ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות אישות · סימן יז
סעיף ב
ס"ב א"א ברי"ו חלק חוה נכ"ב ח"ה ז"ל א"א שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת וצריכה גנו משני אם תשאר עם הראשון וא"ל ירצה השני לגרשה מקודשת לו ומותרת לו כי מאחר שהיה בפני בעלה והוא לא ערער הרי הוא כמו אם אמרה נתגרשתי ממנו והאשה שאמרה בפני בעלה גרשתני נאמנת עכ"ל ותמה ב"י דחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אפילו במערער הוא וד"מ תמה איך אמר גיטו של שני מותרת לראשון ואין בזה משום מחזיר גרושתו.
ונ"ל דרי"ו ס"ל כהרמ"ה דלקמן דהאידנא דנפישי חוצפא ופריצותא בעלמא איתרע חזקה דרה"מ לכן דוקא כשלא ערער הבעל דיש אומדנא דקושטא דנתגרשה מדשתק ואח"כ ראיתי בב"מ שכ"כ והביא ראיה מן סימן קנ"ד ס"ז.
ולפ"ז י"ל נמי קושית הד"מ כיון דנאמנותה מחמת שתיקתו דהוי כהודאה הנה בחו"מ סימן פ' ס"א בהג"ה מתגמ"י פ"ז דטוען דאם שתק יכול לחזור ולטעון ועש"ך שם ותומים שם הביא מהריטב"א דהוה ספק ובחו"מ סימן קל"ח ס"ו בבאו שנים אדוקין בטלית ושמטה האחד מיד חברו ושתק השני אעפ"י שחזר וצווח אין מוציאין אותו מידו כיון ששתק מתחלה הר"ז כמודה לו ובס"ז בהג"ה י"א כיון שזכה הראשון משום הודאתו של זה אין האחר יכול לתקוף ממנו בלא ראיה לכן כאן א"ל ירצה שני לגרשה מותרת לו דהא כיון דקידשה בפני בעל ראשון ושתק דהוי הודאה הוחזקה מקודשת לשני ולא מועיל חזרתו דראשון להוציאה משני דהא גמרינן דבר דבר מממון דבלא דבר ברור אין מוציאין אשה מבעלה אבל כששני מגרשה ואין אנו דנין להוציאה משני רק לענין איסור מחזיר גרושתו נהי דלדידן ספק אם חזרתו דבעל ראשון אמת מ"מ הוא בעצמו טוען ברי שלא גרשה ומבואר בכתובות דכ"ב ע"ב בתרי ותרי דנשאת לאחד מעדיה אין מוציאין ממנו אף דלדידן ספק א"א היא ולאחר היא באשם תלוי מ"מ אהני ברי לגביה דאין מוציאין מידו ולא מצינו דגזרו חכז"ל בכה"ג משום דנראה כמחזיר גרושתו והוא מלתא דל"ש שתקבל קידושין בפני בעלה וישתוק ואח"כ יחזרו גם שניהם והשני שמותרת לו יתרצה לגרשה וא"ל דהיא שאכח"ד דלא מצי לאפקועי עצמה מראשון וכמ"ש הר"ן בשילהי נדרים גבי האומרת טא"ל למשנה אחרונה ואף דבפ"ק דב"מ דף וא"ו משמע בשתק מתחלה וע"ס ודאי הודאה הוי שאני התם דתחלה היו שניהם אדוקים משא"כ כשהיה תחלה ודאי רק של השותק וכמ"ש מהרי"ט בח"א ס"ס ק"ו וגם בשניהם אדוקים כתב המ"מ בפ"ט מטוען הי"ב דל"ח הודאה רק מספק לענין שלא להוציא מיד התוקף וכמ"ש בתומים סימן קל"ח סק"ה בשמו ודלא כמו שהבין הב"ח שם בדברי הה"מ וכן כראה מוכרח בדברי הה"מ כהבנת התומים להמעיין שם וכן הבין הראב"ד בדברי הרמב"ם שם ולכן השיג עליו והה"מ יישב דעת הרמב"ם דגם בשתק מתחלה וע"ס לא חשוב הודאה רק שלא להוציא מיד תוקף הראשון ועמ"ש בערך ש"י סימן פ"א ס"ז ועיין רדב"ז ח"א סימן צ"ה בנידון דהתם אף דשייכא נמי הגזרה מכל מקום אין לנו לכלול בגזרה רק מה שאחז"ל בהדיא.
ולפימ"ש הפנ"י בפ"ב דכתובות דכ"ב ב' דחזקה או רובא היכא דמהני הוא רק נגד מי שאינו יודע והב"ד דנין עפ"י החזקה או רובא אבל נגד מי שטוען ברי אין ב"ד נזקקין לו לאפרושיה מאיסורא עיי"ש א"כ ה"כ נגד השני שקידשה ודאי מותרת מכח חזקה דאינה מעיזה פניה בפני בעלה וכן כשטוענת גרשתני אין הבעל יכול להכחישה להפוסקים דגם במערער הבעל האשה נאמנת ומותרת להנשא אבל כשרוצית אח"כ להשאר עם הראשון והשני שקדשה נתן לה גט דתו אין הדבר נוגע לו אין ב"ד נזקקין להפרישה מהראשון כיון דאומרים עתה ברי לנו שאין אנו עושין איסור דחזקה דאינה מעיזה ג"כ רק מכח רוב קאתי דודאי יש מיעוט דמעיזין ואפ"ת דשאר חזקה דאתיא מסברא עדיף מרובא וכמ"ש תה"ד סימן ר"ז מ"מ כאן יש ריעותא דאם איתא דנפשה קלא אית ליה וכדאיתא בב"ב קל"ד והא קמן כ"פ ס"ל דל"מ החזקה ליטול הכתובה ומ"ד דנוטלת רק משום דכך כתב לה לכשתנשאי וכו'
ואפשר מה דס"ל לרי"ו דמערער הבעל אין נאמנת משום דס"ל דחזקה זאת רק מכח רוב קאתיא דרובן אין מעיזין וכמו דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ה"נ בא"א כיון דילפינן דבר דבר מממון דצריך דוקא עדים ודבר ברור וכמ"ש בחו"ד בבית הספק ס"ק ל"ד כמו דל"מ ס"ס או מגו להוציא ממון ה"נ ל"מ בדבר שבערות דילפינן דבר דבר מממון.
ומ"ש הטו"ז ראיה מפורשת מפ"ב דכתובות דכ"ב ע"ב דאמר גירושין יכולת מכחישתו שאם יבא בעלה ויאמר לא גרשתיך תאמר גרשתני ופריך מי חציפא כ"ה ותארה"מ האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דחזקה אינה מעיזה פניה בפני בעלה הרי בהדיא דבמקום שהיא נאמנת היינו אפי' אם הוא מכחישה עכ"ל איני רואה שום ראיה דודאי גם במכחישה שייך החזקה וכ"ש מאינו ומכחישה אלא דס"ל לרי"ו דמ"מ לא מועיל החזקה להתירה כשמערער והתם לא אמר דמותרת אלא דמרתתה שיבא ויכחישה ותצטרך לתעיז בפניו וזה אינה יכולה והוי כמו בתרי ותרי שמכחישין עצמן במיתת בעלה עיי"ש.
אלא דק"ל מר"פ האשה שלו' דאהא דתנן בקטטה בינה לבינו אין נאמנת דה"ד קטטה שאמרה גרשתני ופריך הא אמר רפ"א דנאמנת ומאי קושיא דהא רה"מ לא אמר רק באין הבעל מערער ונראה דרי"ו אזיל בשיטת אחיו של הרמ"ה הובא בריטב"א בכתובות כ"ג שלא האמינה רה"מ להנשא אלא להוציאה מרשות הבעל ושלא לדונה כמורדת וכההיא דשילהי נדרים דג' נשים יוצאות ונוטלת כתובה דצריכין גט עיי"ש והנה הא דבקטטה לא מהימנה לומר מת בעלה פרש"י שמא מחמת ששונאתו מתכונות לאסור עצמה על בעלה וא"כ פריך שפיר דבאמרה גרשתני ליהמנה מדרה"מ ונהי דכשבעל אינו מודה אסורה להנשא מ"מ כבר יצאה מרשות בעלה ואינה כמורדת למאי נ"מ תתכוין לאסור א"ע על בעלה אבל כשהבעל אינו מערער אזי מותרת להנשא דהא בריש גיטין דפריך אמאי שליח נאמן לומר בפ"נ הא איתחזיק איסורא דא"א אין דבר שבערוה פחות משנים ומשני רוב בקיאין הן הרי דכשיש רוב נאמן ע"א וה"נ כשבעל שותק דכהודאה דמיא הוי כע"א דכ"מ דע"א נאמן גם קרוב נאמן רק האשה גופה י"ל ענ"ב כמו דא"נ בשבויה לומר דטהורה היא כשרוצה לישאנה והיא עצמה ג"כ א"נ על עצמה דטהורה היא.
או אפילו נאמר דשתיקת הבעל ל"ח כהודאה וכמ"ש לעיל ממהרי"ט ס"ס ק"ו וכ"כ הרשב"א שבא"ז פ"ק דב"מ ד"ו דדוקא בשניהן תופסין ושמטה אחד מחברו ושתק שתיקה כהודאה אבל כשהיתה ת"י אחד לבד ותפס ממנו אחר וזה שתק לא הוי כהודאה והובא בנה"מ סימן קל"ח וה"נ עד עתה היתה מוחזקת לראשון מ"מ י"ל דמדינא סגי בחזקה דאינה מעיזה רק כשמערער הבעל יש לעז וחשו לה רבנן טובא בפ"ק דגיטין שם ובכ"ד לכן דוקא כשאינו מערער כשרואה מקבלת קידושין מאחר או אומרת כו גרשתני דתו ליכא חשש שערער אח"כ וגם כשערער לא יהא לעז כיון דשתק תחלה,
בב"י בשם א"ח דרה"מ מיירי באיש ואשה דאתי מעלמא ואין עדות ברורה שהיא אשתו אלא בחזקה דאתיא חזקה בתרייתא ומבטל קמייתא דאתי דרבנן ומבטל דרבנן אבל אי ידעינן בעדות ברורה שהיא אשתו ליתא לדרה"מ ותקשה ב"י דהאי חזקה לא דרבנן אלא דאורייתא דשורפין וסוקלין על החזקות ובהפלאה פ"ב דכתובות דף כ"ג ע"א הקשה דתתם מבואר באמרת גרושה אני וניסת ואח"כ באו עדים שהיתה א"א כ"ת לרב הממונא דנאמנת לומר גרשתני עיי"ש ונראה דס"ל דחזקה דאינה מעיזה מחמת רוב היא דרובא דעלמא אין מעיזין וכתבו תוס' סוף פ"ק דב"מ כ"ף ע"ב בד"ת איסורא דלענין אשת איש החמירו דלא ליזל בתר רובא כמו במים שאל"ס דלא תנשא לכתחלה אעפ"י שרובן מתים עיי"ש לכן ס"ל דה"נ לא אתני חזקה דאינה מעיזה שתנשא לכתחלה משא"כ בכתובות דכבר ניסת ומה"ט גם קושית הב"ש בסק"ד לק"מ וס"ל דגם חזקה שתוחזקה בא"א רק כרוב הוא דע"צ מיעוט יזדמן שיוחזקו באיש ואשתו אף שאינה אשתו וכן מבואר בירושלמי פע"י ה"י דמדמי הנהו חזקות דסוקלין ושורפין לתא דתינוק שנמצא בצד העיסה דחכמים מטמאין משום דרוב תינוקת מטפחין בעיסה והא דקרי לה דרבנן היינו דרבנן אזלי בתר תנהו חזקות וכדאיתא האי לישנא בבכורות דף י"ט ע"ב ודף כ"ף אזלי רבנן בתר רובא ובפ"ק דחולין דף י"א מנא הא מלתא דאמרי רבנן דאזלינן בתר חזקה ומנא הא מלתא דאמרי רבנן דאזלינן בתר רובא אף דאוריי' הוא ומ"מ עדים עדיפי דמפורש בתורה ורוב וחזקה נגד עדים לאו כלום והא דסוקלין על החזקות היינו מטעם שכתב הפנ"י בכתובות דף כ"ב ע"ב ובמה"ב שם סימן ע"ג משום דהתרו בו וקיבל התראה עיי"ש.
והר"ן בפרק התקבל הקשה על האומרים דרה"מ לא אמר אלא בדיעבד מהא דאיתא שם דף ס"ד בעל אומר לגירושין יהיב הגט לשליש ושליש אומר דלדידת יהיב והאשה אומרת דנתן לה שליש ואבד דאין דבר שבערוה פחות משנים ובעל לא ידע אם השליש נתן לה הגט ופריך ליהמנה לדידה מדרה"מ אחר שאמר דלא סמכינן לקולא על חזקה דשע"ש משמע דרה"מ אפילו להתירה להנשא לכתחלה ועוד בפרק האשה שלו' דף קט"ז אהא דקטטה בינה לבינו א"נ לומר מת בעלה דאמר ה"ד קטטה דא"ל גרשתני פריך ליהמנה מדרה"ו כלומר מנ"מ במאי דאינה נאמנת לומר מת בעלי הא מהימנה במה דאמרה גרשתני עד שלא הלכו למדתיי אלמא מדרה"מ שרינן לה להנשא לכתחלה עיי"ש ובמ"ש נתיישב הכל דהא דס"ל דרה"מ רק בדיעבד היינו משום דהוחזקה דאינה מעיזה מכח רובא אתי ובאיסור א"א לא סמכינן לכתחלה ארוב כמ"ש לעיל אבל כיון דשליש ג"כ מעיד לה הרי רוב וע"א מהני נמי בדבשב"ע כדאיתא בריש גיטין דשליח נאמן לומר בפ"נ אף דהוי דבר שבערוה משום דרוב בקיאין הן וכיון דמדינא מועיל החזקה דאינה מעיזה רק דלכתחלה לא סמכינן עלה באיסור א"א א"כ עכ"פ אין לבעל שום שעבוד עליה ורש"י פירש ביבמות שם הא דבקטטה אינה נאמנת לומר מת בעלי דחיישינן שמא מחמת שנאה מתכונת לאסור עצמה עליו וא"כ כשכבר אמרה גרשתני דאין לו שום שיעבוד עליה דמוחזקת בעצמה ואהני לה רובא תו למאי נ"מ תתכוין לאסור עצמה עליו ופריך שפיר דליהמנה כשאמרה אח"כ מת בעלי כמו בשלום בינו לבינה וראיתי בבית יעקב על כתובות בדף כ"ג שכתב דדבר שבערוה ולא איתחזיק איסורא נאמן ע"א עם רובא או חזקה או מגו אבל באיתחזיק איסורא לא מהימן רק כשהוא בעל מעשה שנותן גט ומתירה אזי שייך חזקה דאא"ח ולא לו ולדבריו אין ראיה מפ"ק דגיטין דאמר שם דרוב בקיאין ולהכי נאמן השליח דנכתב לשמה דהתם השליח בעל מעשה שנותן הגט ומתירה ובאמת בפנ"י בריש גיטין מבואר דחזקה דאא"ח שייך בכל עד ובגיטין דף ס"ז בתוס' ד"ה דבורא אמרי כתבו דמה שאומר דמיאנה או חלצה חשוב מעשה גמור כיון שנגמר הדבר ע"י דבורו שע"י כך ניסת לשוק וכמו דנאמן ליתן גט ה"נ שליש שאומר שהוא מסר לה הגט הרי נגמר הדבר על ידו דניסת ע"י דבורו ואם ניחוש דשכרתו וכמ"ש בשו"ת תשב"ץ ח"ר ענין ע"ז ה"נ ניחוש בקידושין דף ס"ג בהא דנאמן ליתן גט משום חזקה דאא"ח ולא לו דשמא שכרתו לומר כי היא זה שקידשה כדי שיתן לה גט לכן נראה דלא מועיל חזקה דאא"ח ולא לו בדבר שבערוה דאין דבר שבערוה פחות משנים להוציא מחזקת א"א ובקידושין שם אינו מעיד רק שהוא קידשה וראוי הוא ליתן גט והוי גילוי מלתא בעלמא כמו ביבמות דף ל"ט ע"ב וברי"ף שם בהא דאישתמודענוהו דהדין פלוני אחוה דמיתנא מאבוה דנאמן ע"א וקרוב דגילוי מלתא בעלמא הוא דלאו אמלתא דאיסורא מסהדי ולאו אממונא מסהדי רק מגלו דהדין גברא הלו ראוי לחלוץ עיי"ש ודעת הפוסקים דאפילו בשעת מעשה נאמן והובאו בפ"ת בא"ע קס"ט סקי"א והא דשליח אומר בפ"נ עכצ"ל דס"ל להש"ס דזה ל"ח גילוי מלתא בעלמא מדפריך דאין דבר שבערוה פחות משנים שו"ר בפנ"י קידושין דף ס"ג דכתב דלכאורה היה נראה דלא שייך חזקה דאא"ח ולא לי בעד דעלמא שאינו בעל דבר רק בבעל דבר דעביד מעשה כגון התם דנותן גט להתירה לעלמא אלא דהר"ן שם כתב דלא שנא וגם בעד דעלמא יש חזקה דאא"ח ולא לו.
בב"ש סק"ב כתב לחד טעם שכתב הרמב"ם אם אומר גרשתיך שמא גט פסול היה לפ"ז אפילו אם התחילה ואמרה גרשתני והוא אומר גרשתיך עדיין יש לחוש שמא גט פסול היה ובאה"ט כתב דנעלם ממנו דברי רמב"ם פט"ז מה"א הלכה כ"ז ואיני רואה משם סתירה דהתם קאמר לענין כתובה והודאות בע"ד כמ"ע ואיהו לא טעין שגרשה בגט פסול אנן לא טענין ליה כמו בחו"מ סימן פ"א בטענת משטה ושם בסימן סמך ס"ו מאחר שהודה שנתן אמרינן ודאי נתן באופן המועיל משא"כ להתירה לעלמא דעפ"י שנים עדים יקום דבר שבערוה אלא מחמת חזקה דאינה מעיזה אנן סהדי אבל כשבעל מודה דליכא חזקה דמעיזה חיישינן דבגט פסול גרשה ואפ"ת רוב בקיאין ואין עושין גט פסול מ"מ בהצטרף למיעוט נשים דמשקרות אפילו לא יהא רק מיעוטא דמיעוטא דמעיזות ומיעוטא דמיעוטא בספרי דדיינו חזי לאצטרופי כיון דלא אלים החזקה בכאן דשמא משום דמסייע לה בעל מעיזה ואי דהתחלה האשה ואמרה גרשתני ומניין ידעה שיודה לדברה מ"מ י"ל הוכיח סופו ע"ת ומעיקרא אינו רוצה בה והכירה בו מעיקרא משא"כ באומר ל"ג אדרבה הוכיח סע"ת דאינו רוצה לגרשה ואם באמת לא גרשה לא היתה יכולה להעיז בו ואפילו אם כבר גרשה בגט פסול מ"מ אחר שחזר בו א"י להעיז בו וטו"ז לקמן ר"ס קנ"ב כתב בשלמא כשאומר לא גרשתיך אין חשש שמא בגט פסול גרשה דא"כ היה הבעל אומר כן ולא היה מכחיש לגמרי וגם מה שכתבתי יש לו פנים דהא בפרק האומר בקידושין דף ס"ג ע"ב איתא קדשתי את בתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן לכנוס דמרתת שיכחישו האב ואם אמרת נתקדשתי וא"י למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה א"נ דלא מרתת מפני שהיא מחפה עליו ותא התחיל הוא ומניין ידע שתחפה עליו ע"כ דחיישינן שהכיר בה כבר וקנוניא ביניהן דעיניה נתנה בו משא"כ אביה אא"ח ולא לו ומקלקל לבתו כמ"ש הריטב"א משא"כ כאן שמא ענ"ב והבעל מחמת שנאה שביניהן יכוין לקלקלה ולכן כתב הרמב"ם שמא יתכוין לקלקלה וליכא חזקה דאא"ח ולא לו והקלקול על שני אופנים שמא בגט בטל גרשה ושמא תעיז פניה דנהי דכל חד חשש רחוק בהצטרפם יש לחוש ובשי"ק פ' האשה שלו' הקשה מה פריך התם דליהמנה מדרה"מ לימא כשהודה לה שגרשה וחשוב מ"מ קטטה דהרי בקשה להשמטת מתחתיו ולק"מ כיון דהודה תו אין לו שום שעבוד עליה ואין לחוש דמתכונת ליתסר עליו וכמ"ש לעיל.
חזקה אין אשת מעיזה פניה בפני בעלה אשה שנתקדשה קידושין גמורין ואח"כ אמרה בפניו שקודם לכן נתקדשה לאחר נאמנת במגו דאי בעיא אמרה גרשתני כן נראה מתוך דברי רשד"ם סימן כ"ז וכן אחד מגדולי הדור דרשד"ם כתב כדעת רשד"ם והביא ראיה מתשובת רשב"א שבב"י ס"ס מ"ב על אחד שהוציא שטר חתום בעדים שקידש פלונית והאשה אומרת שהשטר מזויף דנאמנת במגו דאי בעי אמרה גרשתני א"ד עזר"נ ואישתמיטתייהו מ"ש ריב"ש סימן קצ"ג דל"מ מגו לסתור דבריו הראשונים כדאיתא פי"נ אמר עבדי וחזר ואמר בני אעפ"י דיש לו מגו דהיה נותן לו נכסיו והובא בכנה"ג בכ"מ ונתיבות סימן ע"ב סח"י ס"ק ל"ד ובסימן ע"ט סק"ד ואף דכנה"ג כתב באות קל"ג דמרדכי ונ"י לא ס"ל הא דריב"ש הא בתומים בכ"מ תירץ דלא פליגי כלל עיי"ש כ"ש כאן דעשתה מעשה רב בפרהסיא לקבל קידושין משני ועדיף מאמרה רק דיבור שהוא פנויה ובא"א שקבלה קידושין מאחר הוי כאמרה גרשתני מדקבלה קידושין מאחר וה"נ כשקיבלה קידושין משני הוי כאמרה בפירש שהיא פנויה.
וגם מ"ש בדברי ריבות סימן רכ"ו דהוי מגו דהעזת אמת ומה שכתב עז"נ דהלכה רווחת דמגו דהעזה אמרינן כדאיתא בפ' חז"ה הנהו עזי דאכלי חושלא ותפסן מארי חושלא וטעין טובא דנאמן במגו דלקוחין הן בידי עיי"ש עוד ראיות כהנה אינו דומה כלל דהתם בטענת לקוחין היה מהימן מצד שמוחזק ונמצאו ברשותו ולא מטעם דאינו יכול להעיז משא"כ גרשתני דנאמנותה רק משום דאינה יכולה להעיז בפני בעלה א"כ איך נאמינה בטענה אחרת במגו דגרשתני הא אינה יכולה לומר גרשתני משום דאינה יכולה להעיז בפני בעלה ועיין ב"ש סימן פ"ה ססק"ל והראיה מתשובת הרשב"א הנ"ל אינה ראיה דהתם גם כשטוענת מזויף ג"כ מעיזה וכמ"ש בד"ר וגם לפי מ"ש דל"מ מגו כשסותר דבריו הראשונים שא"ה דאינה סותרת דבריה.
ויש לעיין באמרה לבעלה גרשתני בפני פו"פ ובאו העדים והכחישוה ועדים אחרים אומרים שבאמת נתגרשה בפני פו"פ שאמרה ולפימ"ש תוס' במרובה דף ע"ב ב' בד"ה אין לך בו אלא חידושו דתרי עדים המכחישים תרי עדים ראשונים לא מהימנו במגו דפסלו קמאי בגזלונותא דמגו לא עדיף מעדים ואלו היו ארבעה מכחישין לשנים תרי כמאה ה"נ אין מגו מסייע לבתראי להכחיש קמאי עיי"ש א"כ ה"נ החזקה דאינה מעיזה לא עדיף מעדים אך בשו"ת ברכת יוסף חיו"ד ס"ב הביא מהמרדכי סוף קידושין וראב"ח ח"ב ס"א דבתרי ותרי מהני מגו של בע"ד ושאני הך דהתוס' דהמגו הוא מאותן העדים משא"כ סברא מבחוץ מהני עיי"ש ולפ"ז ה"נ מהני חזקה דאינה מעיזה ואף דעדים מסייעים לה מ"מ הרי אמרה בפני בעלה גרשתני קודם שבאו העדים וכמו שהעלו האחרונים באה"ט וב"מ דאם תחלה אמרה בפני בעלה גרשתני והודה לה בעלה שייך החזקה ה"נ י"ל בעדים.
הג"ה ליטול כתובתה בשו"ת הרא"ש כמ"ב ס"ה אשה טענה שבעלה שאינו איש ועדיין הוא בתולה נאמנת כיון שמכיר בשקרה אינה מעיזה כמו בגרשתני וכופין אותו לגרש וליתן עיקר כתובתה ולא תוס' שלא הוסיף לה אדעתא למשקל ולמיפק ושם סימן י"ב בטוענת שאין לו גבורת אנשים נאמנת כאומרת גרשתני וכופין אותו להוציא ואין כופין ליתן לה כתובה כיון שעומד וצווח שלא גרשה וכתבו רלב"ח ונתיבות דהתשובות סותרין ובעז"נ ס"ק י"ג דבסימן ה' מיירי שיש אומדנת שאומרת אמת.
ולי נראה בלא"ה כיון דטוענת שעדיין הוא בתולה דלפיכך אין לה ת"כ דלא היה לו חיבת ביאה ואדעתא למישקל ולמיפק לא הוסיף א"כ רגל"ד דקושטא אמרה וכמ"ש ב"ש לעיל סימן וא"ו סי"ג ס"ק כ"ו דאשת ישראל שאמרה שזינתה ל"מ אמתלא כיון שהפסידה כתובתה ובגיטין דף נ"ד ע"ב בסופר שאמר על ס"ת שלא כתב האזכרות לשמן א"נ אבל אם אמר שלא עיבד העורות לשמן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול הס"ת וכן היא ביו"ד סימן קכ"ז ס"ב ובתשובת חו"י סימן ק"ט אפילו יש לו רק חלק שמיני שבשמינית נאמן והובא בפ"ת שם סק"י א"כ ה"נ כיון שמפסדת ת"כ אף דכאן באה להוציא מידו מ"מ חזקה דאינה מעיזה עומד נגד חזקת ממון שלו ותו אמרינן מתוך שמפסידה ת"כ ודאי קושטא ונאמנת גם להוציא משא"כ בסי"ב דאינה טוענת שעדיין בתולה היא רק אין לו ב"א וכגון שנשאה בעילה או נתקלקל אח"כ דלפי טענתה אינה מפסדת גם הת"כ וכן בגרשתני לכן א"נ להוציא כתובתה דחזקה דאינה מעיזה רק יוכח רוב דאינן מעיזות.
ובפשיטות יותר י"ל לפימ"ש הרז"ה ומלחמות וראשונים רפ"ב דכתובות דרוב וחזקת הגוף מהני להוציא ממון לכ"ע לכן בסימן ה' דטוענת שעדיין בתולה היא דמסייע לה חזקת הגוף ורובן אינן מעיזות נאמנת גם להוציא ממנו הכתובה והא שכתב הרא"ש שם דנוטלת עיקר כתובה משום דכתב לה כשתנשאי לאחר תטלי מ"ש לכן היינו דלא נימא כיון דהכתובה ג"כ נתחייב לה מה שלא נטל ממנה ותק"ח הוא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והדר בלא כתובה בב"ז וזה לא שייך כשאינו איש לבוא עליה ועומדת להתגרש לכן כתב שכך כתב לה לכשתנשאי לאחר ולכן כתב דגם נדוניא נוטלת אף דנדוניא אינו בכלל מדרש כתובה כמ"ש נמ"י בהאשה שלו' בשם ריטב"א וכ"כ הרמב"ם רפי"ו דה"א וכתב ה"ה שכן נראה בהרבה מקומות בגמרא וכ"ד הרבה אחרונים הובאו בעז"נ שם ולפימ"ש בנדוניא בלאו מדרש כתובה נוטלת דיש לה תרתי חזקה דאינה מעיזה וחזקת הגוף דבתולה.
ויש לעיין איך למד הרא"ש הך דינא מגרשתני הא כתב בשילהי נדרים דנ"ל טעם טוב דהלכתא כרה"מ דאפילו למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה וחיישינן שמא נתנה עיניה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה אבל ודאי חזקה שלא תאמר לבעלה גירשתני להפקיע עצמה בטענת שקר מתחת בעלה להיותה באיסור א"א כל ימיה עכ"ל וא"כ בנידון דתשובת הרא"ש רק תובעת שיגרשנה ונראה דיש להבין דגם באומרת טא"ל אם משקרת ובטעות יגרשנה בעלה או נכוף אותו לגרש הא אם אינה טמאה הוי גט מעושה שלא כדין ועדיין היא א"א כמקדם ודוחק לומר דהיא טועה וכסבורה דגט זה מועיל ועוד יודיעו לה הב"ד ואם שקר אמרה תחזור בה וכדאמרינן בקידושין דף ס"ג ע"ב דנאמן ליתן גט דאא"ח ולא לו ואינו נאמן לכנוס דאף דסבר דיהא נאמן לכנוס מ"מ כשאומרים לו דלא יכנוס אמרינן חזקה אא"ח ולא לו והיה חוזר בו כמ"ש הר"ן שם.
לכן נראה דכונת הרא"ש דחזקה דאינה מעיזה בפני בעלה להפקיע עצמה מתחתיו להיות באיסור א"א כל ימיה דמחמת זה הוי העזה גדולה ולכן הרא"ש במ"ש חזקה שלא תאמר לבעלה גירשתני להפקיע וכו' דהיה סגי לומר חזקה שלא תפקיע עצמה בטענת שקר להיותה באיסור א"א כל ימיה ולכן לא מכר בגמרא סברא זאת דזה נכלל במה דאמר בגמרא כיין דידע בה בעלה דמשקרה חזקה דאינה מעיזה וא"כ הה"ד בטוענת שא"י לבוא עליה דידע בעלה אם משקרה יודע נמי שגם כשיתן גט בעל כרחו ותנשא לאחר תהא יושבת באיסור א"א כל ימיה.
ומה שהכריחו לרא"ש ליתן טעם מאחר שכבר הביא ראיות דהלכה הרה"מ וגם רבא אפשר דלא פליג אלא דחויא בעלמא היא משום די"ל נהי דחזקה דאין מעיזה כיון דרבא אמר זימנין דתקיף לה בעלה מעיזה יש מיעוט דמעיזה א"כ באיסור א"א לית לן למיזל לקולא להנשא לכתחלה כונו במשאל"ס דרובן למיתה וכמ"ש תוס' בספ"ק דב"מ דבאיסור א"א לא סמכינן ארובא לכתחלה ולפ"ז אזיל כל הראיות שהביא וכמ"ש לעיל דעל לכתחלה אין ראיות הללו מכריחין לזה אמר דהכא ודאי חזקה וכו' ואינו ספק כמו משאל"ס ויש לנו לומר דרבא נמי ל"פ לדינא
ועוד כיון דשפיר קאמר רה"מ חזקה דאינה מעיזה י"ל רבא לא פליג אלא דחויא בעלמא הוא דאין ראיה מהמשנה אך כמו דאין רוב מועיל לכתחלה באיסור א"א כמו משאל"ס או משום חשש לעז כמ"ש תוס' בב"מ שם י"ל מש"ה פליג רבא ואמר זימנין דתקיף לה בעלה דעכ"פ יזדמן ע"צ המועט לזה אמר הרא"ש דלענין חומר א"א או לעז דאינו רק אם דעתה להנשא לאחר בזה ודאי לא פליג רבא דודאי חזקה וכו' להיותה באיסור א"א אלא מה דדחה רבא הוא דשמא אין אומרת גרשתני רק להפקיע את עצמה משעבוד בעלה או ליטול כתובה אף דאינה תובעת הכתיבה שמא מערמת דיודעת דכשנתירה להנשא ממילא יחויב לה כתובה וכיון דחזקה דאינה מעיזה ב"צ הרוב סני לענין ממון או עכ"פ להפקיע א"ע משעבוד בעלה י"ל דלענין דינא גם רבא לא פליג והלכה כרה"מ וצ"ע הא מוכרח דרבא ל"פ על רה"מ מפ"ב דכתובות ע"ב אהא דאר"י ב' אומרים מת וכו' ויש אוקימתא דאביי ושאר אמוראי ורבא מוקי לה משום דגירושין יכולה מכחישתו ופריך ומי חציפא כולא האי והארה"מ וכו' ומה קושיא הא רבא פליג בשילהי נדרים אדרה"מ ואי דהיה לו להוכיח מדר"י דלא כרה"מ הא אינך אמוראי מפרשי לדר"ג באופן אחר אע"כ פשיטא ליה להש"ס דלדינא מודה רבא לדרה"מ.
בעז"נ סקי"ד כתב הא דאמרינן דגרשתני נאמנת דוקא דאמרה כן לבעלה בפני ב"ד דאפשר שלא בפני ב"ד מעיזה וכן נראה מדברי הריב"ש סי' קכ"ז ומרשב"ץ שבב"י סימן קנ"ד ונתיבות משפט דף רנ"ז ע"ד כ"כ בשם גדול אחד והקשה בהג"ה דעז"נ מפרק האשה שלו' דף קט"ז דאהא דתנן קטטה בינו לבינה ואמרה מת בעלי א"נ קאמר בגמרא ה"ד קטטה בינה לבינה דאמרה לבעלה גרשתני וליהמנה ודרה"מ ולימא דאמרה חוץ לב"ד ובנוב"ת חא"ע סימן צ"א הקשה לימא שאמרה כן שלא בפני בעלה ותירץ דזה לא מיקרי קטטה בינו לבינה אלא קשה לימא שאמרה גרשתני כשהיו חוץ לב"ד א"ו דאפילו שלא בפני ב"ד נאמנת וגם מוכח דלא כריב"ש דכתב שם אם תחלה אמרה שלא בפני בעלה א"נ אף כשאמרה אח"כ בפניו דעבידא לאחזוקי דיבורה דא"כ משכחת קטטה דמעיקרא אמרה שלא בפני בעלה ואח"כ אמרה בפני בעלה עיי"ש.
ונ"ל כיון דהקפידה המשנה שיהא הקטטה בינו לבינה עכ"ל כל שלא אמרה בפניו גרשתני דלא העיזה בפניו אין ראיה דכ"כ שנאתו עד שנחשוד אותו באומרת מת בעלה דעל"ג וחומר שהחמרת עליה בסופה א"כ ה"נ כשאמרה בפניו וללא בפני ב"ד כיון דל"ח העזה ג"כ אינה חשודה דעדיין אין ראיה על גודל השנאה וכן בדאמרה מעיקרא שלא בפניו מה שאמרה אח"כ בפניו אינו מחמת גודל השנאה רק הוכרחה לאחזוקי דבריה וגם ל"ח העזה כ"כ דבעלה ג"כ יתלה שאומרת כן בפניו רק לאחזוקי דבריה וכן כשאומרת שלא בפני ב"ד יתלה בעלה שאינה אומרת כן בגמר דעתה דהא מה"ט כשטוען חוץ לב"ד חוזר מטענתו לומר בהיפך בפני ב"ד כדאיתא בחו"מ סימן פ' ובחו"מ סימן פ"א דאם הודה שלא בפני ב"ד י"ל משטה הייתי בך ואם הודה בפני ב"ד אי"ל משטה ובתשובת הר"ן סימן מ"ז דאם הגיד חוץ לב"ד חוזר ומגיד בב"ד אעפ"י שמכחיש דבריו הראשונים לפי שאין אדם מדקדק בדבריו במה שאומר חוץ לב"ד ועיין תוס' ביבמות שם בסד"ה איכא.
איברא דמהרי"ק שע"ב כתב דלשון קטטה בינו ובינה לא משמע דוקא בפניו אך לפי דבריו שם בלא"ה לק"מ קושית הנו"ב עיי"ש ויש להקשות מקידושין דף ס"ג ע"ב דנאמן ליתן גט וא"נ לכנוס דחזקה אא"ח ולא לו וכתב הר"ן ואעפ"י שהוא לישא אותו היה מתכוין בתחלה אפ"ה כיון שהוא רואה שאנו אוסרין אותה עליו גם איתא שלא קידשה היה מודה בדבר עכ"ל הרי דלא אמרינן עביד לאחזוקי דיבוריה ומצאתי בשעה"מ הקשה כן בפ"ט מה"א הי"ב מהריטב"א שכתב אלמלא דקושטא קאמר לא הוה מחזיק שקריה ליתן גט דשרי לה לעלמא שלא כדין עיי"ש ואין מהריטב"א ראיה דלא קאמר שהיה מודה שלא קידשה דיכול היה לאחזוקי דיבוריה שקידשה אלא שאינו רוצה ליתן גט אך מהר"ן קשה ובאמת דברי הר"ן צ"ע מי הכריחו לומר שהיה מודה ומ"מ גם מהר"ן אין קושיא על הריב"ש די"ל שאני חזקה דאינה מעיזה בפני בעלה דכיון די"ל דלאחזוקי דיבורה מעיזה בפני בעלה דכיון די"ל דלאחזוקי דיבורה מעיזה בפניו גם הבעל יתלה בזה ולא חשוב העזה כ"כ וידונה לזכות.
ובענין חשש הריב"ש דעבידא לאחזוקי דיבורה יל"ע דמהרי"ט בחחו"מ הוכיח לענין עדות דנוגע פסול דוקא מחמת הנאת ממון אבל נוגע מחמת גנאי ל"ח נוגע ומה שפרש"י אהא דע"ב דכתובות שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על אחד מהם עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם דנוגעים בעדות דגנאי להם שישבו עם פסול בדין היינו משום דמחזי כנוגעים בעדותן ואתי לאפוקי לעז עליו עיי"ש הרי יש בזה חשש לעז מדרבנן ויש סעד לזה מירושלמי פ"ב דגיטין הי"א אמר בפנ"כ ובפנ"ח בע"א ואני עד שני נעשה כנוגע בעדותו ופירשו דנראה כאלו בא להעיד על חתימת השני כדי שתתקיים עדותו בהחתימת והובא בתוס' שם דט"ו ע"ב הרי דרבנן חשו לנגיעה משום כבודו ולפ"ז אין סתירת לזה ממה שהכשירו הפוסקים עדים שנטלו שכר להעיד דמחזירין השכר וחוזרין ומעידין וכן בהעידו שלא בפני בע"ד דלענין עדות ממון דלא שייך לעז לא פסלו וגם כל זה לכתחלה דלא תנשא משום חשש לעז ומפרט כאן דבעל מכחישה י"ל חשש לעז דיאמרו דלהחזיק דבריה חזרה ואמרה בפניו גרשתני וא"כ כבר אינה משועבדת לבעלה בשום דבר דלענין זה הוי רק כממון דמדינא לא חיישינן ומיושב קושיות הנו"ב מיבמות שם דלוקמא דאמרה תחלה גרשתני שלא בפניו והדר אמרה בפניו דלא מהימנא דזה אינו דהא החשש בקטטה דא"נ לומר מת בעלי שמא מתכונת מחמת שנחה שתתסר עליו ובזה דכבר אינה משועבדת לו ואין דינה כמורדת למאי נ"מ תעשה הרעה הגדולה הזאת איסור א"א.
ולפ"ז מ"ש הרשב"א סימן אלף רנ"ג בראובן שקידש אשה ובא אחר וקדשה שלא בפניו דאם עכשיו אומרת בפני ראובן שגרשה אסורה עליו דלא תלינן באחזוקי דבורה כדאמרינן בפ"ב דכתובות דף כ"ב דבאמרה שלא בפניו דגרשה דלא מרתתא שמא יבא בעלה ויכחישה ופריך הארה"מ דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה הרי דלא עשויה להחזיק דבריה להחציף פניה בפניו עיי"ש לק"מ מכל זה דרשב"א נמי לא אמר רק דאסורה על הראשון דזה ודאי מדינא תדע דהל"ל יותר דמותרת לשני א"ו דזה לא התיר הרשב"א וראייתו מפ"ב דכתובות ג"כ אינו רק לענין דמדינא גם כה"ג אינה מעיזה פניה בפני בעלה דחשש גנאי אינו ריעותא לדינא מדפריך התם ומי מחצפא והתם קאי על אם נשאת תצא.
ולפ"ז גם מ"ש הרא"ש בתשובה כמ"ד ס"ב על אשה שהיתה בחזקת נשואה ונשאת לאחר שלא בפני ראשון אף כשתאמר עכשיו בפני בעלה הראשון גרשתני לא מהימנא כיון שכבר נשאת מעיזה שלא תעשה עצמה זונה דהוכיחו הפוסקים דאם אמרה טרם שנשאת לשני גרשתני אף דמעיקרא אמרה שלא בפניו לא חיישינן דמעיזה לאחזוקי דבריה דהא רק משום שלא תעשה זונה קאמר דמעתה לפימ"ש לא פליג אריב"ש דמשום דכבר נשאת לשני דמשום לעז בעלמא לא תצא הוכרח לומר משום שלא תעשה עצמה זונה ותצא מזה ומזה והריב"ש נמי לא אמר רק בנידון דידיה דאין כופין אותו לגרש על סמך חזקה דאינה מעיזה בפניו לומר דאינו יכול כיון שכבר אמרה שלא בפניו אפ"ת אח"כ בב"ד בפני בעלה גריעא טענתה קצת שאולי עתה מעיזה להחזיק דבריה עיי"ש הרי לא עשה מזה ריעותא רק קצת וכולא האי ואולי משום דאינו רק חששא בעלמא וכיון שכן לק"מ מהא דנאמן ליתן גט וא"נ לכנוס כיון דקושטא הוא דזה בעלה הוא ולא אחר ואינו נאמן לכנוס ועדי קידושין ליכא דאל"כ היה מביאן ואם לא יאומן ליתן גט תתעגן כל ימיה וחזינן בשליח שהביא גט בפ"ק דגיטין דרבנן דאצריך להעיד שנכתב ונחתם לשמה או לקיים משום חשש שיבא בעל ויערער ויוציא לעז ומשום עיגונא הקילו להאמין לשליח לבד אף דיש תקנה בגט אחר ובשני שלוחים כ"ש כאן דלקושטא ליכא בעל אחר ועיקר חשש לעז וערעור רק מהבעל והוא לא יערער אח"כ למשוי נפשיה רשיעא שיאמר לא הוא שקידשה בדבר שלא יבא לו מזה שום תועלת ובנידון דהריב"ש היה תקוה שיתרפא הבעל או כשתגדל האשה ויהא לה פ"פ ואפשר יתרצה אח"כ ליתן לה גט ואיך נכוף אותו עתה לגרש ועומד וצווח ומערער שאינו מחויב לגרשה והלעז לפנינו דהוי גט מעושה שלא כדין.
דאיכא דמסייע לה בגיטין דס"ד בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד אר"י הוה דשב"ע ואין דבשב"ע פחות משנים וליהמניה לשליש מי קנפיק גיטא מתותי ידיה וליהמניה לבעל מי קאמר גרשתי ולימא חזקה שע"ש ה"מ לחומרא ולהימנה לדידה מדרה"מ דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ה"מ היכא דליכא דמסייע לה עיי"ש ויש לתמוה מה שייך כאן דאינה מעיזה פניה בפני בעלה הא בעלה לא ידע אם מסר לה השליש כמו דאמר בעל מי אמר גרשת ומצאתי בדרישת ארי כאן עמד בזה ונ"ל כיון דחזקה שע"ש לחומרא עכ"פ ובדרבנן סמכינן גם לקולא אם כן אם יודעת שהשליש לא נתן לה הגט הרי הוכחה דבעל לא יהיב לו הגט ויודע בעלה בשקרה ומרתתה להעיז דאפילו על הספק מרתתה כדאיתא בפ' ב' דכתובות כ"ב ב' בהא דפריך ומי חצופה כולה האי דשמא יבא הבעל ויכחישה עיי"ש ובהכי א"ש מ"ש בח"ר שם אבל איכא דמסייע לה כגון בעלה כדהכא אי נמי ע"א אינה נאמנת וגם רא"ש כתב דבעלה ושליש מסייעין לה ויל"ד הא בעלה לא ידע אי יהיב לה שליש ואינו מסייע לה והל"ל דחזקה שליח עושה שליחותו מסייע לה ולפימ"ש א"ש דממ"נ אם יהיב הבעל הגט לשליש הרי אינו יודע א"ל יהיב לה השליש וליכא העזה ואם לא יהיב בעל הגט לשליש הרי יודע בשקרה ומעתה משום דבעל גם כן משקר ומסייע לה.
ומ"ש בח"ר כגון בעלה כדהכא יל"ד הא הכא גם שליש מסייע לה ומנ"ל במסייע לה בעל לבד ונראה משום דלשליש מגיע שכר שלישות כמ"ש בהגמ"ר ס"פ ז"ב א"כ שליש נוגע ול"ח סיוע ובענין מה דפליגי הפוסקים אם רק חד מסיע לה אי מעיזה והרא"ש שם כתב דאפשר כשהשליש לבד מסייעה אינה מעיזה נראה דגם הש"ס מספ"ל מדאמר ה"מ היכא דליכא דקא מסייע לה אבל היכא דמסייעי לה מעיזה הנה מתחלה אמר דליכא דמסייע לה לשון יחיד ומסיים דמסייעי לה לשון רבים אלא ה"ק ה"מ היכא דליכא דמסייע לה אז ודאי אינה מעיזה אבל היכא דמסייעי לה תרי ודאי מעיזה אבל בחד הוי ספק מה אמר בה רה"מ.
ויל"ע מה פריך הש"ס חזקה דשע"ש הא כל החזקה מחמת נאמנות הבעל שאמר שנתן הגט לשליש לגירושין ונאמנות הבעל במגו דמגרש לה והא בפחז"ה דף מ"א אהא דדר בקשתא בעילותא כתב הנמ"י בשם רמב"ן והמפרשים דלא אמרינן מגו אלא במלתא דלבתר דמהימנינן ליה משום מגו תו ליכא ספיקא אבל במלתא דאף כי נימא מגו אכתי איכא לספוקי אם לקחה המוכר מזה המערער אם לא לא אמרינן מגו דלא מפיו אנו חיין שנאמין כל כך לדבריו משום מגו עד שנצטרך לברר ספק אחד מדעתינו לקיים דבריו ולמטען שהמוכר לקחה מן המערער עכ"ל והרי התם יש חזקת ג"ש ומ"מ לא סמכינן כיון דהחזקה בא מחמת המגו שלו להאמינו דדר בו המוכר חד יומא וה"נ חזקת שע"ש רק מחמת מגו של הבעל ואולי המגו כאן דבידו לגרש אלים כסהדי ועדיף מהמגו דפחזק"ה דהיה י"ל לקוחה הוא בידי דאין המגו מה דבידו לעשות בהיתר ועיין קידושין פרק האומר דף ס"ד ע"ב דרבי סבר מה לי לשקר כעדים דמי ובא"ע סימן קנ"ו ס"ז ובב"ש סימן קנ"ז סק"ט ובזה א"ש פרש"י בגיטין שם בד"ה גירשתי את אשתי נאמן דמה לו לשקר הרי בידו לגרשה עכ"ל דמי הכריחו ליתן טעם יהא מאיזה טעם שיהא הא ארבי יוחנן פריך מדר"י עצמו אלא דמה ס"ד דמקשן להקשות דאטו אומר גירשתי כדמתרץ אע"כ דסמך אמה דהקשה אח"כ דחזקה שע"ש ואם כן קשה תינח אם בחזקה דשע"ש לבד סגי בלא האמנת הבעל או בנאמנות הבעל בלא חזקה שע"ש אבל ליהמניה לבעל במגו ולברר עוד ספק אחד ע"י חזקה לא מפיו אנו חיין כ"כ לכן פרש"י דגירשתי נאמן משום דבידו לגרשה ומה לו לשקר וזה כעדים דמי ועדיף משאר מגו.
סעיף ג
ס"ג ואפילו ע"א דעת כ"פ משום דאפקינהו רבנן קידושין והקשה בה"ט ס"ק כ"א מפרק האשה שלום דף קי"ז דאר"ח נתייבמה יבמה נכנס לנחלה ע"פ דבריהם דרשו מדרש כתובה אנו לא נדרש מדרשי תורה יקום ע"ש אחיו והא כאן דאפקינהו לקידושין לא עדיף היבם משאר אחים עיי"ש ונראה דר"ח לטעמיה בגיטין דס"ד ע"ב דס"ל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון א"כ ה"נ כיון דמחק"ח מחויב לייבמה כאילו מייבמה בחיוב תורה ובממון ודאי יש להם כח דהפקר ב"ד הפקר.
וברש"י יבמות פ"ח ע"ב בד"ה וקתני דפנו וקשיא לרב ובע"א ל"מ למוקמי דא"כ למ"ל קרא מבואר דע"א מהימן מדאוריית' ובדף צ"ב פרש"י דרק מדרבנן מהימן ועמד בסתירה זאת בזבד טוב ס"ק כ"א ונ"ל דעל"ג עפ"י רוב לא משקרי וודאי מיעוט משקרי רק כמו דרוב לא מהני בממון ה"נ בדבר שבערוה דילפינן דבר מממון אך לרב דס"ל בר"פ הפרה הבמא"ה ה"נ בדבר שבערוה חשוב דבר ברור ומהימן מדאוריית' ע"א ונראה דוקא ע"א כשר י"ל לרב מהימן מה"ת כעל"ג דמה דלא מהימן כשאינו על"ג דשמא משקר או טועה אבל קרוב דאפילו הרבה קרובים פסלה תורה ע"כ גזה"כ כדאית' בב"ב ובחו"מ סימן נ"ג סע"י וכן שפחה לאו בת עדות היא ואם כן גם דעל"ג פסולה מה"ת דבשפחה אינה מסימנים שיש לב"י ביישנים ולכן בגיטין דף ע"א ברש"י בד"ה דאקילו בה פרש"י בע"א קרוב ושפחה דהתם נמי קאי לרב כמ"ש תוספת שם ולכן דוקא בקרוב ושפחה הוי קולא דרבנן וכן משמע ברמב"ם פ"נ מהלכות קידוש החדש הי"ד דוקא ע"א כשר נאמן משום דעל"ג וכמ"ש תשב"ץ ח"א סימן פ"ב אלא שהוא נדחק דלא אתי לאפוקי רק גוי מסל"ת ואינו במשמע כלל ועוד נראה דמש"ה פרש"י בע"א קרוב משום דבודקין אותו לעדות אשה וע"כ דליכא אחר בהדיה דא"כ סגי בה אחר וכיון דזה רק ע"א ומפ"כ הוי תרתי לריעותא ול"ל משום דאקילו רבנן בעדות אשה בע"א דאינו רק חדא לריעותא ולכן פרש"י ע"א קרוב דנמי תרתי לריעותא כדאיתא בחו"מ סימן כ"ב ולפימ"ש י"ל מה דבספרי שופטים אמר דע"א קם לעדות אשה דרב חיבר הספרי כדאיתא בהקדמה לרמב"ם ול"ק מהאי תנא דספרי על שמואל דס"ל כחכמים דאמרו זה כלל גדול דהמע"ה דיליף מיניה שמואל דאהבמא"ה כדאית' ר"פ הפרה.
אפילו ע"א בישע"ק סק"ה כתב דאחרונים כתבו לדעת הע"ש בחו"מ סימן ל"ז דנוגע דפסול לאו משום דחשוד לשקר אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו א"כ בעד מיתה דקרוב נאמן ה"ה נוגע וכתב להוכיח דפסול דהא שליח המביא גט אפילו קרוב נאמן לומר בפ"נ ומ"ע באומר אני עד שני פסול וכתבו תוספת רפ"ב דגיטין ט"ו ע"ב מהירושלמי משום דנוגע דרוצה לקיים חתימתו וכתב דזהו ראיה גדולה ולפימ"ש מהרי"ט בחחו"מ ח"ב סימן פ' דהיכא דאינו נוגע משום הנאת ממון אין לחוש דמשקר רק משום חשש לעז א"כ ע"כ באני עד שני ג"כ רק משום חשש לעז ה"נ י"ל להע"ש אף דשליח קרוב מהימן וגם נוגע ל"ח דמשקר רק דקרוב אצל עצמו מ"מ חששו ללעז דיאמר משום נגיעתו שיקר ותינח גט דאפשר לתקוני משא"כ עד מיתה וכדמחלקי תוס' פ"ק דגיטין דף ג' ד"ה אי קולא ועוד דעיקר חשש לעז דיבא בעל ויערער כדאיתא בריש גיטין שם ותינח בגט דבעל חי משא"כ בעד מיתה כיון דאנן ל"ח דמשום נגיעתו משקר א"כ ודאי מת הבעל תו אין לחוש שיבא ויוציא לעז ולכן גם לפימ"ש סמ"ע וש"ך בריש סימן ל"ז דנוגע פסול מחשש דמשקר י"ל שאני בעד מיתה דעל"ג ודייקא ומנסבא ואדרבה כיון דהעד נוגע דייקא האשה יותר ואף דבשליח המביא גט אמרינן בריש גיטין שם דשליח מידק דייק ומ"מ נוגע פסול היינו משום לעז וכמ"ש.
אך יל"ע בה"ט דע"א נאמן משום דעל"ג דזה ודאי רק עפ"י רוב דמיעוט מצוי שישקרו גם בעל"ג וכיון דילפינן דבר דבר מממון כמו דל"מ רוב בממון ה"נ בדבר שבערוה וכמ"ש החו"ד בבית הספק לענין ס"ס בסס"ק כ"ז וגם בעד מיתה אין יורדין לנחלה הרי דל"מ בממון על"ג וכמ"ש הריב"ש ובש"ע חו"מ ס"ס למ"ד ועוד באיסור א"א לא סמכינן על רוב כמ"ש תוספת בספ"ק דב"מ דף כ"ף ע"ב כמו במשאל"ס וצ"ל משום דאיכא נמי חזקה אא"ח ולא לו כדאית' בקידושין דף ס"ג ע"ב ורובא וחזקה מהני גם גבי ממון כמ"ש רז"ה ומלחמות רפ"ב דכתובות והא דל"מ על"ג בממון דשמא קנוניא עשו וליכא חזקה אא"ח כדאיתא בשבועות דף מ"ב ע"ב ולהתיר האשה ליכא למיחש לקנוניא חדא דדייקא ומנסבא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה ועוד דחזקה אין אשה מקלקלת עצמה לישב באיסור א"א כל ימיה כמ"ש רא"ש בפסקיו שילהי נדרים ומה"ט אשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי אף דנוגעת וליכא חזקה דאין אא"ח ולא לו משא"כ עד הנוגע ובזה נדחו ראיות נו"ב בא"ע סימן כ"ז להאמין ע"א נוגע מהאשה עצמה וגם מה שהוכיח מיבמות דף ע"ז בהא דעמשא שהאמינוהו שמקובל עמוני ולא עמונית משום דשמואל וב"ד קיים ופרש"י דהוי על"ג אף דהוי נוגע עיי"ש דשם ליכא איסור א"א רק לאו דלא ובא עמוני ומהני רוב לבד דאיסור עמוני כיון דקידושין תופסין ל"ה דבר שבערוה כמ"ש בשו"ת רעק"א סימן קכ"ד וקכ"ה מהמרדכי פמ"ח לענין פסול ממזרות ואם כן בגר עמוני שנשא בת ישראל או להיפך דקידושין תופסין כדלעיל סימן ד' ס"ו ל"ח דבר שבערוה.
עוד הוכיח בנו"ב שם ממ"ש הש"ג בשם ריא"ז והובא בחמ"ח סק"ט דבן בעלה נאמן להעיד לה והא נוגע דלדבריו יטול ירושה וא"ל כיון דא"נ לירש תו ל"ח נוגע דהא הש"ך בחו"מ סימן ל"ד ס"ק כ"ח כתב דנוגע אף דפ"ד חיישינן דמשקר ובשביל עצמו מעיד כן והאריך בראיות ובפרט דלאו כ"ע דינא גמיר? וסובר דיאמינו לו ג"כ שיטול ירושה אח"ד ואינו ראיה לפימ"ש הר"ן בפרק האומר אהא דאמרינן שם דס"ג ע"ב דאינו נאמן לכנוס ונאמן ליתן גט דאא"ח ולא לו וז"ל שאא"ח ולא לו בדבר שאינו נהנה ממנו להתיר א"א לעלמא ואעפ"י שהוא לישא אותה היה מתכוין תחלה אפ"ה כיון שאנו רואין שאנו אוסרין אותה עליו אם איתא שלא קדשה היה מודה בדבר עכ"ל וה"נ כיון שאין מניחין אותו לירד לנחלה אם איתא שאביו לא מת היה מודה שלא להתיר א"א בחנם ולכאורה הר"ן דלא כהש"ך אלא כהריב"ש שם ובתומים הביא כ"פ דס"ל כהריב"ש ואפשר להכי דייק הר"ן להתיר א"א לעלמא אף דתחלה להנאתו העיד מ"מ כיון שרואה שאין מאמינין לו היה מודה ולא היה מחזיק דיבורו באיסור א"א אבל במקום אחר אמרינן דעביד לאחזוקי דיבוריה ולפ"ז ל"פ הר"ן על הש"ך.
ובירושלמי ריש פ"ב דקידושין אהא דבה"א דשליח נעשה עד א"ר אבין ב"ח נראין הדברים בשקדשה בשטר אבל אם קדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו אמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו התורה אפילו קידשה בכסף אינו כנוגע בעדותו ונתקשו הראשונים בממ"נ אם מיירי קודם שניתקין שבועת היסת למה לר' אבון כנוגע הא י"ל החזרתי למשלח ואם לאחר תקנת היסת מ"ט דר"י ולכאורה י"ל דפרש"י בקידושין דף מ"ג ע"ב בד"ה והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וז"ל נוגעין בעדותן דאי אמרי אהדרינהו ניהלך בעי אשתבועי לפיכך הן מעידין שקבל מלוה מידם כדי שיפטרו מן השבועה ונוח הוא להם להפסיד הממון למלוה מלהשבע בשקר דאע"ג דחשידי אממונא לא חשידי אשבועתא הלכך בממון לא אמרינן הן הן עדיו וכיון דעדים לא הוו הרי הדין זה כדין החנוני וכו' ובפרש"י בפ' השולח דף ל"ה בד"ה חוץ לב"ד דשבועת הדיינין של תורה הוא ונקט ס"ת בידו ומשבע לה בשם או בכנוי ועונשה מרובה ושבועה דרבנן בקללת ארור ולא נקיט מידי ואין עונשה כל כך עכ"ל ולפ"ז י"ל ה"ט דר"י כיון שהאמינתו תורה ואין עליו רק שבועת דרבנן בלא שם וכינוי ונקט"ח נוח לו לישבע היסת מלהעיד עדות שקר שנתקדשה דהא שבועה בלא שם אין בו מלקות ולא קרבן רק איסורא בעלמא מדברי קבלה כמבואר ברמב"ם בפ"ב מהלכות שבועות ה"ד משא"כ במעיד שקר שנתקדשה אפשר לבוא ע"י לאיסור א"א כשתקבל קידושין מאחרים או המשלח יקדש אחותה יצאו בלא גט ואף דכשנשבע עושה איסור בעצמו מ"מ ניחא לו למעבד איסורא זוטא מלימעבד אחריני ע"י איסורא רבה כדאיתא בפרק בכל מערבין דף ל"ב וגם ר' אבון אמר רק נעשה כנוגע אבל נוגע ממש לא הוי די"ל החזרתי הכסף למשלח ולישבע היסת דאיסורו קיל מלהעיד בשקר שקידשה רק ס"ל לר' אבון דבעיני העולם חמיר שבועה משאר עברה וכדפרש"י בפ"ק דב"מ דף ה' ע"ב בד"ה לא אמרינן דחמיר הוא לאינשי איסור שבועה מאיסור גזלה אבל ר' יוסי ס"ל דרק שבועה בשם חמיר כמ"ש תוס' שם בד"ה דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא משום דשבועה חמורה כדאיתא ביומא דפ"ו ובשבועות דף ל"ט שעולם מדעזע על לא תשא את שם וביומא שם שמו הוא דאינו מנקה אבל מנקה לשאר ח"ל ובהכי ח"ש מה דס"ל לבה"ג דעד נעשה שליח בקידושי אשה ולא חילק בין קידושי כסף לשטר כמבואר בר"ן בר"פ הא"מ משום דס"ל כר"י וס"ל כדמסיק אביי בפ"ק דב"מ דף וא"ו הא דלא אמרינן חשוד אממונא חשיד אשבועתא לא משום דחמיר בעיני עולם רק משום דתלינן בסמ"י או כמ"ש שם דאשתמוטי מישתווינו אך להרמב"ם דס"ל בפי"א משבועות דגם היסת בשם או בכינוי לא א"ש למה לא חילק בין קידושי כסף לשטר דלדידיה ודאי הירושלמי מיירי קודם דתקון רבנן היסת וכן לדעת האומרים דהיסת בימי ר"נ תקנו והירושלמי קדם הרבה ואין ראיה מדר"י לדידן אחר תקנת היסת והק"ל מ"ט דר' אבון לכן נ"ל דטעמא דר"א כיון דמשלח האמינו ומסר כספו בידו אם יכפור בו הוי העזה משא"כ כשיאמר השליח שקידש האשה דלא האמינתו מעולם יכול להעיז וכדמחלקו תוספת והובא בש"ך חו"מ סימן פ"ב בכ"מ אות וא"ו ובסימן צ"ג סק"ג דלפיכך לא הוי מגו טובה עיי"ש ה"נ אין נוח לשליח לכפור במשלח ויותר נוח לו לומר שקידש האשה דאין המשלח יודע ולהיות דאין זה נגיעת ממון דמ"מ אלו היה אומר דהחזיר להשלח היה נמי פטור לכן אמר ר"א רק דנעשה כנוגע ואזיל ירושלמי לשיטתו דברפ"ב דגיטין בהא דשליח המביא גט א"נ לומר אני עד שני דנעשה כנוגע בעדותו וכתבו תוספת בפ"ב דגיטין דט"י ע"ב משום דהנאה לו שיתקיים חתימתו ולאו נוגע ממש וה"ט דנוגע ממש אינו רק בהנאת ממון וכה"ש מהרי"ט ח"ב מחחו"מ סימן פ' וכתבו תוספת שם דלפיכך צ"ל נמי הטעם שאמרו בש"ס בבלי שם או כולו בהק"ח או כולו בקיום הגט וקשה לזווגם הנהו תרי טעהי' ונראה דהיכא דנאמן מן התורה לא מקלקלין נאמנותו משים נגיעת כביד כיון שאינו נגיעת ממון לא חשיד לשקר אבל שליח דמד"ת א"נ חד לומר בפנ"ח רק מתק"ח לכן גם בנגיעה קלה כמות שהיא שאינו נגיעת ממון לא מהימן וזה שאמרו או כולו בתק"ח דהיינו שאומר בפ"נ ובפ"נ והוא אינו העד עצמו האמינוהו ולכן ה"נ אר"י מכיון שהאמינתו תורה אפילו קידשה בכסף אינו נוגע דרק בשליח שאומר בפ"נ ובפ"נ דנאמנותו רק מתק"ח חשוב כנוגע ולא כשנאמן מן התורה ואף דבשליח המביא גט מד"ת בלאו אמירתו בפ"נ כשר דד"ת עדים החתומין כנחקרה עדותן וסתם ספרי דדייני גמירי כדאיתא בריש גיטין ונ"ו נאמנות השליח אינו מד"ת רק מדרבנן יכיון דגריע נאמנתו מחמת נגיעה קצת תו לא האמינוהו
ובזה מתורץ מה שהקשה בח"ר בגיטין שם משנים החתומין על השטר ומת אחד מהם דשני כותב חת"י אחספא ושדי בב"ד ואזיל איהו והעד אחר ומסהדי אחתימת השני ולא מחזיקינן ליה בנוגע בעדותו עיי"ש דלפימ"ש שאני התם דזה הוי קיום דמהני גם היכא דצריך קיום מן התורה דדמו החתימות מועיל מדאורייתא כמבואר בטו"ז חו"מ סי' ס"ט ובש"ך שם סקי"ב אח"כ מצאתי בכנס"י ס"ס פ"ג כתב בשם יש"ש כה"ג לענין שונא והביא ראיה מיבמות דף קי"ז.
והיוצא מזה דהיכא דנאמנותו מן התורה לא מיחשב נוגע מחמת כבוד וכדומה כל שאינו הנאת ממון רק היכא דמן התורה לא מהימן רק רבנן הימנוהו אזי מיחשב נוגע ולפ"ז ה"ה בהא דעביד לאחזוקי דיבוריה והא דקידושין דף ס"ג דא"נ לכנוס ונאמן ליתן גט דל"ח נוגע אחר שאמרו לו דא"נ לכנוס משום התם נאמן מן התורה או משום דהוי רק גילוי מלתא דהוא הוא הראוי ליתן לה גט וכמ"ש לעיל או מטעם שכתב הר"ן שם דאינו רק מברר מי קידשה דבלא"ה כבר היא מקודשת ולכן לא מיחשב נוגע משום דעביד לאחזוקי דיבוריה אבל בן בעלה שנשאר מאביו ירושה או פסקו לו שכר אם יועיל עדותו להתירה דנוגע הוא כשהעיד על מיתת הבעל ונפסל עדותו ואח"כ העיד בלא נטילת שכר ולא ע"ד לירד לנחלה מ"מ כיון דנאמנות שלו רק מדרבנן י"ל דעביד לאחזוקי דיבוריה ועדיין נוגע הוא וריא"ז הנ"ל או דס"ל דעל מיתת בעלה נאמן מן התורה משום דעל"ג כמ"ש רשב"ץ בדעת הרמב"ם או דמיירי דבלא"ה הניחו אביו להיות אפטרופס על נכסיו או דלא נשאר מה לירש וכה"ת
ולענין נוגע בשאר איסורין ביבמות פ"ח ברשב"ם ד"ה ואמר ברי לי דשומן הוא מהימן וה"י ודאי פשיטא לן דסמכינן עליה כ"ז שלא נחשא דאל"ה אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו ותוס' כתבו שם דגמרינן מנדה וספרה לה ויליף מזה הנו"ב בחא"ע סימן כה דהיכא דלא איתחזיק איסורא ואינו דבר שבערו"ז באמן ע"א נוגע והקשה בזבד טוב ס"ק כ"ג א"ה למה אמר רב ביבמות ע"ז כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאחה מעשה אין שומעין לו וכתבו תוס' שם כשהוא נוגר דעביד עובדא בנפשו וזה ע"כ מיירי בלא איתחזיע איסירא ואינו דבר שבערוה מדפריך מינה אהק דהורה עמשא עמוני ולא עמונית דהיה הלכה רופפת ולא איתחזיק איסור כמ"ש בנו"ב שם ונראה הת דנוגע נאמן בשאר איסורין אף דיש מקום לחשוש מחמת הנגיעה משום דרוב ישראל בחז"כ ולא שכידי שיאכיל איסור משום הנאתו אך זה בדבר פרטא לשעתו משא"כ הוראה שהוא לכל ישראל ולדורת עולם חששו גם דלא שכיח כמ"ש תוס' בריש כתובות בסד"ה שאם בדבר שלא תשב עמו באיסור כל ימיו חשו אפילו לזנות אף דלא שכיח א"כ ק"ו הוראה לכ"ע ולדורות עולם והא דנאמן מורה הוראה לומר שכך מקובל אף בדבר שבערוה ודיני ממונות נראה משום דאין זה בגדר עדות דתורה אמרה לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת שנוגע עדותו לאיש בשעת מעשה וכן הא דילפינן דבר דבר מממון נמי כתיב כי מצא בה ערות דבר דנוגע לאיש ואשתו בשעת עדותו אבל הוראה אינו רק גילוי מלתא ואינו על מעשה בזה איש וכמו שכתב הרי"ף בפרק החולץ בהא דאשתעמודענא בפלוני דאחוה דמיתנא דאפילו קרוב נאמן דהוי רק גילוי מלתא וכיון דאיתחזק אהני גם אח"כ ולפיכך אין אומרים בהוראה תרי כמאה אלא אחרי רבים להטות משום דאינו עדות.
ובתוס' יבמות פ' האשה שלום קי"ז ע"ב אהא דאמרה מת בעלה ואח"כ מת חמי תנשא ותטול כתובתה וחמותה אסורה משום דאמרינן לא בעלה מית ולא חמיה מית ולקלקלה לחמותה מיכוונה וכתבו תוס' ז"ל ומ"מ מתירים אותה להנשא כיון דחזיא דחמותה אסורה אף היא לא מקלקלה נפשה וא"ת מה יש לחוש מ"מ נתיר לחמותה כשנשאת הכלה דהשתא לא תיתי ותצטער שהרי לא תחזור להיות כלתה עכ"ל והוכיח מזה בספר משנת חכמים בעדות אשה שמת בעלה לא חיישינן דלאחזוקי דיבורה אמרה כן והובא בזבד טוב ודחה ראייתו דאין כונת התוס' דצריכה הכלה להעיד עוד אחר שנשאת אלא נתירה לחמותה ע"י דיבור הראשון של הכלה עיי"ש והיינו אף דדיבורה הראשון לא נתקבל מ"מ השתא דהכלה נשאת איגלאי למפרע דקושטא אמרה מת בעלי וא"כ גם מת חמי קושטא הוי כיון דתו לא תהא כלתה ולכאורה אין זה דחיה דאפשר דיבור הראשון היה שקר ולא בעלה ולא חמיה מית אלא השתא דנשאת אף דודאי לא מקלקלה נפשה י"ל אח"כ נודע לה דבעלה מית ומה"ט לא מחינן בה מלהנשא אך נראה מדלא הקשו התוס' הך וא"ת רק לאחר שהקדימו דמ"מ מתירים אותה והא זה מפורש בגמרא תנשא וחמותה אסורה וגם למה האריכו לומר ומ"מ מתירים אותה להנשא והל"ל ומ"מ תנשא כלשון הש"ס אלא אהא דתנשא המ"ל משום דודאי לא תנשא עד שתדע שבעלה מת ולא תקלקל עצמה אף דכשאמרה בב"ד מת בעלי היה שקר אלא דקשיא להו כיון דעכשיו שקר אומרת איך מתירים אותה הב"ד עכשיו על סמך שלא תנשא עד שימות בעלה דהא צריכה להעיד בב"ד ושיתירו אותה הב"ד על סמך העדות כדאיתא לקמן סל"ט וכיון דהשתא לא נתקבל עדותה איך תנשא בלא עדות לפני ב"ד וזה שדקדקו ומ"מ מתירים אותה להנשא דב"ד מתירין איתה וע"כ משום עדותה דהשתא כיון דחזיא דחמותה אסורה אף היא לא מקלקלה נפשה היינו עכשיו לא מקלקלה נפשה כשעדיין היא לפני ב"ד ומתירים אותה לכן לא כתבו לא תקלקלה נפשה ולכן עכשיו הקשו שפיר מה יש לחוש כיון דעודה אצל הב"ד ולא שייך לומר דנודע לה אח"כ א"כ איגלאי דקושטא אמרה תחלה דמת בעלי וליכא משום דלאחזוקי דיבורה אמרה ואפילו לדעת החמ"ח בסל"ד דא"ל ב"ד לקבל עדות ולהתירה בב"ד מ"מ אין סברא שיתירו אותה ב"ד כ"ז דחוששין דלא מית בעלה ושקר אומרת על סמך שלא תנשא עד שימות בעלה שו"ר בב"מ ה"ר מהתוס' עד"ז שכתבתי שמא נתוודע לה אחר שהעידה בב"ד שמת בעלה ואז מחזיקה דברית שאמרה מעיקרא דמת חמיה ולפימ"ש שללו תוס' זה וא"כ אדרבה ראיה מהתוס' דבעד מיתה חוששין דעביד לאחזוקי דיבוריה אך רדב"ז ח"א סימן תרנ"ז ס"ל דאין חוששין שמא יחזיק דיבורו עיי"ש ול"ל דחזקה דייקא ומנסבא אחר התרת ב"ד כשתנשא דהא התירוה להנשא עפ"י ע"א או אשה חשוב כשנים ואין אחר שבא אח"כ יכול להכחישו כדאיתא ביבמות פ"ח ב' ובכ"ד וע"כ הטעם כיון שהתירוה על פיו הוחזקה מיד פנויה כמו עפ"י שנים וכן מצאתי בחו"ד ביו"ד סימן קכ"ז סק"ה והביא שמ"כ רש"י ר"פ הא"ר ואם דייקא רק בשעת נישואין א"כ בשעת התרת ב"ד עדיין מסופק לנו אם אשת אים היא ועכצ"ל דאינה באה לב"ד להתירה עד דדייקה.
ואפילו עד מפי עד בתשב"ץ ח"א ענין פ"ב פ"ג ונו"ב חא"ע כתבו דעד מפי עד ל"ח מלתא דעל"ג דמצי לאשתמוטי לומר דראשון אמר שקר לכן בזה ודאי רק קולא דרבנן להאמין אך בתורת האדם לרמב"ן בענין שמועות דף ע"ט ע"ג ז"ל מסתברא לן דשמועה דעד ואפילו עמפ"ע ואפי' גוי מסל"ת מתאבלין דמלתא דעל"ג ולא משקרי בה אינשי וכ"כ מהרי"ו סימן פ"ח והביא ראיה דהרמב"ם כתב מצא בשטר כתוב פב"פ מת ומכירים אותו שזהו כתב ישראל אשתו מותרת ומשמע דאין אנו מכירין מי שכתבו ומאי מלתא דעל"ג איכא התם וכן פסק הרמב"ם דעד ששמע מגוי המסל"ת מעיד וכן עד מפ"ע אטו אם מת העד הראשון אינו מעיד השני א"ו בכולהו איכא למימר כיון דעביד לאיגלויי שלא מת לא משקר עכ"ל וי"ל אף דכשיבא בעלה יוכל לומר דראשון כיחש מ"מ מחית נפשיה לספיקא דיסתפקו אי שיקר וכדאר"ח בפחז"ה דף למ"ד שתי כתות המכחישות זא"ז שתיהן פסולין דבהדי סהדי שקרא למה לו ובשתי נשים שישבו ונמצא ביניהן כתם שתיהן טמאות דמה חזית לתלות הקלקלה באחת יותר מחברתה ועמפ"ע גרע דהא קי"ל כל הטומאות כמקום מציאתן וכ"מ שנמצא הריעותא אמרינן כככ"ה ולא מחזיקינן ריעותא ממקום למקום ה"נ יתלו יותר בזה השני דבו נמצא הריעותא ודאי אבל הראשון שמא לא אמר כלל וכן בכתב הנמצא אף דא"י מי כתבו מ"מ חושש הכותב לעצמו שמא יהא ניכר ע"י דימוי אך מלשון מהרי"ו משמע כיון דהדבר בעצמו עביד לאיגלויי לא משקר ואפשר משום דאשה דייקא ומנסבא ועי"ז עביד לאיגלויי וכמ"ש הנו"ב סכ"ז א"כ למ"ל לשקר בחנם אך מת"ה הנ"ל מבואר דעל"ג בלאו טעמא דדייקא ומנסבא מתוך חומר שהחמרת עליה דהא בשמועה נאמן אף דאין לו אשה כלל.
ועוד נראה לפימ"ש תשב"ץ שם בענין ע"ז הא דע"א א"נ חששא רחוקה לפגום בן ברית מוחזק בכשרות ששקר הוא מעיד אבל מ"מ אפשר שמעיד בשקר למען ששכור הוא עיי"ש ויותר מזה כתבו תוס' בע"ז פ"ח דף י"ב דגם גוי לא חשוד להכשיל ישראל בדבר שאין לו הנאה וא"כ כשהעיד עמפ"ע או נמצא כתוב ולא ידעינן מנו אם לא בעצת האשה ובא בשכרו אין לחוש אלא בא"י אם ישראל כתבו לא סמכינן כיון דפיהם דיבר שוא וא"י אם הוא מסל"ת ואם יבא הבעל חי כ"ע יתלו הסרחון בה והוי מדעל"ג בכל אנפי ולא תעשה האשה זאת, ולכן לדעה ראשונה דלקמן סעי"א אפילו א"י אם הוא כתב ישראל סומכין עליו משום דל"ח שיעשה הגוי מעשה להכשילה בלתי הנאה והאשה לא תעשה זאת כי על"ג ולכן א"צ קיום אף דל"ל בזה דלא חציף אינש לזייף כיון דלא ידעינן מי כתבו וכמו שהקשה החת"ס בחא"ע סימן מ"ט מ"מ האשה לא תעשה זאת כיון דעל"ג ויתלו כ"ע בה שזייפה ועיין פר"ח על יו"ד סימן קי"ח ס"ק ל"ו ונראה הא דצריך בגוי שלא יתכוין להעיד וגם לדעה ראשונה לקמן סעי"א דאם אינו כתב של ישראל לא סמכינן עליו אף דלא חשיד להכשיל לפימ"ש החכ"צ סל"ט הא דל"ח שיתכוין הגוי להכשילו אף דחשודין על שפ"ד ואין מתייחדין עמהם היינו בדבר שהוא נוקם ועושה רעה בישראל בודא' חשיד עליו ועושהו כדי להנקם מישראל אויבו אבל להכשילו בדבר איסור במקום שא"א לעמוד עליו אין זה בקמה לפי דעת הגוי שהרי אין הישראל יודע בדבר זה ומה רעה עשה לו עכ"ל וא"כ במעיד על מיתת בעלה חשיד דמתכוין להכשילה כי מצפה שיבא בעלה דיתוודע לה שנכשלה באיסור ותצטער אבל ישראל לא חשיד להכשיל אם לא שכרתו וא"כ הוי מדעל"ג וכמ"ש והא דבקידושין דף ס"ג ע"ב דהאומר קידשתי את בתי וא"י למי ובא אחד ואמר אני. קדשתיה דא"ר נאמן ליתן גט דאא"ח ולא לו ור"א אמר אף נאמן לכנוס דמרתת דאביה יכחישו ולתשב"ץ ניחא ששכרתו או אביה שכרו ואף דתחלה אמר א"י למי קידשתיה עכשיו הוא מגו למפרע לק"מ לפימ"ש הר"ן שם דאף דהוה דבר שבערוה דצריך שני עדים היינו בבא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן והיינו דלפיכך הוי רק כשאר איסורין דל"ח ששכור הוא להעיד שקר ונראה ראיה דגם עמפ"ע חשוב על"ג משילהי יבמות דאחר שהשיא ר"ג נשים עפ"י ע"א מחמת הקבלה מר"ג הזקן תנן והוחזקו להיות משיאין עמפ"ע דמשמע ע"י שנתאמת דמשיאין עפ"י עד הוחזקו להשיא ע"י עמפ"ע ומנא להו דשאני עמ"ע דלא על"ג ולתשב"ץ ונו"ב ע"א נאמן מדאורייתא משא"כ עמפ"ע אע"כ דשוה עמפ"ע לע"א ורמב"ם דכתב דהקילו חכמים היינו כמ"ש נ"י וריטב"א מהרא"ה דאף דמדאורייתא מהימן מ"מ חכמים מחמירים בכ"מ וכאן הקילו לסמוך על ד"ת.
סעיף ד
ס"ד הכל נאמנים ביבמות דף קי"ז בעי בת חמיה או חמותה הבאה לאח"כ אי נאמנות ולא איפשט והשמיטם רי"ף ורמב"ם וכתב בכס"מ פי"ב מה"ג הט"ז דהאי חששא דרבנן הוא ונקטינן ספיקה לקולא ונראה מוכח מזה כתשב"ץ ורא"ה ונו"ב דמשום טעמא דעל"ג ודייקא ומנסבא נאמנין מה"ת אבל לריב"ש וש"פ דמה"ת צריך שני עדים כשרים רק רבנן הקילו וכיון דספק א בבת חמיה וחמותה דלאח"כ ג"כ הקילו הוי ספק דאוריתא דאם בזה לא הקילו מעולם לא עקרו ד"ת בה אח"כ ראיתי בשו"ת בר"א סימן ל"ט שכ"כ.
אך ברמב"ם י"ל ט"א להשמטתו דבת חמיה פשוט דהשמיטו משום דגמרא פשיט לה מדלא תנן במשנה רק חמש ומה דדחי הגמרא דחויה בעלמא הוא וכמ"ש בע"נ וכצ"ל ברא"ש דהשמיט בעיא דבת חמיה אף דבעיא דחמותה לאח"כ הביא וכן הטור והא דהשמיט הרמב"ם חמותה הבא לאח"כ דהבעיא בגמרא אי מסקא אדעתא דמית בעלה ובעלה קמי בנה ליבום והקשה רש"י הא תני יבמתה דג"כ הטעם דמית או בעלה או בעלה של זאת ותהא צרתה.
אך רמב"ם דבפ"ז מה"ג כתב דהחמש נשים אין מעידות מפני ששונאות זא"ז ובתוכם יבמתה משמע דלאו משום דחוששת שתהא צרתה רק ששונאות זא"ז וכ"כ המל"מ פי"ב מה"ג וכן משמע מירושלמי ופסקו רמב"ם שם אפילו יבמתה שהן אחיות אינן מעידות זל"ז והתם לא תהא צרתה ולומר משום דלא פלוג דוחק גדול דאם משום עיגונא עקרו ד"ת להאמין עמפ"ע ושפחה וקרוב איך יחמירו משום ל"פ לכן ס"ל לרמב"ם טעם דיבמתה משום דשונאות זל"ז אך הא דבעיא בחמותה הבאה לאח"כ מי מסקא אדעתא דמית תליא בזה אם הטעם ביבמתה דחוששת דמית חד ותהא צרתה ה"נ בחמותה הבא לאח"כ ויבמתה אחותה מעידה אבל אם יבמתה אחותה אינה מעידה דהטעם משום דשונאות זל"ז מהיכא תיתי לחדש דמסקא אדעתא דמית דהא קי"ל בפר"א דנדרים דאין פותחין בנולד ומיתה חשוב נולד ומשום דאפילו היה מסיק אדעתו לא פריש מלנדור כיון דלא שכיח אינו חושש לזה כמבואר ביו"ד סימן רכ"ח סי"ב וכ"ש הכא דרוב נשים מתעברות ויולדת ואין נופלת ליבום ולכן צ"ל בעיא דחמותה הבא לאח"כ משום דמספ"ל טעם דיבמתה אי משום דחוששת דמית בעל ותהא צרתה ה"נ בחמותה או משום דשונאות זל"ז וכיון דירושלמי אמר יבמתה אחותה נמי אין מעידה ע"כ ס"ל דאין הטעם ביבמתה שחוששת דתהא צרתה ממילא נפשט הבעיא בחמותה לקולא דכן דרכו של רמב"ם בבעיא דבבלי לפסוק דאיפשט כירושלמי וכמ"ש ש"ך יו"ד ריש סימן קמ"ה ובאר יעקב שם הובא במלא הרועים בערך בבלי וירושלמי.
עוי"ל דכבר הקשו מה מבעיא בחמותה דלאח"כ הא במשנה רק חמש תנן וא"ל דנכללת בחמותה דהא ה"נ תני צרתה ויבמתה דלפירש"י ותוס' יבמתה הטעם משום דתהא צרתה אח"כ וכמו שעמד בזה בשו"ת עה"ג סימן ס"ז ונראה דבגיטין דף כ"ח אסיק רבא דשמא מת ל"ח ושמא ימית תנאי הוא ור"מ ס"ל דגם שמא ימית ל"ח ור' יהודא ור"י ור"ש ס"ל דחיישינן ומש"כ תוספת שם דשמא ימות לזמן מרובה גם ר"מ חייש תמה שם הפנ"י עיי"ש ואם לענין איסור לא חייש ר"מ אפי' לכתחלה מהיכא תיתי לומר דחמותה הבא לאחר מכאן תחוש לשמא ימות בעל ותעיד שקר במלתא דעל"ג ולכן אין ראיה מהמשנה כיון דתנאי ואדרבה סתם מתניתין ר"מ ואנן דקי"ל דחיישינן לשמא ימות ה"נ אפשר דמסקא אדעתא דמית בעל אך א"כ יש לפשוט מדאמר רבא בפע"י דף פ"א ע"ב מתייחד אדם עם שתי יבמות ועם שתי צרות עם אשה וחמותה עם אשה ובת חמותה עם אשה ובת בעלה ולא חשיב נמי חמותה הבאה לאחר מכאן דהא אנן קי"ל לשמא ימות חיישינן ע"כ ס"ל דמ"מ מה"ט לא שונאות ולא תעיד שקר במלתא דעל"ג נמי וא"ל שמא רבא נמי מספ"ל אם חמותה הבאה לאח"כ שונאתה ולכן לא אמר דמותר להתייחד עם אשה במקום חמותה הבאה לאח"כ דאם הוי ספק אם שונאתה הל"ל דמותר להתייחד דגם מספק לא תזנה דחוששת לעצמה שמא שונאתה ותגלה חרפתה ועוד בפרק לולב הגזול דף ל"ג הא דבעי למפשט בעיא דר"י מדר"פ דאמר כסהו רוח ונתגלה חייב לכסות דאין דיחוי אצל מצות דחי הש"ס דר"פ גופא מספ"ל ופסקו רמב"ם וש"ע ביו"ד סימן כ"ח דחייב לכסות ולא הזכירו דלא יברך משום דס"ל דהאי דאמר דר"ע גופא מספ"ל רק דיחויא בעלמא וכמ"ש מג"א בסימן תקפ"ו סק"ו והא דלא פשיט מברייתא דר' יהודא תרי שבע ולא תני חמותה דלאח"כ ור' יהודא חייש לשמא ימות בהא דהלוקח יין י"ל משום דבפרק בכל מערבין דף ל"ח פליגי אמוראי אי ר' יהודא ור' יוסי ור"ש אוסרין או זוגי זוגי קתני ר"מ ור' יהודא מתירין ולא חיישי לשמא יבקע הנוד והא דבריש יומא אמר ר' יהודא אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו אין ראיה דהתם מעלה יתרה משום דכפרת כל ישראל תלוין בכ"ג כמ"ש תוספת שם ועוד דהא בפרק בכל מערבין ס"ל להש"ס מעיקרא דהא דהלוקח יין מבין הכותים טעמא דר' יהודא ור' יוסי ור"ש דאוסרין לאו משום דחיישי לשמא יבקע הנוד אלא משום דא"ב או דצריך שיהא שיריה ניכרין ועיי"ש דף ל"ח בתוס' ד"ה אי אתה מודה.
ולפ"ז צל"ע ביבמתה שהיא אחותה אם רמב"ם ס"ל משום דשונאות זו את זו או משום דלא פלוג ונ"מ אי אשה אחרת אומרת מת ויבמתה שהיא אחותה אומרת לא מת דקי"ל כשם שא"נ להתירה כך אין נאמנות לאוסרה כדלקמן סעיף מ"ו דאם הטעם דאחיות יבמות אין מעידין זל"ז להתיר משום דשונאות זא"ז ה"נ לאסור א"נ אבל אם אין שונאות רק להתיר א"נ משום דלא פלוג שלא יטעו בשאר יבמתה לסמוך על עדותן תינח להתיר אבל לאסור ל"ל כן כיון דמדינא נאמנת ובפ"ת כאן ס"ק כ"ד מביא ממה"צ ס"ק כ"ד דיבמתה אחותה גם לאסור אין נאמנת וא"י טעמא כיון דלרש"י ותוספת טעם דיבמתה שחוששת שתהא צרתה לא שייך באחותה ועכצ"ל רק משום ל"פ וכן לרמב"ם אפשר דס"ל כרש"י ותוס' כמ"ש המל"מ וק"ע ופ"מ וכ"כ בשו"ת רעק"א סימן פ"ו דהיכא דאינה נאמנת משום ל"פ הוא רק להחמיר ולא לקולא.
ובכס"מ כתב כיון דחששא דרבנן הוא פסקו רי"ף ורמב"ם הבעיא לקולא ובשו"ת רעק"א סימן פ"ו א"כ למה אם בעלה כהן אוכלת בתרומה כדתנן מת בעל ומת חמי אוכלת בתרומה וס"ד דש"ס דזה הוי כחמותה הבא לאח"כ עיי"ש וי"ל לפימ"ש התומים בסימן ל"ג סעיף י"ב סק"ח לענין קרובים דרק מגזה"כ פסולין דלא נחשד לשקר היינו דאלו לא היה גזה"כ לפסול קרובים לא היו נחשדים לשקר אבל אחר שפסלם התורה אף הם אין שמים על לב לדקדק בעדותן כי חושבים עדותן מה נחשב ואומרים בדדמי עיי"ש ודומה לזה בגיטין דף ס"ז דיבורא אמרי מעשה לא עבדי כתבו תוספת שם היכא דנגמר על פי דיבורם דהולכת ונשאת חשוב מעשה ה"נ אם אין נאמן אפילו רק מדרבנן תו הוי רק דיבורא וגם אם מועיל עדותו ונמצא שקר נפסל אח"כ לעדות ולשבועה לכן מדקדק ואינו מעיד שקר וע"כ לענין חמותה הבא לאח"כ דהספק אם פסולין מדרבנן פסקו לקולא דהוה ספיקא דרבנן אבל היכא דידענו דודאי פסול מדרבנן ממילא גם מן התורה אינו נאמן.
וב"ש סקט"ו כתב דלהפוסקים לחומרא בחמותה הבאה לאח"כ י"ל גם כשהיא ערוה לבנה ל"פ דלא כהח"מ והיא חומרא גדולה כיון דלרי"ף ורמב"ם גם באינה ערוה מקילין ועיין תה"ד סימן קס"ד הובא במג"א סימן תמ"ז דלא מחמירין בל"פ כמו בגוף הגזרה ובגוף הסברא דל"פ יש לשדות נרגא דז"ל הירושלמי ה"ח בפ' האשה שלום אהא דתנן אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי תנשא ותטול כתובה וחמותה אסורה ופריך ותהא נאמנת לומר מת חמי לא כן סברינן מימר כשם שאינן נאמנות עליה כך היא אין נאמנות עליהן אר"ח תיפתר שהיה חמיה כן וסיימה ופירש ק"ע דלמה אין נאמנת מת חמי הא לא תנן רק חמותה א"נ עליה ומשני כשם שחמותה א"נ עליה ה"נ להיפך דכמים הפנים לפנים ה"ג תיפתר שהיה חמיה כאן וסיימה וה"פ שגם חמיה היה שם במקום בנו שהוא בעלה וסיימה ג"כ מן חמיה כדי לאמת דבריה והוא דחוק ורחוק ופ"מ מפרש דפריך דתהא נאמנת לומר מת בעלי ואח"כ מת חמי דהא תו אינה כלתה דלא כן אמרינן כשם שאינן נאמנות והתם חשוב חמותה דמשמע כשהיא חמותה א"נ וכן היא על חמותה אבל הכא תו אינה חמותה ומשני ר"ח תיפתר מתניתין שהיה חמיה כאן וסיימה והכירה כלומר שהיה חמיה עם אשתו כאן והיא היתה אצלם והכירה חמותה וכבר הרגישה צערה מחמותה וגם זה דחוק דהל"ל שהיתה חמותה עם כלתה מה נ"מ בחמיה היכן היה לכן נראה דס"ד דשנאת חמותה ששונאת את הכלה משום דתירש אותה ואכלה לגירסני כדאיתא בבבלי שם דף קי"ז וכאן דמת בנה תו ליכא שנאה והא מה דכלתה אינה מעידה עליה משום דכשם שאינו נאמנות וכ' דכמים הפנים לפנים משום דאחר מיתת הבן אם כלתה נשאת לאחר מעידה חמותה דמעיקרא על מיתת בעלה השני דתו ליכא שנאה ה"נ תעיד כלתה עליה אחר מיתת בעלה ותירץ ר"ח תיפתר שהיה חמיה כאן אצל חמותה וסימה שאמר על כלתו שהיא אשה מסויימת חשובה משאר נשים והיטב חרה לחמותה על זה שאינה חשובה אצל בעלה ככלתה עד שמחמת זה אפילו אחר מיתת בנה לא פסקה השנאה וכמים הפנים גם כלתה שונאת את חמותה לעולם ומדהוצרך לומר תיפתר דמיירי בהכי ולא אמר משום דלפעמים כך היא תו לא פלוג ש"מ דלא אמרינן לא פלוג וגם לפירש הפ"מ מוכרח דלא אמרינן ל"פ דאל"כ לימא משום דלפעמים היא עם חמותה ביחד ומצערה תו ל"פ וגם מזה מוכח הא דתני בירושלמי בהלכה ד' יבמתה אפילו אחותו דלאו משום ל"פ כמ"ש הק"ע ופ"מ דהא מכאן מוכח דלא אמרינן ל"פ ואפשר לדחוק תיפתר שהיא חמיה כאן דאם יש טעם דאינה נאמנת וממלא תו ל"פ וא"ש בזה דלא תקשו דהא סתמא תנן דא"נ לומר מת חמי דמשמע יהיה איך שיהיה.
ועכ"פ מוכח מהירושלמי דאם הטעם דחמותה שונאת לכלתה משום דתירש עמל בעלה ואכלה לגירסנא וכדס"ל להש"ס בבלי אזי דוקא כשהבעל חי בחיי חמיה אבל אם מת בעלה בחיי חמיה גם שנאתה אבדה ורק אם הטעם דחמותה שונאה להכלה משום דחמיה עשאה מסויימת וקשה כשאול קנאה והוי צערא דגופא אזי השנאה תקוע בלב חמותה על הכלה אף לאחר שודאי מת בנה וכיון דבבבלי לא קאמר הטעם דסיימה רק משום דאכלה לגירסני ופליג בזה על הירושלמי קי"ל כתלמודן ואח"כ ראיתי בב"מ שכתב דמשמע מהירושלמי דוקא צרתה אפילו נשואה אבל אחרנייתא כשמת הבעל הזה והיא נשאת לאחר מעידין לה וכ"מ מתלמודן דבעי למפשט חמותה הבאה לאחר מכאן ממשנה מת בעלי ואח"כ מת חמי כמבואר במל"מ דמשמע דפשיטא ליה אלו הוו ידעינן שמת בעלה היתה ראויה להעיד לחמותה וממילא ה"ה החמות לה כשנשאת לאחר אלא שהמל"מ מסופק למאי שדחה הש"ס דלמא שא"ה דרגיש לה צערה אולי הדרינן וסוברין דאפילו בידוע שמת בעלה נמי אינה מעידה למי שהיתה חמותה מפני השנאה קדומה ולע"ד ז"א דהתינח לגבי עדות הכלה לחמותה אליבא דר"י אפשר שמרגשת מה שציערה במה שגלתה לבנה אבל שנאת החמות להכלה כע"מ שאינה אלא מפני הקנאה שתירשנה הא כשמת הבן גם קנאתה גם שנאתה אבדה ולמה לא תעיד לה וא"כ ממילא נמי אז הכלה מעידה לה דהא אינה אלא בכלל חמותה להת"ק ובדינא ל"פ עיי"ש ותלי"ת כיוונתי לסברתו ומוכח מהב"מ נמי דאין לפרש כמ"ש הפ"מ דהיה חמיה כאן וסיימה דהיינו דהכירה וציערה חמותה דלהכי אין הכלה מעידה שמת חמיה דהא כיון דאין שנאה לחמותה עליה אחר מיתת בעלה ומעידה על כלתה כשנשאת לאחר ממילא הכלה נמי מעידה עליה דהא אינה אלא בכלל חמותה להת"ק ועכצ"ל כמ"ש אך מ"ש הב"מ דמשמע מהירושלמי דרק צרתה אפילו נשואה לאחר אבל אחרנייתא כשמת הבעל הזה והיא נשאת לאחר מעידין עליה ולפימ"ש ע"כ ר"ח דתירץ תיפתר וכו' לא ס"ל הכי וכן לפירש הפני משה אך כיון דתלמודן מוכיח כן כמ"ש הב"מ כן הלכה דלפימ"ש גם מהס"ד דירושלמי מוכח הכי אלא דר"ח חידש טעם מה דחמותה שונאה לכלתה וזה מבואר בבבלי דלא ס"ל הכי וי"ל דלא תקשי לר"ח ממה דתנו בירושלמי צרתה אפי' נשואה דמשמע אבל אחרנייתא לא די"ל הה"ד אחרנייתא רק לולא דצרתה אפילו נשואה ה"א באינך דנשואה לא דחמותה משום דחוששת דכלתה אוכלת לגירסני כשבעלה יירש אביו וכיון שכן בת חמותה מה"ט סניא לה דאמרה דתאכל לגירסנא דאימא או משום דאימא סניא לה כדקאמר בתלמודן ובת בעלה מאשה אחרת משום דאומרת זאת באה במקום אמי וכל אלה אינם צערא דגופא וכשנשאת לאחר הלכה הנשאה והעידה לכן תני צרתה אפילו נשואה דהוי צערא דגופה ממילא גם אינך ארבע דתנן אפילו נשואה לאחר כיון דתני כולן ביחד וטעם דחמותה כדאר"ח וכמו שפירשתי דהשנאה משום צערה דגופה דקשה כשאול קנאה ובת חמותה משום דאימא סניא לה ובת בעלה משום דאמה נידחת מפניה וגם דרך אשתו השניה לדבר סרה על בתו מאשתו ראשונה ולהרחקיה מבית בעלה לכן השנאה כבושה גם לאחר שנשאת לאחר וכן בת בעלה דרכה לדבר סרה לאביה על אשתו האחרת.
ובנוב"ת ס"ס ס"ד נסתפק אם הבן לקח אשה אחר מיתת אביו ולא ירש מאביו כלום אם חמותה נאמנת להעיד לכלתה דלא שייך זו תאכל כל עמלה ואם נשאת להבן בחיי אביו אף שכבר מת אביו ולא ירש מאומה י"ל כיון שבחיי חמיה היתה חמותה דואגת שבלתה תאכל כל עמלה ואף שהוא עני יתעשר וכיון שכבר תקוע השנאה בלבה עיי"ש ולפימ"ש מוכח מהירושלמי דשנאה מחמת דאגה שתאכל עמלה כשנתברר אח"כ דליכא תו אותה דאגה לא אמרינן דכבר תקיע בלבה השנאה וגם הב"ה ס"ל הכי ואין ספקו דט"ב מוציא מידי ודאי דהב"מ אך דכתב הנו"ב עוד די"ל דלא פלוג ותינח להקל אבל להחמיר להעיד לאסרה ל"ל ל"פ.
סעיף ה
ס"ה עד שיודעין באם מתאבלין על אשה או רווק שנפל למשאלא"ס יש בזה מחלוקת בין אחרונים ונ"ל להכריע עפימ"ש במרדכי פ' אלו מגלחין סימן תתקנ"ה וז"ל נהגו העם להתאבל אפילו עפ"י ע"א אפילו עפ"י אשה שבאה ואמרה שמת לו מת וא"י זו מניין דהא מסקינן בפ' הא"ר דאין ע"א נאמן וכו' וה"ט כיון דע"א נאמן בעדות אשה שמת בעלה אפילו עבד אפילו שפחה ואפילו עמפ"ע להתירה ולהנשא מהימן נמי לענין אבלות ולא פלוג בין אבלות דאשה לשאר אבלות את"ד ולפ"ז במשאל"ס דלא תנשא אם שני עדים כשרים מעידין דנפל למשאל"ס אם יש לו אשה דלא תנשא ואסור להתאבל שלא יבאו לטעות להנשא מ"מ ברווק או באשה שנפלה למשאל"ס דליכא חשש ליכא למגזר דהוי גזל"גז דודאי כל שלא מצינו בפירש בש"ס דגזרו גזלג"ז אין לנו לחדש ול"ל ל"פ להקל שלא יתאבלו ולבטל מצות אבלות כיון דמדינא בחזקת מת רק משום חומרא דא"א לא תנשא וכמ"ש תוס' ספ"ק דב"מ דף כף ע"ב בד"ה איסורא אבל כשרק ע"א מע"ד על נפילה במשאל"ס כיון דעל עדות ע"א מדינא לא מתאבלין רק משום ל"פ א"כ במשאל"ס דלא תנשא ל"ל ל"פ שיתאבל אדרבה ל"פ ולא מתאבלין כיון דנאמנות הע"א רק משום ל"פ.
איברא דיש ראיה מהש"ס דגזרו גם כה"ג דהא איתא בפר"א דמילה דף קל"ו בשתי עובדות דמת תינוק תוך ל"י ואמרו שלא להתאבל דהלכה כרשב"ג וכתבו תוס' בר"פ אשה בתרא דף קי"ט בד"ה מחוורתא משום דצריכה חליצה פטור גם מאבלות שלא יבאו להקל בערוה אף דרוב אינן נפלים והא בפר"א מיירו דאבי התינוק לא יתאבל וכיון דאביו קיים ליכא חשש תקלה באשתו ועכצ"ל משום שלא יטעו דאזלינן אחר הרוב ויפטרו אלמנה מחליצה כשתלד וימות הולד תוך ל"י וא"כ ה"נ במשאל"ס ותמהני על מ"ש שבו"י ח"א סימן ק"ב וחכ"צ סימן כ"א דהיכא דאין לו אשה אזלינן אחר רוב לענין אבלות.
והנה תוס' כתבו פטור גם מאבלות והובא בחן טוב ודייק מזה דפטור ומותר דרק אם יחויב באבלות יאמרו קמו רבנן במלתא ויבאו להקל בערוה עיי"ש וכן נראה מפרש"י בפ' ר"א דמילה שם בד"ה צוורנותא בעית למיכל מטעמים שמאכילין את האבל לכך אתה מתאבל חנם עכ"ל משמע דאין איסור אלא בחנם מתאבל כיון שפטור ונראה דמשמע לרש"י הכי דאם היה אסור למה לא אמר לו שאסור דהא מדאמר לו בעית למיכל משמע רק דמש"ה אינו מתאבל חנם אך ברמ"א כאן מבואר דיש איסור להפסיד או ללבוש שחורים ונראה לפימ"ש בש"ר סימן קכ"ג דרשות ללבוש שחורים או לאכול סעודת הבראה על אוהבו להראות אבלות מחמת שמצטער וכן מצינו בדוד שקיבל הבראה על אבנר אפס להתנהג בכל דיני שבעה לא יאות והדיוט היא העושה כן והובא בפ"ת ליו"ד סימן שע"ה ולכן לא הוצרכו חכז"ל להטיל איסור אבלות משום שלא יבא להקל בערוה דכיון דפטרוהו מעילא לא שכיח שיעשה אדם דבר שנקרא הדיוט עי"כ בחנם אבל לבישת שחורים והספד דיכול גם אחר לעשות כן ואין בזה הדיוטות ה"נ אם לא יהא איסור ודאי כשיפול הנופל במשאל"ס וכדומה דרובן למיתה יצטערו קרוביו ויעשו הספד וילבשו שחורים ושכיחא היזקא דיבאו להקל בערוה עי"ז וב"י ביו"ד סימן שע"ה הביא מהעיטור בשם תשובת הרי"ף מי שטבע במשאל"ס אין היתר לאשתו וכיון דבחזקת חי קיימא מסתברא דלא נהיגא אבלות והא דתניא בא"ר טבע בנהר או שנפל בים מאימתי מונין לו משנתייאשו מלבקש איכא למימר שנפל ומת או שנפל למים שיל"ס עכ"ל י"ל נמי כונתו דאינו מחויב לנהוג אבלות אבל אין איסור וכן משמע מלשון דלא נהיגא אבלות דאם היה אסור הל"ל דלא ינהגו אבלות דהוי משמע דמוטל עליהם שלא ינהגו אבלות ש"ך שם סק"ז דמייתי מהא דכתב רמ"א כאן דאסור בלבישת שחורים ובהספד לענין אבלות אין דבריו מוכרחים.
אך י"ל מ"ש תוס' דפטור ולא כתבו דאסור משום דמדינא יש למיזל בתר רובא דאינם נפלים ואפילו לא תחלוץ ליכא איסור מה"ת דאין לחוש למיעוט אבל אין לתקן חיוב להתאבל כיון דאפשר לבא לתקלה כשיזדמן המיעוט שיהא נפל וכה"ג כתב הריטב"א בפג"ה דף צ"ח אהא דאמר הש"ס זרוע בשלה חידוש הוא שמבטל איסור לכתחלה אף דמותר מה"ת לבטל איסור ברוב אפ"ה הוי חידוש בזרוע בשלה שמצותו בכך לבטל משא"כ בעלמא הוא רשות ועפי"ז כתבו אחרונים בהא דפ' שילוח הקן דף ק"מ גבי שילוח ציפור מצורע דודאי לא מיירי בצפור דעיר הנידחת דלא אמרה תורה שלח לתקלה אף דכשיטלו אחר יהא מותר דכל דפריש מרובא פריש ומותר לבטל איסור לכתחלה מ"מ לא יעשה תורה מצוה מזה עיין יד אברהם ביו"ד סימן צ"ט ס"ה ולפ"ז י"ל דכ"ז דוקא במת הולד תוך ל"י דלעולם איכא רוב בני קיימא משא"כ הכא דיש כ"פ אומדנות רעועות שמת דגם מן התורה הוה א"א דאין כדאי להוציאה בזה מחזקת אדא ובזה ודאי יש לגזור באיסור שלא יתאבל שלא יטעו דודאי מת ולכן גם במשאל"ס או בשאר אומדנא שעפ"י רוב אסרו דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין לחלק בין אומדנא לאומדנא ולפי"ז יותר י"ל במשאל"ס שלא יתאבל אפילו ברווק ממה דאמרינן במת תוך ל"י שלא יתאבל וחת"ס יו"ד סימן שד"ם כתב להיפך דנפל מיעוט המצוי כמ"ש תוס' יבמות דף ל"ו משא"כ משאל"ס דאינו מיעוט המצוי י"ל יותר דלא נגזר גזלג"ז ברווק והרואה בתוס' ביבמות דף ל"ו ע"ב דכתבו לענין מת תוך ל"י דחוששין למעוט לענין חליצה ולענין אבלות משום דהוה מיעוט המצוי ולא כתבו משום גזרה שלא יבאו להקל בערוה וביבמות דף קי"ט שכתבו הטעם דחוששין בחת' תוך ל"י למיעוט נפלים לענין חליצה ולענין אבלות כתבו הטעם משום שלא יבואו להקל בערוה ולא הזכירו משום שהוא מיעוט המצוי וגם בדף ל"ו משמע מתוך לשון התוס' דמדמי מיעוט דמת תוך ל"י למשאל"ס כמו דחשו למיעוט במשאל"ס כן חשו למיעוט במת תוך ל"י ולא עלה על דעתם להחמיר יותר במיעוט נעלים ודיו לבא מה"ד להיות כנידון.
ועוד נראה דיש להחמיר יותר במשאל"ס כיון דאפשר יתברר איסורו דיעמד חי לפנינו וספק שאפשר יתברר חמיר יותר וכדאמר בר"פ ספק אכל דא"צ אש"ת רק בחתיכה משני חתיכות אחת חלב ואחת שומן ואכל אחת כיון דנשאר אחת אפשר יתברר איסורו דיבא בקי ויכיר הנשאר שהוא שומן לכך צריך כפרה אש"ת וצ"ע על התוס' דחוששין למיעוט נפלים מדחוששין במשאל"ס ובגוסס למיעוטא דמאי דומיון דמיעוט במשאל"ס וגוסס אפשר יתברר.
אח"כ ראיתי בהגמ"ר פרק אלמנה ניזונית כמו שכתבתי דרובא דבן קיימא יולדות טוב כרובא דמשאל"ס דאין עולין והוכיח כן מהתוס' הנ"ל דיבמות דף ל"ו ע"ב דמדמה ר"י מיעוט נפלים למיעוט דניצולין במשאל"ס אלא דחדא הן ועוד הביא ראיות עיי"ש סימן ש"ח וזה ודאי אישתמיטתיה להחכ"ס ואפ"ת דר"י שבתוס' יבמות דף ל"ו שם ס"ל דמיעוט דנפלים שכיח ואה"נ דמיעוט הניצולין במשאל"ס נמי שכיח מדמדמה להו אהדדי אבל ר"ת שבתוס' רפ"ג דבכורות כתב דמיעוט ניצולין במשאל"ס לא שכיח מדאמרינן אם נשאת ל"ת אף דיש חזקת א"א עיי"ש מ"מ לפ"ז צ"ל דגם מיעוט נפלים ל"ש מדאמרינן מת תוך ל"י ונשאת לכהן ל"ת והתם נמי איכא חזקת איסור לשוק וכ"כ להדיא ההוא ראיה בהגמ"ר שם.