אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק א הלכות אישות › סימן כ

ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות אישות · סימן כ

סימן יט

ס"א שחבק עב"ש וכתב בתשובה אפילו אינו עושה דרך חבה ס"ל לרמב"ם מדאורייתא אסור והוא ס"ל מדרבנן אסור דלא כהש"ך ועש"ך סימן קנ"ז סק"י הקשה דהא מצינו בש"ס שהאמוראים היו מחבקין בנותיהם ואחיותיהם ולע"ד לק"מ דהא מבואר במצוה שנ"ג לרמב"ם במנין המצות ובריש פכ"א מהא"ב דלא תקרבו לגלות ערוה היינו לא תקריבו שום קרוב יבא לגלות ערוה וא"כ בתו ואחותו דבטל יצרא כדאיתא בשילהי קידושין דמתייחד עם אמו ובתו ואחותו לכן ליכא איסור דלא תקרבו ומיושב נמי בזה קושית עצ"א כאן משילהי קידושין פ"א ע"ב דר"א ב"א שקליה לבת ברתיה ואותביה בכנפיה וכבר הקשה כן הרמב"ן שם אך לק"מ דבת ברתיה כבתו וכמ"ש הר"ן שם די"ל דשוין ובספר ההשלמה הוכיח כן בהגהות הרד"ל ממסכת שמחות פי"ג דאיתא שם כל הישן עמו בחייו נקבר עמו במותו והאשה נקברת עם בנה ובן בנה קטן וכ"כ ביו"ד סימן שס"ב א"כ ה"ה בת בתו וכיון דאין זה מביא לגלות ערוה מותר בקירוב דדהו.

עוד הקשה בעצ"א דהא לרמב"ן דאינו רק איסור דרבנן מ"מ עומד בפני פ"נ מדאמרינן בס"פ בן סורר לא תעמוד מאחורי הגדר א"כ אמאי התיר רמב"ן משוש הדפק בחולה שיב"ס א"ו כל שאינו דרך חבה מותר עיי"ש ולדבריו קשה א"כ אפילו באין בו סכנה מותר אלא משום דבדרך תאוה אסרו תו לא פלוג אבל כיון דאינו עיקר האיסור לא החמירו בל"פ כמו בגוף הגזרה וכמ"ש תה"ד הובא במג"א סימן תמ"ז סק"ה לענין נוקשה ורדב"ז ח"ד סימן ב' תירץ דהתם בא החולי מחמת העברה ולפיכך ימות ואל ידבר עמה מאחורי הגדר ועיי"ש ברדב"ז דהתיר גם בחולה שאב"ס אם אין אחר בקי כבעלה,

הג"ה שהכניס העטרה יש לעיין אם האשה אמרה דמסופקת אם הכניס כל העטרה או היה רק נשיקה ובעל מהימן לה כבי תרי אם נעמידנה בחז"ה לפימ"ש בח"ר בפא"ט מהא דישב לה קוץ בושט דחוששין שמא הבריא משום דהתחיל מעשה הטורף והספק רק אם נגמר מעשה הטורף והובא בחוו"ד סימן נו"ן א"כ ה"נ הספק רק על גמר המעשה או אפשר להוציא אשה מבעלה קיל יותר וגם י"ל לפימ"ש נה"מ בהלכות תפיסה סק"ז דהיכא דעדים מסופקין ולא ראו כל הדבר בשעה שהיו יכולין לראות כל הדבר רק שהן לא ראו כל הדבר אף שמחמת אונס לא ראו כל הדבר הוי רק חצי דבר כאלו לא העידו דמי ואין עושין ספק עפ"י עדותן עיי"ש וא"כ הרי ילפינן דבר ערוה מדבר שבממון וא"כ אף דמהימן לה כבי תרי מ"מ כיון דבעצמה מסופקת אם נשלם מעשה האיסור הוי כלא העידה כלל אף דמחמת בהלה או טרדת התאוה או דלא רמיא עליה אז כשעשתה במזיד לא נתנה לב לדעת מ"מ הוי חצי דבר ולא חמירא מתרי עדים ועוד לפימ"ש במיחסות סימן קל"ג דהא דאמר שמואל בקידושין דף ס"ו אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה לאו לאוסרה עליו דבר תורה קאמר דלא חלקה תורה בעד אחד בין מאמין בין אינו מאמין עיי"ש וא"כ כאן דזולת האמנה יש ספק הוי ספקא דרבנן בין מהימן לה בין מהימן להנואף אינה נאסרת כתב ב"ש משמש באבר מת פטור ממיתה והיא נאסרת לבעלה כמ"ש בסימן קע"ח ע"כ ולא מצאתי שם וכתב בעצ"א דהיינו מדכתב שם שהשחוף מקנין ע"י ואף דא"י לבעול באבר חי וכונתו מדמקנין ע"כ דנאסרת ע"י דהא ביבמות קאמר דע"י אברים עריצותא בעלמא ואינה נאסרת לפיכך אין צ"ל דאין מקנין ונדחק בעצ"א למה מקנין ע"י שחוף והביא מהלבוש דכתב דמדרבנן נאסרת וטעמא בעי ומנין לו.

ונ"ל עפימ"ש המאירי בפ"ד דסוטה דלפיכך מקנין ע"י שחוף דלפעמים מתקשה מעט בכדי העראה או יותר וא"ב שפיר כתב רמ"א דכל שאינה במיתה אינה נאסרת דשחוף אינו במיתה דמניין ידעו העדים אם נתקשה הא שחוף הוא ואיך בכחו להתקשות רק לפעמים וגם אינה נאסרת מספק דמוקמינן לה בחז"ה אך קי"ל בגיטין דכ"ח שמא מת ל"מ ושמא ימות חיישינן שמא ישתנה החזקה לכן מקנין לה מן התורה ושמא יתקשה ותהא ביאה האוסרת ולבוש ס"ל נהי, דמה"ת כל ספק מוקמינן אחזקתו מ"מ מדרבנן אין מתירין ספק דאורייתא ע"י חזקה כדס"ל כ"פ הובאו בש"ך יו"ד סימן נו"ן וכ"ש כאן דהוי כנמצא קוץ נקוב דחיישינן שמא הבריא ולא מוקמינן על חזקתו כיון דהתחיל מעשה הטורף והספק אם נגמר כמ"ש בח"ר פא"ט דמ"ו הבאתיו לעיל בסמוך וכיון דמקנין ע"י שחוף ע"כ דלפעמים מתקשה א"כ גם דיעבד דיש לה חז"ה אסורה מדרבנן מספק.

ולפ"ז בשחוף שבא על א"א וליכא עדים רק האשה מודית ובעלה מאמינה או מאמין לבועל ואומרים ברי דלא נתקשה מותרת לבעלה ואפי' באינו שחוף ומודים שבא עליה באבר מת אף דמהימנו לבעל מ"מ הפה שאסר היא הפה שהתיר כיון דאין להב"ש ראיה מוכרחת לחדש איסור ולא ראה דברי המאירי ודברי רמ"א שלא כדברי הב"ש ועיין בהגהות רב"פ זלה"ה שעל הב"מ.

כתב עוד הב"ש הא דכתב הטור המשמש עם מתה פטור והמשמש באבר מת פטור לכאורה לא משמע כן בהבע"י עתוס' שבועות דף י"ח מיושב שפיר ע"כ כונתו דבפ' הבע"י נ"ה ב' אמר הא דכיר ש"ז בא"א לומר דמשמש מת פטור ולמ"ד חייב בא ללמד דמשמש עם מתה פטור וא"כ משמע דאין לימוד רק על אחד ומנ"ל להטור דתרוייהו פטורי ולפימ"ש תוספת בשבועות דמדכתב רחמנא בנדה שנעשית בשעת תשמיש דצריך להמתין עד שימות האבר ולא יפרוש באבר חי ש"מ משמש באבר מת פטור מיושב דלפ"ז א"צ ש"ז בא"א רק למשמש עם מתה אך כבר הקשה ריטב"א שם דלמ"ל תרי קראי לפטור משמש מת בנדה ובא"א ותירץ אי ל"כ רק בא"א ה"א משום דאוסרה מתירה ואי כתב בנדה לא נדע בא"א דחמיר בסקילה עיי"ש ולי נראה עוד דמהא דנדה לבד י"ל דמשמש באבר מת הוי כק"ש וכמ"ש כהאי גונא הרמב"ן במצוה שנ"ג בהשגותיו על הרמב"ם לענין קריבות לעריות ובמג"א סימן ר"י מחלק לענין טעימה דאם רוצה לאכול יותר רק אינו אוכל משום דנודע לו באמצע אכילתו דאסור אזי לא חשוב אכילה משא"כ אם בלאו האיסור אינו רוצה רק לטעום חשוב אכילה עיי"ש א"כ ה"נ י"ל דלפיכך א"ר שכשנודע לו שנעשית נדה יעמוד באבר מת דכיון דלא יפרוש ולא ידוש מחמת איסור לא יחשב ביאה באבר מת משא"כ שאר משמש באבר מת דמעיקרא אינו רוצה לשמש באבר חי ה"א דחשוב ביאה דאחשביה לביאה ודי לו בזה ואלו נאמר רק בא"א ה"א משום דמזיד הוא משא"כ באמצע ביאה דכבר אלבשיה יצרא חשוב אנוס וכמ"ש תוס' כה"ג בשבועות דף י"ז סוף ע"ב וא"כ בין לריטב"א בין לתירוצי א"א למילף מנדה למשמש באבר מת בא"א והא דאמר רבא בשבועות שם ז"א המשמש מת בעריות פטור היינו דוגמא דנדה וא"כ הק"ל מנלן לפטור משמש באבר מת ומשמש מתה הא ליכא קרא רק על אחד וצ"ל כיון דע"כ אחד פטור וממילא א"א לחייבו מספק על שום אחד מהן ולפ"ז יש מקום כמ"ש הלבוש דמשמש באבר מת נאסרה על בעלה מדרבנן כיון דספיקא הוא ל"מ לרמב"ם דכל ס"ד רק מדרבנן אסור ה"נ אלא אפילו לש"פ מ"מ כאן דיש לה חזקת היתר לבעלה לכ"ע מותר מה"ת אלא דיש להחמיר מדרבנן כמבואר דעת כמה ראשונים בש"ך יו"ד סימן נו"ן ואף דהוי ספ"ד מ"מ לפי מה שהוכיח החוו"ד בסימן נו"ן דגם בספק אי דבר זה נוקב הבני מעיים יש לאוקמוה להבהמה בחזקת כשרות דלא כמ"ש התב"ש דאין סברא לומר משום חזקתה דדבר זה אינו נוקב וכמו כן בספ"ד והחוו"ד סתר דבריו מאלמנת עיסה דמוקמינן לה בחז"ה אף דהספק אם בעלה היה חלל אע"כ דכל דיש חז"ה אין מוציאין מחזקתה בספק עיי"ש ולפ"ז ה"נ בספקא דדינא ומ"מ לפימ"ש הש"ך ביו"ד שם דבהפ"מ יש להקל בספיקא דאורייתא כשיש חז"כ ה"נ אין לאוסרה על בעלה.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה