ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות אישות · סימן יא
ס"א עדים שנסתרה דעת ה"ג דאין מוציאין מהבעל עד שיראו העדים כמכחול בשפוררת והרא"ש בפרק שני דיבמות ס"ח הקשה דהא אפילו חיוב מיתה ע"י שראוהו עדים כדרך המנאפים כדאיתא בב"מ דף צ"א ובמכות דף זיי"ן וכיון דבד"נ דכתיב והצילו העדה סגי בהכי כ"ש לאוסרה על בעלה וכ"פ ר"ח ז"ל מראיה זו עיי"ש ולכאורה תמוה רבתי על ה"ג ונראה דחיוב מיתה שאני דצריך התראה ושיתיר עצמו למיתה ויאמר ע"מ כן אני עושה ותכ"ד להתראה יעבור כמבואר ברמב"ם פי"ב מהל' סנהדרין ה"ב ובפרק היו בודקין מ"ם ע"ב והרי הודה בעצמו שעושה העברה ול"ל שמא חזר בו דמוקמינן על חזקתו שלח נתחרט כמ"ש תוס' בגיטין דף ל"ג בהא דהתרו בו בנזיר אל תשתה דלוקה ול"ה התראת ספק דשמא יתיר נדרו משום דמוקמינן על חזקתו ואף דסברא הוא שכדי לפטור ממלקות ישראל על הנדר מ"מ כיון דהתיר עצמו ואמר ע"מ כן ולא אמר שבדעתו לשאול על הנדר מוקמינן על חזקתו ה"נ ועש"ך חו"מ סימן ל"ד סק"ח דאחר התראה שלא יעבור על השבועה א"נ לומר אונס הייתי כיון שלא אמר כן בשעת מעשה ה"נ לא אמר שלא יבעול ועיין מהרש"א ב"ק ר"פ שור שנגח את הפרה אף דמודה בקנס פטור מ"מ בגמל אוחר בין הגמלים או שור שרדף אחר שור ונמצא הרוג חייב בהודאות עצמו דאנן סהדי כיון שאינו מכחיש משא"כ לאסור אשה על בעלה דא"צ התראה י"ל שמא לא בעל ולא סגי באומדנא וכן משמע ממה דיליף בסנהדרין שם עד שיתיר עצמו למיתה דכתיב יומת המת ופרש"י משמע כבר הוא כמת קודם שבא לב"ד שחייב עצמו מיתה בפיו עכ"ל ואיך במה שחייב עצמו מיתה בפיו כבר הוא כמת אלא משום דודאי יעבור ועומד לכך וכמו כל העומד לשרוף כשרוף דמי בסוכה דף ל"ה וודאי א"א לעשות סניף מזה כיון שנסתם בש"ע לקמן סימן כ"ף וקע"ח כרא"ש ור"ח מ"מ מצוה ליישב דברי ההלכות גדולות ובאס"ז ב"מ דף צ"א כתב הר"ר יונתן כיון שעמד על כרסה של אשה ופרץ פרצה כזו על אשת חברו ודאי גמר תאוותו ולפ"ז י"ל דוקא אם ירדו לכך משום תאוה אבל למשנה אחרונה דשילהי נדרים דאומרת טא"ל אינה נאמנת דתלינן דענ"ב ס"ל לה"ג דה"נ י"ל לא ירדו כלל לתאוה רק שכרתו כדי להפקיע עצמה מבעלה אבל בחיוב מיתה ל"ל כן דממ"נ מה קסברי אם סברי דנתלה שלא נבעלה א"כ לא תצא מבעלה ואם נתלה שנבעלה הרי ימותו וכה"ג כתב בשו"ת מיימני להלכות אישות סימן חי"ת שהיו עדים על א"א שנתייחדה עם בחור בלילה ומאחורי הכותל שמעו אותם שמנשימין כדרך ב"א שמשמשין מטותיהן דתלינן משום שענ"ב השמועה קול תשמיש כדי שיוציאנה דא"ל נאמר כן מה הועילו חכמים בתקנתן דחשו לענ"ב הא תוכל למצוא לה דרך ליפטר מבעלה כדרך הזה שו"ר בנב"ת חא"ע סימן י"א תירץ כמ"ש בתירץ ראשון ואני הוספתי טעם לשבח.
דבר מכוער כתב ב"ש מן הבעל אלא בע"ט ואם א"י אם באונס בא עליה ל"א באונס בא עליה והב"מ הקשה מהא דכתב הר"ן והובא לקמן סימן ס"ח אהא דפ"פ מצאתי אם טוענת שהיתה אנוסה נאמנת עיי"ש ונ"ל לפימ"ש הסמ"ע בסימן ל"ב סק"י אהא דכתב הש"ע שם דאם יש עדים שלקח ממון חברו פסול לשביעה אבל בלא עדים שמא ס"מ ישנה י"ל עליו ופירש הסמ"ע שתבעו לקחת ממני או הפקדתי אצלך והלה כופר דתקחז"ל שישבע היסת ולא אמרינן מגו דחשוד בעיניו אממונא חשוד נמי אשבועה אלא אמרינן שמא א"י י"ל עליו כיון דחשוד רק בעיני תובע עיי"ש וכונתו נראה לפימ"ש ר"י מיגאש בתשובה קנ"ז מעשה שנתחייב אחד אצל הרי"ף היסת ואמר התובע יודע אני שתשבע לשקר שכבר נשבעת לפלוני ופלוני בשקר ואמר הרי"ף כיון שהודית שהוא חשוד פטור מלישבע ע"כ וא"כ ה"נ כיון שלפי טענת התובע שהנתבע גזלו או כופר פקדונו הרי אצלו ודאי חשוד אממונא ואיך ישביעהו מ"מ תלינן בסי"י כיון שליכא שני עדים ומכח זה כתב הנתיבות בסימן ל"א כן ג"כ לענין לתלות באונס דג"כ יש חלוק זה דאם עבר בפני שני עדים לא תלינן באונס כמבואר בחו"מ סל"ד משא"כ בעבר רק נגד ע"א תלינן באונס והביא ראיה לזה וא"כ ה"נ ביש שני ע"ט לא תלינן באונס אפילו טוענת נאנסתי משא"כ היכי דליכא רק בעל אומר פ"פ מצאתי נהי דלגבי עצמו כעדים דמי דשאנח"ד מ"מ ליכא שני עדים וי"ל נאנסתי וכשהיה בעלה במדה"י ואישתהי יותר מיב"ח ונמצאת מעוברת מ"מ י"ל בצנעא בא רק כיון דאינה טוענת הכי לא תלינן בזה כדלעיל סימן ד' סי"ד או כיון דבעל יודע בעצמו דלא בא מ"מ ליכא שני עדים וצ"ל דס"ל להנ"י דאונס דל"ש דוחה טענת ברי דידה ועיין יו"ד סימן רל"ב סי"ב בש"ך סק"ה שכ"כ הרשב"א דא"נ לומר אניס הייתי משום דאונס לא שכיח ויש עדים שעבר.
ועוי"ל כיון דאונס ל"ש ורוב ברצון הוי כברי דידה כדאיתא ברפ"ב דכתובות כיון דאיכא רובא כבו"ש דמי ואם כן הוי ספק ואסורה לבעל אף דיש לומר ח"כ מ"מ מדרבנן לא סמכינן אחזקה בספק איסור דאורייתא וכמ"ש הרא"ה בבד"ה בשער התערובות.
כתב הרא"ש בפ"ב דיבמות ס"ס חי"ת דפסק הש"ס ב קדל"פ ובע"כ כרבי דמוציאין מהבעל אבל בראיית הבעל לחוד לא מפקינן אפילו בקדל"פ ועדי כיעור וקדל"פ חשוב כפ"פ או כע"א אחר קינוי וסתירה וכתב הטור וב"ש דוקא אם אין לה בנים והחמ"ח סק"ה השיגם מדמשוה הרא"ש לפ"פ וע"א בקו"ס הוי כעדי טומאה ממש ואפילו בי"ל בנים מוציאין מהבעל ולפע"ד מדמחלק הרא"ש בין ראיית הבעל לראיית עדים ע"כ רק מדרבנן חשוב כפ"פ וע"א בקו"ס דאל"כ גם בראיית הבעל הרי שאנח"ד אע"כ כמ"ש הרא"ה בבד"ה בשער התערובות דהיכא דליכא רק איסור מדרבנן גבי אשה אין ראוי להאמינו על פיו לאוסרה עליו ונראה דזה לא חמיר מראו אריה שנכנס בין השוורים ונמצא צפורן בגבו של אחד או בהוא שותק והן מקרקרין דשכיח יותר לאיסור מלהיתר וכתב הטו"ז ביו"ד ר"ס כ"ט דזה נתכוין הרמב"ם ברפ"ה מהלכות שחיטה דבדרוסה החמירו והרי מבואר דהחמירו חכז"ל ומשום דמד"ת י"ל אוקמוה בחזקת כשרות אף דשכיח יותר לאיסור וכ"כ בפלתי סימן נון בראיות דאף דשכיח יותר לאיסור מן התורה מוקמינן אחזקתה וכ"ש לאסור אשה על בעלה דכתיב כי מצא בה ערות דבר ודחז"ל בשילהי גיטין דף פ"ט דבר ברור וגם מ"ש בחידושי רשב"א בפא"ט דמ"ו בהתחיל מעשה הטורף והספק אם גמר דאסור ע"כ רק מדרבנן דהא בפד"א דף ל"א כתב בכת אחד מספ"ל אי קרוב לה לכ"ע רק איסור דרבנן דמה"ת מוקמינן על חזקתה והנה לא חלקו הרא"ש והטור בין האשה מודית להבעל על דבר המכוער שראה או מכחשת וי"ל כיון דאם מכחשת לא מוציאין אותה השתא נמי נאמנת לומר דלא נטמאה דהפה שאסר הוא שהתיר ולהחמ"ח צ"ל דשאני עדי כיעור מדלא נזהרה לשמור א"ע מעדים לא תלינן שמא משום דענ"ב הערימה ושכרה את הנטען לעשות כן משא"כ כשלא ראה רק הבעל תלינן באמתלא וכעין שכתב מהר"ל הובא בטו"ז יו"ד סימן קפ"ה סק"ב ואף דכאן ל"ל דסמכה שתאמר לבעלה האמתלא דהא עושה כדי להפקיעה את עצמה מ"מ כאן עדיף דסמכה שאחרים יתלו דבעלה משקר והפלתי שם כתב דמשום אמתלא לא היתה משיאה לעצמה שם רע ברבים ועוד כבר כתבתי בסמוך דנגד עדים לא תלינן בשום דבר משא"כ בליכא שני עדים תלינן בכל מה שאפשר לתלות וגם תלינן דאחד אומר בדדמי כמבואר בנה"מ בסימן ל"א והא דע"י קינוי וסתירה נאסרה אם א"א מעיד שנטמאה משום דיש עדים על הקו"ס זולת העד שראה שזינתה כדפרש"י בפ"ק דכתובות דף טי"ת וגם מה דאיתא התם דפ"פ כשני עדים דמי אף דע"פ הבעל לבדו אומר מ"מ לא מדמי הרא"ש כיעור לפ"פ רק כשיש שני ע"כ אבל בראיית הבעל לבדו כיון דע"י הכיעור ג"כ אינו ודאי ממש שזינתה תלינן דבעל אומר בדדמי או שאר אמתלאות וכעין שכתב הנמ"י בשם המפרשים בפחז"ה בד"ה בקשתא בעיליתא אהא דצריך סהדי דדר בו המוכר חד יומא אף דיש ללוקח זה מגו דלקחתיה ממך כיון שהחזיק ג"ש ומשום דלא מפיו אנו חיין שנאמין כ"כ לדבריו משום מגו עד שנצטרך לברר ספק אחד מדעתינו עיי"ש ה"נ בראה הבעל דבר מכוער עדיין צריך בירור מדעתינו מכח הוכחה ואומדנא שזינתה משא"כ באמר פ"פ מצאתי ואף דכאן לגבי עצמו הודאתו כמ"ע דשאנח"ד מ"א הרי כתב הרא"ה בבד"ה דאין ראוי להאמינו על פיו לאסרה עליו ואף דהרא"ה כ"כ לענין איסור דרבנן ס"ל להרא"ש בדאורייתא נמי הך סברא.
ובירושלמי פ' המדיר ה"ו ראו אותה חוגרת בסינר רוכל יוצא מתוך ביתה או רוק גבי מטתה או שניהן יוצאין ממקום אפל כעור הדבר ותצא וכולהן אם הביאה ראיה לדבריה נאמנת ופרשו ק"ע ופ"מ שנתנה אמתלא מפני מה עשתה כן ולא היה זנות נאמנת ובשי"ק ושם כתב שהרי אפילו בהוחזקה נדה בשכנותיה אמרינן בפ"ב בבבלי וירושלמי דנאמנת כ"ש כאן עכ"ל ותמוה דבהוחזקה נדה בשכנותיה קי"ל דל"מ אמתלא וכדאיתא ביו"ד סימן קפ"ה ולא אמרו דמהני אמתלא רק באמרה לבעלה שהיא נדה כדאיתא בבבלי דף כ"ב ובירושלמי פ"ב הלכה ה' ושם הלשון מכיון שהביאה אמתלא לדבריה נאמנת ולמה כאן אמר שהביאה ראיה לדבריה לכן נ"ל אדרבה נגד מעשה שעשתה ובאו עדים לא מהני אמתלא וצריכה דוקא ראיה לדבריה וא"ת אם מביאה ראיה ל"ש לומר דנאמנת י"ל דאין הראיה שראו שלא זינתה דזה א"א דהא אם יש עדים ליכא דבר מכוער כיון דלא נסתרה בלא עדים אלא שמביאה ראיה על האמתלא וכעין שכתב הטו"ז ביו"ד סימן קפ"ה שגלתה תחלה לפני עדים האמתלא או דמיירי שהביאה ראיה לדבריה שלא זינתה שיש לה עדים שלא שהתה עכשיו כדי טומאה דנסתפק החמ"ח בסק"ג אולי מחמת כיעור זה יש לחוש דבפעם אחר זינתה לזה אמר הירושלמי דנאמנת שלא זינתה וכדעת הב"ש שכתב דכ"מ ברמב"ם וכפי מ"ש הרמב"ם למד זה מהירושלמי וזה נראה עיקר דאמתלא מאן דכר שמיה ומוכח דדוקא הביאה ראיה אבל אם העדים א"י אי שהתה כדי טומאה אינה נאמנת וכ"ד השאלים בנוב"ת סימן ק"ס.
ובישעי"ק סק"ג בפירש הקצר כתב מה"ת להסתפק אי כבר זינתה דאפילו ודאי זינתה עכשיו נאמר השתא דיצאה מחז"כ ושפיר קאמר ונראה דקמ"ל הירושלמי דכיון דפרצה כ"כ ואי לאו דבאו עדים היתה גומרת העברה ממש תהא חשודה אמכאן ולהבא שמא תזנה דנהי דעל לעבר יש חזקה אלהבא ליכא כמו שמא מת ל"ח שמא ימות חיישינן וכ"כ ב"ש ריש סימן קט"ו דע"י פריצות חיישינן שמא תזנה קמ"ל הירושלמי דלא אבדה נאמנותה והיינו דקאמר נאמנת
הג"ה ע"א בדבר מכוער עיין חמ"ח וב"ש ומקורו משו"ת מיימני בסוף הלכות אישות סכ"ה בעובדא שהלך בעלה ושהה יב"ח וילדה ובא אביה לב"ד ושאל אם יהרגנה כי ילדה ממזר כי יש יותר משנה שהלך בעלה ממנה ואינו יכול לכפור והיא זונה גמור וכאשר מוכיח אותה מגזמת לילך בין העכו"ם ואומרת שאינה אשה הראשונה שעשתה רעה וגם עד אחד העיד בב"ד שראה אותה עם עכו"ם בלילה וחבקוה וגפפוה ושחקו עמה והשיב מהר"ם דאע"ג דאמר בקידושין דף ס"ו בע"א שא"ל אשתך זנתה דאי מהימן ליה כבי תרי יגרשה הכא אפילו חד מינייהו מהימן כבי תרי לא מצי לאפוקה בע"כ אפומיה כיון דהיא אומרת דבעלה הניחה מעוברת וקי"ל כרבה תוספאה דתלינן דאישתהי עד יב"ח ובע"א של דבר מכוער לא אסרינן לה אגברא אפילו מהימן כבי תרי זולת בעד טומאה והאריך בביאור דברי השאלתות דאם הבעל לבדו ראה דבר מכוער לא מפקינן רק בקדל"פ ובנידון זה אלו היו עדי כיעור נראה דכ"ע מודים שאסורה לבעלה כיון דילדה לסוף יב"ח ואי ליכא אלא אותו האחד שמצא עכו"ם מגפפים אותה אי מהימן ליה כבי תרי חייב להוציאה ואפילו ע"י עדות אביה בלבד שהעיד שבתו זיכתה אי מהימן ליה כבי תרי אסור לקיימה כדמשמע בפרק האומר בקידושין שם ואין חילוק בין עד שאינו קרוב לקרוב וכן משמע מדברי הרמב"ם כללא דמלתא אסור לו לקיימה ורשאי לזרוק לה גט בעל כרחה את"ד ועמדו כל אחרונים דסותר א"ע דתחלה כתב דע"י ע"א כיעור לא אסרינן לה והדר כתב דחייב להוציאה ונ"ל דתחלה קאי אמה דאמר דלא מצי לאפוקה בעל כרחה ומשום חדרגמ"ה מש"ה לא סגי במה דמהימן ליה וי"ל אף דשאנח"ד מ"מ כיון דלא סמכינן עליו ומשועבד לה מותר גם לדור עמה וכדעת הי"א המובא לקמן סימן קע"ח ס"ט בהג"ה או אפילו לדעת י"א הראשון דשם אין כופין אותו לשמש מ"מ לא יוכל לגרשה בעל כרחה די"ל ענ"ב וכמ"ש רמב"ן בשו"ת מיוחסות סי' קל"ג ובשו"ת רשב"א אלף רל"ז וכה"ג כתב מהר"ם עצמו הובא ביש"ש פ"ב דיבמות סח"י דבעל האומר אשתו זינתה והיא כופרת דאסורה עליו דשאנח"ד ואינו נאמן לגרשה בע"כ ויהא בעיגון וס"ל למהר"ם דכשיש ע"א טומאה הוי כרגל"ד ואז מהימן הבעל לומר דמהימן ליה ויכול לגרשה בע"כ משא"כ בעד כיעור נהי דאומר הבעל דמהימן ליה והוי כראה בעצמו בה כיעור מ"מ לדידן לא מפיו אנו חיין להאמינו כל כך עד שנברר עוד ספק אחד מדעתינו לומר כיון דעשתה דבר מכוער ודאי זינתה וכעין שכתב הנמ"י בהא דקשתא בעילותא הבאתיו לעיל אבל אנפשיה שוויה חד"א וחייב להוציאה אם תרצה לקבל גט וכתובה דאז ליכא משום חדר"ג ולכן לא כתב מהר"ם דיוציאה בע"כ ויזרוק לה גט דזה אין אנו מתירין לו כיון דאנן לא אסרינן לה רק הוא אסרה על עצמו ולכן בתחלה כתב לא אסרינן לה דהיינו הב"ד אין אוסרין אותה דאינו בדין להאמינו רק הוא אסר על עצמו מכח שאנח"ד ונ"מ כמי דאינה אסורה לבועל וכהנים וכן מוכח דמ"ש חייב להוציאה היינו אם ארלוצות בגט דל"ל חייב להוציאה בע"כ דהא לבסוף כתב רק דרשאי לזרוק לה גט בע"כ ולא דחייב וכן ברא"ש ר"פ החולץ כתב בשם מהר"ם דסוטה אינו חייב לגרשה כיון דשונאה ומאיסה בעיניו ל"ח שיבא עליה אע"כ מיירי כאן דחייב להוציאה אם תרצה לקבל גט כיון דשונאה ומאיסה בעיניו ומפרט לפי האופן שכתבתי דאסור לשמש א"כ חייב להוציאה שלא יעגנה ותזנה עוד תדע עוד דאם מיירי שחייב להוציאה בע"כ מה ראיה מייתי מקידושין דלא היה משועבד לה מכח חדרגמ"ה ולא היה חשש איסור חרם וכן מה ראיה מהרמב"ם דלא הביא חדרגמ"ה ולא היה כלל במדינתו ולבסוף מסיק כללא דמלתא שרשאי לזרוק לה גט בע"כ משום דאביה העיד שזינתה ומהימן ליה כבי תרי דהוי כע"א דטומאה ואדרבא סברא יותר דקושטא קאמר שלא יגנה עצמו אם אינו ברור אצלו דאת אביה היא מחללת ואף דאביה אמר מכח הוכחה שילדה ליב"ח ואנן קי"ל דתלינן דאישתהי מ"מ כיון דאמר שהיא זונה גמור ובתו נמי אמרה לו שאינה הראשונה שעשתה רעה הרי הודית לפניו שאין הולד מבעלה וגם כיון שהרגה הולד מוכח דממזר הוא ולא חייסה עליו כדאיתא בקידושין פרק האומר דף ע"ג דעל בן כשר מרחמת שלא להורגו ולא על ממזר ועוד כיון דזולת אביה יש עוד ע"א על כיעור מרבה רגליים לדבר ואפילו שתי נשים עדיפי קצת מע"א כשר כדלקמן בסימן י"ז סל"ח בחמ"ח ס"ק ע"ו בשם הה"מ ושני פסולים עדיפי מפסול אחד כדאיתא שם סעיף מ"ם ודעת מהריב"ל דבשני פסולים לא חיישינן דאמרי בדדמי אף דבע"א כשר חיישינן דאומר בדדמי והובא בבה"ט שם סעיף נו"ן ס"ק קנ"ב ועוד כיון דמה שהעיד אביה ומה שהעיד העד אינם על דבר אחד י"ל לענין איסור חדרגמ"ה הוי כעין ס"ס שמא העד מעיד אמת ושמא אביה ועיין בד"מ לקמן סימן קט"ו אות י"ז ותראה שכן הבין במהר"ם דע"א בכיעור ומהימן ליה כבי תרי לא יוכל לגרשה בע"כ ומ"ש לבסוף דיזרוק לה גט בע"כ משום דהוי עד טומאה ואפשר מה שמתחלה הביא מלשון הש"ס אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ואח"כ כתב אי מהימן כבי תרי לומר דבעד כיעור אפילו גם לדידן מוחזק במהימן לא יוכל לגרשה בע"כ ובעד טומאה דוקא אי מהימן גם לדידן ולא בהעד הוא מן הריקים וכדומה וכה"ג כתב רבינו משולם במרדכי פ' האומר בקידושין סימן תקב"ט דאם ידוע שהוא נאמן יש לחוש.
ויש ראיה עוד למ"ש מדשינה הלשון דכתב דאם ע"א מעיד על כיעור ומהימן ליה כבי תרי חייב להוציאה ואפילו אביה לבד מעיד שזינתה ומהימן ליה כבי תרי אסור לקיימה ולמה כאן כתב חייב להוציאה וכאן כתב אסור לקיימה וכן ברמב"ם עכ"ד מהלכות אישות הי"ז כתב דאם דעתו סומכת על הקרוב שאומר שזינתה חייב להוציא ואסור לו לבא עליה למה כפל במלות שונות אלא הוא הדבר אשר דברתי דחייב להוציאה אם רצונה לקבל גט שלא יעגנה ואם אין רצונה לקבל הגט אין לו לחוש לעיגון שלה ואינו מחויב לגרשה בע"כ וכמ"ש מהר"ם דרשאי לזרוק לה גט ולא חייב לכן דקדק וכתב ואסור לו לבוא עליה וכן מהר"ם ברישא בעד כיעור דאינו רשאי לגרשה בע"כ כמ"ש כבר בתחלה רק אם רצונה לקבל גט חייב להוציאה לכן כתב חייב להוציאה משא"כ באביה מעיד שזינתה דרשאי לגרשה בע"כ נשמר מלכתוב חייב דהא אינו חייב לגרשה בע"כ אם אין רצונה להתגרש לכן כתב רק אסור לקיימה דהיינו לבוא עליה ואף דבמהר"ם י"ל עוד דרישא דליכא רק עד כיעור ואינו ודאי שזינתה אינה מאוסה בעיניו וחיישינן שיבא עליה לכן כתב דחייב להוציא משא"כ באביה מעיד שזינתה ומהימן ליה כבי תרי מאוסה בעיניו ל"ח שיבא עליה ואינו חייב להוציאה רק אסור לקיימה בקיומה לאישות וכה"ג מחלק הב"ש סימן קי"ז סק"ח מ"מ ברמב"ם דמעיד שזינתה ל"ל כך וגם למה כפל חייב להוציא ואסור לבוא עליה ועוד גם במהר"ם קשה כיון דשיטתו שם דעדי כיעור הוי ממש כעידי זנות א"כ מאוסה בעיניו וכן נראה כונת הטור לקמן סימן קט"ו שכתב דאם ע"א אומר שזנתה אסור לו לעמוד עמה אם מאמין לו כבי תרי וכן כשאומרת אשתו שזנתה אם הוא מאמינה צריך להוציאה ולמה שינה ול"כ ברישא נמי צריך להוציאה או בסיפא אסור לו לעמוד עמה א"ו משום דבסיפא שבעצמה אמרה שזנתה הרי רצונה בגט כדי שלא להכשילו או שונאת אותו וכיון דאסורה עליו צריך להוציאה שלא לעגנה ובזה מיושב קושית הב"מ שם על הב"ש סק"ח שבזנתה מאוסה עליו וא"צ לגרשה והא מבואר ברמב"ם פכ"ד מאישות ובש"ס פ"ב דיבמות דף כ"ד דביש עדים שזנתה כופין אותו לגרשה ולפימ"ש לק"מ דדוקא אם רצונה להתגרש ולא לעמוד עמו בפרישות כופין אותו לגרשה שלא לעגנה ובמהר"ם יש עוד לומר מה דדייק ותני בעד כיעור ומהימן ליה חייב להוציאה ובעד מעיד שזנתה ומאמינו כתב דאסור לקיימה משום דע"א בכיעור והבעל מאמינו אינו בדין לאסרה רק הבעל שאח"ד ולכן אינו רשאי להוציאה בעל כרחה מחויב להוציאה שלא לעגנה כי האשה צווחת דהעד משקר ולא פשעה ואנן נמי אין מאמינים ואין אוסרין בדין רק איהו אסרה על עצמו משא"כ באביה העיד שחנתה והבעל מאמינו דאזי הב"ד אוסרין אותה וכמ"ש לעיל הרי אנו אומרים דאמת הדבר וכיון שפשעה בעצמה אין לחוש לעיגון שלה וכמו שכתב סברא זאת בשו"ת גא"ב סימן ס"ב ונוב"ת חא"ע סימן י"ב ומ"מ מוכח דחייב להוציאה שכתב מהר"ם כשמבקשת גט דאל"כ הרי אינה חוששת בעצמה לעיגון שלה ועדיף מאם פשעה כבר ועיין פרק החולץ ל"ו ע"ב ובתוס' שם בד"ה ולא קתני יפריש דלשון הפרשה משמע הכי ומשמע הכי אבל יוציא לה משמע אלא בגט וה"נ חייב להוציא בגט דוקא ואסור לקיימה אצלו בלא הפרשה נמי משמע היוצא מזה שיטת מהר"ם בעד כיעור ומהימן ליה כבי תרי אפילו מוחזק למהימן אנן לא אסרינן לה רק הבעל אסרה על עצמו לכן אם מבקשת גט מחויב לגרשה וכשאינה רוצית בגט אין רשאי לגרשה בעל כרחה וכשעד אחד מעיד על זנות ממש ומהימן ליה כבי תרי ומוחזק למהימן אנן אסרינן לה אבעל ובועל וכהנים ורשאי לגרשה בע"כ ואם אין הבעל רוצה לגרשה אינו מחויב אפילו האשה רוצה רק יפרישה ולא יקיימה ועיין לעיל סימן וא"ו סט"ז ובאה"ג ובה"ט שם ובסימן ד' סט"ו ובה"ט שם ס"ק י"ט לענין כהנים ובב"ח לעיל סימן וא"ו סעיף יו"ד ועיין חו"י סימן ק"ט דע"א שיש לו קצת חלק נאמן לאסור גם על אחרים לפ"ז י"ל אם בעל מהימן לעד טומאה כבי תרי דהוי כמעיד דראה בעצמו שנטמאת נאסרה גם לכהנים אחרים כשנתאלמנה והרמ"א דכתב דע"א בכיעור לאו כלום הוא משום דמהר"ם אזיל לשיטתו שם דקי"ל כרבי אם הבעל לבד ראה בה דבר מכוער וקדל"פ תצא והתם היה קדל"פ וריעותא דאישתהו לכן אם העד כיעור מהימן לבעל כבי תרי דלדידיה הוא כראה בעצמו ואסרה על עצמו דשאנח"ד ולדידן דפסקינן כהרשב"א בראיית הבעל דבר מכוער מותרת לו ה"נ בעד כיעור אף דמהימן ביה כבי תרי ל"כ הוא.
ס"ד בהג"ה שלא בפניה ושלא בפני בעלה ברדב"ז ח"א ס"ע כתב דמקבלין עדות קידושין שלא בפני בעלה כיון דהוי לאפרושי מאיסורא כ"ע בע"ד עכ"ל וזה לא שייך בזנות דליכא איסור רק לבעלה אך המאירי בב"ק כתב דלאפרושי מאיסורא זכות הוא לו וזכין שלא בפניו והובא בשו"ת רבצ"א סימן ה' ולי צ"ע דמ"מ כיון דיש בו גם צד חובה דפרעונתא לגרש אשתו ומפסיד זכות שיש לו בה במע"י ופירות ותשמיש ונה"ך ביו"ד ס"ס קס"ב הוכיח דכשיש זכות וגם צד חוב לא זכין שלא בפניו ול"ל דאיסורא לא ניחא ליה דליקני דזה דוקא כשעדיין לא זכה בו וכדמחלק בר"פ מי שהחשיך דף קנ"ג לענין דאין אדם מעמיד על ממונו וחיישינן דעביד איסורא ולכאורה י"ל לפימ"ש בתוס' בביצה דכ"ז ע"ב בשם רי"צ דבטל חלק הדיוט אצל חלק גבוה הוי ככולו לגבוה וה"נ כיון דיש חלק גבוה מחמת האיסור אך תוס' שם במסקנא דחו זאת דמצות גבוה לא דחי חלק הדיוט ועדיין י"ל לפימ"ש בחידושי רשב"א בפ"ק דקידושין דף כ"ג דשטר ע"י אחרים מהני אף דהעבד צווח דאינו רוצה כיון דודאי זכות הוא לו דמכניסו בכלל מצות ישראל בטלה דעתו אצל כל אדם אך אנן לא קי"ל כן ביו"ד סימן רס"ז סמ"א אלא דיש לחלק בין מוחה להדיא להיכא שהוא רק שלא מדעתו וכמו בעבד ומ"מ ל"ד להתם דלרבנן ליכא חובה משא"כ כאן יש גם חוב הפסד ועוד הא כתב בשו"ת הרא"ש כלל ק"ח ס"ז דל"ל חזקה ל"ש התירא ועביד איסור רק היכא דיש ודאי איסור והובא בבל"י ביו"ד שם וה"נ דלפי הדין דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד אין נאמנין וליכא איסור ודאי ואפשר אפילו ספק דזולת העדים מוקמינן אחזקת היתר ואולי לא היו מעודין בפניו לחובתו דמה"ט צריך שיעודו בפניו א"כ למה יהא ניחא לו לקבל שלא בפניו אך בתשובות רשב"א ומהר"ם ב"ב שבב"י חו"מ סימן שפ"ח מחודש חית דאפילו קבלו עדות שלא בפני בע"ד ידענו שכן אמת וברור רק גזרה הוא לקבל בעניו א"כ שפיר י"ל באיסור זכין שלא בפניו ולהדיא איתא בערכין פ"ו כ"ב ע"ב בנמצאת שדה שאינו שלו מקבלין עדות על יתום קטן אף דחשוב שלא בפניו דאתחזוקי סהדי בשקרא לא מחזיקינן ועיי"ש בתוס' ובח"ר ב"ק דף קי"ב ולפי"ז בתרי אומרים זינתה ותרי מכחישים דל"ל דודאי קושטא דמה חזית רק באיסור דאורייתא מחמירין מדרבנן ולא מוקמונין אחזקת היתר כדאיתא בפד"א דף ל"א ובתוס' קידושין דף ס"ו ובכתובות כ"ו ב' בזה י"ל דלא מועיל מה שהעידו עדי זנות שלא בפני בעל ואשתו ומפרט כיון דעדים שהעידו על הזנות אית בהו ריעותא דשלא בפני הבע"ד והמכחישים לית בתו אותו ריעותא עדיפי המכחישים די"ל אולי בפני הבע"ד לא היו מעידים שזינתה ומפרט לדעת מהרש"ל בכתובות כ"ו ב' דתוס' ס"ל דבתרי ותרי שמכחישין על אדם אם נפסל מחמת רשעו אזי גם רבנן לא החמירו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן ה"נ בעדי זנות ברצון וכ"כ פנ"י שם עיי"ש,
ובשו"ת רמ"א סימן י"ב דהעידו עדים שנראה בהאשה כיעור וכתב כיון דהעידו שלא בפני האשה ובעלה לא מהני ועוד דעדים אחרים העידו על הראשונים דפסולים ואף שלא העידו בפני עדים ראשונים ולא פסלו מכאן ולהבא לעדות אחרת מ"מ לאותו עדות חשוב הכחשה ואוקי תרי לבהדי תרי ואיתתא בחזקת היתר קיימא ובנו"ב סימן ע"ב בסתירת היתר חמישי תמה על הרמ"א דהא מבואר בתוס' קידושין דס"ו דבאיסור דאורייתא לא מוקמינן אחז"ה בתרי ותרי וכ"כ תוס' בכתובות דף כ"ג ובא"ע סימן מ"ז עיי"ש ולפימ"ש רש"ל ופנ"י לק"מ על הרמ"א מן התוס' והש"ע ולפי מה שכתבתי י"ל דרמ"א לא הוצרך לטעם השני אלא משום דלא נדחה מ"ש תחלה ההיתר מחמת שעדי הכיעור לא העידו בפני האשה ובעלה דשאני איסורא דזכות הוא להם להפרישם מאיסור לזה כתב עוד דאותם עדים הועד עליהם שהם פסולים והוי תרי ותרי ול"ל אחזוקי סהדי בשקרא לא מחזיקינן וכיון דיהא רק ספקא דרבנן בזה לא חשוב זכות שיועיל העדות שלא בפני בעל ואשתו ואולי בפניהם לא היו מעיזין לחוב להם.
ולכאורה יש לדחות בלא"ה תמיהת הנו"ב לפי מה שהוכחתי לעיל דמה דמוציאינן מבעל בעדי כיעור גם להרא"ש הוי רק מדרבנן א"כ ודאי גם בתרי ותרי מוקמינן לה אחזקת היתר כמ"ש תוס' לענין תרומה דרבנן וכ"כ רמב"ם כאן אך לא דמי לתרומה דרבנן דנהי דעדי כיעור רק מדרבנן מ"מ הא דאסרוה רבנן מחמת חשש זנות דאסורה מן התורה ונעשה כגופו של איסור תורה וכמ"ש או"ה לענין גבינות עכו"ם הובא בש"ך יו"ד סימן ק"י בכלל ס"ס אות ח"י דהוי כודאי איסור תורה וגם ת"ח ס"ל הכי כמבואר שם אות טו"ב תדע דהא תוס' בקידושין שם כתבו הכי בתרי ותרי לענין שבויה והרי בפ"ק דקידושין י"ב ע"ב בתוס' ד"ה אם הקלנו בשבויה כתבו דמשום דאפילו איכא סהדי שנשבית אינה אסורה מן התורה וגם לפי קצת גורסין בשבויה הקילו דמנוולא נפשה ולא שכיח כולא האי שנטמאה גם כן אינו רק מדרבנן אפילו לפוסקים דספקא איסור דאורייתא מן התורה לחומרא היינו באין הכרע אבל כאן צד ההיתר שכיח יותר ועב"ש לעיל ריש סימן זיי"ן הביא ממהרי"ק דרק מעלה עשו ביוחסין והיינו מדרבנן ועיין תוס' פ"ב דכתובות דכ"ג בד"ה עדי טומאה והא דב"ק דף קי"ד ע"ב פריך דאורייתא לא מרבי דהשיא לשבוי' עפ"י קטן מסל"ת ומשני בשבויה הקילו ופרש"י דאיסורא דאורייתא הוא משום זונה עכצ"ל דעיקר החשש משום איסור דאורייתא ועכצ"ל כן לרמב"ם דכתב להדיא בפח"י מהא"ב הלכה טו"ב דאיסור שבויה מד"ס לכן הקילו בה ועיין שער המלך בפי"ט מהא"ב סוף הכ"ג.
ובאב"מ דחה דברי תשובת הרמ"א מתוספת כתובות דף כ"ף שכתבו דאם תרי פסלו לתרי בגזלונתא שלא בפניהם כל אחת באה בפ"ע ומעידה עיי"ש ולפימ"ש י"ל כיון דראשונים העידו שלא בפני בע"ד הל"ל אין חבין שלא בפניו רק כיון דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן סברא דהדבר אמת ממילא הוי זכות לאפרושי מאיסורא אבל בשתי כתי עדים המכחישין זה את זה מסברא ל"ל אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקינן דהא ודאי כת אחת פסולים וחשודים לשקר וכדס"ל לר"ח בפחז"ה ל"א ב' בהדי סהדי שקרא למה לן רק מגזת"כ כל כת באה בפ"ע ומעידה משום דלכל כת בפ"ע כשאנו דנין עליהם נשארין אחזקת כשרות שלהן כמו בשני שבילין וכיון דמסברא ל"ל ודאי קושטא מסהדי תו ל"ל באיסור דהא ודאי זכות לאפרושי מאיסורא ממילא הדר דינא אין חבין אלא בפניו ואם דא"א להעמיס זה בדברי רמ"א שם מ"מ לדין יש תשובה.
ובדעת הרמ"א נראה לפימ"ש הרשב"א בתוספת שם דהכא לא מוקמינן להו אחזקה כדאמר לעיל משום דאלו הוו קמן דילמא הוו מודו להו ותוס' דלא תרצו מעיקרא הכי משום דמשמע להו מה דאר"נ משום דהוו תרי להדי תרי בלאו טעמא דאלו הוו קמן הוו מודו אתי עלה אבל גוף סברת רשב"א ודאי סברא דמהיכי תיתי נעשה הכחשה כל שאפשר דאילו תוו קמן לא היו מכחישין וגם ל"ל בזה תרי ותרי ספקא דרבנן דלא לאוקים האשה אחזקת היתר לא מצינו ביבמות דף ל"א דהוי ספקא דרבנן רק בכת אחת אומרים קרוב וכ"א אומרים קרוב לו דמכחישין זה את זה להדיא אבל כאן דלמא הוו קמן הוו מודו להו ולק"מ גם קושית הנו"ב ובלא"ה י"ל לפימ"ש בש"ש ש"ו פי"ז ובדברי אמת בכלל תו"ת בשם ומ"ש דשני חזקות מהני גם בתו"ת כדאיתא בפ' בכל מערבין דל"ה אלא דלבעל מ"ש דוקא כשהשני חזקות בתרי גופי ולש"ש גם בחד גופא והכא יש חזקת כשרות וחזקת היתר לבעלה.
ויל"ע אם קבלו העדות בפניה ולא בפני בעלה או להיפך ומדל"כ רמ"א או שלא בפני בעלה משמע דוקא שלא בפני שניהם וברשב"א הובא בב"י חו"מ סימן תי"ז והובא בשע"מ ס"ס ק"י כתב בענין קב"ע על הוצאות זיזין בר"ה דסגי בפני אחד מבני ר"ה ואין. האחרים יכולין לערער שנתקבל שלא בפניהם ובח"ר ור"ן ס"פ השולח כתבו בשני שותפין והוגבה העדות בפני אחד מהם דאם ליתא במתא מהני הקב"ע נגד השותף שהועד לפניו ואם איתא במתא מהני גם נגד השני ולפי"ז י"ל הכא דאם הוגבה העדות רק בפני הבעל או האשה דעכ"פ מהני נגד זה שהועד בפניו ואסור אך אם הועד שזינתה באונס והיא אשת כהן י"ל אפילו הועד בפניה כיון דלא הועד בפני בעלה כיון דהוא אינה מוזהר עליה גם היא אינה מוזהרת לפימ"ש הרא"ש בשילהי נדרים ועיי"ש בהמאירי ובחכ"צ ס"ס ק"נ.
עוד יל"ע בנידון הרמ"א בתשובה שם שהמעשה היה שבאו עדים הרבה לפסול הראשונים ועל כל חד מהראשונים היו שנים ושלשה עדים שכל אחד העיד בפני עצמו איזה פסול עליו רק האחרונים לא העידו בפני הראשונים וכתב הרמ"א נהי דאין לפסול הראשונים מחמת העדות שלא בפניהם מ"מ הכחשה הוי והוו תרי ותרי ואוקי איתתא אחזקת היתר את"ד וקשה הא כל אחד מעדי הראשונים לא ידע מחברו אם פסול הוא או לאו א"כ יהיו האחרונים כתרי לגבי חד לכל עד מהראשונים דאזי האחרונים נאמנים כמ"ש תוס' בב"ק דף ע"ג בד"ה דאסהידו וא"כ נהי דהוי רק הכחשה נאמנים יותר העדים האחרונים שהעידו לפסול הראשונים וגם למה לא יפסלו הראשונים לעולם אפילו שלא בפניהם כיון דאמרת הכחשה מיהא הוי ונגד כל אחד בפני עצמו יש תרי המכחישים אותי וגם אם שנים מעידים על אחד שלא בפניו שהוא פסול יפסל לעולם מה"ט.
ואולי י"ל נהי דכתבו תוס' דתרי נגד כל חד וחד מהימני היינו כשהעידו כדין עדים בפני הראשונים משא"כ כאן דהעידו שלא בפני הראשונים אין להם דין עדים כשרים כלל ומבואר בשו"ת מהר"ם שבשו"ת מיימני להלכות אישות סכ"ה דהרבה קרובים רק כחד חשיבי לכן ה"נ אין מעליותא לשנים האחרונים מן כל אחד מהראשונים ומ"ש הרמ"א דהוו תרי ותרי היינו תרי הראשונים נגד תרי האחרונים אף דלדינא אלו ואלו רק כחד חשיבי ולפי"ז מתורץ תמוהת הנו"ב הנ"ל על הרמ"א דאיך כתב הרמ"א דאוקי איתתא אחזקת היתר הא בתרי ותרי לא מוקמינן אחזקה להקל ולפימ"ש א"ש דהא מבואר בפד"א דף ל"ח דבכת אחת שאחד אומר קרוב לה ואחד אומר קרוב לו קיל מהכחשה דתו"ת וה"נ הן רק כאחד מכחיש לחד דכל אחד מהראשונים אומר על עצמו שאינו פסול ומכחיש מה דהאחרונים מעידים עליו ואין כל אחד מהראשונים מסייע לחברו בזה תדע דהא ודאי הראשונים קרובים לעצמם ואין דינם כתרי עדים כשרים במה שאומרים שאינם פסולין ולמה לא יפסלו ע"י עדים שהעידו עליהם שלא בפניהם שהם פסולים וע"כ משום דשלא בפניהם גם הם כקרובים חשיבי ולפ"ז צ"ל הא דכתב רמ"א דלא נפסלו בעדות אלו עליהם שלא בפניהם היינו כשיבואו הראשונים להעיד שלא נגד חזקה או לפטור את עצמם בשבועה אבל נגד חזקה לא כמו דלעדות זו לא אהני עדותם נגד חזקה וחשיבי ספק פסולים ולרשב"א הנ"ל י"ל דלא נפסלו אם יבואו קמן ויאמרו ששקר העידו האחרונים עליהם דאזי קי"ל כל כת באים בפ"ע ומעידים אבל כל זמן שלא אמרו לפנינו דהאחרונים העידו עליהם שקר הוו הראשונים פסולים מספק ואין מועיל עדותם נגד חזקה לעולם אך נראה בנידון הרמ"א א"צ לטעם הרשב"א דז"ל שם דרבים העידו שאין לסמוך על עדות הראשונים כי הוחזקו לריקים ופוחזים וחשודים וכן הוא מפורסם לכל ואף הבע"ד לא יוכל להכחיש זה אלא שאומר שמשום זה אין לפוסלן לעדות עכ"ל וא"כ כבר אבדו חזקת כשרותן אף דמשום זה אין לפוסלן ועב"ש לעיל סימן ד' סקח"י אהא דכתב רמ"א שם דאם ראו בה דבר מכוער לא אמרינן דאישתהי משום דע"י דבר מכוער אבדה חז"כ ואף דע"י הדבר מכוער לבד לא אסרינן אותה מ"מ חזקת כשרות אבדה ועיין בשו"ת רע"ק סימן קו"ף בסד"ה וא"כ כך סדורו דכ"כ נמי בשו"ת בן לב וה"ה בעדי יחוד אף דאין אוסרין על היחוד מ"מ אבדה חז"כ והנה מה דבתרי המכחישים זא"ז כל כת באה בפ"ע ומעידה משום דכל כת בפ"ע מעמידין אחזקת כשרות כמבואר בתוס' בכתובות דף כ"ף ולכן כאן דמפורסם שהם פוחזים וריקים והוחזקו לחשודים ואין להכחיש זה א"כ אבדו חז"כ לכן כשנולד ספק ע"י הכחשה תו ל"ל כל כת באה בפ"ע ומעידה נגד חזקת היתר.
שו"ר בשו"ת מהרא"ם ח"ב הנקרא מים עמוקים סימן למ"ד דדוקא בתו"ת לא מוקמינן אחזקה אבל חד אומר נתקדשה לפני שני עדים וחד אומר לא נתקדשה תנשא לכתחלה עייש"ה וכ"מ בתוס' כתובות כ"ג בד"ה תרוייהו לפימ"ש מהרש"א שם.
עוד נ"ל בישוב דברי הרמ"א מקושית אב"מ הנ"ל הנ"ל דלכאורה יל"ע בהא דר"ה דכל כת באה בפ"ע ומעידה משום דכל כת יש לה חז"כ איך יעידו על אחד לפסלו ולהוציא מחזקת כשרות דזהו חז"כ וזה חז"כ ומצאתי בתומים סימן ל"א סוף סק"ג שכתב הך סברא ונתיבות שם ססק"ג כתב כיון דקודם שמעידין על נדון זה מחזיקין אותן הב"ד בכשרים נאמנים אח"כ על כל עדות שיעידו אח"כ עכ"ל וזה שייך רק אחר דחזינן הכחשה דתרי ותרי ולא פסלו אותן הב"ד לענין שאר עדות לכן כשיעידו על אדם שנעשה רשע ג"כ מהימנו משא"כ על למפרע טרם שנתגלה ההכחשה דתו"ת בב"ד ל"ל שנתחזקו בב"ד לכשרים כיון שמה שהיו בחזקת כשרים מפני שלא נולד עדיין שום ספק לדון עליהם תדע דאלת"ה נימא דגם זה שבאו אח"כ להוציאו מחזקת כשרות נתחזק כבר לכשר אע"כ דמה שהוחזק לכשר טרם שנולד ספק לדון עליו אינה חזקה לענין זה וע"כ בנידון דהרמ"א שבשעה שבאו עדים לפסול הראשונים נודע הספק דתרי ותרי וטרם זה העידו הראשונים על האשה להוציאה מחזקת כשרותה ואז עדיין לא נתחזקה בב"ד חז"כ דעדים יותר מחזקת כשרות של האשה לכן אין בעדותן כלום בעדות זו על האשה אף דאין העדים נפסלין מכאן ולהבא לשום עדות אף נגד חזקת כשרות ול"ד לדר"ה ודרב בפחז"ה וכן לנידון מש"כ התוס' דהתם אין העדות לפסול איש והתומים שם הביא מתוס' כתובות כ"ב ע"א בד"ה תו"ת דכתבו בשתי כתי' עדות המכחישים זא"ז ובאה כת אחד מאלו להעיד על אדם שהוא פסול לר"ח דחשיב להו סהדי שקרא אין נאמנים הרי דלר"ה נאמנים ונדחק ליישב ובאמת י"ל דודאי חזקת כשרות דתרי סהדי עדיפי מחז"כ דחד לכן לר"ה יכולין לפסלו אך בנידון דשו"ת רמ"א העדים שהעידו על האשה שראו בה דבר כיעור לא ראו כאחד רק דמ"מ מצטרפין א"כ כיון דנגד אחד לבד י"ל מה אולמיה חז"כ של העד אחז"כ של האשה ונשאר רק עד אחד כשר ועד אחד בדבר מכוער לאו כלום הוא כמ"ש רמ"א כאן ואפילו מהימן ליה כבי תרי וכמ"ש ב"ש ואף די"ל נהי דלא אלים חז"כ של העד מחז"כ של האשה יהא ספק מ"מ הא יש להאשה גם חזקת היתר לבעלה ובזה מדויק כל דברי הרמ"א מ"ש אע"ג דלא נפסלו בהעדאת עדים אלו עליהם שלא בפניהם מ"מ לזה העדות אין מועילים כלום דאוקי תרי לבהדי תרי ואשה בחזקת היתר לבעלה עכ"ל והיינו דמכאן ולהבא לא נפסלו עדים אלו דכל כת באה בפ"ע ומעידה אפילו על הרבה אנשים לפוסלן ולאוסרן ואפילו יהא עדות מיוחדת כיון דכבר נתחזקו לכשרים אחר שנולד הספק עליהם מ"מ לזה העדות שהעידו טרם שנתחזקו אינם מועילים כלום לעשות אפילו ספק דמה אולמיה חז"כ דדהו מחז"כ של האשה א"כ מוקמינן האשה בחז"ה לבעלה ולפ"ז א"ש אפילו אי נימא דחזקת ממון אלים כחזקת כשרות או עדיף וכמ"ש הנתיבות שם והרי התוס' בכתובות דף כ"ף כתבו אהא דתרי ותרי דלר"ה דכל כת באה בפ"ע ומעידה יועיל עדותן להוציא ממון במה שכבר העידו שזה לוה מזה ולפימ"ש א"ש דודאי חזקת כשרות מתרי סהדי עדיף מחזקת ממון ואין צורך לומר משום דנתחזקו לכשרים בב"ד.
ועיין בשו"ת רבצ"א סימן זיי"ן הביא מן שטה ישנה לכתובות פ"ב עלה הא דאמרינן הבמ"ע דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליו קול דב"ג או ב"ח ואתא ע"א וכו' וז"ל וא"ת אוקי תרי לבהדי תרי והאי גברא מספקא היכי מסקינן ליה והתירוץ הנכון כיון דאתא עד מעיקרא ואסקיניה אפומיה מפני סיוע החזקה דאלו בלאו החזקה לא הוה מבטלינן קלא בע"א נמצא שנתחזקה החזקה שעשינו מעשה והכשרנו על פיה וכיון שנתחזקה הרי היא נחשבת לסייע הני תרי דמכשרי כנגד הני תרי דפסלי ולתירץ זה אי אתו מעיקרא תרי דמכשרי בבת אחת והדר תרי דפסלי לא היתה החזקה נחשבת לסייע הני תרי דמכשרי שהרי לא עשינו מעשה על פיה עכ"ל והובא בדברי אמת בכלל תו"ת סימן ב' וזה סייעתא לסברת הנתיבות וכפי מה שהסברתי בו.
ס"ה הנטען משפחה ונכרית עיין חמ"ח סקי"ב שכתב דלהב"ח תקשי ליה סיפא דמתניתין ולע"ד לק"מ דכיון דא"א לתנא דליתני ברישא קדם וכנס לא תנא נמי בסיפא וזה מבואר בפ' כל התדיר צ"א ע"ב דתנא סיפא אגב רישא ואדרבה זה סייעתא להב"ח דתקשי נמי סיפא למה לא קתני אפילו קדם וכנס דהוי רבותא יותר אע"כ משום דרישא דוקא כנס ולא קדם וכנס תנא נמי בסיפא רק כנס ומה שהקשה הטו"ז מ"ש מאחות חלוצתו דג"כ אין איסור רק מדרבנן ומ"מ אחר התראה יוציא י"ל התם האיסור עליו ועליה דמ"ש אבל כאן רק משום הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים זה לא שייך בנכרית ונתגיירה דכשהיתה נכרית לא היתה מוזהרת בזה אף דרמב"ם פי"ב, מהא"ב ה"ט כתב ישראל הבא על הנכרית הר"ז נהרגה מפני שבא לישראל תקלה על ידה כבהמה המ"מ תמה באמת עליו וגם לרמב"ם לא משום דמוזהרת דהרי אף קטנה בת ג"ש נהרגת ומשום דבא לישראל תקלה ע"י כבהמה וכשנתגיירה נפטרה ועוד כל נכרית סתם זונה היא ומה"ט לכ"ע כשנתגיירה לאחר ג"ש אסורה לכהן משום זונה א"כ מה לזות שפתים יש בה יותר מחמת שישראל נטען עליה וגם שפחה לרמב"ם אסורה לישראל רק מדרבנן ולא גזרו האיסור רק עליו מדכתב הרמב"ם שם הי"א מכין אותו מכת מרדות משום שעבר אד"ס ולא כתב מכין אותם א"כ מסתיין דאסרו לכתחלה לנטען לישא אותן דעדיין אין להן הפסד רק מניעת ריוח דינשאו לאחרים אבל כשכבר כנס אפילו אחר ההתראה לא גזרו להפסיד הנשים משום לזות שפתים דבעל ואפילו להפוסקים דשפחה לישראל אסורה מה"ת ויליף לה מלא יהיה קדש מבני ישראל הת"א בפ' כי תצא (לא בא האזהרה רק על בני ישראל כדכתיב לא יהיה קדש ות"א לא יסב גברא ב"י אתתא אמה ועוד) גם משוחררת אחר ג"ש סתמה זונה כמו שפרש"י בפרק הבע"י דף ס"א במשנה שם ובהה"מ פי"א מגירושין הכ"א וברדב"ז ח"א סימן קצ"ו דסתם עכו"ם ושפחה זונות ואינן בושות ומקפידות ומזנות ומתעברות ומתפארות.