אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק א הלכות קידושין › סימן לח

ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות קידושין · סימן לח

סימן לז

ס"א אם נתקיים התנאי הנה בערכין דף ל"א ע"ב בראשונה היה נטמן הלוקח ביום אחרון של יב"ח והתקין הלל שיהא חולש מעותיו והקשה אגודה הא מוכר אנוס ותירץ דלא היה לו להמתין עד יום אחרון והובא בהג"ה יו"ד סימן רל"ו והקשה ישועיע"ק כאן דבריש כתובות בעי להוכיח דאין אונס בגיטין מהאי דאמר א"ל אתינא עד תלתין יומין ליהוי גט אתא בסוף ל"י ופסקיה מברא ואמר שמואל לא שמיה מתיא ומה ראיה דנימא משום דלא ה"ל להמתין עד לבסוף וכן הקשה בנה"מ סימן כ"ה ונ"ל דטעמו של אגודה דה"ל לאסוקי אדעתיה מעיקרא שמא לא יוכל לקיים בסוף וה"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס דקי"ל בפרק המפקיד דף מ"ב דחייב דל"ח אונס והנה איתא בנמ"י פרק כיצד הרגל בשם הרמ"ה דא"א לחייב משום תחלתו בפשיעה וסופו באונס רק בדבר המוטל עליו לשומרו קצת כדמוכח בפרק שור שנגח את הפרה גבי פקח ביום עיי"ש ולפ"ז יש לחלק בין תנאי שבין אדם לחברו ותלוי בדעת שניהם כמו מוכר בית בבע"ח דקיבל המוכר דמי הבית ומכרו סתם ואם ירצה לבטל המכר מוטל עליו להחזיר המעות למוכר וכן כשנשבע על איזה דבר לעשות עד יום פלוני מוטל עליו ליזהר לקיים השבועה וכשלא היה אנוס מתחלה הוי תבו"ב וחייב משא"כ בגט דאינו תלוי בדעת האשה כלל ברצותו מגרש ברצותו אינו מגרש ואינו חייב ליזהר מלעבור על התנאי לכן פטור אף דנאנס רק לבסוף ואין להקשות דאם כן תקשי למ"ד בהמפקיד שם דתחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור למה הוצרך הלל לתקן די"ל דבפרק המפקיד שם דאינו ודאי דאונס בא מחמת הפשיעה כמ"ש תוספת שם בזה מ"ל לחד מ"ד דפטור אבל בהא דהלל ודאי אם לא היה ממתין עד יום אחרון היה יכול ליתן המעות ללוקח דהא לא נטמן רק ביום אחרון ועוד דכיון דסופו באונס רק תחלתו בפשיעה הוי ספק אם נחשיבהו לאונס או לפושע לכך ס"ל לחד מ"ד דפטור דאין לחייבו מספק משא"כ בבע"ח דמקח כבר נעשה רק ספק אם מחויב להחזיר מכח דנאנס המוכר לא עבר על התנאי דהוי ספק בתנאי דחשוב לוקח מוחזק כמ"ש רשב"א בתשובה הובא בב"י חו"מ סימן.

ס"ב כל תנאי בפרק המדיר דף ע"ד איתא דכל תנאי שא"א לקיימיה ע"י שליח לזה תנאי זולת בקידושין אף דביאה א"א ע"י שליח משום דאיתקש הוייות להדדי והקשה הב"מ מנ"ל דלא נקיש אפכא כמו בביאה ל"מ תנאי ה"נ בכסף ושטר עיי"ש ונ"ל כיון דכתיב אחרי רבים להטות והמיעוט נגרר אחר הרוב ה"נ ומצאתי הקושיא והתירוץ בריטב"א ואס"ז בשם רש"י במה"ק והרא"ה.

ופרש"י דתנאה דא"א לקיומיה עיי"ש דא"א לקיים המעשה עיי"ש ולשון הש"ס משמע דהתנאי א"א לקיים עיי"ש ותוספת הקשו מה סברא יש בזה ונ"ל לפימ"ש הר"ן בפמ"ש אהא דכתבו ותנו גט לאשתי א"ל באתי עד יב"ח דהוי תנאי והא הוא מעשה קודם לתנאי ותירץ דמתני בהדי שליח שאני דכל תנאי מהני ביה לפי שאינו נעשה שלוחו אלא במה שנראה מתוך גלוי דבריו עכ"ל ולפ"ז אפ"ת דשום תנאי אין מבטל המעשה מ"מ אם התנה בהדי שליח מבטל המעשה לכן אפילו עושה המעשה בעצמו אהני תנאו לבטל המעשה כיון דבידו להתנות ולעשות המעשה עיי"ש ועיין תוספת בפרק אעפ"י דנ"ו דא"ל דילפינן מתנאי דב"ג וב"ר ה"א דשום תנאי אינו מבטל המעשה עיי"ש ולכן השתא נמי דילפינן אמרינן דתנאי אינו מבטל המעשה רק כשבידו לבטל המעשה כשיהנה בהדי שליח והיינו דאמר תנאי דאפשר לקיומיה עיי"ש היינו דאפשר לקיים התנאי שיהא לו קיום ותוקף כשיתנה בהדי שליח וכן נ"ל כונת פרש"י ביבמות ריש דף ק"ו עיי"ש וצ"ע להר"ן הא תנאי שהתנה מרע"ה היה בהדי שליח שהתנה עם יהושע אם יעברו ונתתם ומ"מ התנה בת"כ ותנאו קודם למעשה והן קודם ללאו ועוד דא"כ דיש סברא דיותר מתקיים התנאי כשמתני בהדי שליח מנ"ל כשעושה המעשה בעצמו דמהני תנאי דהא בתנאי ב"ג וב"ר התנה בהדי שליח ונ"ל דקשה על פרש"י בכתובות וביבמות דיהושע היה שלוחו של משה ליתן ארץ הגלעד לבני ראובן ולבני גד דהא אם יעברו ונתתם היינו כשיקיימו התנאי ואף שהחזיקו טרם שעברו מ"מ לא היה שלהם עד שיקיימו התנאי דאם כלאחר הוא והרי כבר מת משה ובטל שליחותיה כדפרש"י בב"ק דף ק"ד ע"ב דכשמת המשלח בטל השליחות אאת"ל שארץ הגלעד היה של משה שהוא כבשה וצ"ל משום מצוה לקיים דברי המת חשוב יהושע שלוחו ורש"י ס"ל מלקד"ה אף שלא השליש ביד שליש כשצוה כדמוכח מפרש"י בפ"ק דגיטין די"ג בד"ה בבריא דלא כר"ת בתוספת שם בד"ה והא אך לפי דעת ר"ת והוא בחו"מ סימן ר"ן סכ"ג וכך פסק שם סימן רנ"ב ס"ב ל"ל כן דהא לא הושלש הארץ ביד יהושע וא"כ לאו מכח שליחות נתן יהושע הארץ גלעד דאין צריך לכח שליחות אלא כמו שחילק כל א"י כן נתן ארץ הגלעד לב"ר ולב"ג דהוא היה אז המושל עם הנשיאים ומשה רבינו ע"ה לא לעצמו כבש מסיחון ועוג אלא בשביל ישראל ואם כן אינו ענין לסברת הר"ן דהר"ן כתב כן לענין גט דאין כח לאחר לכתוב גט וליתן להאשה רק בכח הבעל המשלחו משא"כ יהושע והנשיאים בכחם חלקו הארץ ומה שאמר הגמרא דצריך להיות אפשר לקיומיה לתנאה על ידי שליח דומיא דתנאי ב"ר וב"ג היינו דהתם נמי היה אפשר ככל נתינת ממון דאפשר ליתן על ידי אחר ולפ"ז לרש"י ע"כ לית לו סברת הר"ן והב"ש ססק"ב הביא סתם דעת הר"ן ולא הרגיש דרש"י חולק

בטו"ז כתב דנותן מתנה לחברו א"י לחזור תכ"ד וראיה ממאי דאמרינן פ"ק דב"מ דף יו"ד הממל"ח ואמר אני זכיתי בה תחלה לא"כ ופריך הש"ס תחלה למ"ל פרש"י דאפילו לא אמר תחלה בפירש מסתמא תחלה קאמר דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אינו בידו עכ"ל ואס"ד דתכ"ד מהני אפילו אחר הנתינה לא היה כאן מקשה כלום דודאי היינו אומרים דרוצה לזכות אחר הנתינה תכ"ד ולכך מוכרח לומר התנא זכיתי בה תחלה את"ד והב"מ השיגו דבשלמא הנותן מה שכבר שלו כיון דתכ"ד כדיבור הדיבור אחרון מבטל הראשון וממילא נשאר שלו משא"כ בהגביה לחברו אם אחר המסירה רוצה לחזור אף תכ"ד לומר עכשיו אני רוצה לזכות איך יזכה במה שאינו בידו וזה ברור עכ"ל וכ"כ המקנה בקו"א בסימן זה וגם אנכי בעניי זה כמה שנים חשבתי כן ועיין בחידושי לב"מ שם וכעת נראה דהטו"ז שפיר קאמר דהא חצרו של אדם קונה לו של"מ וכן ידו כמ"ש מהרי"ט בח"א סימן ק"נ הובא בקצו"ח ונה"מ סימן רס"ח וא"כ כשהגביה ונתנה לחברו הל"ל דידו זכתה לראשון רק שאני שלא מדעתו דעכ"פ לא נתכוין להיפך משא"כ כשהוא בידו ולא רצה לזכות וכה"ג כתבו תוספת בב"ב בדף נ"ד בד"ה אדעתא דידו קונה של"מ אך אם יודע שהוא בידו ואינו מתכוין לזכות אינו קונה וכה"ג כתוב בתר"י בפ"ק דברכות אהא דנקט כסא דשכרא אבל אם תכ"ד מבטל לדיבור ראשון דמשוי לו כטועה כמ"ש רמב"ם בפ"ב מהלכות שבועות א"כ ה"נ יחזור בו תכ"ד דרוצה עכשיו ומה שלא רצה כשהיה בידו מתבטל והוי כאלו היה תחלה בידו שלא מדעתו וזכה בו כשהיה בידו דאם דיבור אחרון מבטל דיבור הראשון ה"נ יבטל מחשבה ראשונה א"ו אחר מעשה נתינה א"י לחזור לבטל דיבור ומחשבה ראשונה ובתב"ש סימן ד' סק"ה בהא דשחט ואח"כ חישב לע"ז כתב דפשוט אם תכ"ד חישב הוה כחישב בשעת שחיטה וא"כ ה"נ הוי כחישב לקנות לעצמו כשהיה בידו ואף דבערך ש"י השגתי עליו היינו דמחשבה תכ"ד לא הוה כאלו חישב בשעת מעשה אבל עכ"פ מבטל מחשבתו דלמפרע.

ובשב הכהן הובא בפ"ת לחו"מ סימן קצ"ה סק"ו כתב נמי כהטו"ז והביא ראיה מרמב"ם ותוספת דס"ל בהקדש א"י לחזור תכ"ד ומשום דאמל"ג כמסירה להדיוט ובקצו"ח סימן רנ"ה כתב דאין ראיה מהקדש עיי"ש ולי נראה בלא"ה בשלמא בהקדש דלא תלוי רק במקדיש משא"כ במכר כיון דלוקח שלא מסר שום דבר למוכר רק עשה משיכה לא עדיף מקנין שטר וחזקה דיכול לחזור תכ"ד וגם לא חשוב כ"כ מעשה מה שקיבל כמ"ש הר"ן בנדרים דף ל"ה לכן גם מוכר שמסר המכר ללוקח יכול לחזור תכ"ד דאין קנין לחצאין כמ"ש הרא"ש בפרק האומנין דף ע"ז ובנתיבות סימן קצ"ה סק"א כתב הטעם דמסתמא דעת המוכר דבזמן שיהא הקנין נגמר נגד הלוקח שלא יהא יכול לחזור בו באותו זמן יהא נגמר המקח גם נגד המוכר ולא מקודם וכה"ג כתבו תוס' בפא"נ דף ס"ו בסד"ה ומניומי ואף דבחו"מ סימן ר"ז סי"א לא פסק הכי דהא מי שנתן הערבון אם חוזר ערבונו מחול והמוכר אם חוזר א"צ לכפול הערבון וגם רמ"א דהביא פוסקים החולקים לא מטעם התוספת אלא דס"ל גם במחילה יש אסמכתא וגם בסימן רכ"ז ס"ד יש מחלוקת אם גם המאנה יכול לחזור כיון דהמתאנה ישנו בחזרה נראה דשא"ה דהטעם דלא יהא חוטא נשכר כמ"ש בסמ"ע שם ובסימן ר"ז ג"כ שאני דל"ל דדעת הנותן הערבון שלא יגמר תנאו רק בזמן שיגמר תנאי שכנגדו דהיא המוכר לעולם א"צ לכפול הערבון ולוקח מ"מ נתן הערבון למוכר.

ולפ"ז י"ל גם ראיית הטו"ז אינו רק לענין מתנה דאינו נותן בעד מחיר ואפילו למ"ד בפרק בה"ע דף כ"ו ע"ב דגם במתנה אמרינן א"ל דה"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מ"מ מה דהוה הוה ואפילו יחזור המקבל לא יחויב להחזיר לו הנאה שכבר היה לו ממנו ועוד בשלמא מכר בתכ"ד עדיין רפיא ביד מוכר שמא יחזור בו לוקח שלא ליתן המעות וכן להיפך כשנתן המעות רפיא ביד לוקח שמא יחזור המוכר תכ"ד משא"כ במתנה לא שכיח שלא ירצה המקבל ויחזור תכ"ד ולפ"ז י"ל הא דבחו"מ סימן קצ"ה ס"ז דבשאר דרכי הקניה אין שום אחד יכול לחזור אחר כ"ד דמשמע תכ"ד יכול לחזור אף במסר ליד חברו היינו במכר דוקא ובזה א"ש הא דאחז"ל תכ"ד כד"ד חוץ ממקדש ומגרש דקשה ממ"נ אם עשה מעשה דמסר לידה הכסף או הגט גם במו"מ א"י לחזור לדעת הטו"ז ואם עדיין לא מסר הכסף והגט ליד האשה פשיטא דמהני חזרה דהא עדיין לא נתקדשה ולא נתגרשה מצאתי במקנה לעיל סימן כ"ז סעיף ג' הקשה כן ולפימ"ש דוקא במתנה איתא דין דהטו"ז משא"כ קידושין הוי כמכר וכן בגט אם אמר שאינו רוצה לגרשה רק מרצונה וקיבלה הגט וחזרה בה תכ"ד או בלאה"נ כשזרקה הגט מרשותה תכ"ד אם היה שוה גט למכר היתה יכולה לחזור תכ"ד וממילא גם הבעל היה יכול לחזור ההן שלו קודם ללאו הקשו המפרשים מנ"ל לר"מ דצריך הן קודם ללאו מדאמר משה כן הא ע"כ צריך להקדים זה או זה ואי הוה אמר אפכא הוה דייקינן גם כן דצ"ל דוקא כך ובשלמא תנאי קודם דייק מדשינה משה מבגו"ר שהקדימו המעשה ועוד לתוספת דפליג ר"ח גם בהן קודם ללאו הא לא השיב רק על הכפל שהיה צריך ונ"ל דיל"ד לר"מ דמכלל הן לא נשמע לאו אם כן כשאמר ההן ליכא תנאי עד דאמר הלאו אם כן הוי לעולם מעשה קודם לתנאי וצ"ל לפימ"ש רשב"א פרק מי שאחזו דמה דל"מ התנאי כשלא עשאו כתנאי בגו"ר הא יש ג"ד דה"ט מדלא קפיד להתנות באופן המועיל יותר ש"מ לא קפיד כ"כ שיהא תלוי המעשה בקיום התנאי עיי"ש וא"כ תינח כשיכול להתנות יותר טוב אבל באם יעברו ונתתם א"א יותר טוב דאם יקדים הלאו לא יועיל כלל וא"כ ש"מ דלאו קודם להן אינו מועיל דאל"כ הל"ל הלאו קודם כדי שיהא מפורש התנאי קודם למעשה ולכן לר"ח דמכלל הן נשמע לאו גם בהן יש התנאי קודם למעשה ליכא שום הוכחה דצ"ל ההן קודם ללאו ומוכח מזה כמ"ש הב"ש כאן סק"ג דרק בשכ"מ מועיל לאו והן ולאו דלא ליקדם פרענוה לנפשו דאל"כ הל"ל למשה למימר לאו והן ולאו כדי שיפורש התנאי קודם למעשה והמל"מ פ"ו מה"א הקשה דמה טענה היא דלא ליקדם פרענותא למה דמוכרח משום משפטי התנאים ולפימ"ש ה"ט דל"ל משום דלא התנה באופן המועיל יותר ש"מ דלא קפיד לתלות המעשה בקיום התנאי דלא רצה להקדים פרענות ולעולם קפיד.

תנאי קודם למעשה לרמב"ם דוקא כשעשה המעשה ממש קודם והקשה ראב"ד וראשונים דמבואר בגיטין דף ע"ה דמכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בגו"ר מה התם תנאי קודם למעשה והרי משה רבינו ע"ה קפיד ושינה מלשון בגו"ר שהם הקדימו אמירת המעשה והוא הקדים התנאי אף דלא עשה המעשה בפועל ממש ועו"ק מה פריך כבא שם טעמא דלא כפליה הא בלא"ה הוי מעשה קודם מנ"ל דמיירי דהקדים המעשה ממש ונ"ל סברת הרמב"ם בשלמא כשהקדים המעשה בפועל דלא אתי דיבור של תנאי ומבטל המעשה משא"כ כשהקדים רק בדיבור אלא כיון דחזינן דמשה שינה מלשון בגו"ר ע"כ גזה"כ גם בדיבור צריך להקדים התנאי אך לפימ"ש רשב"ם בפ' י"נ דף קכ"ט ע"ב דתכ"ד כד"ד היינו כנאמרו בדיבור אחד וכה"ג כתב הריטב"א בנדרים דף פ"ז שכדי דיבור זה רחושי מכחשן שפתיו וכאלו מדבר עדיין עיי"ש ולפ"ז לא חשוב כלל מעשה קודם לתנאי דהא תכ"ד הוי כבדיבור אחד נאמרו והנה תוספת במרובה דף ע"ג ע"ב בד"ה כי ורמב"ן בפי"נ דף קכ"ח ור"ן בנדרים דף פ"ז כתבו דתק"ח הוא דתכ"ד כדיבור דמי וא"כ בשלמא משה רבינו ע"ה הוכרח גם בדיבור להקדים התנאי דתכ"ד לאו כד"ד דאל"כ היה המעשה קודם אבל לדידן דתכ"ד כד"ד הוי אמירה המעשה והתנאי בבת אחת ואין לימוד מתנאי של משה רבינו ע"ה דגם בכה"ג יש קפידא ואין לך בו אלא חידושו שלא יקדים המעשה ואף דבמקדש ומגרש גם לדידן תכ"ד לאו כד"ד ה"ד לענין חזרה כמ"ש אחרונים עיין אב"מ כאן סק"ב ותוספת במרובה שם בד"ה ונמלך ובישועות יעקב לקמן סימן מ"ם סק"ב.

ולפ"ז א"ש הא דרבא פריך בגיטין שם דהתם התנאי סותר לגמרי המעשה והוי כחזרה ובמגרש תכ"ד לאו כד"ד א"כ כיון דלא הוי כתנאי בגו"ר ל"מ ולפ"ז א"ש מה דאמרה רבא מדעתו מכדי כל תנאי מתנאי בגו"ר גמרינן מה התם תנאי קודם ולא הביא המשנה דס"פ הפועלים כל תנאי שיש מעשה בתחלתו אינו תנאי ואם מפרש התם שיש מעשה בפועל תקשי על המשנה מכדי של רבא ועל רבא מהמשנה ולפימ"ש א"ש דרבא מפרש המשנה דיש מעשה בפועל ממש ולפ"ז מוכח כהרמב"ם ואף דכתב הרמב"ם בפ"ו מה"א הי"ד דכל הארבע דברים מתנאי בגו"ר למדו היינו דנהי דבמעשה ממש לא אמרו תכ"ד כד"ד לבטל המעשה דל"ל הטעם דרחושי מרחשן שפתיו וגם ל"ל דהוה כטועה כיון דעשה מעשה ודאי נתיישב היטב וכ"ד הטו"ז דלבטל המעשה תכ"ד לאו כד"ד מ"מ ה"א דוקא בחוזר בו אבל להטיל תנאי דמפרש כונתו מועיל כמ"ש תוספת במרובה דף ע"ג ע"ב דגם לר' יוסי דתכ"ד לאו כד"ד מ"מ תנאי מועיל לפרש דבריו אלא כיון דחזינן דמשה רבינו ע"ה התנה תנאי קודם למעשה נהי דלד"ת תכ"ד לאו כד"ד מ"מ ה"נ לדידן בהקדים המעשה בפועל דתכ"ד לאו כד"ד לא מהני התנאי כיון דהקדים המעשה.

ברמב"ם פ"ו מה"א ה"ג האומר לאשה אם תתני לי מאתיים זוז האמ"ל בדינר זה וא"ל תתני לי לא תהיו מקודשת ואחר שהתנה תנאי זה נתן לה הדינר הרי התנאי קיים והר"ז מקודשת ע"ת ואם נתנה לו מאתיים זוז תהיה מקודשת וא"ל נתנה לו א"מ אבל אם אמר לה האמ"ל בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתיים זוז תהיי מקודשת וא"ל תתני לי ל"ת מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח"כ התנה ואעפ"י שהכל תכ"ד הר"ז מקודשת מיד וא"צ ליתן לו כלום עכ"ל והקשה המקנה בקו"א דברישא משמע דצריך שיאמר גם כפל התנאי קודם הנתינה ובסיפא משמע דדוקא כשהקדים מעשה הנתינה לפני כל התנאי בטל התנאי ונראה דכיון דצריך לכפול דמכלל הן לא נשמע לאו א"כ גם כשהקדים הנתינה רק לפני הלאו הוי מעשה קודם לתנאי אך י"ל נהי דמכלל הן לא נשמע לאו היינו כשלא פירש הלאו אח"כ אבל כשפירש אח"כ י"ל הוכיח סופו על תחלתו דגם כשאמר תתן נשמע לאו והוי תנאי קודם למעשה אך ברמב"ם פ"ד מזכיה ה"ג פסק דהוי ספק אם נימא הוכיח סע"ת ולכן ה"כ נקט ברישא ובסיפא מה דודאי קיים התנאי ומה דודאי בטל התנאי אבל אם לאחר ההן נתן לה הדינר ואח"כ סיים הלאו הוי ספק.

ס"ג ועכשיו או ע"מ א"צ לכפול תנאו הקשו במקנה ואב"מ מיבמות דף כ"ג רבינא אמר דכ"ע יש תנאי בחליצה מ"ס בעינן ת"כ וחליצה ודאי מעכשיו דא"א לחול את"כ דכלתה החליצה עיי"ש ונ"ל עפ"י מ"ש ר"ת ור"י בתוספת שם דודאי אין תנאי בחליצה קי"ל כיון דא"א ע"י שליח אלא ה"ק יש תנאי בחליצה שיחשב חליצה פסולה ועדיין זיקת יבמין עליה קצת לענין שיועיל אחריה מאמר עיי"ש ועכצ"ל כיון דלא חלץ רק על דעת התנאי ולא נתקיים הוי בחלץ שלא ברצונו ובטעות לענין זה שיועיל מאמר אח"כ ולפ"ז אומר אני אפילו תתקיים אח"כ התנאי אינו מועיל כיון דניתרת לעלמא בלא קיום התנאי ואין המעשה חליצה בטל והוא לא חלץ רק על דעת שיהא תלוי התרתה בקיום התנאי על כרחה וראיה לזה מתוס' פרק איזהו נשך דף ס"ו בסד"ה ומניומי דלפיכך אם חוזר לוקח לא קני מוכר הערבון אף דתפיס משום דלא קני לוקח כפליים דאיהו לא תפיס והרי המוכר לא עבר על התנאי רק הלוקח חזר בו אע"כ משום דלא קנס עצמו הלוקח רק ע"ד שיוכרח המוכר לכפול הערבון אם יחזור וכ"כ בדרישה וטו"ז יו"ד סי' רל"א עיי"ש וא"כ ה"נ כשלא כפל התנאי למ"ד דצריך לכפול ל"ל הכי דכיון דהיה יכול להתנות כהלכתו ולא התנה אמרינן דלא קפיד שיתלה קיום המעשה בקיום התנאי כמ"ש בח"ר בגיטין דף ע"ה משא"כ בחליצה דאין החסרון מחמת שלא התנה כהלכתו אלא משום דאין יכול לעשותו ע"י שליח אמרינן שפיר מדהתנה חזינן דקפיד שלא יקוים החליצה רק אם תהא מוכרחת לקיים התנאי וא"ל תקיים יתבטל החליצה אלא דגזה"כ דתנאו בטל לכן עכ"פ נשאר קצת זיקה עליה לענין שיועיל אח"כ מאמר ואם כן גם מעכשיו לא מהני דהא כל הטעם דמעכשיו א"צ ת"כ כתב הראב"ד משום דאינו נעקר המעשה כלל אם יקוים התנאי משא"כ הכא ע"י התנאי לא נפקע זיקת יבמין לגמרי אפילו תקיים התנאי הרי התנאי בא לבטל קצת ממעשה החליצה.

הג"ה רק אמר סתם סמ"ג והגמ"יי כתבו יכול להיות שמועיל מיהו בתשובות הרא"ש שמביא הטור חו"מ ס"ס רמ"א פסק כן בפשיטות ובחמ"ח לא ראה דברי הד"מ ב"ש סק"ה ולי תמוה דהא ברא"ש שם מבואר אם נכתב בשטר שנעשה כתנאי ב"ג וב"ר והיינו דעדים נאמנין שכן נעשה בע"פ כתנאי ב"ג ממש ואח"כ מצאתי בבני אהובה תמה כן וכן ב"ה ומקנה וח"ו למשוייה להד"מ טועה ונראה משום דכתב הרא"ש דיל"ד אם כתוב בשטר ת"כ או בסוף השטר וקנינא מיניה כחומר כל תנאים וכן בתשובה שניה שם כתב אם כתוב בשטר ותנאים הללו נעשו כדין התנאים עיי"ש והכף הדמיון יש לפרש בתרי אנפי שבפירוש הותנה ת"כ ויש לפרש שהנותן אמר שיועיל כתנאים המקוימים וכאומר כל תנאים וכן מצינו בש"ס כ"פ נעשה כאומר ויותר נוטה כן מדלא כתוב בחומר ובדין וא"כ א"ל מועיל בה"ג הוי ספק בתנאי דאינו מוציא מידי ודאי מעשה כמ"ש בשו"ת רשב"א שבב"י חו"מ סימן כ"ט ועוד כיון דבתחלת השטר העידו שהנותן אמר ע"מ כן ולא נכפל ולבסוף העידו שנעשה כחומר או כדין התנאים הוי סתירה ואף דאם כתוב למעלה מנה ולבסוף מאתיים אזלינן בתר התחתון היינו כיון דא"א ליישב הסתירה ע"כ אמרינן דהוי חזרה אבל כשאפשר לקיים שניהם מקיימים אותם כדאיתא בחו"מ סימן מ"ב ס"ה וא"כ ה"נ נקיים ונפרש דבאמת לא כפל התנאי רק אמר שיהא כחומר וכדין התנאים אע"כ דאפילו יהא כן מועיל התנאי.

ס"ד י"א דל"ב בתנאי ד' דברים אלו וכתב הב"ש דלא מצינו כן כי מרמב"ם פ"ג מה"ז נשמע דא"צ ת"כ והקל"ל אע"ג דצריך לסיים בלאו משום דבנ"ד אדם נתפס מ"מ בממון הולכין אחר אומדנא אבל תנאי קודם למעשה צריך והר"ן הוכיח כן מסתם משנה ב"מ דף צ"ד כל שיש מעשה בתחלתו התנאי בטל עיי"ש אך בשו"ת רי"ף קל"א חישב ת"כ ותנאי קודם למעשה ותנאי בד"א ומעשה בדבר אחר כגון אם תעשה אתן לך כו"כ ואל"ת איני נותן לך כלום דהוא ת"כ ותקל"מ והן קודם ללאו ותנאי אינו בד"א עם המעשה כתנאי ב"ג ואלו תנאים כולם א"צ אלא בגיטין וקידושין שהן איסורא את"ד הרי דלא חשיב תנאי שאפשר לקיימו דלא כהש"ע כאן דהארבע דברים הם מה דחשיב לפני זה שבכללם אפשר לקיימו וגם מבואר דבממון א"צ תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ונראה טעמו כיון דבממון קי"ל מכלל הן אתה שומע לאו ליכא חשש דבגמר דבריו אדם נתפס כיון דההן ולאו בדיבור אחד נאמרו וגם לאו קפידא כשאמר המעשה קודם התנאי כיון דמכלל הן נשמע לאו נמצא התנאי תכ"ד לאמירת המעשה רק באיסורא דמכלל הן לא נשמע לאו א"כ התנאי אינו רק בלאו שהוא אחר כ"ד של אמירת המעשה והיינו כשהקדים המעשה רק בדיבור אבל בב"מ דאמר שיש מעשה בתחלתו היינו מעשה בפועל בזה לא מהני התנאי אפילו תכ"ד דלא את. דיבור ומבטל מעשה אף דגמרא קאמר שם מאן שמעית ליה האי סברא ר"מ והא לר"מ אפילו בדיבור יש קפידא דהא ס"ל דמכלל הן לא נשמע לאו היינו דכיון דלר"מ צריך להיות התנאי קודם לאמירת המעשה דאם הקדים דיבור המעשה אין הלאו שהוא התנאי תכ"ד ממילא במעשה ממש דאפילו תכ"ד כלאחר כ"ד דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אפילו דרך תנאי דהא חזינן לר"מ אפילו בתנאי דאינו חזרה לגמרי לא מהני אחר כ"ד ה"ל לדידן דא"צ ת"כ גם תנאי לא מבטל המעשה בפועל אפילו תכ"ד.

בשו"ת הרא"ש כלל מ"ה סכ"ד גט שחרור שהעידו העדים שאמר המשחרר קבל גט זה ממני ע"מ שתהיה בו משוחרר לגמרי מעכשיו ולכשתשלים ותקיים התנאי פלוני וכו' וקבל העבד הגט מאדונו עפ"י העניינים המפורשים למעלה קבל גמור וקבל כ"ז על עצמו בנפש חפצה ברצון עכ"ל והקשה בני אהובה למה לא הזכיר הרא"ש דהוי מעשה קודם לתנאי דבטל התנאי לרא"ש אפילו במעכשיו ותירץ דס"ל להרא"ש בע"מ ליכא קפידא באמירת המעשה קודם התנאי רק כשעשה המעשה בפועל לפני התנאי עיי"ש אבל בשו"ת הרא"ש כלל ע"ב שהביא הטור בחו"מ ס"ס רמ"א מבואר דגם בע"מ צריך לומר תנאי קודם למעשה ונ"ל לפימ"ש רמב"ן בפי"נ דף קכ"ז כי גמרינן מתנאי ב"ג וב"ר ה"ח בכיוצא בו שהוא תנאי שבין אדם לחברו אבל תנאי שבינו לבין עצמו בכל ענין הוי תנאי והטעם נותן שהרי מדעתו התנה ורוצה הוא לקיים תנאו ונכון הוא זה עכ"ל ולפ"ז גם בתנאי שבינו לחברו אם חברו מגלה דעתו שמקבל עליו התנאי בנפש חפצה ברצון הרי גם אם לא היה מכריחו הנותן על התנאי שלא יתן לו זולת התנאי מקבל התנאי ברצונו תו א"צ כתנאי ב"ג דהתם לא גילו ב"ג וב"ר דעתם שגם אם היה משה רבינו ע"ה רוצה ליתן להם ארץ גלעד בלא תנאי שיעברו רוצים שיהא המעשה ע"ת ומרע"ה כעס עליהם וחשש שרוצים בארץ גלעד בלא אותו תנאי לכן לא הקפיד הרא"ש על קדימת המעשה לפני התנאי ובזה איש דיל"ד טובא למה העידו שהעבד קבל עליו כ"ז בנ"ח ברצון דמה צורך בזה הא המשחרר לא רצה לשחררו רק ע"ת ובמשחרר תליא מלתא ואם העדים ע"ה למה העתיקו השואל והרא"ש אע"כ דעי"ז מועיל התנאי גם כשאינו כתנאי ב"ג וב"ר ואם היו מעידים רק שקיבל כ"ז על עצמו בנפש חפצה ה"א משום דחפץ בשחרור אבל מוכרח על התנאי לכן העידו בנ"ח ברצון דאף אם היה רוצה האדון לשחררו בלא התנאי אם העבד לא היה מתרצה בתנאי מ"מ ברצון קבל על עצמו התנאי וכיון דאין לו שום צד הכרח על מה שתלה האדון השחרור בתנאי א"צ לכשיהא כתנאי ב"ג וב"ר דהתם קבלת התנאי בהכרח מחמת שהיו חפצים בארץ הגלעד ומרע"ה לא רצה לתתה להם רק ע"ת.

עוי"ל לפימ"ש הרא"ש בפרק אלמנה ניזונות ס"ט היכא דיש אומדנא אף דאינו אומדנא דמוכח טובא מ"מ סגי בגילוי דעת וא"צ להתנות בדיני תנאי עיי"ש והנה המשחרר עבדו עובר בעשה והקשו דא"כ למה בשכ"מ שצוה שישחררו עבדו כופין היורשים לשחררו והא צוה לעשות עברה ותירץ הרשב"א דשמא נאמר שכל שאמר הרב לשחררו אומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב כך על גמולו דאתחזיק אינשי בעוברים על עשה לא מחזיקינן וכיון שכן הרי הוא כמוכרו לו דלא אסרה תורה לשחרר עבדים אלא בחנם ברצון הלב הובא בב"י חו"מ ס"ס רנ"ו וכ"כ הר"ן בפרק השולח דחינו איסור במשחרר לטובת עצמו וא"כ הכא דהתנאי היה שלא יצערו ולא יברח ממנו ששה שנים והוי האומדנא שעושה לטובת עצמו כדי שלא יברח ממנו ולא יצערו כל הששה שנים לכן סגי בגילו דעת דאינו משחררו רק ע"מ כן דאם נימא כיון שהקדים המעשה לתנאי אפשר העיקר אצלו המעשה ולא קפיד שיתלה המעשה בתנאי דוקא והתנה רק לזרוזיה א"כ עובר אעשה והאומדנא דייקא דמשום תנאי זה משחררו דאם משום דבל"ז עשה לו העבד טובה שהוא חייב כך על גמולו אם כן ה"ל לשחררו בלא תנאי זה ולא היה העבד מקבל עליו התנאי בנ"ח ברצון כיון דבלא"ה חייב לשחררו לכן דייקי העדים להעיד כך.

סי"ד אפילו הוא אומר אין בידי כתב עצמות יוסף אם המנה בידו מסתמא כל מה שיש ביד האדם הוי שלו ומקודשת קידושי ודאי אעפ"י שאין לנו עדים שהוא שלו כל שלא אמר שאינו שלו כ"כ הר"ן ז"ל עכ"ל ובר"ן ליתא הך סיום כל שלא אמר אדרבה מוכח דאפילו אמר שאינו שלו מקודשת קידושי ודאי דז"ל וניחוש שמא יש לו דכיון דקדש מתחלה אדעתא דהכי רגל"ד שהיו לו שאל"כ למה קדש והשתא הוא דבעי למהדר ביה ואסיקנא דחיישינן וכו' ומיהו כל שבידו חזקה שהוא שלו ומקודשת קידושי ודאי ואעפ"י שאין לנו עדים שהן שלו עכ"ל הרי דקאי עמ"ש דבעי למהדר ביה דהיינו לכן אומר שאין לו וע"ז כתב ומיהו כל שבידו וכו' ואפשר כונתו דבשעת קידושין אמר שאינו שלו דאז ל"ל דבעי למהדר דהא עכשיו מקדשה וכיון שכתב הר"ן דהשתא בעי למיהדר דהיינו אחר הקידושין מבואר דבשעת קידושין אם אמר מהימן ונראה דגם אחר הקידושין טרם שהוציא המנה מכיסו אמר יש לי מנה ואינו שלי והראה לעדים המנה נאמן דהפה שאסר הוא שהתיר דאי בעי לא היה מראה להם ואינו מגרע בזה מה שאמר שאינם שלו ועיין נתיבות סימן ע"ב סי"ח ס"ק ל"ד ובסימן ע"א ס"א סק"ד

סי"ח הראה לה מנה משלו והוא משועבדת לב"ח מקודשת וכתב הח"מ דאם אקני לו מעכשיו אינה מקודשת ודאי וכתב עלי ארזים ז"ל ולא ידעתי על איזה אופן שיכול לשעבד לבע"ח מעות או מטלטלין שיהא השעבוד חל מעכשיו בכדי שלא יכול הלוה להוציא מעות או מטלטלין האלו ולהגבות לבע"ח ממעות אחר א"ל שימסרם לידו במשכון וכיון שמראה לה מקודשת ודאי ומ"ש הרי"ו כיון דלא אקני לו מעכשיו היינו שא"י להקנות המנה מעכשיו בתורת שעבוד עכ"ל ותמוהין דבריו דודאי יכול להקנות מעכשיו שא"ל יפרע עד ז"פ יהיו מעות או מטלטלין הללו של מלוה אף דלא מסרן ליד מלוה וכדאיתא במג"א סימן תמ"א סק"א וסק"ה דכה"ג אם לא פרעו בזמנו הוי של המלוה למפרע לענין חמץ וה"נ אינו מקודשת ודאי שמא לא יפרע ממקום אחר יהא זה של מלוה למפרע ומ"ש שיכול הלוה להוציאם ג"כ אינו כיון דאקני למלוה אינו רשאי להוציאם שמא לא יוכל לפרוע ממקום אחר או יפול הירושה ליתמי נמצא הוי גזלן למפרע שהוציא מעות או מטלטלין של מלוה.

והרויח אח"כ והראה לה מקודשת בדרישת ארי כתב לפמ"ש תוספת בפרק כה"ג וראשונים שם אהא דשני לוגין שאני עתיד לפרוש יהא מעשר וכן סלע שתעלה בידי יהא מחולל על זה דאין ברירה משום דאינו עומד להתברר דשמא לא יפריש ולא יעלה בידו כלל ה"נ שמא לא ימצא מציאה ולא יראה לה לכן אפילו מצא מציאה והראה לה הוי רק ספק כיון דקי"ל א"ב את"ד ובמחכ"ת לא הבין דברי התוס' דהתם הברירה בין הלוגין יין איזה יפריש ובין הסלעים איזה יעלה בידו וכיון שאפשר דלא יפריש ולא יעלה בידו שום סלע אינו עומד להתברר בין הלוגין ובין הסלעים משא"כ הכא הברירה אם יראה לה או לא וזה ודאי עומד להתברר דהא אם לא ימצא ולא ירויח ודאי לא יראה לה מנה שלו וא"ל דהברירה אם יראה לה או לא יראה לה אף שימצא וירויח וזה אינו עומד להתברר דשמא לא ימצא דא"כ בע"מ שירצה אבא ויאמר הן דלעיל סעיף ס"ח דאם שמע אח"כ ואמר אין מקודשת נימא ג"כ דהברירה אם יאמר אין כשישמע או לא יאמר ואינו עומד להתברר דשמא לא ישמע כלל אע"כ דאין בזה רק הן או לאו וודאי עומד להתברר דא"ל ישמע לא יאמר הן ה"נ אם לא ימלא לא יראה לה דאין הברירה בין שני דברים על איזה יחול החילול וכן מבואר ביש"ש בפ"ה דב"ק בדיני ברירה.

סכ"ד ע"מ שאני בן עיר וכו' פרש"י בקידושין בדף מ"ט ע"ב דיש בזה קפידא שבכרך היוקר מצוי בו ובכתובות דף ק"י אהא דאין מוציאין מעיר נכרך ומכרך לעיר פריך בגמרא בשלמא מכרך לעיר דבכרך שכיח כל מילי אבל מעיר לכרך מ"ט ומשני דישבת כרכים קשה פרש"י דבעיר האויר יפה יותר ועמד בית הילל על סתירת רש"י ונ"ל דבכתובות תליא באומדן חכז"ל ולא בדידה לכן אף דבכרך היוקר מצוי הרי לעומתו שכיח כל מילי והמזונות וכסות מוטל על הבעל לכן צ"ל משום האויר משא"כ בקידושין דהתנה בתנאי הרי דיש לה קפידא בזה ואפילו ע"מ שהוא כסף ונתן לה זהב או ע"מ שאני עני ונמצא עשיר הוי קפידא דאיכא דניחא ליה בזה יותר כדאיתא התם ומשום האויר ליכא למימר הקפידא דא"כ כשנולדה בכרך ועד עתה יושבת בכרך אם תצא לעיר יזיק לה השינוי ווסת כדאמרינן בכתובות שם מנוה רעה לנוה יפה מזיק לה השינוי וסת ועכ"פ מכרך לכרך דרגילה ומיטבעת בזה אין מזיק לה האויר לא יהא שום קפידא ומ"מ בע"מ שאני בן עיר ונמצא בן כרך הוי קפידא עכצ"ל משום היוקר שלא יצמצם לה וניחא לה יותר לילך לדור עמו בעיר אף דלא מצוי שם כל מילי.

אפילו אמרה בלבי היה להתקדש לו בש"ס דייק מזה דדברים שבלב אינן דברים וכתב ישועת יעקב דיש לתמוה על הרשב"א שכתב דצ"ע בהא דתנן ע"מ שיש לי בת או שפחה ואין לו אינה מקודשת די"ל אינה מקודשת קידושי ודאי אבל ספק הוי שמא יש לו דלפ"ז מאי דייק הש"ס דדברים שבלב אינן דברים נימא א"מ רק מספק משום דאינה נאמנת כיון שהוא היפך ממה שאמרה בפה ועו"ק לדעת הראב"ד דביטול התנאי צריך להיות בעדים נימא משום דעדים א"י מה דבלבה ונראה כיון די"ל מגו דיכולה עכשיו לבטל התנאי ומה לה לשקר כאנן סהדי דקושטא קאמרה ומה לה לשקר דכאן עדיף ממה לי לשקר דאיתא בש"ס בכמה דוכתי דהכא יכולה לבטל התנאי עכשיו בהיתר ואף דכתב הריב"ש בסי' קצ"ג דלסתור מה שאמר תחלה אינו נאמן במגו שאני הכא דהא הש"ס דחי דאין ראיה דדברים שבלב ל"ה דברים דכיון דאתניה לאו כל כמינה לעקרה לה לתנאיה ופרש"י הואיל ושמעה ולא מיחתה לומר אף עפי"כ אני חפיצה בך עכ"ל וא"כ מה ס"ד דמייתי ראיה דדברים שבלב אינן דברים דודאי שאני כשבאה לעקור התנאי שהתנה בפירש אע"כ דס"ד כיון דהאשה לא אמרה בפיה כלום רק שתקה לא חשוב עקירה לדברי פיה וא"כ מה"ט נמי ס"ד דנאמנת במגו דמבטלה עכשיו התנאי דלא סתרה דברי פיה.

סל"ה וביטל התנאי כתב הר"ן מה דמהני ביטול משום דכל תנאי שהוא לטובתו לא התנה רק אם יקפיד ועמדו בעצי ארזים והמקנה נימא אין ברירה דהא תולה בד"ע כמו כתוב לאיזה שארצה אגרש.

ואישתמיט להו מ"ש הרשב"א בתשובה ת"ה סימן פ"ב דכל דבר שיכול לחול כשיתברר חל נמי למפרע ואין בו משום ברירה כמו בית בביתי שור בשורי מכור לך ול"ד לכתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה או לאיזה שארצה דא"א לחול כשיתברר אחר שנכתב הגט דלא הוי כתיבה לשמה.

ב"מ נסתפק אם מחילה שלא בפני הלוה מועיל ואישתמיט לו מ"ש הג"א בפרק איזהו נשך שכ"ב והובא בש"ך יו"ד סימן קע"ג סק"ח דמועיל ומוכח דא"י לחזור דאל"כ הוי רבית כמו בשט"ח דצריך שם כומ"ס.

סל"ז להאריך הזמן הקשה הטו"ז מיו"ד סי' רכ"ח סל"ט בנשבע לשלם לז"פ א"י להאריך הזמן והובא בבה"ט ונ"ל דלטעם הרא"ש בתשובה סימן ל"ה הא דיכול לבטל התנאי או לגרוע קצת משום דתנאי לבטל המעשה חידוש ואין לך בו אלא חידושו ואתי דיבור ומבטל דיבור א"כ זה לא שייך בשבועה וכ"כ באב"מ אלא גם למ"ש הר"ן בפרק המדיר הטעם דיכול לבטל התנאי דכל תנאי שהוא לטובתו דעתו שיתקיים התנאי דוקא אם יקפיד וה"נ יכול להאריך הזמן דלא התנה על ז"פ רק אם תקפיד דוקא על אותו זמן ולא תתרצה להאריך ונהי דגם בנשבע לפרוע לז"פ דהשבועה משום דמלוה משביעו ג"כ י"ל דדעת הנשבע רק אם יקפיד המלוה מ"מ י"ל דסברת הר"ן אינו ודאי דהרי הרשב"א שהובא בר"ן שם לית לו האי סברא וגם הרא"ש כתב טעם אחר והא אפשר דבשעת התנאי לא עלה ע"ד כלל שלא יקפיד דהרי קפד כשהתנה וא"כ ל"ל ודאי היה דעתו בשעת התנאי שאם לא יקפיד יתבטל התנאי וצ"ל דמ"מ הוי ספק בתנאי וכיון דהקידושין ודאי אין ספק תנאי מוציא מידי ודאי קידושין וכמ"ש המל"מ פט"ו מטוען ונטען הי"א בד"ה ונחזור ועמ"ש לעיל סימן כ"ט ס"ז וגבי שבועה ספקו אסור ועוד דהך דינא דיו"ד הוא מתשובת הרשב"א כמבואר בב"י ובאס"ג שם והא הרשב"א ס"ל דאין ביטול התנאי מועיל רק בממון די"ל הריני כאלו התקבלתי אבל הארכת זמן דאינו כאומר כאלו התקבלתי דהא עדיין עומד בחיוב השבועה לפרוע לזמן אחר כמבואר שם לכן החמיר הש"ע כדעתו דטעם הרא"ש בתנאי ליכא למימר בשבועה רק טעם הר"ן אבל הכא דהן לטעם הרא"ש הן לטעם הר"ן יכול להאריך הזמן אזל המחבר אחר הרוב ומ"ש האב"מ דגם להר"ן א"י להאריך הזמן אינו מוכרח כלל וע' ש"ך ביו"ד שם ס"ק ק"א דדינו של הרשב"א אין חולק עליו ואף לפמ"ש בבד"ה שם דהרא"ש וא"ח חולקים י"ל כיון דמלוה רוצה להאריך לו הזמן לא אכפת לו אם יעשה כמ"ש הב"י והמחבר שם א"כ הוי דשיל"מ לכן חשש לדברי הרשב"א ולא אזל בתר רוב דעות.

עוי"ל דמ"ש הר"ן דדעתו עם התנאי רק אם יקפיד ולא ימחל אינו ברור ואדרבה סתמא כיון דלא פירש בשעת התנאי כן לא עלה על דעתו שלא יקפיד אלא כיון דאנן סהדי אלו היה נותן אל לבו שאפשר לא יקפיד היה דעתו שאם לא יקפיד יתבטל התנאי וההני כאלו ידע זה בשעת התנאי וכמ"ש הש"ך בחו"מ סימן שנ"ח סק"א כה"ג והנה כבר כתבתי לעיל בסמוך דהא דלא אמרינן אף דאח"כ לא קפיד לא הוברר למפרע משום דכל דאפשר לחול כשיתברר לא אכפת לן אם לא הוברר למפרע ומ"מ חל הקנין למפרע וא"כ התינח בתנאי בקידושין אבל בנשבע דכיון דחל השבועה תו אי אפשר שיתבטל אח"כ בלא התרת חכם כדאיתא ביו"ד סימן רכ"ט וא"כ כשהאריך לו זמן אח"כ אם נימא דלא הוברר למפרע א"א שיחול הביטול שבועה אח"כ והא דמהני כשהתנו שיוכל להאריך הזמן כדאיתא ביו"ד סימן רכ"ח סל"ט ה"ט דקי"ל כשעומד להתברר יש ברירה כמ"ש תוס' בגיטין דף כ"ה ויש"ש בפרק שור שנגח אך נראה דזה דוקא אם מתחלה היה ספק מהני כשעומד להתברר משא"כ כאן שנשבע לו סתם לפרוע בז"פ ולא התנו משום דלא עלה על דעתם כלל שאפשר יאריך לו מלוה הזמן מדקפיד עכשיו ולוה היה בטוח בשעת שבועה וגמר בדעתו שישלם לז"פ רק אח"כ ע"י סבה שנתחדש ללוה שלא השיגה ידו לפרוע בזמן ופייס למלוה שיאריך לו הזמן בזה ל"ל הוברר למפרע וכעין שכתבו תוספת בפ"ק דביצה ד"י בהא דהמת בבית ולו פתחים הרבה כשהוציאו המת בפתח אחד אמרינן הוברר למפרע כיון שמתחלה היה ספק באיזה פתח מאלו יוציאו אבל אם אח"כ פתח פתח חדש והוציאו בו ל"ל הוברר למפרע אפילו למ"ד יש ברירה כיון דמתחלה לא היה ספק על פתח שנתחדש.

סל"ח אינה מקודשת ואם כנסה תו"ז התנאי כתב הר"ן בשם הירושלמי דבא מעשה לפני ר' אבהו ופסק דמסתמא בשעת הביאה בטלו התנאי שלא תהא בב"ז ומ"מ נעשו הדמים מלוה עליו חמ"ח ס"ק כ"ו וז"ל ירושלמי אתא עובדא קמי דר"א שכנסה תו"ז ואמר נתתי לה והיא אומרת לא נטלתי ואמר ר"א זיל הב לה א"ל רבי אשה לא קניתי ואת אמרת לי זיל הב אר"א מימי לא שחק בי אדם אלא זה חזר ואמר אם חזר בו יתן ולא הדא מלתא קדמייתא חזר ועשאו מעשה ב"ד עכ"ל ואינו מובן כלל מה שאמר ועשאו מעב"ד ונדחק בריטב"א בזה כמ"ש בשי"ק.

ונ"ל דנהי דחזר ר' אבהו ממה שהודה להבעל דפטור מ"מ אחר שהודה נימא דהאשה אסחה אדעתה ונתייאשה כדאיתא כה"ג בתה"ד סימן ש"י ולמדו מיבמות דף ל"ז ע"ב והובא בחו"מ סי' רס"ח ס"ג בהג"ה ובחוב דעת מהרי"ק דמועיל יאוש הובא בחו"מ סי' קס"ג בהג"ה אמנם נראה דהיכי דיש לו שטר חוב לא מהני יאוש דהא כתב המלחמות בפרק אלו מציאות בהא דראה סלע שנפלה דיאוש לא מהני בדבר שברשותו וכתב רמב"ן בתשובה סימן ק' מן הירושלמי פרק הכותב אהא דפוגמת כתובתה נשבעת דכעין שבועת התורה דכמי שהוחזקה בידה הוא דעומד לגבות כמי שגבתה ממש והובא בחו"מ סימן מ"ד ס"ו בסמ"ע סק"י ומבואר בפ"ק דב"מ דף י"ז ע"ב דמעשה ב"ד כנקיט שטרא בידן דמיא וא"נ לומר פרעתי ולכן דעת הרמב"ם וסייעתיה דכשנתחייב בב"ד שלא עפ"י הודאתן א"נ לומר פרעתי דחיוב ב"ד הוי מעב"ד והא דאם אמרו לו ב"ד צא תן לו ויצא נאמן לומר פרעתי היינו רק אם נתחייב על פי הודאתו כמבואר בש"ך חו"מ סימן ל"ט וסימן ע"ט וא"כ הכא דתחלה אמר לו ר' אבוהו זיל הב לה דהיינו צא תן לו והחיוב היה שלא על פי הודאת הבעל הוי מעב"ד ול"מ בה יאוש וז"ש הירושלמי חזר ועשהו מעב"ד היינו חזר לפסקו הראשון שחייב להבעל ועשהו לחיוב הראשון מעב"ד לכן לא הפסידה במה דאסחה דעתה מהחוב אחר דטעה ר' אבהו והודה לדברי הבעל ואף דקי"ל בע"ח מכאן ולהבא גובה ואי אקדיש או זבין מלוה קודם שגבה ל"מ דהוי אינו ברשותו כבר כתבתי במקום אחר ומצאתיו במהרי"ק דדוקא קרקע מיוחד חשוב אינו ברשותו כיון דיכול הלוה לסלוקיה בזוזי או בדבר אחר משא"כ החוב בעצמו כיון דעומד לגבות חשוב כמוחזק בידן ובירושלמי ספ"ק דגיטין יש פלוגתא אם מחל חוב שבשטר אם מהני מחילה בלא קנין ומשום דהחוב כמוחזק בידו דמלוה הובא בש"ך חו"מ סימן רמ"א.

עוי"ל דלכאורה יל"ד מאי ק"ל לירושלמי ולא הדא מלתא קמייתא הר חזינן דחזר בו כדאמר חזר ואמר וכמה פעמים מצינו בש"ס חזר בו כמו בר"פ הזורק הדר בו ובכ"ד אלא די"ל מה דחזר ואמר יתן משום דאם לא יתן תהא למפרע בב"ז ובטלה טענת המקדש אשה לא קניתי אך כיון דזה אינו מכח דין ב"ד בין איש לאשתו לחייבו ממון אלא לצ"ש שלא תהא בב"ז וכיון דטען נתתי רק במלתא דאיסורא נאמן על עצמו וכדמצינו בפ"ב דכתובות פ"ב ע"ב וביבמות פ"ח ע"ב תרי ותרי ננהו באומרת ברי לי לכן אמר ר' אבהו לא שחק בי אדם אלא זה דנצחו לכן פריך ולא הדא מלתא קמא בשלמא אם אינו עובדא קמייתא י"ל דאינו אומר נתתי אלא חזר מליתן לכן אר"א יתן שלא תהא בב"ז למפרע אבל כיון דהוא מעשה ראשון והרי טוען נתתי ואיך אמר יתן הא לענין איסור נאמן על עצמו לזה תירץ חזר ועשאו כמו גט מעושה שכפאו בכפיית ב"ד לא שאמר לו שבעצמו יצא יד"ש דמדין ב"ד חייב ליתן כיון שכנסה וכיון שהוא דין ממון שבינו לבינה אינו נאמן לומר נתתי.

עוי"ל דבטור וש"ע בשם הרמ"ה כתבו דאם כנסה סתם חייב ליתן לה הכתובה ולא הזכירו דמחויב ליתן לה מה שהתנה עמו בשעת קידושין המנה כדאיתא בירושלמי ועמד על זה בעצ"א ונראה כיון דבכנסה אמרינן דמחלה לתנאה אפשר מחלה לגמרי שגם זולת ביטול הקידושין שתלתה בתנאי מחלה לגמרי ואף דכיון דליכא אומדנא דמחלה רק שלא יהא תלויין הקידושין בתנאי כדי שלא יהא בב"ז א"כ אף דמחלה בלבה לגמרי יהא דברים שבלב דאינו מחילה מ"מ כיון דמעיקרא לא היה המקדש מחויב ליתן די"ל אינו נותן ויתבטל הקידושין א"כ כשכנסה דאפשר מחלה גם החיוב מהני כמו שכתב בנה"מ סימן י"ב סק"ה דדוקא מחילה על דבר שכבר נתחייב לו לא מהני מחילה בלב וליכא אומדנא אבל בדור ענוי או אכול עמי שאומר שהיה בדעתו למחול לו ודאי מהני מחשבתו דהוי כנתנו במתנה בשעת מעשה ופשוט עכ"ל וכן הוא ברמ"א חו"מ סימן קס"ג ס"י האומר לחברו דור עמי א"צ ליתן לו שכר ומשום דאפשר מוחל לו וא"כ למה אמר הירושלמי דחייב ליתן נהי דאומרת שלא מחלה ותובעת המנה הא קי"ל בי"ש פטור באומר לו מנה לי בידך וזה אומר א"י אם נתחייבתי ואף דלצי"ש חייב מ"מ בטוען נתתי ל"ל חייב לצי"ש כיון דאין החיוב רק לצי"ש והרי טוען נתתי ועכצ"ל דר"א ס"ל כר"ה דגם בא"י אם נתחייבתי חייב מדינא וכן סתם בירושלמי ר"פ הבית ועליה אהא דמכיר את אבניו נוטלן דמוכח מהמשנה דבי"ש ברי עדיף ולא דחי כמו דאר"נ בש"ס דילן בשיש עסק שבועה ביניהן וכן בס"פ שה"ד הביא הירושלמי רק דברו ר"ה בלא חולק לכן פסקו הרמ"ה וטוש"ע דאינו חייב רק כתובה דאנן קי"ל בא"י אם נתחייבתי דפטור לכן ס"ד בירושלמי דמה דחזר ואמר אם חזר בו יתן היינו לצי"ש ופריך לא הדא מלתא קדמייתא בשלמה אם מעשה אחרת היא י"ל דאינו טוען נתתי אבל כיון דאמר זה על מלתא קדמייתא דטען נתתי א"א לחייבו לצי"ש ותירץ עשאו במעשה ב"ד כפאו בכפיית ב"ד משום דגם בא"י אם נתחייבתי חייב מדינא ומשום דבירושלמי ר"פ הבית ועליה הביא כן מן ר' אושעיא דס"ל בא"י אם נתחייבתי חייב לכן אף דר"י ס"ל פטור הא ר' אושעיה רביה דר"י והלכה כר' אושעיא כמ"ש הכ"מ והובא ביד מלאכי סימן תקע"ו אבל לפי ש"ס דילן דלא הביא דר"א ס"ל הכי קי"ל כר' יוחנן ור"נ דפטור

עוי"ל דבפאד"מ דף ל"ג אר"נ הא דד"מ מחזירין כשטעה בש"ה כשיש גדול המינו וכתב הרז"ה כשיש גדול המינו דאפשר לברר טעותו מפי אחרים ולפיכך מחזירין אבל כשאין גדול ממנו מה שעשה עשוי דאמרינן ליה דלמא כי היכא דטעות בסברא קמא לדבריך טעות נמי בבתרא וכה"ג פרש"י והראשונים ולזה בנידון זה דאין הדין מבורר רק מסברא חזר בו ר' אבהו וא"כ פריך שפיר איך חזר ודן לחייבו לבעל אחר שהודה לו שפטור ולאו הדא מלתא קדמייתא והא בד"מ אין מחזירין ולא היה גדול ממנו ומשני חזר ועשאו מעשה ב"ד דתחלה דן ביחידי כדאיתא בירושלמי פ"ק דסהנדרין ר' אבהו הוי יתיב דיין לגרמיה אמר כיון דאינון חמין לי יתיב דיין לגרמי ואתון לגביי כמי שקבלו עליהן וכאן דחזר בו עשה מעשה ב"ד ואז לא יכול הבעל לומר לאו כל כמינך לחזור ביון דעתה הן רבים ותחלה היה יחוד.

כתב הר"ן שם דאפילו תו"ז התנאי אם אמר נתתי מכיון שכנסה נאמן דל"ש למימר הכא דלא עביד אינש דפרע גו זימניה דכיון דרצה לכנוס זמנים הוא וכשחזר ר' אבהו לא שחייבו לבעל ליתן אלא שפסק הדין אם מודה שלא נתן אלא שרוצה לחזור כופין אותו ליתן ומהרי"ט הקשה דזה דוחק דהלשון משמע שחזר וחייבו לבעל ליתן עיי"ש ועו"ק למה נדחק הר"ן יאמר נא דמיירי שאמר הבעל אחר שכנסה נתתי דכיון דהקידושין ונשואין אינו תלוי בתנאי רק חוב עליו ועדיין תו"ז לכן אינו נאמן וצ"ל דעדיין ליהמן במגו שנתתי טרם שכנסה דלא נתרצה לכנוס עד שנתתי לה אמנם י"ל כיון דאין דין זה פשוט דאם כנסה סתם דמחויב ליתן לה אח"כ עד דר' אבהו חידש הדין זה ודעת הרמ"ה דבאמת פטור כמ"ש לעיל א"כ הוי כהא דתנן בפ"ק דב"ב דף ה' סמוך לו כותל אחר בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן ומשום שאין משפט זה גלוי לכל ועד שיחייבוהו ב"ד אינו עשוי ליתן ומבואר בטוחו"מ סימן קנ"ז שנוטל בלא שבועה דטפי הוי בחזקת שלא נתן מאומר פרעתיך בתוך הזמן אך הא מבואר שם דאם יכול לומר בניתיו בהדך נאמן לומר פרעתיך במגו ונראה דשאני הכא דהא איתא לקמן סימן פ"ה סי"ב דאם אמרה אתה נתתי לי במתנה נשבעת היסת וכתב הה"מ הטעם דנאמנת משום חזקה דאינה מעיזה לשקר בפני בעלה אפילו בהנאת ממון עיי"ש בב"ש סק"ל וא"כ נהי דהתם האשה מוחזקת משא"כ הכא הבעל מוחזק מ"מ כיון דיש שתי חזקות חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה וחזקה דאין עשו לפרוע עד שיחייבוהו ב"ד ונהי דמגו במקום חזקה הוא בעיא בב"ב שם ולא אפשטא ה"מ נגד חזקה אחת משא"כ נגד שתי חזקות וכדמחלק בעירובין דף ל"ו לענין תרי ותרי דמשום חדא חזקה לא מרעינן סהדי משא"כ בתרי חזקה ה"נ משום חדא חזקה לא מרעינן מגו אבל בשתי חזקות מרעינן והר"ן לשיטתו שכתב בשילהי נדרים אהא דגרשתני נאמנת משום חזקה דאין מעיזה פניה בפני בעלה דכי אמרינן הכי היכי דבעיא לאפוקי נפשה מבעלה דאיכא העזה טובא לפ"ז אם טען נתתי לה כשרציתי להכניסך מהימן ואם טען נתתי לך אחר הנשואין תו"ז שהתנה ליתן או אפילו טען שנתן אחר הזמן תלוי בפלוגתת הה"מ ור"ן אם יש חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה בהכחשת ממון וי"ל נמי דבתו"ז אף לולא חזקה דאינה מעתה אין הבעל נאמן דחזקה דאין פורע תו"ז וחזקה דכיון דאין דין זה גלוי לכל אינו פורע עד דמיחייבי לו ב"ד ואינו נאמן במגו אלא דמהרי"ט כתב אף תו"ז אחר שכנסה מחויב ליתן לה מיד.

סל"ט בהג"ה צריך עדים ומשמע מלשון הר"ן דאם אין עדים אינה מקודשת כלל דמדמה לאומר מנה הלויתיך והלה אומר א"י דהמע"ה חמ"ח וכתב עצי ארזים דבירושלמי לא משמע הכי דאיתא התם הוא אומר נתתי והיא אומרת לא נטלתי מכיון שהוא מבקש לאוסרה לאו כל כמיניה מדנקט לה משמע דוקא במכחישתו אבל באומרת א"י הבעל נאמן עכ"ל ולפי מ"ש לעיל דהא דפסק בירושלמי כנסה סתם חייב ליתן לה ואין הבעל יכול לומר שמא מחלה דירושלמי לשיטתו דס"ל במנה לי בידך וזה אומר א"י אם הלותני בו"ש ברי עדיף לכן ה"נ בהוא טוען שקיים התנאי והיא אומרת א"י והר"ן דלמד מהירושלמי דכנסה סתם חייב צ"ל מדלא אמר הירושלמי דזה אתיא למ"ד בו"ש ברי עדיף ש"מ דלכ"ע היא דהרי לר' יוחנן שסתם הירושלמי דבו"ש לאו ברי עדיף אבל הא דנקט בשניהן טוענין ברי דלאו כ"כ משום דנקט מה שהוא לכ"ע.

והא דצריך עדים בתנאי דקו"ע כתב ב"י בשם הרמ"ה דאם איתא דקיים תנאו בסהדי הוה מקיים כי ליכא סהדי ל"ח ונ"ל דאם איתא דקיים תנאו בסהדי הוי מקיים והיה מביאן להעיד ומדאינו מביא עדים רגל"ד דלא קיים והב"ש סימן קמ"ד סס"ק י"ד הקשה מגיטין דף ע"ו בהר"ז גיטך א"ל באתי עד יב"ח ומת תוך יב"ח מגורשת דפריך וניחוש שמא בא והרי ל"ת שעבר בפועל ולפמ"ש לק"מ דכיון שמת י"ל שבאמת בא והיה לו עדים אלא דמת ואין אנו יודעין מי הם וכה"ג איתא בחו"מ סימן ס"ב אח"כ מלאתי באב"מ שהביא כן ממהרי"ט ולפ"ז צ"ע אם מת טרם שהוכחש בינו לבין האשה אם חיישינן דקיים תנאו וצריכה חליצה.

עוד נ"ל ליישב קושית הב"ש דהינו דבקו"ע צריך עדים שקיים משום דאמרינן בבכורות דף כף דלא אזלינן בתר רובא התלוי במעשה וכתב רמב"ן שם דמיעוט שאינו תלוי במעשה עדיף מרובא דתלוי במעשה והנה אף דאינו מוכרח שיהא המיעוט עדיף עכ"פ מוכח דכל שאינו תלוי במעשה שקול כהרוב התלוי במעשה וא"כ כ"ש הכא דאפשר עדיף ממיעוט דהא הוי ספק השקול אם עשה מעשה או לא נמצא דצד הספק שלא עשה מעשה הוי כרוב ועיין רפ"ב דכתובות כיון דאיכא רובא כברי ושמא דמי הרי ע"י הרוב נחשב טענת ברי שלו כשמא לכן בתנאי דקו"ע אינו נאמן בלא עדים ואינה מקודשת וכ"ז כאן או במתנה ע"ת שיעשה לו המקבל איזה דבר דאין הנותן בא להוציא מן המקבל משא"כ בגט דהתנה א"ל באתי חיישינן שמא בא דנהי דכיון דתלוי במעשה הוי כרוב לומר דלא עשה מ"מ כמו דלא אזלינן בתר רובא להוציא ממון ה"ב להוציא אשה מחזקת א"א לא אזלינן בתר רובא דילפינן דבר דבר מממון וכמ"ש בית יעקב בכתובות דף כ"ג דלא מהני חזקה או רוב להוציא מחזקת א"א כמו דאין מוציאין ממון דילפינן דבר דבר מממון וא"כ הכא בין נימא כיון דתלוי במעשה הוי הצד שלא עשה כרוב בין אם נימא הטעם דמוקמינן אחזקת שלא עשה דלא נשתנה מ"מ כ"ז אין מועיל בגט להוציאה מחזקת א"א אף דעכשיו מת ואינה א"א מ"מ נ"מ לענין חלוצה וגם באנו להוציאה מחזקת א"א מכבר קודם שמת והי"א שבכאן דנאמן בברי שקיים התנאי כל שאין כנגדו מכחישו י"ל דס"ל תנאי מלתא אחריתו דהרי כבר קידשה רק הספק בתנאי וכמ"ש המל"מ פט"ו מטוען הי"א בד"ה ונחזור דכל שיש ספק בתנאי אפילו אין המקבל מוחזק רק מונח באגמא מוקמינן לה בחזקת המקבל כיון דודאי נתן והספק רק בתנאי אין ספק תנאי מוציא מידי ודאי נתינה ועמ"ש לעיל סי' כ"ט ס"ז ויש להקשות על המל"מ ממאי דפריך הש"ס וניחוש שמא בא הרי הוי ספק בתנאי אך מבואר בספ"ק דב"מ דאיסורא דא"א חמיר מממונא ואין להקשות לשיטת הר"ן דבקו"ע אינו נאמן בלא ראיה למה בהלוהו בעדים א"צ לפרעו בעדים דשא"ה דמחויב ועומד לפרוע משא"כ בתנאי אינו מחויב דאם ירצה לא יקיים התנאי כדלעיל סל"ו.

ועדיין יל"ד למה בתנאי דשוא"ת על הנותן להביא ראיה שעבר המקבל בפועל ואם אינו מביא ראיה מוציאין מידו של נותן והרי ברוב או חזקה אין מוציאין ממון ונראה כיון דהוה ספק בתנאי והנתינה ודאי ומפרט לפמ"ש בערך ש"י על חו"מ סי' מ"ו סל"ז עפ"י דברי מהרי"ט בתשובה ח"א ס"א דבתנאי שוא"ת חל הנדר מיד וכשעבר אח"כ מתבטל וה"נ במכר ומתנה ולכן אין ספק תנאי מוציא מידי ודאי מתנה ומכר וכששניהן אין מוחזקין נותנין למקבל בכל ספק בתנאי כמ"ש המל"מ לכן בתנאי שוא"ת אהני מה דאינו תלוי במעשה קיום הדבר להיות כרוב או חזקה לומר דלא עבר בפועל אפילו להוציא דעד כאן אין מוציאין ממון ברוב או חזקה אלא אם בלאו הרוב או חזקה אפילו אין שום אחד מוחזק אין נותנין לא לזה ולא לזה אבל בכה"ג מוקמינן הרוב או חזקה נגד חזקת המוחזק ויהא כספק השקול ממילא נותנין למקבל והא דפריך בגט ניחוש שמא בא משום דבאיסור א"א לכתחלה לא תנשא אפילו יש תרי רובא להתירה כמ"ש התוספת בשילהי יבמות דף קכ"א בצורבא מרבנן שנפל למשאל"ס לא תנשא לכתחלה אף דמשאל"ס רובא אין ניצולים ובצו"מ איכא עוד רוב דאם איתא דניצול קלא הוי ליה עיי"ש.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה