ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות אישות · סימן טז
ס"ג שפחה וכו' כתב הרמב"ם פי"ב מהא"ב הבא על השפחה מכין אותו מ"מ מד"ס אל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מה"ת שגם זה גורם לבן לסור מאחרי ד' שהבן מן השפחה הוא עבד ואינו מישראל ונמצא גורם לזרע הקדש להתחלל עכ"ל וכתב רשד"ם בחיו"ד סימן קל"ו דלרמב"ם אין שפחה אסורה אלא מד"ס הובא במל"מ פ"ג מעבדים והקשה מב"ק פרק המניח דכ"ח דאיתא שם מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרב בו לצאת ועשה בו חבורה שהוא פטור ת"ל ל"ת כפר לשוב ל"ת כפר לשב ומוקים לה רנב"י בע"ע שמסר לו שפחה כנענית ועד האידנא התירא והשתא אסורה ואם שפחה מותרת מן התורה היכא ממעטינין מקרא שאם חבל בו פטור מפני שמפרישו מאיסור הלא מן התורה אין איסור עכ"ל והוא קו"ע ונ"ל כיון דגורם לבן לסור וכו' ראוי היה לאסור מה"ת אלא די"ל דזה תליא אי גורם לממון כמ"ד ודעת בע"ת וראב"ד דגלמכוו"ד ודד"ג הכל אחד וש"ך בחו"מ סימן שפ"ו כתב דאנן לא קי"ל כר"ש דגורם לממון כממון דמי כמו שפסק הרמב"ם ריש פ"ב מגנבה ומ"מ קי"ל דינא דגרמי מתקנת חכמים עיי"ש ססק"א וסק"י והנה דרש זה לא תקחו כופר לשב הוא בפ' מסעי ואיתא בסנהדרין דף פ"ו סתם ספרי ר"ש פרש"י ספרי ספר וידבר ומשנה תורה וא"כ לר"ש ודאי אסור מן התורה משום דגורם ואנן לא קי"ל כר"ש וגרמי רק מדרבנן
ואם הך דרשה אינה בספרי מאחר שלא נמצא בספרי שבידינו י"ל כיון דהעבד אינו מיכוין להוליד בנים רק מאהבתו אותה וגם אינו פ"ר שיוליד ופליגי תנאי ר"י ור"ש ואנן קי"ל דשא"מ ואינו פ"ר לא אסרה תורה לכן אינו רק מד"ס והך דרשה כמ"ד דשא"מ אסור מה"ת עכ"פ בשאר איסורין ועתוס' בפ' כירה דף מ"א ע"ב בד"ה מיחם וא"ל א"כ למה כתב הרמב"ם פט"ו מהא"ב פ"ד דהתירו לממזר לישא שפחה כדי לטהר את בניו שהרי הוא משחרר אותם ונמצאו ב"ח ולא גזרו על השפחה לממזר' מפני תקנת הבנים עכ"ל והא התם מיכוין להוליד ואסור מן התורה די"ל כיון דמיכוין לשחררם ולא יסורו מאחרי ד' ולא יהיו מחוללים וגם מדרבנן הל"ל דמותר אלא דלא חלקו חכז"ל בגזרתם רק משום תקנת הבנים ולפי"ז י"ל אפילו אתיא הך ברייתא כהלכתא דדשא"מ מותר מ"מ בשלמא הישראל גופא כשאינו מיכוין להוליד מותר אבל רבו אם ירצה לחוש לו שמא יכוין לפעמים גם להוליד ואזי אף דמיכוין גם להנאתו הוי מתכוין כדאיתא בר"ן בשבת ס"פ האורג עייש"ה א"כ הרב מיכוין להפרישו מאיסורא דאורייתא ומהרא"ש בתשובה פ"ו, הקשה מה פריך הש"ס לר"י דאוסר למיעבד דינא לנפשיה מהך ברייתא הא גם לר"נ דמתיר קשה דהא ר"נ מתיר לכתחלה וברייתא תני רק פטור משמע לכתחלה אסור עיי"ש וזה י"ל דבלא"ה כתב הלח"ם פ"ג מה"ע דמקשה הש"ס גם לר"נ דגם ר"נ לא מתיר, אלא במקום פסידא אלא דר"נ ס"ל אף דיכול לילך לב"ד ולא יהא לו פסידא בעיכובו מותר ובהא דרבו מסרב בו ליכא פסידא כלל עיי"ש אך מ"מ קשה לפי מה דמתרץ בעבד גנב או דמסר לו שפחה ומפרישו מאיסור למה קתני פטור הלא גם לכתחלה מותר ולאפרושי מאיסורא מחויב ולתירץ דחושש שיגנוב י"ל כיון דאינו ודאי שיגנוב ואפשר ישמרנו בעליו לכן לכתחלה אסור לסבול בו מספק אבל לתירץ דמסר לו שפחה קשה ולפימ"ש א"ש דג"כ אינו רק חשש דמה אם ירצה העבד שלא יכוין להוליד ליכא איסורא לכן רק בדיעבד פטור דשמא לולא דהפרישו היה מיכוין להוליד והיה עושה איסור והרב הפרישו מאיסור ומספקא לא מפקינין ממונא וגם למ"ד דשא"מ אסור אף דל"ה פ"ר מ"מ אם תשמש במוך ולא תתעבר כדאיתא בפ"ק דיבמות דף י"ב ע"ב ליכא איסורא מדאורייתא לכן לכתחלה אסור לחבול בו רק בדיעבד פטור משום דשמא לא היה משמשת במוך והוי אפרושי מאיסורא וזה נכון יותר דמסתמא אין כונתו להוליד כיון דלא לו יהיה הזרע דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה.
עוד הקשה המל"מ שם מפ"ק דקידושין דכ"א דאמר שם דחדוש הוא מה דמוסר לו ש"כ ואם מה"ת גם באינו עבד מותר מאי חידושיה עיי"ש ולפימ"ש דההיתר הוא משום דאינו מתכוין להוליד ול"ה פ"ר א"כ תינח הע"ע עצמו אבל רבו מוסר לו ש"כ כדי להוליד מתכוין לאיסורא ונהי דאיתא בפ"ב דקידושין דף מ"ג באומר לשלוחו בעול הערוה גם לשמאי דס"ל ישלד"ע פטור דלא מצינו בכה"ת זה נהנה וזה מתחייב היינו חיוב בד"א לא מצינו אבל בד"ש חייב כדאיתא התם למ"ד אשלד"ע דעכ"פ בדיני זוטא לכ"ע חייב משום דגורם תדע דאלת"ה למה הוצרך לומר שם אם תימצי לומר דלשמאי חייב בד"א דיש שלד"ע מ"מ בצא בעול הערוה פטור דלא נ"מ לדידן דקי"ל אשלד"ע הל"ל לענין דיני שמים דנ"מ לכ"ע אע"כ דבהא חייב מד"ש וכ"ש דמוסר לו ש"כ בע"כ והנאתו דרב שיוליד לו עבדים לכן הוי חדוש ואי דא"כ מאי ראייתו דרמב"ם בפי"ב מהא"ב דאין בו איסור תורה מדהותרה לע"ע ש"כ הא חזינן דהותר גם לרבו למסור לו אף דהיה בדין לתסר מד"ש י"ל כמ"ש רשד"ם שם דכונת הרמב"ם מדמצינו דהתירה תורה למסור לע"ע ש"כ ולא התירה למסור לאמה העבריה ע"כ עיי"ש ה"נ הוכחות הרמב"ם דאם גם ישראל הבא על ש"כ אסור מה"ת למה נשתנה מאמה העבריה אע"כ דהעבד אינו עושה איסור תורה אפי' לא יהא עבד ולא התירה התורה רק לרבו הד"ש.
ובזה מתורץ נמי קושית המל"מ שם מפ"ק דקידושין דט"ו דאמר מוכר עצמו אין רבו מוסר לו ש"כ שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה ולא למוכר עצמו ואידך לו בע"כ ואידך מכי משנה שכר שכיר נפקא ולמה לי לימוד על בע"כ הא לרמב"ם ליכא איסור בע"כ וע"כ דאם אדוניו יתן בא לומר שיכול לכופו ולפימ"ש לק"מ דלולא דמפורש ההיתר היה אסור לרבו ליתן לו ש"כ להוליד אף דהע"ע בעצמו אינו מתכוין להוליד אך לא הבנתי קושית המל"מ דפסוק אם אדוניו יתן לו אשה לא בא ללמד דיכול למסור לו אשה אלא ללמד דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה ובעל כרחו לא ידענו עדיין תדע דהא לראב"י דדרש בפ"ק דקידושין ד"כ אם בגפו יבא יחודי בגפו יצא יחודי דאם לא היה לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו ש"כ ממילא משמע דאם היה לו אשה ובנים רבו מוסר לו ש"כ ולמאי צריך עוד אם אדוניו יתן לו אשה אע"כ ללמד דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה אלא דצ"ע פרש"י במשפטים דעל פסוק אם בגפו יבא פירש מגיד אם לא היה נשוי מתחלה אין רבו מוסר לו ש"כ להוליד ממנה עבדים ומיד על פסוק דאם אדוניו יתן לו אשה פרש"י מכאן שהרשות ביד רבו למסור לו ש"כ להוליד ממנה עבדים והא תו למ"ל דכבר ידענו זה מאם בגפו אלא צ"ל דמאם גפו יבא לא נשמע רק בנשוי רשאי למסור לו ש"כ סתם ולא בכונה להוליד עבדים דאזי מיכוין לאיסורא קמ"ל אם אדוניו יתן לו אשה דרשות בידו אף כשמכוין להוליד לו עבדים ויליף לה מדהוה מ"ל אם מאדוניו לו אשה ע"כ יתן ללמד על זה אם אדוניו רוצה יתן לו אשה שתלד לו עבדים ולהכי האריך רש"י להוליד לו עבדים דבשלמא על פסוק בגפו יצא האריך רש"י דלא נימא כר"י במכילתא דבגפו יצא רשות דקמ"ל הכתוב דאין רבו מחויב ליתן לו ש"כ לכן פרש"י אפילו רבו רוצה לטובת עצמו להוליד לו עבדים אינו רשאי אבל בפסוק אם אדוניו יתן לו אשה דפרש"י שהרשות ביד רבו אצ"ל עוד להוליד ממנה עבדים ולפימ"ש א"ש.
בקה"י בתוד"ר אות עין סימן ר"נ הקשה מגיטין דף מ"ם אהא דעבד שהשיאו רבו ב"ח יצא לחירות מהכותב שטר אירוסין לשפחתו דחכ"א א"מ דמי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד ליה איסורא ואיהו עביד איסורא ואם נושא שפחה רק מדרבנן אסור נימא שאני דלעבדיה לא מעבד איסורא דאוריית' משא"כ נושא שפחתו דהא כתב הה"מ בפ"א מה"א דלאו כ"ע זהירי באיסור דרבנן ונראה לפימ"ש בשו"ת אמונת שמואל שאלה נ"ד דמידי דשרי לדידי' ואסור לאחר ליכא משום לפ"ע ול"ד למושיט יין לנזיר דתורה אסרה עליו כשיהיה נזיר וכ"ד ב"ח ופרישה וטו"ז ביו"ד סימן ס"ב ועיי"ש ביד אברהם ונהי דלפע"ד מ"מ חשוב גורם וכשולח את הבערה ביד חש"ו מ"מ הא קי"ל דד"ג רק מדרבנן וא"כ שפיר פריך מי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד איסורא אף דרבו אינו עושה איסור דאורייתא ואיהו עביד איסורא לישא שפחתו בעצמו.
עוד הקשה בקה"י שם מגיטין דמ"א דמי שחציו עבד וחציו ב"ח כופין את רבו ועושה אותו ב"ח משום דלא תהו בראה לשבת יצרה והא המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו ומוטב היה להתירו בשפחה דאיסורו רק מדרבנן מלהתיר לו איסור עשה עיי"ש וי"ל דאחז"ל בנזיר דכ"ג ע"ב גדולה עברה לשמה כמצוה שלא לשמה מדכתיב תבורך מנשים באהל אשת חבר הקני דשבע בעילות בעל אותו רשע ופריך והא קמתהניא מעברה עיי"ש הרי אף דגדולה עברה לשמה כמצוה מ"מ דוקא היכא דלא מתהני מעברה ולכן אם נתיר לו שפחה משום מצוה דלשבת מ"מ מתהני מעברה ומגונה משא"כ כשישא ישראלית אחר שנשתחרר ורבו עושה עברה לשמה כשמשחררו ולא מתהני מעברה.
ועוד נהי דאם היה יכול לישא שפחה בהיתר לא היו כופין את רבו לשחררו אף דעדיין לא יקיים מצות פ"ו דולדה כמותה ועבד אין לו חייס מ"מ יקיים שבת כל דהו כמ"ש תוס' שם מ"מ עכשיו דגם שבת א"י לקיים עד שנתיר לו איסור דרבנן טוב יותר לשחררו ויקיים גם מצות פ"ו.
ועוד דהמשחרר ואינו מקיים עשה דלעולם בהם תעבודו אנוס בתק"ח ואינו עובר כלל וכמ"ש כה"ג מג"א סימן תמ"ו סק"ב משא"כ אם ישא שפחה אף דאנוס משום לשבת יצרה מ"מ הרי נהנה ומבואר בא"ח סימן תע"ה כפאוהו עכו"ם ואכל מצה יצא אף דמצ"כ משום דאכל ונהנה שאני כמו דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה כמבואר בב"י ומג"א שם סקי"ד לכן ה"כ חמיר איסור בעילה אף דאנוס מאיסור שחרור באונס דזה חשוב מתכוין וזה השחרור דאינו נהנה לא חשוב מתכוין.
ועוד לפימ"ש הרא"ש בפרק יוה"כ סי"ד בשם הר"מ דלחולה שיב"ס שוחטין בהמה בשבת ואין מאכילין אותו נבלה כמו או"נ ביו"ט דשוחטין ביו"ט דיש עשה ול"ת במלאכה ואין אוכלין אפילו עוף בלא שחיטה אפילו למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת כיון שהתירה תורה או"נ ביו"ט ולחולה שיב"ס בשבת הוי כעושה בחול אבל הנבלה המאכל עצמו אסור ואריה רביע עלה עיי"ש הרי דחמיר איסור דרבנן במאכל מאיסור דאורייתא שהאיסור על קרקפתא דגברא מלעשות דמאכל האסור הוא איסור חפצא ולא מפני שהותר לפ"נ נעשה היתר בעצם אלא ניתר לעושהו ודחויה אצלו מפני הצורך אבל האיסור במקומו עומד וה"נ שחרור אינו רק אקרקפתא דגברא שלא לעשות וכשהוא לצורך מצות לשבת הותרה לו משא"כ בעילת שפחה דהיא איסור חפצא ואריא דרביע עלה אפי' נתיר לו יהא רק דחויה אך לרמב"ם דס"ל בהלכות שבת פ"ב ה"א דשבת דחויה אצל סכ"נ ועיי"ש בכ"מ דמדמי לה הרמב"ם לטומאה דדחויה בציבור ובעי ציץ לרצויי נראה דלא ס"ל כהר"מ.
עוד הקשו קה"י שם ובעה"א פט"ו מהא"ב לדבר מהרשד"ם בדעת הרמב"ם דישראלית לעבד אסורה מן התורה א"כ מה פריך בס"פ האומר אי ר"ט לכתחלה קאמר מאי אמרו לר"ט טיהרת את הזכרים ולא טיהרת את הנקבות ממזרת נמי תנסיב לעבד ומאי קושיא נימא דוקא ממזר יכול לישא שפחה משום דאינו אסור ישראל כשר בשפחה רק מדרבנן לא גזרו משום תקנת הבנים אבל ממזרת לעבד דאיסורה מדאורייתא לא התירו והוא קו"ע
ולחומר הנושא נ"ל דלפרש"י שפירש דבדיעבד שטיהר ר"ט שייך רק בעבד שדרכו לילך למקום אחר ויאמר שהוא עבד אבל אשה אין דרכה לילך למק"א ובמקומה ימחו בידה מלהנשא לעבד עיי"ש הוא פליאה נשגבה דר"ט נתן עצה מה דאפשר לתקוני מתקנינן ואטו אחריות ממזרים על ר"ט מה דלא אפשר ואדרבה כיון דממזר זכר ג"כ אסור לכתחלה יותר טוב שלא תעשה הממזרת נמי הכי ונ"ל דכונת הש"ס הכי דאמרו לר"ט טיהרת את הזכרים ולא טיהרת את הנקבות על כרחך ס"ל בולד ממזרת ישראלית שילדה מעבד כנעני הוא ממזר מן התורה היה לך לחוש לגזור בולד ממזר משפחה משום ממזרת בעבד כיון דמסברא שוין כדס"ל לר"א כמ"ש תוס' בפ"ק דיבמות דט"ז ע"ב בד"ה נכרי יטעו בקל ולכל הפחות לא הוה ליתן עצה ולפרסם הדבר וכדמצינו בכמה דוכתי הלכה ואין מורין כך בפרק א"צ כ"ח ע"ב ובמנחות ל"ו ע"ב.
ובזה נכון מה דא"ל לר"ט טיהרת את הזכרים דלפרש"י קושיתם רק על שלא טיהר את הנקבות ולפימ"ש קושיתם בממ"נ ושפיר אמרו לו לר"ט וצ"ל דר"ט ס"ל כיון דגם ממזר אסור לכתחלה בשפחה רק בדיעבד לא גזרו תו אין חשש דלא שכיח כיון דאסור לכתחלה וכמ"ש הרא"ש בשילהי מס"כ ע"ז דאם נתבשל בכלי אב"י ליכא למגזר שמא יתירו גם כשנתבשל בב"י כיון דלכתחלה אסור לבשל גם באב"י ולהכי פריך אי אמרת לכתחלה קאמר ממזרת נמי תנסיב לעבדא ויש לגזור ואיך פרסם ר"ט עצה במה שיגרום מכשול ומתרץ דממזרת לא תועיל כלום דבנה כמוה דעבד אין לו חייס ואין לחוש דידעו דלממזר הותר רק, משום תקנת הבנים אף דלא ידעו לחלק דממזרת איסורה מה"ת וממזר איסורו רק מד"ס מ"מ כיון דע"כ ידעו דיש איסור מד"ס לישראל לישא שפחה ע"כ מה דהותר לממזר רק משום תקנת הבנים דאין לחוש שיטעו דגם ישראל כשר מותר בשפחה גם מדרבנן דזה מצוי הרבה ולא ראינו מעולם שישאו זה את זה ובדבר השכיח לא ראינו ראיה כמ"ש הש"ך בחו"מ סימן ל"ז סכ"ב סקל"ח ועיין לעיל סימן ט"ו ס"י דבן ישראל הבא מן השפחה מדרבנן הוי בנו ובפרק מי שהחשיך דף קנ"ד ע"ב דלא רצו חכמים לגלות דמוליכו פחות פחות מד"א דלמא אתי לאתויי ד"א בר"ה