ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות קידושין · סימן כט
ס"א ע"מ שתחזרהו לי כתב הב"ח דה"ד בכפליה לתנאו דאל"ה התנאי בטל ובאב"מ כתב דאם בטל התנאי מחויבת בתורת שכירות להחזיר אלא דא"ל החזירה אין המעשה בטל וא"כ הכא א"מ דדמיא לחליפין ובנה"מ סימן רמ"א דחה דבריו עיי"ש ובאב"מ כאן כתב דמש"ה ל"ק להו לתוספת בריש המימרא בהילך מנה עמ"ל דבכולהו לא קני הא לא כפל לתנאי אלא אהא דאמר רבא לא החזירו ל"י ול"נ לפימ"ש בערך ש"י על חו"מ שם דא"צ כתנאי ב"ג רק כשיש חלות למעשה אם יקוים התנאי ואפילו ת"כ א"צ לדידן רק כשיש, חלות למעשה בקיום התנאי רק לר"מ אפילו ליכא עקירת מעשה ס"ל דמכלל הן ל"נ לאו עיי"ש ולכן ל"ק להו לתוספת בריש המימרא כיון דס"ל דמתנה עמ"ל ל"ש מתנה בין יקוים התנאי בין לא א"כ ל"צ ת"כ רק אמאי דא"ר החזירו יצא ק"ל א"כ כשלא החזירו למה לא יצא הא ליכא ת"כ ואף דכתבתי שם דרבא דאמר בגיטין דף ע"ה אהא דע"מ שתחזיר לי הנייר מגורשת משום דהוי מעשה קודם לתנאי לא ס"ל הך סברא ואם כן הכא דנמי מימרא דרבא למה לא הקשו תחלה י"ל לפימ"ש מהר"ם שי"ף בגיטין שם דרבא נמי ס"ל ע"מ כאומר מעכשיו כרבי אלא דבעי לתרץ למה לא קתני מגורשת ותחזיר הנייר ולפ"ז י"ל דרבא נמי ס"ל הך סברא היכא דאין חלות למעשה כלל א"צ כתנאי ב"ג אלא כיון דע"מ כמעכשיו ומגורשת צריך כתנאי ב"ג ולכן לא הקשו הכא בריש המימרא מרבא אדרבא דיש לדחות כמ"ש מהר"ם שי"ף וא"ל א"כ תקשי למה ס"ל לרבא הכא להס"ד דעמ"ל בכולהו לא קני והתם בגיטין ס"ל דמגורשת משום דע"מ כמעכשיו דשא"ה בגט דא"צ מתנה שתהנה ממנו דהא כתבו לגט על איסור הנאה מגורשת ומגורשת בע"כ וכיון דע"מ כמעכשיו חשוב ונתן לה ואף דצריכה להחזיר הגט אח"כ משא"כ קידושין וכן פדה"ב ומכר לס"ד דצריך שיהא מתנה שתוכל ליהנות וכיון שצריך חזרה לא יהיב כלום.
כתב ב"ש דגם להרא"ש שכתב באתרוג מיירי בת"כ י"ל בקידושין אף דלא כפר א"מ דלא סמכ"ד דסבורה דמחויבה להחזיר לו ואב"מ השיגו דא"כ בהא דקידשה בשט"ח דאחרים דמאן דס"ל כרבי דל"צ כתיבת קני לך מקודשת נימא דלא סמכ"ד א"ו כיון דדינא דמקודשת ל"א לאו דינא גמירי את"ד ול"נ דל"מ להרא"ש דשפיר כתב הב"ש דהא כתב בפרק הכותב והובא בש"ך חו"מ סימן ס"ו ס"ק כ"ו דאמרינן שמא אינה יודעת הדין ויראה למחול וה"נ איתא בפ"ק דקידושין אטו כולהו נשי דינא גמירי אלא גם להש"ך שם דלא אמרינן כן רק אי מפורש בש"ס דלאו דינא גמירי מ"מ שאני היכא דיש לה לטעות מחמת המקדש דכיון דהתנה ולא כפל הרי כסבור דסגי בהכי ויותר וי"ל בגברא דדינא גמירי מדאמר בפ"ק דקידושין שם אטו כולהו נשי דינא גמירי לכן גם האשה טועה דהתנאי מועיל ולא סמכ"ד משא"כ הך דקידשה בשט"ח ול"כ קני לך הוא להיפך כיון דהוא לא כתב סבירה ודאי בהכי סגי וכה"ג איתא בחז"ה דף מ"א כי היכי דאת לא הוה ידעת הוא נמי לא היה ידע אח"כ ראיתי במהרי"ט ח"א שאלה ק"ב שכתב כסברא זאת ומכח הראיה שכתבתי והובא שכנה"ג חו"מ סימן ע"ט בהגהות ב"י והביא שם שכה"ג כתוב במהרי"ק שרש כף ורשד"ם.
כתב המקנה דנראה פשוט דכל מעמ"ל אם החזירו במתנה עמ"ל וחזר והחזירו נמי מתקיים התנאי ואישתמיטתיה מ"ש הריב"ש סי' שמ"א וז"ל דמוקצה מן הדעת שהמתחייב לתת לחברו איזה דבר שיוכל לתתו במתנה עמ"ל בזה נאמר שקיים תנאו שאם אמרו בפ"ק דקידושין בכולהו קני היינו באותן דברים שחייבה תורה לתת שבזה יצא ידי נתינה כיון דנתינה גמורה לשעתה היא אבל בתנאים שבין אדם לחברו הולכין אחר לשון ודעת בני אדם וכל שהתנה סתם לתת יש לו לתת סתם ולא בתנאי ושיור והובא לפסק הלכה ברמ"א חו"מ סימן רמ"א ס"ו.
הג"ה כדי לקדשה בה תוך למ"ד בחמ"ח וטו"ז השיגו על רמ"א דמה צורך בזה כדי לקדשה וגם ברא"ש ליתא עיי"ש וי"ל דעת רמ"א דבלא"ה יכולה לומר כיון דקדשני סתם ולא פירש בהנאת שימוש עד ל"י ודאי כונתו בגוף החפץ וכמ"ש הר"ן וגם בשו"ת הרא"ש שם וכן בחפץ שלה י"ל כן ואף דנתנה לו עמ"ל הא מיקיים תנאה כשיהיב לה אח"כ דמי וא"כ אם לא יתן לה אח"כ דמי החפץ דביטל תנאו א"מ אבל בנתנה לו עמ"ל כדי לקדשה בו ע"כ כונתה שלא יצטרך ליתן לה דמי החפץ דא"כ מיד היה לה להפנות על הדמים דהא סתם עמ"ל היינו גוף החפץ אלא אחרי נמכר יכול לקיים התנאי בדמים כמ"ש באב"מ כאן לכן בנתנה לו עמ"ל כונתה היה שיחזיר לה גוף החפץ ולא עלתה ע"ד שיקדשה בו לכן לא התנתה על דמים וכשקידשה בו יכולה לומר כסבור הייתי שיקיים התנאי בדמים.
ומה שלא הוזכר בשו"ת הרא"ש י"ל דז"ל בסי' ל"ה לשון ר"א ובענין מתנה עמ"ל קבלתי ממורי דגם המקדש שאל טבעת עמ"ל והלך וקידש בו אשה סתם מקודשת אע"ג דצריכה להחזיר כדי לקיים תנאו יחזיר ויקנה ממנה ויחזיר ויקיים תנאו ועוד היה אומר מורי דאם נתנה האשה החפץ לאיש עמ"ל עד ל"י וקידשה בחפץ זה תוך ל"י הר"ז מקודשת ומוחזר ונראה דמקדש סתם בטבעת שאולה כמפרש בגופה דמי ולדעת כן נתקדשה לו עכ"ל הנה תחלה אמר קבלתי ואח"כ אמר ועוד היה אומר מורי וי"ל דאופן ראשון נתקבל אצלו אבל אופן שני לא נתקבל אצלו דנראה לו דמקדש סתם כמפרש בגופה דמי א"כ א"ל יתן לה דמי החפץ אינה מקודשת דביטל המעשה משום דלא קיים התנאי ולא כמורו דאמר מקודשת ומוחזר ומורו ס"ל כדעת הגמ"ר שהביא הטו"ז לעיל סימן כ"ח ס"ק ל"ח ואף די"ל מ"ש ועוד היה אומר דזה מרגלא בפיו מ"מ י"ל דבזה פליג הר"א על מורו.
ועוד מדאמר מורו יחזיר ויקחנה ממנה ויחזיר ויקיים תנאו ע"כ ס"ל דלא סגי בהחזרת דמים וכבעה"ע דאל"כ למה יקנהו ממנה ויחזיר לבעל החפץ מיד יכול ליתן דמיו לבעליו ואטרוחי בכפלא למה ועוד דזה עדיף דאין בידה לבטל הקידושין משא"כ אם נצריכו לקנות ממנה לכן בהאשה נתנה לו עמ"ל ואח"כ קידשה בו מקודשת ומוחזר דאינה יכולה לומר כסבור הייתי דמקדש אותי בגוף החפץ דהא צריך לקיים תנאו וחזרת דמים אינו קיום התנאי מה תאמר סבור הייתי דיחזיר ויקנה ממני דא"כ הברירה בידה שלא למכור לו וממילא יתבטלו הקידושין וא"כ פעל לריק מה שקדשה בחפצה טרם שיקנהו ממנה והוי ליה מקודם לקנות ממנה ואח"כ יקדשה בו ולא דמי כשיש לו חפץ מאחר שניתן לו עמ"ל אף דצריך שיקנה ממנה כדי להחזירו לבעליו מ"מ אפשר שיפייס את בעל החפץ שימחול התנאי או יתפייס ע"י מעות למחול התנאי ואין הבירה בידה אבל לדעת ר"א עצמו ודעת הרא"ש דכל מתנה עמ"ל מקיים תנאו כשמחזיר דמיו גם בנתנה האשה עצמה לאיש חפץ במתנה עמ"ל וקדשה בו סתם יכולה לומר סבור הייתי להתקדש בגוף החפץ והוא יקיים תנאו בהחזרת דמים וא"כ אינה מקודשת רק כשיחזיר לה דמי החפץ ע"כ כתב רמ"א דנתנה לו עמ"ל כדי לקדשה בו דאז א"י לומר כן דא"כ הוי לה מיד להתנות על דמיו וכמ"ש.
ס"ב תן מנה לפלוני בפ"ק, דקידושין ד"ז אמר דמקודשת מדין ערב דאף דלא מטי הנאה לידו משתעביד והקשה ריטב"א הא בב"ב דף קע"ג ע"ב אמר בהנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד נפשו ואיך אפשר לומר אף דלא מטי הנאה לידו משתעבד ונ"ל דרשב"ם פירש שם דשליחותיה דערב קעביד מלוה וכתבתי בערך ש"י סימן קל"א דצריך טעם הש"ס בהנאה דמהימן לו גמר ומשעבד נפשו לסלק האסמכתא כיון דכסבור דלוה יפרע אך לגוף החיוב במה שאינו חייב צריך קנין או שטר לפיכך צ"ל דשליחותיה קעביד מלוה ולזה ה"נ לענין גוף החיוב ערב משתעבד מטעם שליחות וכן האשה מתקדשת בזה ואסמכתא ליכא הכא דאינו ע"ת דהא תן מנה לפלוני לחלוטין וגם הנאה דמהימן לה ל"ש כאן דלא ניתן על דעת לפרוע אח"כ וכן מבואר בירושלמי פרק האיש מקדש דמטעם שליחות הוא ויבואר בסמוך.
הג"ה אבל אם הרויח זמן מלוה עפ"י א"מ וכתב החמ"ח בשו"ת רשב"א נתן מעם לד"ז דלאחר מת"מ אין ערב משתעבד ואין הראיה דומה לדין זה דבגמרא מיירי שערב בעד הקרן אחר מתן מעות אז אמרינן שלא על אמונתו הלוהו אבל אם אמר הרחב זמן לפלוני ואני אתן לך הריוח וע"פ הרויח לפלוני למה לא יתחייב הערב במה שנעשה עפ"י עכ"ל וקשה דהא במרדכי ב"מ פא"נ כתוב בשם הראב"ן דערב לא מתחייב על הרבית בלא קנין אף דקיבל עליו בתחלת הלואה והובא בב"ח וש"ך יו"ד סימן ק"ע ומצאתי באב"מ עמד בזה ודחה דברי החמ"ח.
ונ"ל דס"ל להח"מ דדוקא ערב בעד הרבית שמחויב הלוה דיש בו אסמכתא שמא יפרע הלוה בזה כיון דלא הוציא המלוה מעות הרבית מכיסו עפ"י הערב צריך קנין משא"כ הכא מקבל עליו זה לפרוע הרבית ולא יחויב הלוה הרבית כלל דליכא אסמכתא אצ"ק כיון דמלוה הרויח ז"פ ללוה מיד נגמר וא"א לחזור בו דמחילה אצ"ק לכן מיד מתחייב זה שצווהו להרויח הזמן בהריוח דלמה יגרע משכרו לעשות איזה פעולה או דיבור דמיד שנעשה נתחייב בהשכירות ואח"כ מצאתי במח"א הלכות ערב סימן ב' שכ"כ.
עו"כ החמ"ח ועוד דמה בכך שאין הערב מתחייב ס"ס היא נהנית שנעשה ציוויה שפלוני נהנה על ידה ש"פ ומה לי תן פרוטה לפלוני או הרווח זמן לפלוני ואולי הרשב"א מיירי שערב גם בעד הקרן את"ד ואינו מובן כלל תירוצו שערב גם בעד הקרן וכ"כ בעצ"א דאינו מובן ונ"ל דבעשה לי מלאכה ובשכרו אתקדש לך קי"ל דא"מ דישנה לשכירות מתחלה וע"ס והוי מלוה ומשום דלא נתחייבה בשכר המלאכה רק כשעשה המלאכה משא"כ הכא באמר הרווח זמן ללוה ואתן לה כו"כ מיד שהרויח הזמן תו ליתיה בחזרה ומתחייב זה מיד בפעם אחת בשכרו לכן בכה"ג האשה מתקדשת ועיין קה"י הובא בפ"ת כאן סק"ד שכתב ג"כ כה"ג אמנם כשלא רצה המלוה להמתין ללוה משום דירא שלא ימצא לגבות אחיו וגם אינו רוצה שיעמוד ממונו בחנם ובא אחד ואמר למלוה א"ל יפרע לך הלוה אשלם אני הקרן ובעד ההמתנה אתן לך כו"כ ועפ"י הרויח המלוה הז"פ ללוה כיון דהערבות בלא קנין על הקרן אינו מועיל יכול המלוה לחזור בו מלהמתין דבטעות הרויח הזמן על סמיכתו על הערב וכיון דההרווחת הזמן ישנו בחזרה גם הערב יכול לחזור מליתן הריוח דיכול לומר למלוה החזר בך ולך גבה מן הלוה לכן אף דלא חזרו הערב והמלוה והמתין הזמן שהרויח שייך בזה דין דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף דבכל שעה מתחייב הערב בקצת ריוח והוי מלוה א"כ באשה בכה"ג אינה מקודשת.
ובישוב דברי הרשב"א נ"ל דבירושלמי פרק איש מקדש ה"א התקדשו לי בסלע זה ואמרה לו תנהו לפלוני מקודשת ופליגי ר"ז ור"א ח"א דהבעל נעשה שלוחו של האשה לזכות לפלוני וח"א דפלוני נעשה שלוחה לזכות לה מיד הבעל והדר זוכה לעצמו והובא בח"ר בפ"ק דקידושין דף אית דעת האומר דפלוני נעשה שלוחה של האשה וזה טעמו של ערב עיי"ש ונ"ל ראיה דש"ס דילן ג"כ ס"ל הכי דף נ"ב ע"ב דאר"מ המקדש בחלקו ק"ק א"מ ואמר ר' יהודה אשה בעזרה מניין וקשה הא משכחת דדברו זע"ז בהשידוך ואמרה לו תן לפלוני בעזרה מבשר ק"ק ואתקדש לך אע"כ דתן לפלוני דמקודשת בדין ערב ג"כ הטעם דפלוני נעשה שלוחה וא"כ זה נכלל במה שאמר ר' יוסי וכי אין אשה עשויה לעשות לה שליח לקבל קדושיה בעזרה ולפ"ז באמרה הרווח זמן ללוה ואתקדש אני לך ל"ל כן דלוה נעשה שלוחה לזכות לה את מעות המלוה חדא דאין הלוה עושה שום מעשה רק שומע מהמלוה ההרווחת זמן ובשמיעה לא שייך שליחות כמ"ש הרא"ש בפירושו לנדרים דף ע"ב ועוד דמלוה להוצאה ניתנה כבר וא"י לזכותו לאחר דאינו בעין ואפילו במעמ"ש לא מהני כה"ג לפימ"ש בשו"ת מהר"ם אלשקר הובא בש"ך חו"מ סי' קכ"ו ס"א ועפ"ד כתב בשער משפט שם סק"ג דה"ה אם המחהו שיתן לו מעותיו בהלואה שאינו נקנה במעמ"ש ושכן מוכח בפא"נ דף ע"א ב' ונהי לדעת מ"ד בירושלמי דבעל נעשה שלוחה ה"נ י"ל דמה שהרווח זמן להלוה נעשה שלוחה אבל למ"ד דדוקא משום דהמקבל נעשה שלוחה לזכות לה וכ"פ בח"ר ל"ל כן בהרווח זמן לפלוני והרי דוקא משום דמקבל נעשה שלוחה וזכייתו של המקבל הוי כזכתה הוא מקודשת אבל משום דנעשה דיבורה אינה מתקדשת דזה ל"ח הנאת ממון לכן אף דכשאמרה הרווח זמן לפלוני ואתן לך רבית הל"ל דמתחייבת מתורת שכירות מ"מ כיון דלא בא לידה כלום ל"ח הנאת ממון ואפשר מה"ט גם משום שכירות לא מתחייבה כיון דלא בא לידה כלום ומבטל כיסו של חברו פטור כדאיתא בירושלמי פרק איזהו נשך ה"ג ועש"ך חו"מ סי' רצ"ב ס"ז ובמח"א הלכות שכירות סח"י.
ס"ז ונתרצתה כתב חמ"ח דזה פשוט כיון דאמרה הן אבל אם שתקה י"ל דלא נתרצית דכסיפא לה למתבעיה וכתב המקנה אף דבקידשה בשט"ח דאחרים דטעמא דא"מ משום דלא סמכ"ד משמע דאפילו אמרה הן הכא שאני דאינו אלא משום כיסופא ובאב"מ ס"ק ח"י השיג ממ"ש תוס' בפא"ש דף קמ"ז ע"ב דשמא בושה לבא לב"ד ולתבוע מבעלה מה שמחל ולכך לא סמכ"ד והאריך דמיירי התם דאמרה הן עיי"ש ולי נראה דמשם ראיה להחמ"ח ומקנה ודדייקו תוס' דבושה לבא לב"ד ולא סגי להו לומר דבושה לתבוע מבעלה א"ו דבאמרה הן לא אמרינן דלא סמכ"ד דכסיפא לה לתבעו אלא התם דצריכה לתובעו בב"ד וכדאמרינן בפ"ק דב"ב דף ה' ע"ב דבחזקת שלא נתן דאמר מי יימר דמיחייבו לי רבנן ופירשב"ם שם במשנה שאין משפט זה גלוי לכל ועד שיחייבוהו ב"ד אינו עשוי ליתן וה"נ במוחל דחיובו רק משום דד"ג ואין משפט זה גלוי לכל דהוא פלוגתא דתנאי ואמוראי ופוסקים אם חייב לשלם כולו אבל מלוה גלוי לכל דצריך לשלם ואין חסר רק תביעתה לכן דוקא בשתקה י"ל אפשר לא סמכ"ד משא"כ באמרה הן כיון דאין אומדנא לומר דלא סמכ"ד תו הוי דברים שבלב וכן דייק הרא"ש בפ"ק דב"מ די"ט דלא סמכ"ד כי אינה רוצה להתקדש לו ותהא צריכה לתובעו לדין אם ימחול ע"כ הרי דהקפידה דוקא משום דצריכה לתובעו לדין תדע דהא הרא"ש שם כתב דדמי הקידושין רק פרוטה ואם חייב לשלם כל שיווי השט"ח מדד"ג לא כסיפא לה למתביעיה כדאיתא בקידושין דף מ"ח דרק בחסר דינר ממאה כסיפה לה למתבעיה וא"כ למה לא סמכ"ד שמא ימחול הרי אז תהא התביעה כל דמי השט"ח והבעל לא ירצה לשלם לה רק פרוטה ולא כסיפא לה אע"כ דשא"ה דצריכה לתובעו לדין והוא בזיון לאשה כדאיתא בכתובות דף צ"ז ע"ב דאינו רוצה שתתבזה אשתו בב"ד לתבוע.
ולא הכירם בו כתב הב"ש דכ"כ המחבר משום דאם הכירה הרי סברה וקבלה והמקנה ואב"מ הקשו דבטור חו"מ סימן רל"ב הביא דברי ראב"ד דאם היה לפניו שק אגוזים וזה יודע שאין בו שיעור סאה וזה אומר לו הנה לך סאה אגוזים בדינר הר"ז קנה וישלים שהר"ז מכיר שלא היה בו סאה וע"ד שישלים לו נטלו עכ"ל והב"י שם כתב דדברי טעם הם וכ"ע מודו וא"כ יהא המחבר סותר א"ע ונ"ל לתרץ דברי הב"י דא"א לומר שמחויב להשלים רק כשברור הדבר דאל"כ הממע"ה ועכצ"ל דאומדנא ברירא דע"ד שישלים נטלו וכ"ז במכר דלא כסיפא ללוקח למתבעיה אבל אשה די"ל דלא סמכ"ד וכסיפא לה למתבעיה כדס"ל לר"ה בקידושין דף מ"ח ליכא אומדנא ברירא דע"ד שישלים לה נטלה ונהי דהמחבר פסק לעיל בנמצא חסר דינר דמקודשת וישלים לפי מה דמשמע מהרמ"א שכתב וה"ה אם חסר דינר אחד ה"ד התם שלא מבטלין הקידושין דאם נאמר דלא סמכ"ד וכסיפא לה למתבעיה יתבטלו הקידושין כיון שלא ידעה שחסר דינר מתחלה וכדס"ל לי"ח וה"ט דמ"ד דמקודשת כיון דאינו דבר ברור דלא סמכ"ד וכסיפא לה למתבעיה לא מבטלין הקידושין וכמ"ש כה"ג בהגמ"ר דקידושין הובא בטו"ז לעיל סימן כ"ח ס"ק ל"ח דאפילו אמרה האשה אח"כ אלו הייתי יודע שאינו שלך לא הייתי רוצה להתקדש לך אין בדבריה כלום דדברים שבלב אינן דברים עיי"ש ולכן הכא נמי לא מבטלין. הקידושין משום סברא שאינה ברורה לומר דלא סמכ"ד וכסיפא לה למתבעיה אבל כאן דהכירה ואנו דנין רק אם חייב להשלים אמרינן כיון דאינו ברור דע"ד שישלים נטלה הממע"ה.
ואם יכולה להוציאו ע"י הדחק ה"ז מקודשת ובש"ס איתא ויחליף וכן הוא ברי"ף ורמב"ם וטור וגם הב"י הביא לשון הש"ס ופליאה איך כאן השמיטו והב"ש כתב דר"ן כתב חייב להחליף מיהו אין עיכוב בקידושין א"ל החליף וג"ז תמוה הא הר"ן כתב ואפשר שאין הקידושין תלוין בכך ואיך פשיטא לו להב"ש ובירושלמי פרק הא"מ איתא והוא שיחליף משמע להדיא דתלוין הקידושין בכך ונהי דלגרסת ש"ס בבלי ויחליף י"ל שאין הקידושין תלוין בכך מ"מ אין זה דבר פשוט.
ונ"ל כיון דהר"ן מספ"ל אי הוה תנאי אין לבטל הקידושין לפימ"ש ריטב"א שבב"י חו"מ סימן מ"ו מחודש ר"ז היכא דהמוכר ודאי והתנאי ספק אין ספק תנאי מוציא מידי ודאי מכר דתנאי מלתא אחריתי הוא עיי"ש ולכן ה"נ כיון דיש ספק אם הוי תנאי שהקידושין תלוין בהחלפת הדינר אין מוציא מידי ודאי קידושין לכן סתם המחבר דמקודשת מאחר דאין לנו הכרע בספקו של הר"ן אי הוי תנאי אך כ"ז שלא לבטל הקידושין מחמת ספק תנאי אבל אם נבוא לחייב את הבעל לכופו להחליף יכול הבעל לומר אייתי ראיה דאין זה תנאי רק חיוב דשמא הוא תנאי דאז א"א להוציא מידו דכל תנאי הברירה בידו שלא לקיים כדלקמן סימן ל"ח סל"ו ורי"ף ורמב"ם וטור שכתבו מקודשת ויחליף שלא נסתפקו בספקו של הר"ן אלא או פשיטא להו דהקידושין תלוין בזה או פשיטא להו דהוי רק חיוב להחליף ואף די"ל דע"כ ל"כ הריטב"א סברתו אלא בנידון דידי' שכנגדו עשה חלון לחצרו של זה ברצון בעל החצר אלא דיש ספק אם היה תנאי שיוכל לסתמו כשירצה ומשום דבעל החלון כבר מוחזק בחלונו וכן נראה משו"ת הרשב"א תתקע"ב הובא בב"י חו"מ סימן כ"ט דמשום דכבר ירד הלוקח בקרקע שלקח ויש ספק אם היה תנאי אין מוציאין הלוקח מחזקתו כיון דירד ברשות מ"מ הרי כתב המל"מ פט"ו מטוען הי"א באמצע ד"ה ונחזור דה"ה אפילו לא היו שניהם תפוסים זכה המקבל וצ"ע איך לא שת לבו המל"מ לדברי הרשב"א ונ"ל דספק תנאי אינו מוציא מידי ודאי מכר ה"ד דלא מעמידין אחזקת מרה קמא כיון דאיתרע ומ"מ אם המוכר מוחזק אין מוציאין מידו וכמבואר במל"מ דדוקא לא היו שניהם תפוסים זכה המקבל וס"ל לרשב"א דהה"ד אם לא יצאה הקרקע עדיין מחזקת המוכר חשוב כמוחזק דאין להוציאו למוכר ולכן גם אם לוקח ירד בה שלא ברשות מוציאין מידו כיון דמעיקרא דדינא שלא להוציא מהמוכר וכמו דס"ל לרשב"א בכל ספק דדינא הממע"ה אי תקפו אידך מוציאין מידו לכן כתב הרשב"א כיון דלוקח ירד בה ברשות אין להוציאו ועמ"ש לקמן סימן מ"א.
וא"ל דהמחבר סמך בדין ממון עמ"ש בחו"מ ס"ס נ"ז דהא י"ל קידושין שאני כמו דמקודשת משום דאיתתא בכ"ד ניחא לה ה"נ י"ל דא"צ להחליף ויש לתמוה על רשב"ם שהביא הב"י שם מכאן דמבואר דיחליף.
ס"ט התקדשי לי בכוס זה בירושלמי פא"מ הלכה ב' על משנה דהתקדשי לי בכוס זה איתא בכוס זה ובמה שבתוכו ש"פ מתקדשת וא"ל א"מ זכה בו ובמה שבתוכו אם יש במה שבתוכו ש"פ מתקדשת וא"ל א"מ לא זכת אלא במה שבתוכו בלבד וכתב הפ"מ דל"ג ובמה שבתוכו אלא זכה בו דבלשון זה לא זכתה אלא במה שבתוכו וקשה דלמא שינה מרישא וכתב כאן זכה בו וגם קשה דלא מחלק בין יין או מים ושמן ובק"ע פירש זכה בו ובמה שבתוכו דאמר התקדשי לי בו ובמה שבתוכו לא זכתה אלא במה שבתוכו ואין הכוס מצטרף לש"פ ודבר זה לא ניתן להאמר דאם אמר התקדשי לי בו ובמה שבתוכו ודאי בתרוייהו קידשה ומצטרפין לכן נראה דהגרסא זכה בו במה שבתוכו וכדאיתא בחו"מ ס"ס ר"ב א"ל משוך קופה זו ובמשיכתה קנה מה שבתוכה קנה מה שבתוכה אע"פ שלא קנה הקופה וס"ל להירושלמי דוקא אם אמר זכה דאזי אינה מקדשה רק במה שבתוכה אלא דאמר שתזכה בו ע"י הכלי מה שבתוכו במשיכת הכלי או בהגבהה אבל אם אמר התקדשי לי בו במה שבתוכו ל"ל הכי דא"כ אינה מתקדשת בו אע"כ דהוה כאומר התקדשי לי בזו בזו דלמ"ד פרטא הוי צריך להיות באחת מהם ש"פ ולמ"ד כללא הוי מצטרפין שניהם לש"פ כדלקמן בסימן ל"א ס"ה.
ואפשר דא"צ להגיה כלל דזה ודאי כשאמר זכה בטבעת זה א"א כשלא אמר האמ"ל או דברו תחלה בעסקי קידושין כדלעיל סכ"ז וע"כ דקאי הירושלמי אמתניתין דאמר לה התקדשי לי בכוס זה וא"כ למה אמר זכה הא סגי שיתן בידה ויאמר התקדשי לי בו ובמה שבתוכו אע"כ משום דלא רצה ליתן לה הכלי לקידושין לחלוטין ובמתנה עמ"ל א"מ כדלעיל ריש סימן זה אלא דיד קונה בתורת רשותו כשכולו בידו או בהגבהה אם אין כולו תוך ידו כדאיתא בנה"מ סימן רס"ח ורצה הבעל שתתקדש מיד שבא הכלי לידה בלא הגבהה ג"ט או טפח לכל מר דאית ליה אך קי"ל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח כדאיתא בחו"מ סימן ר' א"כ ה"ג ידה לא תקני מה שבתוך הכלי בתורת רשותה אם לא תזכה בגוף הכלי לכן אמר לה זכה בו ובמה שבתוכו וכיון דסגי שתזכה בכלי עמ"ל דא"צ שיהא שלה לחלוטין אלא שלא יהא כליו של בעל ומתנה עמ"ל שמה מתנה והקידושין הם במה שבתוך הבלי שזה נתן לה לקידושין לחלוטין וכיון דע"כ כל עצמו שאמר זכה בו אינו לקידושין רק שתוכל לזכות במה שבתוכו בלא הגבהה ממילא כיון דסגי שיהא הכלי שלה רק בשעת שתזכה במה שבתוכו לא זכתה יותר בהכלי וצריך שיהא במה שבתוכו בעצמו ש"פ ולא זכתה בהכלי לחלוטין דמיד אחר הקידושין צריכה להחזיר לו ובריטב"א פ"ק דב"מ דף טית כתב בהא דמשוך בהמה וקנה כלים שעליה דבעי ר"א אם קנה הכלים בתורת חצר דכליו ובהמתו הם כחצרו רק משום דלא נתן לו אלא בשאלה שיקנה ע"י הכלים מספ"ל אי מהני עיי"ש י"ל דירושלמי פשיטא ליה דמהני או שאלה אפשר דלא מהני אבל במתנה עמ"ל מהני כיון דקי"ל דשמה מתנה כדאיתא בקידושין דף וא"ו ע"ב הוי כחצרה ותקנה ע"י מה שבתוכה ובתוס' פרק הזורק דף ע"ז ע"ב בד"ה קנתה אשה משמע לכאורה דלא כהריטב"א וכן בתוס' פ"ק דב"מ טי"ת ע"ב בד"ה משוך ובק"ע כתב דהכי איתא בתוספתא פ"ב ובאמת שם חסר כל הסיפא זכה בו וסיים שם ולא זכתה אלא בו במה שבתוכו בלבד ואינו מובן זולת כמו שפרשתי הירושלמי דלא זכתה בכלי אלא ע"י הכלי זכתה במה שבתוכו ובירושלמי פ"ק דקידושין ריש ה"ד לפימ"ש השי"ק ס"ל לירושלמי דמשיכה בכליו של מוכר לא קניא מה שבתוכו ועוד כיון דיש הוכחה ממ"ש זכה בו דר"ל על ידו אמרינן דמ"ש ובמה שיש בתוכו אינו הוספה רק פירש מה תזכה בו במה שבתוכו אף דאמר בוא"ו וכמ"ש במהרי"ט בתשובה חחו"מ סימן כ"ג על שטר שנכתב בו פלוני נתחייב ועשה אפותקי אף דכתוב ועשה בוא"ו לאו אוסיפו קמוסיף אלא פירושי קמפרש במה נתחייבו במה שעשה אפותקי כדאיתא בפ"ק דקדושין בחזקה מנלן ותדר"י וירשתם אותה וישבתם בה במה וירשתם בישיבה אע"ג דכתיב בוא"ו עכ"ל והובא בקה"י בלשון ב"א סי' של"ה ומ"ש בקה"י דממ"ש מהרי"ט שם בסי' פ"א משמע להיפך לק"מ דבסי' פ"א היה הוכחה דהואו מוסיף עיי"ש ולפ"ז י"ל עוד בכוונת הירושלמי דיש חילוק בין התקדשי לי בו או בכוס זה ובמה שבתוכו דלשון התקדשי לי בו משמע בגוף הכוס דהא בו מתקדשת לו אבל זכה בו יש לפרש שתזכה מה שיש בו לכן כשאמר עוד ובמה שבתוכו אמרינן דהוי פירש במה תזכה בו במה שיש בתוכו וכיון דלא אמר התקדשי לי בו ובמה שבתוכו אלא זכה בו ובמה שבתוכו יש הוכחה לפרש כן ומזה ראיה למהרי"ט דגם בלשון בני אדם י"ל וא"ו אינו מוסיף רק פירש מחמת הוכחה.