ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות אישות · סימן י
ס"ב חרש שגירש וכו' כן לשון הרמב"ם ובירושלמי פרק חרש ה"א אשתו של חרש שגרשה חרש והלכה ונשאת לחרש או לפקח קורא אני עליה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אשתו של פיקח שגרשה והלכה ונשאת לחרש או לפקח קורא אני עליה לא יוכל בעלה וכו' ומזה השיגו ראב"ד לרמב"ם בפי"א מה"ג והה"מ ושאר מפרשים שיבשו הירושלמי וגם לראב"ד קשה בסיפא מצ"ל או לפקח דהא זה מבואר בקרא כיון דראשון ושני פיקח ועוד קשה אם אצ"ל למה נקטוהו הירושלמי ורמב"ם כלל ומבואר בהליכות עולם שער ג' דאינו מתרץ זו ואצ"ל זו אלא מדוחק גדול דלא אפשר ליה בלא"ה ומפרט בשתי תיבות בחד בבא ובגזרה אחת אין מתרצין אפילו לא זו אף זו וכ"ש אצ"ל וכמ"ש ביבין שמועה כלל נ"ט.
ונראה כונת הירושלמי לחרש או לפיקח בחד גברא עתים חלים עתים חרש ולא בדקוהו העדים אז לכן' באשתו של פיקח שגירשה ונשאת לספק חרש או פיקח דהוי ספיקא דאורייתא אסורה לחזור לראשון ואין לדקדק דא"כ הל"ל לחרש או פיקח דגם בקרא מצינו בחד גברא בשני למדין כמו לעבדך ליעקב לאדוני לעשו ובאשת חרש דרישא עכצ"ל דל"ד בנשאת לספק חרש או פיקח דאם נשאת לחרש לבד או לפיקח לבד מותרת לראשון א"כ הוי ספיקא דרבנן כיון דקידושי חרש הראשון רק מדרבנן והא דנקיט ברישא לחרש או לפיקח אגב סיפא וכדאיתא בפרק כל התדיר דף צ"א ע"ב במערבא תנא רישא משום סיפא וההכרח לזה משום דאצ"ל או לפיקח עכצ"ל משום דסיפא דוקא תנא כן נמי ברישא וזה רמזו הרמב"ם ואצ"ל לפיקח והא דלא מייתי הרמב"ם דין הירושלמי כצורתו דהלכה ונשאת לספק חרש או פיקח ה"ט דלפימ"ש הר"ם ביש ספק לעדים הוי כמקדש השיגו דסוטה הוי דבשב"ע. ולפימ"ש נה"מ בחו"מ בלא עדים עיין חמ"ח סימן למ"ד ועיין נתיבות בדיני תפיסה אות זיי"ן דדוקא דהעדים מסופקין מחמת שלא ראו כל הדבר שהיו יכולין לראות הוי חצי דבר עיי"ש וה"נ היו יכולין לבדקו אם אותו שעה היה חרש או פיקח אך הירושלמי לשיטתו דבקידושין פרק האומר ה"ח ס"ל מקדש בע"א הוי קידושין ואייהי ראיה ממתניתא ואלו בבבלי דף ס"ה מסיק דל"ה קידושין ודחה אותו ראיה ופרש"י שם משום דילפינן דבר דבר מממון דצריך שני עדים א"כ הא דדבר ולא חצי דבר תליא נמי בזה אי ילפינן קידושין מממון ולכן לא פסק הרמב"ם בירושלמי בזה נמצא דברי רמב"ם מוכרחין בלא שום הגהה בירושלמי ובזה מיושב קושיות יש"ש בפרק חרש דין ב' אהא דקאמר בירושלמי שם אשתו של חרש אפילו אש"ת אין בה ואם בא אחר וקידשה נתפסו בה קידושין גירש מותרת להנשא לראשון הדא היא דתנא ר"ח אשתו של חרש שגירשה חרש והלכה ונשאת לחרש או לפיקח וכו' דמה ראיה מדתני ר"ח עיי"ש וגם פני משה נדחק בזה ולפימ"ש א"ש דראייתו כלפי מ"ד בבבלי ר"פ חרש דחרש הוי ספק פיקח לעולם והבא על אשתו חייב אשם תלוי לזה מכריח כאן דאינו ספק דאל"כ למה תני ר"ח לחרש או לפיקח דע"כ לחד גברא וספק אם חרש או פיקח וכמ"ש והא כל חרש הוי ספק אע"כ דכל חרש אינו ספק והדא דתני ר"ח לחרש או לפיקח משום דחרש סתם אינו ספק ועיין בשו"ת מיימוני בסוף תשובה ראשונה מהלכות אישות דמהר"ם הביא ראיה לסברתו הנ"ל מהרמב"ם דדוקא בעדי יחוד הוי ספק קידושין משא"כ בשאר קידושין כל שיש ספק לעדים אינה מקודשת כלל והטעם משום דביאה א"א לעדים לראות דגנאי הוא עיי"ש ושלא יהא זר הפירש בירושלמי אביא כיוצא מהכלבו סימן ל"ח אברייתא דבק"פ אחת לששים או לשבעים שנה היתה באה של שיריים לחצאין וז"ל דבר מסופק לששים או לע' כלומר פעמים לזה או פעמים לזה עכ"ל הרי דעל פעמים לזה עשה כלומר דפשוטו יותר לפרש שהדבר מסופק אי לששים אי לשבעים רק כיון דודאי לאו תמיד נזדמן בחד זמן צ"ל דהספק היינו פעמים כך ופעמים כך וכן לשון תורה בפרשת נשא וקנא את אשתי והיא נטמאה או עבר וכו' והיא לא נטמאה ופרש"י וכן הוא בסוטה דף כ"ח דספק אם נטמאה אם לאו.
ס"ג משום ש"ר בנו"ב חא"ע סימן י"א כתב דאם הודית שזינתה וגירשה ואח"כ העידה אשה אחרת שאמרה לה שתודה משום קטטה שהיה לה עם בעל והכה אותה מכת מות דנאמנת דהוי כע"א מעיד בשאר איסורין ולא איתחזיק איסורא ובאב"מ סימן כ"ח סק"ז דדבר שבערוה או ממון ה"ד במעידין על גמר הדבר שנתגרשה או זה לוה מזה אבל כשאין מעידין על גמ"ד הוי רק כשאר איסור ואם ליכא חזקת איסור ע"א נאמן עיי"ש י"ל ה"נ האשה אינה מעידה שלא זינתה רק מעידה על המודעא.
אך לפימ"ש תב"ש בסימן ח"י ס"ק כ"ט עמ"ש טו"ז וש"ך שם בנאבד הסכין ואח"כ נמצא פגום הואיל ויצא הדבר בהיתר חשוב חז"ה אף דעכשיו הספק שמא בטעות איתחזיק היתרא מ"מ חשוב חזקה ואין מוציאין מחזקתו כ"א בראיה ברורה עי"ש ה"נ כיון דאיתחזיק איסורא אף דלפי עדות האשה על המודעא הוי החזקה בטעות מ"מ כיון דאנן החזקינה עד עכשיו באיסור חשוב חזקת איסור אך י"ל לפימ"ש בחו"ד בסימן קפ"ה דאיסור שנתחזיק רק מחמת דשאח"ד ל"ח איתחזיק כיון דבאמת לא מהימנה רק על עצמה ולא נגד אחריני עיי"ש ובזה ליכא ראיה מזה שהביא התב"ש דהתם לכ"ע איתחזיק למה דאיתחזיק עיי"ש ואף דהכא נאסרה ע"י הודאתה שזינתה לכהנים אף אם היה מת בעלה מ"מ לא נתחזקה לזונה לגבי אחריני רק איסור רביעה עלה מכח דשאנח"ד וכמ"ש החו"ד שם באמרה נתקדשתי בפני רבים דאף דנאסרה אכ"ע לא נתחזקה באיסור א"א דלא הימנוה הרבים ולא נאסרה על אחרים משום א"א רק אנפשה איסורא הוא דרביעה ולא נעשית בחזקת א"א ואף דכאן בעלה הימנה מ"מ לא משום זה הוי כודאי זונה רק ספק וכמ"ש לעיל סי' וא"ו מהרמב"ם פח"י מהא"ב דל"ל דהחו"ד לא כתב שם רק בנ"ד דצריך שתחזיק עצמה בפני רבים דזה לא הוי חזקה בפני רבים משא"כ הכא לענין העדאת ע"א מה לנו ברבים דמ"מ כיון דנאמנת על עצמה איתחזקית היא עצמה באיסור ותו לא מהימן ע"א להתירה דהמעיין בחו"ד שם יראה דזה לא חשוב חזקה כלל דלא החזיקוה רבים בא"א כלל אח"כ ראיתי בפ"ת לקמן סימן קט"ו סקל"ו בשם חמדת שלמה שהשיג על הנו"ב שכתב הואיל והאשה מעידה על תחלת הענין ל"ה במקום חזקת איסור דתמוה כיון דכבר נתחזקה ע"י שהפסידה כתובתה שוב אין ע"א נאמן להוציאה ואי נימא דע"א נאמן לא ידעתי מה אולמא דאשה אחרת מהיא גופה עכ"ל ולפימ"ש אין תימה דמה דמפסדת כתובתה לא עדיף הודאתה משאנח"ד דלא מהימנה רק לגבי דידה ולא נגד אחריני ולא חשוב חזקה גם מ"ש דמה אולמא דאשה אחרת מהיא גופה ודאי אולמא דהיא גופה י"ל דענ"ב שיחזירנה וכדלעיל סימן זיי"ן ס"ב וס"ג בשבויה דאפילו שפחה ועבד ואשה נאמנים שלא נתייחד עכו"ם עמה והיא גופה או בעלה או אפילו כהן אחר שהעיד לא ישאנה ואף דשבויה רגל"ד שנאנסה ה"נ לולא עדותה רגל"ד דלא היתה אומרת על עצמה שזינתה א"ל זינתה וכמ"ש הר"ן בסוף נדרים דלמשנה ראשונה אומרת טא"ל נאמנת ומפקעת עצמה מבעלה ואף די"ל משום קטטה ומשום דענ"ב אומרת כן מ"מ הימנוה רבנן דא"ל דקושטא קאמרה לא הות מזלזלה נפשה למימר הכי ועוד לולא העדות על המודעא היא חשודה על הזנות לפי דבריה שהודית שזינתה ונהי דאאמע"ר מ"מ לגבי נפשה חשודה וכמ"ש בחו"מ סימן צ"ב ס"ה ובקידושין דף ע"ג ע"ב כ"ז שלא נאסף מן השוק אביו ואמו נאמנין עליו ואח"כ א"נ עליו כיון שיצא עליו שם אסופי ובירושלמי שם דאזי צריך שני עדים נראה הטעם משום דהוחזק לאסופי ברבים א"נ אביו או אמו נגד חזקה ועיין תב"ש סי' א' סוף מ"ם דדוקא כשלא נשאר ספק בלב השומעים הוי חזקה וא"א להוציאה מחזקה אלא בראיה ברורה.
כפל דבריו עמ"ש בערך ש"י על חו"מ סי' רמ"א ובחידושי לגיטין דף מ"ו.
ס"ז יכול להחזירה עב"ש שהוציא דין מחודש מחמת הקושיא דלמה גם בנדר הוא ל"ח לקלקולא ולע"ד דבנדר הוא הרי משנאתו אותה נדר ל"ל אלו הייתי יודע וכן מצאתי בפנ"י ויש להוסיף דל"ח דאמר שנתחרט אח"כ ואלמלי ידע שיש היתר לנדרו היה מתיר ולא היה מגרש דמוקמינן אחזקתו וכמ"ש תוס' בפרק השולח דף ל"ג בד"ה ואפקעינהו אהא דנזיר ששתה יין לוקה ול"ה התראת ספק ובזה י"ל מה דקאמר הש"ס בדף מ"ו ע"ב מ"ד לגזור משום דר"נ דאמר כל הנודר וכו' דפרש"י דה"א דנקנסיה דקשה בשלמא אם האשה פרוצה בנדר ובעריות י"ל קנסוה אף דנוגע הקנס גם לבעל והוא לא פשע משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ויותר הבעל מוצא לישא אשה ממה שהאשה תמצא בעל כדאיתא בר"פ חרם ובגיטין דף מ"ט ע"ב ובתוס' שם בד"ה משום אבל לקנוס הבעל מה חזית כיון דהקנס נוגע להאשה יותר והיא לא פשעה ומה"ט נראה דפירש הרמב"ם במשנה שם שנדר שלא תהא בינו ובינה נשואין לעולם וגירשה ורוצה להתיר הנדר דזה לא נזכר כלל בגמרא רק קונם א"ל יגרשה אלא דס"ל דה"א שלא נזדקק לו להתיר נדרו דמשום מאי חזית נהא עכ"פ בשוא"ת אבל אין סברא כלל לקנסו ולאסור איסר על נפשו ולהפסידה אך לפימ"ש י"ל כונת הגמרא משום דר"נ דמצוה שיתשל על נדרו הוי חזקה דעשויה להשתנות בודאי דמה"ט איתא בנדרים דף נ"ב דחשוב דשיל"מ וודאי אלמלי ידע שיש היתר לנדרו היה מתיר נדרו ויש לגזור משום קלקולא כמו בנדרה היא קמ"ל ולרש"י צ"ל דקמ"ל דאין בזו משום תקון העולם עד שמחמת תקון הרבים לא נחוש להפסדה.
ורמב"ם השמיט האי דינא כלל ונראה משום דמהיכי תיתי לחדש גזרה שלא הוזכר אלא משום דהתנאים קבלו בלשון המשנה המוציא אשתו משום נדר ה"א דבכלל זה גם כשנדר הוא אבל הרמב"ם דביאר כשנדרה היא תו אין חשש.