ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות פריה ורביה · סימן ד
ס"ה הולד כשר בפע"י דף ע"ה רא"א כותי לא ישא כותית דסבר כותים גירי אריות וכו"ע הבא עב"י הולד ממזר ובתוספת בד"ה ור"י כתבו דאם הולד כשר א"כ הוא הולך אחר הנכרי וליכא למיחש כ"כ אם תנשא לנכרי אבל השתא דקסבר הולד ממזר אם כן הולך אחר אמו איכא למיחש טפי שלא תנשא לנכרי והקשה מהרש"א דמשמע דאי נמי הולד כשר איכא למיחש במקצת ולא כ"כ כמו בהולד ממזר ואם נאמר דאינו כשר עד שיתגייר הרי ליכא למיחש למידי דגוי נושא גויה עיי"ש ונ"ל דס"ל לתוס' דאם הולד כשר צריך גירות. דיש בו צד גיות במקצת מן האב אבל ל"ל דכולן מן האב וכדפרש"י בפרק י"ב דף מ"ז בד"ה דאיעבר מנכרי דלית ליה חייס לגבי ישראל ושייך הבן בתר אמו ישראלית טפי מבתר אבוה נכרי אך אם הולד ממזר משום דשדינן ליה בתר ישראלית וכיון שבעברה נולד הוי ממזר כמו שפרש"י בס"פ האומר ס"ח ב' בד"ה לימא אזי צ"ל דכולו שדינן ליה בתר אמו דאם גם בתר אביו נכרי כיון דמצד דהרי אינו ממזר לא הוי כולו ממזר רק במקצת מצד אמו והא בדף ע"ג שם דרשינן ממזר ודאי דוקא אסר רחמנא ובפ"ב דכריתות איתא במשנה ה' זו הוא שפחה ודאית היינו שאינה חציה שפחה וחציה ב"ח א"כ ה"נ אם קצתן נכרי אינו ממזר ודאי לכן אם הולד כשר דיש בו מקצת מאביו נכרי נהי דמ"מ טפי יש בו מאמו ישראלית ויש חשש כשישא גויה מ"מ אינו חשש כ"כ כמו אם הולד ממזר דאזי כולו ישראל ומיושב נמי תמיהת השעה"מ פט"ו מהא"ב על התוספת אפי"ב דמ"ז דמשמע דנכרי הבא על הלויה דוקא פטור הבן מפדיון משום דלוי פסול מיקרי והא אף בישראלית כיון דהולד כשר שדינן ליה בתר אבוה גוי וצריך גירות וגר פטור ולפימ"ש א"ש דמ"מ אינו רק מקצת גוי וחייב משום דטפי מישראלית הוא ובפרק או"ב דף פ' ס"ל לרבנן שה ואפי' מקצת שה ה"נ בניך אפילו מקצת ועוד כיון דכתיב וכל בכור אדם בבניך תפדה הוי כמו כל חלב דדרשינן בר"פ יוה"כ לרבות כלי לח"ש ובשעה"מ שם הביא מתוספת דספ"ק דיבמות בד"ה נכרי שקידש דס"ל דהולד גוי גמור ממ"ש שם דלמ"ד כו"ע הבא על בת ישראל הולד כשר אין חוששין לקדושיו עיי"ש ואינו ראיה דהולד גוי גמור אלא כיון דמקצתו גוי אין חוששין לקדושין דהא בפ"ק דקידושין ד"ז ע"א מבואר בהא דהתקדשי לי לחציי דאיש א"ר ולא חצי איש וצ"ע למה בפרק או"ב ס"ל לרבנן שה ואפילו מקצת שה אך שבתי וראיתי בפרק החולץ דף מ"ה ע"ב בהא דחציו עבד וחציו ב"ח דתפיס קידושין לצד חירות ומשום דלא שייר בקניינו כמ"ש תוספת שם וי"ל חדא דבחידושי רמב"ן פרק השולח דמ"ג כתב דהך דיבמות רק לס"ד אבל המסקנא דח"ע וחב"ח שקידש אשה אינה מקודשת וכ"ד ראב"ד הובא בח"ר פ"ק דקידושין דף זיין משום דכי יקח איש ולא חצי איש ובירושלמי פרק השולח ה"ה מבואר דרחב"א בשם ר' יוחנן אמר דח"ע וחב"ח שקידש אין חוששין לקידושיו והובא בגליון ש"ס בהשולח דף מ"ג וגם לשאר פוסקים עכ"פ ס"ל דהוי ספק בעיא דלא איפשטא.
ועוד הא בהשולח שם קאמר בהבעיא משום דלא חזיא לכוליה אפשר דמקודשת ופרש"י דכל מה דחזי למיעבד עביד וא"כ דוקא בח"ע אבל חציו נכרי בידו להתגייר ואי דאין בידו משים דמי יימר דמזקקי ליה תלתא כדאיתא בקידושין דף ס"ב התם משום דעד עתה לא היה מחויב במצות צריך שלשה לקבלת מצות כמבואר בתוספת שם בד"ה אלא אבל כאן מחויב במצות כולם מחמת צד ישראלית שבו ועדיף מעבד דא"צ שלשה משום שהיה מחויב במקצת מצות כאשה וכיון דלא עביד מה דחזי למיעבד אינה מקודשת דברצונו שייר.
ועוד הא קי"ל בפרק או"ב שה ואפילו מקצת שה וכאן אמרינן איש ולא חצי איש וצ"ל התם ליכא בו צד שיות יותר משא"כ כאן נשאר בו חצי איש שלא קידש והיינו מה דאמרינן דשייר בקניינו וא"כ דוקא חציו עבד דהוא בהמה וכדאיתא בפרק האומר ס"ב ב' ודף ס"ח נמצא בח"ע וחב"ח לא נשתייר מצד אישות שבו כלום רק צד הבהמה ואינו שיור וכמו שה ואפילו מקצת שה משא"כ ביש בו צד גיות דהוי ג"כ איש הרי נשתייר חצי איש שלא קידש ואיש ולא חצי איש א"ר.
ובתוספת פרק החולץ מ"ה ב' בד"ה כיון הקשו אהא דאמר שמואל כל דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא והא שמואל אית ליה כו"ע הבא עב"י הולד כשר והקשה שעה"מ הא תוס' ס"ל דצורך להתגייר ולהשתחרר ולפימ"ש א"ש נהי דצריך משום צד גיות ועבדות שבו אבל יש בו ג"כ צד ישראלית א"כ לא הוי כולו עבד רק חציו ולשון עבדא הוא שכולו עבד משמע והרבה נ"מ לדינא בין חציו עבד לכולו עבד.
ומהרש"א בפע"י דף ע"ה ע"ב כתב דדברי רש"י סתרי אהדדי דבס"פ האומר דף ס"ח ע"ב פרש"י בד"ה לימא דאם כו"ע הבא עב"י הולד כשר צריך להתגייר ובדף ס"ט שם בד"ה איסורא מאי משום שפחה פרש"י דכו"ע הבא עב"י הולד כשר אלא שפחה וכו' ואם צריך להתגייר ולהשתחרר הרי יש לחוש בעבד שנתערב בהם כמו בשפחה ושעה"מ הקשה עוד מן פרש"י בהחולץ דמ"ה ע"א בד"ה בת מינך דאסור בממזרת ואם צריך להתגייר הרי גר מותר במותרת ולפימ"ש י"ל כיון דישבו גם צד ישראלית רק צריך גירות משום צד גיות שבו אסור בממזרת וכיון דהא דעבד ושפחה נתערבו בכותים כל כותי בספק שמא נולד מן כותית שהיא ישראלית דלמסקנא שם בס"פ האומר כותים גרי אמת הן ואביו עבד ויש בולד חלק לעבדות וחלק לישראלית וזה רק ספק דשמא הולד מכותי וכותית דהא רק עבד אחד נתערב ורובם לאו עבדים א"כ הוי ספק וודאי כיון דבין כך ובין כך יש לצד ישראלית חלק בולד וספק אם יש לעבדות חלק בו וקי"ל בפרק החולץ בספק ויבם דאין ספק מוציא מידי ודאי א"כ מהאי חששא דעבד אין לאסור כותי בכותית עכצ"ל משום השפחה דולדה כמותה לגמרי כדילפינן שם מהאשה וילדיה תהיה לאדוניה דולדיה לגמרי לאדוניה כאמם.
והא דאמר בפרק החולץ מו"ה ב' לרב יהודא חציו עבד וחציו ב"ח שבא על א"א אסור הילד בישראל משום דצד חירות נשתמש בא"א והולד ממזר עיי"ש והרי יש בולד גם מצד עבדות ולא היי כולו ממזר ולא חשוב ממזר ודאי לק"מ דהא קי"ל מדרבנן גם ספק ממזר אסור ורב יהודא נמי ס"ל כר"א שם דף ל"ז דספקן בספקן אסור ומשום מעלת יוחסין כדאיתא בפע"י דע"ג ע"א ה"נ כשמעורב בו צד ממזרות.
ובשו"ת חמדת שלמה הובא בפ"ת כאן סק"א כתב דמתוספת פרק החולץ דף מ"ז מוכח דא"צ גירות וכונתו מתוספת שם בד"ה נאמן אתה לפסול עצמך וא"כ לפסול בניך שהקשו ממ"נ אם נשא נכרית אפילו הוא ישראל פסולים בניה ואם נשא ישראלית הרי כו"ע הבא עב"י בניו כשרים ואם צריך גירות לק"מ ולפימ"ש אף דצריך גירות שפיר הקשו כיון דע"כ צריכין מילה וחייבין במצות משום צד יהדות שבהן מצד אמם א"כ ממ"נ א"ל נמולו עדיין ע"כ צריך למולן ואם נימולו כבר הרי הם ישראלים גמורים דשלשה א"צ כיון דכבר שייכים במצות כמ"ש לעיל ואף דלא נתכוין במילתן לשם גירות סגי כדאמר שם בדף מ"ה מי לא טבלה לנדותה וטבילה א"צ דהא לר' יהודא קיימינן והוא ס"ל שם דף מ"ו ע"ב דסגי במילה או טבילה לחוד.
עוד הוכיח מהפוסקים דכו"ע הבא עב"י הבת כשרה לכהן ואם צריכה גירות הרי גיורת פסולה לכהן וג"ז אינה ראיה דטעמא דגיורת פסולה משום זונה ומבואר בתוספת בפרק הבא על יבמתו דף ס"א ורא"ש לפי שבאה מגוים השטופים בזמה וזה שייך באמה נכרית משא"כ אמה ישראלית כאמה בתה ומבואר בב"ר פרשת וישלח ע"פ ותצא דינה דאין הבת מזנה אא"כ אמה זונה ואף דנבעלה לכו"ע מרצונה אין זה עצמיות בישראלית אלא מקרית ואין בתה חשובה זונה ומה שהביא מרמב"ן וחכמי צרפתים שברמב"ן פרש' אמור שהקשו על הת"כ דתני דבן האיש מצרי נתגייר דהא כו"ע הבא עב"י הולד כשר גם כן אינו ראיה כיון דהיה בן הישראלית ע"כ נימול ות"כ סתמו ר' יהודא כדאיתא בסנהדרין דף פ"ו ולר"י סגי במילה בלא טבילה ולא היה תו צריך קבלת מצוה בשלשה וכמ"ש ולמה היה צריך עוד להתגייר.
ס"ה ושפגום לכהונה וכתב רמב"ן פרק החולץ דף מ"ה דאם נשאת אין מוציאין אותה מידו והולד ספק חלל ומל"מ פי"ז מהא"ב ה"ז תמה ממ"נ אם דאורייתא פגום למ"ד פגום הוי ספק דאורייתא ולמה אין מוציאין ואם רק מדרבנן אמרו דפגום מק"ו דאלמנה לכ"ג למה לא תנשא לכתחלה ולמה הולד ס"ח הא ספיקא דרבנן לקולא ושעה"מ תירץ עפימ"ש מהריב"ל דבספק פלוגתא א"א לכופו לגרש דשמא הדין לקולא א"כ יהא גט מעושה שלא כדין עיי"ש ועדיין קשה מ"מ נוציאה מידו בלא גט רק להפרישם מספק איסור ונראה דבש"ס יש שם ובבכורות פי"ב דף מ"ז אי הולד פגום כמ"ש רמב"ן שם ומסיים הש"ס שם הלכתא נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וכתב הרי"ף דיש מרבוותא ס"ל הפירש כשר דאינו ממזר אבל פגום הוה ויש ס"ל כשר לגמרי וסיים ברי"ף דאיהו ס"ל דהוי ספק והיינו דמסופק בכונת הש"ס וא"כ הוי ספק ווה אמרי בה קמאי דגם בדרבנן ספקו לחומרא כמו שהביא המנ"י בכלל א' סק"ו כמה ראיות לזה דחשוב חסרון חכמה ואפילו כפי הנראה מהרמב"ן דהספק הוא משום דאמר הש"ס הלכתא הולד כשר ולא מסיימי אי כשר ופגום או גם אינו פגום הש"ס גופא מספ"ל הלכתא כמאן מ"מ בזה נמי כיון דהגמרא לא הכריע גם בדרבנן לחומרא כמ"ש במנ"י שם רק בתיקו יש פוסקים לקולא משום דתיקו א"א למפשט הספק עד שי"א כמ"ש בב"י בקוה"ס ד"ט לכן פסק הרמב"ן דלא תנשא לכתחלה והולד ס"ח אך אין מוציאין מידו כיון דלהוציא בגט בע"כ דבעל א"א כמ"ש שעה"מ עפימ"ש מהריב"ל וכאן גרע יותר כיון דהספק מה אמרי בה קמאי דהוי חסרון חכמה דלא מיחשב ספק א"כ י"ל נמי דא"א לכופו לגרש דנימא דאינו ספק ומותר לדור עמה והוי גט מעושה שלא כדין א"כ כשנפרישה בלא גט תהא עגונה כל ימיה ואין לך שעה"ד גדול מזה וקי"ל בפלוגתא בדרבנן דאמרינן בשעת הדחק כדאי ר' פלוני לסמוך עליו אפילו ביחיד נגד רבים כמבואר בש"ך יו"ד בהנהגות או"ה בס"ס רמ"ב והב"ח שם ס"ל דגם בדאורייתא אמרינן כדאי ר"פ לסמוך עליו והש"ך השיג עליו כיון דתורה אמרה אחרי רבים להטות איך נסמוך על היחיד משמע לכאורה היכא דליכא רבים יודה גם הש"ך אלא דצ"ע הא מ"מ הוי ספקא דאורייתא דלכ"ע מה"ת אסור וי"ל עפימ"ש רש"י ותוס' בריש ביצה אהא דכח דהתירא עדיף דסברא דהמתיר יש לו ראיה מדסומך על שמיעתו להתיר אבל האוסר י"ל בלא ראיה וטעם מחמיר ובחידושי ליו"ד סימן רצ"ג הוכחתי מכ"פ כהב"ח דגם בדאורייתא אמרינן כדאי פלוני יחיד לסמוך עליו בשעה"ד אבל העיקר נ"ל לרמב"ן דגם למ"ד פגום הוא רק מדרבנן דהא תוספת בספ"ק דיבמות ט"ז ע"ב הקשו אהא דמ"ד כו"ע הבא על ב"י הוי ממזר בשלמא מעבד הוי לאו אלא מכותי הא מדאורייתא ביאת היתר הוא דב"ד של שם גזרו ותרצו דהוי ממזר דרבנן וצ"ל הא דאיתא בע"ז עכו"ם הבא על ב"י דאורייתא היינו כמ"ש תוס' רי"ד שם דנכתב בתורה הוציאה ותשרף אבל אינו רק גזרה דב"ד של שם והנה רמב"ן בפרשת תצא אפסוק דלא תהיה קדשה ס"ל גם בעבד הבא עב"י אינו אסור מה"ת דלא מיירו רק דלא תהא מופקרת לכל וגם הת"א דפרשו בעבד דוקא כשהיא עם העבד בקביעות כבעל עם אשתו ועב"ש לקמן סימן כ"ז דכ"ד הרמב"ם דליכא איסור תורה בעו"כ הבא עב"י וא"כ מה ק"ו מאלמנה לכ"ג דיצירת הבת בעברה דאורייתא אע"כ דפגום רק דרבנן וק"ו נמי להיות פגום מדרבנן כיון דמדרבנן יצירתה בעברה וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון כדאיתא בפסחים פכ"ש דף למ"ד ע"ב ובכ"ד ואח"כ ראיתי בבית מאיר שכ"כ עיי"ש אלא שהאריך לומר דפליגי רמב"ם ות"א ואישתמיטתי' דברי רמב"ן בפרשת תצא וצ"ע ברמב"ן פרשת אמור על פסוק ויצא בן אשה הישראלית דנראה דס"ל הולד פגום מן התורה בודאי.
ועוי"ל אפילו יהא מדאורייתא למ"ד פגום מ"מ יש להקל לדידן דמספ"ל הלכה כמאן דבריטב"א ונמ"י כתבו דמ"ד דאינו פגום ס"ל דלאו ק"ו הוא מאלמנה לכ"ג דרחמנא אפקריה לזרעיה דגוי והולד נגרר אחר האם וכאלו כלו' ישראל דבן בתך הבא מגוי קרוי בנך עיי"ש ומאן דיליף ק"ו ס"ל דגם לגוי יש בה חלק קצת אף דודאי טפי יש לבת ישראל חלק בזרעה כיון דקרוי בנך וכן פרש"י בפרק יש בכור דף מ"ז בד"ה דמיעבר מנכרי דלית ליה חייס לגבי ישראל ושייך הבן בתר אמו ישראלית טפי מבתר אבוה נכרי וא"כ אנן דמספ"ל אי פגום דיש גם לנכרי חלק בהולד א"ל פגום דאין לו חלק אבל אמה ישראלית בין כך ובין כך יש לה חלק והספק אם כולה שלה או רק רובא א"כ דמי לספק ויבם בנכסי סבא דיבמות דף ל"ח דקי"ל אין ספק מוציא מידי ודאי כיון דיבם ודאי יש לו חלק הוי הנכסים בחזקתו והספק א"י להוציא ממנו בספק וה"נ י"ל כאן אין ספק מוציא מידי ודאי אלא די"ל דזה לא אתמר רק גבי ממון דהמע"ה יהודאי חשוב מוחזק נגד הספק אבל לגבי איסור לא מהני מוחזק והש"ך ביו"ד ס"ס קע"ז גבי ספק רבית העלה דאמרינן למלוה דאסור לו מספק ויחמיר לעצמו אבל הב"ד אין מזדקקין להוציא ממנו אף דהוי ספק איסור כיון דמוחזק עיי"ש וא"כ ה"נ לכתחלה לא תנשא כיון דהוי ספק איסור אבל הב"ד אין בידם להוציא כשנשאת משום חשש דיש לנכרי חלק בולד דאין ספק מוציא מידי ודאי.
או דס"ל לרמב"ן נהי דאין ספק מוציא מידי ודאי ה"ד דיעבד דלא עדיף מס"ס דמדינא מותר מ"מ לכתחלה אסור כמ"ש בב"מ על יו"ד סימן ק"י ס"ט באמצע ד"ה דרך ג' ובסימן קכ"ב ובפ"י ריש ב"מ בהא דז"א כולה שלי וז"א חצי שלי כתב דסברא דאין ספק מוליא מידי ודאי לא מהני להוציא מיד מאן דתפיס או דבמקום שיש לברר צריך לברר עיי"ש וא"כ ה"כ לא סמכינן לכתחלה כיון דהיכי דתפיס או באפשר לברר חשבינן ליה לספק.
סי"ב חוששין לקידושיו כתב הב"ח דהיינו אם רבו לא יערער אח"כ עליו להשתעבד בו אמדינן דעתיה מסתמא ודאי ניחא ליה שישא ישראלית וישתחרר עכ"ל משמע דישתחרר מעתה ותמוה דאיך ישתחרר בלא כסף ובלא שטר וכדאיתא ביו"ד סימן רס"ז ועב"ש סקי"ג וי"ל דאם קידש בכסף שנתן לו אחר שיעשה בו מה שירצה דקנה העבד כדאיתא בש"ך יו"ד סי' רס"ז סכ"ב סקל"ט א"כ כשיש אומדנא דניחא לרבו שישא ישראלית וישתחרר הוי כאומרת תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת כדאיתא בפ"ק דקידושין ד"ז ה"נ הוי כאומר הרב לעבד תן כסף לאשה ותשתחרר דמשתחרר והאשה מתקדשת באותו הנאה דמגיע לה על יד העבד כמו רקוד לפני וכדומה או דהוי כמי כאמר לה הרב הילך מנה ותתקדש לפלוני כי המנה שלו שמשחרר העבד בעדו ועיין לקמן סימן כ"ט ס"ב וס"ה ועדיין צ"ע כיון דיכול לערער אח"כ א"כ ל"ה אומדנא לומר אנן סהדי וליהוי דברים שבלב דל"ה דברים ואפילו לא מערער אח"כ לא מהני למפרע עתוס' ריש פרק השולח בד"ה מ"ד.
ובטו"ז השיג על הב"ח דהאיך יתפסו הקדושין כיון שתלוי עדיין בערעור רבו דאפשר שיבא ויערער עוד כיון שאפשר לו לערער ובשעת הקדושין לא היה שם בירור לקדושין ובהג"ה כתב דהוי כההוא דלקמן סימן ל"ח סעיף יו"ד דע"מ שלא ימחה ולע"ד שא"ה דתנאי מלתא אחריתי ובגוף הקדושין ברור לעדים משא"כ כאן ואפשר דהוי כמ"ש מהר"ם ביש ספק לעדים ל"ה קידושין ועיין נה"מ בדיני תפיסה דה"ד היכא דהיה אפשר אז לעדים לידע אם היו רוצים לדקדק וה"נ היה אפשר לשאול להרב אם רוצה שיחולו הקדושין או אם כבר שחררו ועיין לקמן סימן למ"ד בב"ש סק"ט וחוו"ח שם סק"ח וכ"ש כאן דעדים מוקמי להעבד בחזקת עבד והאשה בחזקת פנויה והוי כברור לעדים דלא נתקדשה וכשלא ערער אח"כ הוי כבאו עדים אחרים דזה בר קדושין והוי עדות הראשונים חצי דבר.
ולענין הסתירה שבטור כאן כתב דנשא לפני רבו תופסין הקדושין וביו"ד סימן רס"ז כתב דל"י לחירות נ"ל כמו דמחלק הש"ס בפרק המדיר דף ע"ו כאן מנה לי בידך וכאן מנה לאבא בידך דברי וחזקה מהני אם בעצמו טוען ברי ה"נ ביו"ד ובש"ס דאמרו דל"י לחירות דע"כ כשרוצה הרב להשתעבד בו וטוען דלא שחררו וי"ל ברי וחזקה דהעבד שלו מעיקרא וזה אלים יותר מהאומדנא משא"כ לענין הקדושין אף דהרב טוען ברי דלא שחררו ל"מ להאשה דאינה טוענת בעצמה ברי דהאומדנא מדנשא לפניו ב"ח ושתק דודאי שחררו דלא היה מניחו לעשות איסור וזה מחמת רוב ישראל בחזקת כשרות ועדיף מחזקת פנויה משא"כ לגבי הרב עצמו ל"מ הרוב דטוען ברי וכמ"ש תוספת ר"פ המניח דאפילו לרב דהולכין בממון אחר הרוב לא מהני רוב נגד הטוען ברי קים לי בנפשאי שאני מהמיעוט ואפשר אפילו מת רבו ולא טען ברי מ"מ הרוב ל"מ להוציא העבד מחזקת מריה דיורשים במקומו והעבד אין לו חזקה בעצמו דאם הוא עבד כנעני הרי אין לו חזקה וכמ"ש הראשונים בספ"ק דכתובות לענין חזקת ממון בעכו"ם דהספק בגוף החזקה וטענינן ליורשים כל מה דמצי אבוהן למטען אפילו במלתא דל"ש וכדעת הפוסקים שבש"ך חו"מ סימן ק"ח סק"ח ורוב ל"מ להוציא ממון מחזקתיה משא"כ נגד חזקת פנויה רובא עדיין מחזקה ועיין תוספת ספ"ק דב"מ בד"ה איסורא ממונא ועיין הג"א פרק הגוזל עצים בד"ה מעושה בפרגא דכתב הריב"ם דאדם מע"ר למפטר נפשיה ממונא ולהכי ה"נ לגבי עצמו שלא יוציא העבד מרשותו מע"ר משא"כ לענין תפיסת הקדושין ל"מ ברי של הרב דאאמע"ר ואמרינן אומדנא דלא היה מניח לעשות איסור.
הג"ה וכ"ש אם נשא שפחתו דחוששין לקידושיו כתב הב"ש דז"ד הרמ"ה דס"ל אפילו נשא שפחתו אסור בה בלא ג"ש וכאן סתם ופסק כהרמ"ה וא"י למה כתב שם ביו"ד בהג"ה אם אמר התקדשי גרידא אמרינן ודאי שחרר והיינו כהרא"ש דאלו לרמ"ה אינו אלא ספק ע"כ והיינו מ"ש רמ"א ביו"ד סימן רס"ג סנ"ח דאמרינן ודאי שחררה מעיקרא וחלו הקידושין וציין שם ב"י בשם רש"י וכ"מ בפרק השולח בגמרא ונ"ל דהתם נמי לא פסק כדעת הרא"ש דמחזיקינן לה לעלמא נמי כודאי מקודשת אלא ס"ל כרמ"ה בסברתו דל"מ אומדן דעתו רק לענין ממונא לאפוקי מיניה ולא לאיסורא ומשום דהודאות בע"ד לחובתו כמ"ע דמי אבל לאיסורא לא מהימן כיון דאתחזיק איסורא דהיתה שפחה אין ע"א נאמן בדבר שבערוה לכ"ע וכדאיתא ריש גיטין אך מ"ש הרמ"ה דגם אם בעצמו רוצה לדור עמה צריך ג"ש ולקדשה שנית לא ס"ל לרמ"א כיון דפירש"י בכתב לה התקדשי ודאי שחררה וכ"מ שם בגמרא וה"ט דבחידושי רמב"ן ריש גיטין הקשה למה לא ניליף מוספרה לה דע"א נאמן גם באיתחזיק איסורא ותירץ שאני נדה דמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי לבעלה ואם כן ה"נ מתוך דנאמן לעצמו נאמן נמי לה לדור עמה אף דהיא א"י אם זיכה לה ג"ש ע"י אחר ובפרש"י וגמ' אינו משמע דגם לגבי אחריני נימא ודאי שחררה דהאומדנא לא עדיף מאומר בפירש דשחררה דאין ע"א נאמן לגבי אחרים רק חוששין כדאיתא ביו"ד שם סעיף ע"ה ולכן כאן דכל הסעיף מיירו לגבי אחריני דחוששין ע"ז כתב רמ"א וכ"ש אם נשא שפחתו דחוששין לקידושין לגבי אחריני הוי רק ספק וביו"ד מיירי לגבי האדון ושפחתו פסק דודאי שחררה וחלין הקידושין וא"צ ליתן לה ג"ש ולקדשה שנית ולכן לא ציין שם דזה דעת הרא"ש ולכן בסעיף ס"ט שם לא הכריע רמ"א בין הדיעות וגם בסעיף עין שם השוה רמ"א נושא שפחתו למשיא עבדו ב"ח דכולן צריכין ג"ש והיינו כהרמ"ה ומשום דשני הסעיפים מיירי לענין אחריני כמו כאן דכ"ש אם נושא שפחתו דינו כמשיא עבדו דהיינו לגבי אחריני לבד.
עוד נ"ל דכיון דפרש"י בכתב בשטר התקדשי לי ודאי שחררה מכבר ומקודשת והרא"ש כתב דכן מוכח בפרק השולח בהא דהכותב שטר אירוסין לשפחתו והרמ"ה שבטור יו"ד שם מיירי רק בנשא שפחתו ולא נזכר בדבריו שכתב שטר אירוסין לשפחתו לכן הכריע רמ"א דבכותב שטר שאני דודאי שחררה מעיקרא דבכדי לא עביד וכדאיתא בחו"מ סימן מ"ב ס"ט דהיכא דבטל השטר לגמרי לא אמרינן יד בעל השטר עה"ת וכתב בתשובת מהר"ם מרוטנבורג חחו"מ ס"ח דדוקא גבי שטר דעביד מעשה לכתוב ולחתום אמרינן בכדי לא עביד הובא בפ"ת לחו"מ שם ועיין תוספת ר"פ הנושא בד"ה אליבא.
וא"כ נהי דרמ"ה לא סמך אחד אומדנא דלא עביד איסורא להיות כודאי קידושין מ"מ בשטר יש עוד אומדנא דבכדי לא עביד וכבר כתבתי לעיל דהאומדנא מצד רוב קאתי ומצינו ביוחסין דהחמירו בחד רובא והקילו בתרי רובא משא"כ בנשא שפחתו דליכא אומדנא דבכדי לא עביד פסק רמ"א כהרמ"ה ומפרט די"ל בשפחה אחר ג' שנים דיש חשש בעולה ואינה נקנית רק בבעילה לפימ"ש בכבוד חופה פ"י מה"א ס"א דכל בעולה אינה נקנית רק בבעילה א"כ נשא שפחתו היינו בביאה דודאי ל"ל אומדנא דבכדי לא עביד אבל בשטר אירוסין כיון דכבר נזדקק הוא ועדים לכתוב שטר הרי היה יכול לכתוב בו גם כן לשון שחרור דמהני לקדשה ולשחררה כדמוכח מהא דאמר שם בהשולח דדוקא כשכתב צאי והתקדשי בי ס"ל לחכמים דאין זה לבון שחרור אלא ודאי כבר שחררה מעיקרא ובזה א"ש מ"ש בירושלמי פ' השולח כתב כתב קידושין לעבדו או כתב נשואין לאמתו רבי אומר זכה דקשה דהל"ל או נשא אמתו א"ו דוקא כתב.
ועוד דרמ"ה כתב דלא אזלינן גבי איסורא בתר אומדן דעתא ובהשגות ראב"ד פ"י מה"ג הי"ט כתב בשפחתו שיש בידו לשחררה ל"ש התירא ואכיל איסורא ובאמת פ"ק דחולין דף ד' אמרינן אפילו גבי מומר דבודק סכין ונותן לו דל"ש התירא ואכיל איסורא וצ"ל משום דפריך התם א"ה אפילו לא בדק נמי ומשני מיטרח לא טרח וס"ל להרמ"ה דה"נ לחזור אחר סופר ועדים לכתוב ולחתום שטר שחרור הוי טרחא וכמ"ש תוס' ר"פ הנושא בד"ה אליבא מדטרח לכתוב לו שטר ודאי גמר ומשתעבד עיי"ש אך כשמקדשה בשטר אירוסין הרי בידו לכתוב בו נמי לשון שחרור כיון דכבר כותבין וחותמין לו עדים שטר ובש"ס פריך מי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד ליה איסורא ואיהו עביד איסורא וקשה נימא בעבדיה חזקה אא"ח ול"ל אע"כ צ"ל משום דהוא נמי בידו לשחררו ול"ש התירא ועביד איסורא.
ועוד י"ל דהרמ"ה כתב דאומדן דעתא מהני לממונא שלא ישתעבד ולא לאיסורא ולכאורה לפימ"ש הרמב"ם בפט"ז מהלכות סנהדרין דא"צ שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה ואכל אחר שהתרה בו לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בע"א וא"כ ה"נ כיון שהוחזק לב"ח ע"י האומדנא יועיל אח"כ גם לאיסורא אלא די"ל התם תחלה לא נ"מ רק אם אסור לאכול חתיכה זאת וקבלנו עדותו לאסרו וכשנולד אח"כ שאכלו אחד כבר הוחזק לחלב משא"כ הכא נולד בפ"א לדון לענין ממון ולענין איסור אם מותר לדור עמה ואז עדיין לא הוחזק ונאסר לדור עמה וכיון דאתסר אתסר דתיכף החזקרוהו לספק מך זה כשנשא שפחתו ולא קדמו קידושין לבד משא"כ כשקדשה לבד עדיין לא נ"מ לענין איסור דבין שפחה ובין ארוסה אסורה בלא נישואין וכ"ש לפי מה דס"ל לרמב"ם ופסק כן בש"ע לקמן סימן ט"ז דאיסור שפחה לישראל אינו רק איסור דרבנן וכיון דארוסה נמי אסורה לו מדרבנן לא היה לנו לדון אם מותרת לרבה מחמת הקידושין רק דנין אם הוא שפחתו להשתעבד בה ולזה מהני האומדן דעת ויצאה לחירות לכן כשבא לישא אותה אח"כ או נולד לה בן ממנו או נשארה אלמנה ודנין לענין יבום וחליצה ואם מותרת לישראל אמרינן כיון דהוחזקה לב"ח הוחזקה.
וברמב"ם ספ"ו מה"ע כתב הכותב שטר אירוסין לשפחתו אעפ"י שאמר לה צאי בו לחירות והתקדשי בו אין בלשון זה לשון שחרור ואינה מקודשת ולא משוחררת ונתקשו בו דמשמע ל"מ כשאמר רק התקדשי בו והא בהתקדשי בו לבד מקודשת ומשוחררת וכדפירש"י בפ' השולח ומוכח כן בש"ס שם,
ונ"ל דז"ל הש"ס שם דף מ"ם דאר"ז וכו' עבד שנשא ב"ח בפני רבו א"ל ר"י אני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו רמ"א מקודשת וחכ"א אינה מקודשת הכא כשרבו השיאו אשה ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד ליה איסורא ואיהו עבד איסורא ורנב"י הבמ"ע דא"ל צאי בו והתקדשי בו עכ"ל וק"ט דמעיקרא דמשני כשרבו השיאו אשה מה קסבר אם ס"ל כרנב"י דחכמים ור"מ פליגי בא"ל צאי וכו' למה ליה למימר בשהשיאו רבו דלרנב"י בלא"ה לק"מ ואם לא ס"ל כרנב"י איך ס"ד דלעבדיה לא מעבד איסורא ואיהו עביד איסורא אך לכאורה תמוה קושית הש"ס דשאני עבדיה דחזקה אא"ח ולא לו וכדאיתא בשבועות דף מ"ב ובפ"ק דב"מ וצ"ל דאיהו נמי בידו לשחררה ול"ש התירא ועביד איסורא וכמ"ש בהשגות ראב"ד פ"י מה"ג הי"ט אך לר' יהודא בספד"א דגיורת ומשוחררת צריכה להמתין ג"ח משום הבחנה א"כ ל"ל ל"ש התירא דשמא לא עלתה בדעתם לישאנה עד עכשיו ואם ישחררה היום ימחו בידו מלישא עד ג"ח ואף דנותנין לבתולה יב"ח היינו כשהאשה מעכבת ובר פלוגתיה דר"מ הוא ר' יהודא לכן משני שפיר הכא בשהשיאו רבו ולא חש לקושיא מי איכא מידי וכו' והמקשן ורנב"י לא רצו לדחוק דחכמים דר"מ היינו ר' יהודא לבד דגם ר' יוסי בר פלוגתיה דר"מ וכדאיתא בעירובין דף מ"ו ור' יוסי ס"ל בספד"א דגיורת ומשוחררת א"צ להמתין וכן ס"ל לשמואל התם בלישנא אחריני ולישנא דחכ"א משמע כולהו בר פלוגתיה דר"מ לכן מתרץ בדאמר לה צאי והתקדשי בו ורמב"ם דפסק בפי"א מה"ג הכ"א דמשוחררת אפילו פנויה ולא נבעלה צריכה להמתין ג"ח וכמ"ש רדב"ז ח"א סימן קצ"ו לית ליה הך דלא שביק התירא בפ"י מה"ג הי"ט ולכן ס"ל נמי בהתקדשי לי נמי אינה מקודשת ואינה משוחררת ולכן כתב אעפ"י שאמר לה לאי לחירות והתקדשי דה"א דיש בזה לשון חירות וכ"ש בהתקדשי לבד וס"ל לרמב"ם דתירוץ קמא דש"ס אמת לפי מה דס"ל דחכמים היינו ר' יהודא ואוקמתא דרנב"י אמת לפי מה דס"ל, דחכמים היינו נמי ר' יוסי ולכן פסק דלאי בו לחירות אינו לשון שחרור אך רבינו ירוחם השמיט הך דלאי בו והתקדשי בו והקשה כנה"ג ביו"ד סימן רס"ז למה השמיטו ועיין שם בגליון יו"ד סכ"ח ולפימ"ש א"ש דר"א ס"ל נמי להלכה דמשוחררת פנויה אף שלא נבעלה צריכה להמתין ג"ח וכמ"ש רדב"ז שם וא"כ קושית המקשן דמי איכא מידי ותירוץ דרנב"י אינו מוכרח כלל ואפשר דהמקשן ורנב"י ס"ל כלישנא אחריני דספד"א דמשוחררת גדולה א"צ להמתין ג"ח או רצו לתרץ גם אליבא דלישנא אחריני דלא ליתי דברי חכמים דלא כהלכתא ורי"ו דפסק להלכה דצריכה להמתין ג"ח אין ראיה כלל דצאי בו לחירות אינו לשון שחרור גם אין ראיה דהתקדשי גרידא מקודשת וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי השמיטו לגמרי דכן דרכי הפוסקים כ"פ להשמיט מה שמספוקים בו כמ"ש הב"ח ביו"ד סימן קע"ט ס"ל ור"כ ס"ו ושכ"ט ס"ז ובסימן שס"ח ובכ"ד והובא בי"מ.
והמחבר בש"ע לקמן סימן י"ג ס"ה דפסק דמשוחררת שלא נשאת א"צ להמתין ורמ"א שתק לו לכן פסקו דכותב שטר אירוסין ואמר לה צאי והתקדשי בו אינה מקודשת ואינה משוחררת אבל בהתקדשי לבד מקודשת ומשוחררת.
סי"ד אחר יב"ח הולד ממזר ביש"ש ס"פ הערל סכ"ט הקשה דבס"פ מי שאחזו בהתנה א"ל באתי ליחש שמא בא בצנעא ונ"ל דלק"מ לפימ"ש תוס' בספ"ס דב"מ כ"ף ע"ב בד"ה איסורא דבא"א החמירו אפילו כשיש רובא לקולא ועוד מדרבנן חשו משום לעז וא"כ ה"נ נהי דאין דרך לבא בצנעא כמ"ש הרמב"ם פ"ט מה"ג הי"א מ"מ בא"א החמירו או משום לעז וכ"נ מפרש"י ס"פ מי שאחזו דפירש שמא יבא הבעל ויערער.
ומהרי"ט ח"ב בא"ע סט"ו הקשה לדעה שניה בכאן דתולין שבא בצנעא ובס"פ מ"ש איכא חד לישנא דל"ח שמא בא ופסקו הרמב"ם וג"כ ל"ק דנהי דאין דרך לבא בצנעא מ"מ גם זנות ל"ש כדאיתא בפ"ב דגיטין דף י"ז ע"ב ויש לנו לאוקמה בחז"כ והתם ל"ל נוקמוה בחזקת א"א כיון דכבר נתגרשה ואין הספק רק בתנאי דמלתא אחריתי הוא וכה"ג כתב הריטב"א שבב"י חו"מ סימן מ"ו.
ועוד כיון דמסקינן בבכורת דף כ"ף דרובא דתלי במעשה ל"ה רוב וכתב הרמב"ן שם דמיעוט דאינו תלוי במעשה עדיף מהרוב התלוי במעשה וכתבו תוס' בפרק האשה בתרא דף קי"ט דתשמיש איש עם אשתו ל"ח תלי במעשה דממילא הוא בא שאדם נזקק לאשתו ומשמע דוקא איש עם אשתו אבל זנות תלי במעשה וכ"כ האחרונים וא"כ להכי כאן תלינן שמא בא אף דזה תלי במעשה מ"מ זנות נמי תלי במעשה ועדיף לתלות בהיתר משום חז"כ משא"כ בגיטין ל"ח דבא דתלי במעשה והא דהוצרך הרמב"ם לטעם דאין דרך לבא בצנעא משום דאל"ה הלל"ל בא"א ניחש כיון דלא סמכינן ארובא כמו במשאל"ס וכמ"ש תוס' בספ"ק דב"מ שם לכן הוסיף דאין דרך לבא בצנעא והוי כתרי רובא להתיר.
ועוד כיון דקי"ל בספד"א דאשה הופכת ומזנה ה"נ אם איתא דזנתה היתה הופכת ולא היתה סומכת דיתלו הולד בבעלה כיון דאין האיש בביתו ירננו אחריה.
וימ"ש שאינו בחזקת ממזר בפרישה כתב דהא דבפ' הערל פ' מ"ב אמר דעובדא הוה ואכשריה רבא תוספאה לפי דתלינן דאשתהי העובר יב"ח והא בלא"ה י"ל שמא בא הבעל בצנעא ובעל ה"ט דמטעם דאישתהי ודאי כשר אבל משום שמא בא הבעל בצנעא עדיין ספק ממזר הוי ותמוה דהא בפ"ג בשילהי גיטין פירש כן מה דתניא בגיטין דפ"ט דאין חוששין לממזרת היינו שהלך בעלה למדה"י וילדה אח"כ בת לכן יצא קול שזינתה אין חוששין דאמרינן שמא בא בעלה בלילה ושמש כמעשה דאבוה דשמואל שבא ע"י שם בצנעא ושמש עיי"ש הרי דאין חוששין וודאי כשרה ונראה משום דיש לומר את"ל לא מבעלה הוא שמא מעכו"ם דקי"ל עכו"ם הבא עב"י הולד כשר אבל דרבא תוספאה אכשרה מטעם דאישתהי לבד ואפילו במקום שאין עכו"ם מצוי תדע דאלת"ה מה פריך בפ' הערל שם דרבא תוספאה כיחידאה דס"ל לענין נולד לח' דאשתהי נימא דאתי ככ"ע דבנולד לח' לרבנן לא תלינן דאישתהי דרוב עוברין הנגמרים נולדין מיד וכמ"ש מהרי"ק שורש ק"ג אבל לענין חשש ממזר דמבואר בפע"י דף ע"ז ממזר ודאי א"ר ולא ממזר ספק ומבואר באס"ז פ"ק דב"מ דף וא"ו ע"ב לענין עשירי ודאי כיון דעשירי ודאי א"ר לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש דרוב כמ' רק ספק הוא ורק גזה"כ בעלמא ליזל בתר רוב אבל היכא דודאי א"ר ולא ספק גם רוב ל"ה ודאי ואף דמדרבנן ספק ממזר אסור כדאיתא בפע"י שם מ"מ כיון דאיכא ספק אף את"ל דלא מבעלה שמא מעכו"ם הוי ספקא דרבנן לכן אכשריה לולד ועכצ"ל דקי"ל לש"ס דאכשריה רק מטעם דאשתהי ולא היה שם ספק מעכו"ם.
ולפי זה לק"מ אבה"ג קושית מהרי"ט מהא דלענין עדים זוממין לא תלינן דבאו ע"י שם וכן בגיטין ל"ח דבא משום דאין דרך לבא בצנעא ולפימ"ש שאני חשש ממזרות דממזר ודאי א"ר וכל שיש מקום לתלות על צד המיעוט ל"ח ממזר ודאי משא"כ בדיני נפשות אזלינן אחר רוב אפילו ברובא דליתא קמן כדאיתא בתוספת ר"פ המניח כ"ז ע"ב בד"ה קמ"ל.
ויל"ע דבפ' ע"י שם פריך מ"ט אסופי פסול הא איכא פנויה ואיכא נמי דמחמת רעבון נהי דאיכא נמי מאריסות ושהלך בעליהן למדה"י והוה פלגא ופלגא והתורה אמרה ממזר ודאי ל"י ולא ספק ומשני מעלה עשו ביוחסין עיי"ש ולאס"ז הנ"ל אפילו רובא לפסול ג"כ מה"ת מותר דל"ח ממזר ודאי ולמה צ"ל דהוה פלגא ופלגא וי"ל דלאלומי לקושיא אמר כן ועוד י"ל לפימ"ש תוס' בזבחים פ"ח בד"ה רב כיון דכ"כ התיר רחמנא אפילו חד בחד אין לרבנן להחמיר עכ"פ ברוב עיי"ש לכן ה"נ נהי דתורה התירה אפילו ברוב לפסול מ"מ י"ל רבנן אסרו ככמה איסורי דרבנן וכן בכל הספקות דלרמב"ם מותר מה"ת ואסרו חכמים אבל כיון דהוה פלגא ופלגא אין ראוי לאסור מדרבנן מה דתורה התירה אפילו ברוב לפסול ומשני דמעלה עשו ביוחסין גם כה"ג.
אם ראו בה דבר מכוער ל"א דאשתהי כ"כ וחיישינן ליה מדכתב וחיישינן משמע דאינו רק ספק ממזר דאף דהוי תרתי לריעותא מ"מ אינו ודאי וכה"ג כתב תב"ש בסימן ל"ז סק"ג דכל היכא דאיכא תר"ל יצאה מחזקתה וטרפה מדאורייתא מספק וכ"ש כאן דרק ממזר ודאי אסרה תורה אף דע"י תר"ל רגל"ד ונוטה יותר לאיסורא מ"מ ודאי לא הוי וכמ"ש לעיל דגם רוב ל"ה ודאי ולכן הכא דרק ממזר ודאי אסור מה"ת אינו רק פסול מדרבנן ונ"מ כשיש לספק שמא מעכו"ם נתעברה הוי ספק דרבנן וכשר ותשובת מיימני אף דמיירי התם דהכיעור היתה מעכו"ם אסר משום דהשאלה היתה רק לענין האשה אם אסורה לבעלה ואף דאמר התם כיון שיש עדים שראו דבר מכוער וילדה לסוף יב"ח בהא ודאי לא אכשר רבא תוספאה היינו מטעם דאשתהי לבד לא אכשר אבל אם יש עוד ספק לא מיירי רבא תוספאה ועוד דמביא שם לשון הש"ס עובדא דרבא תוספאה באשה שהלך בעלה למדה"י ואכשרה עד יב"ח לא כמו שהוא לפנינו בש"ס ואכשריה וכן נמ"י בפרק הערל הביא לשון הש"ס ואכשרה וקאי על הכשר האשה וכן הוא בב"י ס"ס קע"ח.
והה"מ פט"ו מהא"ב הי"א כתב אהא דכתב שם הרמב"ם דנאמנת הזונה לומר בן כשר הוא. אף דרוב העיר שזנתה בה פסולים ואם אמרה למותר נבעלתי הוי ספק ממזר משום דלהכשיר ד"ת אין אנו צריכין לה דמדינא ל"ה אלא ספק ממזר דמותר גמור מה"ת לבא בקהל אלא דרבנן גזרו עליהן והאמנוה בשל דבריהם אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית ואם היו מאמינים אותה ומתירין אותו בממזרת ודאי היו מקילין בשל תורה ולא נתנה תורה נאמנת אלא לאב עכ"ל נראה מדבריו אף ברוב פסולים דמיירי הרמב"ם והיינו אפילו ממזרים מ"מ מותר גמור מה"ת לבא בקהל וזה כמי שכתבתי דגם רוב אינו ודאי אבל צל"ע מ"ש הה"מ דאם היו מאמינם לה לפסול ומתירין אותו בממזרת ודאי היו מקילין בשל תורה והא כמו דדרשינן בפע"י דף ע"ג ממזר ודאי לא יבא אבל ספק יבא ה"נ דרשינן בקהל ודאי ל"י ולא בקהל ספק ואדרבה מקהל ילפינן כמבואר שם בתוס' וכיון דהוי ספק ממזר מותר מה"ת בממזרת ודאי שו"ר דב"ש לקמן סכ"ו תמה ועיי"ש ב"מ.
סוף סיון עב"ש סקי"ט קשה עד דברי תוס' א"א ליישב בזה ולע"ד אפשר לומר מדאמר הש"ס שיפורא גרים ולא אמרו דהחדשים גורמין או מולד לבנה ש"מ דוקא שיפורא שהב"ד תוקעין לקדש החדש דכשניתנה תורה לישראל ונאמר החדש הזה לכם ואתם אפילו מוטעין והרבה גופי תורה תלוין בקידוש החדש אזי שיעבד הבורא את הטבע לב"ד וכאשר יגזרו שהוא ר"ח וימנה חדש שני לחדש שלפניו כן יעשה נמי הטבע וע"ד שאחז"ל ע"פ לאל גומר עלי בתילים נ"ז בבת ג"ש ויום אחד אם נמלכו ב"ד לעבר בתוליה חוזרין וא"ל אין חוזרין ועיין בירושלמי פ"ק דר"ה סי"ב ביפה מראה ולכן קודם מתן תורה פריך הש"ס שפיר דשרה איך ילדה בששה חדשים דלפי הטבע צריך ששה חדשים וקצת מחדש שביעי והמנין מתחיל מתחלת העיבור להיות חדשים שלימין וכיון דבחג נתעברה לא נשלם חדש עד אמצע חשוון דלא היה נ"מ אז לדיני תורה לומר תחלת חשוון נמנה לחדש שני ובפירש רמב"ן עה"ת בפ' אמור הביא מחכמי הצרפתים דלפני מתן תורה אפילו האבות היה להם דין ב"נ והצרפתים הן בעלי התוס' לכן ה"נ ס"ל דלא ילדה שרה עד אחר ששה חדשים שלימין ומקצת מחדש שביעי כי כן לפי הטבע לפני מתן תורה ולרמב"ן שם דמן ברית בין הבתרים היה לאבות דין ישראל מ"מ אפשר כיון דעדיין לא נאמר החדש הזה לכם לא נמסר בידו קידוש החדש או דלרמב"ן אה"נ צ"ל כתירץ הב"ש והאחרונים האריכו דאינה יולדת רק בששה חדשים שלימים ומקצת מחדש השביעי דלא כמהר"י מינץ ובאמת בכונת האריז"ל בשמ"ע ובמ"ח שם מבואר דיולדת לשבעה מקוטעים רק חמשה שלימים וקצת מחדש ראשון וקצת מחדש שביעי ובין כולם ליכא ששה חדשים שלמים כגון מיזוג של שמ"ע יולדת בשביעי של פסח עיי"ש.
ובקושית החמ"ח מכתובות דף ל"ט בהא דבעי רבא אם נאנסה ומתה הקנס לאביה או לבנה דפריך הש"ס הא ימי נערות ש"ח ומי מיעברה וילדה בש"ח נ"ל דזה ודאי דשיפורא גרם אינו בדרך הטבע לומר מחמת דב"ד קדשו החדש והא כאלו כבר מעוברת שני חדשים ועיין אבן עזרא פ' שמות על פסוק ותצפנהו ג' ירחים ובפרק מקום שנהגו רמי רבא כתיב כי גדול מעל שמים חסדיך וכתיב עד שמים חסדיך כאן לעושים לשמה פירש הר"ן דבעושין לשמה הקב"ה מבטל ומשנה מערכות השמים בשבילו עיי"ש וא"כ הא דבעי רבא אם בנה יורש הקנס ע"כ דנולד ע"י זנות דאם קדם להבעילה אונס של זה הרי אינה בתולה וקרא כתיב בפרשת תצא נערה בתולה ולא בעולה ואם אחר שנאנסה נשאת מיד לאחר וילדה כיון שנשאת הקנס שלה ובנתארסה בעי רבא התם אם הקנס שלה ועכצ"ל דהך בעיא דרבא אם נאנסה ומתה אי הקנס לבנה מיירי דילדה בלא קידושין דאל"כ הוי ליה למבעיא תחלה אם נאנסה ונתארסה הקנס של מי ואת"ל של אביה אם מתה הקנס של אביה או של בנה וא"כ ע"כ דנולד מזנות ואזי אינו משנה הטבע שבא ומערכת השמים וא"א שיולד בפחות מששה חדשים שלמים ויום אחד ומפרט דלידה ע"י זנות כביכול נגד רצון הקב"ה רק אין הקב"ה משנה הטבע אבל אין עושה למעלה מהטבע דשיפורא גרים למהר יצירת הולד זה ודאי למעלה מן הטבע ועיין בפר"י דף נ"ד ע"ב הרי שבא על א"א דין הוא שלא תתעבר אלא עולם כמנהגו נוהג והולך וזה ודאי שיולד בפחות מששה חדשים הוא צד הזרות ואינו מנהגו של עולם רק כדי שלא לתלות בזנות תלינן גם בצד הזרות וכמ"ש הריב"ש סימן קמ"ז משום דאין חושדין בכשרות ואשה מתהפכת ומזנה אבל כיון שאינו מנהגו של עולם למה ישתנה מנהגו של עולם במה דאינו מן הדין שתוליד כלל אלא משום דעולם כמנהגו נוהג וודאי אין חילוק בין פנויה לאשת איש דמ"ח זנות הוא ואינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים כדאיתא בחו"מ סימן של"א.
סט"ו קול כתב החמ"ח סקי"ד ה"ה אם באו עדים שזינתה ונראה דיש חילוק דאם היה בעלה במדה"י קודם שזינתה ונתעברה אחר שנודע שזינתה אזי ל"ל רוב בעילות מבעל כיון דאסורה לו מוקמינן ליה בחז"כ ואף דחזינן דמתומד עמה הא בזה אינו עושה איסור כמבואר לקמן סימן קי"ז ועוד כיון דאסורה לו ומאוסה בעיניו כמ"ש תוס' גיטין דף ע"ט והובא בב"ש שם סקי"ח ל"ל רוב בעילות מבעל ואדרבה דכיון דאסורה עליו ומאוסה בעיניו הוי רוב התלוי במעשה דל"ל בזה דממילא מזדקק לה עתוס' יבמות דף קי"ט ותלינן יותר דנתעברה באותו זנות
פרוצה ביותר חוששין אף לבנים במאירי ספ"ד דסוטה פסק דלממזרות אין שום חשש שאפילו היתה פרוצה ביותר ואינה חוששת שלא לזנות אף בשעת העבור כגון סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה מ"מ רוב בעילות אחר הבעל וכ"כ במראה פנים בירושלמי דסוטה פ"א הלכה זיי"ן ואם דש"ע ל"פ כן מ"מ זה מסייע למ"ש הרמ"א דהיא נאמנות וטו"ז הקשה דבפרוצה ביותר יש תרי רובא לפסול חדא דרוב פסולים אצלה שנית שהיא פרוצה ביותר ורוב בעילותיה מאחרים והיא תמוה דמ"מ ליכא רק חד רוב מאחרים וכן מצאתי שתמה בית מאיר ואפשר משום דאיתא בסוף נדרים מ"ד מים גנובים ימתקו קמ"ל וכתבו ת"י דאמרינן בסנהדרין דניטל טעם ביאה וניתן לע"ע קמ"ל דנואף א"י זה עכ"ל וכ"כ באס"ז שם דכן האמת רק קמ"ל דנואף א"י זה וא"כ אפילו לא היתה פרוצה רק לנואף אחד י"ל רוב בעילות מהנואף נגד הבעל כיון דניתן טעם ביאה לע"ע נבעלת לו יותר מלבעלה ומפרט דחזינן דענ"ב מסתמא בעלה אינו מתקבל עליה אלא דאם אינה פרוצה ביותר י"ל אקראי בעלמא מה שנחשדת ויראה ובושה ורוב בעילות מהבעל וגם בזה נ"ל דה"ט דשמואל דלא ישא ב"ד ולא ס"ל כאן רוב בעילות מהבעל משום דמים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם וכיון דיש גם רוב פסולים אצלה מחשיב להו הטו"ז תרי רובי.
ואפשר לומר עוד לפי מה שהוכיח בחו"ד סימן ס"ג דאזלינן בתר רוב מוכרים ואף דמוכר אחד יש לו יותר בשר מכולם כיון דלא פירש ממילא רק הספק איזה איש מכר או נתנו לו הולכין בתר רוב אנשים שנולד עליהן הספק עיי"ש וה"נ הספק איזה איש הוליד ולד זה אזלינן בתר רוב אנשים אפילו אם היה רוב בעילות מהבעל דמ"מ לא נתעברה רק מבעילה אחת והספק מאיזה איש וכיון דחוץ לזה יש עוד רוב בעילות מאחרים חשוב כתרי רובי דכיון דהיכא דאין ספק על האנשים שהביאו ונתנו הולכין אחר רוב לומר מהרוב נפרש וזה יותר חשוב תרי רובא מהא דתרי רובא דפ"ק דכתובות שהביא הטו"ז דרוב העיר ורוב סיעה דהתם שניהם רק רוב אחד רק נראה וניכר יותר וידעתי דיש לחלק וכמ"ש בשו"ת בית אפרים חיו"ד סימן מ"ם להשיג על החו"ד וס"ל להב"א דאם הרבה אנשים אבדו כאן בשר ואחד מהן אבד יותר בשר אזלינן בתר רוב הבשר ומה אכפת לן שהיה בתחלה ביד בני אדם הרבה וה"ג כאן כיון דאחד בעל רוב בעילות מהרוב אנשים יש לילך בתר רוב בעילות אך מ"מ אין תימה על הטו"ז אם ס"ל כהחו"ד ועוד כיון דלפעמים אזלינן בתר רוב אנשים כמו ט' חניות מוכרת בשר שחוטה ואחת בשר נבלה ויש באותה חנות נבלה יותר מן הט' חניות דאזלינן בתר המוכרין ולפעמים אזלינן בתר הבשר לא בתר רוב אנשים כגון שמכרו כל החניות כל בשר שלהם א"כ ה"נ מיחשב תרי רובי דיש רוב פסולין דהיינו רוב האנשים דהספק מאיזה איש נולד ויש ג"כ רוב בעילות מהאחרים לכן חשוב תרי רובי וגם י"ל דס"ל לטו"ז בשני חניות אזלינן בתר רוב בשר ובט' חניות בתר רוב מוכרין לכן כאן הוי תרי רובא.
ויש לסייע עוד לדעת הרמ"א ומהרי"ו כיון דהאשה ברשות בעלה כ"ז שלא נתגרשה וברשותו נתעברה י"ל כנכ"ה ובחזקת הבעל הן הולדות וזה נראה מדויק בתוספתא פי"ב דיבמות דתני אשה שיצא עליה ש"ר ולדות כשרין מפני שהן בחזקת הבעל ורש"י ל"כ דודאי רוב בעילות מאחרים רק שמא רוב בעילות מאחרים לכן י"ל שפיר דברי שלה מהני כיון דמסייע לה חזקת כנכ"ה כמו ברי וחזקה דמהני לר"ג בפ"ק דכתובות דף י"ב ומה"ט יש לילך אחר רוב בעילות אחר הבעל אפילו ליטול ירושה אף דאין הולכין בממון אחר הרוב משום דיש כאן רוב וחזקת רשות וכמה נתחבט בחוה"ש סימן ח"י למה סתמו הפוסקים כאן. דרוב בעילות אחר הבעל ולא כתבו דלענין ירושה לא מהני רוב זה להוציא ממון ולפימ"ש א"ש ואף דכתבו תוס' בפ' המדיר סוף דף ע"ו ע"ב דגבי מחליף פרה בחמור וילדה לא אזלינן לטיבותא בתר הרשות לומר כיון דלוקח קנה הפרה יהא ודאי הולד שלו עיי"ש שא"ה דשמא ילדה הפרה קודם שקנאה בעל החמור אבל כאן נתעברה האשה כשהוא ברשות בעלה ועוד באס"ז שם פירש דברי תוס' משום דנמצא הולד בבית בעל הפרה אוקמינן ליה בבית מאן דאיתיה לומר שלו הוא וא"כ הכא דנמצא באשתו דהוי כנמצא בבית בעלה אמרינן דשלו הוא והכא תרתי לטיבותא דנמצא הזרע ברשותו אמרינן כנכ"ה אצל בעלה דאשתו כגופו.
ועדיין צ"ע מפ' החולץ דף ל"ז דספק בן שבעה לאחרון ספק בן תשע לראשון הוי ספק של מי הוא נימא ודאי של שני דברשותו נמצא וזה קשה ג"כ על הריב"ש שכתב באשה שנשאת ומת בעלה למחר וילדה לשמנה וב' ימים דל"ח דזינתה כשהיתה פנויה דאמרינן כנכ"ה דא"כ ה"נ נימא בספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון ולדידי י"ל לפימ"ש אחרונים דרוב ילדן לתשע עדיף מרוב עוברין ניכרין לשליש ימיה אבל כשאין מתנגד לרוב י"ל כמו במומין וטרפות ומיתת הפרה אמרינן ברשות שנמצא ודאי מזלו גרם כדאיתא בפ' המדיר שם ה"נ ברשות שנמצא העובר תולין דממנו הוא בא והוא הגורם.
חוששין על בניה עב"ש ס"ק כ"ה אם בעלה ישראל אם זנתה במזיד הבנים שתלד אח"כ כשרים לכהונה ונ"ל מ"מ פגומים הם כיון שבאו מביאת איסור דהא נולד מפנויה דלרמב"ם ליכא איסור דאורייתא מ"מ פגום. כדאיתא בהזורק ע"ט ע"ב בגט ישן ודף כ"ו ע"ב ובזה מתורץ קושית פנ"י בקידושין דף פ"א בהא דא"א אין מלקין על היחוד משום לעז הבנים למה לא חילק דבאין לה בנים מלקין כמו בנטען על א"א ביבמות דף כ"ד ע"ב דאם כנס יוציא אם אין לה בנים ונדחק מאד ולפימ"ש לק"מ דהתם אין חשש על בנים שאח"כ דהא אסור לדור עמה משא"כ הכא דאין אוסרין א"א על בעלה מפני יחוד ותלד אח"כ וחוששין לפגם כמו בגט ישן ובדף כ"ו ע"ב שם שו"ר ברדב"ז ח"ג סימן תפ"א שכ"כ דיש חשש לעז על בנים שתלד אח"כ.
סט"ז קודם שגרשה השני בחמ"ח והנפ"ר הבינו מתוס' והראשון הוא ממזר אפילו אחר גירושי השני ובירושלמי מבואר דל"ה ממזר ולשון הירושלמי הולד ממזר מזה ומזה ניחא משני למה ממזר מראשון ר' בא בשם ר' זעירא דרע"ק הוא דאמר הבא על סוטתו ומחזיר גרושתו משנשאת הולד ממזר ר"י בשם ר' הולא ד"ה הולד כשר כגיטה כן ממזרה מנ"מ נתן לה השני גט ואח"כ בא עליה הראשון ע"ד דר"י בשם ר"ה ד"ה הולד כשר והקשה מה"פ דטובא א"ב דלמאן דמוקי כרע"ק הולד מותר מה"ת ולכן הגיה בירושלמי ולא דק דגם לרע"ק הבא על סוטתו הולד ממזר מה"ת משום דהוי חייבי לאוין ודוקא זינתה במזיד וכאן הא שגגה דאמרו לה מת בעלך ומותר בעלה ישראל לדור עמה כדלקמן סימן קע"ח ס"ג בהג"ה וכאן קנס דרבנן לעשותה כמזידה כי היכא דתידוק ולר"י בשם ר"ה כגיטה כן ממזירה כמו דהצריכוה גט דעשאוה חכמים כא"א כן עשו הולד ממזר מראשון כ"ז שלא נתגרשה משני אבל כשנתגרשה גם לרע"ק הולד כשר כיון דשוגגת הוא.
והא דאמר ר"ה ד"ה הולד כשר הא מדאורייתא גם לר"ז לד"ה הולד כשר ומדרבנן לבד ממזר היינו דמטעם סוטתו ומחזיר גרושתו ד"ה הולד כשר דגם לרע"ק לא גזרו מה"ט ונ"מ נולד מראשון לאחר גירושי שני ובזה א"ש דמנ"ל לירושלמי לעשות נ"מ זה דשמא גם לר"ה הולד ממזר אחר גירושי שני לרע"ק משום סוטתו ומחזיר גרושתו ועוד בלא"ה נ"מ דלר"ה גם לדידן דלא קי"ל כרע"ק הולד ממזר אלא דירושלמי הרגיש איך אמר ר"ה ד"ה הולד כשר הא מדאורייתא גם לר"ז כשר אפילו לרע"ק ומדרבנן גם לר"ה פסול אע"כ דר"ה בא לומר ד"ה הולד כשר אחר גירושי שני ומשום דלא קנסוה רק לבטל מעשיה כמו דקנסוה ליקח גט משני כן עשו הולד מראשון ממזר משום דלא ביטלה מעשיה ע"י גט משני
או מה דאמר ר"ה ד"ה הולד כשר קאי על מה דאר"ז דלרע"ק הבא על סוטתו הולד ממזר דיל"ד חדא היכן אמר רע"ק הכי ואדרבה אביי בבבלי יבמות דף מ"ט אמר דרע"ק מודה בבא על הסוטה אין הולד ממזר ועוד למה נקט ר"ז המחזיר גרושתו משנשאת הולד ממזר דהא הכא לא גרשה השני עדיין וגם ראשון לא גרשה וליכא רק משום דבא על סוטתו אע"כ דר"ז הוכיח כמו דארע"ק המחזיר גרושתו משנשאת הולד ממזר כדאיתא ביבמות במשנה בפרק החולץ דף מ"ד ה"נ הבא על סוטתו דאידי ואידי לאו חייבי לאוין דשאר ננהו כדפרש"י בפרק החולץ דף מ"ט ריש ע"ב ובהלך בעלה ממדה"י ונשאת אף דשוגגת היא עשאוה רבנן כמזידה דה"ל לדייק ועל זה אר"י אר"ה דהכל מודים בבא על סוטתו הולד כשר וכאביי דאמר הכי בהחולץ דף מ"ט וכן לר"ח בהחולץ דף מ"ט בתוספת ד"ה הכל דמחזיר גרושתו וסוטה הוו חייבי לאוין דשאר שאינם אוסרים אלא משום אישות א"ש נמי דר"ז הוכיח כמו דארע"ק במחזיר גרושתו דהולד ממזר משום דהאיסור משום אישות חשוב ח"ל דשאר ה"נ בסוטתו.
ובירושלמי ר"פ האשה שהלך אמר ר' הונא הא דצריכה גט משני כדי לברר איסורו של ראשון ופירש הנ"י ביבמות שם דר"ל שעושין קיום לקידושי שני כדי לאוסרה על הראשון ולעשות הולד ממנו ממזר קודם גירושי שני עכ"ל ותמהני הא ר' הילא עצמו אמר שם דלפיכך הולד מראשון ממזר כגיטה כך מותירה הרי דתלה טעם ממזירות בגיטה ואיך תלה הר"ן טעם הגט כדי לעשות הולד ממנו ממזר וכונת הירושלמי כמו שגזרו שצריכה גט משני כדי לברר איסורו של ראשון ה"נ מה"ט עשו בן הראשון ממזר והכל מחד טעם דחיזקו איסורו של ראשון לכן עשו קיום לקידושי שני ועדיין צ"ע כמו דגם אחר גירושי שני אסורה לראשון למה לא יהא נמי ממזר מראשון לאחר גירושי שני לרע"ק דמחזיר גרושתו משנשאת הולד ממזר וצ"ל דמה דאמר ע"ד דר"י אמר ר' הילא ד"ה הולד כשר אין הכונה לד"ה כשר הולד אלא ד"ה פירושו לר"ה דמוקי מתניתין ד"ה ולא משום מחזיר סוטתו ואליבא דרע"ק הולד כשר לדידן דלא קי"ל כרע"ק דלא צ"ל דסתם משנה כותיה והק"ע נדחק מאד והפ"מ הגם דפירש ד"ה אלמעלה מ"מ נדחק.
ובחי' רמב"ן ביבמות דף פ"ט ז"ל רישא דעבדה איסורא קנסוה רבנן פירש משום תק"ע כדלעיל והצריכו גט כדי להוציא עליה קול שיאמרו גירש זה ונשא זה ותהא לראשון כאלו מחזיר גרושתו מן הנשואים כדי לברר איסורו של ראשון עכ"ל פירש לפיכך קנסוה רבנן להחמיר עליה משום דכל מה דהקילו עליה להנשא עפ"י ע"א אינו מן הדין רק משום תק"ע סמכו על דמתוך חומר שהחמרת עליה בסוף דייקא ומנסבה כדאיתא שם בריש הפרק לכן הוכרחו להחמיר עליה בסוף והחומר הוא מה דאסרוה על הראשון וקיום האיסור ע"י שצריכה גט משני עי"ז יצא קול שיאמרו גירש ראשון ונשאה שני ולכן לא אמר הש"ס אלא דלא חזר ממה דאמר תחלה הטעם דיאמרו גירש זה ונשא זה ומה"ט אם ילדה מראשון לפני גירושי שני הולד ממזר דהוי כמחזיר גרושתו מן הנשואי שני טרם שגרשה השני דהוי כא"א אבל אחר שגרשה שני הא ק"יל המחזיר גרושתו אין הולד ממזר וכן מה"ט אסורה לראשון ואף לאחר שקבלה גט מהשני דלא כמראה הפנים שכתב דמשמע מהרמב"ן דולד מראשון מותר גם אחר גירושי שני.
ומה שפרשו הא כדי לברר איסורו של ראשון דחוק מאד דמה הצריכו לעשות קיום לקידושי שני כדי לאוסרה על הראשון או כדי שיאמרו גירש ראשון ונשא שני דמי יאמר לחכז"ל מה תעשו אם בלאו הנהו טעמי יאסרוה על הראשון משום קנס ולולא דבריהם י"ל כיון דא"א להתירה עפ"י ע"א רק משום חומר שהחמרת עליה בסופה דייקה שפיר והחומר היא שאסרוה על הראשון ואם ל"צ גט משני אף דלא יחזירנה ראשון י"ל משום דלא חתדרי להו ואם כי שאל הבעל למוריה ואסר לו לית לזה קול לכן הצריכוה גט משני דאוושא מלתא סופר ועדים וב"ד וקלא אית ליה וממילא תדע שנאסרה לראשון דאסור להחזיר גרושתו אחר שגרשה שני והיינו כדי לברר איסורו של ראשון שתדע בבירור ועכ"פ מוסיף קול
ומתוך מ"ש י"ל קושית הב"ש על החמ"ח דמנ"ל לתוספת דפשוט יותר דמראשון ממזר גם אחר גירושי שני עיי"ש ונראה דתוספת ריש זבחים ב' ע"ב כתבו דזנתה אם ירצה הבעל שלא לגרשה לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו וצ"ל אף דקי"ל היכא דזה נהנה וזה לא חסר כופין עמ"ס וכיון שזנתה אסורה עליו והאשה חסרה שא"י להנשא לאחרים דדוקא גבי ממון י"ל כן דהפקר ב"ד הפקר אבל לכופו על הגט הוי גט מעושה ואף דמעשינן לפסולות כדאיתא בס"פ המדיר כבר כתבו הפוסקים דאין לנו רק שמפורש בש"ס לכוף כיון דהוי גט מעושה ועיין בה"ט לקמן סי"ז ס"ק קס"ב אך כאן דתצא משני בגט כדי לאסרה על בעל ראשון וא"כ ל"ל אם נכופו יהא גט מעושה דהא מדינא א"צ גט כלל רק שתהא נראית כגרושה ואם יגרש ע"י כפיה סגי לזה וודאי כופין עמ"ס כיון דבלא"ה אינה אשתו כלל וגם הוא לא גרמה העיכוב דבלאה"נ היתה אסורה עליו.
והנה בירושלמי אמר כגיטה כך ממזירה ואם כן מה דהולד ממזר מראשון לחזק איסורה מראשון דשמא לא תחוש מה שתהא נאסרת מדרבנן על הראשון דאסורא דרבנן כולהו אנשי לא זהירי ביה כמ"ש הה"מ פ"א מהלכות אישות ועיין בעין זוכר אות א' ס"ק עין ולהכי גזרו שיהא הולד ממזר ותחוש יותר וא"כ אף לאחר שגרשה השני ע"כ הולד מראשון ממזר דאל"כ עדיין לא תחוש כיון דכופין את השני לגרשה משא"כ לעשות הולד ממזר משני לאחר גירושי ראשון אין צורך דבלא"ה קודם שיגרשה הראשון הולד מהשני ממזר ואסורה לו מדאורייתא אמת"ל כשיבא ממדה"י כופין אותו מ"מ השתא כשנשאת לשני אינו כאן אבל מה דממזר מן הראשון משום קנס ע"כ היינו אחר גט של שני דאל"כ ליכא קנס כיון דמיד דבא הראשון כופין לשני לגרשה ומה"ט נ"ל מה שכתב הנמ"י ר"פ האשה שהלך תחלה דמה דצריכה גט משני משום קנס כדי לעגנה שלא תנשא בלא גט ואח"כ חזר בו הנמ"י וכתב טעם אחר וכתב דהוא הנכון משום דודאי כופין השני מיד לגרשה וליכא עיגון וראיות התוספת כיון דתנן הולד ממזר מזה ומזה משמע דשוין וכמו דמראשון ממזר גם אחר גט משני ה"נ משני אחר גט מראשון או משום כי היכא דקנסוה לגבי בעל קנסוה לגבי בועל כמ"ש תוספת שם דף ל"ב ע"ב והובא בטו"ז כאן ולפ"ז י"ל דלא תקשי על ר"י מהירושלמי דר"י אזיל בתר ש"ס בבלי דמשום דעברה איסורא קנסוה רבנן להצריכה גט משני וכן מה"ט הולד ממזר מראשון והקנס ע"כ אחר גט השני וכמ"ש אבל ירושלמי אמר הטעם דצריכה גט משני כדי לברר איסורו של ראשון וכגיטה ממזירה דע"י גט משני וממזירה מראשון תדע שאסורה לחזור לראשון דהוי כתפסי בה קידושי השני וזה שייך רק טרם שנתן לה השני גט לכן אמר הירושלמי דולד מראשון לאחר שגרשה השני כשר ומה דהוי קנס מה דצריכה גט משני אף דכופין אותו מיד לגרש ס"ל לר"י כמ"ש הרמב"ן הנ"ל או כמ"ש הנ"י דבאמת אין הגט מצד עצמו קנס אלא דעי"ז נאסרה לראשון לעולם כמו דאסור להחזיר גרושתו אחר שנשאת לאחר וגרשה השני אך מ"ש רמב"ן ונמ"י דזה כונת הירושלמי דצריכה גט כדי לברר איסורו של ראשון לא ניחא לר"י דהל"ל רק כדי לאסור על הראשון להנ"י וכ"ש לפירש רמב"ן מה זו בירור כיון דאינו רק להטעות העולם שיאמרו גירש זה ונשא זה א"ו היינו שתדע בבירור וכמ"ש וכגיטה ממזירה גם כן שעי"ז תדע בבירור דאסורה לראשון קודם גט של שני כמו א"א וש"ס בבלי דאמר הטעם דקנסוה רבנן ולא אמר לברר איסורו של ראשון לא ס"ל ה"ט.
ובית מאיר הקשה דאיך אפשר דאחר גירושי הב' יהא ממזר משום קנס דמ"ש מיבמה שנתייבמה בטעות דקי"ל סימן קנ"ט מדל"צ גט מן השני דמותרת להאחד ובידוע שהבנים לא יהיו ממזרים אף דעבדה איסור ולא דקה כו' ואף למ"ש בבדה"ב דמשמעות הרי"ף שאסורה להאחד לעולם היינו משום דמשמע להו דליתא לדרב בזה אבל מה דנשמע מרב דל"ה ממזר מהא' מה"ת לפלוג עליו עיי"ש ונ"ל דבשלמא כאן דאסרוה על ראשון לעולם והצריכוה גט משני כדי שתהא כמחזיר גרושתו אחר שנשאת ויאמרו גרש זה ונשאה זה לכן שפיר יש לעשות הולד גם אח"כ ממזר כיון דאסורה עליו לא מחזי כחוכא אבל יבמה שנתייבמה בטעות דא"א לאסרה על ראשון משום דלא אפשר להצריכה גט דל"ל גירש זה ונשאה זה וכדאי' ברא"ש ופרש"י שם בדף צ"ד ע"ב וא"כ אם מותרת לראשון איך יגזרו על הולד שיהא ממזר וליהוי מילי דרבנן כי חוכא וכדאיתא כה"ג ס"פ הדר ומהכא גופא מוכח כן מדלא רצו לגזור איסור על ראשון רק ע"י שהצריכוה גט משני וכמ"ש רמב"ן ונמ"י ע"כ כדי שלא יהא מילי דרבנן כי חוכא ולרי"ף דאסורה על האחד לעולם אה"נ דהולד ממזר כיון דלית לן דרב דמותרת על האחד ממילא גם בזה לית לן דהא תליא בהא ומ"מ נ"ל כיון דבירושלמי מפורש להיתר ובש"ס לא מבואר להיפך וגם בדעת ר"י שבתוספת אינו מוכרח כהחמ"ח וכל הפלפול לענין קנס דרבנן ודאי דהכי נקטינן.
סי"ז אסור בשפחה הקשה ביש למה ממזר מותר בשפחה דמשום תקנת הבנים ל"ג בו חכמים וזה אסור בשפחה וישיע"ק סק"ז הקשה למה ח"ע וחב"ח כופין את רבו לשחררו למה לא התירו לישא שפחה משום תקנת עצמו ונ"ל נהי דמשום תקנת עצמו או תקנת הבנים לא היו גוזרין איסור לישא שפחה מ"מ מאחר שגזרו בבן חורין כשר תו לא פלוג ואיתא בר"ן בשבת בר"פ שואל דבתרי מיני ל"א ל"פ הובא בי"מ וה"נ פסול וכשר הוי תרי מינים כמ"ש הר"ן בנדרים דף נ"ב דאיסור והיתר הוי מין בא"מ וה"נ לא גזרו בממזר משום ל"פ אטו כשר אך חציו ב"ח וכאן חציו כשר אותו חצי הוי חד מין עם שאר כשר ול"פ.
בברכ"י הקשה על רדב"ז מ"א סימן פק"ח וזרע אברהם שכתבו דספק ממזר מותר בשפחה והא הכא הוי רק ספק ממזר דשמא אין קידושין תופשין בח"ע וחב"ח כדלקמן סימן מ"ד עיי"ש ולא ידענא מהק"ל דהא כאן אותו ולד חציו ודאי כשר דבא מחציו עבד דקי"ל עבד הבא עב"י הולד כשר רק צד ממזרות שבאותו ולד הוי ספק ולפיכך אסור בשפחה משום חציו דודאי כשר.
ועוד נראה דדוקא בספק במציאות אבל אם הספק מחמת בעיא דלא איפשטא אסור בשפחה דכיון דאפשר למפשט חשוב ספק חסרון חכמה ול"ה ספק וכמ"ש מנ"י כלל א' סק"ו וכאן מה דהוי ספק ממזר מחמת איבעיא דלא אפשטא בש"ס אם ח"ע וחב"ח שקידש ישראלית תפסי קידושין.
ובשעה"מ פ"ט מהא"ב הביא דברי רשב"א ור"ן פע"י דספק מותר אסור בשפחה עיי"ש וודאי מזה סתירה למ"ש רדב"ז דאפילו לפוסקים דישראל אסור בשפחה ד"ת וספקא דאורייתא מה"ת אסור מ"מ מותר ספק ממזר בשפחה אבל מ"ש הרדב"ז שם דאם ספקא דאורייתא מה"ת מותר ה"כ מותר ספק ממזר בשפחה דמשום תקנת הולדות לא גזרו לזה ליכא סתירה מרשב"א ור"ן דהלא המה מכת הסוברים דספקא דאורייתא מה"ת אסור וכדאיתא בתה"ה ובח"ר ור"ן בקידושין וגם ס"ל ישראל אסור בשפחה ד"ת כדאיתא בדבריהם בסוף פ"ג דקידושין ולקושיתם בר"פ ע"י דמזה הולידו דספק ממזר אסור בשפחה בלא"ה יש תירוצים אחרים בריטב"א ומהרי"ט ופנ"י ואם כן לדידן הוי ס"ס שמא ישראל מותר בשפחה מה"ת רק מדרבנן אסור וא"כ משום תקנת הולדות לא גזרו אף בספק ואת"ל מדאורייתא אסור ישראל בשפחה מ"מ בספק ממזר שמא ספקא דאוריית' רק מדרבנן אסור וכאן משום תקנת הולד לא אסרו.
ועוד די"ל קושית השעה"מ דכל טעמו של רדב"ז מבואר שם אף לפוסקים דישראל אסור בשפחה מה"ת וספקא דאורייתא מה"ת אסור מ"מ ראו חכמים להתיר ספק ממזר בשפחה לעשותו כודאי ממזר משום תקנתו כאשר עשתה אותה תורה ודאי ממזר להתירו בממזרת את"ד ולכאורה יש לדחות דדלמא עשתה אותו תורה כודאי ממזר משום לא תהו בראה ומשום תקנתו דאם לא יהא רשאי לישא ממזרת רק גיורת ומשוחררת אולי לא ירצו להנשא לו דלא ליפגם זרעייהו דהא בספד"א מבואר דגיורת מותרת להנשא מיד וא"צ להמתין ג"ח משום הבחנה דכיון דדעתה לאיגיורי מנטרה נפשה כדי להבחין בין זרע שנזרעה בקדושה ובין זרע שנזרע שלא בקדושה ומשמשת במוך וכן שפחה דשמעה ממרה ומנטרה נפשה וה"נ אבל אחר שמותר ספק ממזר בממזרת ובספק ממזרת תו א"צ להתיר לו שפחה אך אנן דקי"ל כר"א בפע"י שם דספקן בודאן ובספקן אסור א"כ יש להתיר לו שפחה כדי שיהא מצוי לו אשה דשפחה הולד כמותה ולא תיפגם זרעה אבל גיורת ומשוחררת דפוגמת זרעה דהולד הולך אחריו אינו מצוי שתנשאו לו אך רשב"א ור"ן דקאי התם על ת"ק דר"פ ע"י דס"ל ודאן בספקן וספקן בספקן מותר א"כ מצוי לספק ממזר ודאי ממזרת או ספק ממזרת דלא יפגמו זרעייהו יותר דגם כשתנשאו לגר ומשוחרר הולד הולך אחר הפגום כדאיתא בסמוך סכ"ב ואין ללמוד קולא מדהקילה תורה בספק ממזר לישא ממזרת והא דמותר ממזר בשפחה משום דלא אסרה תורה רק שלא יקדש וזה בלא"ה בא מטיפה אסורה כמ"ש ר"ת ורשב"א ור"ן ובזה א"ש מה דנראה מדברי רדב"ז דספק ממזר אסור בשפחה מה"ת רק. חכמים ראו להתיר ואיך אם כן למדו דבר זה מה"ת כיון דמה"ת אסור אף דהקילה תורה בספק ממזר לישא ודאי ממזת ולפימ"ש א"ש דבשלמא מה"ת דספק ממזר התירה התורה בממזרת א"צ להתירו בשפחה אך אחר שאסרו חכמים ספקן בודאן ובספקן הדר הדין דראוי להתיר בשפחה כמו דהתירו תורה בממזרת.
סכ"ג גר שנשא ב"י הולד ישראל לכ"ד ואסור בממזרת כתב הה"מ פט"ו מהא"ב ה"ט דזה פשוט דלא גרע הבן מעכו"ם הבא עב"י שהולד כשר ואסור בממזרת והשע"מ תמה איך פשוט ורש"י בפרק הבע"י דף נ"ז דפ"ד מותר בה דאינה קרויה קהל עיי"ש וכן הב"מ וישיע"ק הוכיחו מפרש"י הללו דמותר בממזרת ולע"ד אין ראיה לפימ"ש בריש הסימן ס"ה דנכרי הבא עב"י יש בולד חלק נכרי וחלק ישראל וחשוב ספק וכמו דאמר בפ"ב דכריתות מ"ה דחציה שפחה וחב"ח ל"ח שפחה ודאית עיי"ש שהוכחתי שכ"ד רש"י וה"נ אם בנכרי הבא עב"י יש בולד חלק מנכרי ומישראל כן בגר הבא עב"י להה"מ דלא גרע וחשוב קהל ספק ומבואר ברמב"ם רפט"ז מהא"ב דע"ד מותר בספקות דל"ח קהל כ"ש בזה דבא מעורב מגר ומבת ישראל דל"ח קהל ודאי ועיין מהרי"ט הובא בשע"מ שם דספקות דהתירה תורה אפילו ליקח ישראלית ומותרת ביחד דחשוב כבריה בפ"ע כ"ש זה המעורב וכה"ג כתב הר"ן בספג"ה וכה"ך יו"ד סימן צ"ב דכל שכח היתר מעורב עם איסור חשוב אינו מינו עם היתר אחר אך לענין לישא ממזרת דקי"ל ודאי בספקן אסור וספקן בודאן דחכמים גזרו משום מעלת יוחסין ה"נ ולד זה אסור בממזרת וכן מה שכתבו דדעת המורה שהביא רש"י שם דפ"ד אסור בולד הבא מגר וב"י כדעת הרמב"ם אינו מוכרח די"ל כיון דדרשינן בקידושין דף ע"ג מיותורא דקהל דרק קהל ודאי אסר רחמנא ה"נ זה שבא מגר וב"י אינו קהל ודאי אך יתורא דקהל הן בחמשה קהל דכתובי בפסול יוחסין ולא קהל דכתיב גבי פצ"ד כדאיתא בירושלמי הובא בגליון הש"ס בקידושין סוף דף ע"ב ב' א"כ גבי פ"ד דקהל ואפילו מקצת קהל וכמו דקי"ל כרבנן בפרק או"ב דף פ' שה ואפילו מקצת שה אבל לישא ממזרת י"ל מדאורייתא שרי דל"ח קהל ודאי וגם רבנן אפשר לא גזרו רק בספק ממזר דהספק שמא הוא לגמרי ממזר או לגמרי אינו ממזר וכמו שאסרו בכל איסורין הספקות משא"כ זה שמעורב דאי אפשר להיות קהל ודאי לעולם ולכן אין ראיה להר"ן דחולק ארמב"ם לא מפרש"י ואין סתירה מפירש המורה ולכן לא הזכירו הר"ן והה"מ וב"י דברי רש"י והמורה גם מ"ש החמ"ח דדעת התוספת בפע"י דף ע"ד ע"ב בד"ה והרי גר דגר שנשא ב"י הולד מותר בממזרת אינו ראיה דתוספת קאי התם לת"ק דמתיר הספקות בודאן וגם אין ראיה מהש"ס לרמב"ם מדלא מקשה והרי גר שנשא ב"י דהולד הולך אסר הזכר והב"מ הוסיף לחזק ראיות החמ"ח דאלו לתוס' ישאר הקושיא וליתנייהו בהדיא כהנת לויה וישראלית שנשאת לכהן לוי וישראל וגר ובזה ל"ש משום דלא מתני ליה עיי"ש דיש לומר דגר שנשא ישראלית הולד מעורב מגר וישראלית וא"א למיתנייה עם אינך דהולד הולך רק אחר הזכר ולפי מה שכתבתי י"ל גם למסקנא דקי"ל כר"א דספקות אסורין מדרבנן היינו דוקא ספקות שהוא מחמת חסרון ידיעה איך הוא ואולי יבא אלי' או עדים ויבורר לא יהא ספק אבל ולד זה דמעורב דחשוב כברי' בפ"ע ואינו קהל ודאי אפשר לא גזרו ולכן החמ"ח גופא כתב רק דמשמע קצת מהש"ס כרמב"ם ולא כהב"מ דעשאו לראיה גמורה ויל"ד דבפע"י דף ע"ח פליגי ראב"י ור"י בפסוק כ"א בתולה מזרע ישראל דראב"י דרש אפילו גר שנשא ישראלית בתה כשרה לכהונה דהיא מקצת מישראל ור"י ס"ל דכולה מישראל דוקא בעינן והא קי"ל בפ' או"ב שה ואפילו מקצת שה אף דל"כ משה וכ"ש כאן דכתיב מזרע וצ"ל כמ"ש ריטב"א התם הא דראב"י לא ס"ל ק"ו דר"י דיליף דבת גר זכר כבת חלל זכר משום דראב"י יליף מקרא מזרע מקצת זרע עיי"ש ולכן לולא דמפורש מזרע הוה ראב"י ג"כ לומד מהק"ו כר"י ור"י מחמת תק"ו מפרש מזרע מכולה ישראל היינו דעיקר יהא מישראל דהיינו האב כפרש"י שם בפרק הבע"י דף נ"ט קי"ל כר"מ בתולה אפילו מקצת בתולה במשמע לולא דכתיב בתוליה וכן בכתובות דף צ"ז ע"ב קי"ל מקצת כסף ככל כסף.
סכ"ו אלא ספק בהה"מ ור"ן נדחקו למה להכשיר נאמנת ולא לפסול עב"ש ולפע"ד דס"ל לרמב"ם דע"א נאמן להתיר ולא לאסור וכמ"ש תוס' ריש גיטין ב' ע"ב בד"ה מידי דהוה והטעם משום דכתיב לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת משמע רק לחייב ולאסור לא יקום ואח"כ מצאתי בפנ"י שם שכתב כן וכן משמע פשטות הלשון ביו"ד סימן קכ"ז ס"ג ועיין חו"ד שם והכא אף דיש איסור והיתר בעדותה דכשאומרת שהוא ממזר אוסרתו בכשר וממתירותו בממזר וכן להיפך כשאומרת שהוא כשר מ"מ אזלינן בתר רובא דרוב ישראלים אשר ולד זה ינשא לו כשרים הן ומיעוט דמיעוטא ממזרים ופסולים וא"כ כשאומרת שהולד פסול פוסלתו לרוב ישראל ומכשירתו למיעוט פסולים וכן להיפך לכן אזלינן בתר רובא וכשהרוב להכשיר נאמנת וכשהרוב לפסול אינה נאמנת והמיעוט ממילא נגרר אחר הרוב ובתוספת יבמות דף פ"ח בד"ה מידי דהוה נמי כתבו דיותר מהימן ע"א להתיר מלאסור.
עוי"ל כיון דיש איסור להרבות ממזרים כמ"ש ב"ש ס"ק ל"ה א"א מע"ר לומר דנבעלה לממזר אף דעשתה איסור בבעילת פנויה מ"מ נימא לא עבדה עוד איסור וכדאיתא בתמורה דף כ"ז ואף דמל"מ פ"י מה"ג הח"י מחלק דדוקא כשהם חלוקים אמרינן אף דעשה שתי איסורים לא נימא שעשה שלשה משא"כ כשהוא בדבר אחד שבאותו ביאה עשה איסור באותו דבר עצמו בודאי לא נשמר מאיסור אחר הבא מחמת אותה ביאה עיי"ש אינו מוכרח ואדרבה התם בתמורה אמרינן כן כשעשה השני איסורים באותו דיבור שאמר אלו תחת אלו מ"מ תלינן שלא נתכוין באותו דיבור עוד לאיסור שלישי ומה לי שהגופים חלוקים או לא וגם נ"מ לקברה בין רשעים גמורים דיותר רשע כשעשה דבר שיש בו שני איסורים משעבר על איסור אחד י"ל אאמע"ר ולפ"ז דוקא כשידעה שהוא ממזר וכדמשמע מלשון הרמב"ם והמחבר שהביא בב"י טעמו של הה"מ ור"ן לכן כתב לרבותא ואנו מכירים והאשה א"י מ"מ א"נ,
ועוי"ל לדעת ראב"ד בהשגות רפט"ו מהא"ב וחכמי לוניל דלאו דלא יבא ממזר הוא אפילו בביאה בלא קידושין א"כ כשאומרת שנבעלה לממזר לפי דבריה חשודה לא"ד ואינה נאמנת להכשיר ולדה לממזר וכדאר"י בפ"ק דסנהדרין פלוני רבעני לרצוני א"נ דלפי דבריו רשע הוא ותורה אמרה א"ת רשע עד ופ"ד ל"ש כאן עיי"ש דף טית ע"ב בתוס' ד"ה לרצונו ולומר דאנוסה היתה להכשיר עצמה אינה נאמנת כדאיתא בחו"מ סימן ל"ד ס"ה בהג"ה ונראה מה"ט כתב המחבר ואנו מכירים דמשמע שהאשה א"י ושינה מלשון הרמב"ם עיין פ"ת דקמ"ל אף דלפי דבריה אינה חשודה א"נ דבב"י הביא טעמו של הה"מ ור"ן משא"כ להרמב"ם דאפילו ידעה אינה חשודה ליכא רבותא ונ"י ופנ"י תרצו דמשום חזקת היתר נאמנת והקשה בית מאיר דא"כ למה נאמנת א"א לומר מנכרי נתעברה כמבואר ברמב"ם פט"ו מהא"ב הי"ט ואח"כ כתב היוצא מזה דלהרשב"א והריטב"א דאזלו בשיטת הנ"י צ"ע רב אם מודים בדינא דרמב"ם בא"א האומרת מא"י נתעברה ואף אי נימא דמודים לטעם הה"מ דבר"כ או מע"מ נאמנת בלא צירוף החזקה ובר"פ הוא דס"ל לטעם הנ"י מ"מ נ"מ בעיר שרובה ישראלים דר"פ אצלה דאז לשטתייהו בלא עדותה הוא ממזר ודאי וצירוף חזקה לית לה עכ"ל והנה כבר כתבתי לעיל סי"ד דגם רוב פסולין ל"ח ממזר ודאי ומפרט לריטב"א דכ"כ בפירש בפ"ק דב"מ גבי עשירי ודאי דגם אם י"ל מרובא פריש ל"ח עשירי ודאי שו"ר דגם ב"מ מסיק כן וכ"כ ישעי"ק אמנם בלאה"נ נראה דרוב ישראלים ל"ח רוב נגד עכו"ם לפימ"ש תוספת ביבמות דף קי"ט דתשמיש דבעל עם אשתו ל"ח רובא דתלי במעשה דממילא מזדקק לאשתו מבואר דזנות שאינו עם אשתו חשוב תלי במעשה וכ"כ אחרונים וכן נראה לפימ"ש הרמב"ם בספ"ב מה"ג גבי גט מעושה דמכין אותו עד שיאמר רוצה אני כיון דמצוה לגרש ל"ח אנוס דאדרבה הוא אנס עצמו לעבור כיון דישראל הוא אין רצונו לעשות עבירה רק יצרו תקפו עיי"ש א"כ תלי במעשה שיתקפנו יצרו ונהי דחזינן דהאשה זנתה מ"מ לא נימא דזנתה עם ישראל אף דהמה רוב דאצל ישראל תלי במעשה דלא יעבור אם לא יתקפנו יצרו ומבואר בבכורות דף כף דרובא דתלי במעשה ל"ח רוב וא"כ בליכא רוב ישראלים הוי מחצה עכו"ם כרוב דאצלם אינו תלוי במעשה לכן אפילו בלאו חז"ה נאמנת דמעכו"ם נתעברה ולהה"מ דנאמנת משום דבלא"ה ספק ממזר כשר מה"ת ה"נ אפילו ברוב ישראלים כיון דלא עדיף ממיעוט עכו"ם הוי כמע"מ.
עוד נראה דמש"ה הקילו יותר להאמינה על ולדה דכשר הוא מלהאמינה דממזר היא דאם נאמינה דכשר הוא וישא ישראלית אף אם הוא ממזר יתהפך באמת לכשר ואפילו היודע אסור לגלות דקי"ל משפחה שנטמעה נטמעה וכדלעיל סימן ב' בטוש"ע ואין אליהו עתיד לגלותן אף שכולן יהיו גלויות לפניו כיון דנדבקו בכשרין בלא ידיעה אין איסור כלל דאין בין עוה"ז לימות המשיח לענין זה כלום וכמ"ש הר"ן בקידושין הובא בב"י לעיל סימן ב' משא"כ אם הוא כשר וע"י עדותה ישא ממזרת דלעולם לא נהפך לממזר ויש לחוש נמי שיתברר שהוא כשר ועשה איסור.
כך זנתה עם אחר עב"ש סק"ח דמ"מ הקשה דרמב"ם פ"ח מה"ת פסק דתאכל בתרומה ול"ח דזנתה עם אחר ובפ"ג מהלכות יבום וכאן פסק דחיישינן ונראה לענין תרומה כיון דהוא אומרת ברי לי שילדתו מכהן נאמנת לעצמה משא"כ לענין בנה להתירו בממזרת ולענין שתנשא לאחר בלא חליצה לא מהני ברי שבה לאחר וכמבואר בפ"ב דכתובות דכ"ב ע"ב בתרי אומרים מת בעלה ותרי אומרים לא מת דאם נשאת ל"ת דפריך בא"ת קאי ומשני בנשאת לאחד מעדיה ופריך האשה גופה בא"ת קיימא ומשני באומרת ברי לי שמת והא דהתם לכתחלה ל"ת מבואר ברא"ה וריטב"א באס"ז שם משום דתרי ותרי ננהו מה יועיל ברי שלה נגד עדים לכן אין הב"ד עושים מעשה להתירה להנשא או להוציאה.
והא דמייתי רבא בס"פ אלמנה לכ"ג ראיה לענין דאין הולד ממזר ממשנה דתאכל בתרומה היינו מדמהני לעצמה ברי דידה שתאכל בתרומה ע"כ זולת ברי דידה הוי רק ספק דנגד ודאי לא מהני ברי דידה א"כ ל"ל הולד ודאי ממזר ולפ"ז בזנה עם פנויה וילדה והוא והיא אומרים שהולד ממנו והדר נשאת לו ומת חולצת ולא מתייבמת אף דאהני ברי שלה לעצמה מ"מ לא מהני נגד אחר שתנשא לו בלא חליצה וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"ל מהלכות יבום ה"ד עיי"ש אח"כ מצאתי שכ"כ כוב"ת חא"ע סימן כ"ז ותלי"ת הוספתי תבלין.
ב"ש סקמ"א דאם תבעה ממנו שיתן מזונות להולד והוא כופר פטור אפילו משבועה ריב"ש סימן מ"ם מ"א וטעמו כיון דתורה האמינו לומר על מי שמוחזק לבנו לומר שאינו בנו וב"מ הקשה מה בכך דהתורה האמינו הא כל כופר בכל התורה האמינו ומ"מ חכז"ל הזקיקו להיסת וה"ה בזה י"ל מן התורה נאמן בל"ש ומ"מ הוא בכלל תקנת היסת עיי"ש ונראה דחכז"ל הצריכו היסת רק היכא דהוי ספק עם מי האמת אבל כאן דתורה האמינו שיהא ממזר ואפילו נגד חזקה דהוחזק לבנו הרי דתורה עשתה ודאי דאינו בנו והוי ממזר ודאי כדאיתא בסמוך סכ"ז עוד כתב הריב"ש לפי שזה זכות העובר לאחר שיולד ולא זכות האשה ואין טענת ברי של האשה תועיל כלום לזכות הולד וטענת הולד אינו אלא ספק ואין נשבעין היסת על טענת ספק והקשה הב"מ דקי"ל משביעין עפ"י איש פלוני הגיד ואפילו קרוב עיי"ש הנה בחו"מ סי' ע"ה סכ"ג מסיק הש"ך דוקא כשיש רגל"ד וגם רמ"א שם כתב דוקא שאומר שהוגד לו מפי נאמן והיינו כיון דדעת תובע סומכת עליו ומהימן כלו אבל כאן אילי אם היה הולד גדול לא היה מאמין לאמו ועוד נהי דמסיק החמ"ח דשדינן הולד בתר דידיה היכא דודאי בא עליה וספק אם זנתה גם עם אחרים היינו משום דאין ספק מוציא מידי ודאי אבל אם יגדל הולד וטוען דאמו אמרה שהוא מזה הוי ספק לבן אם זה שכופר משקר והוי רק ספק א"כ כיון דיש לבן עוד ספק שמא זנתה אמו עם אחר וילדתו ספק מוציא מידי ספק ועיין דג"מ כאן.
ומ"ש הב"מ דאפשר לב"ד לכתוב לה הרשאה לזכות הבן וכמ"ש ש"ך בחו"מ סימן ע"ה סכ"ג הנה תומים ונתיבות פסקו דא"י לכתוב הרשאה על ספק ממון שטוען על חברו.
אך יל"ע כיון דולד זה א"י אביו וכל הקרוב קרוב קודם מחויב לפרנסו וכדאיתא ביו"ד סי' רנ"ב סי"ב ובסימן רנ"ז ס"ח א"כ ה"נ מוטל על אמו והרי הוא בע"ד של זה שאומרת שממנו הרה והוא מחויב לא היא ואם יודה יחויב הוא בממון גמור והאשה תפטר וזה ק"ו ממ"ש תה"ד סימן ש"ח והובא בש"ך חו"מ סימן קכ"א ס"ק מ"ב דראובן ששלח מעות עם שמעון ללוי וטוען לוי לא קבלתי המעות ושמעון אומר שנתן לו דשמעון יכול להשביע ללוי וא"י לומר לאו בע"ד דידי את שאין הממון שלך דבע"ד דידיה הוא כדי שיפטר משבועתו עיי"ש דכ"ש כאן דבע"ד של אמו הוא כדי שיפטר מלפרנסו ואם עניה היא וצריכה ליטול שכר הנקה מציבור שתפרנס עצמה מ"מ כיון דכה"ג חשוב נוגע כדאיתא בחו"מ סימן ל"ז סי"ז דאמרינן זה נוח לו וזה קשה א"כ מה"ט חשובה בע"ד של הנטען נמי די"ל דנח לה ליטול השכר מהנטען מליטול מהציבור דהא מה דנוגע פסול לעד משום דקרוב אצל עצמו וחשוב בע"ד כמ"ש אחרונים שם ונראה דמש"ה סיים הריב"ש שם דהעיקר הטעם לפטור הנטען משום דתורה האמינו וראיתי בתשב"ץ ח"ב ענין י"ט השיג על הריב"ש דהרי הוא כשאר תביעת ממון שהם חייבוהו היסת בטענת ברי אעפ"י שהתורה האמינתו והן הנה דברי הב"מ ובאמת לא פטרה תורה לכופר בכל משום דתורה האמינו דמאי חזית דנתבע יותר אומר אמת דאדרבה תובע יש לו חזקה דאא"ת אא"כ יל"ע משא"כ חזקת נתבע דא"א מעיז נגד ב"ח ריע די"ל אשתמוטי משתמיט כדאיתא להדיא בפשה"ד אלא משום ספק האמת עם מי פטרתו תורה משבועה אבל אומר אין זה בנו תורה האמינו להיות ודאי ממזר ואפילו נגד חזקה שהוחזק לבנו מהיכי תיתי לומר דחכז"ל יחייבוהו היסת כיון דיש לחלק ולא מצינו שתקנו רק במקום דגם לפי ד"ת הוי רק ספק וכל ספק בתקנה יש להעמיד על ד"ת כדאיתא לקמן סימן קי"ח ס"ו.
עוד כתב תשב"ץ שם וז"ל ועוד שהאב אינו נאמן אלא על בנו לפוסלו לומר שהוא ממזר אבל לפסול שאינו בנו אינו נאמן כדאיתא בפרק החולץ ואף אתה אל תתמה לענין חיוב ממון אם נאמן להפסידו ירושתו לא מהימן להפסיד אמו שכר הנקתה שהנאמנות שהאמינה התורה לאב אינו אלא על הבן לבד לפוסלו או להפסידו לא לפסול לאחרים ולהפסידם עכ"ל כונתו להא דאיתא בפ' החולץ דף מ"ז דנאמן לפסול בניו אבל לא לפסול בני בניו אף דממילא נמשך פסולם מכח בניו דאם בניו ממזרים ממילא גם בני בניו ה"ה הכא אף דנאמן לומר שאין זה בנו ואינו יורשו לא נאמן להפסיד אמו שכר הנקתו והאב"מ הבין דתשב"ץ ר"ל דאינו נאמן לומר שאינו בנו ולכן תפס עליו דלא משמע מהש"ס כלום ואדרבה מבואר בכה"פ דנאמן לומר שאינו בנו וגם תשב"ץ גופא כ"כ שם מתחלה עיי"ש ובאמת לא עלה זה ע"ד התשב"ץ ומ"מ אין לדחות דברי ריב"ש מכח זה דהתם בפ' החולץ נמי כתבו תוס' דהיכי דאינו נאמן על בני בניו לא מהימן ג"כ על בנו דאין סברא לומר שיהיו בניו פסולים וב"ב כשרים והוכיחו מהש"ס שם וא"כ ה"נ איך נחייבו שכר הנקה כשלא ישבע היסת ונחזיק הולד לכל מילי בודאי אינו בנו כגון ליורשו ולחייב אשת הנטען בחליצה ומבואר בס"פ הדר וברש"י שם דאי משוינין הכא הכי והכא הכי הויין מילי מדרבנן כי חיכא ואיטלולא ולומר שיחויב שכר הנקתה ויהא כבנו לכל מילי זה ודאי א"א לעקור ד"ת משום תקנתא דהיסת דלא אלמוהו כדאורייתא להשביעו בנק"ח ולירד לנכסיו.
ואסור בקרובות אותו פלוני בשו"ת דב"ש סימן שנ"ח כתב דאם מכחישה שלא בא עלי' נאמן דתורה האמינתו והא דכתב כאן בש"ע אם אינו מודה שהוא בנו היינו כמ"ש ב"י שאינו מודה שהוא בנו ודאי אעפ"י שמודה שנבעלה לו דהרי בסמוך וברמב"ם בארוס מבואר כשאומר שלא בא עליה הולד ממזר והב"מ השיגו דדוקא כשעושה בנו ממזר נאמן שירדה תורה לסוף דעתו של אדם שאין אדם בעולם שיפסל אפילו ספק זרעו בפיסול ברור ולולא שיודע בודאי שאין זה בנו לא היה מעידו בממזר אבל בפנויה שעם אמירתו שאינו בנו מ"מ כשר בקהל על פיה ואין נ"מ בעדותו אלא להתירו בקרובותיו אינו נאמן לב"ע את"ד ודבריו תמוהין דהא מבואר בריב"ש סימן מ"א ומ"ב דאם מכחיש פנויה שלא בא עליה פטור מהיסת כיון שהאמינתו תורה לומר אינו בנו אפילו בא"א כ"ש בפנויה עיי"ש ואם בפנויה לא האמינתו תורה כיון שאינו עושהו ממזר מה ראיה מהא דהאמינתו תורה לעשותו ממזר וגם תשב"ץ הנ"ל כתב אע"ג דלענין יוחסין נאמן שלא בשבועה לענין חיוב ממון להפסיד לאחרים צריך שבועה ומ"ש הב"מ דירדה תורה לס"ד וכו' א"כ למה כשיש לבנו בנים אינו נאמן גם על בנו וכמבואר בפ' החולץ דף מ"ז ובתוספת שם ולקמן סכ"ט ומה שפירש הב"מ מ"ש הב"י אעפ"י שמודה שנבעלה לו ר"ל ל"מ כשמכחישה אינו מוכרח כלל אלא ל"מ כשאינו אומר כלל דליתא כאן או הוא שוטה ובזה לק"מ מה שהקשה ב"מ דאם מיירי דוקא שמודה שנבעלה מה צ"ל חוששין לדבריה לענין קרובות אפילו בלא דבריה פשיטא שאסור בקרובותיו מחמת אמירתו שבא עליה עיי"ש דצ"ל חוששין לדבריה כשאינו מודה ואינו אומר כלום ואם איתא דכונת הב"י כמ"ש הב"מ איך לא הביא דברי ריב"ש ותשב"ץ שהם כנגדו ובטור ורמב"ם לא נזכר כלל שאינו מודה ואם איתא לדברי ב"מ למה לא קמ"ל רבותא אף שמכחישה ואומר שלא בא עליה חוששין לדבריה לאסור בקרוביו וכן מבואר בתה"ד סימן רס"ז בפנויה שילדה ואומרת מפלוני ישראל והוא מכחישה דמהימן לומר שאינו בנו אלא דלא מהימן לומר שמגוי נתעברה דלא האמינו תורה רק לומר שאינו בנו ולא לומר ממי נתעברה ול"ד לאומר על בן בין הבנים שאינו בנו דהולד ודאי ממזר דהתם כיון שבשעה שהיתה אשתו ילדתו כיון דנאמן שאינו בנו ממילא הוא ממזר וזה טעם מ"ש הרמ"א לקמן סוף סכ"ט ומה שהביא הב"מ ראיה מי"א שבהג"ה לקמן סכ"ט דאין נאמן להכשירו הא לא קי"ל כן כמבואר בריטב"א ונ"י וחמ"ח וב"ש וב"י ותה"ד שו"ר בנוב"ת פירש ג"כ דברי הש"ע כמ"ש ואף דסיים דצריך תלמוד אם נאמן להתירו בקרובותיו אולי ראה דברי ריב"ש ותה"ד ודב"ש ודאי לא היה כ"כ.