ט"ו ע"ב המקדש אחותו רב אמר מעות חוזרין ושמואל אמר מעות מתנה ומפרש הש"ס ר"א מעות חוזרין אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותן וגמר ונתן לשם פקדון ושמואל אמר מעות ונתנה אדם יודע שאין קידושין תופסין וגמר ונתן למתנה וקשה דהדיוקין סותרים דלרב משמע דוקא משום דיודע שאין קידושין תופסין הוי פקדון הא אם א"י הוי מתנה ולשמואל בהיפך אלו א"י הוי חוזרין והפנ"י הקשה הא אם א"י ג"כ חוזרין וכדלעיל ס"א ונראה לפימ"ש בהג"א כא"נ לענין מחילה בטעות דאם בא ליד חברו אהני מצד יאוש כיון דטעה וסבור דתו אינו שלו נתייאש ותוספת וראשונים לא ס"ל הכי וכתבתי לעיל סימן כ"ז משום דס"ל דלא מהני יאוש, בזה דבאיסורא בא לידו אף דהוה בטעות והנה רב, ס"ל בב"ק דף ס"ז דיאוש בגנבה וגזלה קונה אף דבאיסורא בא לידו ואנן קי"ל דהיכא דבאיסורא בא לידו אינו קונה לכן שפיר אמר לרב אם לא היה יודע לא הוי חוזרין דקנתה ביאוש אבל בשמואל אם לא היה יידע לא קנתה דיאוש אינו קונה נמצא מזה ראיה לתוספת וראשונים ועיין בשער משפט רס"כ ובנחלת צבי שם ובמה שכתבתי בערך ש"י על חו"מ שם.
ס"ג בהג"ה כשאכל שם הטור כתב אם אכל כששלחם שכן דרך להאכילו כששולח הדודן ומשמע מלשון זה דאם אכל אח"כ לא וכתב המקנה הטעם דהא דדברים העשוים ליבלות אין נגבין לאו דברירא דמחל אלא מספקא אין להוציא מידה אפילו החתן טוען ברי שלא נתן לה רק ע"מ לכונסה והיא אינה יודעת הוי א"י אם נתחייבתי אבל אם אכל אח"כ ה"ל כא"י אם מחלת לי דקי"ל דחייב כיון דכבר נתחזקה החיוב והמחילה הוי ספק א"ר וקשה דא"כ במת הוא למה חוזרין הא ליכא טוען ברי ואף די"ל טענת מחילה גרע מא"י א"ע דעומד לפרעון לכן צריך דוקא שיתבע התובע בברי היינו בעלמא אבל כאן דיש ספק לפנינו שמא מחל מחמת אכילה למה תתחייב וגם במתה הא היורשים לא ה"ל למידע ואפילו חזר או מת הוא וטען מקודם ברי מ"מ שמא דידה אינו גרוע דלא ה"ל למידע ועיין בכ"ז בחו"מ סי' ע"ה ועוד יל"ד מה בעי הטור במ"ש שכן דרך להאכילו כששולח הדוכן מה לי דאם כן דרך או לא סוף סוף אכל לכן נראה דכיון דהוה רק ספק אם מחל הוי דברים שבלב ולא הוי דברים ונוציא מידה אך כתב נה"מ סימן י"ב סק"ה דדוקא מחילה על הדבר שכבר נתחייב לו לא מפני כשמחל בלבו וליכא אומדנא דמוכח אבל דור עמי או אכול אם היה בדעתו למחול לו ודאי מהני מחשבתו דהוי כנתנו במתנה בשעת מעשה ופשוט עיי"ש לכן ה"נ דוקא כשאכל בשעה ששלח אף דרק ספק נתן במתנה לחלוטין מהני דברים שבלב משא"כ אם אכל אח"כ כיון דלא נתן במתנה בשעת מעשה תו הוי דברים שבלב אך א"כ גם כשאכל בשעה ששלחם נימא דוקא אם האכילה קדמה לנתינה ולא אם הנתינה קדמה לאכילה לזה אמר הטור שכן דרך להאכילו כששלח הדורן א"כ כשנתן הדורן נתן במתנה בעד מה שיאכילוהו אז כי ידע שיאכילוהו וע' מל"מ פ"ד משאלה ופקדון ה"א ונה"מ סי' ע"ה ס"ט.
וגם בלאו דברי נה"מ י"ל דכיון דנתן הסבלונות סתם ולא התנה אם לא יכניסה לחופה תחזיר לו הוי דברים שבלב מה דאמרינן דלא נתן אלא ע"ד לכונסה אלא דאומדנא הכי מהני גם דברים שבלב לכן כשאכל אז אצל חמיו דאפשר נתן הדורנות בלא תנאי תו ליכא אומדנא דמוכח ממילא אפילו צווח דבלבו היה רק ע"ד לכונסה אין משגיחין בו דהוי דברים שבלב אבל לא אכל בשעת נתינה הדורנות דאז יש אומדנא דנתן על דעת שיכנסנה והוי כהתנה בפירש לכן אפילו אחר כך אכל בבית חמיו אף דאפשר מחל אז התנאי מ"מ הוי מחילה בלב בלא אומדנא ולא מהני וליכא שום ספק וזה יותר נכון דאל"כ הל"ל דלצי"ש מחויבת או יורשיה להחזיר ככל ברי ושמא או אם תפס הבעל וטוען ברי וליכא עדים ליהמן במגו דלא מחל כמו בבו"ש כדאית' בש"ך חו"מ סי' ע"ה ס"ט ס"ק כ"ו.
משלמת הכל בהשגות השיג מדקי"ל במוכר זרעוני גינה ולא צמחו דאינו משלם ההוצאה (נ"ל דשאני התם דכמו דלוקח לא ידע אם לא יצמח ה"נ הוי ללוקח להעלות כ"ד אפשר המוכר נמיי א"י א"צ לט סמך על המוכר ולא הוציא על פיו והא דש"ס בב"ב דף צ"ג ע"ב אמר דיש אומרים דמוכר חייב לשלם ההוצאה הוא רשב"ג דס"ל בנתן בהמה לטבח וניבלה דמשלם דמי בושתו ובושת אורחיו והא י"ל שאני התם דסמך על הטבח י"ל דהראיה ממה דמחייב בושת האורחים דלא סמכו על הטבח כלל אלא על הבעה"ב שזימנם ולא ידעו כלל אם אין לו כבר בשר מוכן ולא דברו עם הטבח דגם ערב לא מיחייב אלא אם מדבר עם המלוה שילוה כמ"ש רשב"א ורא"ש ור"ן בפ"ק דקידושין דף י"ט הובאו בגאון צבי ובשער משפט סי' קכ"ט ובאס"ז ב"מ דף ע"ג ע"ב בשם מוכן כתב נמי היכא דסמך עליו חייב גם בגרמא משום ערב והמחנה אפרים בפ"ו מזכיה תירץ דבזרעוני גינה מיירי שלא ידע המוכר דאל"כ מאי מדמי הש"ס הא דזרעוני גינה להא דחטין ועשאן ניפולת דהתם שאני דלא כיון להזיקו אבל הכא דידע אפשר דרבנן יודו ומדברי הרמ"ה שהביא הטור גבי הלוקח מקח ונמצא בו מום דאם היה יודע הלוקח חייב בהוצאות משמע כמ"ש עכ"ל והתוס' ר"פ המוכר פירות כתבו דבזרעוני גינה ע"כ מיירי דידע המוכר דאל"כ לא היה מחייב רשב"ג ההוצאה דאין סברא לחייבו כשלא ידע וצ"ל דרמב"ם לא ס"ל כתוספת ופלוגתא דרשב"ג ורבנן תליא במחלוקת שבין בעה"ת וטור עם הש"ך בחו"מ סי' קכ"ו ס"ד ובש"ך שם ס"ק ס"ז דלהש"ך פטור היכא די"ל אתה גרמת לעצמך דכשם שטעית אתה טעיתי גם אני ולבעה"ת וטור ומחבר שם חייב ועיי"ש נה"מ דטעמייהו דיותר צריך ליזהר מלהזיק לאחר מליזוק לעצמו והיש"ש בפ"ק דגיטין סי' ל"ו דעתו כהש"ך הובא במשנת דר"א סי' קכ"ו שם ולפ"ז יש ראיה להיש"ש והש"ך מזרעוני גינה דהא קי"ל התם כרבנן דפטרו מלשלם ההוצאה כדאית' בחו"מ סי' רל"ב ס"כ ועיי"ש סכ"א דפסק המחבר דאם לא ידע המוכר שיש מום בממכרו פטור מלהחזיר ההוצאות ללוקח אף דאמר למוכר שקונה להוליכו למק"א וצ"ל דשאני הך דמעמ"ש דמוכח הנפקד ליתן להמקבל עפ"י דיבורו של הממחה כמ"ש תומים שם ולפ"ז אין ראיה ג"כ להש"ך מזרעוני גינה.
ב"ש סקי"ז משלמת הכל משמע דאינו פוחת שליש לכאורה קשה מ"ש ממאכל ומשתה ששלח לה דאינה משלמת כל ההוצאה ופירשב"ם דהמנהג הוא לשלוח מיני מאכלים ומ"מ אינה משלמת כל ההוצאה את"ד ונ"ל דאף למ"ד דד"ג דאוריית' מ"מ גרמא דחייב לפעמים כגון דשכיח הוא רק קנסא דרבנן ע' הג"ה בחו"מ סי' שפ"ו ס"ג וכן העלה בגאון צבי שם והקנס כדי שלא יזיק לחברו וא"כ תינח אם נעמיד על ד"ת יהא פטור לגמרי קנסוהו שיהא כגרמי ולכן צריך לשלם כל ההיזק שהזיק לחברו דלא יתכן לומר שישלם החצי וכדומה וממילא הו לא חיק כיון דקנסוהו להיות דינו כמזיק והרי הזיקו בכולו אבל היכא דאפילו נעמיד על ד"ת לא יפטור לגמרי כגון במאכל ומשתה ששלח לה דבלאו גרמא צריכה לשלם מה שנהנית ושיערו חכז"ל דהיינו פחות שליש ממה שהוציא החתן דיכולה לומר ביוקר לא הייתי נהנה א"כ אין מקום לתקן שתשלם לגמרי כדי שלא יהיו רגילין לגרום היזק לחברו דהא מזקת גם לעצמה שצריכה לשלם בשר בזול מה שכבר אכלה אבל מה שהוציא על סעודה שעשה לריעיו ומה שנתן לחזן ושמש דאם נעמיד על ד"ת תפטור לגמרי ראו והתקינו שתשלם מה שגרמה לו היזק ממילא צריכה לשלם הכל וה"נ רק גרמא הוא כמ"ש הראב"ד בהשגות אלא דרבותיו של רמב"ם חייבו גם בגרמא כזה דשכיח אח"כ מצאתי בתומים סי' ס"ו סל"ב סקנ"ח כתב שם סברא כזו עי"ש ואף דמפסדת מה שצריכה לשלם מה ששלח לה מאכל ומשתה מ"מ במה שמפסדת אותו מה שנתן לשמשין וחזנין והאכיל לריעיו בזה לפי ד"ת לא היתה צריכה לשלם כלל וכל דבר מדון לעצמו דמאכל ומשתה ששלח לה לעולם גם לפי ד"ת צריכה לשלם בזול מה שנהנית ומה שמפסדת אותו במה שלא נהנית לעולם היתה פטורה מד"ת ול"פ רבנן בין נזדמבו יחד או לא דהא משכחת שעשה סעודה לריעיו וישלם שכר שמשין וחזנין בשעת קידושין וחזרה בה עד שלא שלח לה מאכל ומשתה דהא המאכל ומשתה אינו שולח בשעת קידושין רק אח"כ כדאית' בפי' רשב"ם דף קמ"ה וכ"מ בגמ' שם או אפשר היכא דשני שלישי דמי מאכל ומשתה ששלח לה הוא דבר מועט נגד סעודה שעושה דריעיו ושכר שמשין וחזנין דכה"ג יש לחוש שאינו חש להפסדו וכדאית' בגיטין דף נ"ה וביו"ד סי' רפ"א ס"ה או אפשר דרבותיו של הרמב"ם דחייבו אותה לשלם שכר סעודה וחזנין ושמשין היינו כשאינה מפסדת כלום והא דתקנו בגרמא דשכיח לשלם כל ההיזק כדי שלא יגרום היזק לחברו וכן במטמא ומדמע ומנסך דאית' בגיטין דף נ"ג דהיזק שא"נ ל"ש היזק אלא דחייב משום שלא יהא כל או"א הולך ומטמא פירות של חברו והא סגי שישלם החצי או יותר קצת דאזי ליכא למיחש כיון דיפסיד גם לעצמו עכצ"ל כיון דהוצרכו לתקן ממילא כל דתיקון רבנן כעין דאוריתא תיקון כדאית' בגיטין דף ס"ה והיכא דחייב מדאוריית' כגון היזק ניכר וגרמי או מזיק בידים חייב כל ההיזק וגם לפימ"ש לעיל דטעמייהו דרבותיו של רמב"ם משום דסמך עליה אף דמלשון ריטב"א הנ"ל משמע שהוא ד"ת מ"מ רה"ג ורשב"א שהובא באס"ז כתבי דהוא תקנה מפני שסמך עליו ועיין בערך ש"י על חו"מ סי' שי"ב סי"ד.
ולפימ"ש אפשר לתרץ השגות הראב"ד על רבותיו של הרמב"ם מזרעוני גינה דפטור מלשלם כל ההוצאות דה"ט כיון דהמוכר מפסיד נמי דאם לא היו נזרעין שווין קצת להיסק כמ"ש בפירש רשב"ם דף צ"ב או לרפואה כמ"ש הב"ח כאן לכן אין לחייבו משום גרמא והא דמוכר שט"ח וחזר ומחלו לדעת המחבר בחו"מ סי' ס"ו סל"ב צריך לשלם כל מה שכתוב בשטר היינו משום דס"ל דד"ג דאורייתא וכמ"ש שם דגם יורשיו חייבין.
וברדב"ז ח"א סי' שב"ט כתב חתן ששלח למשודכתו הכלה סבלונת כמנהג ואבי הכלה עשה הוצאות כמנהג וחזר בו החתן נפרעים הוצאות אבי הכלה מן הסבלונת ואם לא הספיקו הסבלונות משלים ופורע גם הקנס שעשו עיי"ש ולי צל"ע דמלבד דהשגות חולק על הרמב"ם ורבותיו אפשר שגם הם יודו היכי דמיחייב בקנס על חזרתו דאין לחייבו בההוצאות כיון דגרמא הוא אין לחייבו רק היכא דאם נעמיד על ד"ת יפטר לגמרי כדי שלא יגרמו היזק וגם לפי טעם ראשון שכתבתי בטעם רמב"ם ורבותיו משום שסמך עליו י"ל דה"ד כשלא עשו קנסות דהרי סמכו זע"ז לבד אבל כשיש קנס אדרבה חזינן דלא האמינו זה לזה שלא יחזרו אלא סמכו על הקנס א"כ אומר דהוציא הוצחות על סמך שאם יחזור שכנגדו יקח קנס.
לאחר שידוכין חוזר הכל וכתב הב"מ דהיינו אפי' אם אכל בדינר והי"ח ס"ל דשוין שידוכין לאירוסין אך האידנא דעושין שידוכין בחרם וקנס לכ"ע אין חילוק בין שידוכין לקידושין ובשו"ת חת"ס חא"ע סי' קכ"ח קלסיה לעצי אחים דהי"ח איני על גוף הדין של הנמ"י רק על מה דמשמע דחוזר הכל ואפילו שליש אינו פוחת ואף אם נעשו השידוכין בחכם וקנס נמי לא מחיל עיי"ש ולא ראה החת"ס דברי הב"מ וגם פירש העצי ארזים לא נראה דהברי שכתב דוקא בקידושין ולא בשידוכין כתבו על אכל שם דמחל כל מה ששלח ועדיין לא סכר מפוחתת שליש עד סוף הסוגיא ולהעצ"א ה"ל לנמ"י לכתוב החילוק אחר דין דפוחת שליש וגם מ"ש הב"מ דשידוכין בחרם וקנס לכ"ע הוי כקידושין לענין אבל שם דמוחל מה ששלח דברים העשוים לבלות כ"כ מר רדב"ז ח"ד סי' רל"ד וא"כ פשיטא דאין להוציא מהמוחזק.
ס"ה שהמירה אחות המשודכת וכו' זהו משו"ת הרא"ש כלל ל"ד ובשו"ת ב"ח ס"ח וחכצ"א סימן מ"א הקשו ממ"ש תוס' בב"ק דף ק"י ע"א ובפרק נערה דף מ"ז דמוכר פרה לחברו ומתה לא י"ל אדעתא דהכי לא קנה כיון דתלוי בדעת שניהם לא אזלינן בתר אומדנא עיי"ש ובאס"ז ב"ק שם הרא"ש עצמו כתב כמ"ש התוס' ועכצ"ל לחלק באיזה חילוק וכבר כתב הנו"ב חיו"ד סימן ס"ט שלשה חלוקים.
ולי צל"ע מ"ש הרא"ש שם ומהרי"ק שרש ק"א דאחר אירוסין נסתפחה שדהו דהא איתא בפרק תפ"ה דף כ"ט דאמר אביי גמירי טבא ל"ה בישא וכבר כתבתי לעיל סימן מ"ג להוכיח דרבא דפליג שם היינו דס"ל דלפעמים על צד המיעוט יזדמן דטבא הוי בישא אבל עפ"י רוב ודאי קבלת אביי אמת והנה בחו"מ סימן ר"ל ס"ז איתא הקונה שכר ונמצא תוך ג"י חומץ דהמקח בטל וכתב הסמ"ע אף דטעמיה והיה שכר ואפילו ריחא חלא וטעמו שכרא הוי שכרא מ"מ כיון דתוך ג"י נתחמץ איגלאי למפרע שכבר התחיל הקלקול שממנו נתקלקל עיי"ש א"כ ה"נ נימא מדהמירה עכשיו כבר היה בה שימצא וחימצא שממנה נתקלקלה ויהא מקחם טעות גם אחר אירוסין עכ"פ לענין ממון וצ"ל דהא כתב הרא"ש דישראל קדושים הם והרבה פרושים מלהתערב בפגם כזה א"כ יש עכ"פ מיעוט דאין זה קפידא אצלם וגם יש מיעוט דטבא הוי בישא א"כ מצטרפי והוי כפלגא או אפשר רוב כמ"ש הר"ן בפא"ט וכן הוא בגמרא ברכות דף נ"ג לכן לא הוי מקח טעות ואמרינן נסתפחה שדהו.
ויל"ד נהי דהרבה מקפידין איך מקילין לענין שבועה הא בסימן רי"ז סיג וסי"ז ביו"ד אף דיש רוב להיתר אמרינן ספק נדרים להחמיר וצ"ל כמ"ש הש"ך שם סימן ר"ח בשם הפרישה ובסימן רי"ז סק"ג דאם אומר ברי לכך נתכונתי נאמן לכן ה"נ שצווח אצלי זה הוא מום וכן מוכח מלשון הרא"ש בתשובה שם שצירף נמי שרגל"ד שזה מהמקפידין שהרי הכניס עצמו בספק קנס והעביר המועד א"כ אם הוא לא קפיד אלא שמטעם אחר רוצה לחזור קולר השבועה בצווארו וכ"כ הנו"ב בחיו"ד סימן ס"ט דיש להזהירו על כך וברדב"ז ח"ד סימן קכ"ד אם הוא מום שאין רוב ב"א מקפידין וזה אומר אני מהמיעוט לא מפקינן ממונא
ובזה י"ל מ"ש ביו"ד סימן רכ"ח סמ"ג דגם אם המירה אחות המשודך הדין כך ותמהו עצ"א וב"מ הא איתא בב"ק דף ק"י ע"א אהא דפריך אלא מעתה נפלה לפני מוכה שחין נפטרה מחליצה דאדעתא דהכי לא נתקדשה ומשני התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכ"ד דטב למיתב ט"ד עיי"ש וזה ודאי דאנן סהדי לאו דוקא דכמה נשים שוהין הרבה מלהתקדש עד שנזדמן להן כפי רצונם אלא דליכא אומדנא לומר אדעתא דהכי לא קדשה נפשה דאנן סהדי דכמה נשי ניחא להו בכ"ד כדי למיתב ט"ד אך דוקא למפטרה מחליצה אי אפשר דאין לאחרים לסמוך על ברי שלה אבל הכא לענין פטור שבועה דרק בנפשה היא נאמנת בברי דזה אצלה קפידא ואדעתא דהכי לא שידכה עצמה וכדמחלק בפ"ב דכתובות דף כ"ב ע"ב באומרת ברי לי ומ"מ בעינן דוקא קידשה עצמה לאחד מעדיה אבל לאחר לא מהני ברי שלה ועיין פנ"י פ"ב דכתובות דף כ"ב ע"ב בד"ה ועדיין דמצי למטען ברי נגד רוב או חזקה עיי"ש ואף דהש"ס קאמר אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו כדר"ל דטב למיתב טן דו ע"כ לא דברו אלא עפ"י רוב דעינינו רואות כמה נשים לא ניחא להו בכ"ד תדע דבפרק מרובה דף פ' איתא מעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבא איני מחזירתו וקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים ואמרו חכמים לא נתכונה זו אלא להגון וקשה הרי טב למיתב ט"ד ואנן סהדי בכ"ד ניחא לה אע"כ כיון שטוענת ברי מהני וגמרא זו הובא בתשובת רשב"א שבב"י כאן ועתוס' ר"פ תנוקת אהא דאיתא בגמרא בידוע שפייתה המכה ובדף נ"ו בידוע שלפני הכבוס לאו דוקא אלא בידוע שיש לתלות כן וא"כ ה"נ אנן סהדי שיש לתלות דבכ"ד ניחא לה כיון דברי שלה לא מועיל נגד הבא לישא אותה בלא חליצה ובכללי הגמרא להב"י מביא תוס' זה ועוד מביא שם מדברי תוס' ורמב"ן אהא דאמרינן אם ל"א לו שלא יגע ספקו טמא והא אם אי אפשר אינו ספק אלא ש"מ לאו דוקא הוא והא דכתב בא"ז סימן תשע"ה לענין סבלונת דהיכא שהכריעו חכמים דעתו דלשם קידושין שלח לא מהימן לו שלא נתכוין לקידושין היינו דאסור לאחר לישא אותה בלא גט.
ובא"ז הלכות יבום סימן תרי"א הוכיח היכא שהכריעו חכמים את דעתו אינו נאמן לומר לא לכך נתכונתי אם עשה המעשה לפנינו רק א"ל נעשה לפנינו אלא שבא לשאול ואמר כך עשיתי וכך נתכונתי נאמן וראייתו מדתנן בפרק ואלו מותרין דף י"ח סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כיצד אמר הרי עלי כבשר מלוח וכיי"נ אם בשל שמים נדר אסור ואם בשל ע"ז נדר מותר אם סתם אסור והתם ע"כ כגון דקאמר לא נתכונתי לידור בשל שמים דאל"כ פשיטא דאסור אלמא הכריעו חכמים את דעתו שבשל שמים נדר ואסור עכ"ל הרי דגם בנדר דנוגע רק לעצמו לא מהני ברי שלו אבל דעת כל הפוסקים אינו כן כדאיתא ביו"ד ריש סימן ר"ה בטוש"ע וביו"ד סימן רל"ו ס"ד בהג"ה נשבע סתם שלא יישן ושלא יאכל הוי כאלו נשבע שלא יעשה לעולם והוי שבועת שוא ומלקין אותו ויישן ויאכל לאלתר הרי דהכריעו חכמים דעתו דודאי הוי לעולם ומ"מ כתבו הב"ח וש"ך שם סק"א דדוקא אם שכח מה היה בדעתו אבל אם אומר שדעתו היה היום נאמן והא דפטורה גם מקנס אף דזה בינה לבין החתן מ"מ אהני ברי שלה לעצמה כיון שמוחזקח.
הב"ה בתשובה חי"ת כתב הא דפטרו הרא"ש מקנס מחמת דאיכא צד טענה לומר אלו היה יודע דבר זה שעתיד לעשות לא היה מקבל עליו קנס זה אזלינן לקולא שלא להוציא ממון מחזקתו ואע"פ דאין כאן אונס ברור וידוע אלא שאנו מחשבין אותו לאונס אמרי זוזי היכא דקיימה קיימה אבל היכא דאיכא שבועה אף הרא"ש מודה דאינו פטור משבועה את"ד ולכאורה תמוה דהא מבואר בשו"ת הרא"ש שם דאם שלחו סבלונת יחזירום אך י"ל כיון דסבלונת לא נתנו מתחלה להחזיק בעד הקנס אלא שתתקשט בהן וע"ד שתנשא לו ולהכי הוי רק כפקדון וגם כשבעל חוזר בו חוזרין הסבלונת לכן לא מהני תפיסתה דהא הרא"ש ס"ל בפרק כיצד הרגל ס"ב דהיכא דדינא הממע"ה לא מהני תפיסה ובזה י"ל למה השמיט המחבר בש"ע כאן דברי הרא"ש דאם שלח סבלונת תחזירם כי המחבר בחו"מ סימן שפ"ח ס"ז ובכמה דוכתי ס"ל דתפיסה מהני ואף דפסק המחבר כאן דפטור גם מהשבועה ולהב"ח אם נשבע אסור י"ל דס"ל להמחבר כיון דטוען בודאי דאדעתא דהכי לא היה נשבע נאמן לעצמו דהא השבועה בינו לקונו וכמו בנדר סימן ר"ח דמהני ברי שלו כמ"ש לעיל ועש"ך יו"ד סימן רל"ב סוף ס"ק כ"ה ובחידושי רע"ק שם בשם מטה יוסף לפ"ז נ"ל דאם הכלה בידה סבלונת אין להוציא מידה כיון דהח"צ ושו"ת הב"ח חלקו על ראיית הרא"ש אלא דכתבו דאין בידם לחלוק על הרא"ש ודעת הב"ח דגם הרא"ש לא הכריע דהוי ודאי פטור מקנס רק מכח דמוחזק ולפימ"ש מ"ש הרא"ש דתחזור הסבלונת היינו לשיטתו דל"מ תפיסה ולכן לא כתב המחבר בפירש דתחזיר הסבלונת א"כ לדידן דמהני תפיסה י"ל קי"ל כהב"ח וחכ"צ.
אמנם בריב"ש סימן שפ"ז כתב וז"ל בנדון זה שנשבע לבקשת קרובה של האשה ולמלא רצונו ואין הענין מוכיח שהיה רצון שניהם מתחלה שלא תחול השבועה אם יקרה לו אונס כזה אפילו יאמר הנשבע אדעתא דהכי לא נשבעתי הרי זה פתח היתר והוא אינו מוחל לעצמו ואפילו חכם לא יפתח לו בכיוצא בזה שהרי הוא נולד ואינו מצוי וזה מבואר מאד עכ"ל וא"כ נראה דעתו כהב"ח דהא בעי שיהא מוכיח רצון שניהם מתחלה שלא תחול השבועה וכאן אינו מוכיח רק על הנשבע ומפרט מ"ש הרא"ש דרגל"ד שהרי הכניס עצמו בספק קנס דהעביר המועד דזה אינו מוכיח על מתחלה וגם אינו מוכיח רק על רצון הנשבע וגם ראיות הרשב"א מלא נתכונה זו אלא להגון לה אינו ראיה דהתם אמרינן מתחלה לא נתכונה אלא להגון לה וגם לא נשבעה לבקשת אחרים אבל בנידון הרשב"א דנשבעה בפירש לחחנה רק נולד אח"כ שסרח מנ"ל להתירה בלא שאלת חכם אאתיל שדבר זה מצוי מ"מ אינו אלא פתח וצריכה התרת חכם ואם נרצה להשוות דעת רשב"א ורא"ש והמחבר לדעת הריב"ש עכצ"ל דשאני הכא דאומדנא גדולה היא ומוכיח דאלו הנשבע אסיק אדעתיה הסבה שנולד אח"כ אפילו שכנגדו לא היה מרוצה שיתבטל השבועה עי"ז לא היה נשבע וא"כ א"א לומר דס"ל כמ"ש הב"ח דרק ספיקא הוא דאין מוציאין ממון מספק דא"כ אינו דבר מוכיח בודאי ואיך יפטר מהשבועה אפילו טוען הנשבע ברי דהרי הריב"ש אומר דלא מועיל מה שאומר אדעתא דהכי לא נשבעתי להתיר לו בלא פתח אחר והתרת חכם וי"ל דשאני הכא כיון דרוב ישראל כשרים ואינם מרוצים בפגם כזה כדמשמע מלשון הרא"ש לכן לענין איסור שבועה סמכינן ארובא וברי שלו או שלה דאלו אסיק אדעתיה לא היה נשבע אפילו שכנגדו לא היה מתרצה אבל לענין הקנס אינו מועיל רק אם מוחזק אבל אי תפס אידך אין להוציא להמחבר דס"ל דתפיסה מהני כל שאינו ודאי לפטור אף דיש רוב כנגדו וטוען שמא מ"מ הרי גם בפלוגתא דרבוותא מהני תפיסה אפילו נגד רוב הפוסקים ואף דהתופס א"י להכריע הדין ואינו טוען בעצמו קי"ל ועיין נה"מ בדיני תפיסה אות כ"ף דאם מוחזק מעיקרא א"צ לטעון בעצמו קי"ל אבל בתפיסה צ"ל בעצמו קי"ל ובברכ"י ס"ס כ"ה אות חי"ת כתב דאפילו בתפיסה א"צ לטעון בעצמו קי"ל הובא בפ"ת ס"ס כ"ה לחו"מ וצ"ע בכ"ז דהרא"ש בתשובה ראשונה כלל א' ס"ח כתב דמקובל בידו בפלוגתא דרבוותא לא מפקינן מספק ואוקי ממון אחזקתיה וכתב בשו"ת מהר"א ששון סימן ר"ז דדעת הרא"ש אפילו במיעוט הפוסקים מהני חזקתיה כדאמרינן בפחז"ה דף ל"א דהלכתא כרבה בארעא וכר"י בזוזי דהיכא דקיימא זוזי ליבום עיי"ש מ"מ י"ל דוקא בפלוגתא דרבוותא כמ"ש הש"ך בתק"ד שלשה טעמים בסימן פ"ד ס"ה פ"ז דכל הנהו טעמי לא שייכי כאן ועוד דתשובות הרא"ש בכלל א' ס"ח מיירי במוחזק מעיקרא שהיה שלו ממש ואוקי בחמ"ק אבל אם תפס י"ל דלא מהני לשיטות הרא"ש דבתיקו ושאר ספק כיון דדיניה הממע"ה לא מהני תפיסת אידך והכא בתפיסת סבלונת כיון דהוא רק כפקדון בידה והן בחזקת החתן לא מהני תפיסתה להרא"ש בטענת שמא ונגד הרוב ועיין או"ת בקונטרס התפיסה ס"ס צ"ו שהעלה בדעת הרא"ש דל"מ תפיסה ובשב שמעתתא שמעתתא ד' הט"ז כתב נמי דל"מ תפיסה נגד הרוב אך מ"ש שם אפילו לשיטות הפוסקים דמהני תפיסה בספקות מ"מ נגד רוב ל"מ מרמב"ם פט"ו מהא"ב ומרדכי ספ"ק דכתובות ומרשב"א כבר דחיתי דבריו בספרי ערך ש"י על חו"מ ס"ס כ"ה בסד"ה בשב שמעתתא ועיין בתה"ד סימן שכ"א דבספ"ד דל"מ תפיסה לדעת הרא"ש אפילו בא לידו בשאלה או פקדון קודם שנולד הספק לא מהני דבחמ"ק קיימא זולת לרמב"ם וסייעתיה דס"ל דמהני תפיסה.
ס"ו בהג"ה וכן המנהג פשוט לגבות קנסות שעושין בשידוכין עיין בקו"א של מקנה דהקנס של הבן או הבת לא של אביהם ובשו"ת מהר"ח א"ז סימן קנ"ב הבאתיו בערך ש"י לחו"מ סימן ר"ז סט"ז הניח בצ"ע ובית יעקב לקמן סימן קי"ד ס"ג כתב אם צד הכלה חוזרין הקנס מגיע להחתן ואם צד החתן חוזרין אם הכלה בוגרת מגיע להכלה הקנס ואם היא קטנה או נערה מגיע הקנס לאביה.
מהרי"ק שכ"ט כתב דקרוב לומר דאפילו ממון נתחייב לו מפני בושתו הכא דעדיף מביישתו בדברים דהוא פטור דהא איכא מעשה רב אלא שאין גובין אותו בבבל וא"כ אין לנו לפוטרה בדלא כלום כיון דאפשר לו לגבות דמי בושתו בלא הוצאה בדיינין עכ"ל והב"מ השיגו דאטו בשעת השידוך היה הכונה לבייש ובושת אינו חייב עד שיתכוין לבייש ואח"כ כשחוזר נמי אין הכונה לבייש ולא שייך מעשה וגרע מביוש דברים שזה ממילא ובלא דיבור את"ד ובשו"ת עה"ג סימן ע"ד כתב הקנס שהוא לפי האומד דמי הבושת ודאי א"צ קנין ולא גרע מהמבייש בדברים שפוסקים בכל ב"ד שקונסים לפי המבייש והמתבייש ואף דכאן לא מיכוין לבייש דאין המבייש שלא בכונה פטור אלא כגון ישן שבייש או נפל מן הגג באונס אבל מי שמבייש להנאת עצמו חייב וראיה לדבר עס"פ כיצד הרגל בהא דאמר רבה דנפל מהגג ונתהפך חייב על הבושת ופרש"י דנתכוין לנעול על האדם להנאתו חייב על הבושת אף שלא נתכוין לשם בושת ואל תשיבני מהרמ"א סימן תכ"א ס"א מי שקבל על חברו כי בנקל יש לחלק את"ד והמקנה כתב דלא הוצרך לזה דהא מפורש במשנה כתובות דף מ"ה דחייב על הבושת באונס ומפתה אע"ג דלא מתכוין אלא להנאת עצמו ונ"ל דיש לדחות דאונס ומפתה נהנה ממנה משא"כ בשידוך הסוחר אינו נהנה מהמבויש אלא אח"כ נהנה משידוך אחר וגם מפרש"י דפרק כיצד הרגל לכאורה אין ראיה דסתם נהנה מהמבויש אבל מהא דמייתי רבה ראיה דחייב מדתניא ושלחה ידה והחזיקה במבושיו אף דלא נתכונה לבייש מוכח אף דלא נהנית מסמבויש דנהי דהצילה בעלה מזה המכה מ"מ בלא"ה הוה אסור להכות והא דפרש"י דנתכוין לנפול על האדם להנאתו אין רוצה לומר משום הנאתו חייב אלא דמתכוין רק להנאתו ולא לבייש חברו כמו הא דהחזיקה במבושיו דלא נתכונה לביישו רק להציל בעלה והחיוב בושת הוא דכיון דידע שבזה יתבייש חברו חייב כמ"ש באס"ז בס"פ כיצד הרגל והרא"ש כתב שם כיון דא"א שלא יזיקנו הוי כמתכוין ומ"מ נראה דאינו ראיה דהתם חייב על הבושת מדינא משא"כ בושת דברים דאינו רק מקנס דרבנן בתי דינין ומנהג שבזה"ז מנ"ל לחייב כשאינו מתכוין לבייש וגם לענין שאר איסור דפ"ר אסור כתב התה"ד דבאיסור דרבנן אינו אסור פ"ר כשלא מתכוין עיי"ש בסימן ס"ד וכ"ש הכא דאינו רק קנס והיש"ש ס"פ כיצד הרגל ס"ל דאינו מתכוין לבייש אף דעושה מעשה ויודע שיתבייש מ"מ פטור כשאינו מתכוין לבייש אלא א"כ שנתכוין להזיק עכ"פ וכ"כ הת"ח בב"ק שם וכן נראה דעת מהרי"ו שבהגהת רמ"א סימן תכ"א ס"א מי שקיבל על חברו דדעתו כהיש"ש וכ"כ בביאור הגר"א שם והעה"ג שכתב דבניקל לחלק ס"ל דבזה לא קנסו דא"כ אתה נועל דלת בפני הנגזלין דלא יוכלו לקבול מחשש שלא ימצאו ראיה ברורה ויתחייבו עוד ליתן בושת להמסור או להגנב וכונת הע"ג לחייבה בושת אף דאין דנין בזה"ז רק על אופן המבואר בחו"מ סימן א' ס"ה וס"ל פ"ר גם בדרבנן אסור כמ"ש מג"א סימן שי"ד ולא ס"ל כהיש"ש ובזה ניצול מהשגות ב"מ דהא כתב לעיין ביש"ש כונתו כי בעצמו כתב דלא ראה שום אחד מהגאונים פירש בע"א ופרש"י וגם העה"ג כתב דמהרי"ק חייב להחוזר גם כשלא קיבל עליו קנס מפורש והרי כתב דאין דנין קנס בזה"ז.
ועכ"פ דברי מהרי"ק אתי שפיר דאזיל בשיטת רש"י וראשונים בס"פ כיצד הרגל דמבייש חייב אף שלא נתכוין לבייש וס"ל כיון דביוש זה נמשך ממעשה השידוך אף דעכשיו ליכא מעשה חשוב מעשה כמ"ש תוס' בפ"ב דשבועות די"ז ובנזיר דף י"ז הא דמלובש כלאים או מי שהוא נזיר ושוהה בבית הקברות חייב מלקות אשהייה אף דלאו שאב"מ אין לוקין כיון דתחלתו היה ע"י מעשה חשוב מעשה והכריח המל"מ פ"ג מהלכות ביאת מקדש הכ"א מדברי התוס' כל שתחלת הדבר היה ע"י מעשה אף שהיה בהיתר אם נעשה איסור אחר כך ממילא ובלתי מעשה חשוב כמעשה וכן מוכח מהשגות ראב"ד פ"ו מנזירות ה"ט וכתב שם הכ"מ דפשטא דהגמרא כהראב"ד והמאירי בנזיר די"ז כתב דדברי רמב"ם תמוהין וכן נראה דעת תה"ד סימן רפ"ה ורמ"א ביו"ד סימן שע"ב ס"א בהג"ה כמ"ש בשו"ת תפארת צבי חיו"ד סנ"ז ורמזו בפ"ת ליו"ד שם ובגליון מהרש"א שם.
ועתה תחזה דליתא למ"ש תפ"י שבפ"ת סק"ט במסרבת לישא בעל אחותה מפני שקשה עליה טפולן או במסרבת לחתן כדי להנשא לבעל אחותה שמרחמת על בני אחותה פטורה מקנס דהרי אינה מתכונת לביישו ובושת אינו חייב אלא במתכוין דזה אינו דכל חוזר משידוך אינו מתכוין לבייש רק מחמת איזה טעם והכל יודעים דאינו מתכוין לבייש אלא דכיון דמ"מ מתבייש תו לא חשוב גוזמא ואסמכתא וחייב מחמת שנתחייב בתנאים וגם זולת הבושת מכח סטימתא מהני החיוב וגם ליכא אומדנא כלל דאפשר משום דבעל אחותה כבר יש לו פרנסה בוחרת בו.
ב"ש באמצע סקט"ז אם האב שלח וכו' קשה למה הבן פטור דהא הוא הגורם הבושת נ"ל דלק"מ אף די"ל דזה גרע מבייש בדברים כיון דהבן עשה מעשה השידוך ובשעת מעשה היה הגרם כיון שלא, ידע אם יתרצה אביו ונהי דאין גובין קנס בבבל מ"מ אינו פטור דהא מנדן אותו עד שיפייס בע"ד ויתן לו שיעור הראוי לו או אם תפס לא מפקינן כמבואר בחו"מ סימן א' ס"ה ואף דאין מחייבין קנס בשידוכין אם לא נתחייב בפירש היינו כיון שבשעת השידוך כונתם באמת לקיים ואח"כ נולד שחזר אחד מהם ובזה אינו ודאי חיוב דגם מהרי"ק לא אמר אלא שקרוב הדבר וגם נ"מ לחייב אפילו יותר משיעור הבושת וגם נ"מ דב"ד ירדו לנכסיו אלא מ"מ הא הבן לא נתכוין לבייש ואף דהוכיח עה"ג הנ"ל דגם לא מתכוין חייב היינו כיון דהוי פסיק רישא וכמ"ש הרא"ש ס"פ כיצד הרגל והנמ"י שם אבל הכא בשעת השידוך ליכא פ"ר דאפשר יתרצה האב ואח"כ הא הבן אינו חוזר בו אלא האב ממאן.
ובפ"ת סק"ט הביא מתפ"י במסרבת בחתן כדי להנשא לבעל אחותה שמרחמת על בני אחותה פטורה מקנס דהרי אינה מתכונת לביישו ובושת אינו חייב רק במתכוין כדאיתא בחו"מ סימן ת"כ ותכ"א א"ד ותמוה דהא גם באחר אינה מתכונת לביישו אלא דאינו מקובל עליה ורצונה באחר ועכצ"ל כמ"ש עה"ג דאינו פטור רק ישן דלא מתכוין כלל אבל מתכוין להנאתו אף דאינו מתכוין לבייש ולהזיק מ"מ חייב כמ"ש היש"ש דכ"ד כל גאונים ונ"ל דבשלמא באחר אף דאינו מתכוין מ"מ כיון דהוי פ"ר חייב כמ"ש הנמ"י ס"פ כיצד הרגל וכתבו תוס' פ"ק דכתובות דף וא"ו ובפרק לולב הגזול דף ל"ג ע"ב דפ"ר דלא ניחא לו ג"כ אסור רק במקום מצוה מותר לכן ה"נ דלא ניחא לה בבושת החתן ואינה צריכה להבושת וכונתה להנאתה מ"מ הוי פ"ר ואסור אבל אם משום דמרחמת על בני אחותה שנשארו יתומים מאם הוי מצוה ומותר כי היא מרחמת על בני אחותה יותר מאחרת כדאית' ביו"ד ס"ס שצ"ב ומ"מ קשה תינח בלא נתחייבו בקנס בפירש אבל בנתחייבו בפירש מאי איכא למימר וצ"ל משום דאסמכתא הוא אלא משום חיוב הבושת דבלא"ה מחויב רק אין דנין בזה"ז אהני קבלת הקנס לירד לנכסי החוזר אבל זו דפטורה מדינא פטורה גם מקבלת הקנס משום דהוי אסמכתא דהוי גוזמא ולא נראה כן מדברי הב"מ וגם אין לפוטרה משום דמתה אחותה אחר הקישור והוי כתרי תרעי דזה אינו מועיל רק לענין שלא יהא מחוסר אמנה על דיבורו אבל לא לענין מש"פ כיון דאיכא דברים ומעות כדאיתא בהזהב דף מ"ח וה"נ הקישור מעשה רב כמ"ש מהרי"ק וכ"ש כשקיבלו בח"ח ושד"א דמיתה הוי נולד כדאיתא ביו"ד סימן רכ"ח סי"ב בהג"ה דאפילו התרת חכם ע"י פתח זה ל"מ לכן העיקר דמחויבת בקנס שקיבלה היא או אביה וגם יש איסור חרם ושבועה וא"ל דבכגון זה ליכא בושת דהכל יודעין דלאו משום דלא מקובל עליה חזרה או משום דנזדמין לה יותר הגון אלא משום שמרחמת על יתמי אחותה דהא גם התפ"י לא מטעם זה פטרה וע"כ גם בכגון זה איכא בושת דמי יודע אם לא חזרה מחמת דרוצה יותר בבעל אחותה דעיניה נתנה בו וכדומה ועוד כיון דקבלו עליהם קנס סתם אם יחזרו וכולל בין יהא בושת לשכנגדו בין לא והיכא דאיכא בושת אינו אסמכתא וגמרי ומקני ממילא גמרי ומקני אפילו אם לא יהא בושת וכמ"ש הרשב"א שבב"י חו"מ ר"ז מחודש ט"ו ובמל"מ פי"א דמכירה ה"ד דאם נתן שטר בגופן שלהן שאם ימרה פי האומנין יתן עשרים דינרין חציין לעכו"ם לבנין העיר וחציין לבעל דינו כיון דלא ינצל מליתן לעכו"ם א"כ בדוקא התנה דאין לומר שבמחצית התנה בדוקא ובמחצית באסמכת דאין דיבור אחד מתחלק לחצאין עיי"ש ואין לומר כיון דמיתה לא שכיח לא נכלל בקנס שקבלו כהא דגיטין דף ע"ג דקיבל עליו לשלם כל אונסא דמתיילד ומ"מ פטור אם נולד אונסא דל"ש דלא אסיק אדעתיה דהא כתבו תוס' בפרק נערה דף מ"ז בלוקח בהמה ומתה לא אמרינן אדעתא דהכי לא קנה משום דתליא נמי בדעת חברו וחברו אינו מרוצת בזה וצריך שיתנה בפירש כ"ש הכא דאין זה אונס וליכא שום אומדנא דהרי קנין כמה אין רוצין בבעל אחותן שנשארו בנים וא"ל כיון דמצוה הוא אלו התנו היה מרוצה החתן כמו בנדר עד"ר דלצורך מצוה אמרינן גם הרבים ודאי מסכימין שאני תכא דנוגע להחתן ועש"ך וטו"ז סימן רכ"ח ס"כ ובש"ך שם סכ"א ס"ק ס"ג.
באב"מ כתב דהמתבאר מהש"י והב"ש אם השבועה קאי על הקנס וחייב החוזר בקנס מחמת השבועה גם הערב חייב לשלם בעדו והשיג האב"מ עליהם וברשד"ם חחו"מ סכ"ח כתב שאפשר לומר שאין הערב חייב כיון שהוא לא נשבע.
אם שלח שליח להתקשר בשידוך בעדו או בעד בנו או בתו ולכתוב תנאים וכתבו בתנאים קנס על החוזר והמשלח לא אמר לשליח בפירש לכתוב קנס נראה אם מנהג ידוע במקומות הללו לכתוב קנס הוי כפירש לשליח להתחייב בקנס כדאיתא בחו"מ סימן ס"א ס"ת ואם יש כותבין תנאים בלא קנס או אין ידוע למשלח המנהג פטור המשלח מקנס כשחוזר כי בלא קבלת חיוב קנס מפורש עכ"פ בעל פה א"א לחייב דגם מהרי"ק בשכ"ט נסתפק בזה ואז גם אם צד שני חזרו פטורין אף דצד שני היו בעצמם אצל כתובת התנאים דלא קבלו עליהם קנס רק אם יועיל גם קנס המשלח וכמ"ש תוס' בב"מ דף ס"ו בד"ה ומניומי
הג"ה דזה מקרי אונס עיין חת"ס סימן קי"ד דיש להחרים על האב שלא ליתן לה נדן ולהתעסק כלל בצרכי שידוכין להשני דהרי לפנינו שאינו אנוס ולי צ"ע כיון דאחז"ל בתך בגרת שחרר עבדך ותן לה אף דמשחרר ע"כ עובר בעשה ונהי דכאן עושה זה בשביל טובתו ואינו עובר מ"מ חזינן דמשום שלא תזנה ישחרר עבדו ואם לא יעסוק בשידוכיה ולא יתן לה נדן אפשר תזכה ויבא הוא והשפחתי לבישת ויש פגם משפחה ר"ל כדאיתא ס"פ בן סורר ומורה וא"כ ל"ל תרי לפנינו שאינו אנוס.
הג"ה ובלבד שלא יהא ערמה בעה"ג סימן ע"ד כתב דיש לחייבו קב"ח אם עצתו אינו שתמאן ומה שמדברי רשב"א בתשובה סימן תשע"א לא חייבו חרם משום דכבר נשבע לקיים השידוך ותוקשה לו ממ"ש הרשב"א סימן תתקס"ד על שנים שנתעצמו בדין ונשבעו שלא לטעון שקר ואח"כ נתחייב אחד שבועת היסת דאין לפוטרו משני טעמים חדא דאין השבועות שוות דראשונה שיטעון אמת ושניה שפרע ועוד דראשונה שנשבע להבא לא נעשה בה חשוד ועיי"ש בעה"ג שהביא מתשובת רשב"א שבב"י חו"מ סל"ז מחודש ל"ב ול"ג דלא ברירא לו אם בשבועה דלהבא לא נפסל עיי"ש וא"כ סותר תרשב"א א"ע ונ"ל דלפיכך הוכרח הרשב"א לשני טעמים דכל חד לא ברירא דגם טעם ראשון קליש דמה לי אם אין השבועות שוות מ"מ כבר נשבע לטעון אמת ואם טען שקר גם עכשיו ישבע לשקר אלא דמחייבו הרשב"א מכח ס"ס דהא לדעת כ"פ גם ממון מוציאין בס"ס ואאת"ל כהש"ך בת"כ דאין מוציאין ממון בס"ס כמ"ש שם סימן ק"כ וכן כתב הרשב"א בחידושיו פ"ק דכתובות דף י"ב מ"מ להשביע היסת נ"ל דמועיל דהא אפילו רק ע"י רגל"ד משביעין היסת. אף דאין מוציאין ממון ברגל"ד ואפילו תפס צריך להחזיר כדאיתא בחו"מ סימן ע"ה סי"ז בהג"ה וש"ך ס"ק ס"ד ועיי"ש בס"ק פ"ב דכל שעשוי להסתפק משביעין עליה היסת ואף דהתם גוף הדבר אם חייב עשוי להסתפק וכאן השני טעמים רק על הדין מ"מ לא שנא דמ"מ ע"י הס"ס נוטה שחייב היסת והרי עיקרו של היסת משום דחזקת אא"ת אא"כ יש לו עליו ותרי ע"י חזקת זו אין מוציאין ממון אפילו בבו"ש ואף דבגד"ה סוף שער ל"ו כתב לפטור משבועה בטענת ספק על פי העד מכח דמוחזק י"ל קי"ל מ"מ הש"ך בסימן ע"ה סכ"ג סק"פ כתב דאי"ל קי"ל כיון שכן הסכמת רוב הפוסקים דחייב שבועה ואף די"ל משום דס"ל לש"ך שכן העיקר כמ"ש שם מ"מ ל"ד שבועה דאורייתא להיסת דשבועה דאורייתא חשוב חיוב ממון דהא אם לא ישבע נחתינן לנכסיה או חשוב מחויב לשלם משא"כ היסת וכן מחלק בנתיבות בכללי מגו ס"ק כ"ח לענין מגו והנה כתב בשו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי"א דספק בתקנה מעמידין על ד"ת אף להוציא מהמוחזק ודוקא בתקנת בני עיר או מדינה אבל בתקנה הגמרא ד"ת נקרא ובספק הממע"ה וכ"כ בשו"ת נא"ד סימן צ"א והכריחו כן בכמה ראיות ובפ"ת חו"מ סימן ח"י הביאם וא"כ נראה דתקנת הגאונים ג"כ כתקנת בני העיר דהא כתב בתשובת הרשב"א סימן תשכ"ט דכל צבור במקומו כגאונים לכל ישראל שתקנו כמה תקנות לכל ישראל הובא בסמ"ע סימן ב' סק"י וא"כ בשלמא בהיסת מהני ס"ס לחייב משא"כ קב"ח על טענת שמא דהגאונים תקנוהו כמ"ש הה"מ פ"ד מטוען ת"ז וא"כ כשיש ספק אם גם כה"ג תקנו אפילו ספק לא חשוב דהא מעמידין על ד"ת אפילו להוציא ממון מהמוחזק א"כ אין מצטרף לעשות ס"ס לכן פטרו רשב"א מקב"ח כיון דכבר נשבע או קב"ח לקיים השידוך שו"ר בגד"ת שער ל"ו ח"ב ס"ג שכתב אם לומר קי"ל לפטור משבועה תלוי בפלוגתת הפוסקים שבחו"מ סימן צ"ג אם אמרינן מגו לאפטורי משבועה וכ"כ מתרש"ך מיהו מהרי"ק בשרש צ"ב כתב די"ל קי"ל לאפטורי משבועה את"ד וכונתו כמ"ש דאם אמרינן מגו לאפטורי משבועה ע"כ כמ"ש הרא"ש ר"פ כל הנשבעין דהוי כמו לאפטורי מממון כיון דא"ל ישבע יחויב ממון א"כ ה"נ י"ל קי"ל לאפטורי משבועה כמו בממון ונ"ל דמה שהביא מן מהרי"ק אינו ראיה דשם תפס המלוה ואינו רוצה לישבע ואנו דנין אם להוציא ממנו הממון משא"כ בהיסת דלא נחתינן לנכסיה וגם לענין מגו הבאתי דיש חילוק בין היסת לשבועה דאורייתא וכמ"ש הנתיבות הנ"ל ובכנה"ג בכללי קי"ל תביא הרבה פוסקים דגם לאפטורי משבועה י"ל קי"ל אך לא ביאר אם גם בהיסת י"ל קי"ל כמיעוט הפוטרים ועיין שער משפט סימן פ"ז סכ"ב סקי"ז וסימן קכ"ג ס"ט סק"ח הובא בפ"ת שם סק"ה כתב נמי דאם יש ספק לענין קב"ח הוי ספק בתקנה דאינו מוציא מידי היסת שהוא תקנתא דגמרא ומחייבין לישבע היסת או לשלם אף דשכנגדו אינו מקבל בחרם.
כגון שמת העוסק אין יורשיו צריכים לקיים בנ"ש ס"ח הקשה דהא פסק רמ"א בסימן קי"ג דאומדין דעתו של האב אפילו להוסיף על עישור נכסי וא"כ אין לך אומדן דעתו גדול מזה שעסק לה מחיים וא"כ למה יכולים היורשים לחזור בהם ותירץ הב"ש דרמ"א מיירי שירד האב מנכסיו ונראה שהבינו, מ"ש הרמ"א בהג"ה בסימן קי"ג סוף ס"ב וכן נ"ל קאי על וי"א דאפילו להוסיף ואינו מוכרח די"ל דקאי על דברי מהרי"ק שהביא דראוי לאומדו כפי הממון שהניח בשעת מותו תדע דבד"מ כתב דרוב הפוסקים פסקו שלא להוסיף על עישור ואיך יכריע בש"ע להוציא מיורשים המוחזקים נגד רה"פ ומהרי"ק כתב להדיא דאין בידינו לחייבו יותר מעישור נכסי רק משום ועשית הישר והטוב ראוי ליורש עצמו ליתן מחלקו לפי האומד וא"כ כאן כתב רמ"א לפי הדין דא"צ לקיים ופטורים מן הקנס ובסימן קי"ג כתב דראוי לפי עשיית הישר והטוב לעשות מעצמו ונראה הטעם דהא מה דס"ל להפוסקים דלא למיזל בתר אומדנא משום דביותר מעישור הוי איעבורי אחסנתא וה"ד כשכופין אבל כיון דפטורים מן הדין הרי הם יורשים הירושה רק משום עשיית ישר והטוב ראוי להם לוותר משלהם מחמת לפי האומדנא היה רצון האב כך א"כ ליכא איעבורו אחסנתא ומתקיים רצון אביהם בהיתר ועיין שבו"י ח"א סימן קס"ח הובא בע"ת לחו"מ סימן רנ"ב ס"ק א' דאף דאין מצוה לקד"ה כשלא השליש וכ"ש מילי אפילו בצוואות או"א מ"מ מצד החסד לפנים משוה"ד ראוי לקיים גם בשאר מילי אך אין כופין אלא בדברים בעלמא עיי"ש וברמ"א חו"מ סימן י"ב ס"ב תדע דהא אפילו בטענת קי"ל כמיעוט הפוסקים א"צ להחזיר לצי"ש כמ"ש בכנה"ג בכללי קי"ל אות י"ב דהוה כשמא ושמא או כברי וברי כ"ש כשהמוחזק רוב הפוסקים מסייעים לו ואדרבה נימא להבת דתעשה הישר והטוב שלא ליקח כיון דרוב הפוסקים כנגדה.
עו"כ הב"ש דע"כ ל"פ אלא אם צריכין לאמוד דעת האב דסברא הוא דאין הולכין אחר אומדנא דמי יודע בעצמים בבטן המלאה אבל אם גילה דעתו בפירש דא"צ לאומדנא פשיטא דהולכין אחר דעתו לכ"ע את"ד ואני תמה איך פשיטא לו ואיך יאמר כן לכ"ע הא הר"ן בפרק מציאת האשה כתב ואני תמה האיך נלך אחר דעתו של אב להוסיף כיון דלרבות מעישור אסור כדמוכח בפרק נערה דף נ"ב וכיון שכן אם האב עשה שלא כהוגן האיך נכוף את היתומים וכי זיכה אותה האב מחיים או בשעת מיתה את"ד וא"כ הי"ט שייך נמי אפילו גילה דעתו בפירש דמ"מ לא זכתה הבת ע"י קנין או מצוה מח"מ וכן מוכח בשו"ת הרא"ש כלל פ"ד ס"ד הובא בחו"מ ס"ס רפ"א בהג"ה דאין הולכין אחר אומדנא למעקר נחלה דאורייתא כיון שלא נעשה מעשה עיי"ש סמ"ע וטו"ז דע"כ הכונה כיון שלא נעשה מעשה המועיל ממילא אף דודאי כך דעתו לא משגיחינן כיון דעדיין ליכא זכיה וקנין המועיל לא צייתינן ליה
עו"כ וכעין סברא זו מצינו עוד בחו"מ סי' רכ"ז לענין אונאה דאין הלכה כר"י דאמר אין אונאה בבהמה ומרגליות מפני שאדם רוצה לזווגן היינו מטעם דלא אמרינן אומדנא אבל אי הוה ידעינן בודאי שדעתו היה לזווגם גם חכמים מודו דאזלינן בתר דעתו עכ"ל תלי בדלא תניא ואדרבה מסתימת הפוסקים לא משמע הכי ועוד א"כ כמו במוכר שור ונמצא נגחן דאף דרובא לרדיא זבין לא אזלינן בתר רוב כ"ש הכא דליכא רובא יאמר המוכר לזווגן לקחת וא"צ להחזיר האונאה אע"כ אפילו ידוע דלזווגן קנה יש בו אונאה.
ועוי"ל לשיטת הפוסקים דאין אומדין להוסיף על עישור דל"ד נותן לבתו בחייו לנותן לאחר מותו דלאחר מותו הוי עבורי אחסנתא ממש דלולא שהוסיף לבת ודאי היו יורשין הבנים אף דליכא רק מניעת ריוח כיון דעדיין לא זכו היורשין מ"מ מניעת ריוח בודאי הוי גרמי ממש כדאיתא בירושלמי ב"מ פא"נ ה"ג המבטל כיס חברו אין לו עליו אלא תרעומת והמבטל שדה חברו חייב כי כיס חברו אינו ברי שהיה מרויח במעותיו אבל שדה מצוי לעשות פירות וה"נ אם נותן בחייו אינו ברי המניעת ריוח דאפשר גם אם לא היה נותן לבת היה נפסד טרם מותו כי העניות שכיח כדאיתא בנדרים דף ס"ד ע"ב וביו"ד סימן רכ"ח מיתה ל"ש ועניות שכיח לכן אף אם השיא לבת אחרת בחייו והוסיף לה על עישור שהוא יותר מתק"ח אין אומדנא מוכחת שהיה מניח לבת אחרת להוסיף על עישור לאחר מותו ובך אפילו פסק בפירש לבתו יותר העישור אין אומדנא שהיה פוסק לה ליתן לה לאחר מותו כי בחייו אינו רק ספק עבורי אחסנתא ולא עלתה ע"ד שימות טרם שתשא לבעל כי מותה הוי נולד אבל על לאח"מ אפשר לא היה מעביר האחסנתא מבניו.
ועוד נראה דבחייו ליכא שום איסור להאב להוסיף על עישור דבשלו יכול לעשות מה שירצה דעדיין לא באו הנכסים לירושה והא דתנן בפי"נ דף קל"ג הכותב נכסיו לאחרים ומניח בניו אין רוח חכמים נוחה הימנו ובירושלמי אמר עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם היינו על לאח"מ דכבר בא לכלל ירושה והוי עבורי אחסנתא ממש ולקמן סימן קי"ג ס"א בהג"ה י"א דאף בחייו אין להוסיף על עישור נכסי ואין נוהגין כן והנה ראיית האוסרין מהא דכתובות דף נ"ג דאמר אי מנאי דידי וכו' וא"כ קשה למה לא נהגו כן ונ"ל די"ל אדרבה משם ראיה להיתר דאמר אבא סוראה השתא נמי אהדר בי וא"ל יהודא בר מרימר שווייה נפשיך הדרנא לא קאמינא וקשה אם יש איסור ותחלה לא ידע אבא סוראה למה לא נוכל לחזור בו ליהוי כתרי תרעי דאין בו משום מחוסר אמנה כדאיתא בפרק הזהב בהרז"ה ובחו"מ ס"ס ר"ד אע"כ דבעצמו רשאי להוסיף בחייו והא דאמר יהודא בר מרימר אי מנאי דידי אפילו האי נמי דכתבת לא ניחא לי היינו משום דהוסיף מחמת כבודו של יהודא בר מרימר דאחר דאין לו להתערב בזה לחוב להבנים וכמו אמל"ח דלא קנה חברו וכן תופס לב"ח במקום שחב לאחריני דאמר אין לו להתערב לגרום ריוח לאחד ומניעת ריוח לחברו ולפ"ז אף שבחייו פסק יותר מעישור ליכא אומדנא שאם היה יודע שתנשא לאח"מ היה פוסק ג"כ כך כיון דבחייו ליכא שום איסור לדידיה משא"כ לאח"מ דאין רוח חכמים נוחה הימנו ומה דפריך בכתובות נ"ב ע"ב ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא אף דהתקנה היה שיכתוב אדם לבתו כבנו בחייו היינו נמי כהי דבעצמו רשאי ליתן בחייו משלו מ"מ רבנן לא היה להם לתקן זה לחוב להבנים וכה"ג איתא בשבועות דף ל"א ובחו"מ סימן קכ"ג סט"ו ואשר לא טוב עשה זה הבא בהרשאה וידעתי כי הע"ג ונו"ב בחו"מ סל"ג נמשכו אחר מהר"ם שכתב דבכגון זה כ"ע מודו והרי קמן דהר"ן לא ס"ל הכי ולטעמיה גם ר"ח ורוב הפוסקים דלא אזלו בתר אומדנא להוסיף גם בגילה דעתו בפירש לא מוסיפין וכ"ד השארית יוסף א"כ לדעתי אין להוציא מיד הבנים שהם יורשים מן התורה אפילו אין הירושה עדיין תחת ידם וכ"ש אם תפוסים ועומדים זולת אם תפסה הבת אין להוציא מידה.
ס"ז בהג"ה דיני שדכנות בפנים מאירות ח"ב סימן ס"ג כתב בשדכן ששידך בן פלוני ממקום פלוני לבת פלוני ממקום אחר והשדכן דר במקום החתן ושם מנהג לשלם יותר שכר שדכנות ממקום הכלה מחוייבים שני הצדדים לשלם כמנהג מקום היוקר הובא בפ"ת כאן והוכחתו מירושלמי פרק הפועלים בני טבריא לא משכימין ולא מעריבין ובני מעון משכימין ומעריבין בני מעון שעלו לשכור בטבריא משכרים כבני טבריא והרי בטבריא הפועלים ביוקר כי לא משכימין ולא מעריבין ומ"מ השכר שוה למעון הרי דהולכין אחר מקום שהפועלין דרין את"ד אבל הגרסא בירושלמי אינו כן אלא הכי בני מעון שעלו לשכר בטבריא נשכרין בטבריא והיינו שהפועלים מבני מעון הלכו לטבריא להשכיר עצמן שם והחילוק מבואר כי הבעלים דרין במקום שאין משכימין וסתמא יודעין מנהג מקומן ואדעתא דמנהג שלהם שכרו הפועלים אבל אם בני מעון הם הבעלים הלכו לטבריא לשכור משם פועלים יכולין הבעלים לומר לא ידענו רק מנהג שבמקומינו שנהגו להשכים ולהעריב וכיון שלא התנו בפירש יד הפועל שבא להוציא מבעה"ב על התחתונה כי הפועל בא לכוף את בעה"ב שישלם לו שכירות בשלימות אף שלא ישכים ויעריב ואם עדיין לא עשו אה"נ שיכולים הפועלים לחזור ולומר אנו לא ידענו רק מנהג מקומינו אבל אם כבר עשו או באים להכריח את בעת"ב מחמת שהלכו למעון דהוי כהתחילו במלאכה או מחמת שאין מוצאים עתה מקום להשכיר עצמן דאזי הפועלים באים להוציא מבעה"ב ידם עה"ת דהא מבואר בש"ך חו"מ סימן מ"ב סקל"ו ובסימן ס"א ס"ה דאין לחייב מחמת המנהג רק אם ידוע שידע מזה המנהג והוכיח כן בראיות מן הראשונים וכן הסכימו עמו האחרונים וא"כ איך נחייב צד הכלה שדרין במקום הזול לשלם במקום היוקר ואין ידוע שידעו צד הכלה מנהג של מקום השדכן והחתן וענין פני משה שעל הירושלמי שם פירש כמו שכתבתי ואפילו לפירוש הפנים מאירות אינו ראיה לדבריו די"ל מעון וטבריא סמוכין ויודעין מנהג שתי המקומות כי שכירות פועלים מעשים בכל יום ובריב"ש סימן תע"ה הביא הירושלמי וז"ל בני טבריא לא משכימין ולא מעריבין בני בית מעון משכימין ומעריבין בני מעון שבאו לשכור מטבריא נשכרין כבני טבריא אבל אדם מטבריא וכו' זהו כשהשוכר הולך למקום הפועל לשוכרו שיכול הפועל לומר ע"ד מנהג מקומי השכרתי עצמי עיי"ש אמנם בירושלמי שעם פירש הפני משה הגרסא בני טבריא לא משכימין ולא מעריבין בני בית מעון משכימין ומעריבין בני טבריא שעלו לשכר בית מעון נשכרין כבית מעון בני בית מעון שירדו לשכר בטבריא נשכרין כטבריא אבל שעולה מטבריא לשבור פועלים מבית מעון וכו' ולזה הגרסא א"א לפרש דמיירי שהשוכר הולך לשכור פועלים מבית מעון דא"כ היינו סיפא אבל שעולה מטבריא לשכור פועלים מבית מעון וגם לגרסת הריב"ש קשה אם השוכר מבית מעון בא לשכור פועלים בטבריא הל"ל שוכרין כטבריא ולא נשכרין דהיינו הפועלים וגם למה תחלה לא הזכיר פועלים ובסיפא אמר לשכור פועלים ותפנים מאירות נדחק לפרש בני גובריא שעלו לשכור מבני בית מעון היינו לעשות המלאכה בבית מעון וגם זה אינו להפסיק בסכינא חריפא דרישא מיירי שעושים המלאכה שלא במקום השוכרים וסיפא מיירי שעושים במקום השוכרים וג"כ קשה למה ברישא לא הזכיר פועלים ובנו"י ר"פ הפועלים יש חסרון הניכר בדפוס ווין וא"א להולמו כלל,
ועיין בחו"מ ריש סימן של"ב דאם לא פסקו השכירות ויש במדינה מי שנשכר בשלשה ומי שנשכר בארבע אינו נותן אלא שלשה דדעתו דאינש אתרעא זילא ועלייהו רמיא לאגלויי לבע"ה ושם בריש סימן של"ד בנפסק הנהר כחצי יום בין שניהם יודעין בין שניהם א"י דרך הנהר פסידא דפועל דהממע"ה ועליו להתנות ואם כן ה"נ איך יהא יד פועל על עליונה.
וברמ"א חו"מ סי' של"א ס"א כתב הלך ממקום שנהגו להשכים ולהעריב למקום שנהגו שלא להשכים ולהעריב או אפכא אזלינן בתר מקום ששכר שם הפועלים והוא מנמ"י וכה"ג כתב הריב"ש בסי' תע"ה כשהשוכר הולך למקום הפועל לשוכרו יכול הפועל לומר ע"ד מנהג מקומי השכרתי עצמי וזה יצא לתם עפ"י הגרסא והפירוש בירושלמי דמיירי שהשוכר הלך ממעון לטבריא לשכור פועלים דא"צ להשכים ולהעריב אבל לפי הגרסא והפירוש של מבי משה לא מיירי הירושלמי מזה כלל ומ"מ גם לו יהא כדבריהם אינו דומה לשדכן כי התם הפועלים לא הלכו לבקש למקום אחר שוכר להשכיר עצמם אלא השוכר בא אצלם כי לא מצא פועלים במקומו והפועלים אפשר היו מוצאים במקומו להשכיר עצמם הרי השוכר נחוץ יותר ונחית אמנהגא דפועלים משא"כ בשדכן דדרך שהוא מתחיל לעסוק עם הצדדים וגם לא מצא השדכן במקומו כלה שתתחתן לחתן זה וכיון דשדכן והכלה נחוצים זה לזה בשוה יד הפועל עה"ת דהממע"ה וה"ל להתנות ועוד הריב"ש ורמ"א ונמ"י אמרו רק כשהלך בע"ה ממקום שנהגו להשכים ולהעריב למקום שאין משכימין ומעריבין ושכר שם פועלים אזלינן בתר מקום ששכר שם הפועלים והוא על דרך דאית' בב"ר פמ"ח ובילקוט פרשת עקב עלת לקרתא הלך בנימוסה משא"כ כאן הכלה לא הלכה ממקומה למקום השדכן לשוכרו אדרבה הוא כתב למקומה שיש לו שידוך בעדה ועוד להפכים מאירות לפי פירושו בירושלמי דתליא במקום שנעשה בו הפעולה והרי סתם שידוך אינו נגמר עד בתיבת התנאים והקנס או עד הנשואין וכל זמן שלא נגמר אין שום שכר לשדכן דהרי אפילו אחר כתיבת התנאים אם חזרו בהם הצדדים אין לשדכן שכר כדאית' בחו"מ סי' קפ"ה ס"י ורוב פעמים יש כמה סכסוכים בין הצדדים והשדכן ממצען בשעת כתיבת התנאים והם נעשין במקום הכלה ובשו"ת הרא"ש כלל וא"ו סט"ו כתב כל תקנות הקהל על השערים ועל המדות כל היושב שם נגרר אחריהם והוכיח מזה בשו"ת שב יעקב חחו"מ ס"ג דאין כח בתקנות ומנהגי העיר על איש שאינו דר בעירם והובא בפ"ת לחו"מ סי' זיי"ן וא"כ הל"ל אם שוכר ממקום שנהגו להשכים ולהעריב הלך למקום שנהגו שלא להשכים ולהעריב שלא יחויב השוכר בחיוב תקנת ומנהג העיר שהלך לשם לשכור פועלים וצ"ל לדעת נמ"י וריב"ש ורמ"א אף שאין השוכר דר בעיר הפועלים א"מ כיון שהלך למקום הפועלים בטלה דעתו אצלם וכעין שכתב הר"ן בע"ז פרק השוכר את הפועל שאותו דבר שעומד במקומו חשוב יותר מן הבא עליו לכן אותו דבר העומד במקומו מבטל דבר הבא עליו כענין ששנינו במקוואות פי"ד דרביעית מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה מפני שמי המקוה באין עליהן עיי"ש וכאן יש להסביר יותר דאמדו חכמים דעתן שאם היו באין להתנות בפירש היה השוכר מתרצה להפועלים שלא יחזור ריקם למקומו כיון שהלך אצלם לשוכרם ולו יהיבא להפנים מאירות סברתו יש לחלק דאם צד הכלה כתבו להשדכן שישדך חתן ממקומו הוי כהלכו צד הכלה למקום השדכן לשוכרו ומחויבין לשלם שכרו כמקום היוקר שדר בו השדכן משא"כ אם השדכן כתב תחלה לצד הכלה שיהא להם שדכן הוי כהלך אצלם להשכיר עצמו ומשלמים לו בזול כמקוען.
בעבוה"ג סי' נו"ן נשאל אם נשאת האשה והכניסה כל אשר לה לבעלה והשדכן תובע שכר שדכנות אם נימא בעל לוקח הוי וא"צ לשלם מנכסיה והובא בפ"ת וסיים הפ"ת דצ"ע לדינא ולי צ"ע אפי' מעולם לא היה לו או לה לשלם למה לא יחויב צד השני לשלם כולו כשנים שלוו מאחד או לקחו מקח מאחד דנעשו ערבים זה בזה וכשאין לאחד לשלם חייב חברו כולו ה"נ יהא כנשכר לשניהם ביחד דהא עשה הפעולה לשניהם ביחד ואפשר דהוי כעשה שתי פעולות נפרדות כי אצל צד החתן עשה פעולה לצד הכלה בהשתדלותו אצל החתן שישאנה ואצל צד הכלה עשה מעולה לצד החתן בהשתדלו אצלה שתשא לו וכן נראה משו"ת ענים מאירות ח"ב סי' ס"ג אך חזינן ממנהגי המדינות לשלם שכר שדכנות לפי ערך הפרסאות שהלך השדכן ומשלמין שניהן בשוה וגם לפי ערך הנדן מצד הגדול ולמה הלא אם השדכן קרוב להחתן שדר עמו בעיר אחת והכלה בעיר אחרת רחוקה הרי השתדלות השדכן אצל החתן שישא אותה כלה לא טרח בהליכה כלום אבל מה שהשתדל אצל הכלה בעד החתן שתנשא לו הלך בדרך למרחוק ולמה ישלמו בשוה וכן אותו צד שנותן כדן הסך הגדול ישלם בפחות מצד שכנגדו שמקבל נדן סך רב יותר וע"כ דחשבו מתקני התקנות שכר השדכן בשוה דעושה פעולה לשניהם יחד בשוה דונה שמשתדל אפל צד הכלה עושה מעולה בעדה עד שנתפייסה לשידוך זה וכן מה שמשתדל אבל החתן עד שנתפייס עושה פעולה גם להחתן ועפ"י רוב אין שום אחד שילח שדכן לשדך לו זה או זו אלא השדכן ממציא השידוך ומדבר על כב כל אחד וא"כ כשממציא השידוך לכל אחד עושה הפעולה לו ולמחותנו ביחד ובמקומות שלא נהגו לשלם דבר קצוב דהתשלומין לפי שומא א"ם למה יגרע זכות השדכן אם צד אחד עני מ"ו פעולתו שוה בין שניהם עשירים או רק אחד ולמה לא ישלם העשיר כל שיווי הפעולה דבשלמא ביש לשניהם לשלם וזה נותן מחצה וזה מחצה הרי נפרע כל שכר מעולתו אבל כשאין לאחד לשלם הרי פעל אצל העשיר כמי כל הפעולה ואפילו בלא טעם דערבים זה בעד זה יחויב העשיר לשלם הכל דהאי נהנה מכל הפעולה שעשה השדכן בין שניהם ולא מצאתי גילוי לדין זה ומהעבוה"ג חין ראיה דלא נשאל על זה ואולי מיירי שהיה תנאי בין החתן והשדכן שהוא לא ישלם כלל שדכנות או שהיה החתן בחור סמוך על שלחן אביו דהמנהג דהאב משלם השדכנות וכתבתי בערך ש"י על חו"מ סי' קפ"ה דאין לשדכן על הבן כלום דלא נחית מעיקרא להשתלם מן הבן לכן היתה השאלה רק מחמת שהכניסה לו האשה נכסיה אם צריך לשלם בעדה מנכסיה ומהרי"ט חחו"מ סי' ק"ו כתב דאפילו לדעת הסוברים דשנים שלוו מאחד אינם ע"ק רק ערבים סתם אבל אם לוו לשותפות ולא חלקו ביניהם ההלואה לכ"ע גובה המלוה הכל עמי שירצה כיון דכל אחד נהנה מכל המעות הוי לוה על כולו והובא בתומים סי' ע"ז סק"ג ושרש דבר זה ממהרי"ק שרש ק"ב וכ"ד המבי"ט ח"ב סי' קע"ז ושאר חכמי ספרדים וא"כ ה"נ תרי כל צד מהמחותכים נהנה ומקבל תועלת מהשתדלות השדכן דהא מה שפעל אצל החתן שישא כלה זאת הוא תועלת גם לחתן וכן להיפך אם כן דינא שיוכל לגבות כל שכרו ממי שירצה אלא די"ל בזה קי"ל כמאן דלא מחלק בהכי אבל מ"מ כשאין לצד אחד לשלם חייב צד שני כולו כי קבל תועלת מכל ההשתדלות של השדכן וזה פשוט דשכירות כהלואה דהא בירושלמי ר"פ שבועות הפקדון יליף דשנים שלוו דאחראין זל"ז מוכחש בעמיתו והתם כתיב כמי או עשק עמיתו דהיינו שכירות כפרש"י ובלא"ה פשוט דאין לחלק וכ"כ בזכור לאברהם חחו"מ אות עין בשם תורת חסד וגם א"ל כיון דליכא לשדכן שטר לאו אחראין זל"ז לדעת הפוסקים דס"ל דבמע"פ לא נעשו ערבים דהא כתב הש"ך בריש סי' ע"ז וגד"ת שער מ"ד משום דכל אחד נוטל חפי המעות וזהו כמאן דפליגי דמי משא"כ בלקחו מקח אחד דנעשו שותפים כיון דצריך חלוקה ושומא א"כ כ"ש כאן דאין בו חלוקה ונשתתפו בהשתדלות השדכן וכל מה שטרח לשניהם טרח ביחד.
שדכן שסמוך לגמרו נשתדך צד אחד עם אחר אח"כ נפרד חבר השני ובא אחר עם שדכן ראשון וגמרו שידוך ראשון חולקין שני השדכנים בשוה וטענת שדכן הראשון שיקח שלשה חלקים חצי בעד התחלה לבדו ובחצי שבעד הגמר יחלוקו אינה טענה דכבר אסח ראשון דעתו כ"כ בשו"ת מוהרא"ל בחו"מ סי' ל"ז וכבר כתבתי כן בערך ש"י חחו"מ סי' קפ"ה