אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק א הלכות קידושין › סימן לז

ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות קידושין · סימן לז

סימן לו

ס"ה קדשה אביה בגמרא פע"י דף ע"ט קדשה אביה בדרך וקדשה א"ע בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו פרש"י מצאנוה בוגרת בו ביום וכתב עצ"א דמשמע שלא נודע לנו בשעת קידושיה אם היא בוגרת ויל"ד למה לא פירש שנודע בשעת קידושיה שהיתה בוגרת ואם לשון דהרי הוא בוגרת לפנינו משמע שאח"כ בדקנוה קשה על הגמרא למה נקט כה"ג עיי"ש ונראה דסמ"ע בסימן למ"ד ס"ק ל"ט כתב לענין ח"ד דדוקא בדבר שנעשה בזאח"ז שא"א לראות בשנה ראשונה מה שיהיה בשניה ל"ה חצי דבר אבל שנים אומרים אחד בגבה אף שלא בדקו יותר מחמת שנאנסו הוי ח"ד ועפי"ז כתב בנה"מ בהלכות תפיסה סק"ז מש"ה בקידושין ספק קרוב לה הוי כמקדש בלא עדים כיון שהיו יכולין לראות כל הדבר ולא ראו הוי ח"ד ול"ה עדות כלל אפילו יבואו עדים אחרים שלא ראו זריקת הקידושין רק אומרים מדדנו את הכסף שמעידין אלו העדים שזרק לה והיה קרוב לה ג"כ ל"ה קידושין את"ד ולפ"ז כיין שהעדים שראו קידושין שלה ולא בדקוה אם היא בוגרת אף דאח"כ בדקוה ע"י אחרים ונמצאת בוגרת הל"ל דאינה מקודשת וקמ"ל דהרי היא בוגרת לפנינו כיון שעכשיו נודע לנו שהיא בוגרת אף דעדי קידושין לא בדקוה לא הוי חצי דבר ולפ"ז מוכח דלא כנה"ג דאם נודע אח"כ לא הוי ח"ד דמה אי אם לא ידעי העדים בשעת קידושין אי הוה קרוב לה או אם לא ידעי שהיא ברשות עצמה לקבל קידושין כך וב"כ הספק לעדים אם נתקדשה וא"ל דמיירי דעדים של קידושיה בדקוה אח"כ ומצאוה בוגרת דכה"ג מודה נה"מ דמהני וכמ"ש בספר קה"י הובא בפ"ת לעיל סימן ל"א סק"ה וכן מוכח בנה"מ שם דדוקא אם אחרים מדדו ונפזו ק הני ח"ד דאין לשון רש"י ומורה כן דכתב בדקנוה ויוצאנוה בוגרת וכן לשון הגמרא דהרי היא בוגרת לפנינו דמשמע לפנינו הב"ד שהם בדקוה ולא העדי קידושין ועוד הא שמואל אמור חוששין לקידושי שניהם דאימר השתא היא דבגרה א"כ גם לאחר שבדקוה ונמצאת בוגרת אין ידוע אם בשעת קידושיה היתה בוגרת ולמה הוי ספק קידושין הא לעולם ספק לעדים ש אך י"ל לפמ"ש בנה"מ שם דדוקא כשיש חזקה אזי כשספק לעדים הוי ח"ד וכן מבואר במרדכי בשם מהר"ם הובא בחמ"ח לעיל סימן למ"ד סק"ה והכא בענין קידושיה ליכא חזקת פנויה דממ"נ מקודשת כמ"ש תוס' שם והא דחושש שמואל לקדושי אביה דיש חזקת פנויה אם היתה בוגרת ה"ט כיון דקידשה בדרך והאשה לא היתה שם לא היה אפשר לעדים לראות יותר דכה"ג לא הוי חצי דבר עיין סמ"ע שם ולפ"ז מיושב קושיית הפנ"י שם דהוי יתור לשון מה דנקט קדשה אביה בדרך דסגי היה לומר קידשה אביה ואח"כ קידשה עצמה.

ס"ז בהג"ה או יעמוד אצלה בתרומת הדשן סימן רי"ג כתב יעמוד ע"ג ויחזיק בידה וצ"ל דרמ"א ס"ל דע"כ היא וא"ו מחלקת דאל"כ כיון שמחזיק בידה הרי עע"ג אך בשלמא מחזיק בידה שפיר הוי כקיבל האב אבל עע"ג מה יועיל ונתקשו באב"מ ובקו"א למקנה ונראה דס"ל דיש יד לקטנה לזכות לעצמה כמ"ש תוס' ורא"ש בפ"ק דקידושין די"ט אך לאו בת דעת היא לכוין להתקדש וכ"כ פנ"י שם ובגיטין דף כ"ג אהא דכתבו חש"ו פריך והא לאו בני דעה ננהו ומשני בגדול עע"ג לכן ה"נ באביה עע"ג מהני דעתו וכונתו.

עוד אפשר לומר לפימ"ש בח"ר בפ"ק דחולין דף י"ב בשם ר"י הא דמהני בגט גדול עע"ג שכל דבר שאפשר לעשותו ע"י שליח היי עמידה ע"ג כונת העושה ומדין שליחות עיי"ש הרי אף דאין שליחות לקטן לא איהו לגדול ולא גדול לקטן מ"מ בגדול עע"ג קטן מצטרפין הכונה והמעשה והוי כונת העושה מדין שליחות ה"נ היכא דצריך שיהא גדול העושה כגון כאן דהקטנונה ברשות אביה לקדשה ואינה ברשות עצמה הוי מעשיה כאלו אביה עושה כשעע"ג לכן אאתיל דאין לקטנה יד לזכות אפילו בדאמ"ק מ"מ כשאביה עע"ג הוי כאלו אביה מקבל וזה מדויק יותר בלשון הרמ"א שכתב דהוי כאלו קבלו בעצמו ונראה מה שהפך רמ"א הלשון דמהרא"י כתב יעמוד ע"ג ויחזיק בידה ורמ"א כתב קודם יחזיק בידה והדר או יעמוד אצלה משום דרמ"א סיים והכי עדיף טפי משיקבלו בעצמו דהרי י"א דאסור לקדש בתו קטנה א"כ עדיף נמי שיעמוד אצלה משיחזיק בידה דאם יחזיק בידה עושה האב עיקר המעשה והכונה והקטנה כגרזן ביד החוצב

ועוד נראה דבפרק כ"ב דף קכ"א אהא דתנן קטן שבא לכבות אין שומעין לו פריך והא אין ב"ד מצווין להפרישו אר"י בקטן העושה לדעת אביו וביבמות פ' חרש דף קי"ד אהא דלידבר טליא נמי אר"י בעושה ע"ד אביו ופרש"י ביבמות שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהיה כאלו מצווהו לעשות ובפ' כ"כ פרש"י בקטן שיודע להבחין שהכבוי זה נח לאביו ועושה בשבילו ועמדו בזה לווה שינה רש"י הפירש ונראה שדקדק מלשון הש"ס דביבמות אומר ע"ד אביו משמע דהחילוק בעשיה לכן פרש"י שצופה באביו וכו' ובפ' כ"כ אומר בקטן משמע דהחילוק בקטן לכן פרש"י שיודע להבחין וכ"פ מצינו בש"ס לשונות מתחלפים אפילו במימרא דחד אמורא וכמ"ש בשו"ת רשב"א סימן רצ"ח והובא בכללי הש"ס עכ"פ חזינן דיש חילוק בקטן דלפעמים סגי בעע"ג דיודע להבחין ועושה לדעת אביו ופעמים צריך שיהא מוכח ממעשיו שעושה לדעת אביו לכן ה"נ בקטנה אם מדעת להבחין סגי בעע"ג ואם לאו צריך בידה.

ס"י אי שוי שליח אחרינא עחמ"ח וטו"ז על הב"ח דאי משכח אף לבסוף לא בטליה לקמא ונ"ל דאם קידש קמא אחר שקידש שליח בתרא תליא בברירה כמו אם יבא חכם למזרח דה"נ אי משכח קמא יהיו קידושיו קידושין ויתבטל קידושי שליח שני למפרע וכיון דקי"ל א"ב נמצאו קידושי שניהם ספק וקי"ל לא מחית אינש נפשו לספיקא כדלקמן סי"ז ופרש"י במשנה דקידושין דף ס"ד ע"ב דלא מחית אינש למימר מילתא דליתי ביה לידי שאילה לחכמים ואאת"ל דאינו יודע הדין ומ"מ דעתו ע"ד חכמים כמ"ש תוס' בפ"ק דערכין דף ה' בד"ה אדם אף דהתם קאי לר"מ ואנן קי"ל כחכמים שא"ה דצריך לתקן הלשון וכמ"ש בכמה מקומות וא"כ כאן דלפי הדין יהיו שניהם בספק לא מחית נפשו לספיקא כיון דא"א להיות רק ספק לכן ודאי ביטול שליח קמא אם לא יקדש לפני שליח בתרא וא"ל דא"כ גם זה תליא בברירה אם אשכח שליח קמא טרם יקדש שליח בתרא דזה א"צ להיות מבורר למפרע דבשעה שיקדש בתרא יהא מבורר כבר ומבואר בשו"ת הרשב"א דהיכא דאצ"ל הוברר למפרע לכ"ע י"ב משא"כ אם יקדש שליח קמא אחר שקידש שליח שני צ"ל ברירה למפרע לבטל קידושי שני דאם אין ברירה למפרע חלו קידושי שליח שני וא"א עוד לחול קידושי שליח ראשון.

סי"א משעת שמיעה ואפילו נתאכלו המעות כ"כ ג"כ ח"ר והקשה אב"מ הא קי"ל כשמואל בפי"ב דף מ"ט בפודה בנו תוך ל"י ונתאכלו המעות אין בנו פדוי כיון שאין בידו לפדותו תוך ל"י ועוד לכשיתרצה אביך הוי דשלב"ל ומי איכא מידי דהשתא לא חייל ולבתר הכי חייל עיי"ש ונ"ל דיל"ד כיון דבח"ר כתב דע"ד שיתרצה אביה קידשה והוי כאומר ע"מ א"כ כל ע"מ כאומר מעכשיו ולמה כתב דא"מ רק משעת שמיעה ודעת רש"י ור"ן באמת דחלין למפרע כיון דקצת זכות הוא לו ורשב"א ורמ"ה צ"ל דס"ל כיון דבפרק כל הגט אמרינן בהרני בועלך ע"מ שירצה אבא תליא בברירה א"כ הא קי"ל א"ב אך במהרי"ט כתב דאף דא"ב היינו דלא חל למפרע מ"מ חייל כשיתברר וה"נ בשלמא בהרני בועלך א"א לחול אח"כ דכלתה הביאה משא"כ כשמקדשה בכסף חייל כשיתברר ואף דהא דא"ב רק ספק מ"מ כאן א"א שתהא מקודשת למפרע מספק דקי"ל לא מחית אינש נפשו לספיקא כדאיתא בקידושין דף ס"ד וברמב"ם פ"ז מקידושין הט"ו ובכ"מ שם כתב דהיכא דאלו קידש מעכשיו הוי תפסי קידושין מספק חשוב דבר שב"ל וחייל כשקידש שיחול לאח"ז בודאי א"כ ה"נ אם היה רוצה לקדשה מעכשיו ע"מ שיתרצה אביה היתה מקודשת מספק אם יתרצה אביה אח"כ לכן אף דאינו מקדש רק שיחול אחר שיתרצה אביה שפיר חייל בודאי דחשוב בידו לקדשה מיד.

ואם קדשה בביאה כתב אב"מ בסקי"ב דמשמע בקידושין דף מ"ו דמקודשת למפרע אם נתרצה האב כששמע אח"כ והקשה מח"ר ותוספת בנדרים דף ל"ו אהא דתורם על של חברו משל חברו דאף דזכות הוא לבעל הפירות וניחא לו לא מהני דצריך שיהא שליח מדעתו של בעה"ב עיי"ש ולע"ד הם לא כתבו רק בתרומה דגזה"כ גם אתם מה אתם מדעתכם אף שלוחכם מדעתכם וכמ"ש הש"ך בחו"מ סימן שנ"ח לחלק דבממון יכול ליטול של חברו אם ידוע דאם היה יודע היה ניחא לו ושאני תרומה דגזה"כ דצריך מדעתכם ממש וא"כ ה"נ בקידושי קטנה כיון דהוכיח סע"ת דניחא לו וזכות הוא לו לאביה אך לפימ"ש דתליא בברירה א"כ בביאה ל"ל דמקודשת למפרע והא דס"ד בקידושין דף מ"ו דברייתא מיירי בפיתה לשם אישות ל"ל להס"ד דאתיא כמ"ד י"ב.

ב"מ הוכיח כפוסקים דאפילו נתרצה אביה חח"כ בפירש ל"מ מקידושין דף ס"ד ע"ב דהמקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל דפריך פשיטא בוגרת מאי עבידתיה והא י"ל דקמ"ל דל"ח שמא נתרצית או דקמ"ל אפילו נתרצית בפירש אח"כ א"ו דפשיט דלא מהני ומחמת זה הניח בצ"ע הך דינא דלעיל סימן ל"ו סי"א עיי"ש ואינו ראיה כלל דהא דמהני כי נתרצה האב אחר שנתקדשה הקטנה של"מ או כשנתרצית הבוגרת בקידושי אביה משום דבכ"ד ניחא להו וקצת זכות יש להן לכן אמרינן כי נתרצו אח"כ הוכיח סע"ת דזכות הוא וזכין שלב"פ וכמ"ש הר"ן אבל התם דקידש בתו סתם והוי קידושין שאין מסורות לביאה אפילו למ"ד דהוי קידושין צריכות גט א"כ אדרבה חוב לה ודאי לכן אפילו נתרצית בפירש אח"כ אינו מועיל כלל למפרע גם מה שהקשה הב"מ דאפילו לרמב"ם דרצוי בשעת מעשה ודאי מהני לימא הנ"מ בנתרצה בשעת מעשה לק"מ ממ"נ אם רצוי דשעת מעשה מהני דהוי כעשאתו שליח הרי נכלל זה במאי דמשני דשויתיה שליח ואם משום דיש צד זכות וכיון דנתרצה חזינן דזכות הוא וזכין לה ממילא אף דלא עשאתו שליח הא בקידושין שאין מסורות לביאה וצריכות גט אין בו שום צד זכות רק רצתה לחוב לעצמה ול"ל זכין לה ממילא.

ודעת הראב"ד הא דאמר שמואל קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט שמא נתרצה אביה כשנתקדשה במעמד האב ולא מיחה דה"ל כאלו אמר לה צאי וקבלי קידושך וההוא דשתי חמרא וקידש אבי הבן בת חברו לבנו כשהיה הבן עמהם ושתק הוא ואפ"ה א"ח שמא נתרצה הבן והקשה עליו בח"ר דהא אמרינן שם בדף מ"ו נתקדשה שלל"ד אביה אמר רב בין הוא בין אביה יכולין לעכב ורב אסי אמר אביה ולא היא ומתיב מדתניא גבי מפותה וודאי מפותה לא בפני אביה אלא ששמע אח"כ ושתק או נתרצה והראב"ד בעצמו פירש הא דאמר שם אביי צריכה קידושין אחרים לדעת אביה היינו שיודה אביה באותן קידושין עצמן שהיתה לשם אישות ועוד הוא עצמו פירש נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה שלא היה אביה שם בשעת קידושין עיי"ש ונ"ל דראב"ד ס"ל לחלק בין קטנה לנערה דקטנה אין לה דעת להתקדש וצריך דעת אביה לכן אף דשמע אח"כ ונתרצה והוכיח סע"ת דניחא לו מ"מ ליכא דעתו משא"כ נערה דיש לה דעת רק רשות אביה מעכב וראיה לזה מפ"ב דב"מ דכ"ב דפריך על אביי דישל"מ ל"ה יאוש אתרם של"מ בעה"ב ובא ואמר כלך אצל יפות הוי תרומה ומשני בדשוייה שליח ה"נ מסתברא דא"ל שוייה שליח מי הוי תרומה הא אתם גם אתם מה אתם לדעתכם ופירש הריטב"א שבאס"ז שם דאפ"ת דבעלמא ישל"מ הוי יאוש ויוכיח סופו על תחלתו הכא היכי מהני דהא צריך שליחות בשעת הפרשה לדעת בעה"ב ובש"ך חו"מ סימן שנ"ח כתב דדוקא באבדה ישל"מ ל"ה יאוש דל"ל אלו ידע הוי מייאש דאלו ידע היכן הוא ל"ה מייאש אבל בעלמא דאלו ידע לא הוי מקפיד השתא נמי דלא ידע כאלו ידע עיי"ש לכן ה"נ בשלמא בקטנה דאין לה דעת וצריך דעת האב אף דנתרצה אח"כ וחזינן דלא קפיד מ"מ בשעת קידושין ליכא דעת האב משא"כ בנערה דיש לה דעת רק רשותו דאב מעכב סגי אם לא קפיד דהוי כנסתלק רשותו ממנה לכן כשנתרצה אח"כ אמרינן הוכיח סע"ת דלא קפיד לכן דייק הראב"ד בהא דדף מ"ו נערה שנתקדשה שלל"ד אביה כיון דמייתי עלה הא דמפותה דמיירי שלא במעמד האב וגם לשיטת הראב"ד הובא ברא"ש פ"ג דכתובות דף מ"ם ע"ב אין דין מפותה רק בנערה ולא בקטנה וגם אב שקידש אשה לבנו לא סגי במה דלא קפיד הבן אלא צריך דעת הבן ממש שיעשה את אביו שליח לכן פירש הראב"ד דמיירי במעמד הבן דאם היה הדין לחוש דנתרצה הוי כעשאו שליח.

עוי"ל כיון דא"א להתקדש בלא רצון האב וכשנתרצת אחר ששמע צ"ל הוברר הדבר למפרע ואנן קי"ל א"ב ושמואל ס"ל בב"ב ק"ז ובביצה דף ל"ח דודאי א"ב ותוס' בבכורות דף מ"ח כתבו דשמואל מחלק בין מתנה בפירש או לא וכאן הא לא התנו המקדש והמתקדשת לכן כתב הראב"ד דצ"ל דשמואל מיירי שנתקדשה במעמד האב וכיון ששתק אז יש לחוש שנתרצה ולהכי שתק משא"כ בהא דדף מ"ו דבעל המימרא הוא רב דס"ל י"ב וגם רב אסי מספ"ל בבכורות ובב"ב וגם רב יוסף מחלק בין תולה בד"א לתולה בד"ע כמ"ש תוס' בעירובין דף ל"ו ע"ב ואביי נמי מחלק כן בגיטין דף כ"ג לכן אליבייהו כתב הראב"ד דסגי כששמע אח"כ ונתרצה ועוד כיון דקי"ל דברירה ספק לכן בדאורייתא א"ב ובדרבנן י"ב וא"כ הא דחוששין שמא נתרצה האב ל"ל כששמע אח"כ דהוי ס"ס שמא לא נתרצה ואת"ל נתרצה שמא א"ב לכן דוקא שנתקדשה במעמד האב אבל הא דדף מ"ו דנתקדשה של"ד האב דפליגי אי היא יכולה לעכב כשנתרצה האב אחר שנתקדשה דליכא רק ס"א אי י"ב וכן הא דמפותה לשם קידושין מיירי בנתרצה האב אח"כ לפנינו ורב יוסף דאמר היינו דתנינא מהר ימהרנה דצריכה קידושין ואם פיתה לשם קידושין למה לי קידושין עוד היינו דתורה לא מספ"ל אם י"ב וכיון דאמרה תורה דצריך עוד קידושין ע"כ ודאי א"ב והא קי"ל דהוי ספק דדינא אם יש ברירה וכ"ש דתקשי למ"ד י"ב והרי רב ס"ל י"ב ורב אסי מספ"ל ואליבייהו אזלא הש"ס התם ואביי דמשני דצריכה קידושין לדעת אביה לא צריך לההוא תירוצא רק אם יש ברירה א"כ סני שיהא לדעת אביה אחר ששמע אפילו לא ידע בשעת הפיתוי.

ועוד י"ל טעמו של הראב"ד כיון דקטנה או נערה אינה ברשותה להתקדש א"כ מה אהני כשנתרצה האב אח"כ מ"מ בשעת קידושין הוי כמקנה דבר שאינו ברשותו דהוי כדשלב"ל ואינו קונה דהא האשה מקנית עצמה ואינה ברשותה לכן צ"ל דנתקדשה בפני האב ושתק דחייש שמואל שמא נתרצה וכאלו נתן לה רשות אך בדף מ"ו דס"ד דהברייתא דאם מאן ימאן מיירי בפיתה לשם אישות וקמ"ל קרא דבין היא ובין אביה יכולין לעכב והרי כשקידשה בביאה אינה ברשותה ובמוכר דבר שא"ב שניהם יכולין לחזור ומה צ"ל מאן ימאן דהא סגי במאן כיון דאביה יכול לעכב ממילא אינה ברשותה אע"כ ס"ל דאדם מקנה דבר שא"ב וכדאמר רב בב"מ דף ט"ז וביבמות דף צ"ג האומר שדה זו לשכאקחנה תהא קנויה לך מעכשיו קנה ומבואר שם בתוספת דאהני מעכשיו דאף אם נקנה בק"ס דהדרה למרה או בשטר ונקרע השטר או בחזקה דכלתה חזקתו קונה מעכשיו וה"נ לענין ביאה אף דכלתה הביאה כששמע האב ונתרצה וקמ"ל כשם שאביה יכול לעכב כדי היא נמי ובהכי אזלא הסוגיא התם ואף דלא פירש להדיא שתתקדש מעכשיו מ"מ כיון דבביאה אי אפשר רק לחול מעכשיו סתמא מעכשיו הוא כמו בק"ס המבואר בחו"מ סימן קצ"ה ס"ה בהג"ה ורב יוסף ואביי כולהו אזלו בתא דס"ד דמיירי בפיתה לשם אישות דעכצ"ל דיכול לקדשה בביאה מעכשיו ורב נמי הכי ס"ל ועיין מלא הרועים דרב יוסף ואביי נמי ס"ל כרב כדמוכח בכתובות דף מ"א ע"ב ולהכי פירש הראב"ד דברי רב ואביי אף דלא היה אביה התם רק נתרצה אח"כ סגי אבל דברי שמואל דס"ל א"א מקנה דשלב"ל הוכרח לפרש דנתקדשה במעמד אביה כיון דסתמא אמר ולא מחלק בין קדשה בכסף ושטר לקידשה בביאה או אם הכסף ושטר בעין כששמע אביה ובהכי א"ש נמי דברי הרמ"ה דס"ל בשמע האב ונתרצה מקודשת משעת שמיעה ולא למפרע והא לס"ד דפיתה לשם אישות עכצ"ל דמקודשת משעת ביאה דהא ליתה כששמע אביה א"ו כמ"ש.

עו"כ הראב"ד כשנתקדשה במעמד האב ולא מיחה ה"ל כאלו אמר לה צאי וקבלי קידושיך משא"כ שקידש אשה לבנו במעמד הבן אין חוששין שמא נתרצה הבן דמימר אמר במאי דעביד אבא מה אכפת לי וכי. לא אמרו לי מידי מה אצווח א"ד נראה כונתו דבשלמא האב יש לו לחוש שלא יטעו הרואים והשומעים מדשתק הסכים ויצא עליה קול מקודשת ולא יוכל להשיאה לאחר וכסברא זאת מצאתי בחכ"צ סימן קכ"ד אבל בן שקידש לו אביו אשה מה אכפת לו דמי יכופו לדור עמה גם יוכל להוציאה בגט ולישא אחרת.

עוי"ל כונתו כמ"ש נה"מ סימן פ"א ס"ז דאם אחד עושה מעשה בשל חברו ושותק כגון באחד אומר לחברו הנני לוקח חפץ שלך זה בסך זה ואני מושכו לקנותו ומשכו בפני חברו ושתק הוי כהודאה וריצוי לכ"ע עיי"ש וה"נ כשאחד קידש קטנה בפני אביה הרי לוקח של אביה בפניו ומדשתק נתרצה משא"כ כשקידש אב אשה לבנו בפניו לא לקח של בנו עדיין כלל ומה אכפת לו ואף דבערך ש"י על חו"מ סימן פ"א הבאתי ראיה דלא כנה"מ היינו הוכחה זאת א"א להוציא ממון אבל הכא לא אמר שמואל רק חוששין שמא נתרצה וצ"ג ומיאון.

והרא"ש בפרק האיש מקדש סימן וא"ו כתב אהא דאמר רבינא אפילו למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן דגבי בת אם נתרצה חיילי קידושין ממילא למפרע אבל בן אפילו נתרצה אח"כ אינו מועיל דצריך שיעשה את אביו שליח ונתקשו בו האחרונים דבפ"ק סכ"ה כתב דקטנה מקבלת קידושיה בשליחות אביה דלטובתה וזכותה נעשית שליח הרי דגם קידושיה דוקא בתורת שליחות ואם נימא דזכות לאב בקידושי בתו וזכין שלא בשליחותו ה"נ זכות לבן לקדש לו אשה ונראה לפי מה שכתב הראב"ד הנ"ל דלגבי בת סגי בשתיקת האב משא"כ בבן צריך שיעשהו בפירש שליח וכמו שביארתי דבריו ה"נ י"ל לרא"ש דס"ל דחוששין דנתרצה אחר ששמע שיועיל למפרע ומשום דדנין כשעת מציאתו ואלו ידע בשעת קידושין ג"כ היה מתרצה לכן דדוקא בבת דסגי בשתיקה כשידע חיישינן למפרע אם היה ריאה היה שותק ולא היה מוחה וממילא היה חלין הקידושין משא"כ בבן דצריך שיעשה את האב שליח ורבינא אמר בבכורות דאף דברובא התלוי במעשה לא אזלינן בתר רובא וא"כ כ"ש בתר חזקה וכ"ש חזקה דהשתא דגריע מחזקה דמעיקרא א"כ אפילו ידענו בבירור דנתרצה אח"כ כששמע אין לומר דודאי אלו ידע מעיקרא היה עושה את אביו שליח בפירש דעקימת שפתיו הוי מעשה ממילא השתא דליכא רק ספק אם שמע ונתרצה ליכא למיחש כלל למפרע.

ובפשוט יותר נ"ל דבן שקידש לו אביו אשה אף דזה זכות מ"מ נאסר בקרובתיה מיד ובתוס' רי"ד באמת כתב דאפילו ארצי הבן קמי אביו דחפץ בפלונית ל"ל זכין של"ב דהוי נמי חוב משום איסור הקרובות אלא דש"פ לא ס"ל הבי וכיון דג"ד מעיקרא דלא קפיד בזה וכ"כ עצמות יוסף אבל אם רק נתרצה אח"כ כששמע ל"ל הוכיח סע"ת דמעיקרא נמי היה רק זכות כיון דיש בו צד חוב אולי אז היה קפיד ועיין הה"מ פ"ד מזכיה ה"ב א"כ ל"ל דחלו קידושי האב ממילא משום דזכין של"ב וצריך שיעשהו שליח משא"כ כששמע האב בקידושי בתו ונתרצה אמרינן אגלאי מלתא דזכות הוא לו וזכין שלא בפניו אף דלדעת הטור לעיל סימן ד' בדעת אביו הרא"ש דאסור באשת חתנו מ"מ לעת עתה אפילו לא נתקדשה לו בתו אסורה אשת המקדש עליו משום א"א רק אפשר תתסר עליו אח"כ כאשת בנו אחר מיתת בנו מ"מ כיון דהחוב אינו עתה רק אפשר שיבא אח"כ לא חשוב חוב לגרע הזכות וזכין שלא בפניו כמבואר בנה"כ ס"ס קס"ב.

עוי"ל לפימ"ש מהרי"ו ס"ד דק"ס שלא בפני לוקח ל"מ כיון דביד הקונה לחזור לא עדיף מאסמכתא ובודאי שדעת המקנה לא היה אלא אם ירצה הקונה א"כ לא גמר ומקנה עד שיתרצה הקונה וכבר הדרא סודרא למריה עיי"ש וא"כ ה"נ כיון שנעשו הקידושין שלא בפני הבן וי"ל איני רוצה גם אבי הקטנה לא גמר ומקנה לו בתו עד שיתרצה הבן והרי כבר שתה האב הכוס יין שנתן לו אבי הבן לשם קידושין אך בקטנה שנתקדשה שלל"ד אביה ל"ל דהמקדש לא גמר ומקדש והוי אסמכתא דהא הרמב"ן בנדרים פ"ג כתב דבגיטין וקידושין ליכא משום אסמכתא וביארו הריטב"א ונ"י שם טעמו דל"ש אסמכתא אלא אם התנה מחמת שרצה לקבל איזה דבר מחברו עיי"ש א"כ המקדש דלא קיבל כעת שום דבר לית בו משום אסמכתא והקטנה אף דקבלה כסף קידושין א"צ שתגמר ותקנה דרק שליחות אביה עשתה כמ"ש הרא"ש בפ"ק דקידושין א"כ לא אכפת לן א"ל גמרה ומקנה מחמת שמא לא יתרצה אביה לכן כתב הרא"ש דהבן צריך שיעשה את אביו שליח דאל"כ אף דנאמר זכין של"ב אם יהא מגלה דעתו אח"כ דמרוצה מ"מ אבי הקטנה אינו גומר ומקנה כיון דיכול הבן לומר איני רוצה והא דבדף מ"ו דס"ד דפיתה לשם אישות בביאה נימא דהמפתה לא גמר ומקדש דהוי אסמכתא ועשה מחמת דלהוט לבעול י"ל באמת ה"ט דאביי דמסיק התם דצריך קידושין אחרים לדעת אביה ועוד לפימ"ש מרדכי בב"ק דאסמכתא קונה מדאורייתא והא הש"ס אקרא דמאן ימאן קאי ולפ"ז י"ל נמי קושיית הרשב"א ע"ד הראב"ד הנ"ל דהא דהצריך בקטנה שנתקדשה שלל"ד אביה שתהא בפני האב וישתוק משום דלדידן כבר תקנו דאסמכתא ל"ק וס"ל לענין אסמכתא ל"ש בין קידושין למכר וכיון דבשעת קידושין לא נודע דעת האב יש אצל המקדש משום אסמכתא דשמא ימחה האב וצ"ע דא"כ הרני בועלך ע"מ שירצה אבא יהא בו משום אסמכתא אלא די"ל כיון דמדאורייתא אסמכתא קונה אבל כאן דרק חוששין שמא נתרצה אביה ומדאורייתא אהני חזקת פנויה ולרמב"ן שם בלא"ה לק"מ דכתב שם אם תלה בדעת אחרים לית בו משום אסמכתא כיון דאין בידו כלל אלא דהפוסקים חולקים על זה ולפימ"ש ר"ת והובא בחו"מ סימן ר"ז סי"ג בהג"ה דאם שניהם מכניסים עצמם בספק איידי דבעי לקנות גמר ומקנה ה"נ בע"מ שירצה אבא וכה"ג משא"כ בקידש אשה לבנו של"מ דהאשה לבד נכנסת בספק אם ירצה הבן דבו תליא הקנין ל"ל איידי והוא כנידון מהרי"ו וקטנה שנתקדשה שלל"ד אביה ל"ל נמי איידי כיון דהאב לא נכנס בספק ע"כ צ"ל דבמקדש ליכא אסמכתא כרמב"ן ולראב"ד מיירי בפני האב ושתק.

ועוד נראה דכשבעל ע"ת לית בו משום אסמכתא דחזקה אאעבב"ז וגמר ובעל שיהא קידושין אף שעכשיו נמי תלוי בספק אם יתרצה האב מ"מ אינו אלא ספק איסור מפרט לראב"ד בהשגות פ"ה מה"א דהוי רק איסור דרבנן משא"כ אם לא גמר וקידש דאזי גם כשיתרצה האב לא יהא קידושין וכל ענין, אסמכתא תליא בדעתו אם רוצה גומר ומקנא ובטלה האסמכתא כדאשכחן בפא"נ דף ס"ו בפירש מעכשיו עיי"ש בתוס' בד"ה ומניומי ובסמ"ע סימן ר"ז ס"ט וסי"ט ובפ"ג דנדרים בר"ן דף כ"ז ע"ב טעמא דב"ד חשוב משום דאנן סהדי דלא מחייך בב"ד וגמר והקנה וכיון דפיתה ובעל לשם קידושין אנן סהדי דגמר בדעתו אם יתרצה האב תהא מקודשת מעכשיו והכא עדיף מהא דאמרינן בכ"ד חזקה אאעבב"ז וודאי בעל לשם קידושין דעדיין לא שמענו מפיו דנתכוין לקידושין רק שכח אומדנא הוא והכא בפירש פיתה ובעל לשם קידושין רק אנו דנין שבלבו לא גמר רק נתכוין להסמיך אף דדברים שבלב הן מ"מ מחמת אומדנא מהני דברים שבלב וכיון שי"ל מחמת חזקה דא"א עושה בב"ז גמר בלבו לשם קידושין תו אפילו אפשר דלא חשש לזה מ"מ אומדנא ליכא לבטל דברי פיו והוי דברים שבלב דל"ה דברים ועחו"מ סימן קצ"ה ס"ג בהג"ה פסק כמהרי"ו וביאור הגר"א ונה"מ החזיקו אחריו ולמהרי"ו ק"ט מדעת המפרשים כאן דנתקדשה שלל"ד אביה שלא בפניו וכמ"ש הרשב"א ור"ן ורא"ש וכמה ראשונים למה חיישי רו"ש שמא נתרצה הא כ"ז שלא נודע להמקדש שנתרצה האב ליכא קידושין דלא גמר לקדש עד שידע שנתרצה האב דכ"ז שא"י לא סמכ"ד ועכצ"ל מטעמים שכתבתי או משום דקידושין לית בהו אסמכתא או משום דאסמכתא קונה מה"ת.

סי"ב קטנה שקידשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה חיישינן שמא נתרצה הקשה הב"ש למה בסימן ל"ה ס"ד אם הבן גילה דעתו כתב בשם ימ"ש וכאן כתב בסתם ונראה דדין דסימן ל"ה מקורו מהרא"ש בפ"ב דקידושין דף מ"ה דיליף לה מעובדא דמיירי התם שנתאכלו הקידושין מיד והנה מהרי"ו סימן ד' כתב במוכר שהקנה אג"ס שלא בפני הקונה וז"ל דכבר שמעינן מיניה דקונה דניחא ליה לקנות בהני מעות וא"כ המקנה גמר ומקנה מ"מ כיון דביד הקונה למיהדר לא עדיף מאסמכתא כיון דהקונה יכול לחזור ובודאי שדעת מקנה לא היה אלא אם ירצה הקונה א"כ לא גמר ומקנה עד שיתרצה הקונה וכשיתרצה כבר הדרא סודרא למריה עכ"ל וא"כ קשה לעיל איך מתקדשת האשה כיון כשישמע האיש יכול לחזור וצ"ל דשאני קידושין ממכר וממכר או כדעת המרדכי בב"ק דמדאורייתא אסמכתא קניא או כמ"ש רמב"ן פ"ג דנדרים דבקידושין ליכא דין אסמכתא וביארו ריטב"א ונ"י הטעם דאם לא גמר לקדש מה הכריחו להסמיך את האשה וא"כ אצל האשה דמקבלת הכסף קידושין יש אסמכתא היכא דאינה יודעת אם לא יחזור בו האיש אף דלרמב"ן גם בזה ליכא אסמכתא לפימ"ש שם דאם המקנה תלה בדעת קונה ליכא משום אסמכתא דכל שתלוי בדעת אחר ל"יה אסמכתא אבל לשאר פוסקים דלא ס"ל הכי כמבואר בחו"מ סימן כ"ז דכל דאי אסמכתא ודאי יש לחלק בין האשה להאיש המקדש ולכן לעיל סימן ל"ה דהאשה אינה יודעת אם לא יחזור בו האיש תליא במחלוקת משא"כ הכא דהמקדש א"י אם לא יחזור בו האב דלא קיבל מידי מהאשה ליכא משום אסמכתא אף דאפשר ס"ל להרא"ש כיון דגילה דעתו שחפץ באשה זאת ושלח לשדכה וקידשה השדכן גם כי אמר האיש כשנודע לו דאינו רוצה מ"מ מקודשת ושאני נידון דמהרי"ו דאף דגילה דעתו דניחא לו לקנות באותן מעות מ"מ לא שלח לסרסרו וכ"כ העצ"י אלא דא"כ מנ"ל לרא"ש ללמוד זה מהגמרא דהא הגמרא מיירי שנתרצה הבן בפירש כששמע כמ"ש רש"ל בדעת הרא"ש וגם איך תהא מקודשת בודאי אם לא נתרצה הבן מיד ששמע דדלמא אף דגילה דעתו מקודם ושלח לשדכה שמא אח"כ נתחרט והרי קמן דאינו רוצה ועיין סמ"ע סימן קצ"ה סקי"א דכששלח שליח ל"ח דנתחרט שא"ה דשלח לקנות משא"כ הכא דלא שלח רק לשדכה והרא"ש עצמו לא כתב אלא דמהני משום דזכין של"ב והרי גם במתנה דסתמא זכות הוא לו וזכין של"ב מ"מ אם כששמע אמר לא בעינא לא קנה ומעשים בכל יום דלאחר קישור השידוך חוזרין וצע"ג עכ"פ כיון דלפירש הרמ"ה ותוס' רי"ד אין דברי הרא"ש מוכרחין י"ל דאפילו הבן ג"ד לפני האב או אחר ואמר לו לשדכה לו והלך השדכן וקידשת וכששמע הבן צווח שאינו רוצה אינה מקודשת לכן אפילו נתרצה מיד ששמע מ"מ האשה לא סמכה דעתה דשמא לא יתרצה כששמע לכן כתבו המחבר רק בשם ימ"ש אבל כאן דגבי המקדש ליכא אסמכתא י"ל כ"ע מודי.

ובעיקר הדין היכא דגילה דעתו שחפץ באשה פלונית ושלח לשדכה וקידשה השדכן וכששמע האיש צווח דלא ניחא לו נראה דאינה מקודשת כיון דרק מטעם זכיה אתינן עלה והרי עתה צווח דאינו רוצה א"כ יש לדון על שעת הקידושין אלו ידע אז אם היה ניחא לו בקידושין ויש חזקת פנויה וחזקה דהשתא דלא ניחא לו נגד חזקה דמעיקרא דהיה ניחא לו ומבואר בתוספת בקידושין דף ע"ט לענין קידושין דאם יש חזקה דהשתא וחזקת פנויה נגד חזקה דמעיקרא לכ"ע אינה מקודשת וכן משמע כאן דכתב דחיישינן שמא נתרצה הא אם מיד ששמע האב צווח לא הוי קידושין אף דמעיקרא גילה דעתו דחפץ היה לקדשה לזה.

ועוד נראה דג"ד של האב שחפץ לקדש בתו לפלוני ונתקדשה שלל"ד אביה ל"מ רק אם המקדש ידע בשעה שקידש דהאב גילה דעתו דהא במהרי"ו שם דאם קנו מהמוכר בשביל הלוקח שלא לדעת הלוקח ל"מ אף דלכשיודע לו אומר ניחא לי כיון שבשעת הקנין לא איתבריר לו דמיא למשך עד שלא פסק לא קנה משום דלא סמכ"ד ה"נ לא סמכ"ד של המוכר דאמר מי יימר דניחא ליה לקונה לקנות אף דאח"כ שמעינן מהקונה דניחא מ"מ כבר הדרא סודרא למריה ואח"כ כתב מהרי"ו דאפילו שמעינן כבר מהקונה דניחא לו לקנות בהני מעות מ"מ כיון דביד הקונה למיהדר ביה ובודאי דעת המקנה לא היה אלא אם ירצה הקונה הוי אסמכתא עיי"ש וא"כ אף דנימא דלגבי המקדש ליכא משום אסמכתא מ"מ כל דלא ידע אם האב גילה דעתו דחפץ בו לא סעכ"ד המקדש והוי כמשך עד שלא פסק זולת אם כסף הקידושין בעין כששמענו שנתרצה האב אזי תתקדש מכאן ולהבא וכ"ש כשהבן גילה דעתו לפני אביו דחפץ בפלונית והלך האב וקידשה דצריכה שתדע שהבן גילה דעתו דיש בזו גם משום אסמכתא וגם זולת האסמכתא מ"מ לא סמכה האשה דעתה.

ברי"ו חלק חוה נכ"ב ח"ה כתב קטנה או נערה שנתקדשה שלל"ד אביה אעפ"י שנתרצה האב לא חשבינן ליה כאלו אומר לבתו צאי וקבלי קידושיך כיון דלא הוי ג"ד קודם הקידושין רו"ש שיש לאחד בן ולאחד בת וא"ל בתך מקודשת לבני וקיבל אבי הבת הקידושין אין חוששין שמא נתרצה הבן ואפילו גילה הבן דעתו להאב קודם לכן שהיה חפץ בה עכ"ל ויש להבין דמ"ש גילה האב או הבן וסותר א"ע ולפימ"ש לעיל שאני ג"ד דהבן דיש אצל אבי המתקדשת משום אסמכתא משא"כ אצל המקדש או משום דהבן נאסר בקרובותיה הוי חוב וכמ"ש תוס' רי"ד משא"כ האב וכמ"ש לעיל עוי"ל לפימ"ש הסמ"ע בסימן קצ"ה ס"ק י"א אם קנו מיניה דמוכר שלא בפני הקונה לא קנה אא"כ ידעינן שהיה ניחא לו בשעת קנין כי אף שידעינן דהיה ניחא לו מקודם לכן וגם עתה כששמע הקנין שמא חזר בו בנתיים ולבסוף חזר ונתרצה אך אם שלח עדים לא חיישינן שחזר כיון דהלכו בשליחותו עיי"ש ולפ"ז קשה למה אם גילה מעיקרא האב דניחא לו בפלוני לתת לו בתו מקודשת ואף שנתרצה האב גם אח"כ כששמע וצ"ל דשאני איסורא מממונא כדאיתא בפ"ק דב"מ דף כ"ף ע"ב דמשום חומרא דעריות חיישינן טפי אבל לולא זאת אף דיש חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא דניחא לו וכנגדן ליכא רק חזקת פנויה ועדיף תרתי מחדא כדאיתא בקידושין דף ע"ט ובריש נדה מ"מ כמו דבממון אין מוציאין מכח זה כן לענין קידושין דילפינן דבר דבר מממון דצריך דבר ברור וכמו דלא מוציאין ממון ע"י רוב ה"נ אין מוציאין מחזקת פנויה אף דתרתי עדיף וכיון דגם בגילה דעתו מעיקרא וגם נתרצה לבסוף אינו מדינא רק מחמת חומרא תינח בשמענו לבסוף דנתרצה דעלה קאי רי"ו תחלה אבל לחוש שמא נתרצה בדאיירי לבסוף ליכא להחמיר כולא האי.

אך הב"י בתשובה וא"ו הקשה על הרי"ו דהרי בגמרא פריך ודלמא ארצי קמיה ומשני דלא ס"ל להא דרו"ש דמשמע דוקא משום דמסתמא ל"ח להכי אבל אי ידעינן דארצי קמיה הוה מקודשת ועוד שהוא בעצמו פסק כדברי הרא"ש שאם גילה דעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פלונית והלך וקדשה לו מקודשת עכ"ל והיינו ממ"ש הרי"ו בנכ"ב ח"ג אם גלה אדם לשדכן פירש סרסוה ההולך ומתפשר בענין הנשואין וגילה לו שהוא חפץ באשה פלונית ואמר לשדכה לו והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות הוי מקודשת כך דקדקו התוס' והמפרשים על ההוא ודלמא ארצויי ארצי קמיה וכ"כ הרא"ש עכ"ל אמנם מהתם אין סתירה כיון דאמר לשדכה לו אף דלא עשאו שליח לקדש מ"מ שלחו לשדכה לו ואין לחוש דחזר כיון דהלך בשליחות לשדך וכדמחלק הסמ"ע הנ"ל וכ"כ להדיא בעצ"י בקידושין שם ז"ל אי ודאי ידענו באמת דארצויי ארציה הבן קמיה אביו ודאי דנעשה שליח לו אלא שהצריך הרא"ש תנאי אחר שאמר לו לשדכה ועם שהרא"ש לא אמר כן גבי בן לפני אביו מ"מ כבר סיים ז"ל בדבריו באומר ולא מסתבר לחלק בין אביו לאינש דעלמא וגם הטור כתב ואמר לו לשדכה אתרוייהו וכן נראה לענין הלכה עכ"ל ולכאורה קשה דהא הש"ס פריך ודלמא שליח שויים ומשני לא חציף אינש לשוייה לאביו שליח ופריך דלמא ארצוייה ארצי קמיה ואם גם בארצי קמיה צריך דוקא דאמר לו לשדכה הרי כבר אמר דלא חציף ונראה דדוקא לעשותו שליח לקדש לא חצוף דזה לא מוטל על האב ומצוה בו יותר מבשלוחו ואין דרך העולם בכך משא"כ לשדך דרך העולם שהאב עושה זאת להתעשר בכמה אתה נותן לבתך וכדומה ומחויב האב בזה להשיאו אשה כדילפינן בפ"ק דקידושין דף למ"ד ע"ב מקרא וקחו לבניכם נשים וודאי אין כונת הכתוב שהאב יקדש בעצמו אשה לבנו דהא מצוה בו יותר מבשלוחו אלא כונת הכתוב להשתדל אשה לבנו ואזי יקדשה הבן בעצמו לכן י"ל גם רי"ו הכי' ס"ל דגלה דעתו דבן לפני אביו לא סגי עד דאמר לו לשדכה.

איברא דאצלי כונת הרא"ש במ"ש דלא מסתבר לחלק בין אביו לאינש דעלמא כיון שזכיה מטעם שליחות היינו לענין זה דא"צ שיעשהו שליח לקדש כיון דזכיה מטעם שליחות אבל לענין אם דוקא כשאמר לו לשדכה שפיר יש לחלק דבאביו אף דלא אמר לו לשדכה מ"מ כיון דגילה דעתו לפני אביו דחפץ באשה זאת סגי דהא דלא אמר לשדכה משום דלא חצוף למשוייה לאביו שליח אבל אחר אם רוצה שהוא ישדכה הוי לו לומר לו בפירש אך כשאמר לאחר לשדכה הרי חזינן דזכות הוא לו אזי זכיה מטעם שליחות דלענין זה אין סברא לחלק וכן משמע ברא"ש שם סוף סימן ואו דגבי האב לא הזכיר דא"ל לשדכה לו ובשו"ת א"ז סימן תשס"ז מחלק מה"ט בין אב לאחר לענין זכיה.

סי"ד קטנה שהלך אביה למדה"י נ"ל לפימ"ש הריטב"א בגיטין דף כ"ח בד"ה מתניתין אהא דחיישינן שמא שכיבא סבתא וברתא ולא מוקמינן להו אחזקת חי כיון דהדבר תלוי בב"ד לעשותו אית להו לב"ד למיחש לכל מה דאפשר שלא יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידם וכה"ג כתב הריטב"א אהא דלא תקנו זמן בשטר קידושין דהיכא דבעי למיעבד תקנה אם יש לחוש שלא יבא ע"י התקנה שום ריעותא בעולם עיי"ש בפ"ב דכתובות דף כ"ף לכן ה"נ מסתברין דברי האומרים דלא תקנו נשואין לקטנה שהלך אביה למדה"י מחשש שיקדשה אביה שם אף דבכל פעם שיבעל יש לה חזקת פנויה.

אך עוד כתב הר"מ מיוני דאסור לקיימה שמא קדשה אביה במדה"י והקשו נוקמוה בחזקת פנויה וכדאיתא בפ"ק דגיטין די"ב דעבד כהן שברח מותר בתרומה ובדף כ"ח דהניחו זקן ל"ח שמא מת ונ"ל לפי מה שהסביר בנוב"ק חיו"ד ס"ו דברי רמב"ן דחזקת פנויה דידה ל"מ לקרובתה דה"ט דחזקת פנויה לאו חזקה אלימתא היא דעומדת להתקדש ובידה להתקדש ודומה למ"ש תוס' בריש גיטין דנדה לא מקרי אתחזיק איסורא דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה ובידה לטבול וה"נ כיון דפנויה בידה להתקדש חיישינן כ"ז שאינה לפנינו שמא אם היתה לפנינו כאן היתה אומרת שקיבלה קידושין ולכך לענין עצמה כשהיא לפנינו ורוצה להנשא מוקמינן אחזקת פנויה אבל כשאינה לפנינו לא מהני חזקתה לענין קרובתה דשמא אלו היתה לפנינו היתה אומרת שקיבלה קידושין ודרך הפנויות ובידן נקבל קידושין את"ד ולפ"ז ה"נ לא סמכינן אחזקת פנויה כיון דעומדת להתקדש וביד אביה לקדשה ולא ס"ל מ"ש רמב"ן שאין דרכו של אב לקדשה בלא ידיעתה ומ"מ ל"ק מהניחו זקן דשמא מת ל"ח דאין בידו להמית א"ע ומעבד כהן שברח נמי ל"ק נהי דביד האדון למוכרו מ"מ אינו עומד לבך כפנויה אך עדיין קשה קושיית ר"ת דא"כ קטנה שהלך אביה למדה"י ומת לא תנשא לעולם שמא קידשה אביה ונ"ל כיון דתשאר עגונה לעולם סמכינן אחזקת אשה דייקא ומנסבא כמו שהתירו בעדות אשה שמת בעלה ואף דהתם צריך עכ"פ ע"א או מסל"ת שא"ה דהיא בחזקת א"א אבל הכא דאינה בחזקת א"א אדרבה בחזקת פנויה היא אלא דאינה חזקה אלימתא וכ"ז כשבאה להנשא כשהיא גדולה אבל בקטנה ל"ל דדייקא דאינה בת דעת וגם אם יתברר שקידשה אביה הרי פיתוי קטנה אונס היא וליכא עליה חומר שהחמירו בנשאת ובא בעלה ואפילו לפימ"ש הבית מאיר לעיל ס"ס ט"ו דגם בקטנה י"ל דקרובים דייקי מ"מ דוקא לענין אם מת בעלה דאחר דדייקי דמת בעלה תו אין חשש משא"ב הכא דלאחר דדייקי דלא קידשה אביה עדיין שמא יקדשה אח"כ ואביה במדה"י וא"א לדייק בכל שעה דאם קדשה במקום רחוק צריך זמן שיתוודע כאן והיא תבעל כל שעתא ושעתא ואף דהר"ר מנחם אמר מטעם אחר מ"מ השאלתות שהביא הרא"ש וח"ר דמשמע מדבריו דרק כששכיב אביה תקנו נשואין לקטנה י"ל מטעם שכתבתי.

סט"ו המקדש בטור הביא משאלתות וז"ל ראובן היה לו ד' בנות דנתן לו שמעון קידושין סתם על אחת מבנותיו ולא פירש למי היה נוטל בתו הגדולה אינה ברשותו ואינה מקודשת ואותן שהן קטנות שהן ברשותו לקדשן נאמן לומר לזו נתכונתי ועליה קבלתי הקידושין ואם א"י ששכח כולן צריכות גט ותמה ב"י דאין להאמין לאב דא"כ ג"כ היה לנו להאמין למקדש כשיאמר לזו נתכונתי וזה לא שמענו עכ"ל ובענ"ד לא הבנתי תמיהתו דהנה בזה שתי ענייני נאמנות אם להאמין איזה לא קידש ואם להאמין איזה קידש והנה על איזה לא קידש למה לא נאמינו דאף דדבר שבערוה אין פחות משנים אפ"ת כדעת מ"ד בפוסקים דאפילו ליכא חזקה כנגד העד מ"מ בחזקה מסייעו ודאי נאמן דגם בדבר שבממון נאמן אחד להחזיק ולפטור וא"כ כשאומר זו לא קידשתי מסייעו חזקת פנויה הגם דממ"נ אחת נתקדשה מ"מ הא כתב בשו"ת מהרי"ל סימן קנ"א דבתר חזקה אזלינן אפילו אינו יכול להיות אמת כגון ב' נזירין וב' שבילין אפילו בבת אחת רק מדרבנן אסרינן משום חוכא ואטלולא עיי"ש וא"כ על כל אחת שאומר זו לא נתקדשה מסייעו חזקת פנויה אך על זו שאומר שקידשה בא להוציאה מחזקת פנויה ואינו נאמן ממילא כולן בספק וכ"ז לענין נאמנות המקדש אבל האב דהימניה רחמנא על בתו קטנה לומר שנתקדשה שנאמר את בתי נתתי לאיש וכדאיתא בפרק האומר דף ס"ג ע"ב אלא לענין שלא נתקדשה לא גלתה תורה אך ממילא נאמן דמסייעו חזקת פנויה.

ועיין בתוס' פ"ק דפסחים בד"ת בב"א ד"ה טמאים דהיינו, רק מדרבנן ובזה ניחא לי מה דהקילו כ"כ חכז"ל דאין הבוגרת בכלל אף דשוויתיה שליח משום דל"ש אינש מצוה דרמיא עליה דהא יש סברות קצת נמי להיפך דלא יעשה כן לתת הצעירה לפני הבכירה ואחז"ל בתך בגרה שחרר עבדו ותן לה אלא משום דבלא"ה כל חדא וחדא יש לה חזקת פנויה רק משום דלא ליהוי כחוכא אסרו רבנן היכא דיש סתירה וכיון דיש איזה סברא להקל בצד אחד תו אינו כחוכא דמי שקר בפלס לומר דהסברות דומות ממש וחכז"ל אמדוהו דסברא דל"ש אינש עדיפא והם אמרו להחמיר כשיש סתירה והם אמרו להקל בכה"ג.

ומה דלא חייש השאלתות שמא המקדש נתכוין על אחרת ולא על זו שנתכוין האב ומ"ש הד"מ שבפירש תלה המקדש בדעת האב העיקר חסר מהספר גם מ"ש ב"ח ופרישה דסתמא הכי הוא קשה נמי למה לא נימא להיפך דהאב תלה בדעת המקדש דאדרבה אב בכל דהו ניחא לו נ"ל משום דאפילו נתכוין המקדש לאחרות מ"מ אינן מקודשת כיון דהאב נאמן שנתכוין לזו לכן אין להצריך גט רק לזאת שאומר האב דנתכוין לה דשמא גם המקדש כתכוין כן או שמא תלה בדעת האב והאב יש לו הנאמנות על איזה נתכוין ובתוי"ט פ"ג דקידושין מ"ט כתב אהא דקידשתי בתי וא"י איזהו דהמקדש א"נ דזו קידש דדלמא לא זאת קידש ונמצא שאותה שנתקדשה באמת מוציא מן הספק שיש לנו בה ואין דשב"ע פחות משנים מלבד האב שהאמינתו התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה עכ"ל וגם לדבריו מיושב קושית הב"י על השאילתת אך ק"ל דהא דילפינן דבר דבר דעפ"י שנים יקום דבר היינו דאחד אינו נאמן לאסרה להוציאה מהתירה ומנ"ל היכא דיש לה חזקת היתר דלא יהא נאמן לאוקמה בחזקתה דנהי דאחת מהן נתקדשה מ"מ כל חדא בפ"ע יש לה חזקת פנויה וכמ"ש ובשו"ת מיימני להלכות אישות סימן ג' מבואר דא"ל איתחזיק איסורא נאמן ע"א גם בדבר שבערוה וכ"כ מהרי"ק בשע"ב.

אח"כ מצאתי בש"ש ש"ו פ"ג הביא גם כן הא דתשובת מיימני ומהרי"ק ומבואר שם בלשון מהר"י קולין כיון דגמרינן דבר דבר איכא למימר דון מינה ומינה דמה התם להוציא ממון מחזקתו אף כאן להוציא אשה מחזקת איסור או מחז"ה וכתב הש"ש דבממון אפילו להחזיק אין ע"א נאמן כמ"ש הרא"ש פ"ק דב"מ דמשואיל"מ אין ע"א נאמן לפוטרו את"ד ולפימ"ש בקצו"ח סימן פ"ז ס"ו סק"ט דטעמו של הרא"ש משום דהוי א"י א"פ א"כ אין ראיה דשאני א"י א"פ דאיכא חזקת חיוב אך יש לה"ר משו"ת רשב"א ח"ג סכ"ג דשואל כלי ונאבד ומשאיל אומר סלע היה שוה ושואל אומר א"י וע"א מעיד שאינו שוה אלא שקל אינו פוטרו לשואל כיון דאין ע"א קם לממון עיי"ש והתם הוי א"י אם נתחייבתי ויש לו חזקת פטור ומ"מ עדיין י"ל דבר שבערוה דילפינן דבר דבר מממון דהיינו דכתיב או מצא בה ערות דבר ובממון כתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר נהי דלגבי ממון דבשום אופן אין ע"א נאמן דלא חלקה תורה אבל דבר שבערוה דמיירי באשה שיש לה חזקת היתר י"ל לא אמרה תורה לילף מממון רק אם העד בא לאסרה ולהוציאה מחזקתה ובר"ן פרק האומר אהא דע"מ שיש לי מאתיים זוז כתב הר"ן דאפילו אמר דאין לו אינו נאמן משום דרגל"ד שיש לו כיון דקידש מתחלה אדעתא דיש לו והובא בב"י לקמן סימן ל"ח הרי דלולא רגל"ד נאמן שאין לו.

סכ"ב בא אחד וכו' בירושלמי פרק האומר הלכה זיי"ן נאמן לכנוס ואין למדין ממנו ד"א אחת משדותי מכרתי וא"י למי מכרתיה בא אחד ואמר אני לקחתיה לא הכל ממנו אף בקידושין כן אחת מבנותי קידשתי וא"י למי בא אחד ואמר אני קדשתיה לא הכל ממנו עכ"ל ותמוה דתחלה אמר אין למדין ממנו לד"א והדר אמר דגם בקידושין אינו נאמן ושיבש הק"ע הגרסא וגם נתקשה מ"ש שדה מאשה ונראה לפימ"ש בסמוך סט"ו דע"א בממון לא קם אפילו לפטור מי שיש לו חזקה וכ"פ ס"ל בדשב"ע כשלא איתחזיק איסורא נאמן ע"א וכדמשמע פשטות לשון הגמרא ריש גיטין ובר"פ הא"ר דאיתחזיק איסורא דא"א הוי דשב"ע וה"ט דלא יקום ע"א באיש משמע בכל אופן ואפילו חזקה מסייעו אבל בדשב"ע דילפינן מדכתיב כי מצא בה ערות דבר וילפינן דבר דבר מממון היינו למאי דקאי על הבא להעיד על א"א שזנתה דמעיד נגד חזקה לכן ס"ל להירושלמי הא דבא"י למי קדשתיה דנאמן לכנוס ע"כ ל"ל משום סברא דלא חציף דשמא יכחישו האב דהא בשאר עד יש חזקה דאא"ח ולא לו ומ"מ אינו נאמן בדשב"ע וכאן דרוצה לכנוס ליכא האי חזקה ולמה יועיל סברא דלא חציף יותר מחזקה דאא"ח ולא לו ועכצ"ל משום דאינו מעיד נגד החזקת פנויה כיון דבלא"ה עכ"פ מקודשת וכמ"ש הר"ן וא"כ בממון אינו נאמן דלא עדיף מע"א לכן בשדה אינו נאמן ומסיק הירושלמי דבכגון זה שאמר אחת מבנותיי ואינו אומר איזה הבת אם כן יש לכל אחת חזקת פנויה אף דאחת ודאי נתקדשה וכמו בשני שבילין דמן התורה אפילו באו לשאול בב"א מוקמינן לכל חד אחזקתו א"כ זה שבא אני קדשתיה דהיינו שאומר גם כן איזה קידש דאל"כ היה אומר אני קידשתי וכיון שמעיד נגד חזקת פנויה גם בקידושין לא מהימן ועכצ"ל מה שאין למדין לד"א היינו כשאומר שדה זו מכרתי וא"י למי אף דליכא חמ"ק כיון דשדה זו ודאי נמכר מ"מ כשבא אחד ואמר אני לקחתי אינו נאמן.

אמנם בהג"ה חו"מ ס"ס רכ"ב אמר דמהימן וש"ך כתב דהוא נגד הירושלמי והובא בח"ר והה"מ ונ"ל דאין שום סתירה אדרבה יש ראיה מהתם דקשה למה לא נקנו הירושלמי באמר מכרתי שדה וא"י למי דהוי כנידון דקידושין שאמר קדשתי את בתי ועוד כיון דמסיק אף בקידושין כן הל"ל אלא הא דאין למדין לד"א הוא במכרתי שדה וא"י למי לכן צ"ל הפירש דאין למדין לד"א היינו דדוקא באומר קידשתי את בתי אבל באומר אחת מבנותיי או אחת משדותיי אין הכל ממנו היינו נהי מחמת דלא חציף דירא שיכחישו המוכר או האב נאמן לומר אני קידשתי ואני לקחתי אבל לומר איזהו מהשדות לקח או איזה מהבנות אינו נאמן לכן דייק לא הכל ממנו דאינו נאמן רק על מקצת דלא סמכינן אסברא דלא חציף נגד חזקת פנויה ונגד חמ"ק דלכל חדא בפ"ע יש חזקה דמעיקרא ובח"ר והה"מ ל"כ רק באחת משדותיי ול"ד לאבדה דא"נ בלא סימנים דהתם אינו ירא שיכחישו המוצא כמו כאן ובהגמ"יי פ"ט מאישות הביא מן הריב"א דנאמן לומר אני לקחתי כיון דמוכר מודה שאינו שלו עיי"ש ולפימ"ש הש"ג בפרק הגוזל בתרא הובא בש"ך חו"מ סימן רל"ב סק"ב דכשהלוהו ואינו תובעו מסתמא במתנה נותן לו עיי"ש ה"נ יכול המוכר לדחות לזה דשמא אחר לקחו ממני וכיון דאינו תובע במתנה נתן לו המעות מעיקרא והא דלא אמר לו במתנה דכסיפא ליה כדאיתא בפ"ק דב"מ דף ט"ו ע"ב או אחרי נמכר הניחו אצל המוכר במתנה גופו או פירותיו לכן שפיר י"ל הממע"ה.

סכ"ה קידשתיה וגירשתיה נאמן בפרק האומר דף ס"ד תנן נשבית א"נ והקשה הר"ן ליהמן במגו דקידשתיה וגירשתיה ונראה לפימ"ש הריטב"א ר"פ אם אין מכירין דאף דע"א נאמן באיסורין דוקא במעיד על גוף האיסור ולא במעיד על האדם להכשירו וא"כ כ"ש במעיד על האדם לפוסלו דמעיד נגד חזקת כשרות וא"כ דינו כדבר שבערוה דצריך שני עדים ומבואר בבית יעקב פ"ב דכתובות דף כ"ג דבדבר שבערוה דצריך שני עדים אם מעיד ע"א נגד חזקה גם במגו לא מהימן כמו דאין מוציאין ממון מחזקתו במגו לכן ה"נ דמעיד דנישבית לפסול גופה לא מהני מגו והא דפריך בגמרא והא בידו להשיאה לח"ל שאני בידו דעדיף כיון דבידו לשנות החזקה כמ"ש החוו"ד בר"ס קכ"ז ובר"ן שם בסמוך כתב דמה לו לשקר דבידו לעשות כעדים דמי והא דל"פ דבידו לקדשה ולגרשה לס"ד דש"ס דזה חשוב בידו כבר תירץ רש"י שם דאם בת כהן היא רוצה לפוסלה מתרומה ונ"ל דהיה דוחה דמשנה מיירי בבת כהן וקושיית הר"ן דליהמן במגו די"ל קידשתיה וגרשתיה למסקנת הש"ס דזה אינו בידו וגם בבת ישראל לא מהימן לומר כשבית ומהרי"ט בחידושיו תירץ כיון דקידושין וגירושין א"א בלא עכצ"ל דהלכו למדה"י ויאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדותו וכ"כ הפנ"י ונראה דהר"ן מיאן בזה דא"כ בא ממדה"י עם בתו ואומר דנשבית שם ליהמן במגו דקידשתיה וגרשתיה שם ועוד נהי דטענה גרועה היא ה"נ נשבית לא שכיח כדאיתא בכתובות דף מ"ז ע"ב וכה"ג כתב סמ"ע סימן ק"ח סקי"ז.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה