אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק א הלכות פריה ורביה › סימן ג

ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות פריה ורביה · סימן ג

סימן ב

ס"א בהג"ה וליכא למיחש למידי מקשים הא איכא פדיון הבן והוא הנאת ממון וזה סתירה למ"ש הב"ש בישוב דעת הרמ"א דשרי לישא כפיו עכ"ל ברכ"י ונראה לפימ"ש הרמ"א לקמן ס"ס ק"ל דהעדים מותר להם לקבל שכר הרבה מטעם דהעדים אסורים לישא הגרושה וכן נוהגין ושם נאסרו רק בגרושה זאת וכאן נאסר בכל גרושות ובזונה וחללה ואסור להטמא למתים דהיה אפשר ליטול שכר ויותר מצוי מפדיון הבן ואפילו יזדמן יוצא במתנם עמ"ל עיין יו"ד סימן ש"ה ובפ"ת שם סקי"ב משא"כ תרומה דמצוי בכל יום.

ועוד לפימ"ש תוספת בפחז"ה דף מ"ה והג"א שם ובחו"מ סימן ל"ז ס"י כל היכא דהשתא אינו מרויח אעפ"י שאם יתעשר והנה בעדותו כשר להעיד ה"נ כיון דבשעה שבא ואומר אני כהן ליכא פה"ב נאמן ואם אח"ז יזדמן כיון דאתחזיק לכהן הוי נמי כהן לענין ממון וכמ"ש הרמב"ם בעט"ז מה"ס דין וא"ו דאמר ע"א זה חלב ואח"כ אכלו אחד בהתראה לוקה כיון שהוחזק לאיסור משא"כ במקום דנוהג תרומה דמצוי בכל שעה מיד שאומר אני כהן נ"מ לענין ממון אינו נאמן ובשו"ת השיב ר"א שאלה ח' בד"ה שניות תירץ דאף שהכהן הוא ספק ונפדו ע"י בכורים הם פדוים וא"צ לחזור ולפדות מספק ולא נראה דמבואר בחולין דף קל"ד בחזקת חיוב חייב מספק וכ"ש הכא דיש נמי רוב דרובא דעלמא לאו כהנים וברובא וחזקה מוציאין ממון כמ"ש הראשונים רפ"ב דכתובות ומ"ש דכ"כ רשד"ם וחו"י ומהרי"ט ופרח מט"א עיינתי שם ולא אחד בהם שיאמר כן לכן אם בא אחד שאין מכירין אותו ואיתרמי בכור לפדות ואמר שהוא כהן ופדה אצלו צריך לחזור ולפדות ואם שלא בשעת מעשה אמר והוחזק לקרות ראשון ולנ"ב אולי יש לסמוך על מה שכתבתי.

ואם נשא או נטמא לוקה במל"מ פ"כ מהא"ב הי"ג הקשה ממ"ש הרמב"ם שם ספ"א דא"ל הוחזק אין אדם לוקה ומת עפ"י עצמו ואם הוחזק ש"י למה כתב הה"מ דאם נבעלת לו פסולי כהונה זרעה ספק חלל הא כיון דהוחזק לכהן ליהוי ודאי חלל עיי"ש ובאמת ברמב"ם ספ"א מהא"ב ל"כ רק דאינה נהרגת על פיה ולא הזכיר מלקות וא"כ י"ל דס"ל לרמב"ם דהא דשאנחד"א לא חמיר מנדר ובסוף הרי"ף דכתובות הובא מריטב"א שבא"ז פ"ק דכתובות דף טי"ת שכתב דה"ל כאוסר עליו את המותר וכן הביא שם מהר"י באסאן דאין לו התרה דהוי כנ"ש דאין לו התרה וא"כ הרי בנדר ליכא רק מלקות משום לא יחל דברו וכדאיתא ברמב"ם פ"א מה"נ ובקצו"ח סימן ל"ד כתב דשאנחד"א משום הודאות בע"ד הוא דילפינן מכי הוא זה עיי"ש וצ"ע הא ד"נ חמירי מדיני ממונות כדאיתא בפ"ק דסנהדרין דף ג' ע"ב ואיך נילף ד"נ מממון הקל וגם למלקות קשה דהא בכתובות דף ל"ב צידד הש"ס דממון קיל ממלקות ובאמת יותר מסתבר דמשום הודאה הוא מדלא מהני שאלה ונראה דתרוייהו אמת דמשום הודאה הוא דילפינן מכי הוא זה אלא דמהתם ליכא למילף להחמיר יותר אלא דיש בו נמי משום נדר דה"ל כאוסר עליו את המותר כנ"ל וזה רק למלקות ולא למיתה ושאלה ל"מ דדלמא ממונא חמיר ממלקות אין נזקקין לו ולא מצינו מפורש דגם בדיעבד כשנשאל לוקה ומהרי"ט בח"ב סימן א' מחלק א"ע לא מצא ראיה מהש"ס דל"מ שאלה ולפימ"ש דיש בו גם משום הודאה אלא למלקות הוי ספק אין ראיותיו של מהרי"ט מכריתות כלל עיי"ש ועוד נהי דגלתה תורה כי הוא זה דהודאה מהני לא אפשר למילף מינה רק במה דיכול לחייב עצמו אהני הודאתו וגם למלקות אף דאין בידו שיהא נלקה בבית דין על פי דיבורו שיאמר להם מ"מ בידו לחייב עצמו ע"י נדר ולא ישאל עליו.

ולשון הרמב"ם פח"י מהא"ב ה"ט אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אעפ"י שמותרת לבעלה הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודה שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה האסורה עכ"ל האריך ולא סגי לו בטעם דהודית נראה דבא לומר דיש בה משום הודאה ומשום שאסרה עצמה דמשום הודאה לחוד לא היתה לוקה אך משום טעם דאסרה עצמה הוי כנדר ולוקה ומשום נדר ה"א דמהני שאלה לכן צ"ל שהודית ומה שאמר ונעשית כחתיכה דאסורה היינו דהכהן עושה איסור אף דהוא לא הודה ולא אסר עצמו וזה ראיה למ"ש.

ובשו"ת ברית אברהם חא"ע סימן צ"ד אות ה' תירץ דברי הרמב"ם דספ"א מהא"ב דאינה נהרגת משום דיש לה אמתלא לומר דאמרה שנתקדשה שלא יקפצו עליה אינם הגונים ובשעת התראה מספ"ל לעדים שמא תאמר אח"כ האמתלא עיי"ש ולא נ"ל דהא מבואר ברמב"ם פ"ב מהלכות שבועות הי"ב דבשבועה אינו חייב עד שיהא פיו ולבו שוין לפיכך אם נשבע אחד בעלינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היה בלבי הר"ז אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת התראה אעפ"י שטען אח"כ אין שומעין לו וכ"כ בשו"ת הרשב"א שבב"י יו"ד סימן רכ"ח דנאמן לומר עד"כ נדרתי או אנוס הייתי ואם התרו בו ולא חשש לומר בשעת התראה ואכל וכ"ש כשאמר אעפי"כ ודאי אינו נאמן לפטור עצמו מן המלקות והובא ברמ"א ביו"ד סימן רל"ב סי"ב ובש"ך שם ס"ק כ"ז וא"כ ה"נ אחר שהתרו בה ועברה ולא אמרה בשעת התראה האמתלא תו אינה נאמנת ול"ה התראת ספק ואיני רואה שום חילוק בין אמתלא לשאר טענות ועוד לפימ"ש בשו"ת חוט השני סימן טו"ב דכל האמתלא כאלו אמרה שלא עשתה מתחלה כן אלא מפני האונס עיי"ש והרי בטענת אונס מבואר בשו"ת הרשב"א כיון שלא טען כן בשעת התראה תו א"י לטעון כן אחר שעבר ועוד דבפרק האומר ס"ג ב' דרב אסי אמר סוקלין עפ"י אביה שאמר קדשתי את בתי ומודה באומרת נתקדשתי שאין סוקלים דלאב הימניה רחמנא לדידה לא הימנה ותקשי לדעת הטו"ז וב"ש דלקמן ס"ס ל"ז דאב יכול לחזור בו ע"י אמתלא איך סוקלים הא ה"ל התראת ספק שמא יש לו אמתלא וע"כ או דס"ל התראת ספק שמה התראה או דבשיטת הרא"ה באומר לפלוני קדשתיה דל"מ אמתלא כדלקמן סימן מ"ז או דעמד האב בשעת התראה ולא אמר האמתלא כיון דהימניה רחמנא מהימן נמי כשלא אמר האמתלא אז וא"כ הא דמודה ר"א באומרת נתקדשתי ג"כ כה"ג ומ"מ אין סוקלין על פיה.

ספק חללה עב"ח דגם הוא אם חזר ובא עליה אינו לוקה ותמוה מ"ש מפעם ראשון ונ"ל טעמו משום דאינו נאמן רק לגבי עצמו ולא נעשית חללה על פיו לכן גם הוא אינו לוקה וחמ"ח וב"ש לא ס"ל סברא זאת ובשו"ת בר"א חיו"ד סימן ג' אות י"א כתב דב"ח סותר א"ע למ"ש בסימן קנ"ב הובא בב"ש שם סקי"ב דבאומרת גרשני בעלי וניסת ומת בעלה הראשון צ"ג משני עיי"ש ולק"מ דהתם לגבי עצמה לבד שאנחד"א הן מדין נדר הן מדין נאמנות על כל מה שיבא אח"כ מחמת דיבורה ושאני הכא דאין מועיל דיבורו לעשותה חללה.

ועיין בהה"מ פ"כ מהא"ב הי"ג דזרעה ספק חלל ומשמע מסתימת לשונו אפילו בהוחזק שלשים יום ונראה טעמו משום דמעיקרא לא נתחזק לודאי דהא אינו נאמן ושאני בהוחזקה נדה דבעלה לוקה עליה דהתם הימנה רחמנא וכ"כ בחו"ד סי' קפ"ה סק"ה והמל"מ הניח בקושיא למה זרעה ס"ח כיון דהוחזק ולפימ"ש לק"מ.

מסל"ת הוציאוני מבה"ס ולקמן ס"ה זכורני כשהייתי תינוק שראיתי לפלוני טובל ואוכל תרומה לא הזכיר יוצא מבית הספר כמו כאן ובחו"מ סימן ל"ה כתב יוצא מבית הספר לטבול לאכול תרומתו לכן רצה ב"ש להגיה לקמן ולשון המחבר דלקמן הוא ממש לשון הטור עוד קשה דבמשנה פ"ב דכתובות דכ"ח נמי איתא יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה.

ונ"ל עפימ"ש בנמ"י פחז"ה בד"ה בקשתא דל"א מגו אלא במלתא דבחד דמהימנינן ליה במגו תו ליכא ספיקא אבל במלתא דאף כי נימא מגר אכתי איכא לספוקי לא מפיו אנו חיין שנאמין כל כך לדבריו משום מגו עד שנצטרך לברר ספק אחד מדעתינו לקיים דבריו ולמטען שהמוכר לקחה מן המערער עיי"ש הרי אף דדר בו המוכר חד יומא והוא החזיק ג"ש הוי חזקה מ"מ אם הא דדר בו המוכר ליכא סהדי רק הוא נאמן במגו לא נאמין לו כ"כ לברר עוד ע"י חזקת דירת המוכר ודירתו ג"ש לומר דהמוכר לו קנהו מבעל הבית ראשון ה"כ הא דלא חיישינן שמא עבד הוא ואכל בתרומה של רבו משום דבחזקת כשרות הוא אף דאין משפחתו ידועה וכמ"ש בטור סימן ב' או משום דאין מצוי כ"כ עבד כמ"ש בחמ"ח ובהגהות טו"ז וכל זה אינו ודאי בבירור רק אנו מבררין מדעתינו וכאן דבעצמו מסל"ת לא מפיו אנו חיין כ"כ שנאמין לדבריו על עצמו דמסל"ת ג"כ רק מסברא כמו התם מגו עד שנצטרך לברר עוד ספק מדעתינו שאינו עבד לכן צ"ל שיצא מבה"ס דזולת דבחזקת כשרות יש עוד ראיה דאינו עבד דיצא מבה"ס והוי כמו מיעוטא דמיעוטא לחוש שהוא עבד משא"כ לקמן בס"ה דאחר מעיד עליו ולא מפיו של עצמו ועד אחד עדיף ממסל"ת כדאיתא בסימן י"ז סל"ז ואף דמעיד מה שראה בקטנו מ"מ הא כאן נמי מסל"ת על קטנו לכך בס"ה אצ"ל יצא מבית הספר אך דבמשנה דכתובות מעיד זכורני בפלוני יוצא מבה"ס לטבול לאכול בתרומה שלא ראה העד בעצמו שזה טבל ואכל תרומה אלא שמע מאותו פלוני דיוצא לטבול לאכול בתרומה א"כ עדיין הוי מפי הנידון ועוד דהוי רק עד מפי עד אפילו שמע מאחר דזה לא עדיף ממסל"ת לכן צ"ל יוצא מבה"ס והמחבר לקמן ס"ה כתב ראיתי לפלוני טובל ואוכל בתרומה דבעצמו ראהו ובחו"מ כתב כלשון המשנה יוצא מבה"ס לטבול לאכול תרומתו ועיין לקמן סימן זיי"ן ס"ב בהג"ה דמסל"ת ועמפ"ע שוין ובחו"ד ריש סימן צ"ח כתב דמסלפ"ת עדיף מעד מפ"ע דהא בתרומה דרבנן אין עמפ"ע נאמן ומסלפ"ת נאמן עיי"ש ובעניי אזי מנליה והא לקמן סימן זיי"ן מבואר דמסלפ"ת ועד מפי עד שוין ולתשובת הרש"ך שבב"ש שם ס"ק ה' עד מפי עד עדיף דגם להרא"ש דפוסל מסלפ"ת בשבויה מתיר בעד מפ"ע ומנלן לענין תרומה דרבנן לומר איפכא ובברכ"י לקמן סימן זיי"ן הביא משו"ת הרשב"א סימן אלף רנ"ב דכללא קייל דכל דע"א נאמן ה"ה עד מפ"ע ולע"ד כן מוכח מהמשנה הנ"ל מדתנן שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה ואם צריך שראה אותו פלוני טבל ואכל בתרומה הכי הל"ל שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר וטבל ואכל תרומה א"ו רק שמע לאיש פלוני כשיצא מבה"ס שהולך לטבול וברמב"ם פ"ה מה"ע ה"ג כל מקום שע"א נאמן אשה ופסול כמו כן מעידים חוץ מע"א של שבועה ובבכורות דף ל"ו עדות שהאשה כשרה לה גם עמפ"ע כשר וכ"פ הרמב"ם בהלכות בכורות פ"ב הט"ו

והטור לא הביא דיצא מבה"ס והקשו הא בב"ק דף קי"ד ע"ב ובמשנה פ"ב דכתובות מבואר דאמר שיצא מבה"ס והטו"ז כתב דיש הוכחה דאינו עבד דבעבד קטן לא מהני לו טבילה דהוי בלא כונה ונדה שנאנסה וטבלה אסורה לאכול בתרומה וקטן נמי חשוב שלא מדעת לכן דוקא ב"ד או אביו מטבילין אותו כשמגיירין אותו ועבד דאין לו חייס אביו אצלו כזר את"ד ולע"ד ל"ד לנדה שנאנסה דלא רצתה לטבול ולהטהר משא"כ קטן דקי"ל דיש להם מעשה אף בדבר שצריך מחשבה כדאיתא בפ"ק דחולין די"ג והא דגר קטן שאני דמתחייב בכל חיובי תורה וחיובו של קטן אינו כלום ואין נדרו נדר וי"ל דיש להם מעשה כשעושים מעצמם משא"כ כשהטבילו אביו או אחר וע"כ במשנה דמעצמו טבל י"ל דעבד קטן היה ול"ל דיצא מבה"ס אך גם לקמן בהא דנאמן הגדול וכו' לא כתב הטור יוצא מבה"ס.

ואפשר לתרץ דעת הטור דהא דצ"ל שיצא מבה"ס מחשש שמא עבד הוא אף דכל משפחות בחזקת כשרות אף דאין משפחתו ידועה לדעת הטור לעיל סימן ב' י"ל כיון דתרומה לכהנים אף דלא בא עדיין לידם מ"מ חשיבי כמוחזקים יותר מזת דיש בו חשש עבד דהא בפ' החולץ גבי ספק ויבם בנכסי סבא אף דאין שום אחד מוחזק מ"מ אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי דהודאי חשוב מוחזק ה"נ לא אלים חזקת כשרות דישראל כשא"י לנו משפחתו להוציא ממון של כהנים מיוחסים בודאי לכן צ"ל דיצא מבה"ס אבל בזמנינו דאין הכהנים מיוחסים ואינם רק כהני חזקה כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ב מהא"ב ומבואר בש"ך סימן שכ"ב ובמגן אברהם סימן ר"א וסימן תנ"ז ובשו"ת רשב"ם ושע"י ושבו"י כתבו דכהני זמנינו רק ספק כהנים עיין פ"ת סימן ש"ה ושכ"ב ביו"ד לכן אהני נמי חזקת כשרות לומר שאינו עבד ליטול תרומה אף דהוא דין ממון ועיין יש"ש פ"ה דב"ק סימן ל"ה ואף דהטור א"ח סימן תנ"ז ויו"ד סימן שכ"ב כתב דכהן שטבל לקריו אוכל חלה ולא חשש שמא אינו כהן היינו כיון דהוי רק איסור דרבנן אבל לענין דין ממון ל"ח מוחזקים כהני זמנינו יותר מזה שבא ג"כ בכח חזקת כשרות.

אמנם לפמ"ש ג"פ בסימן ק"כ אף דהפקר ב"ד הפקר מ"מ לא עשו זכיה בדרבנן עד שבא ליד הזוכה עיי"ש א"כ בתרומה דרבנן כ"ז שלא בא ליד כהן אין לו זכיה לשום כהן ול"ד לספק ויבם דמי שהוא יורש כבר זכה לכן לא נמשך המחבר בש"ע אחר הטור ועיין יש"ש פ"י דיבמות סימן י"ט דנראה דסברת הג"פ תלוי בפלוגתת רי"צ ור"א ביבמות שם דף פ"ט ופוסק דיכולין לעשות זכיה אך ברמב"ם פכ"ד מה"ס ה"ו לא ס"ל הכי.

ולפ"ז י"ל מה שהקשו ר"ן והה"מ פ"כ מהא"ב למה ע"א א"נ לתרומה דאורייתא הא ע"א נאמן באיסורין די"ל דכהנים חשובי ודאי וזה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי דהוי כמוציא מידם ע"י ע"א דלא קם לממון משא"כ בתרומה דרבנן דלית לכהנים זכיה עדיין ליכא דין ממון אף לפ"ד הר"ן בתשובה ע"ה הובא בשע"מ ריש סימן ל"ג דגם כשאין שום אחד מוחזק אין ע"א נאמן היינו התם דנהי שאינו מוחזק מ"מ הממון שלו מן הדין משא"כ כאן בתרומה דרבנן דלית שום זכיה לכהנים קודם שבא לידם ואנן צריכין לעדותו רק לענין איסור אם מותר לאכול התרומה ואף הכהן אסור ליתן לזה לאכול תרומה דאורייתא עפ"י ע"א דאמת"ל מתרומה ליוחסין אין מעלין אבל מתרומה לתרומה יעלה ויבא ליקח כשאר כהנים והר"ן לטעמיה בר"פ הזרוע דמת"כ אם הזיקן פטור אפילו מלצי"ש דדוקא בעינם יש מצוה ליתן אבל דין ממון ליכא כיון דאל"ת אבל ביו"ד סימן ס"א סט"ו פסק דחייב לצי"ש.

עוי"ל לפימ"ש הריטב"א ריש פרק אם אין מכירין דלא אמרינן ע"א נאמן באיסורין אלא במעיד על גוף האיסור ולא במעיד על האדם ורק בחשש דרבנן גם ע"א נאמן עיי"ש וה"נ לא על גוף התרומה מעיד רק על גוף האדם שהוא כהן וראוי ליטול ולאכול תרומה.

ס"ב היה ע"א ב"ש סק"ו ע"א א"נ להשיאו אשה כמ"ש טור סימן ב' בשם הרמ"ה אע"ג דקי"ל כ"ד שאינו בח"כ ובחזקת איסור ע"א נאמן גם קי"ל ספק ממזר מדאורייתא כשר לבוא בקהל צ"ל מפני מעלת יוחסין אינו נאמן וכן מדויק מלשון הרמ"ה שם עכ"ד ולע"ד אינו מדויק כן דא"כ למה נקט הרמ"ה שמא עבד הוא לכן נ"ל דליוחסין כיון שבא להעיד על גוף האיש אין ע"א נאמן בחשש דאורייתא כמ"ש בסמוך משם הריטב"א ואף דרובא לאו עבדים מ"מ כיון דחיישי רבנן למיעוטא הוי חשש דאורייתא וכמ"ש האו"ה לענין גבינות עכו"ם הבאתיו לעיל סימן ב' משא"כ חשש ממזר כיון דמיותרא דקהל יליף הש"ס בפע"י דף ע"ג דספק ממזר מותר דהוי ודאי מותר כמ"ש לעיל סימן ב' ליכא חשש איסור תורה כלל נאמן ע"א באיסור דרבנן כמו בתרומה דרבנן אבל לספק עבד ליכא ילפותא להתיר דקרא דחמשה קהל לא מיירי בעבד.

כתוב בשטר פלוני כהן לוה עיין חמ"ח וב"ש שהקשו מחו"מ סימן מ"ט בשני יוב"ש דהוי סימן וכבר הקשו כן תוס' בפ"ב דכתובות כ"ד ב' ולע"ד י"ל עפימ"ש הרמב"ם פ"כ מהא"ב ה"ט ז"ל אין מעלין משטרות לכהונה כיצד הרי שהיה כתוב בשטר פ' כהן לוה מפלוני והעדים מלמטה אין מחזיקין בהם כהן זה שהוא מיוחס שמא לא העידו אלא על המלוה בד"א לענין יחוס אבל לחזקה שיהא כהן ככהני זמן זה ויאכל תרומה וחלה של ד"ס מעלין מן השטרות עכ"ל הרי דאינו ודאי דלאו אכולה מלתא מסהדי רק ספק וא"כ לפי מה שכתב הפר"ח בכללי ס"ס ס"ק י"ג בהרבה ראיות דס"ס שאינו מתהפך הוי שפיר ס"ס ומשום דספק אחד הוי פלגא ופלגא וכי מספקינן ספק שני ה"ל כרוב דמן התורה אזלינן בתר רובא וכ"כ מהרי"ט ח"ב ביו"ד סימן ב' בכמה ראיות מש"ס וראשונים דס"ס שאינו מתהפך הוי רוב וא"כ כאן נמי י"ל שמא אכולא מלתא מסהדי ואת"ל לאו אכולא מסהדי בלאה"נ שמא כהן הוא ועוד דהא דשמא לאו אכולא מלתא מסהדי לאו ספק שקול הוא דהא מחזיקין אותו עי"ז ככהני זמנינו רק לענין יוחסין לא מעלין וכתב הה"מ דמשום מעלת יוחסין הוא והרי רובא דעלמא לאו כהנים הם ומכל מקום סומכין אעדות זה להחזיקו ככהני זמנינו הרי שקול נגד רוב דרק ע"צ המיעוט חיישינן דאתרמי ולא דייקו העדים וא"כ התינח ליוחסין דרובא לאו כהנים אבל בשני יוב"ש דזולת העדים יש ספק השקול לפנינו מי לוה שפיר סמכינן דאכולה מלתא מסהדי דרוב עם שטר מהני גם להוציא דנהי דקי"ל דשטר לאו כגבוי מ"מ גם כן לוה ל"ח מוחזק ולא חשוב התובע כמוציא כמ"ש נו"ב ותומים ונתיבות בדיני תפיסה סימן כ"ד דרוב או ס"ס עם שטר מועיל ורק לבסוף כתב נתיבות שם ועוד דהוי ספק בפרעון עיי"ש ולפ"ז כאן דהספק אם יוב"ש זה נתחייב כלל בשטר זה חשוב הלוה מוחזק מ"מ בתחלה לאו משום היינו דהוי ספק בפרעון אתי הנתיבות רק משום דשטר ל"ח מוציא וברכ"י כאן הביא משו"ת שאגת ארי' וקול שבל כתב נמי משום דבשטר חשוב התובע מוחזק עיי"ש ולדברינו אצ"ל דחשוב תובע מוחזק רק ל"ח מוציא וכיון דיש ס"ס או רוב המסייע לתובע סגי וגם זולת כח השטר כיון דכתב הה"מ דמשום מעלת יוחסין אימור לאו אכולה מלתא מסהדי לו שקל ישקל חזקת ממון למעלת יוחסין משום דקולא לנתבע וכמ"ש הש"ך בחו"מ סימן מ"ט מ"מ שאני ביוחסין דהחמירו כיון דרוב העולם לאו כהנים משא"כ בהא דשני יוב"ש דליכא רוב ובמרדכי דקידושין פ' האומר סימן תקל"א כתב דאכולה מלתא מסהדי דמלוה מידק דייק ול"ה מחתים וכונתו כהא דפ"ב דכתובות דף י"ח ע"ב וריש דף י"ט דחזקה אין העדים חותמין עיי"ש פרש"י ותוס' בסד"ה קטנים והך חזקה עדיף מחזקת ממון או מטעם שכתב מהרי"ק שורש ע"ב או משום השטר אלא דסברת המרדכי צל"ע דנימא דקנוניא עשו מלוה ולוה ולא הלוה כלום ול"ש טעם דלא שדי זוזי בכדי ואפשר דל"ח לקנוניא וכמבי"ט שבש"ך חו"מ סימן ק"ו סק"ו או דכאן עדיף דמרתתי מלוה ולוה מהעדים דירגישו בערמתם.

ס"ג ואין חוששין שמא אמו עכו"ם כתב ב"ש קשה אם מעיד עליו שהוא כהן א"כ ע"כ לאו מעכו"ם הוא ול"ל הטעם דאין נושאין עכו"ם וכו' ולע"ד בשלמא ע"א המעיד בזה"ז דנאמן כדלעיל ס"ב דאין נ"מ רק אם הוא ישראל או כהן וכהני זה"ז לתרומה דרבנן אבל כאן אם היה החשש דאנוסים נושאים נכרית הרי הבן נכרי כמוה כדאיתא בס"פ האומר דף ס"ו ע"ב ואף דהבן נימול וטבל אינו רק גר ופסול לדיין בדיני ממונות ולחליצה ולכל התמנות מדין תורה כמבואר ברמב"ם פ"א מהלכות מלכים ה"ד ואף דאם אביו מישראל כשר לדיין כדאיתא בכ"מ שם ובחו"מ סימן זיי"ן היינו אם אביו נשא גיורות אבל אם נשא נכרית הבן גוי כאמו רק נתגייר וא"כ לדיני תורה אין ע"א נאמן להכשירו אפ"ת דהוי כמלתא דאיסורא וע"א נאמן באיסורין מ"מ שאני כאן דמעיד על גוף האדם כמ"ש לעיל וא"כ גם לקרות בתורה ראשון אין מעלין אותו עפ"י ע"א מחשש דיעלה לדיין ולשאר התמנות וכמו דחייש המחבר בריש הסימן דיעלהו לתרומה ורמ"א מתיר שם רק משום דליכא תרומה בזמנינו ולדעת הרמ"ך משום דליכא הרובה דאורייתא אבל כאן יש חשש שכתבתי לכן צ"ל משום דרוב אנוסים אין נושאים נכרית ואח"כ מצאתי בברכ"י חו"מ סימן זיי"ן סק"ב כתב נמי דאביו ישראל ואמו נכרית אף שהולד נתגייר פסול לדיין וכ"כ כנה"ג שם ופשוט הוא דהא התוס' ביבמות פמ"ח דף ק"ב בד"ה לענין הוכיחו דסגי באביו ישראל מקידושין דף ע"ז דישראל שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה.

ס"ד ול"ח לגומלין בפ"ב דכתובות דף כ"ד רמו תרומה אדמאי דבתרומה ס"ל לרבנן כ"א מעיד על חברו שהוא כהן ור"י ס"ל דצריך שני עדים ובדמאי ס"ל לרבנן דאין מעידים זל"ז ור"י ס"ל דנאמנים וקשה לפ"ד הר"ן שם והה"מ פ"כ מהא"ב דחשוב מלתא דעל"ג וס"ל דגם לתרומה דאורייתא נאמן ע"א מה"ט א"כ מה רומיא דרבנן אדרבנן הא במעיד על חברו שהוא כהן על"ג משא"כ בדמאי וכ"ש אי מיירי בתרומה דרבנן דקשיא ולריטב"א דבר"פ אם אין מכירן דלהעיד על הגוף צריך תרי באיסורין להכשיר איש והבאתיו לעיל קשה מאי רומיא דר"י אדר"י בשלמא להעיד על חברו שהוא כהן לא יקום ע"א באיש להכשירו לתרומה משא"כ בדמאי דמעיד רק על הפירות וצ"ל שא"ה דא"כ ליחסו ולתרומה דאורייתא לרמב"ם גם לרבנן ל"ח כמעיד על הגוף.

וקושייתי על הר"ן י"ל דעל"ג רק עפ"י רוב דמיעוט משקרין גם במלתא דעל"ג ולא מהני נגד רובא דלאו כהנים אך כיון דיש רוב נגד רוב מהימן ע"א משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו וכדאיתא בפ' האומר ס"ג ע"ב אך בחשש גומלין דליכא חז' אא"ח ולא לו ל"מ על"ג נגד רוב דלאו כהנים דמדלא מהני על"ג בעדות ממון כמ"ש בחו"מ ס"ס למ"ד ע"כ לא עדיף מרוב שו"ר בא"ב על ר"ה דכ"ב דעל"ג כעין רוב ועוד אפשר דלפיכך מתמה רבה אדאביי דרבנן אדרבנן ל"ק כיון דמתרץ אביי דר"י דלפיכך נאמן בדמאי משום דרוב ע"ה מעשרין הן לא חייש לגומלין ורבנן חיישי א"כ בתרומה נמי אף דאיכא רוב דעל"ג למה נאמינו יותר מדמאי דג"כ יש רוב אך כ"ז לרבא דלא ס"ל בבכורת ד"כ לחלק בין רובא דתלוי במעשה לרובא דל"ת במעשה אבל למאי דמסיק הש"ס שם דיש חילוק ה"נ ל"ד רוב דעל"ג לרוב ע"ה מעשרין ולפי מה דמשני הש"ס ואב"א דפליגי במעלין מתרומה ליוחסין ואצ"ל בדמאי הקילו משום דרוב ע"ה מעשרין י"ל שפיר דאין זה רוב גמור משום דתלוי במעשה וממילא דרבנן אדרבנן ל"ק דבתרומה האמינו לומר פ' כהן ול"ח לגומלין משום דעל"ג ועפ"י רוב אין משקרין א"כ תו א"צ לתירץ בשכלי אומנתו בידו ומיושב קושית תוי"ט דרמב"ם פסק כרבנן והשמיט תירץ דמוקי הש"ס בשכלי אומנתו בידו ואף דרוב לאו כהנים מ"מ עדיף רוב דלא משקרי בעל"ג משום דמיעוטא דכהנים מצוי משא"כ על"ג מיעוט משקרי אינו מצוי כ"כ כדמשמע בפרק פסולי המוקדשין דל"ו ע"ב דאמר האי חציף כ"ע לא חציפי ולכן למ"ל דמיעוטא דע"ה דלא מעשרי מצוי יותר מהמועט דמשקרי בעל"ג דעכ"פ לא מצוי יותר מן רוב ישראל אח"כ מצאתי בטו"א על ר"ה דף כ"ב דכתב דגם במלתא דעל"ג אין ע"א נאמן נגד רוב והאמרי ברוך שם כתב דהא דבמלתא דעל"ג לא משקרי אנשי הוא כעין רוב והוי רוב כנגד רוב.

ובפר"ח יו"ד סימן קי"ט סקי"ז כתב אהא דתנן פי"ד דדמאי ה"ו הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם וא"ל אחד איש פלוני נאמן הר"ז נאמן ופריך בירושלמי וע"א נאמן ומשני ר"י דהקילו באכסנאי מפני חיי נפש והקשו הא קי"ל חשוד נאמן באיסורין על של חברי ותירץ הפר"ח דע"א נאמן להעיד על איסור עצמו דילפינן מוספרה לה אבל להעיד על איש אחד דנאמן זה עדות גמורה וצריך ב' עדים וכ"ד הריטב"א הנ"ל דמעיד על האדם צריך שנים וכדאיתא במשניות זרעים עכ"ל הריטב"א ונראה דכונתו להך דירושלמי וכ"כ מח"א בה"א סי' י"ט רמזו בגליון ירושלמי שם ולדבריהם קשה הא דפ"ב דכתובות דכ"ד דרמי דר"י אדר"י כמש"ל

אך לע"ד י"ל דוקא להעיד על אחד שהוא נאמן כגון הא דפ"ד דדמאי בירושלמי צריך שנים לפימ"ש פנ"י בטעמא דע"א א"נ בממון ודבר שבערוה דאחד לא דייק וחיישינן דאומר בדדמי א"כ נהי דרק בממון ודבר שבערוה חיישה תורה ולא באיסורין היינו במעיד על דבר איסור אמרינן חזקה או עפ"י רוב דייק אבל להעיד על אחד שהוא נאמן יש לחוש שמא זה המעיד אומר בדדמי ואת"ל דדייק ואומר אמת דפלוני נאמן מ"מ שמא זה הנאמן המעיד על האיסור אומר בדדמי ותרי מיעוטי בפלגא או יותר מפלגא כמ"ש הר"ן בפא"ט ובפ' א"ד דנ"ג איתא דתרי מיעוטא הוי רובא וגם כה"ג ס"ל לרמב"ם וש"ע כאן ס"ו דאם ע"א מעיד על פלוני שאביו כהן אין מעלין אותו לכהונה על פיו שמא חלל הוא עד שיעיד שזה כהן הוא או שיעידו שנים דאביו כהן דה"ט דאין סומכין על ע"א לומר דודאי כן הוא לכן כשיש עוד איזה חשש חוששין אף דזולת הצטרפות לא היו חוששין בכל אחד לבד וכן כה"ג כתב הנמ"י בפחז"ה הבאתיו לעיל סימן זה לכן פריך הירושלמי וע"א נאמן אבל כאן דע"א מעיד על אחד שהוא כהן אף דמעיד על גוף אדם שפיר י"ל דע"א נאמן אמנם דברי הריטב"א ופר"ח מוכרחין מר"פ אם אין מכירין דהא על ראיית החדש צריך שנים וליכא חשש בדדמי ולמה אין אחד נאמן להעיד עליהם שהם נאמנים אלא דבלא"ה אין ראיה מוכרחת מר"פ אין מכירין לפימ"ש הפנ"י שם דגזרו שלא להאמין ע"א המכירו משום ג"א דראיה דמשפט כתיב ועיי"ש ומ"מ לכאורה גם מהא דפ"ד דדמאי מוכרחין דברי ריטב"א ופר"ח דבע"ד בשלו ליכא חשש בדדמי דמידק דייק וכמ"ש מרדכי פרק הגוזל ובתשובת מיימוני לספר משפטים סימן מ"ד ופנ"י ריש גיטין הובא בנתיבות סימן כ"ו ס"ו סקי"ח וא"כ כשמעיד אחד על אחר שהוא נאמן יכול לאכול אצלו ולקנות הימנו וע"כ דלהעיד על גוף האדם צריך שני עדים אך לפימ"ש תוס' רפ"ק דגיטין וראשונים דהא דע"א נאמן באיסורין ילפינן מוספרה לה ע"כ דלא מחלקי בין בע"ד גופא לעד אחר דבתרוייהו י"ל דאחד לא דייק דאל"כ מניין למילף אחר מוספרה לה וק"ו דאשה עבדה מעשה בעצמה ומ"מ משוינן שאר עד לה וכ"ש דאין לחלק בין ע"א לבעלים ואין ראיה משו"ת מיימוני דל"כ רק בשליש דמידק דייק וי"ל משום דקבלוהו וסמכו עליו והוא קבל עליו דייק ביותר גם הא שכתב הנתיבות דברשב"ץ ח"ר כתב הטעם דע"א א"נ משום חשש בדדמי לא מצאתיו ואדרבה שם ענין ע"ז כתב דהטעם דחיישינן דמשקר דשכרוהו לשקר אך לקמן סימן י"ז סעיף כ"ח וסעיף נו"ן איתא חילוק זה דבע"א יש חשש דאומר בדדמי ובשני עדים ליכא חשש בדדמי.

ועוד נ"ל דאין ראיה מהא דאמר ר"פ אם אין מכירין ובירושלמי פ"ד דדמאי דע"א לא מהימן לומר על אחר דנאמן דשאני התם דעד זה לא נגמר הענין על ידו רק מעיד על אחר דנאמן משא"כ כשמעיד על גוף הדבר שהוא מותר דנגמר העדות על ידו וכדמצינו בגיטין דף ס"ז דיבורא גמרי מעשה לא עבדי וכתבו תוס' שם היכי דנגמר ע"י עדותם הוי מעשה משא"כ כשאומרים רק דבעל ציוה לפו"פ שיהיו סופר ועדים הוי רק דיבורא ה"נ י"ל היכא דהוי רק דיבורא יש לחוש יותר דאומר בדדמי וצריך שני עדים והפנ"י פ"ק דגיטין כתב ג"כ האי סברא לחלק בין מעיד על דבר שמותר הוי רק דבורא וחיישינן בחד דאומר בדדמי משא"כ באשה דספרה לה דהוי מעשה עיי"ש בד"ה בא"ד ואי ע"א נאמן אבל תוס' דכתבו דילפינן מוספרה לה משום דס"ל כשמעיד לאחרים על דבר שהוא מותר חשוב ג"כ מעשה דנגמר ע"י עדותו וזה אוכל ע"י וכמ"ש בגיטין דף ס"ז בד"ה דבורא וא"כ במעיד על אחד שהוא כהן דנגמר העדות על ידו חשוב מעשה וע"א נאמן באיסורין.

ס"ט הוא אונן עליהם והם אוננין עליו פרש"י ורמב"ם בפיה"מ דאסורים בקדשים ויל"ד למה לא פרשו לענין שאר מילי דאונן אסור בבשר ויין ופטור מכל המצות וצ"ל דלפטור מהמצות א"א כיון דהוא רק ספק אונן ולענין בשר ויין נמי כיון דזה רק איסור דרבנן כמבואר במל"מ פ"ג מאבל ה"י והובא בארעא דרבנן אות א' וכ"כ בפ"ת ליו"ד סימן שמ"א סקי"ב א"כ הוי ספיקא דרבנן כשלא אירעו ביחד דאם לא"ה פשיטא דאונן עליהם ממ"נ ועוד לפימ"ש המרדכי ר"פ א"צ דספק ביצה אי נולדה אתמול או היום יש לה חזקה דלא נולדה עד היום ה"נ י"ל דהוא בן שבעה לאחרון דלא נתעברה עד אז וכבר עמד בזה הפלתי בבית הספק וכתב דדוחק לומר בן שבעה לא שכיח עיי"ש בד"ה ויש לי בלא"ה ואני אומר אם בן שבעה ל"ש נימא לאידך גיסא רובא וחזקה רובא עדיף וודאי הוא מראשון ומבואר בפ' החולץ דל"ז כיון דלא הוכר עוברה לג"ח אתרע לה רובא אך באיסור דאורייתא לא מוקמינן על החזקה כדאמר בר"פ האשה בתרא מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת ועיין ש"ך יו"ד סימן נו"ן וב"מ לקמן סימן וא"ו אבל לענין אנינות ליכא איסור דאורייתא רק לקדשים וא"כ השתא דלא נ"מ לקדשים למה כתבו הטוש"ע האי דינא וצ"ל משום דביבמות שם ק' ע"ב אמרו בשלמא הוא אונן עליהם משכחת לה בליקוט עצמות דקמא וליקוט עצמות הוי רק אונן דרבנן כמו שפרש"י בפסחים דף צ"א ותוי"ט ביבמות שם הרי דגם באנינות דרבנן אסור מספק ומ"מ יש לדחות דלהכי קאמר בשלמא דכללא הוא דיש בו דוחק וכמבואר בקיצור כללי הגמרא שסביבות מבא התלמוד וא"כ לס"ד הוכרח לומר כן אבל למסקנא דמוקי לה בקדושי טעות מניין לנו דאסרו ספק דרבנן ומפרט דיש חזקה שלא נתעברה אלא מאחרון וראיה מפרש"י ורמב"ם דפרשו רק לענין קדשים ולא לכל מילי דאנינות ואפשר כיון דנ"מ לכמה איסורי דאורייתא כמבואר במשנה שם לכן החמירו לאיסור דרבנן ג"כ.

והבי"י ביו"ד סימן שע"ד הביא מתוס' פ' החולץ ל"ו ע"ב דהא דתניא בתוס' פ"ד משמחות הספקות אוננין ומתאבלין עליהן נראה דבספק בן ט' ולראשון או ז' לאחרון מיירי דגנאי הדבר שלא יתאבלו לא זה ולא זה מאחר שודאי קרוב לאחד והג"א בסוף מ"ק בשם א"ז כתבו ספק בן תשע לראשון או בן שבעה לאחרון אחרון מתאבל עליו ולא ראשון ע"כ ולא ידעתי מניין לו עכ"ל ב"י וכ"פ בהגהות רמ"א שם ולע"ד פרש"י ופיה"מ לרמב"ם בשיטתיה דא"ז קיימי דפרשו המשנה דוקא לקדשים דהוי דאורייתא ותוס' פרשו דעת התוספתא דקתני ומתאבלין עליהן אבל במשנה דלא תנן רק אוננין מוכח כרש"י ורמב"ם דאוננין נ"מ לענין קדשים דהוי דאורייתא בלאו שיש בו מלקות כמבואר ברמב"ם פ"ג מהלכות מע"ש הלכה ה' אבל באבלות אף לרמב"ם פ"א מאבלות דמצות עשה להתאבל יום ראשון י"ל דאוקמוה אחזקה ולא נולד רק לשבעה ועיין מל"מ פ"א מהיו"ט הי"ז דלא אמרו בר"פ בתרא דיבמות מ"ל איסור לאו מ"ל א"כ רק בלאו שיש בו מלקות וגם מ"ש תוספת דמשום גנאי הוא צל"ע בשלמא אם היה הדבר שקול וא"א לאסור אחד יותר מחברו א"א התר נמי שניהם כמו בשני שבילין ו או לשאול בב"א אבל כאן דיותר י"ל בן שבעה הוא דאוקמיה אחזקה נימא דיתאבל על השני לבד כהג"א בשם א"ז ובירושלמי בפרק נושאין על האנוסה ה"ז הביא תני ר"ח אוננין ומטמאין על הספק ומוקי לה דיש בו סימן דבעל ופירש וא"כ ה"נ הך תוספתא דמייתי תוספת דג"כ ר"ח סדרה י"ל נמי דבהכי מיירי ואפ"ת דלא מיירי בהכי י"ל משום דס"ל לר"ח דרוב וולדות לאו נפלים הוי כודאי בן קיימא תדע מדתני ר"ח דמטמאין עה"ס והרי במשנה מבואר דל"ז ול"ז מטמאין אע"כ דשאני ספק מראשון או מאחרון דליכא האי רובא ובחידושי ליו"ד סימן דש"ע הקשתי עוד דנימא כנכ"ה דילדה ברשות השני ועוד למה מביאין אש"ת כדאיתא בר"פ החולץ נימא ודאי משני משום כנכ"ה ומשום חזקה דמעיקרא ולא נתעברה עד אחר שנשאת לשני ונראה לפי מה דמוקי בפ"ד דכריתות דף ח"י הא דר"פ החולץ דמייתי אש"ת כר"א ואיתא שם בכריתות דלר"א דמתנדב אדם אשית בכל יום ואליבא דבבא בן בוטא דא"צ רק שיכנוס בספק קצת א"צ להיות חתיכה משתי חתיכות ולפי גרסת הש"ס שם חד ר"א הוא עיי"ש לכן אף דיש חזקה לומר משני ילדה מ"מ חזקה אינו מברר הספק רק גזה"כ לאוקים על החזקה אף דהוי ספק וא"כ להכי מביא אש"ת ואף דלתוספת שם תרי ר"א ננהו והא דר"פ החולץ אצ"ל דאתיא כהך דר"א דמתנדב אדם בכ"י אש"ת מ"מ מצי אתיא כהך ר"א דס"ל נמי יש אם למסורת וכמ"ש תוס' שם ואנן קי"ל באמת דלא מייתי אש"ת בהך דר"פ החולץ כמבואר ברמב"ם פ"ח מהלכות שגגות ומרדכי מסכת מ"ק סימן תתקי"ד ז"ל עוד תניא הספקות מתאבלין עליהם והאיך מתאבלין הא קי"ל כרשב"ג דמת תוך שלשים אין מתאבלין עליו ותירץ. דמיירי בספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני שגנאי היה א"ל יתאבלו עליו ל"ז ול"ז אעפ"י שודאי בנו של אחד הוא דהכי קתני התם ספק אחיו ספק אינו אחיו או ספק בנו מתאבל ע"כ וקשה דמרדכי עצמו בר"פ א"צ ס"ל די"ל הלידה באיחור משום חזקה א"כ ה"נ נתלה דמשני נולד וההוא דספק אחיו י"ל כשנתערבו הולדות דאין הכרע ואזי י"ל משום גנאי והנה מדלא תרצו תוס' ומרדכי וש"פ דשאני ספקות דקורבה דחששו שא"ל יתאבלו עליהם יתירם בקרוביהם מוכח כנוב"ת סימן מ"ם שבפ"ת לקמן סימן ד' ס"ק ל"ב.

הוא אינו מטמא להם ביבמות שם פריך למה לקמא לא יטמא ממ"נ אם בנו הוא שפיר ליטמא לו ואם דבתרא הוא חלל הוא דאביו נשא גרושה והקשה טו"ז לישני דאינו חיוב להטמא להם וכפרש"י פ"ק דב"מ דח"י באשתו ארוסה לא תטמא לו ולכאורה לק"מ דאא"ל כאן דאינו מחיוב ליטמא לקמא כיון דספק הוא מחויב מספק ומה שהביא מהא דת"כ ומשו"ת הרשב"א דמשמע דאביו ספק אינו מחויב כלל אינו ראיה דהא י"ל כונת הת"כ לאמו ודאי מצוה ודאי אבל לאביו דאינו ודאי ליכא רק ספק ונצוה וכה"ג פרש"י בפע"י דף ע"ג בהא דממזר ודאי לא יבא דאי לא אייתר קרא אמרינן ככל שאר ספקי איסור על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא ואף דכאן גם בודאי ליכא מלקות מ"מ נ"מ אם אירע לו ליטמא לאמו ולאביו וא"א לקיים שניהם א"ל ולאביו ה"א דאמו שהוא ודאי קודמת וידחה של אביו וכ"ש לרמב"ם דכל ס"ד רק מדרבנן אסור ודאי אין ראיה מהת"כ כלל לומר דלאביו ספק אינו מצוה כלל דהת"כ מיירי רק למצוה מחויבת מה"ת אך לפימ"ש לעיל דיש חזקה לומר דבתרא הוא רק בלאו שיש בו מלקות לא סמכינן אחזקה ואסור להטמא לבתרא אבל לקמא דממ"נ ליטמי לו שפיר י"ל דאינו מחויב ליטמא משום דאוקמוה אחזקה ובריה דברתא הוא ושפיר הקשה טו"ז:

אך בפשוט י"ל כיון דלבתרא אסור ליטמא ל"ל דלא יטמא להם דאינו מחויב דאין לפרש תיבה אחת בשינוי דלבתרא הך לא יטמא היינו דאסור ולקמא רשות.

בגמרא קאמר אלא לאו בזנות פרש"י ומשכחת הוא אונן עליהם ודקדק דרישת האר"י הוא אונן עליהם מאן דכר שמיה הא בלא"ה אמר מעיקרא במלקט עצמות דקמא ולפימ"ש לעיל כיון דאנינות דליקוט עצמות רק מדרבנן הל"ל ספקא דרבנן לקולא רק לפ"ד לא אשכח גונא אחרת והוכרח לומר ג"ז אסרו ולזה אמר בשלמא לומר דדחיקא לו לומר כן ויותר היה ניחא שלא לומר כן לכן אחר דמסיק אלא לאו בזנות פרש"י דהשתא משכחת הוא אונן בלא ליקוט עצמות ועוד כיון דמזנות נולד שמא לאו אביו הוא דל"ל בזה התירוץ דפ"ק דחולין רוב בעילות אחר הבעל ואנינות דליקוטו עצמות רק דרבנן אפילו לקדשים וגם ל"ל בזה מ"ש תוס' כיון דודאי בנו של אחד מהם הוא גנאי הוא שלא יתאבל על שום אחד דבזנות אפשר דמעלמא הוא וכמה גוים פרוצים איכא לכן עכצ"ל דבאנינות מיתת מיירי ולענין עבודה ואכילת קדשים דהוי דאורייתא.

ועוד דהא כתב בדרישה ליו"ד סימן ת"ג דכהן אסור ללקט עצמות אביו דשמא נחסר כ"ש מאביו עיי"ש וא"כ מאי אריא דהוא אינו מטמא לקמא משום דשמא לאו אביו בלאה"נ אסור אע"כ דלא מיירי בליקוט עצמות ול"ל דסיפא ורישא לאו בחד גונא א"כ מאי מיתיב לשמואל מסיפא דזה עולה במשמר של זה ובמשמר של זה נימא דזה לא מיירי בנולד בזנות וא"כ עכצ"ל רישא נמי דאונן עליהם לאו בליקוט עצמות.

ובתוך שלשה נשאת לכהן עח"מ דרש"י פירש אלא לאו בזנות ששניהם באו עליה בזכות משמע דוקא שניהם בזנות אבל נשואין אחר זנות תולין בנשואין ובאב"מ השיגו דבסוטה דכ"ז בהא דאמר שמואל ישא אדם דומה ואל ישא בת דומה משמע דלא ס"ל לשמואל רוב בעילות אחר הבעל וסוגיא דיבמות אליבא דשמואל עיי"ש ול"נ דבלאו הכי לשמואל נשואין אחר זכות תולין בנשואין דהא ס"ל בסוף פד"א אשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר וא"כ הא דאמר שמואל דלא ישא בת דומה צ"ל דדוקא פנויה מתהפכת שלא תתעבר שלא תבא לגנאי אבל כשיש לה בעל תולה בבעלה וא"כ נשואין אחר זנות תולין בנשואין ועיין לקמן סימן י"ג ס"ו ובזה אזדא גם מ"ש הב"ש דאם זנתה קודם שנשאת דלא היה מצוי לה בעל ל"ל רוב בעילות אחר הבעל וי"ל דכבר היתה מעוברת ולפימ"ש מ"מ י"ל דמזנה מתהפכת וסתמא לא נתעברה.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה