ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות קידושין · סימן כח
ס"א ונודע שקנה אותו דבר ביאוש עחמ"ח דפירושו שנודע בשעת קידושין דא"ל נודע שנתייאש אף דאח"כ נודע שלפני הקידושין נתייאש הוי כישל"מ ובעניי א"י מה ענין זה לישל"מ דהתם כיון דבעל המעות לא ידע שנתייאש אין המעות יוצא מרשותו בלא כונתו אבל אם הזוכה לא ידע הא קי"ל חצרו של אדם קונה לו של"מ וכ"ש הכא דנתכונו המקדש והאשה לקנות אלא דלא ידעו אם הנגזל נתייאש ועוד להחמ"ח משמע דלא קנה מחמת של"י שנתייאשו הבעלים ולשון ונודע שקנה משמע דקנה ומ"מ אינה מקודשת א"ל נודע שקנה.
ולענ"ד י"ל לפי מאי דאיתא בב"ב דף קמ"ב בגר שמת ובזבזו נכסיו ואח"כ שמעו שיש לו בן או אשתו מעוברת חייבין להחזיר החזירו הכל ואח"כ שמעו שמת בכו או הפילה אשתו החזיק בשניה קנה ובראשונה לא קנה וקאמר רבא הטעם דרפויי מרפיאן בידייהו מעיקרא ויל"ע א"כ כל קנין וקדושין על תנאי נמי לא יועיל כיון דרפיא בידים ואפ"ת התם משום דבידם לקיים ודעתם לקיים וכמ"ש רש"י בפ' כה"ג דף כ"ה ע"ב לענין ברירה אך קשה מתנאי שאין בידם כע"מ שירצה אבא וכע"מ שירדו גשמים וגם כל קנין שיש בו ספק לא יקנה כלל משום דרפיא בידם וצ"ל דשא"ה בב"ב כיון דרוב נשים מתעברות ויולדת כדאיתא בפ"ב דיבמות דף קי"ט לכן נוטה דעת המחזיק ביותר דיש לו יורש ורפיא בידו ואף דאומר דסמכא דעתו ומיכוין לקנות בטלה דעתו וכמו בשוק דגלדאי אף דאומר דלא מתייאש הוי כצווח על ביתו שנפל כדאיתא בפרק א"מ דכ"ד ע"ב ולפ"ז הכא דסתם לא הוי יאוש דאם סתמו יאוש א"צ שיהא נודע דנתייאש אע"כ היינו משום דסתמא לא מייאש לכן רפויי מרפיאן ביד המקדש והאשה הקידושין עד שידעו שנתייאש ואפילו האשה אינה יודעת אם גזול הוא מ"מ המקדש רפיא בידו קנין הקידושין והוי כלא נתכוין לקדשה אבל החפץ נקנה אף דלא ידע שנתייאש בעליו במקום דיאוש קונה אם נודע אח"כ שנתייאש אף דאז אינו ברשות הזוכה מ"מ כבר קנתה לו חצרו או ידו בשעת יאוש בעלים וכמ"ש נה"מ דבמטלטלין שברשותו קונה אף דרפיא בידו כיון דחצרו קונה לו של"מ וא"צ כונה ולפ"ז נסתר מ"ש בנה"מ בדיני תפיסה בכל קנין קרקע בספק לא קנה עיי"ש סי"ט או אפשר כיון דקסברי העדים דלא קנהו הוי כמקדש בלא עדים שו"ר בנוב"ת חא"ע סימן ע"ז כתב כתירץ שני זה אך בתשובת רא"ם ח"ג סימן כ"ב הוכיח דלא כהנו"ב.
ועיין בחמ"ח שהאריך כאן וכבר תרצתי היטב בחיבורי ערך ש"י על חו"מ סימן שס"ח וכעת בא לידי ספר עצ"א ומצאתי שכ"כ אך בכאן בלא"ה לק"מ דמ"ש אם נתייאשו לפי שכלל גנבה וגזלה ויש מהם דסתמן אינן יאוש כגון המכיר כליו בחו"מ סימן שנ"ז ויש עדים או לא ידעו הבעלים אם נגנב מהם לכן התנה אם נתייאשו כל חד כדינו דהיינו היכא דצריך לידע שנתייאש או היכא דסתמי יאוש לאפוקי היכא דליכא יאוש תדע דע"כ מיירי דיש עדים שזו נגנב דאל"כ לא מהימן המקדש לומר אח"כ שזה גנבה דחזקה כל מה שת"י אדם הוא שלו ואפילו לי"ח שבחו"מ סימן צ"ט ס"א דנאמן במגו שאינו שלו והכא י"ל דבידו לגרשה י"ל שמא אינו רוצה ליתסר בקרובותיה.
בהגהות הגאון רב"פ זלה"ה על בית מאיר כתב שבאס"ז ב"מ כ"ב ב' בד"ה וז"ל הראב"ד וכו' א"א תמה אני מבואר כמ"ש הח"מ ולע"ד שא"ה דמיירי במציאה שכסבור המוצאה שלא נתייאש בעליה אף דנודע אח"כ שנתייאש חייב להחזירה דכיון דתורה לאו ברשיעי מיירי וכיון כשמצאה חשב דלא מצי זכי בה כיון דכסבור שלא נתייאש לא קני ליה חצרו של"מ כמ"ש תוס' בפחז"ה דף כ"ד היכא דידע דמונח בחצרו ולא נתכוין לקנותה אינו קונה א"כ כשבא לרשותו נתחייב להחזירה ותו לא מצי זכי בה כישל"מ כמ"ש בחו"מ סימן רס"ב ס"ג משא"כ בגנב וגזל וקידש בו דהאשה מתכונת לקנות וכן המקדש אלא בלא יאוש אינו נקנה אבל כשנודע לבסוף דכבר טרם שנתקדשה בו נתייאש קנתה שפיר.
ב"ש סק"ג כתב דבגנב שאינו מפורסם ולא ידעה שהכלי גנוב פטורה מלהחזיר דמי הכלי לנגנב משום תק"ה ולי צ"ע דתק"ה משום דאם לוקח יחויב להחזיר יחוש מלקנות שמא גנוב הוא ויפסיד דמיו וכאן אם תחויב להחזיר לא תהא מקודשת ולא תפסיד כלום ואם אין רצונה ליתן דמים תחזיר הכלי.
ואב"מ הקשה ממ"ש הרא"ש בספ"ק דב"מ דאם קדשה בשט"ח שי"ל על אחר וחזר ומחל א"צ המוחל לשלם לה רק פרוטה דקידושי אשה בש"פ והיא לא סמכ"ד אלא להתקדש בכולה א"כ ה"נ אף דמתק"ה יש לה פרוטה מ"מ השאר אינו מגיע לה ולא סמכ"ד והוי קידושי טעות עיי"ש ונראה דבשלמא המוחל דצריך לשלם מכיסו י"ל לא הפסדתיך רק פרוטה דאימר היית מתקדשת בש"פ דכמה נשי מתקדשין בפרוטה אבל הכא דצריך המנב להוציא ממנה יכולה היא שתאמר אני שוה בעיני יותר ולא הייתי מתקדשת רק בכל דמי הכלי ובאומדנא דהרבה נשים מתקדשין בפרוטה א"א להוציא ממנה וכה"ג כתב באה"ג בחו"מ סימן ע"ב ס"כ אות ב' בטעם הי"א דהמלוה י"ל לדידי שוה המשכון ככל החוב אף דעפ"י שומא אינו שוה כ"כ משום דמוחזק ואפילו לדעה ראשונה שם דאינו יכול לומר כן י"ל משום דהמשכון עומד לחזרה בין כך ובין כך וטענתם רק על הדמים ולוה מוחזק וכדאיתא בב"מ ק"י ע"ב ביתומים אומרים אנו השבחנו ובאילן העומד לקוץ וכ"כ בשו"ת הרשב"א סימן תתקל"ט אלא דכתב שם היכא דמלוה יכול לטעון לקוח אינו עומד להחזיר וחשוב מוחזק וי"ל בסברא זו פליגי שם ועיי"ש בחו"מ סי"ד וסכ"ד.
ועוד בשלמא בתק"ה אם קנה בזול סגי להחזיר דמיו דאין לחוש שיתירא לקנות בזול כיון דמוזיל שכיחא קונים הרבה וממון כממון אבל אין אשה כאשה והוא רוצה בזאת ומרבה קידושיה ואם הנגנב לא יחויב להחזיר לה רק פרוטה תחוש מלהתקדש כשאין רצונה להתקדש רק בכל הכלי דהרי לא קידשה בש"פ אבל המוחל דמשלם מדד"ג א"צ לשלם רק ההיזק עפ"י שומא בכמה מתקדשין כמה נשים.
עו"כ הב"ש לפ"ד רמ"א דנתקדש במעמ"ש אינה מקודשת מדאורייתא רק מדרבנן כיון דאינו רק קנין דרבנן למה כאן מקודשת דאורייתא הא אין הנגנב צריך להחזיר לה דמי החפץ רק מדרבנן וכיון דלהרמב"ם צריך מד"ת להחזיר הדמים לנגנב אף אחר יאוש וש"ר רק מתק"ה פטורה להחזיר יהא רק קידושי דרבנן ונראה לפימ"ש בג"פ סימן ק"כ סק"ה דהפקר ב"ד הפקר שיצא הממון מרשות בעלים וחשוב הפקר אבל עדיין לא זכה אידך מדאורייתא עד שיבא לידו ויזכה בו עיי"ש לכן במעמ"ש דלא בא החוב עדיין לידה אינו רק קידושי דרבנן משא"כ הכא דהממון בידה ומתק"ה פטורה להחזיר לנגנב כיון דהפקירו רבנן ממילא זכתה במה שבידה ומדאוריית' שלה היא.
עו"כ הב"ש דבזה"ז דגם ביאוש וש"ר צריך להחזיר החפץ מ"מ מדאורייתא קנתה החפץ ודמי החפץ צריך הנגזל ליתן לה כשלא ידעה שהוא גזול מתק"ה והוי קידושי דאורייתא ולע"ד כמו בתק"ח העקר ב"ד הפקר להפקיע ממונו וזה חשוב דאורייתא ה"נ מכ"ש דהפקרו הפקר שלא יוכל לזכות בו בלל דמכורה כבר יוצאה אינה מכורה כ"ש שלא יקנה א"כ מדאורייתא לא קנתה החפץ ומה שצריך הנגזל ליתן לה דמי החפץ מתק"ה עדיין לא בא לידה והוי כמעמ"ש דלרמ"א ל"ה רק קידושי דרבנן.
ולפימ"ש לעיל דרק כשהיא מוחזקת בממון יכולה שתאמר לא הייתי מתקדשת רק בדמי כל החפץ א"כ דהחפץ ע"כ צריכה להחזיר ואנו דנין רק על הממון כמה צריך הנגזל ליתן לה ואז א"צ ליתן לה רק פרוטה והיא נתקדשה על דעת כל החפץ וא"כ אם שוה החפץ יותר מפרוטה אינה מקודשת כלל.
עו"כ הב"ש דאם אמרה לא ניחא לי להתקדש בגזל הוי ס"ק ונראה ראיה לדבריו ממ"ש תוספת בתמורה דף וא"ו בד"ה שא"ה ובב"מ קט"ו ב' בסד"ה וחייב דטעמא דאביי דא"ל לאהדורי אף דס"ל אע"מ כיון שהיה שוגג שאם היה יודע שהוא אסור לא היה חובלו וה"ל זכיה בטעות וחוזרת ובעלמא דקנו ביאוש וש"ר צ"ל כשנודע לו לא אמר דלא ניחא ליה באיסורא ובטוח"מ סימן קנ"ד סכ"ח בשם גאון דמה שטען שלא ידע שהיה לו למחות לא מהימנינן לו ועוד אפילו לא ידע מחילה בטעות כי האי דלא מוכחא מלתא דבטעות הוא הויא מחילה ובפרישה שם פירש ועוד אפילו ידעינן בודאי שלא היה יודע שיכול למחות אפ"ה הוי מחילה כיון דלא ידעינן בבירור שאם היה יודע שיכול למחות שהיה מוחה מש"ה לא מיקרי מחילה בטעות עכ"ל ועיין סמ"ע סימן רמ"א סק"י ובפ"ת שם והנה טעם ראשון של הגאון דלא מהימנינן לו לא שייך כאן לפימ"ש הרא"ש שילהי נדרים דחזקה אין אשה מקלקלת את עצמה להפקיע עצמה מתחת בעלה בלא גט ולישב באיסור א"א כל ימיה וכאן עדיף דמסייעה חזקת פנויה א"ל שנאמר מחמת חומרא דא"א לא מהימנה ויותר נכון משום סברת הגאון דמחילה בטעות דלא מוכחא מלתא הוי מחילה אפילו ידעינן דלא ידע ה"כ לא הוה קידושי טעות ומשום דאפשר אפילו היה יודע לא היה מקפיד וזה נראה בטעמא דר' יהודא בקידשה בקדשים מקודשת בשוגג וגם כאן הב"ש לא חשש בסתמא ומה שחשש אם אמרה לא ניחא לי די"ל לפי מה דקי"ל דהוי פלוגתא וספ"ד אם יש ברירה ה"נ אם אמרינן ברירה י"ל הוברר הדבר למפרע אלו ידעה לא היתה רוצה כמו דלא ניחא לה השתא ואם אמרינן ברירה למפרע הוי כמוכחא מלתא למפרע כיון דחזקה לא מקלקלת א"ע אבל אם אין ברירה למפרע לא חשוב מוכחא מלתא נהי דמהימנא דלא ניחא לה באיסורא אף בשוגג מ"מ דעתו של אדם אינו שוה בכל זמן גם בצדקת ורשעת ותלוי בברירה ועתוס' בר"פ השולח בסד"ה מ"ד ואביי דלעיל דאמר זיל אהדר או דס"ל י"ב או דגם בא"י אם גזלתי חייב לצי"ש וה"נ הכא כיון דברירה הוי ספ"ד ועוד כיון דיש לאו דלא יחבול ואי לא זכה בו מעכבו מהשתא הוא דחובלו והוי ספק איסור דאורייתא דלא אמרינן ספק ממון לקולא רק בספק גזל לא כשיש בו איסור אחר כדמוכח מדעת רמב"ן ורשב"א שבר"ן פ"ק דנדרים דף זיי"ן בהא דבעיא אי יש יד לצדקה ועיין נה"מ בדיני תפיסה ס"ב והא דקי"ל כר"י דקידשה בשוגג בהקדש דמקודשת צ"ל דמיירי בסתמא ולא אמרה אח"כ דלא ניחא לה או משום דגזה"כ דיש מעילה בהקדש בשוגג ע"כ דמתחלל בשוגג בשינוי רשות וכמ"ש בפנ"י בקידושין דף ב"ג ע"ב בד"ה ולא ידענא
אמנם בתירוץ קושית הב"ש לרמב"ם דביאוש וש"ר צריך הלוקח להחזיר המעות לנגזל ובש"ס דחטף זוזי ושדי לה דלר"ש דסתם גזלה יאוש בעלים מקודשת והא צריכה להחזיר המעות וגם קשה הלשון ברמב"ם וש"ע דכתבו ונודע שקנה ביאוש דהל"ל דנודע שנתייאש ולא צ"ל כלל אם נתייאש וגם הרמ"א שכתב דביאוש בלא ש"ר מקודשת מדרבנן הא יש ש"ר בידה וחולק אמחבר והל"ל וי"א נ"ל לפימ"ש נה"מ בסימן שס"א ס"ה היכא דראה אנס בא מיד מתייאש וכשבא ליד האנס זוכה בו כמו מצא אבדה אחר יאוש אלא דמים צריך לשלם לנגזל משום דגרם לו שיתייאש עיי"ש ואומר אני יותר מזה דאם סתם גזלה יאוש בעלים מתייאש תכף כשחטפו הגזלן ועדיין לא קנה הגזלן הגזלה עד שהגביהו ג"ט או טפח לכל מר כדאית ליה בחו"מ או לכל הפחות טלטלו ממקום למקום עיין משנה בב"ב דף פ"ד ע"ב ופירשב"ם שם וביאור הגר"א חו"מ סימן קצ"ח ודעת רש"י בפרק ג' דכתובות דף ל"א דמה שנטלו בידו הגנבה אינו קונה לגנב להתחייב באחריות ושיהא חשוב בא לרשותו עד שיגביהם ג"ט ומג"ש ופ"י שם תרצו כל סתירת התוספת מעל רש"י וכן כתב האנ"ד בסימן שס"ו סק"ו דידו אינו קונה העירוב אפילו באויר עד שיגביה עכ"פ טפח ולפ"ז כשחטף הגזלן הזוזי לידו עדיין לא קנה הגזלן והבעלים מתייאשים מיד ואח"כ כשהגביהם הגזלן או הוגבהו מכחו כששדי לה וטלטלם קנה הגזלן אותם זוזי כאבדה אחר יאוש רק מדד"ג חייב מכיסו לנגזל ולכן לר"ש דסתם גזלה יאוש בעלים דאזי סתמא מיד כשחטף נתייאשו בעלים מקודשת והאשה א"צ להחזיר הדמים דמה דלוקח צריך להחזיר הדמים היינו כשלא קנה הגזלן ביאוש לבד רק קנהו הלוקח בש"ר ונגמר הגזלה על ידו משא"כ הכא שהגזלן קנה גוף הגזלה לגמרי טרם שנתנו להאשה ואם נאמר כששדי לה הגזלן הזוזי לא קנה הגזלן דלא הגבוה או למ"ד הוגבה מכחו לא מהני עיין חו"מ סימן קצ"ח מ"מ י"ל דעכ"פ בא ליד האשה אחר יאוש בעלים וזכתה בהם כאבדה אחר יאוש דא"צ להחזיר כלום לנגזל ומקודשת בהנאה שהמציא לה הזוזי אף דאינם שלו משא"כ כשקנה הגזלן להתחייב באחריות ובהשבה דע"י ש"ר נגמר הגזלה לכך חייבת להחזיר הדמים לנגזל והנה זה לר"ש דסתם גזלה יאוש בעלים כיון שהוא גבר אלם א"כ מתייאש הנגזל טרם שעשה הגזלן קנין הגבהה אך לדידן ליכא יאוש עד ששמענו דנתייאש לכן התנה הרמב"ם דנודע שקנה ביאוש דהיינו שנתייאש בפירש טרם שהגביהו הגזלן להגזלה דאזי כשהגביהו או נתנו בכליו או הוציאו לביתו ולסימטא קנהו לגמרי וגם בגנבה משכחת לה לפ"ד רב אחא ורב אשי בפרק ג' דכתובות דף ל"א ע"ב דגנב שהוציא מרשות בעלים לר"ה עדיין לא קנה שיתחייב בהשבה ותשלומין כ"ז שלא הגביה הגנבה וכ"פ הטור חו"מ סימן שנ"א וע' סמ"ע שם ועוד משכחת כשגנבו והטמינו ברשות בעלים ולא הוציאו ולא הגביה עדיין וכמ"ש ברמב"ם פ"ב מהלכות גנבה הט"ז והבעלים חפשו החפץ ונתייאשו אחר שלא מצאו ואח"כ הוציא הגנב לרשותו דאזי קנה גוף החפץ לגמרי אחר יאוש ולכן שפיר כתב רמ"א קדשה בגזל אחר יאוש לבד א"מ רק מדרבנן דהיינו כשהיה היאוש אחר שהגביה הגזלן או הוציאו לרשותו ומשום דאו חייבת האשה להחזיר הדורם לרמב"ם או דלא ס"ל בסברת הה"מ דע"י ש"ר קונה גם המקדש דלא ס"ל שיבואו כאחד ש"ר וקנין הגזלן או משום דבאיסורא בא ליד הגזלן ונתחייב בהשבה תו א"א לו לקנות הגזלה בלל ובמה שהמציאו לידה דבר שאינו שלו אינה מקודשת כיון שלא פירש דמקדשה רק בהנאה זו וא"ש הכל.
ובזה מתורץ קושיות התוספת ר"פ לולב הגזול דאר"י בשם רשב"י דכתיב והבאתים את הגזול ואת הפסח גזול דומיא דפסח ל"ש לפני יאוש ל"ש לאחר יאוש והא קנייה ביאוש והקשו תוס' הא ר"י ס"ל יאוש אינו קונה דלהכי אר"י בב"ק דף ס"ח דתשלומי דו"ה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש ולפימ"ש א"ש דשא"ה דהיאוש אחר שבא הגנבה לרשות הגנב לא קנה לגמרי שיהא שלו טובח משא"כ כאן דאמר בשם ר"ש דסתם גזלה יאוש בעלים והיאוש בתחלת הגזלה טרם שזכה בו הגזלן כשהוציאו לרשותו ועוד דומיא דפסח דבכל גוני פסול והא בשלא עשה קנין הגבהה או משיכה עד אחר יאוש קנייה ביאוש.
הג"ה אחר יאוש לבד כבר כתבתי לעיל לתרץ דאינו סותר דברי המחבר ועוד י"ל בפשוט דלא קידשה בגוף הגזלה להיות שלה רק בהנאת קישוט ושימוש דש"פ וכיון דלא נתן לה גוף הגזלה לחלוטין ליכא ש"ר ולא נתן לה הגזלן שלו וס"ל לרמ"א דכל שאין הכסף שלו אף דהמציא לה הנאה בשל אחר א"מ ואח"כ מצאתי שכ"כ קה"י הובא בפ"ת.
ב"ש סקי"ו דגזל אחר יאוש אע"ג דזוכה מדרבנן מ"מ מדאורייתא צריך להחזיר אם כן מקדש אותה בדבר שאינו שלו משא"כ במעמ"ש עכ"ל ואינו מובן דמע"ש ג"כ מדאורייתא אינו שלו ונראה עפימ"ש בעפרא דארעא אות ס"ה דהיכא דלא באו חכמים לסתור ד"ת אלא שהוסיפו ותקנו הקנאה מחודשת אזי אלמוה כד"ת אבל היכא דבאו לסתור ד"ת לא אלמוה כדאורייתא א"ד ויש ליתן תבלין לזה עפימ"ש במג"ד סימן תקפ"ח סק"ד דעושין סייג לד"ת ולא לעבור עד"ת היינו שלא לעבור לגמרי ולכן היכא דתקנו לסתור ד"ת הניחו שיור לד"ת לכן אחר יאוש דמה"ת חייב להחזיר הניחו שיור שלא יהא שלו ממש משא"כ מעמ"ש דהוא קנין חדש שהוסיפו זה בר"ח עקירת ד"ת אף אם יהא שלו ממש.
והח"מ מפרש דין זה דקדשה בגזל דידה אחר יאוש ועב"ש ויל"ע דהא פרש"י בב"ק דף ס"ו דלרבה דקני מדרבנן מפני תקנת השבים שלא יהא צריך לחזר ולטרוח אחר הגזלה עצמה א"כ כשבא הגזלה עצמה לידה דלא שייך טעם זה למה לא תוכל לומר דידי שקלי ובש"ך חו"מ סימן שנ"ו סק"ד כתב דאם בא דבר הנגנב ליד בעלים ל"ש תקנת השוק אף דלקחו זה טרם שבא ליד בעלים עיי"ש כ"ש כאן דל"ש כלל הטעם וגם משום לא פלוג הל"ל דלא העמידו דבריהם נגד ד"ת כמ"ש בא"א לפרו"ג בא"ח סי' קכ"ח סק"ל עיי"ש וכאן יש בזה איסור גזל וצ"ל שאני ממון דהפקר ב"ד הפקר ומזה ראיה למ"ש נה"מ סי' שנ"ו שם דהש"ך נמי לא אמר רק אם קנה בק"ס ולא בא עדיין ליד לוקח ולכן כאן דאחר יאוש היה ביד הגזלן וקנהו מתק"ח תו לא פקע אף דאח"כ בא ליד בעלים.
ס"ג בהג"ה וא"י לומר לפרעון קבלתיו בקו"א המקנה הניח ד"ז בצ"ע כיון דקי"ל בחו"מ סימן פ"ג היכא די"ל שתי חובות אפילו אמר הלוה בפירש בשביל חוב אחד והמלוה קיבל בשתיקה י"ל בשביל חוב האחר קבלתי ומה ששתקתי כדי להוציא ממך וכן משמע שם סימן פ"ה ואפילו נתן לו המעות, בשביל קנין שדה יכול לגבות בשביל פרעון א"כ מנ"ל היכא דהיא אומרת בפירש שכונתה היתה בשביל המעות ולא לקידושין דלא להימנה לעשות אפילו ס"ק את"ד ואישתמיטתיה המבואר בחו"מ סימן ק"צ ס"ו וסימן ד"ר סי"א כשמלוה אמר ללוה דבר זה אמכור לך במנה ונתן לו מנה אי"ל מנה זו אני גובה בחובי אלא המכר מכור עיי"ש אך אי קשיא הא קשיא דבשלמא הך דסימן ק"צ וסימן ד"ר אמר המלוה בפירש אמכור לך לכן אי"ל דעתי היה רק לגבות חובי לבטל הקנין לסתור דברי פיו דדברים שבלב אין דברים משא"כ הכא דהאשה לא אמרה בלום רק שתקה אימר יכולה לתרצה שתיקותה וכן מחלק בחו"מ סימן פ' ס"א ובש"ך שם סק"ח ואף דהכא עבדה מעשה שקבלה הקידושין מ"מ אינה סותרת המעשה והשתיקה דקיבלה בשביל חוב אך כבר כתבתי בערך ש"י על חו"מ סימן פ"ה וכ"כ בקצו"ח סימן ק"צ דמבואר ברשב"א דקידושין שאני דחזקת כל הנשים רוצית להתקדש עיי"ש ולי נראה להוסיף דא"ל דרוצה להתקדש לא היתה שותקת דתוציא לעז על עצמה שנתקדשה לזה וימנעו אחרים מלישא אותה ואם תנשא יהא עליה לעז.
ס"ד נתן לה פקדון בשו"ת שיבת ציון סימן ס"ט כתב דאם נתן לה בסתם וקבלתה בסתם ותכ"ז א"ל האמ"ל אף דבקידושין תכ"ד לאו כד"ד הייני כשחוזר בו משא"כ הכא אהני גילוי דעתו שתחלה נתכוין לקידושין והאשה כיון דשתקה ולא השליכה הקידושין ש"מ דניחא לה כיון דלא פירש לשם פקדון ל"ל דיראה שתתחייב באחריות והוי ס"ק לפוסקים כר"ה ברדר"י עיי"ש וא"ל עליו מהריב"ש סימן ק"ע הובא בד"מ כאן דשתיקה דלאחר מתן מעות אפילו תכ"ד ל"מ דמפורש בביב"ש דהיינו להפוסקים כרבא ורב אחאי דלא מחלקי בין פקדון לזולתו ונראה. ראיה להש"צ מתוספת במרובה ע"ג ב' הבאתיו לעיל סימן כ"ז בד"ה ובקו"א דאפילו למ"ד תכ"ד לאו כד"ד מ"מ יכול לפרש דבריו תכ"ד ועיי"ש צידדתו דהיכא דנתן סתם נאמן לפרש גם לאחר כד"ד מה היה כונתו תחלה אמנם מרשד"ם חא"ע סימן י"א נראה בנתן לה סתם ואחר שבא לידה אמר האמ"ל הוי כפירש תחלה שנותן לשם פקדון דאלת"ה מה מייתי מהטור כאן סימן כ"ח דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא אך אין משם ראיה דלא ע"ז סמך דהיה שם עוד כמה טעמים תדע דהא היה שם הכחשת תרי ותרי אם אמר האמ"ל לאחר מת"מ או בשעת מת"מ וקי"ל תרי ותרי צריכה גט וכן תמה בעצ"א אע"כ משום דבלאה"נ היה שם כמה ספקות.
ס"ה א"ל התקדשי לי בחפץ זה בפנ"י פ"ק דקידושין דף י"ג הקשה אפילו למאי דפריך ר"א אטו כולהו נשי דינא גמירי מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דלמא איתתא דא דינא גמירא ומדלא שדתינהו מסתמא לקידושין נתכונה ואמאי לא חייש כלל ותירץ משום דבעידי קידושין בעינן דבר ברור להוציאה מחזקת פנויה ובעלמא כששתקה ברור לעדים דבהודאה דמיא משא"כ הכא ליכא הוכחה די"ל מה דשתקה משום דלא אכפת לה אלא קשה מהא דלעיל סימן כ"ז דהנהו לישנא דמסתפקי בגמרא אי הוי לשון קידושין וכך בנתן בשתיקה כתב שם שאם אומרת שנתכונה לקידושין הוי ס"ק א"כ תיקשי האי דהכא שאין קידושין כלל את"ד והנה ממה דהוה ס"ק בהנהו לישנא דמסתפק בגמרא י"ל בשלמא הכא הוי דברים שבלב כל שאין הוכחה שנתכונה לקידושין כיון דשתקה רק בעלמא דהוי הוכחה מועיל דברים שבלב וכמ"ש רע"ב פ"ג דנדרים מ"א ומ"ג משא"כ בלישני דמסתפקי בגמרא אין הספק רק הלשון אם מועיל וכן בנתן בשתיקה כבר כתבתי שם משום דסתמא לאו למתנה נתכוין אהני הודאתה אך בהגהת רמ"א שם ס"ג כתב י"א אף דלשונות אלו ל"מ א"ל דבר עמה מע"ק מ"מ אם היא אומרת שקיבלה לשם קידושין הוי ס"ק וי"ל דזה ל"ח דברים שבלב אלא לפרש דברים שאמר וכעין הא דשבועות דף כ"ו ע"ב דגמר בלבו להוציא פת חטין ואמר פת סתם דל"ח דברים שבלב.
ויותר נראה דמסתמא אמרינן כיון שקיבלה מעות בכדי לא עביד וכעין דאיתא בחו"מ סי' מ"ב ס"ט היכא דמספ"ל בלשון השטר אם יתבטל השטר לגמרי אמרינן יד בעהש"ט על עליונה ועיין בחידושי רע"ק על יו"ד ס"ס ש"כ וז"ל בפרישה כתב יש להסתפק בזה"ז שרוב המוכרים בכור אין מקבלים מעו"כ רק מעות ואין מדקדקים להקנות המקום אם י"ל בזה כל המקבל מעות אדעתא דרבנן מקנה ודעתו ג"כ אמקום כדאמרינן בא"ע סימן כ"ח גבי משאיל חפץ לקדש בו אשה עכ"ל הפרישה ולע"ד יש להביא ראיה מלעיל סימן רצ"ד סט"ו עכ"ל חידושי רע"ק ובסימן רצ"ד כתב דהיכא דמצוה עושה אמרינן מסתמא אדעתא דרבנן מקנה והגם דלענין קידושי אשה י"ל לא אלים ההוא אומדנא כיון דצריך שני עדים דילפינן דבר דבר מממון דמה"ט לא מהני ס"ס או רוב או מגו כדאיתא בחו"ד בכללי ס"ס ובבית יעקב על כתובות דף כ"ג מ"מ ע"י הודאתה אנן סהדי וכמ"ש מהרש"א ר"פ שור שנגח את הפרה לענין מודה בקנס דאם יש אומדנא זולת הודאתו חייב בקנס דאנן סהדי עיי"ש ובמשאיל טבעת לקדש אף דליכא הודאה מ"מ סמכינן אאומדנא משום דאין בגוף הקידושין רק אם חפץ זה של המקדש וראוי לקדש בו דהוי רק גילוי מלתא כמו באשתמודענא דאחוה דמיתנא הוא דא"צ שני עדים ועיין תו"ג ריש גיטין ונה"מ סימן כ"ח סי"א סק"ז ולכן אם נתן בשתיקה והודו דנתכונו לשם קידושין כיון דסתמא לא למתנה נתן מהני הודאתם דל"ה דברים שבלב כיון דיש אומדנא לכן אם אמר לישני דלא מהני כיון דסתמא כשקבלה המעות נתכונה שיהא אדעתא דרבנן באופן המועיל אהני הודאה משא"כ הכא דבשעת מתן מעות דלא היה ש"פ לא מועיל כלום ושתיקה דלאחר מתן מעות דלא עבדה מעשה וי"ל דאינה רוצה בקידושין וליכא אומדנא הוי דברים שבלב אפילו תודה אח"כ שנתכונה לקידושין ע"כ אפילו ס"ק לא הוי להפוסקים כרבא ור"א והא דחו"מ סימן מ"ב ס"ט דאהני סברא דבכדי לא עביד שטר להוציא ממון שא"ה דטרח טובא לכתוב שטר ועוד שטר עדיף דל"ח מוציא דנהי דל"ח כגבוי לב"ה מ"מ מוציא ג"כ ל"ח וכמ"ש בנתיבות בדיני תפיסה ס"ק כ"ד לענין ס"ס בשטר עיי"ש בביאור.
אך ק"ל לפימ"ש בשו"ת הרשב"א סימן אלף רכ"ז והובא בהג"ה לעיל ס"ג כשאמר לה כנסי סלע זו סתמא וחזר ואמר התקדשי לי בו אעפ"י שחייב לה ג"כ והגיע ז"פ מקודשת ואי"ל לפרעון קבלתיו וביאר בשו"ת שם ובח"ר פ"ק דקידושין דף י"ג דסתם אשה ניחא לה להתקדש מדר"ל דטב למיתב ט"ד ולכן אפילו חזרה ואמרה דידי שקלה אינה נאמנת דסמכינן אחזקה זו וראיה מדתני כנסי סלע זו שא"ח לך ולא אשמיעונן בא"ל סתם כנסי סלע זו וחייב לה דאינה מקודשת ונדע כ"ש כשאמר שאני חייב לה עיי"ש וא"כ ל"מ דקשיא בהא דסעיף זה דאפילו המחמירים לא אמרו רק דספק מקודשת דנימא חזקה ניחא לה להתקדש אלא דקשיא גם בהא דס"ד בנתן לה תחלה לפקדון ואחר מתן מעות א"ל שתתקדש לו נימא דסתמא ניחא להתקדש ולולא טעמו של רשב"א י"ל בשלמא כשקיבלה דעשתה מעשה אי"ל לפרעון חובי קבלתי דעל מעשה ל"מ אמתלא כמ"ש רשב"א גופא בתה"ת והובא ביו"ד סימן קפ"ה משא"כ לאחר מתן מעות דלא עבדה כלום נאמנת לומר שתקתי משום דמה אכפת לי בדיבורו ועיין תוה"ש סימן קפ"ה דאפילו לא היה אפשר לה בלתי מעשה מ"מ ל"מ אמתלא אבל לטעם הרשב"א דחזקה ניחא לה להתקדש קשה וצ"ל נהי דחזקה ניחא לה אין זה מספיק היכא דצריך דבר ברור בשני עדים להוציאה מחזקת פנויה וכמו רוב או מגו או ס"ס לא מהני אך בשעת מתן מעות דעבדה מעשה דלא מועיל אמתלא בעלמא נהי דלשוייה א"א ג"כ לא מועיל דג"כ אינה רק אומדנא מ"מ כבר אתרע חזקתה ובצירוף. שניהם מהני.
ה"ז ס"מ כתב הב"ש ס"ק ח"י משום דאמרינן א"ל ניחא לה למה לא זרקה הקידושין אבל משום הספק שמא החפץ ש"פ במדי אין לחוש דהא חזר ממה שרצה תחלה לקדשה בהחפץ שאינו ש"פ כ"כ הרא"ש ותמהו הא אפילו תכ"ד א"י לחזור בקידושין ונ"ל דבחולין ל"ט ע"ב פליגי רבנן ורשב"ג בשתק ולבסוף צווח אי הוכיח סע"ת וס"ל לרבנן מדשתק תחלה נתרצה והאי דצווח אח"כ הדר בו ובפ"ק דב"מ דף וא"ו בע' ר"ז בתקפה אחד בפנינו ושתק ולבסוף צווח אי אמרינן הוכיח סע"ת וכתבו תוספת בחולין משום דבתקפה יש טעם על שתיקתו דסבר הא חזי ליה רבנן לפיכך מבעיא גם לרבנן ופסק הרא"ש בב"מ דלא נפשט והוי ספק וא"כ ה"נ די"ל דטעה וכסבור דש"פ כאן עד שאמרו לו דאינו ש"פ לכן כשחזר ואמר התקדשי בזוזי דאית בה הוי ספק אם הוכיח סע"ת דטעה ואולי ידע דאינו ש"פ כאן לא היה מקדשה בזה אף להרא"ש דבפלוגתא דרשב"ג פסק כרבנן כדאיתא בטוחו"מ סימן רמ"ה וא"כ אין לחוש שמא ש"פ במדי דהוה ס"ס ואפילו יתברר שבמק"א שוה פרוטה מ"מ כאן דאינו ש"פ אינה מקודשת רק מדרבנן חשוב ספיקא וכמ"ש הרא"ש סימן י"ז שם א"כ הוי כאן ס"ס ועדיף משאר ס"ס דהוי ג"כ רק ספק דרבנן שמא הוכיח סע"ת דבטעות היה ורמב"ם ב"פ מה"א הכ"ה שכתב דהוי ס"ק דשמא ש"פ במ"א נראה לפימ"ש הגאון שבטוחו"מ סימן קנ"ד סל"ח דמחילה בטעות דלא מוכחא מלתא דבטעות הוא הוי מחילה עיי"ש דמיירי אפילו זה המוחל מוחזק עכשיו ועיין פ"ת חו"מ סימן רמ"א שכ"פ בשו"ת רמ"א בפשרה בטעות ג"כ ולכן כיון דהוי בעיא אם הוכיח סע"ת הרי לא אמדוהו חכז"ל לודאי הוכחה ממילא חשוב לא מוכחא מלתא וגם ספק אינו והרא"ש נמי לא סגי ליה בטעם דחזר בו וכתב עוד דגם היא לא נתרצית להתקדש בפחות מש"פ דגרס דאמרה לו הא לא ש"פ והיא יכולה לחזור תכ"ד כמ"ש בשו"ת חכ"צ סימן קט"ו דהא דאמרינן דתכ"ד לאו כד"ד בקידושין היינו לאחר שכבר נגמרו הקידושין בודאי כגון שאמרה הן או בא וקדשני ונתן לה קידושיה והיא נטלתו וזרקתן או חזרה בו באמירה אזי גם תכ"ד א"י לחזור אבל בלא אמרה כלום אלא הוא אמר ונתן לא קידושיה וזרקתן מיד או אמרה לא בעינא אינה מקודשת דמעולם לא נתרצית בקידושין כלל אבל זרקתן לאחר כ"ד אמרינן כבר נתרצית ועכשיו מיהדר קהדרא בה וא"י לחזור דכל לאחר כ"ד הפסקה הוא וכבר נגמר הענין הראשון ועיי"ש וא"כ בשלמא הוא מה שחזר ואמר תתקדש בזוזי דאית בה היה לאחר כ"ד שאמרו לו העדים או הוא שאין שוה פרוטה ותליא בספק אי הוכיח סע"ת וכמ"ש משא"כ האשה אמרה לו תכ"ד לקידושיו והרמב"ם דגרס דאמרי לו והלא אינו שוה פרוטה לכן חייש דשמא ש"פ במדי.
ס"ו שנגנב אבל אם נתנה האשה הפקדון לשמור ביד אחרים להרשד"ם חא"ע סימן ע"ג מקודשת בה"ט ולדידי צ"ע דהא בשילהי ביצה דף מ"ם משמע דאין רשות הנפקד שאול למפקיד רק בייחד לו מקום עיי"ש פרש"י בד"ה שיחד לו קרן זוית דאושליה ביתא הלכך ברשות המפקיד הן ומהרי"ט ח"א סימן ס"ה כתב דאפילו בייחד לו מקום אין המקום קנוי למפקיד ובקצו"ח סימן קפ"ט הביא ראיה מר"פ בית ועליה מהא דקאמר שותפין לא קפדי אהדדי והוי חצרו של זה ושל זה כחצר של שניהן הרי דחצרו של נפקד קנוי למפקיד עיי"ש ויש לדחות דשאני שותפין דכל אחד משאיל רשותו לחברו י"ל אגב דצייתי אהדדי גמרי ומקני כדאמרינן בב"ב דף ק"ו ע"ב.
ונתיבות בפתיחה לסימן ר' ג"כ העלה דגם בייחד לו מקום אין הרשות קנוי למפקיד לקנות על ידו עיי"ש ועוד אאת"ל דרשותו של נפקד קנוי למפקיד י"ל דוקא למפקיד חפצי ע"י הנחת חפצו קונה המקום בחזקה זו אבל בנפקד שהפקיד אצל אחר קנוי המקום למפקיד ראשון דהוא בעל החפץ ונפקד ראשון רק כשלוחו וכדאיתא בפרק המפקיד דף ל"ו ובפרק השואל דף נ"ו ע"ב דקי"ל כר"י בשוכר בהמה והשאילה לאחר דהשואל הוי שימר של בעל הבהמה ולא של שוכר ומבואר באס"ז פרק המפקיד דף ל"ה ע"ב בשם תוספת שאנץ דטעמא דר' יוסי דחשוב שוכר שלוחו של משכיר ומה התם דשוכר יש לו זכות בהבהמה לעשות בה מלאכה וזכותו השאיל מ"מ כיון דגוף הבהמה של משכיר הוי השוכר כשלוחו כ"ש בפקדון דאין לנפקד שום זכות בחפץ הנפקד וכן משמע ברא"ש פ"ק דפסחים סוף פ"ד שכתב עיקר הממון של בעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביה ביתו עכ"ל הרי דחשוב ביתו של בער הממון שעיקר הממון שלו והגאונים שהובא ברא"ש שם ס"ל דלא חשוב רשות המפקיד אף דהממון שלו וגם להרא"ש אינו מוכח דחשוב ביתו לקנות על ידו רק לענין חיוב בעיר חשוב כמונח ברשותו ואפשר גם רשד"ם ס"ל דחצר הנפקד קנוי לבעל הממון אלא דס"ל כיון שנותן לה הממון ממונה וחצרה באין כאחד אך לפימ"ש קצו"ח סימן ר' סק"ה ל"ל כן.
ובבכורות פרק שני דף ח"י ע"ב הכל מודים באחד שהפקיד אבל בעה"ב שהממע"ה והיינו דנפקד חשוב מוחזק עיי"ש ולדברי קצו"ח בהא דהבית ועליה דלהכי לא אמרינן דנחזי ברשות דמאן קיימי ויהא אידך הממע"ה משום דשותפין משאילין חצרם זה לזה והוי כמונחים ברשות שניהם וה"ה בכל מפקיד הרשות קנוי לו א"כ בהא דבכורות למה חשוב הנפקד מוחזק אע"כ שאני שותפים דגמרי ומקני אהדדי ועיין בתוספת בבכורות שם בד"ה אקנויי קא מקני ליה מקום בחצרו וז"ל ואפילו בלא קנין קא קני דגמר ומשעבד נפשו וא"כ ה"נ י"ל בשותפין אגב דצייתי אהדדי ומשאילן זל"ז חצרם גמרי ומקני.
ומה שמדייק רשד"ם מדתני ומצאה שנגנב א"ל נשתייר ש"פ א"מ משמע אבל נתנה ביד אחר מקודשת נ"ל דל"מ לדעת הרא"ש דמיירי דוקא בלא ידעה סכום הפקדון סברה וקבלה להתקדש בש"פ א"כ כשנתנה הפקדון לאחר הרי יודעת ודעתה להתקדש בכל הפקדון וכיון דאינה זוכה בו ע"י רשות אחר אפילו נשתייר אצלה ש"פ אינה מקודשת ולהכי לא תני רק נגנב דבזה יש חילוק בין נשתייר ש"פ אלא גם לרשב"א וריטב"א דגם בידעה סכום הפקדון מקודשת בנשתייר ש"פ משום דדעת המקדש ודעתה להתקדש במה שיש מן הפקדון י"ל דוקא נגנב ונאבד דתו אין לו אצלה רק מה שנשתייר והוא קדשה במה שיש לו אצלה אבל כשקיים כל הפקדון רק הפקידה ביד אחר הרי יש לו בידה כל הפקדון דאף דנתנה לפקדון ביד אחר לא נפטרת בזה ועליה מוטל להחזיר ליד מפקיד וכדאיתא בחו"מ סימן רצ"ג ס"ד ובפ"ק דגיטין דף י"ד ומה שאמר פקדון שיש לי בידך אינו דוקא שמונח בידה אלא מגיע לו ממנה וגם בידה חשוב כיון דנפקד שני לא כפפו בידה ליקחנו ממנו וא"כ קידשה בכל הפקדון וגם האשה דעתה לכך וכיון דלא זכתה במה שנפקד ברשות אחר דאין רשותו זוכה לה אינה מקודשת אפילו נשתייר אצלה ס"פ עד שתקח לידה ואז גם בלא נשתייר ש"פ מעיקרא אצלה מקודשת.
ס"ז היה לו מלוה אצלה ברמב"ם פ"ה מה"א ה"ג כתב המקדש במלוה אפילו היתה בשטר א"מ כיצד כגון שהיה לו אצלה חוב דינר וא"ל האמ"ל בדינר שיש לי אצלך א"מ שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו משמע דאם עדיין לא הוציאה מקודשת ומהרי"ט בחידושיו על הרי"ף תחלה ב"ל הטעם דכיון שנתרצית להתקדש בו דעתה להפקיע זכותה אצל זה וכה"ג אמרינן בחטף סלע מידה וקידשה בו ואמרה אין דמקודשת דמקנית לגביה כדי שתתקדש בו ואח"כ דחה זה עיי"ש וביד המלך האריך בסברא זאת וכתב דודאי מהני סילוק וכי נתרצית להתקדש לו במלוה זו אין לך סילוק גדול מזה עיי"ש.
ולע"ד לא ניתן להאמר כיון דקי"ל דאין מלוה ברשות בעלים לחזרה ולוה קנה המעות במשיכה איך יועיל סילוק בדבר דגופו קנוי וכדאמרינן בקידושין פ"ק דף ט"ז ע"א ל"ל שטר נימא ליה באפי תרי זיל ש"מ ע"ע גופו קנוי ולא סגי בדבור.
ובחו"מ סימן ש"ם ס"ח אם שלחה השואל ביד ע"כ תו"ז שאלתו חייב באונסיו אף דא"ל המשאיל שלח והרי כיון שנתרצו משאיל ושואל סילק עצמו מזכות שיש לו בו להשתמש ויהא ככלתה זמן שאלתה אע"כ כיון דבהמה השאולה קנוי לו ל"מ סילוק וכ"ש במלוה דהא שאלה הגוף של משאיל ואין לשואל בה רק זכות להשתמש כ"ש מעות מלוה דקנה לוה לעשות בה כרצונו ולהוציאה רק נתחייב לשלם והוא כקנה חפץ בהקפה לשלם למוכר מחירו חפץ או מעות דאף אם נתרצה לוקח לבטל המקח אינו בטל עד שיחזיר ויקנהו למוכר כדאיתא בחו"מ סימן קפ"ט ועיין בחו"מ סימן קע"ו ס"א בהג"ה.
ולכאורה י"ל לפימ"ש בנה"מ סימן שד"מ דלא בעי קנין לפרעון רק תיכף שנתרצה המלוה במה שייחד הלוה לפרעון א"צ קנין חדש בשעת גוביינא דכשמייחד המעות לפרעון נעשה תיכף של המלוה תדע דהב"ד כשמוכרין לאחר להגבות להמלוה כ"ז שלא עשה הלוקח קנין לא נעשה שלו וכשמגבין למלוה גופא לא בעי קנין דהא אכיל פירי מכי שלמי אכחתא וה"נ אם הלוה מגבהו מעצמו ובזה מיושב מ"ש הרמב"ם דמכר קונה במלוה משום דתיכף שמייחד דבר מיוחד לפרעון ונתרצה לו המלוה נקנה לו עיי"ש וא"כ ה"נ כשמעות המלוה בעין בידה ומלוה אומר לה האמ"ל במלוה שיש לי בידך ואמרה פן הרי נתרצית להתקדש אמרינן דמייחדת לו המעות לפרעון וקנה המעות בגביית חובו ומקודשת אך לפי הנראה נה"מ סותר א"ע ממ"ש בס"ס ק"כ דכ"ז שלא קנה המלוה המעות ל"ח פרעון כשאינו מסרב לקבלם רק כשמסרב לקבלם מטעם פרעון בע"כ. הוי פרעון עיי"ש ובאמת נראה נהי דפרעון בע"כ הוי פרעון היינו דנפטר הלוה מחיובו אבל המלוה לא זכה בהמעות דאיך יזכה בע"כ ובלא שום קנין ואח"כ מצאתי שכ"כ בחידושי רשב"א בגיטין דף ע"ד ומה שהביא מהא דמלוה אכיל פירי מכי שלמי יומי אכרזתא שאני גוביינא דב"ד דאלים ועיין נה"מ סימן ק"א בחלוקת שותפין בחובות בע"פ ע"י ב"ד דע"י שמוסרין הב"ד שטר חלוקה לכאו"א קונה אף דהם עצמם א"י להקנות זל"ז החוב בלא מעמ"ש ומשום דהפקר ב"ד הפקר אלים כחם וכן בחלוקת השותפין דבהגיע זמן חלוקה יכולים הב"ד לכוף לחלוק וכמ"ש בערך ש"י סימן ק"א משא"כ כשמוכרים הב"ד לאחר דלא קני הלוקח בלא קנין דמה להם לב"ד על הלוקח שיקנה ולא יוכל לחזור בו בלא קנין וממילא אין קנין לחצאין וגם כשירצה הלוקח לעמוד במקחו לא קנה בלא קנין וכה"ג כתב הרא"ש בפרק השוכר את האומנין דף ע"ז ועיין בשו"ת מיימוני לסדר שופטים ס"ט דכשהוזקקו תחלה לדין ליכא למ"ד דעשרה צריכה קנין דב"ד אלימי לאפקועי ממונא וע"כ ל"פ התם אלא בפשרה דאינו דין וס"ל להחולקים דמה דנזקקו תחלה לדין ל"מ למה שקבלו הבע"ד אותם לפשר ועוד דפשר דמי לאסמכתא עיי"ש משא"כ גוביינא דב"ד דנזקקו לדין ועשו דין בין מלוה ולוה ולקוחות דאלימי ואצ"ק אבל נגד מי שלקח הקרקע מהבי"ד אין להם כח ב"ד לאפקועי ממוניה דלא דנו אותו ולא בא לדון לפניהם רק ליקח.
ופירש לשון הרמב"ם כ"נ דתחלה כתב כגון שהיה לו חוב דינר אצלה דזה כולל בין עדיין לא הוציאה הדינר בין כבר הוציאה וכשלא הוציאה אמר הטעם שהמצוה להוצאה ניתנה אך תינח כשהמלוה בעין י"ל אין דעתה אהנאת מחילת המלוה רק אזוזי כמ"ש הר"ן והובא בב"י והזוזי כבר קנתה ולא יהיב לה מידי אך כשהוציאה הדינר ואינו נימא דעתה על הנאת מחילת המלוה לזה אמר הרמב"ם עוד טעם ואין כאן שום דבר קיים שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו ולשיטתו אזיל דס"ל בדין ט"ו שם דאפילו פירש בהנאת מחילת מלוה אינה מקודשת זולת כשארוח לה זמן בשעת הלואה ויש לזה הוכחה מקידושין דף מ"ז דא"ר המקדש במלוה א"ע דמלוה להוצאה ניתנה נימא כתנאי המקדש במלוה א"מ וי"א מקודשת מ"ל בהא קמפלגי דמ"ס מלוה להוצאה ניתנה ומ"ס מלוה לאו להוצאה ניתנה עכ"ל הש"ס דתמוה למה האריך במה פליגי הרי חזינן דפליגי במקדש במלוה אי מקודשת אע"כ משום דאפשר לומר במלוה כשעדיין בעין לכ"ע א"מ כיון דזוזי בעין דעתה אזוזי ורב נמי מדאמר טעמא דמלוה להוצאה ניתנה מיירי שעדיין לא הוציאה דאם כבר אכלתו הרי כבר ליתא ות"ק וי"א פליגי דליתא להמלוה בזה ס"ל להי"א כיון דליתא ל"י דעתה אזוזי ומקודשת בההוא הנאה דמחיל לה וכפרש"י שם בסמוך אהא דמלוה אעפ"י שלא נשתייר ש"פ מקודשת לכן לשלול זה אמר מאי לאו דבמלוה אי להוצאה ניתנה ומשום דמסתבר לו יותר דאם כבר הוציאה לכ"ע אינה מקודשת כסברת הרמב"ם דאין כאן שום דבר קיים שכבר הוציאה איתו ועברה הנאתו ועוד הוכחה לזה דרב אמר בפ"ב דקידושין דף מ"ז המקדש במלוה א"מ מלוה להוצאה ניתנה ובפ"ק וא"ו ע"ב אמר אביי המקדש במלוה א"מ וקשה הא כבר אמרה רב ועוד רב מפרש הטעם דמלוה להוצאה ניתנה ואביי לא מפרש הטעם ולפימ"ש א"ש דרב קמ"ל כשהמלוה בעין ומשום דמלוה להוצאה ניתנה ועכשיו לאו כלום יהיב לה ועדיין אינו מבואר אם כבר הוציאה המעות דאימר כיון דאין המעות בעין דעתה על הנאת מחילת מלוה ומקודשת קמ"ל אביי דא"מ.
סי"א היה לו אצלה מלות על המשכון כתב הטור בשם רמ"ה דוקא דמטי לידיה דמקדש בתורת משכון אבל א"ל מטי לידו בתורת משכון אע"ג דמדינא מצי למתפסיה אזוזי דכל כמה דלא גלי דעתיה דנקטיה בתורת משכון אינה מקודשת ובעצ"א הקשה דהרא"ש פ"ק דקידושין ס"י הוכיח דמשכנו בש"ה א"י לקדש בו מדאמרינן בפ"ב גבי עשה לי שירים דא"מ אף דממושכן אצלו בשכרו וא"כ לית לו סברת הרמ"ה ולמה הביא הטור דעת רמ"ה בלי חולק עוד הקשה ושאר אחרונים דמיד כתב הרא"ש אבל אם ה"ל משכון ממנה אפילו משכנה בש"ה וקדשה בו מקודשת דחזרת המשכון הוי כתחילת מלוה עיי"ש וסותר הרא"ש א"ע דבעשה לי שירים ג"כ הוי משכון דידה ונראה דבמשכון של אחרים כיון דבש"ה ל"ק משכון כשמקדש בו אשה לא יהיב לה מידי כיון דאין לו בו קנין גם היא לא קנתה לא המשכון ולא המלוה משא"כ במשכון דידה אף דלא קנהו מ"מ יש לה הנאה מחודשת דיכולה להשתמש בו ולמוכרו כשהחזיר לה וכמ"ש הרמב"ם בע"ה מה"א הי"ד אבל בעשה לי שירים כיון דלפעמים דרך אומן להחזיר קודם שמשלמין שכרו ולא גילה דעתו דתופסו אשכרו אין ידוע לעדים אם הגיע לה הנאה בהחזרת השירים דאפשר בלא"ה לא היה תופסו למשכון על שכרו ומה דמוחל לה השכר מקדש במלוה א"מ אך אם היה הדין דבמשכון של אחרים אף דמשכנו בש"ה יכול לקדש משום דיש לו בי קנין אזי גם אם לא היה תופסו על שכרו מ"מ נותן לה כסף בעין כשמקדשה בו דהרי יש לו בו קנין ואין צריכין לבוא מכח ההנאה דש"פ ומ"ש הרא"ש אפילו לא החזיר לה המשכון מקודשת ה"ט כיון דמחל לה המלוה ממילא יוכרח להחזיר לה המשכון ויש לה הנאה מחודשת נמצא רא"ש נמי ס"ל כסברת רמ"ה ואינו סותר א"ע שו"ר במקנה קו"א פירש דברי הרא"ש כן אלא דהוא כתב דכלי שלא גילה דעתו שתופס אותו לא מיקרי הנאה דסברה דבלא"ה לא היה תופס ולדידי הטעם דאין העדים יודעין והני מקדש בלא עדים אפילו היא לא סברה שבלא"ה היה מחזיר לה וגם הוא אומר כך אח"כ ועיין מבי"ט ח"ג שאלה קמ"ח והובא בכנה"ג סימן זה דשמעון היה לו טבעת מופקד מכבר וא"ל שמעון בפני עדים בתך תהא מקודשת לי בטבעת זה והסכים ראובן ואמר שהטבעת בחיקו והאמינו שמעון דאפילו ספק קידושין ליכא דלמא בשעת קידושין לא היה ברשותו שנאבד או נגנב או היה ברשות דהוי כמקדש בלא עדים והוכיח כן משו"ת רשב"א סימן אלף קצ"ו וסימן תש"פ וסימן תקס"ד וא"כ ה"נ אין העדים יודעים אם נתן לה כלום דהא השירים בלא"ה שלה ובמלוה אין מתקדשת ואין יודעים אם זולת הקידושין לא היה מחזיר לה עד שתשלם שכרו.
עו"כ הרא"ש שם ועוד מוכח לקמן דאף אם קדשה במלוה שיש עליה משכון בלא חזרת משכון מקודשת ועמד הק"נ למה סמך דין זה כאן ולא סמך עמ"ש לקמן סכ"ו ונראה משום דיש פלוגתא בחו"מ סימן רמ"א במחל ללוה המלוה ולא החזיר לו המשכון אם מהני המחילה וזה תליא דאם משכנו בש"ה קונה משכון דהוי כגבוי לא מהני מחילה בדברים לבד כמו אמר ליתן חמץ במתנה לחברו דמחילה ל"מ רק במה שאין מוחזק בו ולכן כתב הרא"ש ועוד ראיה דבש"ה אינו קונה משכון דהא מוכח לקמן אף דלא החזיר לה המשכון מקודשת וע"כ דהמחילה מהני וא"י לחזור וכמ"ש הב"ש כאן א"כ מוכח דאין למלוה שום קנין במשכון.
ולפימ"ש בש"ך חו"מ סימן ס"ו סכ"ג ס"ק ע"ד בשם בה"ע לחלק במוחל חוב ולא החזיר השטר דאם השטר מצוי בידו ל"ה מחילה מדלא החזירו יש הוכחה דלא מחל בכל לבו וכ"כ התומים בסימן י"ב ס"ח הובא שם בפ"ת א"כ ה"נ יש לסלק כן במשכון אף אם אין לו שום קנין במשכון ובאמת לא מוכח יותר מהא דא"ר אר"נ המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת דמזה הוכיח הרא"ש דגם בלא החזיר המשכון די"ל דה"ד כשאין המשכון בידו וסתמא הכי הוא דאל"כ היה מחזיר לה המשכון.
ועב"ש דבחו"מ הביא רמ"א פלוגתא כשלא החזיר המשכון אם מהני המחילה ומכאן מוכח דמהני ואף דכאן נמי פליגי אם צריך החזרת המשכון י"ל דלאו משום דיכול לחזור בו אלא דהפוסקים דס"ל דצריך החזרת המשכון משום דבמלוה אינה מקודשת אלא בהחזרת המשכון יש לה הנאה מחודשת וכמ"ש רמב"ם בפ"ה, מה"א הי"ד וח"ר דף י"ט ונראה לפימ"ש דכל שלא החזיר המשכון ומצוי בידו יש הוכחה שלא גמר בכל לבו למחול א"כ לפימ"ש לעיל סימן כ"ז סעיף ד' דגם בקידושין ג"ד ל"מ הוא ה"נ לא מבטלין הקידושין ע"י הוכחה כיון דבפיו אמר דמקדשה במלוה ומוחל לה ולכן סתם כאן ולא חילק בין המשכון בידו ואף דרבא ס"ל ג"ד בגיטא מלתא והוא דאמר משמיה דר"נ דמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת היינו כשאין המשכון בידו.
וברא"ש שם כתב אם היה לו משכון ממנה אפילו משכנתו לו בשעת הלואה והחזיר לה המשכון וקידשה בו מקודשת דחזרת הך משכון הוי כמחילת מלוה ועוד מוכח לקמן דאף אם קדשה במלוה שיש עליה משכון בלא חזרת משכון מקודשת עכ"ל נראה דמחלק דאם אמר לה שתהא מקודשת לו בזה המשכון מקודשת רק אם החזיר לה המשכון אבל אם אמר שתהא מקודשת לו בהמלוה מקודשת אף שלא החזיר לה המשכון לכן אמר תחלה וקידשה בו ובסיפא אמר קידשה במלוה וכן יש לפרש כונת קיצור פסקי הרא"ש ס"י וכונת הטור וא"י למה לא הביא הש"ע דאם קידשה במשכון שלה שאמר לה האמ"ל במשכון זה והחזיר לה המשכון דמקודשת אף שלא הזכיר מחילת המלוה.
ועב"ח דמ"ש הרא"ש אפילו לא החזיר לה המשכון משום דכשמחל לה המלוה חייב להחזיר לה המשכון וזה דלא כנה"מ בסימן רמ"א דמוחל החוב אף דהחוב מחול אינו חייב להחזיר המשכון אלא דאהני המחילה שא"י לגבות חובו מהמשכון עיי"ש וי"ל דבזה פליגי הפוסקים כאן אם צריך שיחזיר לה המשכון אבל א"ל דתליא בפלוגתת הפוסקים שהובא במח"א הלכות קנין מעות ס"ה אם קנה איזה דבר ונתן שטר על המעות או קידש אשה ונתן שטר על כסף הקידושין אם הוי כנתן כסף בעין דשא"ה דהפוסקים דס"ל דל"ה ככסף בעין ס"ל דהוי כמקדש במלוה וכמ"ש הה"מ פ"ה מה"א הכ"ג בשם רמב"ן ורשב"א או בקידושין הטעם כמ"ש הר"ן דבעינן שיהא לגמרי הכסף אצלה ולא יהא אגיד גביה דבעל והובא במח"א שם וזה דוקא בדבר שאינו בעין רק חיוב ושעבוד על הבעל וגם בהא דמנה א"כ משכון א"כ נמי גוף המשכון עדיין של בעל רק יש לה שעבוד עליו אבל בחמץ בעין כהכא במשכון שלה אם ע"י מחילת המלוה מחויב להחזיר לה המשכון הוי רק כפקדון אצל הבעל ולא אגיד גביה ואינו חוב רק דבר בעין דבכ"מ שהוא הוא שלה והא דהביא ב"ש לקמן סימן כ"ט סק"ב בקדשה בטבעת ולא נתן לה הטבעת רק הקנה לה ע"י ק"ס שכתב הרש"ך דמקודשת והש"ג כתב בנתחייב לה מנה בק"ס אינה מקודשת נראה דל"פ דשאני בנתחייב לה מנה דמטבע אין נקנית בק"ס כדאיתא בחו"מ סימן ר"ג ואהני הק"ס רק לחייב גופו במנה ושייך בו טעמים הנ"ל דחיוב הוי רק כמלוה או דעדיין אגיד גבי בעל אבל כשהקנה לה טבעת דקנתה גוף הטבעת הוי דבר בעין ולא אגיד גבי בעל כלל ולפ"ז מ"ש הב"ש בסימן כ"ט סק"י דטעמו של הש"ג משום דק"ס דומה לחליפין וטעמו של רש"ך משום דלא ס"ל טעמא דאגיד כ"ז אינו שו"ר בב"מ ריש סימן כ"ט שכתב כמ"ש אלא שבדעת הש"ג כתב משום דהוה חליפין ומשום דגרס ונותן לה קנין כדי להתקיים הקידושין והוא יתחייב לה המנה עיי"ש ובש"ג שבידי כתוב ונותן לו קנין וע"כ יש כו"ס וי"ל ונותנת לו קנין דהיינו שע"י ק"ס שלה מתחייב לה מנה או נכון ג"כ הגרסא ונותן לו קנין דהסודר א"צ להיות של האשה כמו כל ק"ס דאחר נותן הסודר למתחייב וכן מצאתי בקו"א להמקנה לקמן סימן כ"ט סס"ו כמ"ש אך בתוס' רי"ד שמשם מקור דברי הש"ג הובא באב"מ מבואר דהבעל נותן לה הסודר שתתקדש לו ומתחייב לה מנה.
סי"ב בהג"ה וי"א דוקא שלא בש"ה בעצ"א הקשה ממ"ש הריטב"א בס"פ האומנין דגבי קידושין כיון דניתנה לו למגבי חובו וקיהיב לה ההוא משכון כיון דיכלה למגבי חובו חשבינן למלוה כאלו איתיה בעין וזה אינו תלוי בקניית משכון תדע דהא אפילו בשט"ח וכתב ומסר מקודשת אף דלא ש"פ כיון דיכלה למגבי חובו א"ל משום דמצי מחיל ולא סמכ"ד וא"כ למה דעת הרא"ש דבמשכון של אחרים ומשכנו בש"ה ל"מ והרי הוא קונה החוב ע"י מסירת משכון כדאיתא בחו"מ סימן ס"ו ס"ח וכן קשה אמאי דאמר בגמרא הבמ"ע במשכון דאחרים וכדרי"ל דבע"ח קונה משכון דמאי אריא משום דקונה משכון אפילו אינו קונה ואין לו שום זכיה בו מ"מ יכול לתפסו עד פרעון החוב וכן כשמוסרו לידה יכולה לעכבו עד שיפרע הלוה ואמאי לא תהא מקודשת לכן נ"ל דהאי קדשה במשכון דאחרים דקאמר בגמרא מיירי שאינו מקנה לה גוף החוב רק השאיר לעצמו עכ"ל ולא נ"ל דגברא אגברא קרמי דהריטב"א דמייתי ראיה מכומ"ס דשט"ח לשיטתיה דס"ל דזה קנין דאורייתא אבל הרא"ש ס"ל דכומ"ס רק תק"ח כמבואר בש"ך חו"מ ר"ס ס"ו ואין ללמוד מתקנה ומה שהקשה דהא יכולה לעכבו עד שיפרע החוב נ"ל לפימ"ש ריטב"א גופא בקידושין דף מ"ז ע"ב בנותן כלי לתשמישו שאין התשמיש יוצא מגופו. כמו פירות מקרקע אינו נקנה במשיכה מדינא אלא דרבנן תקנו משיכה בשומרים עיי"ש וא"כ כיון דלהרא"ש אין להמלוה שום קנין במשכון שמשכנו בש"ה ל"מ בו משיכה מה דמשכה האשה דהא מה דיכול המלוה לעכבו עד שיפרע חובו זה איני פירות מגופו דלוה מסלקו בזוזי והמשכון רק גורם לממון דקי"ל לאו כממון דמי וכשאין הלוה פורע צריך גוביינא דב"ד כשאר מטלטלים שת"י הלוה והמשכון רק שלא יוכל להבריחו ועיין נה"מ סימן ס"ו סקי"ב דאין למלוה קנין במשכון לגוביינא שאם רוצה לגבות מהמשכון דמי לשאר שעבוד נכסים דצריך לתבוע גופו של לוה קודם ושעבוד הגוף א"י למכור במשיכת המשכון ואין הלוקח יכול לתבוע את הלוה לגבות הן משאר נכסיו אן מהמשכון והלוה י"ל לו לאו בע"ד דידי את עיי"ש אלא דנה"מ ס"ל דעכ"פ יש למלוה קנין במשכון להחזיקו עד שיפרע חובו וזכות זה יכול למכור במשיכה וכשמוחל החוב א"צ להחזיר המשכון אמנם להריטב"א ג"ז אינו דכיון דאין לו קנין בגוף המשכון לגבות ממנו חובו אין הפירות יוצאין מגופו ול"מ בו משיכה וכ"ש להרא"ם דכשמחל החוב צריך להחזיר המשכון וכמ"ש לעיל וא"כ כיון דל"מ משיכה ויכול המקדש לחזור בו לא נתן לה כלום וא"מ ואה"נ דלפ"ז כשמסר המשכון ללוקח יכול המלוה למחול החוב וכמ"ש התומים בסימן ס"ו ס"ח במשכנו בש"ה.
ועוד ראיה של הריטב"א מקניית שט"ח אינו ראיה לפימ"ש בח"ר הובא בקצו"ח סימן ס"ו סכ"ג ס"ק כ"ז וכ"כ הנתיבות שם בס"ק ל"א דאף דהנייר של לוה דהוא נותן שכר הסופר מ"מ עדיף ממשכון שקנוי למלוה עד אחר הפרעון קנין גמור דצ"ל שטר מקנה והוי כמתנה עמ"ל וכ"כ המקנה בקו"א כאן סוף ס"ז ובזה אזדא ראיית התומים שם ס"ק י"ד מהא דקאמר אין לצור ולצור עיי"ש ולפ"ז בחנם תשיג עצ"א על הלבוש עיי"ש ומה שהקשה התומים שם דכאן הביא הרמ"א גם דעת הרא"ש דמשכון בש"ה א"י לקדש בו ובחו"מ סימן ס"ו ס"ח וס"ל לא הביא דעת הרא"ש נ"ל פשוט כיון דלוקח מוחזק במשכון א"א להוציא מידו.
ואם מכרו המלוה לאחר עח"מ דהרמ"א זיכה שטרא לבי הרי ונ"ל דאף למ"ד הפקעת הלואתו מותר וגזל עכו"ם מותר או בפקדון דהוי רק עושק מ"מ דוקא כשדעתו לגזלו וכמ"ש הב"ש כאן ובנה"מ סימן ע"ב סעיף מ"א כתב ג"כ הכי והוסיף דצריך שיגלה דעתו שרוצה לגזלו וא"כ בשלמא בקידשה במשכון אף אם לא הודיעה שממושכן אצלו דבהכי מיירי כמ"ש בהגהת טו"ז מ"מ אין זה גזלה אצלו אף דהאשה סברה דהוא שלו מ"מ לא נתנה לו כלום ואף דלדינא אינה מקודשת מטעם שכתב הראבי' דמנכרי ל"ק משכון או מטעם שכתב הב"ש דאין דעתה להתקדש רק בשלו ויכולה לומר דלא היה דעתה להתקדש אלא בשלו מ"מ ליכא בזה ג"ד דנתכוין לגזול מן העכו"ם דאטו כ"ע דינא גמירי ואפשר כסבור דאיתתא בכ"ד ניחא לה וכשיבא העכו"ם יוכרח לפרוע החוב וכיון דליכא ג"ד לא קנהו וא"מ אבל אם מכרו לאחר סתם מכירה לחלוטין וכמ"ש מהרי"ו כיון דמכר ר"י לר"מ דעתיה הוי דליהוי מכירה גמורה ולוקח קונה אדעתא דהכי ונותן מעות ואם דעת המוכר שיודיע להנכרי ויוכרח הקונה להחזיר המשכון הרי גזל המעות מן הלוקח דלאו אדעתא דהכי נתן הלוקח המעות ורשע גזלה ישלם אף דמשלם חשוב רשע כדאיתא בפ' הכונס דף סמ"ך ע"ב ובחו"מ ר"ס שמ"ח וא"כ זה הוי ג"ד שמיכוין לגזול העכו"ם דקיל מגזלת ישראל מכ"ש אי חשוב רק עושק דבא בהתירא לידו לכן כשקידש הלוקח בו מקודשת.
ומ"מ לדינא צ"ע דאפילו למ"ד גזל עכו"ם מותר מה"ת וכ"ש לדידן דפסקינן דאסור מה"ת אף דכתב בעצ"א סימן זה סק"ד דמ"ע דוהשיב את הגזלה רק בגזל מישראל נאמר מ"מ הא כתב בספר יראים סימן קכ"ד אע"ג דגזל עכו"ם שרי מ"מ לא מיקרי לכם ואינו יי"ח בארבע מינים שבלולב והובא במג"א סימן רל"ז סק"ג וא"כ לא קנהו הישראל וגם לולא דברי היראים הא כתבו תוס' בע"ז דף ע"ב דאם משיכה במקח בעכו"ם ל"ק גם גזל לא קני כיון דבאיסור בא לידו וא"כ תליא בפלוגתת הפוסקים אי משיכה בעכו"ם קונה במקח הן עכו"ם מישראל הן ישראל מעכו"ם דגם בדיעבד הוי ספקא כמ"ש האחרונים שבש"ך יו"ד ס"ס ש"כ סק"ח אם לא שנאמר נהי דלא קנהו המקדש וגם האשה מ"מ למ"ד גזל העכו"ם שרי יכולה ליהנות מן המשכון וההנאה ש"פ ועיין מה שאכתוב בסמוך.
ובנה"מ סימן שמ"ח כתב כיון דהאשה יכולה להשתמש בו אף דקידשה בדבר שאינה שלו להספר יראים מ"מ מקודשת במה שהמציא לה דבר שיכולה ליהנות בו ומשמע מדבריו אף למ"ד גזל עכו"ם אסור כיון דאינו חייב בהשבה מותרת להשתמש בו ול"נ דנהי שאינו חייב בהשבה מ"מ כיון דלא זכה בה בכ"מ שהוא של גוי הוא ובשעה שמשתמש בו הוי גזלן ועיין נה"מ סימן ל"ד ססק"ה ובלוח הטעות שם.
אמנם לכאורה רמב"ן ורשב"א ורא"ה ורא"ש שבאס"ז ספ"ק דכתובות שכתבו אהא דנגחיה תורא דידי' לתורא דידן דאם רוב גוים משלם נ"ש אף דאין הולכין בממון אחר הרוב משום דגוי לית ליה חזקת ממון ול"ל אוקי ממונא בחזקת מריה וכ"כ תה"מ פט"ו מהא"ב הכ"ו וכתב ריט אלגזי בפ"ב דבכורות הטעם דס"ל דגזל גוי שרי א"כ כממון הפקר דמי דכל הרוצה ליטול נוטל עיי"ש ע"כ פליגי איראים דלדידיה דא"א לזכות בלא הסכמת הנכרי הרי דאינו הפקר ולמה לא יהא לו חזקת ממון ואם הפקר הוא למה לא יוכל ישראל לזכות בו בזוכה מהפקר אך להשוותם דל"פ נ"ל דדברי יראים צריכין טעם וגם, מנליה הא דודאי הסברא כיון דשרי כהפקר הוא ויוכל לזכות בו אך איתא בפחז"ה דף נ"ד ע"ב ישראל שקנה שדה מגוי ונתן מעות ובא אחר והחזיק. בו קנה השני דנכסי גוי כמדבר ומכי נטל דמים איסתלק וראשון לא קנה כיון דלא כתבו שטרא וקשה אם נכסי גוי כמדבר למה לי טעם דמכי לקח דמי איסתליק והני גזלו שרי ושני נתכוין לקנות בחזקה וראשון לא קנה כמ"ש תוס' שם משום דרגילין לקנות מישראל ע"י שטר אנן סהדי דאין דעתו לקנות במעות בלא שטר אע"כ צ"ל דכ"ז דלא נסתלק הגוי לא קנה השני בחזקה משום דרפויי מרפי בידי' כדאיתא בב"ב דף קמ"ב דבכה"ג לא קנה מהפקר אף שמשך והחזיק וה"נ ירא שהגוי לא יניחנו בידו לכן צ"ל דאיסתליק תדע דהא לא איסתליק רק אדעתיה דראשון משום דכסבור דקנהו הראשון והרי לא קנה והוי הפקר בטעות וכדאמרינן בב"ק דף קט"ז ע"א אדעתיה דארי' אפקריה אדעתיה דכ"ע לא אפקריה וכ"כ המג"א בסימן תמ"ח סק"ד דאדעתיה דעכו"ם שמכר לו החמץ אפקריה אדעתיה דכ"ע לא אפקריה ועוד למ"ל להקדים נכסי גוי הרי הן כמדבר ולא סגי ליה במה שאמר אח"כ דמכי מטי זוזי לידיה אסתליק ועוד דנכסי גוי הן כמדבר משמע בלא זוזי אף דלא אסתליק אע"כ צ"ל דטעמא דמכי מטי זוזי לידיה אסתליק לא סגי דאדעתא דקונה אסתליק לכן צ"ל דהרי הן כמדבר אף אם לא אסתליק דגזלו שרי אלא דהמחזיק אינו זוכה בו דרפוי מרפי בידיה דגוי לא יניחנו בידו לכן צ"ל דאסתליק וא"כ דברי יראים מוכרחין אלא כ"ז בגזל ממנו דיודע העכו"ם מי הוא וקי"ל סתם גזלה לאו יאוש בעלים כדאיתא בקידושין דף כ"ב ע"ב אבל בגנבה מודה דזוכה הישראל ולפ"ז א"ש דברי הרמ"א כאן דברישא דמלוה לא זכה במשכון כיון דגוי ידע היכן הוא ויכריחנו להחזיר לו אף דנתן המשכון לאשה מ"מ המקדש לא נתן לה משלו כלום ובתר נותן אזלינן וכמ"ש הריטב"א הובא באב"מ סק"ד וכ"כ ביאור הגר"א כאן סק"ד שכ"ד הרמב"ם והרמ"א לכן אינה מקודשת משא"כ בסיפא דמכרו לאחר דלוקח אינו ירא מהגוי דלא ידע דאצלו הוא ולאו בע"ד דידיה הוא וזוכה בו ועוד כיון דנתן דמים הרי חזינן דלא מרפי בידי' לכן כשקידשה הלוקח מקודשת ואפשר לומר טעמא דא"מ במה דממציא לה הנאה זו דכמו במקדש במלוה א"מ אף דיש לה הנאת מחילת מלוה עד שיפרש האמ"ל בהנאת מחילת מלוה כדלעיל ס"י ה"נ כיון שאין החפץ שלו צריך לפרש בהנאה שממציא לה.
סעיף י"ג היה לו חוב ביד אחרים בחידושי רמב"ן פרק הספינה דף ע"ז הקשה עמ"ש תוס' דמכשט"ח וחזר ומחלו מחול משום דשומ"ס רק קנין דרבנן דא"כ בקדושין דמ"ח דאפלגו ר"מ ורבנן בקדשה בשט"ח דאחרים דרמ"א מקודשת דס"ל אף דיכול למחול סמכ"ד הא יכול למחול משום שאינו רק מדבריהם ולמה תהא מקודשת גמורה ותמהו האחרונים הא ר"מ ס"ל גם במע"פ דקידשה במעמ"ש מקודשת וזה מבואר בגיטין דף י"ג דהוא קנין דרבנן ובעצ"א ואב"מ תרצוהו ואישתמיט להו דרמב"ן בב"ב דף קוחד ס"ל דגם במעמ"ש יכול למחול ונראה לפימ"ש בערך ש"י עחו"ימ סימן ס"ו סט"ז די"ל דלפיכך לא אלמוהו רבנן להקנין ולא יוכל למחול משום דלא רצו להפסיד ללוה וכה"ג כתב בש"ך יו"ד סימן קי"ט ורמ"ב ולפ"ז הל"ל במעמ"ש לדעת רמב"ן בגיטין שם דאינו רק ברצון הלוה הנמחה דלא יוכל למחול כיון שקיבל הלוה עליו הקנין דרבנן אך הרמב"ן דס"ל דגם במע"ש יכול למחול משום דלא ס"ל ה"ט דמכשט"ח יכול למחול משום שאינו קנין דאורייתא א"כ אף במעמ"ש אף דאלמוהו רבנן כדאורייתא לא עדיף ממכשט"ח ולענין קידושין מקודשת גמורה דאלמוה כדאורייתא אלא להסוברים במכשט"ח אלו היה דאורייתא לא היה יכול למחול רק משום שהוא מדרבנן יכול למחול לפי שלא אלמוה כדאורייתא שלא להפסיד ללוה כיון דתכסיס הקנין בלא רצון הלוה ואפילו יזדמן שנעשה ברצון הלוה ל"פ והשוו מדותיהן א"כ לא תהא מקודשת גמורה ושאני מעמ"ש דהקנין לעולם רק ברצון הלזה אלמוהו כדאורייתא ואה"נ לדידהו במעמ"ש א"י למחול תדע דבתוספת בקידושין דף מ"ח בד"ה המוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול כתבו משום דקנין שטר אינו אלא מדרבנן ולא אלים להפקיע כח הראשון שלא יוכל למחול ושם בתוס' בדיבור הסמוך בד"ה כי הוכיחו דבמע"ש א"י למחול ותקשי הא מעמ"ש ודאי רק קנין דרבנן אע"כ שאני משום דמרצונו נעשה שו"ר בפנ"י שם שכ"כ ליישב דברי התוס':
ועוי"ל דקנין דרבנן נהי דיסודו מדרבנן מ"מ אח"כ נעשה מנהג דקני מטעם סטומתא דהיכא דנהגו בכך הוי קנין כדאיתא באיזי נסך דף ע"ד אלא די"ל נהי דאחז"ל דסטומתא קניא ה"ד היכא דמוכר ולוקח מדעתם עשו הקנין הרי קבלי הדבר לקנין וכיון דכן המנהג גמרי ומקני ומ"ש המג"א בסימן תמ"ח בסק"ד דלענין קנין לא מהני טעם דגמר ומקנה אם לא עשה קנין בד"ת קשה הא מצינו בב"ב דף ק"ו ע"ב דגורל אף דאינו קנין מ"מ איידי דצייתי אהדדי גמרי ומקני וכ"פ המחבר בחו"מ סימן קע"ג ס"ב ואף דברפ"ב דבכורות אמרינן דלא אזלינן בתר דיניהם אם אינו בד"ת התם מיירי שאינו מנהג קבוע כמ"ש בשו"ת המיוחסות לרמב"ן סימן רכ"ה ומלאתי בחת"ס יו"ד סימן שי"ד שכתב סטימתא הוא קנין דאורייתא דכל שהנהיגו הסוחרים הוי כאלו התנו וכל תנאי שבממון קיים אך קנין דרבנן דלא מחלו ברצונם אלא אנוסים בתק"ח לכן לא אלים כדאורייתא עיי"ש ולא נראה דמי הכריח המוכר ולוקח לעשות קנין דרבנן אם אין מרוצים כגון קנין משיכה או מעמ"ש הרי כשעושים קנין זה עושים ברצונם לכן י"ל גם קנין דרבנן אחר שנעשה מנהג קונה מה"ת אבל כ"ז מעמ"ש לרמב"ן דצריך שיהא ברצון הנמחה אבל מכירת שט"ח דנעשה שלא בהסכמת הלוה שפיר י"ל דאינו קונה רק נגד המוכר ולוקח אבל שישתעבד הלוה על כרחו אינו כדאורייתא ואף כשאדון שנתרצה הלום מ"מ השוו מדותיהן דלא אלמוהו כדאורייתא וגם הלוה אינו עושה שום קנין רק במעמ"ש דהעמדת הלוה ורצונו מעכב והוא מעצם הקנין ולכן במעמ"ש ל"ק לרמב"ן למה מקודשת גמורה כיון דנהגו כך ומרצונם הוא הוי סטומתא.
ובמח"א בהלכות קנין מעות ואב"מ כאן ס"ק ל"ג הביאו ראיה ממ"ש הרמב"ם בהל' תרומות פ"ט שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אפ"י שעדיין לא משך הלוקח אסור להאכילה תרומה שד"ת מעות קונות ואם מכר ישראל לכהן אעפ"י שנתן דמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך עכ"ל ומבואר דל"מ קנין דרבנן לאיסור תורה עיי"ש ולפימ"ש אינו ראיה דשאני כשעשו הקנין דרבנן דאזי אהני גם לאיסור תורה כיון דכן המנהג משא"כ כשעשו קנין מעות הרי לא עשו הקנין דרבנן עדיין ול"ל דקבלו עליהם המנהג תדע דאל"כ למה לא כתב הרמב"ם דאם לקח הכהן ומשך ולא נתן דמים שלא תאכל בתרומה וא"כ מוכח איפכא דהיכא דעשו הקנין דדבריהם אהני מד"ת משום סטומתא ובהכי מיושב מה שהקשה חת"ס שם דברי רש"י אהדדי דבב"מ דף מ"ח פירש"י דאם מכר חפץ ולקח מעותיו וקידש בו אשה מקודשת לר"י דד"ת מעות קונה הרי דלא אמרינן דמחמת תק"ח שיקנה רק במשיכה אין המעות שלו גם לענין איסור תורה ובגיטין דף ס"ד ע"ב מוכח לרש"י דמזכה ע"י קטן לאחר מהני אף לאיסור תורה אף דאינו זוכה רק מדרבנן ולפימ"ש א"ש דבגיטין דבעלים מרצונם זיכו ע"י קטן לאחרים קנה האחר מכח סטומתא משא"כ לענין משיכה קונה אה"נ אם משך הלוקח וקידש אשה מקודשת ומה"ת אבל כשעשו קנין מעות לא נחתו אדעתא דמנהג ולא עקרו חכמים קנין תורה לענין איסור תורה ועתוס' בכורות דף ח"י ע"ב בד"ה אקנויי ורש"י בפ"ק דקידושין טי"ת ע"ב בד"ה באמירה ותוס' כתובות ר"פ הנושא בד"ה אליבא באמצע הדיבור ואין לתמוה וכו' עד גמר ומקני.
ובשעה"מ הלכות שקלים הקשה אהא דמקבלין שקלים מקטנים ובלבד שיהא מוסרן לצבור הא מדאורייתא לאו בר הקנאה נמצא ד"ת קרב מן היחיד ותירץ דרובו מגדולים ומטבע בטל מה"ת והקשה אב"מ דהא ממון בעלים ל"ב כדאיתא בביצה דל"ח ע"ב ונ"ל דהתם משום פסידא דבעלים כדפרש"י והכא זכות לקטנים נהי דל"ל זכין שלא בפניו דלכ"פ הוא רק מדרבנן או משום דל"ל זכין לו רק כמשזכין לו איזה דבר עקצו"ח סימן רמ"ג מ"מ לא חשוב הפסד א"נ דמדאורייתא גם בממון בעלים בטיל רק מדרבנן ל"ב כמו שאמרו בבע"ח וברי' ודבר חשוב וכ"נ מאריכות לשון שם איסורא אמור רבנן ליבטל ברובא אבל ממונא וכו' ומשום דהוקשה לרש"י הא מה דאסורא בטיל ברובא ילפינן מדכתיב אחרי רבים להטות דהוא הדין בממון דאתיא בק"ו מד"נ כמ"ש תוס' בפ"ק דסנהדרין דף ג' ע"ב בד"ה ד"מ לכן תירץ דהחילוק מדרבנן ועמג"א סימן תרכ"ו סק"ג.
וברכ"י א"ח סימן תרנ"ח דין וא"ו הקשה דברי המחבר אהדדי דשם כתב דאם נתן לולב לקטן לצאת והחזיר לו אינו יוצא בו בעל הלולב משום דקטן אינו מקנה מן התורה הרי אף דמדרבנן מקנה לא אהני להיות כד"ת וכאן פסק במעמ"ש דמקודשת לגמרי עיי"ש ולפימ"ש דכאן אהני משום סטימתא דגמר ומקנה וזה שייך בגדול דמקנה מן התורה אהני גביה מה שנהוג שיהא כקנין שאמרה תורה אבל קטן דאינו יכול להקנות בשום קנין אין מנהל עדיף מקנין שאמרה תורה ועוד דמבואר בב"ב דף מ"ח בהא דכופין אותו לגרש עד שיאמר רוצה אני משום דמצוה לשמוע דברי חכמים ופירשב"ם כי אמר רוצה אני גמר בלבו לגרשה דמצוה קעביד מאחר שחייבוהו חכמים להוציא וא"כ ה"נ כי עשה קנין דרבנן ברצונו גמר ומקנה כיון דחייבוהו חכמים לקיים אותו קנין וכבר הבאתי לעיל מפירש"י בקדושין דף טי"ת ע"ב ומתוס' בכורות דף ח"י ע"ב דאהני סברא דגמר ומקנה דקני אף בלא קנין ולהכי במעמ"ש דנתרצו שלשתן גמרי ומקנה אף דאין בעצם ההקנאה מצוה מ"מ כשעשו יש מצוה לשמוע ד"ח לקיים וגמרי ומקני משא"כ במכשט"ח דאינו מרצון הלוה ל"ל כן וכן בקטן דלאו בני מיעבד מצות ננהו כדאיתא בכתובות דף פ"ו בתוס' בד"ה פריעא אך המחבר פסק בחו"מ סימן קכ"ו ס"ז דמהמ"ש אף בע"כ של לוה קנה וצ"ל להמחבר דמ"מ כיון דהמלוה גמר ומקנה נקנה החוב להמקבל לגמרי אף דהלוה אינו רוצה.
עוד נ"ל לתרץ דברי הרמב"ן לפימ"ש רבינו יחיאל שבהגמ"ר ספי"ז דשבת דדבר שמועיל בו קנין אהני נמי סטימתא להחשיבו כקנין גמור אבל דבר שלא יועיל קנין כגון דשלב"ל לא מצינו שיועיל בו המנהג להחשיבו כקנין גמור וביארתי דבריו בערך ש"י עחו"מ סימן ר"א דמ"מ מועיל המנהג להחשיבו כחיוב בקנין אלא דבנידון הר"י שם גם חיוב כקנין לא מהני כיון דאינו חיוב ממון עיי"ש וא"כ במעמ"ש דלרמב"ן הוא דוקא ברצון הלוה והרי אם נתחייב הלוה בשטר או קנין מחויב ה"נ אהני המנהג שיתחייב להמקבל כאלו עשה שטר או קנין בחיוב גופו ולכן מקודשת גמורה משא"כ בקידשה בשט"ח בכומ"ס בלא רצון הלוה ליכא שום קנין מן התורה שיועיל לשעבוד את הלוה להמקבל בע"כ של לוה לכן גם משום סטומתא אינו מועיל ובהכי מתורץ קושית מח"א בסימן ב' מהלכות משיכה על הרמב"ן דס"ל דקנין דרבנן כמו מכירת שט"ח לא מועיל שיהא הקנין דאורייתא דא"כ למה אמרו בפ' השואל דף צ"ט השואל קורדם מחברו של הקדש הר"ז מעל וחברו מותר לבקע בו לכתחלה והא השואל לא קנה אותו אלא מדרבנן דתיקנו משיכה בשומרים וגם על הרמב"ם קשה דבהלכות שכירות פסק דמשיכה קונה בשומרים מתק"ח ובהלכות מעילה פ"ו פסק כההוא דהשואל ובהלכות לולב פסק דאם הקנה קטן לולב לגדול ביוט"א איי"ח משום דמה"ת אין קטן מקנה ובהלכות תרומות פ"ט פסק דמכירה במעות חשוב מכירה לענין איסור תרומה כיון דמדאורייתא מעות קונות הרי דאזיל בתר דאורייתא.
ולפי מה שכתבתי צדקו יחדו דאחר שתקנו משיכה אהני כד"ת כיון דנהגו מדין סטימתא והיינו בגדול אבל קטן דמן התורה א"י להקנות בשום קנין ל"מ המנהג ומוכר במעות דלא נחית ע"ד המנהג לא נפקע הד"ת ובלאה"נ ל"ק מתרומות דחכז"ל לא הפקיעו הקנין מעות רק אחר שקיבל מש"פ או נשרף המקח וגם המנהג אינו רק אחר שקיבל מש"פ והעולה ממ"ש דקנה ארבע מינים בהקפה ומשך יוצא י"ח ביוט"א וקונה טבעת בהקפה וקידש בו אשה מקודשת גמורה והמוכר וקבל מעות וקידש בו אשה מקודשת מדאורייתא דלא נפקע הקנין שיש לו בהמעות מה"ת וגם מנהג י"ל דאין באה דשרפה ל"ש ולקבל מש"פ ל"ש ובמלתא דל"ש ל"ש מנהג כמבואר בחו"מ סימן של"א א"כ ל"ל דמחמת מנהג נפקע קנין תורה שיש לו בהמעות וביד המלך פ"ה מה"א ה"ז כתב כיון דמדרבנן אין מעות קונה שוב גם מדאורייתא אינו קונה דבודאי לא סמכו דעתייהו דמוכר ולוקח כלל אקנין זה ואומדנא דמוכח הוא כיון ששניהם יודעים שיש בידם לחזור דדבר שבממון הכל תלוי בסמכ"ד ולכן סטימתא קונה כיון דדרך התגרים לקנות בו סמכו עליו דעת המוכר ולוקח את"ד ואישתמיט לו דברי רמב"ם בפ"ט מתרומות הנ"ל ועוד אישתמיטתיה ש"ס ב"מ פא"נ ס"ג ע"ב דהיכא דלא סמכא דעתיה גם מש"פ ליכא וא"כ למה בנתן דמים יש מש"פ ועיי"ש שהביא ראיה מרפ"ב דבכורות בהא דקנה גריטאות ונתן מעות ולא משך דאינו חייב להשליך הע"ז לים ומוקי לה דקיבל עליו הגוי המוכר לדון בד"י והא מה"ת מעות קונה והוי ע"ז של ישראל ומחויב להוליכה לים עיי"ש ולק"מ דהגוי קיבל עליו לדון בד"י לענין חזרה מהמקח כמו שדנים בד"י והרי כשלא משך הישראל יכול הגוי לחזור מהמקח תו אינו של ישראל דהגוי לא קיבל עליו לענין איסור וחיוב מצוה רק מה שדנין עתה בדין ממון.
במעמ"ש מקודשת כ"כ הרמב"ם והוכיחו מזה דס"ל דא"י למחול מדל"כ בקידשה בשט"ח בכומ"ס מקודשת וע"כ משום דיכול למחול והקשו האחרונים הא במ"ו ממכירה כתב הרמב"ם הא דמוכר שט"ח יכול למחול משום דאינו קונה רק מדרבנן א"כ מעמ"ש ודאי רק מדרבנן ולמה מקודשת ולפימ"ש לעיל לק"מ דדוקא מכירת שט"ח דתק"ח גם בלא רצון הלוה לא רצו להפסידו ללוה משא"כ מעמ"ש דמשמע מדברי הרמב"ם פ"ו ממכירה ה"ח דצריך שיהא בהסכמת שלשתן דז"ל היו עומדים שלשתן וא"ל מנה שיש לי בידך תנהו ללוי קנה לוי ואין אחד משלשתן יכול לחזור בו עכ"ל ואם א"צ רצון הלוה ליתן ללוי ל"ש חזרה דהא מתחלה נשתעבד אף דצווח שאינו רוצה.
סי"ד במלוה ופרוטה מקודשת בשו"ת רשב"א סי' אלף רל"ג דטעמא משום דדעתה אפרוטה לבד שהוא בעין וע"מ שתהא המלוה מחילה ומינה דכל מקדש בדבר הראוי לקידושין ובשאינו ראוי דאינה מקודשת ובתוספתא דתנא דמקדש בעיר הנידחת דא"מ משום שאסור בהנאה הא בעיר דעלמא מקודשת עכצ"ל דמקדש בקרקע מקודשת דאל"כ אף דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש מ"מ הא קרקע עולם ג"כ בכלל העיר עיי"ש ולולא דבריו קשה הסברא מאד לומר דמלוה סך גדול ופרוטה בעין יחשב אצלה יותר הפרוטה ועיין פרש"י סנהדרין י"ט ע"ב בד"ה שאול סבר דעתיה דמקדש לקדש במלות שהוא חשיבה ודוד סבר אין דעתיה אמלוה וכיון דהמלוה חשיבא למה תהא דעתה אפרוטה דאין סברא לומר דמ"ד דעתה אפרוטה ס"ל דפרוטה שהוא בעין יהא חשיבא יותר ממלוה סך עצום לכן נ"ל דכיון דרוצה להתקדש דעתה על דבר הראוי שתתקדש מחמתו וכמ"ש בחידושי רע"ק על יו"ד סימן רצ"ד סט"ו וס"ס ש"כ דבדבר מצוה כונתו ע"ד חכמים באופן המועיל.
סט"ו וי"א שמקודשת אם הוא קבלן כ"כ בטור ותפסו האחרונים עליו הא פסק בחו"מ סימן ש"ו דאומן חייב לשלם אם קלקל מה שהשביח דאין אומן קונה בש"כ הרי דמוציאין ממון ואין בו ספק וכן קשה על המחבר ונ"ל דבח"ר ב"ק דף צ"ט כתב דאומן אדעתיה דבעה"ב משביח ומאן דס"ל אומן קונה בש"כ לפי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעה"ב לחייב א"ע בתשלומי נזקו וכן דעתו ג"כ להשביחו לעצמו ולקנות בו שכרו אעפ"י שלא קלקלו עי"ש וא"כ אפילו מ"ד דאין אומן קונה בש"כ י"ל לא דבעל הכלי קונה שבחו בע"כ דאומן דזה א"א לאומרו אלא דס"ל דלעולם האומן אדעת דבעל הכלי משביח ואף דאין סברא שישביח לצורך בעה"ב לחייב א"ע בתשלומי מקו י"ל לפי דקי"ל ביו"ד סי' רכ"ח סי"ב דאין פותחין בנולד אלא בדבר תהיה ושכיח טובא אבל כשלא שכיח טובא שאף אם היה מעלה אותו על לבו לא היה נמנע בשבילו מלידור כיון דלא שכיח טובא א"כ ה"נ מה שקלקל אח"כ לא שכיח טובא כיון דאומן הוא ואפילו היה מעלה אותו על לבו לא היה נמנע מלהשביחו לצורך בעל הכלי אבל במקדשה דפסק הטור בסמוך דקידש במלוה ובעל חזקה אדעת שתתקדש בביאה זו בעל דאדם יודע דבמלוה אינה מקודשת וא"כ ת"נ ודאי אין דעת האומן להשביח לצורך האשה ויהא שכרו מלוה כיון דבא לקדשה בזה ודאי שדעתו יהא קונה בש"כ ובזה תתקדש והמחבר דפסק בסמוך דתות ספק ה"נ הביא שתי דעות ובש"ס דס"ד דר"מ ורבנן פליגי באומן קונה בש"כ ורבא אמר דכ"ע אין אומן קונה בש"כ רק פליגי במלוה ופרוטה אה"נ דהמ"ל בעלמא גם לר"מ אין אומן קונה בש"כ ושאני קידושין וכמ"ש אלא דא"כ היה פלוגתא דאמוראי בכתובות דף ע"ד אי אדם יודע דאין מקדשין במלוה כתנאי ולא רצה לעשות כתנאי רק במלוה ופרוטה דמצינו בברייתא אחרת דפליגי תנאים בזה ועוד דכתב הרא"ש בקידושין דף מ"ח די"ל רבא ס"ל לדינא אומן קונה בש"כ ואף דאמר דכ"ע אין אומן קונה בש"כ משום דלא המ"ל דכ"ע ס"ל אומן קונה בש"כ דחכמים ודאי לא ס"ל הכי א"כ ה"נ כיון דחכמים ודאי ס"ל אף בקידושין אין קונה אמר רבא די"ל גם ר"מ הכי ס"ל אף דלדינא י"ל בקידושין אומן קונה בש"כ ולפימ"ש לעיל בסמוך הא דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה דאפילו א"י הדין מ"מ דעתייהו על דבר הראוי שתתקדש בו א"כ ה"נ כיון דבדעת האומן תליא אם משביח על דעת שיקנה בעל הכלי השבח רק יהא אצלו חוב השכר א"כ בקידושין דעתו שישביח הכלי באופן שיחלו הקידושין ולכן בזה אומן קונה בש"כ אלא כיון דרבנן ע"כ ס"ל גם בקידושין אין אומן קונה בש"כ ולא מצי למימר דכ"ע אומן קונה בש"כ אמר דכ"ע אין אומן קונה בש"כ.
ויל"ד למה לא קאמר הש"ס דר"מ וחכמים לשיטתייהו בפ"ק דערכין דף ה' דר"מ ס"ל א"א מד"ל ומתקנין הלשון כי דעתו על פי שיועיל אפילו א"י הדין כמ"ש תוספת שם וחכמים ס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה א"כ כ"ש באמ"ל שתהא מקודשת לו בשכר מלאכה דלר"מ דאינו מוציא דבריו לבטלת דעתו באופן שיועיל דהיינו שיקנה בשבח כלי ואח"כ תתקדש לו בשבח כלי וכ"ש במאי דתני בברייתא עשה לי שירים ונזמים ואתקדש אני לך דא"צ אפילו לתקן דיבורם כלל ועתוס' פרק המדיר דף עי"ן ע"ב בד"ה אלא ל"ת ובאס"ז שם כתב משם הריב"ש שלא אמר ר"מ א"א מד"ל אלא בהקדש וצ"ע ובדיקה בתלמוד עכ"ל והנה זה מוכח מכאן אף דיל"ד איך קאמר בכתובות דף ע"ד דאדם יודע שאין מקדשין במלוה או בפחות מש"פ וגמר ובעל לשם קידושין דא"כ למה קידש במלוה או בפחות מש"פ ומצאתי בריטב"א שם הרגיש בזה ותירץ דמחית נפשו אספיקא ודעתו לגמור בבעילה כאלו יודע בברי שאין קידושין בפמש"פ א"ד ודוחק ונראה דכמו דאמרינן בפ"ק דב"מ דף ט"ז במקדש אחותו דיודע שא"ק תופסין באחותו רק נתן לשם מתנה או פקדון ה"נ י"ל הכא או י"ל דתחלה דליכא איסור לא דייק וטעה רק כשבא לבעול מידק דייק וחוקר ודורש דחזקה א"א עושה בב"ז ואם כן לפ"ז ל"ל מסום דאינו מוציא דבריו לבטלה נפרש כונתו באופן הראוי לקידושין אך ודאי לא תלינן בפקדון או במתנה רק אם א"א לומר דנתכוין לקידושין כאשר מילא בפיו לאמר וגם אפילו טעה ולא ידע מ"מ לר"מ אמרינן דכונתו כמו שיתקנו רבנן כונתו כמ"ש תוספת בערכין שם וכ"כ באס"ז כתובות דף נ"ח ע"ב אמאי דאר"ל דטעמא דר"מ במקדיש מע"י אשתו דהמותר הקדש דא"א מד"ל ונעשה כאומר וקידשו ידיך לעושיהן דאע"ג דבשעה שהקדיש לח היה יודע דאין אדם מקדיש דשלב"ל מ"מ איהו לדבר שאפשר נתכוין וכל היכא דמצוי למיחל ליחול והובא בברכ"י יו"ד סימן רנ"ח אמנם נראה דגם לסברת ריב"ש דר"מ לא אמרה רק בהקדש ה"ה קידושין דנמי עושה מצוה והרי את מקודשת לשון הקדש כמ"ש תוספת בפ"ק דקידושין דף ב' ע"ב בד"ה דאסר לה ועיי"ש בברכ"י דאף דבערכין פסק הרמב"ם כחכמים היינו דוקא כשצריכין לתקן לשון הנודר אבל כשנוכל לפרש הלשון על נקלה קי"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכ"כ הריטב"א בפרק אעפ"י דף מ"ח ע"ב.
סעיף טו"ב הנכנס כתב הריטב"א בקידושין נ"ב ב' דאל"ת תלינן דמשום כיסופא אמר כיון דהשתא הקידושין בעין ביד האשה זכה אידך בהו השתא ומיקדשא בהו ואף דמכאן ולהבא הוא זוכה והא דאמרינן משום כיסופא אמר כלך אלל יעות אפילו אמר בניחותא תלינן בכיסופא עד שימחול לו בפירש ואיתנייהו לקידושין בעין א"ד ויל"ד איך זכה המקדש דעכשיו אינו בידו ומצאתי במקנה ואב"מ שכתבו דהוי כהילך מנה ותתקדש לפלוני דמקודשת מדין ע"כ כדאמר רבא בפ"ק דקידושין דף זיי"ן אך כונת ריטב"א אינו כן דלהדיא אמר דזכה אידך בהו ומדין ע"כ א"צ שיזכה המקדש דהא מייתי ממשנה דקונה העבד א"ע בכסף ע"י אחרים והוא דברי ר"מ דס"ל אין קנין לעבד, בלא רבו כדאיתא התם דף כ"ג ונראה דהריטב"א לא ניחא לו למימר דמקודשת מדין ע"כ דהתם אמר הילך מנה ותתקדש לפלוני דנותן לה המנה וזה דומה לע"כ דקונה א"ע בכסף ע"י אחרים שנותנים הכסף לאדון משא"כ הכא ליכא גילוי דעת דלא קפיד אלא נגד המקדש דמוחל לו אבל מנין דכונתו דנותן לה במתנה לכן נראה טעמו של הריטב"א כמ"ש הרמ"ה הובא בטור לקמן סימן ק"כ דאם העדים כתבו הגט בנייר שלהם עפ"י ציוויו של המגרש ונותנין הגט לאשה האשה זוכה בגט בשביל הבעל והדר זכתה האשה עיי"ש וה"נ כן הוא ומה שהקשה האב"מ מפ"ק דב"מ בחזר ולקחה מבעלים הראשונים במתנה הוי ספק אי זכה הלוקח אם כן ה"נ נשאר של הגזלן לק"מ לפימ"ש דהתם זכה הגזלן במתנה ע"י קנין שעושה בעצמו י"ל נתכוין רק לזכות לעצמו ולא ללוקח אבל כאן א"א לגזלן לזכות בעצמו דאינו בידו אלא דהאשה זוכה לו כדי שתזכה מיד המקדש ואם הוא לא תזכה למה לה לזכות בעדו
ויל"ד מה דאמר דמשום כיסופא אמר הא קי"ל דברים שבלב ל"ה דברים והרי אמר בניחותא כמ"ש הריטב"א בשלמא לרש"י ותוספת דא"ל משום כיסופא הוי מקודשת למפרע אף דאז לא ידע הנגזל אלא דחזינן דלא קפיד. אהני למפרע דהיה יכול המקדש ליטלו ולזכות בו וכבסמוך בנטל דבר שאינו מקפיד ואף דשל"מ נטל מהני כמ"ש הש"ך בחו"מ' סי' שנ"ח לכן אם בלבו קפיד א"א לזכות למפרע דאז לא דיבר הנגזל בפיו שיסתור דברי לבו אבל לריטב"א קשה וגם מה יוסיף במוחל בפירש עדיין נימא משום כיסופא מוחל ונראה דבמוחל בפירש ל"ח למשום כיסופא ואינו מוחל בלבו דהוי דברים שבלב משא"כ הא דאמר למה לא נטלת מיפות יותר ליכא מחילה בפירש על מה שנטל רק באנו לומר משום ג"ד כיון דאמר למה לא נטלת מיפות יש הוכחה דמוחל בלבו מה שנטל ולא הוי דברים שבלב דהיכא דיש הוכחה מועיל אבל כיון דיש חשש דמשום כיסופא אמר תו ליכא הוכחה דמוחל מה שנטל לכן אאת"ל שמא לאו משום כיסופא מ"מ הוי דברים שבלב ולכן ליכא אפילו ספק קידושין
בדבר שאין בעה"ב מקפיד נחלקו, הפוסקים אם מיירי דוקא כשאינו ש"פ אבל בש"פ הוי גזל וכ"ד רשב"ץ או מיירי בש"פ והספק שמא מקפיד ובמקנה הוכיח דמיירי בש"פ דאל"כ הא אפילו מקפיד מ"מ הוי יאוש כיון דאין ב"ד נזקקין לפמש"פ וש"ר בידה עיי"ש ול"נ דהא דמקודשת במאי דהוי ש"ר בידה אף דהמקדש לא קנה ואינו נותן לה משלו עכצ"ל דמ"מ מקודשת דבא לה הנאה מחמתו כמ"ש הר"ן ואחרונים אמנם בפמש"פ דחיישינן שמא ש"פ במדי לרמב"ם דאינו משום גזרה רק הוי באמת ספק ומה בכך דש"פ במדי הא אין לה הנאה ש"פ דבמקומה אינו ש"ע ולהוליכה למדי תוציא יותר עכצ"ל דמ"מ כיון שש"פ במק"א חשוב כסף ומקודשת מדין כסף ולא מתורת הנאה וא"כ בפחות מש"פ והוא גזול מה יועיל ש"ר אצלה הא המקדש לא קנהו ואינו נותן לה כספו והיא לא נהנית בודאי מחמתו ש"פ כיון דאינו ש"פ במקומה ויכולה למצוא הנאה זו בפחות מפרוטה ועיין מ"ש בסמוך סכ"א.
בדרישת אלי הוכיח דלא כב"ש בס"ק מ"ד שכתב אי הוי ג"ד דניחא ליה זכה בו ומהשתא חלין הקידושין דהא לפ"ד הב"ש גם דברי המחבר שהוא כלשון הרמב"ם שכתב הטעם משום כיסופא צריך לפרש כן שכתבו טעם זה לענין דלא חלו הקידושין מהשתא דלענין למפרע ל"צ לה"ט ומה הועילו בה"ט דמשום כיסופא אמר כן והרי אם מקדשה בגזל שנתייאשו הבעלים מקודשת דיש יאוש וש"ר וא"כ אף אם אמר משום כיסופא בודאי לא יתבענו בדין ואיכא יאוש אחר ש"ר ולרמב"ם ומחבר בחו"מ סימן שנ"ג יאוש אחר ש"ר מהני את"ד ונראה דבשלמא ש"ר אחר יאוש אף דהוא לא קנה ביאוש לבד ואינו כספו מ"מ מהנה אותה במה שמקדשה דעל ידו האשה קונה בש"ר אבל ביאוש אחר שבא לידה הנה כשנתן לה לא היה שלו וגם האשה לא קנתה ועתה כשנתייאש הנגזל רשותה קונה לה מעצמה ולא מהנה אותה המקדש לא בשלו ולא במעשיו ואפילו לא ירצה עכשיו בקידושין קנתה הגזל ממילא ואף דתוספת בב"ק דף ס"ט בד"ה כל שלקטו כתבו דאפילו בשעת יאוש מונח בר"ה אם זכה בה אחר צריך לשלם דמים להגזלן כדאמר לעיל דאפילו יאוש ל"ק חייב גנב שני לשלם הקרן לגנב ראשון מפני שצריך לגנב ראשון לפטור מן הנגזל ע"כ משום דגורם היזק לגזלן וה"ד אם גורם בדיבור או במעשה אבל ביאוש אחר ש"ר ממילא קונה לו רשותו ואף אם יאמר לא ניחא לי לא יקנה מ"מ כשגורם רק ע"י מחשבתו פטור כמו שפרש"י בגיטין דף נ"ג בד"ה וחידש ואף דבלא"ה כמי אינה מתקדשת עכשיו ממילא אפילו יאמר הנגזל דמוחל להגזלן עד שיקדשה עכשיו ותאמר הן עיין טו"ז לעיל סק"י מ"מ נ"מ בקידש בגזל ואח"כ נתייאש הנגזל אפילו יקדשה מעכשיו בפירש בהנאת מחילת החיוב שלא תחויב לשלם לו מה שצריך לשלם להנגזל מ"מ אינה מקודשת דבלאו מחילת פטורה.