ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות קידושין · סימן לט
ס"א ע"מ שאין עליה נדרים בפרק המדיר דף ע"ג אמר אביי ל"ת טעמא דרב משום אחולי אחליה לתנאו ופרש"י דאית לה כתובה והקשו תוספת הא תנן כנסה סתם לית לה כתובה והיינו אפ"ת דהיינו קדשה סתם וכנסה סתם לית לה כתובה כ"ש בקידשה ע"ת וכ"ה ער"ן ואב"מ ונראה לפמ"ש הרמב"ם בפ"י מה"א דחופת נדה אינה קונה דבעינן חופה הראויה לביאה לכן ה"א דאחליה לתנאו דע"י התנאי אינה ראויה לביאה דשמא יש עליה נדרים והיא פנויה ולרמב"ם יש בזה לאו דל"ת קדשה וגם לראב"ד עכ"פ עובר בעשה עיין הה"מ פ"א מה"א והקשו למה מותר מלך בפלגש בלא קידושין ותירץ מהרי"ט בקידושין דכל האיסור משום דלא אגידא גביה ולא תהא פריצות לכן במלך דבלא"ה אין משתמשין בשרביטו מותר והנה בכתובות שם לקמיה אמר בגמרא דקדשה סתם וכנסה סתם תנא מספ"ל אי קפיד אנדרים לכן צריכה גט מספק ולר"ח צ"ג מדרבנן וכתבו תוס' בד"ה ע"מ והרמב"ם דאפילו קדשה סתם לבד הדין כן וא"כ אפילו קפיד אגידא גביה וליכא איסור פנויה לכן גם בקדשה סתם וכנסה סתם ובעלה לית לה כתובה דלא אחיל לתנאו אבל בקדשה ע"ת י"ל דאחליה לתנאו לגמרי כדי שתהא חופה ראויה לביאה וא"ל דא"כ איך תנן דכ"ס אין לה כתובה דהא בלא כתובה אסורה לו והוי חופה שא"ר לביאה וכמ"ש הרמב"ם בפ"י מה"א דלפיכך צריך לכתוב לה כתובה לפני החופה וא"כ נימא דאחליה לתנאו זה אינו דהא הרמב"ן הוכיח דמהני החופה בלא כתב לה כתובה כמבואר בסס"מ שם ה"ז וכתב הה"מ בטעם הרמב"ם משום דבעינן לכתחלה חופה הראויה לביאה שלא יחסר דבר אפילו מדבריהם עיי"ש והיינו שלא מעכב בדיעבד לפסול החופה רק דיש לעשות לכתחלה כן ועיין בפרק כירה דף מ"ג דאמר טבל מוכן הוא אצל שבת משום דאי עבר ותקנו מתוקן וכתבו ה"י שם דאם יש איסור דאורייתא ל"ח מוכן אבל באיסור דרבנן חשוב מוכן וכן מוכח בעירובין דף ל"ח ע"ב גבי מערב ברגליו הואיל אי בעי' אמר אף דאסור מדרבנן עיי"ש בק"נ ה"נ משום חסרון דאין לה כתובה חשוב עדיין חופה ראויה לביאה כיון דאינו איסור תורה ועכ"פ מוכח דצריך בשעת החופה והייחוד שתהא אז ראויה לביאה דאל"כ הא מצי לכתוב כתובה ולמה מצריך הרמב"ם שיכתוב דוקא לפני החופה וא"כ הכא דאם נימא דלא אחליה לתנאו וההוא גברא בההוא פחדא יתיב שמא יש עליה נדרים ואין מאמינה א"כ בשעת חופה וייחוד אינה ראויה לביאה כלל דשמא פנויה היא ואסור לבוא עליה ולא מועיל אם אחר זמן יתברר דאין עליה נדרים ולפ"ז י"ל מה שפרש"י שם דקדשה ע"ת שאין עליה נדרים והקשה באס"ז דלמה שבק רש"י תנאי דמומין שבמשנה תרוייהו קתני ולפמ"ש א"ש דבמומין ל"ל דאחליה לתנאו שתהא חופה ראויה לביאה דהא עיקר החופה הוא הייחוד והרי בידו בשעת ייחוד לבדקה דבלא"ה איתא שם דף ע"ה ע"ב חזקה א"א שותה בכוס אא"כ בודקו ופרש"י דכביסה לחופה היא שתיית הכוס וא"כ ראויה לביאה בשעת הייחוד אם אין עליה מומין משא"כ נדרים א"א לו לדעת בשעת הייחוד דאפשר אח"ז יתברר דיש עליה נדרים.
עוי"ל מה דלא נקט רש"י רק נדרים ולא מומין דבאס"ז כתב דלפיכך מיאן אביי בטעם דאחליה לתנאו דס"ל דל"מ מחילה ובתוספת הקשו מה יועיל מחילת התנאי אחר דכבר לבטלו הקידושין ע"י שלא נתקיים התנאי ובשו"ת הרא"ש כלל מ"ה כתב דמועיל מחילת התנאי דלולא דחידשה תורה בתנאי בגוב"ר דמהני תנאי ה"א דאין תנאי מבטל המעשה לכן אין לך בו אלא חידושו כשלא ביטל אח"כ התנאי אך לפ"ד הגאונים ורי"ף ורמב"ם דבע"מ שהוא כמעכשיו א"צ כתנאי בגוב"ר וביארו הר"ן והמ"מ דזה לא הוי עקירת המעשה דאם נקוים התנאי יחול המעשה מעכשיו משא"כ באם דע"י התנאי אין המעשה חל עד שיקוים התנאי ומסברא לא היה מהני התנאי לעקור המעשה אלא דילפינן מתנאי בגוב"ר לכן דוקא כשהתנה כתנאי ב"ג וב"ר ולפ"ז בע"מ ומעכשיו גם ביטול התנאי ל"מ כיון דאינו חידוש והמל"מ כתב דלפיכך צריך בסוטה ת"כ משום דהתנאי על העבר וא"א להתקיים עוד גם במעכשיו צריך כתנאי בגוב"ר וא"כ ה"נ בתנאי מומין אבל בנדרים אף דנדרה כבר מהני כשיתיר לה חכם דעוקר, הנדר למפרע כדאיתא בגמרא שם לקמיה א"כ בע"מ ל"מ מחילת התנאי לכן אמר אביי ל"ת משום דאחליה לתנאו עוי"ל דהר"ן הקשה עמ"ש אביי משום דא"א עושה בב"ז הא עדיין בב"ז כיון דאין לה כתובה דכל הפוחת וכו' ונ"ל דהא הטעם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דלפיכך כשמכרה הכתובה אינו ב"ז כדאיתא בפרק החובל א"כ הכא דיכולה להתיר נדרה ולהר"ן גם אחר שנודע לו אינה קלה בעיניו להוציאה לכן שפיר אמר אביי הטעם דא"א עושה בב"ז בנדרים דוקא.
והר"ן הקשה על רש"י דמהיכי תיתי לומר ודאי אחליה לתנאו ויש לה כתובה הא סגי לומר שמא אחליה לתנאו לכן צריכה גט מספק אבל לענין כתובה הממע"ה וכדאמר הש"ס לקמיה תנא מספ"ל לכן צ"ג בקידשה וכנסה סתם וכתובה אין לה ונראה דהא קי"ל בקידושין דף נו"ן דדברים שבלב אינן דברים וא"כ ה"נ כשקדשה סתם נימא אף אם קפיד ומ"מ כיון שלא התנה דברים שבלב אינן דברים ול"ל משום דחזקה ואומדן דעת קצת דמקפיד ל"ה דברים שבלב כמ"ש הר"ן ומהרי"ט היכא דאנן סהדי על דברי לבו ל"ה דברים שבלב אך עדיין קשה כיון דתנא מספ"ל תו ל"ל דאנן סהדי כיון דכמה ב"א מקפידין על נדרים י"ל דגם הוא מקפיד ואינו סותר לדיבורו כלל דהא דקדשה סתם דכסבור שאין עליה נדרים ואנו מסופקין על איזה ענין קידש אבל קע"ת ואח"כ כנסה סתם דבא לעקור דברי פיו לומר דבלבו אחליה לתנאו אם איתא דאינו ודאי ל"מ כלל דהוי דברים שבלב כדאי' בקידושין שם כיון דאתניה לאו כל כמינה לעקרה לתנאה בדברים שבלב ועיין נה"מ סי' י"ב סק"ה דמחילה בלב אם ליכא אומדנא דמוכח דמחל והמחילה על דבר שכבר נתחייב לו אמרינן דברים שבלב ל"ה דברים ול"מ המחילה משא"כ מחילה שבלב מתחלה כמו דור עמי ואכול עמי מהני מחילה שבלב וה"נ כשקדשה על תנאי רק באנו לומר שמא אח"כ מחל כל דליכא אנן סהדי ל"מ המחילה כלל משא"כ בקדשה סתם וכ"ס דהספק אם לא קפיד ומחל בשעת מעשה אלא דעדיין צ"ע בהא דתנא מספ"ל ולית לה כתובה דספק ממונא לקולא מ"ש מההוא דזבין אדעתא למיסק לא"י ונאנס ולא העלה דאמר רבא דהוי דברים שבלב אף די"ל מש"ה לא התנה דלא עלה ע"ד שיתנס וכאן אמר רבא תנא מספ"ל הא אף די"ל מש"ה לא התנה דלא עלה ע"ד שיש עליה נדרים מ"מ כיון דלא התנה יהא דברים שבלב ויהא לה כתובה ונ"ל דבשלמא בק"ס וכ"ש ויש עליה נדרים מכבר אם הוא גברא דקפיד בנדרים רק שסבור שאין עליה נדרים וקפידא הוי דכמה ב"א מקפידין הוי קידושי טעות וא"צ תנאי לכן לא אמרינן דברים שבלב אינן דברים משא"כ בזבין משום דהיה דעתו למיסק לא"י ואח"כ נולד אונס שלא יכול לעלות ל"ה קנין בטעות דהא נולד האונס אח"כ רק דנימא דהוי כהתנה אם יהא נולד אונס יתבטל המקח זה אינו בגדר טעות רק לומר דהוי כהתנה אמרינן כיון דלא התנה בפירש הוי דברים שבלב ומדברים שבלב לא משוינן תנאי דכל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי ב"ג ואין לך בו אלא חידושו כשהתנה בפירוש או יש אומדנא דמוכח טובא דהוי כפירש בפיו ואח"כ מצאתי שכ"כ הזכרון יוסף הובא בפ"ת לחו"מ סי' רמ"א דבדבר הנולד לא הוי בגדר טעות ולפ"ז אם זבין נכסיה מפני שרצה לעלות לא"י רק בשעה שזבין לא גילה דעתו אלא מקודם ואח"כ נודע שכבר בשעת מכר היה האונס שא"א לעלות בטל המכר דהוי מקח טעות וצ"ע לדינא.
ובתוס' כתבו לתרץ פרש"י דכתובה בעי למיתב דמיירי בבעיל ומשנה דתני תפח שלא בכתובה בלא בעיל ועמדו המפרשים דמ"ש לענין כתובה נימא דוקא בעיל אחליה ולענין גט גם בלא בעיל אחליה וי"ל דהמחילה אינו מועיל שיחולו הקידושין למפרע כאשר הקשו תוספת לבסוף רק דחופה קונה לאביי בר"פ דקידושין דף ה' דמשני קושיית רבא על ר"ה דאמר חופה קונה מק"ו דכסף וכתב מהרי"ט דמ"מ אינו גומר להיותה נשואה אם לא קדמו קידושין עיי"ש וא"כ ארוסה לית לה כתובה לכן דוקא אם בעלה אח"כ נעשית נשואה ויש לה כתובה אך באס"ז כתבו דאם נימא אחליה לתנאו חלו הקידושין למפרע וכ"כ כתבו תוס' לחד תירוצא והק"ל עו"ק דבכתובות שם אמר משום דכנסה סתם אחלה וביבמות אמר אי אתמר בהאי ה"א משום דבעלה אחוליה לתנאיה ונ"ל דקשה עוד נהי דאביי מיאן בטעם דאחליה לתנאו משום דס"ל דלא מועיל מחילת התנאי וכמ"ש באס"ז אכתי למה נאיד מטעמא דאחיל לתנאו ומקדשה עכשיו באופה דקונה לאביי או ע"י ביאה שאחר החופה מקדשה משום דאחיל לתנאו ומה צ"ל משום דא"א עושה בב"ז אפילו יסבור דל"מ מחילת התנאי שיחולו הקידושין למפרע אך קי"ל תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה ז"נ משום חימוד שמא ראאה ט"ד וכתב המרדכי דאם נדחו הנשואין ואח"כ חזרו ונתפייסו צריכה שנית ז"נ וכדאיתא ביו"ד סימן קצ"ב וא"כ כאן דהתנה ע"מ שאין עליה נדרים ונפשה יודעת שיש עליה נדרים והוא קפיד ואח"כ כשכנסה אחיל לתנאו יש חימוד חדש וא"כ הוי חופה שאינה ראויה לביאה דהבעיא בש"ס אי מהני חופה בפרסה נדה דוקא כשפרסה אחר החופה אבל תוך החופה או קודם ודאי ל"ה חופה עיין ברא"ש כתובות דף נ"ו וק"נ אלא אם נימא כהס"ד דמהני מחילת התנאי וחלין הקידושין למפרע אלא דאינה נשואה ע"י החופה ול"ל כתובה אמנם הר"ן הקשה על הרמב"ם הרי קי"ל יש חופה לפסולות כרב ותירץ הלח"מ דשאני פסולות דלעולם פסולות ומ"מ כנסה דעתו לבוא עליה באיסור ולדידיה הוי ראויה לביאה דבדעתו תליא עכ"ד ולפ"ז י"ל ה"נ אם בעלה אח"כ דלא המתין ז"ג איגלאי דלדידיה היתה ראויה לביאה ואם בעלה רק אחר ז"נ ודאי נעשית נשואה אז אבל כשלא בעלה עדיין הוי חופה שא"ר לביאה דמסתמא אין דעתו לאיסור ועדיין ארוסה היא וצ"ל כתובה אלא דאף אם בעלה אח"כ מ"מ י"ל השתא דאחמיץ ועד עתה בחזקת כשרות היה ול"ה דעתו לבוא עליה באיסור רק כיון דבדעתו תליא לא עדיף מתנאי ולס"ד דמהני מחילה אח"כ ה"נ אם בעל אח"כ הרי דלא קפיד על האיסור ומחל ומהני שפיר החופה להיותה נשואה ויש לה כתובה ואאת"ל דאין זה דומה לתנאי שמחלו מ"מ י"ל דזה לא ס"ד כלל דמחילת תנאי יועיל למפרע שיחולו הקידושין רק ס"ד משום דחופה קונה ואינו גומר וביאה גומר הקידושין של החופה ונעשית נשואה ומה דלא תימא הכי לפי האמת היינו מה"ט דאם כשכונסה לחופה מוחל הוי חימוד חדש ול"מ החופה וממילא גם בביאה שאח"כ ל"ל א"א בב"ז דכבר יש ביאת איסור ועכצ"ל רק בשעת ביאה מוחל לה התנאי ומקדשה ואז ל"ש חימוד חדש וכמ"ש הטו"ז ביו"ד סימן קצ"ב דבשעת ביאה דפת בסלה ליכא חימוד חדש וראיה מתמר ורות וכ"ז להס"ד אבל להמסקנא דאביי דל"מ מחילת התנאי רק עכשיו מקדשה אם כן ל"ל משום דכנסה סתם אחיל לתנאו ומקדשה עכשיו דאין החופה ראויה לביאה ואף אם בעל אח"כ לא מהני דמ"מ בשעת החופה לא היתה ראויה לביאה ובעל אח"כ באיסור ול"ל א"א עושה בב"ז ומקדשה בביאה ועכצ"ל דבכנסה סתם לא מחל לתנאו רק כשבעל מחל וליכא חימוד לכן אמר ביבמות משום דבעיל אחיל לתנאו וכן בכתובות רק משום דאינו עושה בב"ז.
שמא תלך אצל חכם והקשה חמ"ח דהא בתנאי דשוא"ת ל"ח דתעבור בפועל ותקלקל א"ע ותירץ אב"מ לפ"ד ר"ש בפ"ק דנדרים דף חי"ת ע"ב שאפילו בלא ידיעת הנודר יבול החכם להתיר כיון שיודע שהנודר מתחרט דהתרת חכם הרי הוא כהפרת בעל ולא מצינו חלוק בין התרת חכם להפרת בעל אלא בלשון עיי"ש ה"נ יש לחוש שמא תתחרט על נדרה בביתה והחכם שלא ידע מענייני הקידושין יתיר לה שלא בפניה ונמצא נעקר הנדר למפרע עכ"ל ולא נ"ל כלל דנהי דלהר"ש יכול חכם להתיר שלא בידיעת הנודר היינו כיון שהנודר מתחרט ורוצה בהתרתו זכין לאדם שלא בפניו אבל הכא נהי דמתחרטת מ"מ אינו רוצה בהתרה שלא תקלקל את עצמה אין חבין לה שלא מדעתה ואף דאמר הר"ש דלא מצינו חלוק בין התרת חכם להפרת בעל הא ע"כ מודה דיש חלוק דהא בעצמו אומר כיון שיודע שהנודר מתחרט ובהפרת בעל א"צ לחרטתה כלל ואפילו בעל כרחה יכול לכופה שתעבור על הנדר אם מבטלו כדאיתא ביו"ד סימן רל"ד סל"ט אע"ב הדמיון רק כשיודע שהנודר מתחרט וניחא לו בהתרה.
ב"ש הקשה למ"ל שמא תלך אצל חכם ת"ל שמא ימחול הבעל ראשון ולא יקפיד וחלין הקידושין למפרע ולפמי"ש לעיל בסימן ל"ח סל"ה דלפיכך מהני כשלא יקפיד הבעל שיחולו הקידושין למפרע ולא אמרינן אין ברירה לפימ"ש הרשב"א בשו"ת תולדות האדם סימן פ"ב דכל דבר שיכול לחול כשיתברר חל גם כן למפרע וא"כ הכא דנשאת לאחר תו אי אפשר לחול כשיתברר שלא מקפיד ממילא אמרינן אין ברירה ולא חלו קידושי ראשון למפרע ואף דקי"ל דברירה הוי ספק אם י"ב מ"מ הירושלמי חייש רק בספק אחד שתלך לחכם ויתיר נדרה דאזי ודאי יחולו קידושי ראשון למפרע משא"כ לחוש שמא לא יקפיד ואז ג"כ רק ספק אם חל למפרע הוי ס"ס ועוד דהא מבואר בירושלמי פרק המדיר ה"ז דאסורה להנשא שמא תלך אצל הזקן ויתיר לה את נדרה וקידושין חלין עליה למפרע ונמצאו בנים באו לידי ממזרות א"כ י"ל דלא חייש אלא שיבואו לידי ממזרות ודאי אבל ספק ממזר מותר מן התורה לא חייש שמא יבא לאיסור דרבנן ואף דמהרי"ט בשו"ת חיו"ד סימן ב' כתב דאין עושין ס"ס בידים וכן ספק דרבנן והובא במג"א סי' תס"ז סק"ב י"ל דוקא בהפסד ממון אין עושין ס"ס בידים ולא באשה שלא תנשא ויש חשש עגונה אף דיכולה להתיר נדרה קודם שתנשא הרי אינה רוצה עכשיו להתיר הנדר א"כ אין לה חרטה וא"א בהתרה וכה"ג כתב הטו"ז ביו"ד סי' שכ"ג סק"ב ומה תעשה אם בעל ראשון אינו רוצה ליתן לה גט תשאר עגונה ועוד למה יאמר הירושלמי חשש שיש בו ס"ס להתיר או ספק דרבנן משום דאין עושין בידים יותר אמר חשש שמא יבא הדבר לאיסור ודאי.
ולענין אם מת המקדש בלא בנים ויש לו אחים י"ל דמותרת בלא חליצה להנשא דהירושלמי אמר הטעם דתני דאסורה להנשא בלא גט שמא תלך לזקן ויתיר נדרה ויבאו בניה לידי ממזרות הני דלא חייש דנמצא למפרע עשתה היא ובעלה איסור ומשום דחשש רחוק שתקלקל את עצמה דרוב ישראל כשרים רק משום מעלה עשו ביוחסין לא סמכו על זה וכה"ג בקידושין דף ע"ג דמשום מעלת יוחסין החמירו בשתוקי לפוסלו אף דאיכא ס"ס עיי"ש בריטב"א ונראה דיצא להירושלמי גם מהברייתא דאמר לא תנשא בלא גט אבל אם מת ראשון בלא בנים מותרת להנשא בלא חלוצה דאל"כ הל"ל רבותא יותר דאפילו בלא חלוצה דליכא חשש כרת דא"א מ"מ חששו דמ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת כדאיתא ביבמות דף קי"ט ע"א אע"כ דהאיסור רק משום חשש מותרות וביבמה לשוק אין הולד ממזר כדאיתא בירושלמי בפ' האשה שהלכה ולקמן סי' קנ"ט.
הג"ה ולכן אסורה להנשא בלא גט נ"ל כונת רמ"א דממ"ש המחבר חוששין י"ל לכתחלה ואם רוצה לגרשה תקח גט ורמ"א אמר דאסורה להנשא בלא גט ואפילו אינו רוצה ליתן גט או הלך למדה"י ומה שהקשה החמ"ח הרי פסקינן לקמן סימן קמ"ג אם התנאי בשוא"ת ובידה לקיים מותרת להנשא ול"ח שתקלקל א"ע נ"ל דהתם אין להחמיר עליה שלא לעגנה כדאמרינן בריש גיטין ובכ"ד דמשום עגונה הקילו רבנן אך הכא דהלכה ברמאות דקדשה ע"מ שאין עליה נדרים והטעתו איהו דאפסדה אנפשה וכדאמרינן בפי"ג דכתובות ולקמן סימן נ"ב בפסקה על עצמה תשב עד שתלבין ראשה ואין אומרים לו כנוס או פטור שלא תתעגן.
ס"ב היו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתירם מקודשת בש"ג כתב דהיא ספק מקודשת וכתב בעצ"א בתירוץ שני דכל הסוגיא קאי למ"ד יש ברירה אבל לדידן דמספ"ל אי י"ב ה"נ אעפ"י שהתירן חכם אין הקידושין חלים למפרע כיון שבשעת קידושין היה ספק דשמא לא תלך לחכם או מי יימר דמדקק לה חכם עכ"ד ולא נ"ל דא"כ מה פריך דתני חדא דמקודשת ותני חדא דא"מ לימא הא כמ"ד י"ב והא כמ"ד א"ב א"ו דא"א לומר כאן א"ב דא"כ למה חכם עוקר הנדר למפרע נימא א"ב ולא הוברר למפרע דיתחרט על נדרו וישאל עליו ויזדקק לו חכם ואדרבה לא היה מועיל היתר חכם אפילו מכאן ולהבא דהא רק בעל ואב מיגז גייז אבל חכם צריך לעקור הנדר למפרע ולעשותו נדר טעות וכלא היה כלל דאם אמרת אין ברירה וחל הנדר אין כח בחכם לגייז אחר שחל אע"כ דגזה"כ אף אם א"ב דיעקור החכם הנדר למפרע ומגו דלענין גוף הנדר נעקר למפרע ממילא ה"נ לענין הקידושין דחשוב כודאי לא היה אז עליה נדר וכדאמרינן בפ"ק דסוכה דף זיין מגו דחשוב מחילה לענין סוכה חשוב נמי באותו שבת מחילה לענין שבת עיי"ש וכ"ש הכא דע"כ תלוי זה בזה דא"א לומר דהנדר נעקר למפרע וכאלו לא נדר מעולם לענין קידושין נימא דהיה עליה נדר אלא נתבטל והנדר רק בשעת היתר חכם מאז והלאה כיון דלא הוברר למפרע.
ס"ד ב"ש סק"א כתב דאם היא אומרת דנולדו המומין אחר האירוסין לא הוי כאומרת קדשתני וצריכה גט דהכא גרע טפי משום דאמרינן כנכ"ה ומוכח דהיא משקרת וכתב הב"מ דכ"כ נמי בחידושי הרא"ה ומ"ר תמוה דאפילו נגח עדים שא"נ חד"א מכ"ש נגד חזקת כנכ"ה וכן צווחו כל האחרונים ולחומר הנושא כ"ל לפימ"ש תוס' בכתובות דף מ"ז ע"ב דאין הולכין בתר אומדנא לומר כשקנה בהמה ואירע בה אונס אח"כ לומר דאדעתא דהכי לא קנה אלו ידע שיארע אונס משום דלא תליא בדעת לוקח לבד דמוכר אינו רוצה בזה כ"ז שלא פירש הלוקח ואסברה המל"מ בפ"ו מהלכות זכיה דדוקא כשיש פסידא למוכר בזה דאין הבהמה חוזרת לו עיי"ש ולכאורה קשה ממ"ש תוס' התם באשה שנעשה בעלה בע"מ לא אמרינן דתיפק בלא גט דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה כיון דתלוי נמי בדעת המקדש עיי"ש והרי המקדש אינו מפסיד כלום דבגפו בא ובגפו יצא וצ"ל לפמ"ש תוס' בביוו דף ס"ו דקנס דשידוכין ל"ה גוזמא דבדין הוא להתחייב כל החוזר בו שמבייש את חברו א"כ ה"כ הוי לבעל הפסד הבושה אם תצא ממנו בעל כרחו בלא גט מחמת המום לכן תנוי כמי בדעתו וה"ה אם נולד מום באשה אחר אירוסין דאם יתבטלו הקידושין בושה הוא לה לכן תליא, נמי בדעתה אך כ"ז בנולד בה מום שיכולה לברר שנולד אחר הקידושין אבל כשאין לה ברור דאזי מדינא אמרינן כנכ"ה דכבר לפני האירוסין היה בה המום והמקדש חפשי ממנה וא"צ גט אך מחמת דאומרת שנולד בה המום אחר האירוסין שאנח"ד בזה אין לה שום הפסד אם תצא בלא גט דהא כסף קידושין לא היה שלה לפני הקידושין והפסד הבושת בין כך ובין כך הוא כי הבעל חפשי ומה לה ולו אם היא שאנח"ד וליכא על המקדש שום כפיה ליתן לה גט דהא מדינא אמרינן שהיה לה המום לפני הקידושין ואיהי אפסדה אנפשה במה דמשקרת וכהאי גונא הוא בחו"מ סימן נ"ח ס"א בש"ך סק"ח מהריב"ש סימן שצ"ג א"כ אדרבה יותר טוב לה שנאמר אדעתא דהכי לא קידשה הבעל ולא תהא אגידא גביה דאם תאמר דדעתה מעכב שלא לילך בתר אומדנא תפסיד הרבה דהמקדש לא אגיד גבה להצריכו ליתן לה גט ולומר גרמא דנפל בחולקך טב או ביש גרריה או שמא לא ירצה ליתן גט דהוי פרענותא וזילותא דהא א"ל לגרשה כלל והיא תהא אגידא בו ולא תוכל להנשא לעולם ממילא תליא בדעתו וא"צ גט אפילו לפי דבריה שנולד בה המום אחר הקידושין.
אך נתתי אל לבי ותמה תמה אקרא על הפנ"י בקו"א בפרק המדיר והבית מאיר ועלי אחים והמקנה בקו"א ואב"מ חמשה ארזים בישראל שכולם יחד צווחו על הב"ש דשאנח"ד אפילו כנגד עדים וכ"ש נגד חכנכ"ה דלדעתי כיון דמבואר בטור דמיירי בנערה וכן מבואר בב"ש וכן הרא"ה שבאס"ז וריטב"א שם דכתבו כהב"ש כולם מיירי בנערה וקי"ל לעיל סימן ל"ז דאין נערה יכולה לקדש את עצמה בלא דעת אביה והיא ברשות אביה א"כ כיון דאביה אינו יודע אימת נולד בה המום ומדינא אמרינן כנכ"ה ובטלו קידושין וצריך האב להחזיר הכסף קידושין והמקדש אינו צריך לישא אותה ואינו רוצה בה א"כ הנערה באה בברי שלה להפקיע את עצמה מרשות אביה דאם נאמינה ונצריכה גט לא יוכל אביה לקדשה ולזה שקידשה אביה לא הועיל מעשיו א"כ ל"ל שאנח"ד וכמ"ש הר"ן בשילהי נדרים באומרת טמאה אני לך דל"ל שאנח"ד כיון דמשועבדת לבעלה ואף דבלא"ה קשה להתירה בלא גט כמ"ש באס"ז ומשום דיש חזקת הגוף לומר עכשיו נולד בה המום מ"מ כ"מ אם עדים, מעידים שנולד בה המום קודם שנתארסה והנערה אומרת לא כי אלא אחר שנתארסה דל"ל שאנח"ד להפקיע עצמה מרשות אביה ויכול האב לקדשה לאחר ואין צריכה גט ממקדש ראשון וכ"כ נמ"י בשילהי נדרים דמדינא איכה נאמנת לומר טא"ל משום דמשועבדת לבעלה וכן משמע מפירש הרא"ש שם שפירש דלמשנה ראשונה האומרת טא"ל האמנוה חכמים משמע מד"ת אין נאמנת ושאר מפרשים דתרצו באופן אחר הא דהקשו איך למשנה אחרונה מותרת לבעלה איך יעקרו חכמים דבר שאסורה מן התורה ולא תרצו משום דמשועבדת לבעלה י"ל שאני התם דשעבוד זה בידה להפקיע אם תזנה דכמה פריצי בשוקא משא"כ להתקדש בלא רצון אביה אין בידה ולא ביד שום אדם לכן נמי לאו כל כמינה לשאנח"ד וכה"ג בנדרים דף פ"ו אמר אי דמי שדה בידו לפדותה אשה בידה להתגרש ואף דאמר נמי התם בשדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדש דקדשה משום דקיל וא"כ ה"נ משועבדת רק עד שתהא בוגרת שאני הכא דברשות האב לקדש בתו נערה ותשאר מקודשת לעולם.
ועוד נראה דלכ"ע היכא דידוע שמשקרת מכח עדים או חזקה לאו כל כמינה להפקיע את עצמה משעבודה לבעלה מחמת דשאנח"ד והא דגבי טא"ל דלמשנה אחרונה אינה נאמנת שלא תתן עיניה באחר הקשו הראשונים איך יעקרו חכז"ל איסור תורה היינו דהתם יש לומר מדינא נאמנת כיון דמחייבה את עצמה גם כן לצאת מתחת בעלה ואדרבה איתתא בכ"ד ניחא לה כדאיתא בפרק המדיר דף ע"ה ובכמה דוכתי ואיתא בגיטין דף נ"ה בס"ת ביד לוקח ואמר המוכר דס"ת זה לא עיבד הגוילין לשמה מתוך שנאמן להפסיד לעצמן נאמן להפסיד הס"ת דאימור קושטא קאמר הרי אף דמדינא אין עד אחד נאמן להעיד על של חברו מ"מ ע"י מתוך נאמן ומצינו נמי כן בנדה שסופרת לעצמה אף דאין ע"א נאמן על דבר דאיתחזיק איסורא מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי לבעלה כמ"ש בחידושי רמב"ן בריש גיטין לכן באומרת טא"ל הל"ל שמא קושטא קאמרה דזה רק מתקנה אמרו שלא תתן עיניה באחר ואיך נתיר לבעלה ספק איסור ויותר נוטה דקושטא קאמרה כי למשנה ראשונה אפילו כתובה נוטלת ויוצאת וכ"ש אם בעלה חושש לדבריה לכן ההוא תשובות הרא"ש כלל ל"ה ס"ד באלמנה שקדשה עצמה ואח"כ בא אחר ואמר שקדשה מקודם דכתב הרא"ש דאפילו היתה מודה להאחר לא כל כמינה לאסור עצמה על זה שידוע שקדשה ולא היה בה שום איסור אם היה בא עליה אלא דה"א דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא ולא ספינן לה איסורא ויוציאנה בגט בלא כתובה והובא בב"י לקמן סוף סימן מ"ו ונתקשה בה הב"י איך תוכל לשאנח"ד והד"מ תירץ משום דהיה קצת קול ולי נראה דכונת הרא"ש דבאמת אם הבעל רוצה לדור עמה אין בה שום איסור דלאו כ"כ להפקיע עצמה ממנו אלא אם רוצה למחול על שעבודו ה"א דשאנח"ד ותצא בגט בלא כתובה ואינה יכולה לחזור בה ולומר שקר הודיתי ואני רוצה לדור עמך ואם תגרשני הן לי כתובה דיכול לומר אני חושש להודאתך ואיני רוצה לדור עמך ואז לא ספינן לה אנן הבית דין איסורא לפי דבריה דשאנח"ד כיון דהבעל מוחל שעבודו וזה מוכח מדכתב הרא"ש תחלה דלא היה בה שום איסור אם היה בא עליה והא כיון דשאנח"ד ודאי יש בה איסור דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו א"ו ה"ק אם היה בא עליה ואינו חושש לדבריה ליכא שום לתא דאיסורא אלא אם רוצה לגרשה בלא כתובה אינה יכולה לעכב.
ס"ו ע"מ בתוספתא פ"ב דקידושין ע"מ שאני עני והים עני והעשיר וכו' מקודשת שאיני אלא עשיר והיה עני והעשיר שאין לי בנים והיה לו ואח"כ מתו שי"ל בנים ולא היה לו ואח"כ נולדו א"מ זה הכלל כל שאינו מתקיים בשעת קידושין א"מ והקשה באב"מ להר"ן דמחילת התנאי משום דלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקידושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע בנדרים ומומין ויקפיד ומאי קפידא אית בתנאים שבתוספתא כיון דאז מתקיים התנאי עיי"ש ונ"ל דבשלמא כשנשאר הדבר כמו שהיה בשעת קידושין י"ל דהוברר למפרע דלא קפיד כיון דמתחלה עד"ז התנה ועומד היה להתברר כמ"ש תוס' בפרק כל הגט דאם עומד להתברר י"ב משא"כ אם נולד התחדשות שהיה עני' ונעשה עשיר דל"ל הוברר למפרע דלא קפיד דאפשר אם היה נשאר עני גם עכשיו היה מקפיד וכעין שכתבו תוספת בביצה דף יו"ד בהמת בבית ולו פתחים הרבה ואח"כ עשה פתח חדש והוציא המת בו ל"כ הוברר למפרע.
עוי"ל דיל"ד למה שינה התוספתא לשונו דברישא אמר ע"מ שאני עשיר או ע"ח שאני עני והדר אמר שאיני אלא עשיר הל"ל נמי שאני עשיר לכן י"ל דבדוקא נקט דאם היה מתנה ע"מ שאני עשיר והיה עני ותעשיר כיון דכונתו בתנאו אם יודע לו ויקפיד והרי עתה אינו מקפיד משא"כ כשאמר ע"מ שאיני אלא עשיר מדלא אמר ע"מ שאני עשיר ע"כ כונתו שלא תתקדש לשום אומן אם לא יהא עשיר אפילו לא תקפיד ויהא חשוב בעיניה כאלו אני עשיר עתה או כונתו שלא יהא עני ועשיר אלא דלפ"ז תקשי למה אם היה עשיר ונעשה עני מקודשת נימא נמי שלא יהא עשיר ועני וי"ל דהא חזינן דתוספתא תלה שיהא מתקיים בשעת קידושין דודאי כונתו על מה שבשעת הקידושין אלא כשאמר בלשון שלילה שאיני אלא עשיר אמרינן דבא לשלול שאם עכשיו עני ויעשיר אח"כ אף דלא תקפיד לא יהיה קדושין אבל להוסיף עוד בכוונתו שאם עכשיו עשיר ויעני אח"כ לא יהיו קדושין מנלן דאין להוסיף בתנאי מה שאינו מוכרח דאין ספק תנאי מוציא מידי ודאי מעשה.
אמנם עדיין קשה מסיפא ע"מ שיש לי בנים ונולדו אח"כ או להיפך מ"מ שא"ל בנים והיה לו ומתו דלא אמר בלשון שלילה לוה א"מ הא אין לה להקפיד אח"כ ונראה לפי המבואר בב"ב דף קמ"ב גר שמה והחזיקו אחרים בנכסיו ושמעו שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת חייבין להחזיר החזירו כולם ואח"כ שמעו שמת הבן או שהפילה אשתו החזיק בשניה קנה בראשונה לא קנה משום דמעיקרא רפויי מרפיאיין בידייהו ופירשב"ם דלא נתכונו להחזיק לגמרי דהא מספ"ל אם יש לו יורשי ושמא לא תפיל עכ"ל וכתבתי לעיל ר"ס כ"ח דדוקא מחמת דנוטה הדבר יותר דיש לו יורש דהא באמת היה לו יורש ומפילות לא שכיח רוב נשים מתעברות ויולדת לכן בשאר תנאי או ספק לא אמרינן דרפיא בידו ולא מתכוין לקנות וא"כ הכא דע"מ שיש לי בנים ולא היה לו הרי ידע שאין לו ורפיא בידו שמא לא יהא לו בנים אף דרוב מתעברות ויולדות הא מחצה נקבות ומיעוט מפילות כדאיתא ביבמות דף קי"ט וכן בע"מ שאין לי בנים והיה לו ומתו אח"כ הרי ידע בשעת התנאי דיש לו וכי אדם יושב ומצפה שימותו ומיתה לא שכיח כדאיתא בנדרים דף ס"ד וביו"ד סימן רכ"ח והא דסיים התוספתא זה הכלל כל שמתקיים בשעת קידושין אעפ"י שבטל לאחר מכן הר"ז מקודשת וכל שאינו מתקיים בשעת קידושין אעפ"י שמתקיים לאח"כ א"מ לא לרבות כל תנאי בא אלא כדאיתא בירושלמי קידושין פ"ג ה"א לענין קידש לאחר ל"י ונתקדשה לשני תוך ל"י ומת השני תוך למ"ד יום מקודשת לראשון דנתקיים קידושי ראשון בשעת חלות הקידושין ואם מת שני לאחר למ"ד יום כיון שלא נתקיים בשעת חלות קידושי דראשון אינה מקודשת ולראשון לכן אמר בירושלמי הדא דתני ר"ח כל תנאי וכו' ומשום דליכא לפרשו על שאר תנאים שלא נזכר בתוספתא דבשאר תנאים הדבר שקול ואם אח"כ לא מצאה קפידא מקום מקודשת.