אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק א הלכות פריה ורביה › סימן ו

ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות פריה ורביה · סימן ו

סימן ה

ואסור בחלוצה מדרבנן כתב רשד"ם סימן רל"ה דכהני זמנינו שאין להם כתב יחוס אינם כהני ודאי רק ספק לכן כתב שבו"י ח"א סימן צ"ג שאין כופין להוציא החליצה ובשו"ת זכרון יוסף סימן ג' השיגו דא"כ אפילו בתרומה דרבנן ל"ה שרי למיכל כדאיתא ביבמות דל"ט וטוש"ע סימן ג' דספק בן ט' לראשון או בן שבעה לשני ואחד כהן וכן ישראלית וכהנת שנתערבו ולדותיהן אסורים לאכול בתרומה ומשמע מפשטות דברי הרמב"ם פ"ב מהא"ב וטוש"ע סימן ג' דאפילו בתרומה דרבנן ועוד דהא פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות תרומות וטוש"ע יו"ד סימן של"א דתרומה בזה"ז דרבנן עיי"ש ואינו רואה השגה מזה דודאי הל"ל באיסור דרבנן ספקו לקולא רק אם יאכל בתרומה דרבנן יחלקו לו בגורן ואיכא גזל השבט דהוי ספק ממון וכיון דהיה כהני ודאי וזה ספק אין ספק מוציא מידי ודאי ובזמן הזה דכולם כהני ספק דאין לשום כהן כתב יחוס מ"מ עדיפי מזה הספק אם מראשון או משני דזה הוי ס"ס ועוד דאינו מפורש במשנה וגמרא דהספק אפילו בתרומה דרבנן לא יאכל רק מפשטות רמב"ם וטוש"ע משמע אם כן י"ל כיון דבזה"ז כולם כהני ספק וזה יש בו עוד ספק ה"ל ס"ס לחומרא אפילו בתרומה בזה"ז דרבנן לכן סתמו ואדרבה ראיה דכהני בזמן הזה רק ספק דאל"כ למה ספק בן טית לראשון לא יאכל בתרומה בזה"ז דרבנן הא ספקא דרבנן לקולא אע"כ משום דהוי ס"ס.

ומהרי"ט בתשובה קמ"ט כתב מדנושאין כפיהם בזה"ז ולדעת רש"י זר שנ"כ עובר בעשה וכן מברך ברכה לבטלה מוכח דכהני ודאי ננהו ושבוזי דחה כיון דכהן שאינו נ"כ כאלו עובר בשלש עשה לבן אמרו חז"ל דישא כפיו גם ספק כהן וכיון דמדרבנן נ"כ שפיר מברך וזכר"י התפלא עליו דמבואר בטוש"ע א"ח סימן קכ"ח דלא עבר רק אם אמרו לו לעלות א"כ לא נקרינהו לכהני זמנינו ולא יעברו על ג' עשה ולא יעברו נ"כ על ספק עשה דזר הנ"כ עיי"ש דג"ז לא תברא דמבואר שם בטו"ז ופר"ח דאם אין רק כהן אחד מחויב בנ"כ אפילו לא קראוהו לעלות וכ"כ מהרל"ח שם מטעם דבאחד א"ל יברך ב"כ תתבטל הברכה לגמרי וא"כ בזה"ז דליכא רק כהני חזקה גם כשלא יאמרו להם לעלות ולא יעלו כלל הרי מתבטל הברכה לגמרי.

ובשבו"י שם ל"כ דעובר על ג' עשה רק כאלו עבר על ג' עשת משום דכן הוא בסי' קכ"ח דלא ביטל רק מ"ע אחת ונראה בלאו ה"ט דכאלו עבר על שלש עשה מ"מ כיון דעשה דב"כ מפורש בתורה ועשה דזר לא ישא כפיו אינו מפורש ור"י בתוספת כתב דלא ידע מה איסור יש בדבר בזר הנ"כ כדאיתא התם בד"מ ורמ"א ריש הסי' לכן ספק עשה דב"כ דוחה ספק עשה דזר דהא מבואר ברמב"ם פ"ה מהלכות שחיטה הואיל ואין לך מפורש בתורה אלא דרוסה לפיכך החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר מיני טרפות יש בהן ספקן מותרין ובתוספת פסחים דף נ"ט בד"ה אתי ובכ"ד כתבו דעשה חמור דוחה עשה דקיל מיניה כדאיתא בחולין דף קמ"א דעשה דמצורע כיון דיש בו משום שלום בית ה"א דדוחה עשה דשלוח הקן לולא דמיעטיה קרא.

ולפימ"ש מהרי"ט דהא דיש איסור עשה בזר הנ"כ ה"ד במקדש לא בזמן הזה וכן לפימ"ש בחידושי לא"ח סימן קכ"ח דלהם ולא לזרים היינו אם הציבור לא ידעו שאינו כהן ולא מחלו או דוקא כשיש כהנים אחרים אם כן השתא דליכא רק כהני חזקה והכל יודעים ליכא איסור עשה ומחויבין בנ"כ מספק ואי דמ"מ יש חשש ברכה לבטלה וישאו כפיהם בלא ברכת אשר קדשנו וצוונו כמו המסופק אי נטל לולב דנוטל ואינו מברך שאני התם דאינו רק ספק במקרה משא"כ כאן דע"כ הנהיגו כן יפה כח המנהג לברך ועיין חת"ס יו"ד סימן קצ"א דמסיק גם כן דעל מנהג ומעשה רב מברכים ול"ד לחבטת ערבות דאינו רק טלטול בעלמא והכא הוי מעשה רב דכמה דינים בנ"כ ליטול ידיהם ולפרוש כפיהם ולעמוד יחף ועוד הרבה דקדוקים.

עוד הקשה בזכר"י דבש"ס אמרינן דריע חזקייהו משום שלא היה להם כתב יחוס ודוקא אז שהיו קרוב לזמן בית ראשון. ושמרו יחוסם ונודעו המשפחות כולם והיו צריכים שיהיו להם כתב יחוס לכן הללו שלא היה להם הורע חזקתם משא"כ עכשיו מפאת אורך הגלות ויצאו מדחי אל דחי אין לשום כהן כתב יחוס עיי"ש ולע"ד לפימ"ש רמ"א לעיל ריש סימן ג' מי שבא בזמן הזה ואומר כהן אני נאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו מפני שאין לנו בזה"ז תרומה דאורייתא שנחוש שמא יעלו אותו לתרומה וכן נוהגין האידנא בכ"מ שאין נוהגין בתרומה בזמן הזה וליכא למיחש למידי עכ"ל ולכן עכשיו יש חשש דהוחזק עפ"י עצמו בשקר כאשר מתרמי כ"פ ונמשך החזקה לדורות בטעות לכן אף דלא אתרע החזקה במה שאין להם כתב יחוס אינם כהני ודאי ובזה נסתלקו כל ראיות הזכר"י מהש"ס ולפיכך אין סתירה מטוש"ע שכתבו כאן דדוקא אם עבר ונשא ספק חליצה א"צ להוציא משום דטוש"ע פסקו לעיל ריש סימן ג' דא"נ לומר כהן אני לקרות בתורה ראשון ולישא כפיו משא"כ לדידן דנוהגין שקורא בתורה ראשון ונ"כ עפ"י עצמו ולפ"ז מ"ש טוש"ע אם עבר ונשא ספק חליצה דוקא לשיטתייהו משא"כ לדידן כיון דאינם רק כהני ספק י"ל גם לכתחלה מותר בס"ח דהוי ס"ס ובלא"ה כתב בשו"ת פ"מ דמותר לכתחלה בס"ח והנה הרמ"א לעיל ריש סימן ג' סיים וכן נוהגין האידנא בכ"מ שאין נוהגין בתרומה בזה"ז דהיינו שאין נוהגין בתרומה כלל אפילו בתרומה דרבנן וכמבואר בב"י וחמ"ח שם לפ"ז ודאי אישתני מזמן הש"ס ועולי בבל בבית שני דהיו נוהגין בתרומה אך לפימ"ש רמ"א שם תחלה בזה"ז שאין לנו תרומה דאורייתא ולפ"ד הש"ע ביו"ד סימן של"א דגם בימי עזרא לא היו חייבים אפילו בא"י בתרומה דאורייתא דבעינן בביאת כולכם ובית הילל כאן כתב דכונת מור"ם למ"ש ביו"ד שם דגם בא"י לא נהגו בתרומה דאורייתא א"כ לא אישתני דינא מזמן הש"ס ובית שני ומ"מ אמרו בש"ס רק משום דריע חזקתייהו במה שלא היה להם כתב יחוסם והדרא קושית זכר"י ונראה דמ"מ אז שהיה לשאר כהנים כתב יחוס ונודעו המשפחות כולם ועדיין לא הלכו מדחי לדחי ולא היה זמן ארוך ודאי מי שבא ואמר כהן אני לא היה נאמן כלל כיון דריעותא לפנינו שאין לו כתב יחוס ומדינא אינו נאמן דרובא ישראל ננהו לכן צ"ל הש"ס דאף אותם שהוחזקו בכהנים ריע חזקתייהו דשמא מחללים באו אף דליכא למיחש דנמשך עפ"י טעות שאבי אביהם אמר בשקר שהוא כהן ונ"כ וקרא בתורה תחלה אבל עכשיו דאין ריעותא ושום הוכחה ממה דאין לו כתב יחוס נהגו להניחו לנ"כ ולקראו ראשון בתורה אף דמדינא הל"ל דמרובא ישראל הוא א"כ תו לא מהני החזקה כלל להחזיקו בכהן ודאי ונראה הא דנוהגין האידנא להאמינו שהוא כהן אף דהל"ל מרובא ישראל פריש משום דיש לחוש לתקלה דבעוה"ר הולכין מדחי אל דחי כמבואר לקמן סימן קכ"ח ס"ב דעכשיו אין כותבין שם מקום הדירה מפני שאנו גולים ומטולטלים ומקום דירתינו מרופה בידינו ואם לא נניחו לישא כפיו ולקרות ראשון שמא באמת כהן הוא ותשתכח מזרעו וישאו גרושה ויטמאו למת וכיוצא אבל כשנאמינו ליכא למיחש לתקלה כמ"ש רמ"א.

עוד הוכיח בזכר"י מדכתבו רמב"ם וטוש"ע לעיל ריש סימן ג' מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני א"נ ואם נשא גרושה לוקה ואם כהני זמנינו ספק הן למה ילקה שמא משום שראה אבותיו מתנהגים בקדושת כהונה עיי"ש ולפימ"ש אין ראיה מרמב"ם וטוש"ע דס"ל דאינו נאמן א"כ אהני החזקה לעשותו ודאי כהן דל"ל דנתחזק בטעות עפ"י עצמו.

עו"כ בזכר"י דכי היכי דנאמן הבא לפנינו ואומר בן כהן מיוחס אני לאסור על עצמו כל פסולי כהונה ה"נ נאמן לגבי בנו וב"ב לדור דורים עיי"ש שכ"כ בדעת הרמב"ם וטוש"ע ותמוה דא"כ למה כתבו והנבעלת לו היא ספק חללה ופרשו הה"מ בפ"כ מהא"ב הי"ג דהיינו דזרעה ספק חלל עיי"ש והא בפי"ז מהא"ב כתב הרמב"ם בכהן שנשא חללה כשם שהוא לוקה כך היא לוקה וא"כ ה"נ כמו האב שאמר אני כהן אם נשא חללה לוקה דשאח"ד והוי כודאי כהן כדלעיל סימן ג' כך זרעו יהיו כודאים ואם אביו נשא גרושה יהא זרעה ודאי חללה ואם נשאת לכהן תלקה ועיין לעיל סימן ג' בב"ש סק"ז ועמ"ש לעיל סימן ג' על דברי מל"מ.

אך מהריב"ש סימן שמ"ח נראה דאסור בחליצה ושבו"י נדחק לתרצו ומ"מ י"ל דס"ל כרמב"ם וטוש"ע דמי שבא ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מניחין לו לישא כפיו לכן מי שהוחזק לכהן הוי חזקה טובה.

ומ"מ לפימ"ש מהרא"י הובא במבא שערים סי' פ"ד אהא דס"ל לר"י ספק דרוסה שנתערב אסור דקשה וכי לית ליה לר"י דאמרינן ס"ס אפי' בדאוריית' ועוד כיון שנתערב ברוב דבטל מדאורייתא ה"ל ספקא דרבנן ותירץ דלא איירו ר"י אלא בנודע מיד שדרס קודם שנתערב באחרים וכיון שנודע שהוא ספק דרוסה והוא ספק דאורייתא ובאותו פעם לא היה עדיין רק ספק אחד נעשה הספק כודאי וכשנתערב בעדר הוי כודאי דאורייתא שנתערב את"ד וכה"ג כתב בתה"ה בית רביעי שער שני דהאיך נאמר כשנתערב שמא לא זו הוא ואת"ל זו שמא לא טרפה היתה והלא כבר אסרתי משעה שנולד בה ספק טרפות והאיך נתיר מה שאסרנו מפני שנתערב באחרים ונאמר מה שאסרנו מותר היה עכ"ל וא"כ ה"נ כיון שהוחזק מכבר לכהן ונאסר מלישא פסולי כהונה ולטמאות למתים ונתחייב לישא כפיו מחמת ספק דאורייתא איך נאמר שישא חלוצה ונעשהו ספק וכ"ז לאסור עליו כיון דפסקינן התם כר"י ולא כר"ת כדאי' ביו"ד סימן ק"י ס"ט אבל לכופו בשוטין להוציא יש לחוש לגנו מעושה שלא בדין דהוי ספק אשת איש ולפימ"ש בערש"י עיו"ד בדיני ס"ס בד"ה והב"ש דאם ספק שבגופו יש בו צד לאיסור וגם לאידך גיסא יש צד לאיסור מהני לעשות ס"ס וכגון כאן כיון דלא הוי כהן ודאי אסור לאכול חלה כמ"ש מהרי"ו ורש"ל הובאו ביו"ד סימן שכ"ב א"כ ל"ל כיון דנושא כפיו ואסור בפסולות נעשה כודאי כהן דנימא לאידך גיסא כיון דאסור לאכול חלה הוי כודאי ישראל.

וי"ל עוד מה שהקשו כיון דהוא בחזקת כהן גדולה חזקה דהנה השבו"י כתב דלהכי נושא כפיו אף דאינו רק ספק כהן משום דכהן שאינו נושא כפיו הוי כאלו עובר על שלשה עשה וכנ"ל ועדיין קשיא כיון דהוי רק ספק כהן ניזל בתר רובא דעלמא דאינם כהנים וליהוי כודאי אינו כהן וצ"ל דהרוב לא אלים להוציא מחזקתו וכמו דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממון מחזקתו וא"כ י"ל דשקולין הן הרוב והחזקה ומפרט די"ל החזקה רק מכח רוב אתיא דרוב כשרין ולא בא מחללה וכדומה דלא הוחזקו אבותיו בכהנים בשקר.

אם עבר ונשא ס"ח כתב בחמ"ח לכתחלה גזרו על ספק חלוצה וכ"כ רש"י ביבמות דף כ"ד ובשו"ת פנים מאירות ח"ג ס"ו האריך דמותר לכתחלה דהוי ספק דרבנן ורש"י דפירש לא גזרו לאפוקי מספק דא"א לומר התם דישא לכתחלה משום דלמא יפגע באחות זקוקתו עיי"ש ואשתמיטתיה מ"ש רמב"ן בחידושיו ליבמות שם וז"ל הא דאמרינן ספק חלוצה לא גזרו בה רבנן פרש"י לא גזרו לאפוקי מספק וכן עיקר ואע"ג דשאר ספק של דבריהם אפילו לכתחלה לקולא כיון דאיכא מעשה רבה שחלץ לה בב"ד אין מתירין אותה לא היא ולא צרתה וכן מוכח בהדיא בפרק נושאין על האנוסה דף צ"ח דאמר התם כהנים חולצין ושאינם כהנים מיבמין משום דספק חלוצה אסור להן תדע שהרי אחות חלוצה נמי מדרבנן ותנן נמי במתניתין שחולץ ולא מיבם מפני שהוא ספק חלוצה ואחות זקוקה נמי מדרבנן דזיקה דרבנן הוא וקא אוסרין ליבומי והדר מוחלץ משום דפגע באחות זקוקה וה"ט כיון דחלץ לאידך נראית כיבמה ומפרסמה מילתא בב"ד טובא הילכך חיישינן שמא יאמרו אחות זקוקה מותר לכתחלה עכ"ל.

ס"ד פלוני כהן עב"ש וי"ל כיון דמדינא נאמן לטעון נגד הקול כמ"ש בש"ך חו"מ סימן קמ"ט ס"ק כ"ב א"כ מדיושבת תחתיו וכהן אסור אם גרשה הוי הכחשה לקול ויש לישב שלא יהא הכחשה כמו בעדים בחו"מ סימן כ"ט ס"א ובסימן למ"ד ס"ב ה"נ ניישב שכונת הקול רק על כתיבה ולא נתינה וקמ"ל טובא דמ"מ אסורה לכהן שמת בעלה וכ"מ בש"ס דשמואל נשאל כפן שיצא קול שכתב גט לאשתו ויושבת תחתיו והשיב תצא סתם ומפרש הש"ס תצא משני וקשה ממ"נ אם שאלו על הכהן השני למה אמר כהן ויושבת תחתיו ואם השאלה על הראשון ס"ל לשמואל לפרש תצא משני אע"כ כמו שכתבתי והשאלה רק על השני

ס"ה חוששין לקול באב"מ בסימן מ"ו סק"ה הקשה לרמב"ם בפט"ז מהלכות סנהדרין דאם אמר ע"א גרושה או זונה אשה זו ובעל אותה כהן אח"כ אחר התראה לוקה הרי ס"ל לאסרה על כהן ע"א נאמן א"כ ודאי ה"ה עמפ"ע ואפילו קא"פ ואפילו חוץ לב"ד וא"כ מדינא אסורה ע"י קלא דל"ה רק עפ"י עמפ"ע והיכי תני במשנה משום קלא ת"ל משום דע"א נאמן באיסורין את"ד ולק"מ דהא מבואר ברמב"ם שם דין זיי"ן דדוקא שלא הכחישו קודם שעבר והכא ודאי אהני קלא לאסרה אף במכחישה את מוציאי הקול תדע מדאמר בגיטין דף פ"ט ריב"נ א"כ לא הנחת בת לאאע"ה יושבת תחת בעלה ואם אמת שלא זינתה ודאי תכחיש אותם ולרש"י שבב"ש לקמן סימן י"ז ס"ק קט"ו האשה נאמנת על עצמה באיסורין יותר ממאה עדים פסולים וכן מוכח מתוס' בגיטין שם ע"ב דאשה אחת יצא עליה קול אחר נישואיה שנתקדשה מקודם לאחר ואותו אחר היה בחופתה כשנשאת לשני ופסק ר"ת כיון שנתקדשה בפניו שריא חזקה א"א מעיזה פניה בפניו דקי"ל כרה"מ עיי"ש ות"ל דאף לולא דרה"מ מדנתקדשה לאחר היא מכחשת הקול ואאת"ל דלא חשוב מכחשת הקול שנתקדשה לאחר רק כאומרת דגרשה הראשון מ"מ גם בלאו חזקה דאינה מעיזה בפני בעלה נאמנת במגו די"ל לא נתקדשה דהא הוכיחו תוס' בפחז"ה דף ל"ד דנאמן במגו דהיה יכול להכחיש העד ומיהא יש לדחות דלא אמרינן מגו שהיה יכול להכחיש הקול וכמבואר בש"ך חו"מ סימן קמ"ט ס"ק כ"ב אך שם מבואר דלכ"ע נאמן בגוף הטענה להכחיש הקול א"כ ה"נ לולא חשש לעז נאמנת להכחיש הקול ועוד מהיכא תיתי לומר דמה דנתקדשה לאחר הוי כאומרת דגרשה ראשון יותר י"ל דהוי כאומרת דלא נתקדשה לראשון כלל כיון דאם איתא דנתגרשה קלא אית לה כדאיתא בב"ב דף קנ"ד ע"ב בפירשב"ם ועוד אם איתא במכחשת הקול ל"ח לקלא הא ודאי לא מיירי המשנה במודית דא"כ בלא"ה שאנח"ד ואסורה לכהן אחר וע"כ בשותקת מלבד דזה דוחק גדול לאוקמה בשותקת ואינה אומרת כלום בלא"ה א"כ תקשי על אביי בקידושין דף ס"ו דס"ל באומר אשתך זנתה ושותק נאמן ע"א א"כ ה"נ ת"ל בלאו לעז דקול דנאמן וכ"ש כאן דהיא יודעת בעצמה ויש רגל"ד דהקול אמת מדשותקת ועוד דלא הוי שתקי כה"פ מלבאר דאם מכחשת אין הקול אוסרה וכן מוכח מתשובת ר"י שבמרדכי ר"פ אד"מ שהצריכה גט משום לעז והמעשה היה שהאשה הכחישה העדים כמבואר שם וכתב בשו"ת מ"ב סימן ק"ו דמשום הקול הצריכה הר"י גט וכן בשו"ת ריב"ש סימן רס"ו דמבואר בתחלת השאלה דהאשה הכחישה הקול ושם בסוף התשובה בד"ה ואם יאמר האומר לא יהא אלא קול בעלמא האריך לחפש טעמים שלא לחוש להקול וכן מוכח לקמן סימן מ"ו סוף ס"ג.

ס"ז היא נידחת מפניו ואם ידה תקיעה ואינה יוצאת מחויב הבעל לצאת דאף דאמרו לא תדור עמו האיסור גם עליו דאל"כ למה אם החצר שלה הוא נדחה מפניה אלא משום דתני רישא לא תנשא בשכונתו בדידה תני נמי סיפא בדידה ולפיכך לא פשיט הש"ס הא דבעי מי נדחה מדתני לא תדור ובתוספתא פ"ב דשמחות המגרש את אשתו לא ישרה עמה לא במבוי ולא בחצר אם היה מבוי של שניהם הופך פתחו לצד אחר ואם היתה חצר של שניהם מפנה זה מפני זה וממנה אשה מפני איש עכ"ל ומיותר לכאורה מפנה זה מפני זה וגם סותר למה שאמר ומפנה אשה מפני איש דמפנה זה מפני זה משמע דגם עליו מוטל לפנות ולפימ"ש א"ש דבאמת מוטל על שניהם ואם א"א לכופה מחויב הבעל לפנות רק לכתחלה מפנה אשה מפני איש.

ס"ט מבן טי"ת שנים ולמעלה ביבמות דס"ח ע"ב איתא דספק בן טי"ת פוסל והקשו תוספת נוקמיה אחזקה קמייתא דהוה פחות מבן תשע ולע"ד י"ל כיון דפחות אינו ראוי לביאה ובפמ"ש דף כ"ד אמרו לענין ק"ש דישן עם פחות מבן טי"ת ליכא הרהור ערוה לכן ה"נ אתרע חזקתו כיון דבא מסתמא הגיע לטי"ת ויש בו הרהור ערוה.

ומהרי"ט ח"א סימן מ"א תמה על התוס' דהא איתא בריש נדה איתתא כיון דמגופא קחזיא לא אמרינן אוקמוה על חזקתה ופרש"י כיון דמועדת ועלולה לכך וכ"כ ר"י מטראני הרי היכא דעשויה להתבטל לא אמרינן אוקמה על חזקתה וכ"כ הר"ן בתשובה ע"ג על מקוה שהיה רגיל להיות מימיו מתמעטין שאין לסמוך על חזקתו הראשונה ויליף לה מקידושין דף ע"ט דהוא אומר שכ"מ כ"ש חזקת קטנות שבכל יום היא גדלה לפנינו לכן נדחק מאד בדברי תוס' והמציא מזה דין חדש בקבלה קידושין וספק הגיעה לכלל שנותיה ספק קטנה ליכא לאוקמה אחזקת קטנות ונראה דשאני הא דמקוה ונדה דכל שעה אפשר שתשנה החזקה וכיון דרגילה להשתנות אין לאוקמה אחזקתה משא"כ קטן א"א להשתנות עד שיבא לזמן גדלות ותלינן עיבורו ולידתו בזמן מאוחר וכמבואר במרדכי ר"פ א"צ בביצה ספק נולדה בחול ספק ביו"ט י"ל אוקמה אחזקה ולא נולדה עד היום ובזה י"ל קושית מהרש"א שם למה לא הקשו תוס' קושייתם מספק הביאה שתי שערות דהתם ודאי בפסול תרומה מיירי ולפימ"ש י"ל משום דבכל שעה אפשר שתביא שתי שערות אם הגיעה לשני גדלות ועשוי להשתנות וביי"ע תירץ דלענין ב' שערות יש חזקה דרבא ול"נ דא"כ מה קמ"ל רבא תנינא.

ובתוס' יבמות שם תרצו כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן תשע אעפ"י שהיה ספק כשבא עליה לא מוקמינן ליה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן טי"ת דחזקה קמייתא אתרע ליה עכ"ל.

ומהרי"ט שם תמה על התוס' דהא בריש נדת מוכח דבכל חזקת הגוף מוקמינן לעולם אחזקה קמייתא אע"ג דאתרע לה השתא כמו מקוה שנמדד ונמצא חסר ובפרק בכל מערבין תנן תרומה שנטמאת ספק משחשיכה אוקמוה על חזקת טהרתה ובתוספתא דטהרות פ"ה אברייתא דנגע באחד בלילה וא"י אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת דמודים חכמים לר"מ בראוהו חי מבערב שהוא טהור משום דמוקמינן ליה אחזקת קמא דהיה חי א"ד ולפימ"ש לעיל י"ל כיון דבא עליה אתרע חזקתו דרגל"ד דראוי לביאה ס"ל לתוס' דעכ"פ כשיש חזקה. דהשתא אמרינן כשעת מציאתו וכה"ג כתבו כה"ך ביו"ד סי' שצ"ז ובכ"ש במועד קטן לענין מפקח את הגל.

עוי"ל לפימ"ש במקו"ח סימן תס"ז סקי"א בסופו דרק לענין טומאה לא מטמאינן למפרע דכל ספק טומאה מסוטה גמרינן וכל ספק טומאה דא"א למילף מסוטה טהור ותוס' בריש נדה כתבו דלמפרע א"א למילף מסוטה הוי כמו ספק טומאה בר"ה דטהור משום חזקת טהרה כמ"ש תוס' בסוטה דף כ"ח אף דאתיילד ריעותא משא"כ באיסור דקי"ל כל דאתייליד ריעותא לא אזלינן בתר חזקה ואסרינן לה עיי"ש ה"נ כיון דכשבא לפנינו הוא בן תשע חזקה קמייתא אתרע ליה וס"ל לתוס' הא דנפסלה לתרומה משום דנבעלה לפסול הוי כשאר איסורין דהפסול משום זרות כדיליף ביבמות שם מכי תהיה לאיש זר ועיין בפרק כסוי הדם דף פ"ו ע"ב דאמרו אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר ועיי"ש בתוס' בד"ה סמוך ובשו"ת רשב"א אלף רט"ז כתב אשה שנתקדשה וספק אם הגיעה לכלל שנותיה אנו חוששין שמא כבר הגיעה לכלל שנותיה ומקודשת היא דבר תורה עכ"ל כונתו דכיון אם אמת דגדולה היתה מקודשת דבר תורה לכן בספק אנו חוששין להחמיר ולא מוקמינן על חזקת קטנות כיון דארוסה במיתה וכדאיתא בפרק הזרוע בעון מיתה לא מקילין מחמת חזקה קמייתא עיי"ש פרש"י דף קל"ד ועתוס' רפ"ג דבכורות דף כ' בד"ה מחוורתא דכתבו דיש חזקת שלא ילדה עד עתה ואין להקשות אתוס' דיבמות הנ"ל איך כתבו דיש חזקת קטנות נימא רוב נשים מתעברות ויולדות א"כ נולד מעיקרא וכה"ג הקשו תוס' ביבמות פ' החולץ בד"ה וזו דל"ל האי רוב רק במשך איזה זמן משא"כ ביום ויומים דהא בלא"ה אין דרך להתעבר רק סמוך לווסתן או לטבילתן ואפילו לענין ביצה כתב המרדכי די"ל חזקה דלא נולד עד היום ועיין פלתי בית הספק בד"ה ויש לי בלא"ה דהקשה נמי בהא דפ' החולץ ספק בין תשעה לראשון נימא העמד אשה על חזקתה דהיתה ריקנית והשתא הוא דנתעברה כמ"ש תוס' בבכורת והג"א בפ"ק דחולין וכבר עמדתי על זה בחידושי ליו"ד סימן דע"ש ויישבתיה ועכ"פ חזינן דיש לאוקמוה אחזקתה דלא נתעברה עד אח"כ ממילא ל"ל אולי הולד בין תשעה שנים משום דעשוי להשתנות דגדל והולך דהא כיון דיש חזקה לומר דלא נולד מעיקרא א"כ א"א להיות בן תשע עד בא יומו.

ומ"מ צל"ע במ"ש הרשב"א בתשובה לחוש בספק קטנה דבשלמא בהא דס"ל לאביי ורבא בפד"א דף ל"א בספק קרוב לה דחולצת ולא מוקמינן אחזקה דהתם נעשה מעשה שישתנה החזקה דזרק לה גט או קידושין וכן בפ' הזרוע דף קל"ד בעיסה ספק עד שלא נתגייר כיון שנתגייר נעשה מעשה לשנות החזקת פטור אבל בקדשה וספק היא קטנה לא נעשה מעשה שישתנה חזקת קטנות ולמה לא נוקמוה אחזקת קטנות דלא אתרע כלל ונראה משום דקי"ל בפרק המדיר דף רד אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וקי"ל בפ' האומר דף ס"ד ע"ב לא מעייל אינש נפשיה לספיקא וגם קי"ל בכדי לא עביד אינש ואפילו בדיבור בעלמא א"א מוציא דבריו לבטלה כדאיתא בפ"ק דערכין דף ה' ועברכ"י יו"ד סימן רנ"ח לכן מדנתקדשה וקדשה אם לא דקים להו שאינה קטנה לא הוי עבדי רגל"ד שהיא גדולה ועיין חו"מ סימן קצ"ה ס"ה.

סי"ג אסורה לכל כהן היינו לכתחלה אבל אם נשאת לכהן ל"ת אא"כ מאמין לדבריה ב"ש ולכאורה תמוה הא הוי כחתיכה דאסורה ומצאתי בב"מ תמה כן ונראה דס"ל להב"ש כיון שנשאת לכהן סתמא מה שאמרה לבעל ראשון נאנסתי שענ"ב וכמבואר ברמ"א יו"ד סימן קפ"ה ס"ג דאם באה ושוכבת אצלו הוי כנתנה אמתלא לדבריה והש"ך שכתב שם דחייב לשאול אותה למה מתחלה אמרה טא"ל דמודה הרמ"א דכל מה דאפשר לברורי מבררינן הרי כתב שם תוה"ש דמלשון הרמ"א לא משמע הכי וגם הש"ך לא קאמר רק משום דאפשר לברורי והכא אפילו תאמר עתה שבאמת נאנסה אינה נאמנת די"ל גם עכשיו ענ"ב רק מתחלה כשבאה לינשא לאחר צריך לברורי אבל אם כבר נשאת א"א לברורי וכאן כ"ש מהך דנדה די"ל חזקה אינה מקלקלת עצמה להיות יושבת באיסור תחת בעלה השני כל ימיה וכעין שכתב הרא"ש בשילהי נדרים וכיון דאין בעל השני מאמין לדבריה הרי תולה שאמרה כן משום דענ"ב ומ"ש רמ"א ביו"ד שם והוא יודע ומכיר שמה שאמרה תחלה טמאה אני עשתה מחמת קטטה שא"ה דהוא יודע אם היתה קטטה אם לא אבל כאן א"א לו לידע אם בעלת ראשון לא מתקבל עליה ועוד שאני התם דאינו רק לפי שעה משא"כ הכא להוציאה לגמרי איני חייב מספק כיון דיש רגל"ד מדנשאת לו אמרה תחלה רק משום דענ"ב וכן הוא בחו"מ סימן פ"א סכ"א דבהודה תחלה שחייב לפלוני ואח"כ תובעו פלוני והוא אומר אינו חייב אף דאינו מוציא אמתלא שלהשטות או שלא להשביע הודה אין מוציאין מידו ואנן טענינן לו ומקור דברי רמ"א ביו"ד שם ממהרי"ל סכ"ב ושם לא תלה ההיתר דבאה ושכבה אצלו דהוי כנתנה אמתלא מחמת שהבעל יודע ומכיר דמה שאמרה תחלה טמאה אני מחמת שהיה לו קטטה עמה אלא מהרי"ו כתב כיון דבאה מעצמה ושכבה אצלו הוי ליה לאסיק אדעתיה ולתלות הסרחון באביה דאל"כ לא היתה מתקרבת אצלו עכ"ל הרי דכל התליה רק מחמת דנתקרבה אצלו ולא משום שהוא יודע ומכיר אע"כ ס"ל לרמ"א כיון דאין לו קטטה עמה מסתמא בקושטא אמרה שהיא טמאה ועכשיו יצרה אלבשה ואל אישה תשוקתה וגוף דברי רמ"א צ"ע דאם יודע ומכיר שמה שאמרה תחלה טמאה אני עשתה מחמת קטטה מה צורך בהתקרבותה אצלו בלאה"נ משועבדת לו ואינה יכולה לעשות עצמה עליו חתיכה דאסורה ועיי"ש בא"ב בהגהות על חוו"ד אע"כ דזולת מה שנתקרבה אצלו לא היה יודע ומכיר וז"ל ד"מ שם וכתב מהרי"ו סכ"ב דאם היתה בקטטה עם בעלה ואמרה לו טמאה אני ואח"כ אמרה טהורה אני ומה שאמרתי תחלה מחמת הקטטה שהיתה ביני ובינך עשיתי נאמנת ולא עוד אלא בסתם אם היא באה ושוכבת אצלו א"צ לפרוש דודאי הואיל ושוכבת אצלו ודאי טהורה היא ותחלה מחמת קטטה עשתה עכ"ל הרי דלא הזכיר כלל אם יודע ומכיר ומה שכתב דאם היתה קטטה משום דאל"ה גם באמרה בפירש האמתלא לא מהני דהא יודע שלא היתה קטטה והרמ"א דלא הזכיר תחלה שהיתה קטטה לכן סיים והוא יודע ומכיר שמה שאמרה תחלה טמאה אני היתה מחמת קטטה וכונתו שיודע שהיתה קטטה ומכיר מחמת ששכבה אצלו שתחלה מחמת קטטה אמרה טומאה אני ועיין מהרלנ"ח בהגהות ד"מ שם שמגיה הא דא"צ לפרוש וכתב דצ"ל דא"צ לשאלה ונ"ל ראיה מחגיגה דף י"ד בהא דשאלו לב"ז בתולה שנתעברה והו לכ"ג דאמר שם שמא באמבטי נתעברה והקשה שעה"מ ספי"ז מתא"ב הא אפילו לר"ג דנאמנת לומר מכשר נתעברה היינו באומרת והתם הא אינה אומרת עיי"ש דהניח בקושיא אבל לפימ"ש כיון דניסת לכ"ג סתמא נמי כאומרת דמותרת לו אך בלא"ה לק"מ וגם לר' יהושע משכחת דדרה בשכונה דאין שם פסול דאמרינן כנכ"ה כמ"ש ב"ש לקמן ס"ק ל"א ול"ג וגם ב"מ דחולק עליו מודה אם כל העיר כשרים.

עו"כ הב"ש וכ"כ הב"ח וכתב הב"מ ולא מצאתי ונראה דז"ל הטור אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ובא עלי אדם אחד או שבא עד אחד והעיד לו עליה שזינתה בין באונס בין ברצון אינה אסורה לו שמא ענ"ב ואסורה לכהן אחר בעדותה אחר מות בעלה דשוויתה לנפשה חתיכא דאיסורא ואם היא נאמנת לו או העד נאמן לו וס"ד לדבריהם יוציא כדי לצאת ידי ספק עכ"ל וכתב הב"ח דמ"ש רבינו דין זה גבי כהן אע"ג דבישראל נמי דינא הכי משום דנ"מ הכא גבי כהן ג"כ דבע"א אפילו לכהן אחר אסוכה לו אם העד נאמן לכהן האחר ואפילו נשאה יוציא כדי לצאת ידי ספק עכ"ל וקשה מה רבותא אפילו לכהן אחר אדרבה מה לכהן ראשון דנשאה בהיתר יוציא אם העד נאמן לו כ"ש כהן האחר דנשאה אחר שנולד הספק ולא הוי לו לישאנה ונראה דבהגהות תוי"ט כתב דמ"ש הטור שמא ענ"ב אינו מדוקדק אחר מש"כ דע"א העיד ולע"ד כונת הטור דהאשה אינה מכחשת העד מ"מ מותרת לבעלה דשמא מב"ב וכדעת החמ"ח בסימן קט"ו ס"ו ס"ק כ"ו.

וא"כ כשנשאת לאחר הרי חשוב כודאי חזרה בה ונתנה אמתלא שמשום דענ"ב אמרה שזינתה והודית להעד והאמתלא מועיל א"כ הוי ע"א בהכחשה דדעת הרשב"א בתשובה סימן אלף רל"ז דבמכחישתו להעד אף דדעת הבעל סמכה על העד ונאמן לו אינו חייב להוציאו הובא במל"מ עכ"ד מה"א הי"ז וגמגם עליו גם בשו"ת רעק"א זלה"ה הביאו והביא חולקים עיי"ש סימן צ"ט וק"א לכן קמ"ל הב"ח דבעל השני חייב להוציאה אף דכבר יש כאן חזרתה א"כ מבואר מדברי הב"ח דמה שנשאת לשני הוי אמתלא וחזרה מדבריה הראשונים ולולא דמאמין להעד אינו חייב להוציאה וכ"כ הב"ח לקמן סימן קט"ו ס"ו וסי' קע"ח ס"ה דאפילו האשה מכחשת להעד אם הבעל מאמין העד חייב להוציאה.

וברש"י פ' האומר דף ס"ו אהא דא"ל שמואל לההוא סמיא אי מהימן לך זיל אפקה דמפרש רבא אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ופרש"י אפקה הואיל ולא הכחישתו הרי מבואר דאם מכחישתו אף דמהימן לו כבי תרי א"צ להוציאה ואח"כ עיינתי בשו"ת הרשב"א אלף רל"ז שהוכיח כן מדברי רש"י הללו והוכיח שאינו ט"ס ברש"י ותימא על הב"ח שלא הרגיש בזה ונראה דיש להבין ברש"י דהוא מפרש ולא פסקן מי הכריחו לזה דפירש הגמרא א"צ לזה כלל וכה"ג עמדו המפרשים בכ"ד.

ונראה לפימ"ש תוס' בריש זבחים ב' ע"ב דאם זינתה אשתו אינו מחויב לגרשה רק אסור לדור עמה והנה הכא דליכא עדים ולרבא אינה אסורה עליו רק משום דמהימן לו הע"א כבי תרי א"כ מחויב ליתן לה כתובתה כשיגרשה וא"כ למה אמר שמואל זיל אפקה דיצטרך ליתן לה כתובה ושמא אינו רוצה בזה הל"ל אסורה עליך לכן פרש"י דאינה מכחישתו ולית לה כתובה.

ובגוף הדבר יש לחלק דהא כיון דמאמינו שאח"ד ומה נ"מ אם מכחשת אלא י"ל לפימ"ש הרא"ש ביבמות פט"ו דף קט"ו סימן ג' דבע"א יש לחוש שאומר בדדמי וא"כ נהי דמהימן לו שאינו משקר מ"מ שמא מחמת שראה רגל"ד אומר בדדמי מכח אומדן דעתו אך מבואר בתה"ד סימן רכ"ב בעסקים ולקמן סימן קט"ו דברגל"ד כשאומרת טא"ל נאמנת ולכן דוקא כשאינה מכחישיתו דשתיקה כהודאה כיון דיודעת בנפשה ולכן אם אומר דמהימן לו שלא יאמר זנתה מחמת בדדמי דג"ז חשוב קצת משקר כשאומר דברור לו על מה דאינו רק בדדמי כמ"ש תוספות ביבמות ר"פ האשה שלום בד"ה אי אמרינן אזי אסורה עליו ובזה, א"ש לרבא דמפרש אי מהימן לך כבי תרי איך אמר שמואל רק אי מהימן לך כיון דצריך דוקא להאמינו כבי תרי ועיקר חסר אע"כ הואיל ולא הכחישתו, אף דיאמר העד רק בדדמי מכח רגל"ד סגי וממילא הוי כבי תרי אם מהימן לו דלא משקר במזיד וזה שהכריח לרש"י לפרש הואיל ולא הכחישתו ולכן לא פירש שמואל אי מהימן לך כבי תרי דאז היינו יכולין לטעות דצריך להאמין לו כבי תרי שאין אמרים בדדמי ומפרש"י בקידושין דף ע"ג ע"ב בהא דמקחו בידו הוכיחו אחרונים דס"ל דטעמא דע"א א"נ משום דלא דייק.

ולולא דברי הרשב"א היה נ"ל דאין ראיה מפרש"י לנדון דהרשב"א שאמר הבעל דהעד מהימן לו דבשלמא באמר י"ל שאח"ד לא מבעיא למהר"י באסאן דמשום נדר אתי עלה דצריך שיוציא מפיו דוקא והוא מימרא דשמואל בשבועות כ"ו ע"ב וגם למ"ד דמשום הודאה וילפינן לה מאשר יאמר כי הוא זה כמו שפרש"י בקידושין דף ס"ה ע"ב דהודאות בע"ד כמ"ע משום דכתיב אשר יאמר כי הוא זה וגזה"כ וכמ"ש בקצו"ח סימן ל"ד סק"ד וא"כ אין לנו רק מה דגילתה התורה שאמר בפיו ולא בלבו ולכן שמואל דאמר לההוא סמיא אי מהימן לך הרי דלא אמר הסמיא בפירש דמהימן לו דא"כ הל"ל כיון דמהימן לך א"כ אין בזה משום דשאח"ד רק משום דנאמן הוא בעיניו רגל"ד דהדבר אמת ומשום רגל"ד אין לאסור רק כששותקת דהוי כמודה וכמ"ש לכן פרש"י הואיל ולא הכחשיתו.

ודעת הרשב"א נראה מבואר מדבריו דגם באומר דמהימן לו כבי תרי כ"ז שאינו אומר דראה בעצמו ליכא משום שאח"ד ומן הדין מותרת לו דאף דמהימן ליכא שני עדים וכדאיתא בפ' הכותב דף פ"ה וביבמות דף ק"א מפקינא ס"ד קרענא ס"ד אף דקים ליה בגויה דלא משקר והא דאמר שמואל אפקה רק חומרא לצי"ש ולכן היכא דמכחשת כיון דיש תרתי לריעותא חדא דע"א בהכחשה אפילו בעלמא דלא דבר שבערוה לאו כלום הוא ובדבר שבערוה אפילו בלאו הכחשה צריך שני עדים כולה האי אין להחמיר ועל זה שפיר כתב הרשב"א במיוחסות לרמב"ן סימן קל"ג אלא שהרמב"ם כתב שאפילו שמע מפי עבד ומפי שפחה כל שדעתו סומכת עליו חייב להוציאה ועמדו האחרונים מה סתירה מצא לדבריו מהרמב"ם ולפימ"ש א"ש כיון דעבד ושפחה בעלמא חשודי לשקר אפילו שני עבדים א"כ בשמע רק מעבד אחד הוי תרתי לריעותא ויותר מתרתי לריעותא בע"א בהכחשה דהא בחו"מ סימן כ"ב איתא קיבל עליו פסול אחד כתרי הוי תר"ל ולא מועיל בלא קנין ובע"א כשר בהכחשה לא אשתמיט מי שיאמר דצריך קנין כשקבלו עליו דנהי דהוי נמי תרתי לריעותא מ"מ דוקא לענין לאסור אשה על בעלה דאינו רק מצד חומרא דרבנן אבל בחו"מ דקבלו על עצמו ובתר"ל דצריך קנין משום דהוי גוזמא כמ"ש רמב"ן פי"נ דף קכ"ח ובחידושי ר"ן פז"ב דף כ"ד בשם ר"א לא חשבוהו לגוזמא כ"כ וכמו בהשבע וטול אף דהוי נמי תרתי לריעותא מ"מ א"צ קנין משום דאינו גוזמא עיי"ש.

ב"ש ס"ק כ"ז שאסרה עצמה נראה אם נשאת לכהן בניה כשרים דאינה נאמנת לפסול בניה דדוקא לאב נתנה התורה נאמנת וב"מ כתב כיון דבניה ל"ל ח"כ ממילא ספקי חללים הם כיון שמכחה באו וראי' מיבמות דף מ"ז דשאלו ר"י יש לך בנים למנ"מ הל"ל אי אתה נאמן לפסול בניך דמשמע בין היה לו כבר בין שיוולדו אח"כ ולכן אמר שם בברייתא דנאמן על בנו קטן שאין לו בנים משום יכיר וברור שאם בנו ודאי ממזר ואף מה שיוליד אח"כ דאין סברא שכשיוליד יוחזר לכשרותו ואף שאין שום נאמנות לאב על ב"ב ש"מ שממילא נמשך כיון שבשעת אמירתו ליתנייהו בעולם את"ד וגם ביש"ש פ' החולץ סימן מ"ח כתב דבאומר נתגיירתי בלב"ע הבנים אשר יוליד אח"כ בחזקת נכרים הם כיון שאינם מכחישים אותו א"כ מיד שנעשה חד"א לא יבא לכלל היתר עיי"ש ולפמ"ש לעיל היכא דנשאת סתם הוי כחזרה ונתנה אמתלא ולכן אין מוציאין מבעלה כהן כיון דלראב"ד מהני אמתלא אף דרמב"ם פליג א"כ ה"נ לאו בתשיעי עסקינן דעמדה בדבריה שנאסרה ובאיסור נשאת לכהן רק נשאת סתם וחשוב כאמתלא והוי ס"ס שמא כראב"ד דמהני אמתלא וודאי לא נאנסה ואת"ל כרמב"ם מ"מ אינה רק ספק דאינה נאמנת על הולדות שתהא כודאי אך אאת"ל דנשאת בפירש באיסור מ"מ י"ל שאני הכא כיון דאונס לא שכיח והוי רוב כמ"ש תוס' בפ"ק דכתובות דף טית ואף דכתבו שם דהוי רק רוב מדרבנן היינו התם דרוב נשים בח"כ ולא תלינן שזינתה ברצון וודאי זינתה כיון דמצא פ"פ כמ"ש פ"י שם וא"כ הכא נהי דלגבי עצמה שאח"ד אפילו נגד עדים מ"מ לענין בניה נהי דאין להם ח"כ הא רוב עדיף מח"כ ולפימ"ש יש"ש בהכחשת ברי לא נמשך האיסור ה"נ כיון דיש רוב הוי כברי ושמא וכדאיתא בפ"ב דכתובות דף ט"ז ועיי"ש בתוס' דגם מה דקאמר ה"נ מסתברא ס"ל סברא זאת דכבו"ש דמי ואאת"ל דרק המקשן שם ס"ד הכי היינו שיהיה כבו"ש אבל כברי וברי לכ"ע דלא יחלוק התרצן על המקשן בפלוגתא רחוקה והכא א"צ רק שיהא כברי וברי.

ומה שהקשה הב"מ מהא דנאמן האב על בנו קטן וממילא נמשך על בנים שיוליד אח"כ לא ידענא מה ק"ל דהתם כיון דתורה האמינו משום יכיר הוי כודאי וממילא נמשך משא"כ האם דאינה נאמנת רק לגבה שאחדד אף דהאמת שלא נאנסה ל"ל שכבר הומזקה בזונה וכמ"ש לעיל סימן ג' ס"א על דברי המל"מ.

ומה שהקשה ממה דשאלו ר"י יש לך בנים י"ל דעל בנים שיוליד אח"כ נאמן משום דבידו לילך למקום שלא הוחזק בישראל ובגר צדק ואזי יפסלו בניו שיוליד כיון דאביהם לא הוחזק בכשרות שם ובניו לא הוחזקו ועיי"ש בפרש"י בד"ה ואין עדות לנכרי הואיל ובניך מוחזקין בכשרות אין אתה נאמן להעיד עליהן ולפסלן משא"כ כאן דהאשה הוחזקה בהיתר לכהן רק דשאח"ד לא מרעא חזקתה לבניה ואדרבה חזקתה מהני לבניה דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה כדאיתא בפ"ק דכתובות דף י"ג ע"ב ואף שהאם לא באה לפנינו להתירה מפני חזקתה לבנה כמ"ש תוס' בקידושין דף ס"ו בד"ה מאי ואף דאין זה מגו דשמא לא ניחא ליה לנוד ממקום זה מ"מ כל שבידו לאו משום מגו הוא כדמוכח בקידושין דף ס"ד דפריך הא בידו להשיאה לממזר ומה אגו הוא שמא אינו רוצה לעשות איסור זה ולהרבות ממזרים אע"כ כל שבידו אצ"ל משום מגו ועש"ך יו"ד ר"ס קכ"ז ולפ"ז י"ל עוד דלפסול בניו שיוליד הוא בידו דישא נכרית דהולד כמוה אך לשיטת תוס' ביבמות שם שכתבו דר"י ס"ל נכרי הבא על ב"י הולד ממזר י"ל דאין בידו לישא ממזרת דשמא לא תרצה לישא אותו חדא דממזרים לא שניחא כולה האי ועוד שתעשה איסור וכדפריך שם בקידושין אלו אמר האי דלא ניחא בגוה ועיי"ש פנ"י בד"ה ותסברא ולפימ"ש תוס' בספ"ק דיבמות דף ט"ז ע"ב בד"ה נכרי דלמ"ד נכרי שבא עב"י הולד ממזר ה"ה איפכא ישראל שבא על נכרית א"כ ה"נ בידו דשכיחא לו טובא הוי בידו.

עו"כ הב"ש ואם האב אומר דמאמין לדבריה יכול לעשות לבניו חללים שנאמן לומר ב"ג הוא וכתב הב"מ היכן מצינו שנתנה תורה נאמנת ע"י יכיר במה שבעצמו א"י ומאמין לאשתו ועיין תשובת הרא"ש כלל פ"ב גלל כן תמה על הרמב"ם שהאמין לומר על בן פנויה שהוא ממנו לירושה ואף הרמב"ם לא האמינו לענין יבום עכ"ל, ולע"ד הא מבואר ברמב"ם פרק ח"י מהא"ב וכאן בש"ע דמאמין לדבריה יוציא כדי לצאת ידי ספק ואיך כתב הב"ש דבניו חללים אע"כ צ"ל כונתו ספק חללים וכן נראה מהא דפ' הכותב דף פ"ה וביבמות דף ק"א דקי"ל בגוה דלא משקרת לא מפקינן ולא קרענן דחשוב רק ספק ורגל"ד וא"כ אין סתירה מדברי הרא"ש ורמב"ם כיון דהאמנה אינו עושה רק ספק לא יוכל לירש ולהוציא מחזקת שאר יורשים ודאין וא"י לפוטרה מן החליצה ולפימ"ש לעיל סימן ד' סכ"ו בישוב קושית הרא"ש על הרמב"ם דלענין ירושה כיון דתורה האמינו דכתיב יכיר לא חיישינן דאומר בדדמי משא"כ לפטור אמו מאחיו דחב לאחיו לא האמינו התורה א"כ י"ל מ"ש הב"ש דנאמן לעשות בניה חללים במה שמאמינה אף דכתבו רמב"ם וש"ע יוציא מספק התם משום דנהי דמאמינה משום דאומר דקים ליה בגוה דלא משקרת אנן חיישינן דטועה בדמיונו ולכן כתב רק יוציא מספק לומר דאין ב"ד כופין אותו להוציא כמ"ש הרמב"ם בפכ"ד מה"א הי"ח דשמא טועה והוי גט מעושה שלא כדין כיון דאינו רק ספק אבל לענין לעשות הבנים חללים כיון דנאמן לומר בני זה בן גרושה משום יכיר ולא חששה התורה דאומר בדדמי אי אפשר לנו ג"כ לחוש ונאמן לעשותם חללים בודאי ולפ"ז יש ראיה להב"ש מדברי רמב"ם הללו דהא הרמב"ם עצמו כתב שם פ"ג מיבום ה"ד מאין יודע שהוא בנו שמא כשם שזינתה עמו זנתה עם אחר ומ"מ כתב דנאמן לענין ירושה וע"כ משום דאמר שהוא בנו קים ליה בגוה דלא זנתה עם אחר וכיון דתורה אמרה יכיר ל"ח דאומר בדדמי ה"נ לענין לעשות חללים מפני מה שמאמין לדבריה דקי"ל בגוה דלא משקרה וגם הרא"ש שחולק על הרמב"ם היינו דמשמע לו מלשון הרמב"ם דלאו משום דמאמינה דהא לשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות יבום מי שזנה עם אשה בין פנויה בין א"א ונתעברה ואמר זה העובר ממנו הוא ואפילו היא מודה לו אע"פ שהוא בנו לענין ירושה הר"ז ספק לענין יבום כשם שזנתה עם זה וכו' הרי דזה אומר זה העובר ממנו הוא קודם שהאשה מודה לו ועוד דלשון ואפילו היא מודה לו משמע דזה רק רבותא אבל הדין דהוא בנו ליורשו בין היא מודה לו בין לא ולכן ל"ל רק מה שאומר זה העובר ממנו דחושב שלא זנתה עם אחר ולזה כתב הרא"ש דאנן סהדי דאומר בדדמי דמנין יודע שלא זנתה עם אחר אבל כאן דבעלה אומר דמאמין לה שנאנסה עם אחר י"ל כיון דאומר דמאמין ותורה אמרה יכיר האמת אתו דאינה משקרת וראיתי אח"כ בש"ש ש"ב פ"כ דפורש דברי הרמב"ם דהוי בנו ליורשו משום דמאמין לה וזה אינו וכמ"ש ועיי"ש שהקשה ממ"ש הרמב"ם פט"ו מהא"ב הי"ב שאמרה מפלוני הממזר נבעלתי אפילו אותו פלוני מודה שהוא ממנו הר"ז הולד ספק ממזר ותירץ דאפשר דמיירי שאינו מאמין לדבריה עיי"ש ועדיין קשה מ"מ הא אומר שהוא ממנו ותורה אמרה יכיר ונאמן לומר בני זה ממזר וצ"ל כמו שפרשו הראשונים שבאס"ז פ"ק דכתובות בההיא ארוס וארוסתו דהיא אומרת ממנו והוא אומר אין מנאי דהיינו שאומרת שנבעלה מהארוס והוא מודה שנבעלה ממנו ומכח זה אומר שהוא ממנו דלא דיימה מעלמא כצ"ל דברי הרמב"ם אבל לא שיודע בבירור שהולד ממנו מחמת דמאמינה או קים ליה בגוה שלא זנתה עם אחר ועיין חמ"ח לעיל סי' ד' סכ"ו דכתב הש"ע אפילו אם מודה אותו פלוני שנבלעה לו וכתב עלה החלקת מחוקק זה הוא לשון הרמב"ם פט"ו מהא"ב עכ"ל ובאמת ברמב"ם שלפנינו אין הלשון כן רק אותו פלוני מודה שהוא ממנו ועכצ"ל או דכך היה הגרסא ברמב"ם שלו או דמפרשו כן וכמ"ש.

ועדיין צ"ע לפימ"ש הר"ן בקידושין פ' האומר דף ס"ד וז"ל ואחרים אומרים דכיון דמה שהאמינה תורה לאב חדוש הוא שהרי לא היה ראוי להיות נאמן יותר מע"א דעלמא דיינו שנאמין אותו באותה טענה עצמה אבל אין אומרים מגו דאין לנו בו אלא חדושו בלבד עכ"ל ה"נ נימא הא דאמרה תורה יכיר חדוש הוא דלא היה ראוי להיות נאמן יותר מע"א דעלמא דיינו שנאמין אותו כשיודע מחמת עצמו לא במה שאומר שמאמין לאשתו אך לפימ"ש הב"מ לעיל סימן ד' בהשמטה סכ"ו דהא דהאמין התורה לאב לפסול בנו טעמא רבה יש בזה שירדה תורה בס"ד של אדם שאין אדם בעולם שיפסל אפילו ספק זרעו בפיסול ברור ולולא שיודע בודאי שאין זה בנו לא היה מעידו בממזר עכ"ל ולפ"ז אינו חידוש וה"נ מהני כשאומר שמאמינה דאם היה ברור לו שאינה משקרת לא היה פוסל בנו.

ויל"ע לפימ"ש בש"ש ש"ו פי"א דאפשר אין האב נאמן אלא לפסול בנים שבעולם כדיליף לה מדכתיב יכיר יכירנו לאחרים ובהכרה ליתיה אלא כשבא לעולם בחיי אביו וכדאיתא פמ"ש דף קמ"ב בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פ"ש משום דכתיב יכיר אלא דבע"י דף ע"ח תנן בהדיא דנאמן על עובר עיי"ש ולפ"ז י"ל דוקא עובר דבשלמא לענין בכורה כ"ז שלא נולד א"א להכיר אם זכר או נקבה דל"ש בכורה לירושה בנקבה אבל לפסול בממזרת הוי הכרה גם בעובר אך דוקא אחר ארבעים יום ליצירה דמקודם הוי מיא בעלמא וכדאיתא בס"פ אלמנה לכ"ג ובש"ך חו"מ סימן ר"י וא"כ אם אמר הכהן דמאמינה שנאנסה טרם ארבעים יום ליצירה לא חשוב הכרה ול"ל כיון שהגיד וישנו בחזרה או אם מת אח"כ.

ולפ"ז י"ל קושית ב"מ הנ"ל על הב"ש למה שאל ר"י יש לך בנים הל"ל סתם אין אתה נאמן לפסול בניך דכולל שנולדו ושיוולדו אח"כ ולפימ"ש י"ל דמה דאמר אין אתה נאמן לפסול בניך היינו אף דיעמוד בדיבורו עד שיתגייר שנית בפני שלשה וכן משמע מסתימת כה"פ תדע דאלת"ה הרי ליהמן משום דבידו להתגייר אף דאיתא בקידושין דף ס"ב ע"ב דלאו בידו מי יימר דמזדקקי ליה תלתא הא כתבו תוס' שם וכן קי"ל דסגי בשלשה הדיוטות ובפרק כירה דף מ"ו ע"ב מבואר היכא דסגי בהדיוטות לא אמרינן מי יימר ועכצ"ל שאני גר דקשין גרים לישראל כספחת לכן לא מזדקקי ליה בקל או כמ"ש בחיבורי ערך ש"י על חו"מ סימן ל"ה דלענין עדות חשוב בידו ולא לדשלב"ל וא"כ כאן דע"כ כבר גר הוא אף דנאמן לפסול א"ע היינו רק לחומרא דשאח"ד ועומד להתגייר בפני שלשה כיון דע"כ גר הוא למה יעמוד בחוץ וכיון דבידו ועומד לכך אף דאין עדות לנכרי מהימן משום דבידו וכמו בעל דמדינא א"נ לומר גרשתי את אשתי דקרוב הוא ואין דבר שבערוה פחות משנים ומ"מ נאמן משום דבידו לגרשה כדאיתא בפי"נ דף קל"ז ע"ב ובקידושין דף ס"ד אע"כ צ"ל דאפילו כשיגייר בפני שלשה לא יהא נאמן על בנים שנולדו כבר כיון דזה מיחשב עדות וכדאמר הש"ס לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי וכדדייק הב"מ כאן לעניינו א"כ צריך שיהא תחלתו וסופו בכשרות וככל עדות דאם אין תחלתו וסופו בכשרות פסול וכדאיתא בחו"מ סימן ל"ג ועש"ך סי' ל"ה סק"ז וכיון דלדבריו עכו"ם היה כשהיה ראוי להכירם תו לא מהימן לעולם אבל בניו שלא הוכר עוברם ולא עברו מם יום ליצירה דלאו בני הכרה ננהו ל"ל דהוי תחלתו בפסול א"כ מהימן עליהם מיד משום דבידו ועומד להתגייר ועכ"פ כשיתגייר יהא נאמן לומר דבתחלת הורתם היה עכו"ם לכן לא היה אומר אין אתה נאמן לפסול בניך סתם רק על בנים שיש לו דהיה בשעת ראיה בפסול דילפינן מאו ראה או ידע א"ל יגיד דצ"ל כשר בשעת ראיה ובשעת הגדה כדאיתא בסמ"ע סימן ל"ג ושעת ראיה אינו רק כששייך עדותו כשראה ועיין שו"ת רשב"א סימן קי"ח אהא דאין עדות לנכרי דנאמן במגו דבידו.

ועיין יש"ש פרק החולץ סמ"ח די"מ לפירוש הרי"ף שכתב דלא צריך שלשה לגר אלא לגביה דידיה אבל לגבי בניו סגי בשנים והקשה א"כ כשאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי דשאלו ר"י יש לך עדים דמשמע שאם היו עדים כשנתגייר היה פוסל את בניו נמי ותירץ דה"ק יש לך עדים שהודית בפניהם קודם שהיה לך בנים דאזי הבנים שהוליד אח"כ פסולים כיון דשאח"ד, שוב לא יבא לכלל היתר ואינו דומה לכשהוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה ומ"מ אם בא עליהן לא פסלן דהתם שאני שהאשה מכחישיתו עיי"ש וקשה דאם משום דשאח"ד שוב לא יבא לכלל היתר מ"ש בהכחשה סוף שאח"ד ולפימ"ש בלא"ה א"ש דאצ"ל משום דשאח"ד דאם אמר לפני עדים שנתגייר בלב"ע תוך ארבעים יום ליצירת הולד נאמן במגו דבידו להתגייר בפני שלשה ויאמר גם אח"כ דתחלת יצירת הולד הוה בגיותי דאזי ליל דתחלתו בפסלות כיון דאז לא היה הולד בן הכרה וכשבא לכלל היכר נתגייר בפני שלשה ויש עדות לאב שהוא ישראל וא"ל כיון דבתחלת יצירתו היה נכרי יהא תחלתו בפסול דהא דעת הריב"ש בסימן של"ט דאם היה בשעת ראייתו בע"ד ואח"כ סולק עצמו נאמן דל"ח תחלתו בפסלות כיון דאז היה בע"ד ואינו בגדר עד ויליף לה מהא דפרק חז"ה גבי תנו מנה לבני עירי דאין דנין עפ"י בני אותו עיר דפריך וליסלקו בתרי ולידייניה והרי הוי תחלתו בפסול אע"כ דבע"ד דאינן בגדר עדות ל"ח תחלתו בפסלות עיי"ש הרי אף דאחר הסלוק מעידין על מה שראו בשעת פסלן וא"כ אם היה אומר דכבר הודה בפני עדים היה מוכרח לשאלו אם לא היה אז תוך מם יום ליצירת הולד וכשאמר אין לו עדים קפסיק ואמר דאינו נאמן לפסול הבנים שיש לו.

כחתיכה דאסורא בהשגות ראב"ד פח"י מהא"ב השיג דאם אמרה אחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת והלא לא הודת על עצמה הודאה לאיסור ולא נתקבלו דבריה כלל והרי אשה שאמרה א"א אני ואח"כ אמרה פנויה אני ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת אף בזו אם היתה קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא זו עכ"ל וקהו בה נו"ב חא"ע סימן ח' וי"א וב"מ דתחלה אמר משום שלא נתקבלו דבריה ולבסוף מייתי ראיה מאמרה א"א והתם מהני אמתלא אף דנתקבלו דבריה וכתב ב"מ דכונתו כמו בעדים לא מהני אמתלא ה"נ כ"מ דנאמן לגבי אחרים דהוי כודאי ל"מ אמתלא וה"נ למשנה ראשונה דנאמנת לומר טא"ל הוי כודאי משא"כ באומרת א"א אני אינו רק ספק משום דשאח"ד את"ד וכסברא זאת כתב החו"ד בסימן קפ"ה ולא זכרו מש"כ רמ"א לעיל סימן ד' סכ"ט האב שאמר על בנו שהוא ממזר וחזר אח"כ ונותן אמתלא לדבריו למה דיבר בתחלה כך נאמן ולא הביא שום חולק והרי באומר בני ממזר נאמן משום דכתיב יכיר ועמ"ש הסמ"ע ריש סימן רע"ט והוי ודאי ומ"מ מהני אמתלא ובביאור הגר"א הראה מקורו מופי"ג קכ"ז ע"ב באמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן ובאמת יש לדחות דשא"ה דמפרש דבריו ראשונים דמשמע לי כעבד משא"כ אמתלא דעוקר דבריו ראשונים אך יש ראיה מהתם דהיה עובר על בית המכס ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי נאמן משום אמתלא שאמר בני כדי לפטור מהמכס ומ"ש אמתלא דאמר בני להפקיעו ממכס מהכא דהיה קטטה ואמרה נאנסתי להפקיע א"ע מבעלה דהוי נמי אמתלא גדולה כמ"ש בהשגות שם ובריטב"א שילהי נדרים כתב דענ"ב חזקה אלימא ואומדן דעתא דמוכח הוא עיי"ש וגם צ"ע על חמ"ח סימן קט"ו ס"ק כ"ב וב"ש שם ס"ק כ"ד דלענין ממון ל"מ אמתלא דהודאת בע"ד לענין ממון כמ"ע דמי ומה תועיל אמתלא להוציא ממון מבעלה דלא כהגמ"ר ורמ"א שם והרי באומר בני וחזר ואמר עבדי ג"כ יש הודאת בע"ד לענין ממון דבנו אינו קנין כספו למוכרו ועבדו קנין כספו ומהני אמתלא ואולי יש לחלק דבעובר על המכס אינו מתכוין להעיד במה שאומר בני לענין ירושה או להכשירו רק להפקיע ממכס אפילו אומר אמת ולא אמרה תורה יכיר רק כשאומר לתת לו פי שנים או לירושה וכדומה משא"כ אומרת טא"ל מתכונית לאסור עצמה על בעלה כהן וזה עיקר אמירתה אך מ"מ רמ"א דלעיל סי"ד ס"ל אפי' באומר ממזר מהני אמתלא זה ודאי דלא כב"מ וחו"ד.

וביאור דברי הראב"ד נ"ל דלאסור על בעלה הוי דבר שבערוה כדאיתא בקידושין דף ס"ו וכן להתירה היכא דליכא חזקת היתר ועיין גיטין ריש פ"ק וביבמות דף פ"ח וברמב"ן שם ובחידושי רשב"א ריש גיטין וא"כ למשנה ראשונה דטא"ל נאמנת ע"כ מטעם דאמר רבא התם משום דלא עבידא לבזויי נפשה ודאי קושטא קאמרה וער"ן במשנה שם וכיון דנתקבלו דבריה ונאסרה על בעלה יצאה מחזקת היתר עתוס' פ"ב דכתובות כ"ו ב' בד"ה אנן ולכן י"ל כשחזרה אח"כ ונותנת אמתלא אינה נאמנת בדבר שבערוה דנהי דהאמתלא טובה מ"מ לא ידעינן אם אמת היא ולפ"ז י"ל דל"פ אהא דרמ"א דאמר ממזר יכול לחזור ע"י אמתלא כיון דתורה האמינו לאב הן לומר ממזר הן לומר כשר ואינו דבר שבערוה נאמן דזה האמתלא אמת וכן הא דפי"ב אמר בני על המכס וחזר לומר עבדי וכ"ז באמרה טא"ל למשנה ראשונה דנאמנת להוציא עצמה משעבוד בעלה דל"ל שאח"ד ע"כ משום דרגל"ד דקושטא אמרה אבל באמרה א"א אני דלא מפקעת א"ע משעבוד של אחר כל הימנותה רק משום דשאח"ד לכן מהני אמתלא דלא יצאה מחזקת פנויה במה דשאח"ד דאם יקדשנה אחר ודאי תצטרך גנו וגם י"ל כיון דמתחלה אינה נאמנת דהוי דבר שבערוה רק שאח"ד דהוי כנדר אין דינו כדבר שבערוה וכשנתנה אמתלא נאמנת דלא היה פיה ולבה שוה ועט"ז יו"ד סימן רי"ח סק"ב ועכ"י ספ"ז דיבמות ובהג"ה סכ"ט דלעיל סימן ד' ובחמ"ח וב"ש דהעיקר כמו דנתנה תורה נאמנות לאב על בנו לפסלו כן יש לו נאמנות להכשירו.

עוד אפשר לומר לפימ"ש בר"ן וש"ג פ"ק דע"ז אהא דחכם שאסר אין חכם אחר רשאי להתירו בשם הראב"ד דאעפ"י דהשני מראה לו טעמים שטעה ומודה לו חכם הראשון שטעה מ"מ לא מהני התירו של שני הואיל ונפקא עליה שם דאיסורא הוי ליה חתיכה דאיסורא אף דמודה ראשון דטעה בשיקול הדעת זולת אם נוגע לזכות וחיוב אחר עיי"ש ובמהרי"ק שרש ל"ג כתב בעד המעיד על שוחט ששחט שלא כהוגן העד גופא יכול לחזור בו ולאכול ממה שישחוט להבא ולא אמרינן דשאח"ד כמו נטמאו טהרותיך או נתנסך יינך דהתם חל עליהם שם איסור לעולם ואין להם תקנה ושייך לומר דשווינהו אנפשיה חד"א אבל הכא אפילו יהא האמת כדברי העד מ"מ אינו מוחלט לפסול עולמות דהא מהני לו אם ילבש שחורים ויעשה תשובה המועיל לכן אפילו לא עשה השוחט כן מותר העד לאכול משחיטתו שישחוט מכאן ולהבא ופסקו בש"ע יורה דעה סוף סימן א' ועיי"ש בתב"ש סימן ב' סכ"א דמהרי"ק מיירי דהעד חוזר בו ואומר ששקר העיד כדי לצער השוחט בתשובה עיי"ש ולפ"ז י"ל דלא היה יכול הראב"ד להביא ראיה מאומרת א"א אני דהתם מהני אמתלא לומר שבטעות יצא עליה שם א"א כיון דיש תקנה לאיסור זה במיתת בעלה או גירושין משא"כ באומרת נאנסתי לאסור עצמה לכהן זה איסור עולמת ואם נתקבלו דבריה יצא עליה שם זונה ופסולה לכהן י"ל דלא עדיף אמתלא מחכם שאסר אף דבא מומחה ממנו ומברר לו שטעה וראשון מודה לו שטעה דה"נ האמתלא אינו דבר ברור לנו שהאמת כן הוא ויותר מבורר הא דחכם שני מברר וראשון מודה שטעה לכן הקדים הראב"ד דלא נתקבלו דבריה ולא יצא עליה שם פסול ולפ"ז שפיר מודה להא דהרמ"א דסימן ד' דאב שאמר על בנו שהוא ממזר דנוגע לזכות וחיוב של הבן מהני שפיר אמתלא אף דתחלה נתקבלו דבריו ול"ל דמהרי"ק לא אמר רק משום דבידו של השוחט לחזור בתשובה וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה וכעין מה דס"ד דש"ך בחו"מ סימן ל"ה סק"ז לענין תחלתו וסופו בכשרות דזה אינו חדא הא כתבו תוס' בזבחים דף ל"ד ע"ב בהפריש קרבן והמיר כיון דאין דעתו לחזור לא חשיב בידו וה"נ השוחט מכחיש העד ואינו רוצה לשוב וללבוש שחורים ועוד הא העד שוי' אנפשיה האיסור והוא אינו בידו שיחזור השוחט וגם מהרי"ק לא זכר כלל משום דבידו אע"כ טעמו כיון שלא יצא שם איסור עולמת ה"נ בידו לחזור כשנותן טעם ולא יהא אסור מאז והלאה דלא חשוב חל עליה שם איסור רק אם בודאי נאסר אבל אם הדבר מסופק לא חשוב שם איסור ולכן אלהבא דאפשר יעשה השוחט תשובה לא חל שם איסור.

ועיין בקו"א לש"ע התניא ס"ס א' לתרץ קושית המל"מ מפ"ד דכתובות דמי שאמר בב"ד על עדים שחתמו שקר פ"א שוב אין עדותן מועיל לו לעולם ולא אמרינן שאין מוחלטין לפסול עולמות כמ"ש מהרי"ק דשאני דיני ממונות דהודאות בע"ד כמ"ע דמי וא"י לחזור בו לעולם משא"כ באו"ה שאינו נאמן אפילו על עצמו כשני עדים אלא דלא יכול לחזור בי משום דשוי' על נפשיה חתיכה דאיסורא שאדם יכול לאסור על עצמו דברים המותרים כמ"ש כנה"ג הלכך בשוחט דאינו פסול עולמת אם חוזר בתשובה לכן גם העד יכול לחזור את"ד ולפימ"ש בסימן ל"ד דגם הא בשאח"ד משום הודאות בע"ד כמ"ע דמי ה"נ הוי כמו דאומר על עדים שחתמו שקר ולזה האריך הרמב"ם שם בפח"י מהא"ב וכתב שהרי הודה שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית חתיכה דאסורה לומר דגם כאן חשוב הודאות בע"ד כמ"ע.

ובגוף דברי מהרי"ק י"ל דס"ל באיסור לאו משום נאמנות והודאה אמרינן שאח"ד רק דהוי כאסר על עצמו איסור בקונם וכאשר כתב מהר"י באסן וכנה"ג והתניא אך הא לא אמר בפירש דאוסר את עצמו רק מכח הוכחה אמרינן דאסר על עצמו ואסור מדין ידות נדרים אף דלא אמר בלשון מדוקדק לאסור על עצמו וכמ"ש הר"ן בפירושו לנדרים דף ב' ע"ב בשם רמב"ן בהוציא נדר בלשון שבועה או שבועה בלשון נדר ועוד הא צריך לומר קונם או לתפוס בדבר הנדור וכשאומר רק שאוסר עליו אינו נדר רק מתורת יד דאנן גמרינן דבריו כאלו אמר קונם או כקרבן וכמ"ש ר"ן בשבועות דף כ"ף וריטב"א ותוס' פ"ק דנדרים בד"ה שאני והרא"ש בפסקיו פ"ק דנדרים והנה ר"ט ס"ל דצריך הפלאה בנזירות דהיינו שיהא האיסור ברור בשעה שנודר לא כשהדבר מסופק ומתברר אח"כ ורבנן ס"ל דא"צ הפלאה וכתבו תוס' בסנהדרין דף כ"ה דלרבנן חייל משום יד והבאתי בחידושי ליו"ד סימן ר"ה מהריטב"א פ"ב דנדרים דיד ליד לא אמרינן עיי"ש וא"כ לענין פסול השוחט להבא דאינו רק על ספק אם לא יחזור בתשובה לא חל האיסור רק משום יד וכיון דלא נדר בפירש ובקונם רק יד ליד לכן לא אמרינן שאח"ד משא"כ בממון דמשום הודאה באנו עליו ולא משום קונם ומ"מ פשטות לשון מהרי"ק כיון דיש תקנה בתשובה ואינו פסול ברור לעולם לא חל עליו שם איסור.

סי"ד נאסרת עליו כתב ב"ש ס"ק כ"ח אא"כ קידש ובעל לאלתר דקי"ל פנויה שזנתה אם נשאת לכהן ל"ת וב"מ כתב כשיש לחוש שנבעלה לפסול לה דינה חרוץ דבמכחשת דהיא כאלמת דתצא א"ל שיש שני רובים להכשיר כדלקמן סי"ח וה"נ הוי ממש כראוה שנבעלה את"ד ואינו לפימ"ש הרא"ה בבד"ה בבית ד' שער שני דבאיסורא דרבנן גבי אשה אין ראוי להאמינו על פיו לאוסרה עליו וא"כ הרי הא דצריך תרי רובא אינו מדינא רק משום דמעלה עשו ביוחסין וכדאיתא בפרק קמא דכתובות דט"ו וגם בשא"י אם רוב פסולים אצלה מן התורה יש לאוקמה אחזקת היתר שהיתה מותרת לכהן וחזקת אשה מזנה בודקת ומזנה ועתוס' פ"ק דכתובות דף י"ג ע"ב בד"ה השבתני ושו"ת הרא"ש סימן פ"ב דטעמא דר"ג דנאמנת וקי"ל הכי משום דאשה מזנה בודקת ומזנה א"נ משום דאמרינן אוקי איתתא אחזקתיה והיא בחזקת כשרות עד היום הזה עיי"ש וא"כ גם באינה אומרת לכשר נבעלתי ומכחשת שלא מצא פ"פ לא אבדה הני תרי חזקות ורק מדרבנן חיישינן וגבי אשה להוציאה מבעלה אין ראוי להאמינו ולפימ"ש ב"ש לעיל סימן ד' ס"ק מ"ד דלא אמרינן מעכו"ם נתעברה א"כ סתמא רוב כשרים אצלה דפסולים וקרובים מיעוטא נינהו.

והנה לעיל כתבתי בישוב הב"ש ס"ק כ"ז דכיון שניסת הוי כהוציאה האמתלא מפיה והבאתי מיו"ד סימן קפ"ה ראיה ואח"כ מצאתי שכ"כ האב"מ לקמן סי"ח בישוב קושית הב"מ על הצ"צ שכתב בסימן פ"ב באלמנה שניסת לכהן תוך ה' חדשים ולד קיימא וחי ל"י דודאי זינתה טרם שניסת והודית שזינתה עם בעל אחותה די"ל דזינתה עם כשר רק דענ"ב לכן אומרת עכשיו דזינתה עם פסול לה והקשה ב"מ כיון דאינה טוענת ברי לכשר נבעלתי אפילו ר"כ אצלה תצא כדלקמן סח"י ותירץ האב"מ כיון דניסת לכהן הוי כאמרה לכשר נבעלתי וכההיא דרמ"א ביו"ד סימן קפ"ה והרד"ך בית חית בשבוי' שניסת הוי כאמרה טהורה אני ואלמת גרע עיי"ש ולכאורה אינה ראיה בשלמא הא דיו"ד עדיין לא עבדה איסור בודאי וכן שבויה אפילו נבעלה הוי באונס משא"כ הך דצ"צ אף דהיתה פנויה מ"מ סתמא נדה היתה כמ"ש הרא"ש הובא בב"י לקמן ס"ס כ"ב ובטוש"ע סימן כ"ו א"כ חשודה לא"ד ולחמור דנדה בכרת שוב אינה נאמנת לקל וא"כ ליכא ראיה מדניסת לכהן דלא היתה עושה איסור ומ"ש רמ"א ביו"ד סימן ב' ס"ב דטבח שהוציא טרפה מת"י פ"א לא נעשה חשוד חולק עליו הש"ך וצ"ע מה מהני ברי שלה ובפ"ק דכתובות דף י"ג ע"ב אמרו זהו עדות שאשה כשרה לה ולמה הא החשוד עה"ד לא מעידו ועכ"פ שא"ה דטוענת ברי אבל לסמוך על סתם דלא עבדה איסור א"א כיון דחשודה על חמור ונראה לפי מ"ש הר"ן בפ' יוה"כ ובש"ע א"ח סימן שכ"ח סי"ד דחולה שיב"ס וצריך בשר שוחטים לו ואין אומרים נאכילנו נבלה אף דמלאכה בשבת איסור סקילה ונבלה רק מלקות וגם אפשר להאכילו חצי זית משום דצריך לאכול הרבה פעמים חמור מלאו אחד דשבת עיי"ש במג"א וא"כ ה"נ נהי דעבדה איסור פ"א מ"מ כשניסת לכהן הרי תשב כל ימיה תחתיו באיסור זה חמיר והחשוד על הקל אינו חשוד על החמור ולפ"ז מיושב דברי הב"ש גם כאן כיון שניסת לכהן הוי כאמרה לכשר נבעלתי דל"ת אפילו ברוב פסולים אצלה כדלקמן סי"ז תדע דאלת"ה איך פסקו כה"פ כר"ג דנאמנת הא אישתני דבזה"ז בושה לטבול כשאין לה בעל וסתמא נדה היא דלית לן טהרות משא"כ בזמן ר"ג דהיה להם טהרות וכן משמע להדיא משו"ת הרא"ש כלל ל"ב דין ט"ז שכתב סתם פנויות בזה"ז בחזקת נדותיהם כיון דאין להם בעל למה יטבלו עיי"ש וא"כ נימא דלא סמך ר"ג אברי דידה רק היכא דלא אבדה נאמנותה באיסור נדה אע"כ כמ"ש דחמירי לעשות איסור לאו בתמידית מלעשות איסור באקראי לכן גם עכשיו לא אבדה נאמנותה ולפ"ז נסתר מחמתו ג"כ מ"ש הב"מ כאן בד"ה שמא עמ"ש החמ"ח בסימן ס"ח סק"ח דבזה"ז דמקדשין תחת החופה ועד בעילתה אין הכלה מתיחדת עם שום אדם דודאי זינתה כשהיתה פנויה מותרת לבעלה כהן וכתב הב"מ הא כיון דמכחשת אינה טוענת ברי לכשר נבעלה ואז אפילו ליכא בעיר רק קא"פ אחד תצא ונפל פיתא בבירא ולפימ"ש הדין של חמ"ח דין אמת אפילו בר"פ אצלה ודברי הרד"ך הובא גם כן לקמן סימן זיי"ן ס"ו בב"ש ס"ק י"א.

ב"ש ס"ק כ"ט שמא קודם קידושין ולא אמרינן אוקמוה אחזקתה וכל זה קושית התוספת וס"ל דמחמת חזקה מותר וב"מ הביא מחולין דף קל"ד בספק חלה דהוי איסורא לא מוקמינן אחזקה ופרמ"ג בפתיחה לה"ט כתב דהתם עון מיתה כדפרש"י שם וב"מ תפס עליו דביבמות דף קי"ט אמר מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת עיי"ש ונראה דמבואר בפרמ"ג שם דוקא משום הפסד ממון מותר בספק לאו וא"כ ביבמות שם לענין שספק זקוקה תנשא לשוק נהי דגבה הוי הפסד אבל אחר למה יכניס עצמו לספק לישאינה וזה מדויק ברש"י ביבמות שם דכתב בד"ה מ"ל איסור לאו דשמא איסורא דאורייתא ממש קעביד עכ"ל ולמה לא נקיט בדידה והל"ל קעבדה דהא המשנה קתני היה לה חמות אינה חוששת ועלה קאי הש"ס הכל בדידה והא דבפרק הערל דף פ"ב פריך על רבא דמחלק לענין ספק בין איסור לאו בין איסור כרת והא רבא אמר כל בדאורייתא ל"ש איסור לאו ל"ש א"כ י"ל דלהכי סיים קשיא דכללא הוא דיש תירץ ומשום דשאני לענין ספק איסור חתיכה דיש הפסד ממון ומ"ש הפמ"ג דספק בקידושין דהוה ספק א"א דבמיתה לכן לחומרא היינו דאם כבר קידש ספק א"א מוציאין אותה ממנו אף דקניינו הוא ועמ"ש בחידושי ליו"ד סימן ל"א.

עוי"ל דס"ל לרש"י הא דקתני ספק חלה חייב היינו ליתנה לכהן ועיין שעה"מ פ"ט מהלכות מעשר מה שהביא מרש"י בסוטה פרק ע"ע דף מ"ח וא"כ כמו דיש חשש איסור להגר יש ספק איסור גזל לכהן וכמ"ש מהר"י באסאן דלהכי כל ספק גזל הממע"ה ואף דהוי ספק איסור גזל ול"ל דלגבי בעל העיסה איכא תרתי ספק גזל וספק איסור חלה דהא בר"ן ר"פ הזרוע כתב דמת"כ ליכא בו משום גזל כיון דהוי ממון שאל"ת אין בהם דין ממון רק משום מצות נתינה ולכן פירש"י דספק חלה הוי ספק עון מיתה משא"כ לגבי הכהן ולפ"ז בעלמא שפיר י"ל גם בספק איסור לאו אסור ונראה הוכחה דהא דקתני בספק חלה חייב היינו ליתנה לכהן בחנם דאל"כ מה פריך אביי היה לו פרה קתני הממע"ה וגבי חלה חייב נימא בשלמא להוציא ממון מחזקתו דאלים חזקת ממון אפילו ברוב אין מוציאין לכן הממע"ה משא"כ חיוב דחלה אינו רק להפריש וימכרנה לכהן ועוד בשלמא בחלה אם מוכרה לכהן בזול ליכא רק הפסד מועט כדאיתא בגיטין דף כ"ג משא"כ במתנות הפרה דאין בהן קדושה וא"ת שמחויב ליתן לכהן הוי הפס"מ ואביי ס"ל בספ"ק דפסחים דף כ"ף להפס"מ חששו להפסד מועט לא חששו.

ומה שפרש"י בקרבן אשתו דספק איסור כרת הוא אף דחטאת יולדת הבאה על הספק אינה נאכלת משום דאל"ה לא היו מקריבין חולין בעזרה וכמ"ש הרמב"ם בפי"א משגגות ד"ב ועיין ריט"א בהלכות חלה דכ"ז ע"ב ומה שפרש"י דספק בהמה טהורה לחומרא משום דספק כרת לשוחטו בחוץ אף דאינו נותנו לכהן משום דר"ח אמורא הוא ומיירי גם בזה"ז דאין חיוב משחוטי חוץ בח"ל רק כיון דבא"י ובזמן המקדש יש איסור כרת גזרו גם בח"ל וכמ"ש בחידושי ליו"ד סימן נו"ן.

סי"ז היא ובתה מותרת לכהן בד"א וכ' בשו"ת רמ"א סכ"ד יש תשובה מאחד וכתב דלפוסקים שגם האם בעיא תרי רובא לכתחלה כ"ש הבת דבעיא תרי רובא דל"ל חז"כ ועיי"ש ולע"ד אינו כ"ש דהא מה דצריך באם תרי רובא דגזרו משום דיש דאיהי אזלא לגבייהו והוי קבוע כדאיתא בפ"ק דכתובות דט"ו וז"ד שייך בה דנפסלה בהעראה אבל הבת לעולם חשוב פירש דדנין על זרע הנפרש מימי הוא וכמ"ש לעיל סימן ד' סל"א ונהי דהיכא דדנין על האם ומצריכין תרי רובא א"א להתיר הבת לכהונה לכתחלה כיון דלגבי האם חשבינן קבוע וכמ"ש טו"ז. ביו"ד סימן ק"י ס"ה סק"ה כה"ג לענין חהר"ל ונראה הטעם דלא ליתחזי מילי דרבנן כי חוכא כדאיתא כה"ג ס"פ הדר ובשו"ת מהרי"ל סימן קנ"א אבל בגרושה שנתעברה ורוב כשרים אצלה דלא נ"מ כלל לגבה לענין להנשא לכהן ומ"ש בקה"י הובא בפ"ת לעיל סימן ד' ס"ק מ"א דמ"מ יש גם עליה ספק אם היא אסורה לכהן גם משום זונה דהא לוקין עליה גם משום זונה עיי"ש לא נ"ל דהא מדינא יש לדון על הולד בפ"ע רק משום דלא ליהוי תרתי דסתרי ומילי דרבנן כחוכא א"כ בגרושה דבלא"ה אסורה לכהן לא ניכר שום סתירה ומפרט דמה דאצרכוה תרי רובא הוא רק משום גזרה ובגרושה אין מקום לגזור כיון דבלא"ה אסורה לכהן ואין כאן אפילו איסור דרבנן משום זונה וכה"ג כתבו טו"ז וש"ך יו"ד בסימן פ"ז וגם אין ראיה לאיסור מפירש המשניות ריש כתובות וברטנורה משנה טי"ת הובא בב"מ כאן דכתבו דאם ליכא תרי רובא היא ובתה אסורה לכהן דהתם דדנין גם על האם לכן גם בתה כאמה ולפ"ז מ"ש הב"ש בספ"ק ל"א אם היא גרושה אז שייך בולד ג"כ תחלה ודיעבד כי שמא כהן בא עליה והולד חלל עכ"ל אינו מוכרח כיון דרובה לאו כהנים י"ל לגבי הולד כל דפריש מר"פ דלגבי הולד ליכא למגזר משום דאזלה היא לגבייהו ואצל האם ל"ש הגזרה לענין פסול כהונה ובשו"ת רעק"א סימן צ"א הקשה על הב"ש מ"ש בפשיטות דבגרושה לא תצא הבת בדיעבד הא מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה משום דאהני חזקת האם לבתה כמ"ש תוס' וכה"פ וזהו שייך אם הנ"מ גם על האם משא"כ בגרושה ובת ישראל דליכא גבה ענין הכשר ופסלוה לכהונה עיי"ש ולפימ"ש לעיל בשם קה"י לק"מ דמוקמינן האם בחזקת שלא נבעלה לפסול לה ולא נעשית זונה אף דבלאה"נ פסולה לכהונה משום גרושה מ"מ לא היתה אסורה משום זונה ואף דאין איסור חע"א מ"מ נ"מ לקברו בין רשעים גמורים דהאיסור ישנו רק לא לקי משום שתי רשעות כמ"ש פרמ"ג בכלל אאחע"א ועיין ב"ש לעיל ס"ק מ"ז.

ב"ש סקל"א כשידוע שזנתה עם כשר אלא, דיש חשש שזינתה עם אחרים ג"כ ואיכא חד רוב כשרים ומותרת ודג"מ השיגו דבלאו רוב האיכא ס"ס ונראה לפימ"ש ב"מ ביו"ד סימן קכ"ב דלא מצא בש"ס ס"ס דשרי לכתחלה א"כ לגבי הכהן הוי לכתחלה דהרבה נשים מצויות לו זולתה ואפילו לחרש דיותר מהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא כדאיתא ביבמות דף קי"ג ואיתתא בכ"ד ניחא לה דטב למיתב ט"ד ואי משום לתא דידה דאפשר לא יזדמן לה אחר ישראל וכמ"ש ת"י בכתובות דף כ"ב דאין בידה להנשא דשמא לא תמצא מי שירצה לישאנה מ"מ היא דאפסדה אנפשה דזינתה ועשתה הס"ס בידים לכן צריך גם רוב ואאת"ל רוב לא עדיף מס"ס מ"מ עם ס"ס הוי כמיעוטא דמיעוטא ול"ח כלל.

סי"ח שכל קבוע כתב ב"ש ס"ק כ"ג דמשמע מכל הפוסקים כשהיא במקום זה ונתעברה ואיכא במקום זה תרי רובא ל"ח שמא זנתה במק"א אשר אין שם תרי רובי אע"ג דכאן הוי דבר דניידי דהולכת תמיד עכ"ד וקשה הא קי"ל הגודרת אין להם חזקה ולא אמרינן כנכ"ה וב"מ ג"כ גמגם עמ"ש בסי"ג ס"ק ל"א כשיש לישראלים שכונה בפ"ע ואין דרך עכו"ם מפסיק הוי כעיר בפ"ע כמ"ש בת"ה וביו"ד סימן קכ"ט דהא כיון דיש א"י באותו עיר בכל יום רגל בתולת ישראל מצוי שם לקנות כל חפצם עיי"ש ולע"ד דודאי רוב הזמן היא בביתה ושכונתה וכשהספק באיזה זמן זנתה אמרינן ברוב הזמן וכדאמרינן בזבחים דף ע"ד איסורא ברובא איתא ומה דאיתא התם בדף ע"ד ע"ב בחביות סתומות דלא מקילין משום איסורא ברובא איתא ה"ט משום דנתנו חכז"ל לדבר חשוב דין קבוע אף דאינו ניכר האיסור ואף דכתב מג"א בריש סימן שד"מ בא"י איזה יום היא לא תלינן ברוב ימי החול משום דהוי קבוע שא"ה דלכ"ע ניכר איזה יום היא וכמ"ש בפרמ"ג שם משא"כ הכא עתה שנולד הספק אין ניכר לשום אדם זולתה והבועל באיזה זמן אירע הזנות ועוד בלא"ה אין דברי מג"א מוכרחים שם דלקושיתו יש תירץ אחר כמ"ש בפרמ"ג שם וא"כ י"ל כיון דקבוע חידוש הוא וכמ"ש הר"ן בפג"ה דף צ"ה וש"ך יו"ד סימן ק"י סקי"ד וכ"ג וא"כ י"ל אין לך בו אלא חידושו דהמיעוט עומד בעין הוי קבוע משא"כ הזמן אינו עומד דהעבר אין והעתידי עדיין ולפימ"ש השעה"מ בסוף הלכות מגילה בשם לשון למודים בלאה"נ נ"ח קבוע ועיין חו"ד סימן ק"י ביאורים סק"ו.

ומה שהקשה הב"מ דא"כ ביתה נמי תהא בשכונה מיוחדת ובפרק האומר דף ע"ג אמר דלמא אזלה איהו לגבייהו וה"ל קבוע הא כל השוכנים בבית אחד הם קבועים ול"ח ניידים אף מחדר לחדר שבתוך הבית וא"כ תמיד הוי קבוע אפילו ברוב כשרים עיי"ש באמת דעת נוב"ת סימן כ"ח ליחשב בני הבית לחד רובא וקושית הב"מ נ"ל לפימ"ש ח"ס יו"ד סימן צ"ט דבני החגר חשובים קבועים אף דניידי באותו חצר דאטו לא ינוד ולא ינוע שום אדם ממקומו בשום רגע הלא כל החצר הוא קביעתו ולא מיקרי פריש שיפרשו דרך פרישה עיי"ש וא"כ זה ודאי אין מטתה של הזונה מקום קביעתו ואין זה הדרך וכשאזל לשכב עמה חשוב פירש מקביעתו וכ"כ בינת אדם בשער הקבוע ס"ח וסימן טי"ת דדוקא דבר שדרכו בכך חשוב קבוע אף דנייד.

אך לע"ד אין לעשות בני הבית לרוב דהם ידועים לנו בפרטות ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן ויש להם חזקת כשרות דרוב ישראל כשרים רק כשתולין באנשים שאינם ידועים שפיר י"ל כמה פריצים איכא בעלמא וכמ"ש תוס' והרא"ש בפרק כל הנשבעין סוף סימן ה' לענין אחזוקי אנשי בגנבי לא מחזיקינן ולפ"ז מיושב נמי קושית הב"מ מעובדא דארוס בפ"ק דכתובות די"ג דמסתמא בבית אביה נתעברה וכן הועתק בש"ע לעיל סימן ד' סעיף ז"ך ונימא לגבי הארוס דודאי מן אנשי הבית ויוחשב הכל פסולים אצלה דומיא דשכונה שדן עליו הב"ש ולפימ"ש אין חוששין לאנשי ביתה הידועים לנו ובלא"ה אנשי ביתה הקרובים לה אביה ואחיה דמותרת להתיחד עמהם בלא"ה אין לתלות בהם ועיין לקמן סימן כ"ב ס"ה בהג"ה דאפילו לגבי פנויה סתם אנשים כשרים וצ"ע דא"כ שכונה נמי סתמא ידועים מי המה.

ונראה דיש ראיה דאמרינן כנכ"ה וא"צ לאמירתה כלל מחגיגה סוף דף י"ד דבעו מב"ז בתולה שנתעברה והו לכ"ג וכתבו תוס' דאתיא נמי אליבא דר"י ותמה שעה"מ ספי"ז מהא"ב דניחש שנבעלה לנתין ולממזר ולפ"ד הב"ש משכחת דמקום שנתעברה כולם כשרים ואמרינן כנכ"ה וזה שדייק ר"י לא מפיה אנו חיין אלא חוששין שמא נבעלה לנתין ולממזר דדוקא אם צריכין לנאמנותה אבל אם כל המקום כשרים מודה ר' יהושע דאין לחוש למק"א אפילו בלא אמירתה.

וסתמא כמי שא"י מי הלך למי תנשא לכתחלה נראה הטעם לפימ"ש בשו"ת הרשב"א סימן תקפ"ז דיצרו של איש גדול משל אשה ואיש דרכו לחזר ואין דרכה של אשה לחזר.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה