ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות פריה ורביה · סימן ה
ס"א אסור בממזרת ודאית כ"כ רמב"ם ריש פט"ז מהא"ב ובהשגות כתב דממזרת לאו קהל הוא ועוד פ"ד כהן שמותר בגיורת דלאו בקדושתיה קאי אף דגיורת לכהן איסור דאורייתא וה"ה לישראל עוד תמהו אחרונים למה התיר הרמב"ם פ"ד בשתוקות הא ממ"נ אי ישראלית אסורה לו אי ממזרת אסורה לו ומה שתירץ השע"מ לפימ"ש מהרי"ט דספק ממזר התירה תורה מתורת ודאי ומותר לישא ישראלית וממזרת אף דהוי תרתי דסתרי דחה נוב"ק בחא"ע ס"ה דשאני הכא דבחד ביאה ודאי איסור יש ממ"כ.
ונ"ל לפימ"ש החינוך מצוה תקנ"ט שנמנע מי שנפסדו כלי המשגל עד שאינו ראוי להוליד ע"י מכת אדם או בהמה או עץ כלומר שלא היה ביד"ש מלישא בת ישראל משרשי המצוה להרחיק ממנו לבלתי הפסד כלי הזרע בשום צד כידוע במלכים שמסרסים הזכרים ויש מן הזכרים הפחותים רוצים דבר זה ועם טענה זו נמצא טעם בחילוק האיסור בין הנפסד בידי אדם לנפסד ביד"ש והובא בשי"ת ב"א חא"ע ס"ב ונראה דזה מבעיא לר"ש בפ' הערל דף ע"ו פד"כ מהו בגיורת בקדושותיה קאי ואסור א"ד לאו בקדושתיה קאי ושרי ופשיט מדתניא פ"ד ישראל מותר בנתינה אלמא לאו בקדושתיה קאי ורבא דחיה ליה תחלה דלעולם בקדושתיה קאי ושאני נתינה דאינה רק מגזרת יהושע ודוד לאחר שנתגיירו והדר חזר רבא דנתינה מדאורייתא אסורה לישראל משום קדושה ופ"ד לאו בקדושתיה קאי לכן שרי בנתינה עיי"ש והיינו דאם הטעם כמ"ש החינוך לאו משום דפ"ד אבד קדושתיה אלא כדי שלא יסרסו אסרו תורה לבא בקהל ומה"ט פ"ד כהן אסור בגיורת ופ"ד ישראל אסור בממזרת דאם יהיו מותרין אדרבה יש חשש מחמת זה דאם יתנו עיניהן בגיורת וממזרת יסרסו עצמן מחמת ממון שיש לגיורת וממזרת וכדומה והתורה לא אסרה על פ"ד לבא בקהל רק להחמיר עליו כדי שלא יסרס עצמו ולא להקל עליו ממה שהיה אסור אם לא היה פ"ד אבל אם אין הטעם כמ"ש החינוך אמרינן דאסרה תורה פ"ד בקהל דלאו בקדושתיה קאי ובזה י"ל מה דרש"י סותר א"ע דהתם בדף ע"ה פרש"י סריס חמה ביד"ש מחמת חולי וכשר וכן פרש"י ביבמות דף כ"ף ע"ב אבל בדף ע"ה ע"ב בהא דאר"י א"ש פ"ד ביד"ש כשר ואמר רבא היינו דקרינן פצוע ולא הפצוע פרש"י ביד"ש ע"י רעמים וברד או ממעי אמו דמשמע ע"י חולי פסול ועמדו בזה ב"ש ואחרונים ולפימ"ש לק"מ דלטעם החינוך ודאי מותר ע"י חולי וכמ"ש בשו"ת ב"א שם וא"כ לפי מאי דקי"ל נתינים פסולים רק מדרבנן כדאיתא ביבמות דף ע"ח אמרינן פ"ד בקדושתיה קאי כדדחי רבא בתחלה וכ"פ בעל המאור א"כ מה דאסרה תורה פ"ד בקהל כטעם החינוך א"כ מותר ע"י חולי לכן פרש"י בדף כ"ף ובדף ע"ה ע"א דע"י חולי כביד"ש הוא וכשר אבל בדף ע"ה ע"ב דקאמר רבא היינו דקרינן פצוע ורבא מסיק דפ"ד לאו בקדושתיה קאי לכן מותר בנתינה ופד"ם מותר בגיורת ע"כ לא ס"ל כטעם החינוך א"כ אפשר ע"י חולי פסול לכן לא פסיקא לרש"י לפרש רק שנולד כך או ע"י רעמים.
והנה פליגי תנאי אי דרשינן טעמא דקרא ויש בזה סתירות ברמב"ם דפ"ד מעכו"ם דריש טעמא דקרא וכ"מ שם הקשה דלענין לא יחבול בגד אלמנה פסק הרמב"ם כמ"ד דלא דרשינן טעמא דקרא ואסור אף בגד אלמנה עשירה וכתבתי בחידושי לסנהדרין דט"ז וביצה דף למ"ד דלהחמיר דרשינן טעמא דקרא ולא להקל דשמא זה הוא הטעם דקרא או לא והנה ברמב"ם פ"ה מהלכות שחיטה כתב דדרוסה כיון שמפורש בתורה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור משא"כ שאר טרפות אף דכולן הלל"מ הן וע"כ ה"נ לאו דלא יבא ממזר בקהל ד' דמפורש בתורה חיישינן לטעמא דקרא בהא דלא יבא פ"ד בקהל ד' שמא בקדושתיה קאי רק גזרה תורה כדי שלא יסרס עצמו וא"כ אין להקל עליו מחמת דנעשה פ"ד לישא ממזרת אבל כהן דאיסורו בגיורת אינו מפורש בתורה רק בדברי קבלה מזרע בית ישראל וג"ז אינו מפורש דהרבה פליגי ודורשין דרשה אחרת בהאי קרא כדאיתא בפע"י דף ע"ח וגם בפ' הבע"י דף סמ"ך ע"ב פליגי אמוראי אם גיורת פחותה מבת שלש אסורה לכהונה ולכן ס"ל לרמב"ם דפ"ד כהן מותר בגיורת דלא החמירו לדרוש טעמא דקרא ואמרינן לאו בקדושתיה קאי.
ולפ"ז הא דפ"ד אסור בממזרת משום דחיישינן דלמא טעמא דקרא כדי שלא יסרס עצמו וא"א להקל עליו דתורה אסרה רק להחמיר עליו ותינח בממזרת ודאית משא"כ שתוקות דטרם שהיה פ"ד היה מותר בה מה"ת דממזר ודאי ולא ממזר ספק א"כ גם לאחר שנעשה פ"ד לא אסרה התורה עליו דהא לא מרויח בזה שנעשה פ"ד. דבלאה"נ היה מותר בשתוקית ופשטיה דקרא דלאו בקדושתיה קאי כמו שמפרש האבן עזרא בפ' תצא ל"י פ"ד בקהל ד' שלא יחשב כאחד מקהל ד' שיקח בת ישראל ולפ"ז הא דל"י מותר בקהל ד' אינו בע"ד רק לחומרא חיישינן לטעמא דקרא שמא אסרה תורה פ"ד בקהל כדי שלא יסרס עצמו כהחינוך ומה"ט מסתמא לא התירה לו תורה מה שהיה אסור אם לא היה ע"ד דא"כ יסרס עצמו כדי ליקח ממזרת וא"כ שתיקות נשאר בהיתר ואף דחכמים אסרו ודאין בספקן מ"מ בפסולין לא גזרו על הספקות כמ"ש הרמב"ם שם.
וז"ל ירושלמי פרק הערל אהא דתנן פ"ד מותר בגיורת אריב"ל ל"ש אלא פ"ד ישראל אבל פ"ד כהן לא בדא תמן תנינן כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זב"ז ר' ירמיה אמר כללא פ"ד ישראל מותר לו לישא ממזרת אמר ר' יוסי בלבד פסול משפחה הא פסול הגוף לא בדא חייליה דרי יוסי מהדא דריב"ל ל"ש אלא פ"ד ישראל אבל ע"ד כהן לא בדא כמה דאת אמר תמן אם כהן ברור הוא פסול לו לישא גיורת אף הכא ישראל ברור אסור לישא ממזרת עכ"ל ויל"ד מלשון אם כהן ברור הוא דמאן דכר שמיה במימריה דריב"ל ולכאורה שפת יתר הוא לגמרי גם לשון אם אינו מובן דודאי כהן הוא ובמה שכתבתי א"ש דבא לומר אף דכתיב ל"י ממזר בקהל ה' וע"ד אינו בקהל ה' אלא משום דאם לא היה פ"ד אסור לישא ממזרת ה"נ עכשיו דתורה החמירה עליו כדי שלא יסרס עצמו ע"כ לא התירה לו מה שאסור בלא"ה וז"ש טעמו דריב"ל אם כהן ברור הוא שאינו פ"ד ואינו מפסולי קהל ולא אבד קדושתו פסול לו לישא גיורת לכן גם עתה שנעשה פ"ד ואינו כהן ברור נשאר באיסורו ה"נ פ"ד ישראל כיון דישראל ברור טרם שנעשה פ"ד אסור בממזרת גם עתה אסור אלא דזה דוקא לריב"ל ור' יוסי אבל כיון דר' ירמיה פליג וגם בבבלי הוא איבעיא לר"ש לכן פסק הרמב"ם לענין כהן בגיורת דאינו מפורש בתורה לקולא ולענין ממזרת לחומרא.
או דירושלמי הרגיש דיש להסתפק כמו דבעי לר"ש אם פ"ד בקדושתו קאי והל"ל כיון דספק הוא מותר פד"כ בגיורת כיון דכל איסור כהן בגיורת רק מדברי קבלה וכן פ"ד ישראל כיון דספק הוא אם אבד קדושתו ואינו מקהל ה' דהא קאי על המשנה דכל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זב"ז דס"ל אפי' ספקן בודאין מותרין דדרש בקהל ודאי ל"י אבל בקהל ספק יבא דלא כר"א דפליג שם וס"ל ספקן בודאין אסור משום דלא דרש בקהל דוקא ודאי כדאיתא שם בירושלמי בתר הכי דטעמן של חכמים דפליגי ער ר"א דס"ל ל"י ממזר בקהל ה' בקהל ברור ל"י אבל בא בקהל ספק ור"א לא ס"ל הך דרשה לכן ה"נ בפ"ד אם הוי ספק אי אבד קדושתו אינו קהל ודאי לכן אמר דריב"ל ס"ל פ"ד כהן ברור הוא ולא מספ"ל אי אבד קדושתו לכן פסול בגיורת ה"נ פ"ד ישראל ברור הוא ואסור בממזרת אבל כיון דר' ירמיה פליג וגם בבבלי הוי בעיא נהי דלל"ק דרבא דס"ל דנתינים שנתגיירו מותרין מה"ת לא נפשטה בעיא דר"ש וכן פסק הרמב"ם דנתינים מותרין מה"ת מ"מ הוי רק ספק לכן כהן פ"ד מותר בגיורת וישראל פ"ד אסור בממזרת דאנן קי"ל כר"א דספקן בודאין אסור ולא דרש בקהל ודאי ל"י ואסור בדאורייתא כשאר ספקות וכמ"ש הה"מ פט"ו מהא"ב הי"א דממזרת ודאי בספק ממזר הוי ספק דאורייתא ומשום דפוסק כר"א דלא ס"ל דרשה דקהל ודאי וכמ"ש בריטב"א ושעה"מ וב"מ לעיל סימן ד' ושירי קרבן בד"ה דברי חכמים כתב נמי דס"ל לירושלמי דר"א לא דרש בקהל ודאי אלא דנתקשה שם על הה"מ משום דס"ד דשירי קרבן דה"נ לא ס"ל לר"א דרשה דממזר ודאי ולא ראה דברי ריטב"א בפע"י דף ע"ג דר"א נמי דרש ממזר ודאי אך קהל ודאי לא דרש.
ולפמ"ש במראה הפנים סוף ה"ב דירושלמי ס"ל כהן לגיורת אסור מן התורה אך הבבלי ס"ל דאינו רק איסור דרבנן וכן ס"ל לרמב"ם י"ל דירושלמי ס"ל גם לריב"ל מספ"ל אי פ"ד אבד קדושתו רק בספק אחד הוי ס"ד ואסור לכן דוקא אם כהן ברור הוא אבל אם רק מכהני חזקה דהוי ספק כהן ואינו אוכל תרומה דאורייתא כמ"ש רמב"ם ריש פרק כף מהא"ב אזי גם לריב"ל מותר בגיורת, כיון דהוי ס"ס שמא פ"ד אבד קדושתו ושמא אינו כהן מכל הלין הראת. לדעת דיש ראיה מן הירושלמי לדברי הרמב"ם ולא כמו שתפסו האחרונים על הרמב"ם לתמוה מדברי הירושלמי הללו אף דדברי המראה פנים קשין להלמן דהוא גרס דיליף איסור כהן בגיורת מבתולה מעמיו והא זה בכ"ג כתיב ולא בכהן הדיוט מ"מ בלאו הכי י"ל דרמב"ם דס"ל ספקא דאורייתא מה"ת לקולא רק מדרבנן אסור לכן היכא דהאיסור אינו מפורש בתורה והוי רק מדברי קבלה לא אסרו רבנן וכמ"ש הפר"ח יו"ד ריש סימן כ"ט משא"כ למ"ד ס"ד מה"ת אסור אזי ספק בדברי קבלה אסור וכבר יש פלוגתא בזה ותליא בפלוגתא אי מביא אש"ת רק על חתיכה משתי חתיכות כמ"ש בתה"ה ומהרי"ט ואחרונים לכן אריב"ל ל"ש אלא פ"ד ישראל אבל פד"כ לא בדא היינו דסתם משנה מיירי רק בפ"ד ישראל ולא בפד"כ דזה תליא בפלוגתא דתנאי אי מביא אשית רק על חתיכה מב' חתיכות ולפימ"ש דריב"ל ור' יוסי נמי מספ"ל אי פ"ד אבד קדושתו א"ש מה דאמרו לא בדא ולא אמרו לא לבד משום דנהי דלדדהו מספ"ל אפשר דתנא דמשנתנו לא מספ"ל וס"ל ודאי אבד קדושתו לכן אמרו רק לא בדא אינו מוכרח מכלל המשנה והוי ספק.