עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט
סדר קדשים · מעילה
פרק א
(משנה א ב) ק"ק מועלין בהן משהוקדשו עד שיזרק הדם. נזרק הדם אין מועלין בבשר דאין מועלין בדבר הנאכל (כגון בשר חטאת ואשם עיין משנה ד). אם כפסלו ונאסרו באכילה והפסול היה לאחר זריקה אין מועלין (כגון שהזריקה היה בהכשר ומועלת להוציא הבשר מידי מעילה והוה לה שעת היתר). אם נפסל קודם הזריקה מועלין ביצא מקצת הבשר קודם זריקה אף שנפסל מ"מ אין מועלין בו דמיגו דמהני וכו'. ועיין פי' הר"ב משנה ב':
(משנה א) בה יבואר דהא דמבואר במשנה ד'. דק"ק קודם זריקה מועלין באימורין ובבשר ולאחר זריקת דמים אין מועלין בבשר. כיון דהותר לכהנים. לאו קדשי ה' קרינן ביה. אם נפסלו בשחיטתן או בזריקתן בענין דלא הותר הבשר לכהנים מועלין בבשר אף לאחר זריקה:
ב) כלנה ונטמאה לאחר זריקה וביצאה אע"ג דעכשיו אין בה היתר לכהנים מ"מ אין מועלין בבשר (עיין בפירוש הר"ב ד"ה כלל).
ג) קדשים שמתו אין בהן מעילה ד"ת אך מד"ס (גמרא ב' אות ד):
ד) קדשים שנפסלו בענין דאם עלו ירדו דינן כקדשים שמתו ואין בהן מעילה ד"ת (עיין ברמב"ם פ"ג מהלכות מעילה ובכ"מ שם). ויש לעיין אמאי כלל הרמב"ם נשחטו חוץ לזמנו ולמקומו דכ"ע מודו דאם עלו לא ירדו וא"כ יש בהן מעילה מד"ת (עיין תוי"ט ד"ה שקבלו) וצ"ע למה ליה הסברא דמקרי קדשי ה' כיון דיש תקנה הא בל"ז יש בהן מעילה מד"ת מטעם אם עלו לא ירדו וכמ"ש בד"ה או ששחטן וצ"ע:
ועיין בפי' הר"ב דלא תימא כמאן דתיקנוהו דמי, היינו למ"ד דאם עלו לא ירדו דיש בהן מעילה מד"ת ולפי מאי דקי"ל דבאמת אין בהן מעילה מד"ת. יש לעיין הרבותא דמתניתין:
ה) עיין תוי"ט ד"ה ששחטן. דהכא ליכא למימר הרבותא דהא דהוה כקדשים שמתו דהא אתיא במכ"ש משחטן בלילה דהכא לכ"ע אם עלו לא ירדו רק הרבותא דס"ד כיון דהזריקה מהני לעשותן פיגול מהני ג"כ למעילה שלא למעול בו כשאר ק"ק שנזרק דמן קמ"ל:
פרק ג
(משנה א) בה יבואר לענין מעילה. דחטאת דאזלי למיתה אין בה מעילה והעומדת לרעיה עד שתסתאב מועלין בה ובקדושתו קאי:
(משנה ב) המפרש מעות לנזירותו. לא מועלין אפילו אם נהנה בכולן. (עיין תוי"ט הטעם) ואם אמר לקרבנות נזירותו דלא יכול להביא בכולן קרבן אחד אם נהנה בכולן מעל ואם נהנה במקצתן לא מעל. (עיין תוי"ט ד"ה מתיו):
מת יפלו לנדבה, אפילו בשאר קרבנות וצריך להביא חטאת ודמי חטאת דינו דמוליכו לים המלח. מ"מ הל"מ הוא דיפלו לנדבה (עיין תוי"ט):
דמי חטאת ילכו לים המלח. ולא מועלין בהם כדין חטאת שמתו בעליה במשנה א' פ"ג:
עתוי"ט ד"ה שמת מ"ש דהכא לחומרא דכולו כליל ויש לעיין הא אעפ"כ הוא לחומרא שילכו לים המלח ולא יקרב דהוה חולין שנשחטו בעזרה. ואפשר לומר דהפקר ב"ד הפקר וכיון דשייך לקדשי מזבח לא שייך לומר דהוה חולין בעזרה וצ"ע:
(משנה ג) דם אין בו מעילה קודם זריקה (עיין תוי"ט ד"ה אין) לאחר זריקה אין מועלין בו מד"ת דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו. מד"ס יש בו מעילה לאחר זריקה נסכים אחר שירדו לשיתין אין בהם מעילה אפילו מד"ס:
(משנה ד) דישון מזבח הפנימי והמנורה. מצוה להניח במקום שמניחין תה"ד של מזבח החיצון אין מועלין בהם כמו דישון מזבח החיצון. דהתם כתיב ושמו, ובהני לא כתיב ושמו. (עיין רמב"ם פ"ב הי"ד ט"ו):
לענין הנאה אסור ליהנות (ויש לעיין כיון דלא ילפינן מושמו אם כן אמאי אסור בהנאה. וא"ל שדינו כמו דשן שע"ג המזבח. (עיין כ"מ פי"ט מהל' פסולי המוקדשין. ובאמת לא הבינותי אם דינו כמו דשן שע"ג המזבח החיצון דא"כ אמאי אין מועלין בו וע"כ צ"ל דלא ילפינן מושמו א"כ אמאי אסור בהנאה. וצ"ע דהא כל הנשרפין אפרן מותר. ובאמת יש לעיין על הראב"ד (ע"ש בכ"מ) דס"ל דדישון מזבח הפנימי דנהנין דהא משנה מפורשת היא. וצריך עיון גדול:
פרק ה
(משנה ד) נטל אבן או קורה לא מעל. דעת תוס' דאף גזבר שנטל ע"מ לגזול מעל. ואף דלא הוציא מרשות הקדש מ"מ מעל כמו בשליחות יד דהיכא דמכוין לגזול א"צ חסרון וקמה ברשותו לענין חיוב אונסין (ואף דיד שומר כיד בעלים ולא הוציא מרשות הנפקד) ה"ה לענין חיוב מעילה. והא דתנן לא מעל בסבור שהוא שלו:
אחר שנטל וסבור שהוא שלו ג"כ לא מעל (ע' תוי"ט פ"ב דקידושין). ואף שבאמת הוציא מרשות הקדש מ"מ לא מעל כיון דלא נתכוין להוציא מרשות לרשות והא דמוקי לה בגזבר משום דבגזבר שכיח שיטעה שהוא שלו משא"כ באחר. ועיין בפי' המשניות להרמב"ם:
ודעת הרמב"ם דגזבר שנטל אפילו ע"מ לגזול לא מעל כיון דאין הנאה ניכרת דגם עכשיו הוא ברשות הקדש כמקודש משא"כ באחר והיינו דמוקי בגמרא בגזבר דאיירי שנטל ע"מ לגזול:
ד) נתנה לחבירו מעל. אף בסבור שהוא שלו ולא כוון להוציאו מרשות הקדש מ"מ מעל כיון דנתכוין להוציאו מרשות מי שהוא (תוס' ב"ק). ולדעת הרמב"ם דאיירי בנתכוין לגזול הטעם פשוט דלכך מעל דהא כוון להוציאו מרשות הקדש והוה הנאה ניכרת כיון דנתנה לאחר. עיין תוי"ט בנתינת המתנה וכו'. דאף במעילה שהוציאה מרשות צריך שיהנה. אך דל"א דמעל לפי טובת ההנאה רק בכולו כיון דהוציא מרשות לרשות יצא כולו לחולין (עיין קידושין ד' נ"ה בתוס') ולכך חבירו לא מעל. ודע דאם נטל רק להנאת המלאכה והוא יודע שאינו שלו ג"כ יצא כולו לחולין ואין בו מועל אחר מועל כמו בשליחות יד (עיין משנה למלך פ"ו דמעילה):
בנאה בתוך ביתו. עיין בפי' הר"ב והוא בפי' המשניות. דמיד שהוסיף הוה הנאה ואותה הנאה הוה ניכרת ולכך מעל. ויש לעיין מה הוצרך הגמרא להקשות מטעם שינוי הא בל"ז ימעול מטעם הנאה. ודוחק לומר דהשינוי עושה להנאה ניכרת וצ"ע. ואפשר לומר דהא בעינן שמחסר לקודש ופגמו ולשיטת הרמב"ם דאיירי בנוטלו ע"מ לגוזלו ואעפ"כ לא מעל מטעם דלא הוה הנאה ניכרת וא"כ עכשיו בשעת הנאת בנין כבר פגום ועומד ואין הנאתו ופגימתו באין כאחד. ולכך פריך דימעול מטעם שינוי דבשעת שינוי ג"כ מחסר להקדש ופגמו ודו"ק. וה"ה לשיטת תוס' י"ל ג"כ דמעל מטעם הנאה אף בסבור שהוא שלו כמו בלבש חלוק. והא דהוצרך לשינוי היינו מטעם דצריך שיפגום וכמ"ש במ"א:
אך דעדיין לא הונח לי דמאי הוצרך להקשות מטעם שינוי ופגם. הא ישנו במעילה והנאה ולא פגם. וכן יקשה על רבינו שכתב בטעמו דמחסר לקודש ופגמו, ע"כ נראה לי דאותה הנאה שמוסיף בבנין וכן הנאה בנתינה לחבירו. ל"ד ללבישת חלוק דהתם נהנה גופו מגוף ההקדש באמת אף שיודע שהוא של הקדש משא"כ אלו ההנאות כשנודע שהוא של הקדש לא נהנה כלל דהא צריך להחזיר להקדש ודוק. (עיין משנה למלך בה' יסודי התורה) ואלו ההנאות לא מהני רק בצירוף כוונת הוצאת מרשות לרשות ולכך מקשה הגמ' על הוספת הבנין דימעול מטעם שינוי דהוה כמכוין להוציא מרשות לרשות עכשיו בשעת השינוי דעיקר מעילה בהוצאת מרשות הוא מטעם שינוי וכמ"ש התוי"ט. וה"נ דכוותיה שמכווין לשינוי ולכך מהני הנאה כל דהו ודוק. ובשינוי צריך חיסור לקודש. ונ"מ לדינא בנתנה לחבירו והוא סבור שהוא של חבירו דלא מעל מטעם טובת הנאה כיון דצריך להחזיר והוא לא כוון להוציא מרשות לרשות. וצ"ע:
עד שידור תחתיה בש"פ. ואז מעל אפילו בלא פגם כיון דאין דרך שיהיה פגם כמו בקטלא של זהב. והכא לא מעל רק כפי טובת הנאה שבו ויש מועל אחר מועל. ולא דמי לנתינה לחבירו דש"ה דהוציא מרשות לרשות ואף לשיטת הרמב"ם דנתכוין להוציא מרשות לרשות איירי מ"מ לא מעל בגיזבר כיון דלא הוה הנאה ניכרת ועכשיו דמעל אין פגימתו בא כאחד. וק"ל:
פרק ו
עתוי"ט ד"ה אמר. ועיין משנה למלך פ"ג מהלכות גניבה דהיינו דווקא כשהמשלח צוה לו על האיסור אחר אבל בעשה מדעת עצמו. כגון שצוה לו לאכול רק חתיכה של קודש ולא אמר לו בפירוש על בשר העולה והוא אכל מדעת עצמו בשר עולה משלח מעל יעו"ש גבי גנב וטבח בשבת:
עתוי"ט ד"ה אמר. וע"ש במשנה למלך מה שהוקשה הא עיקר המעילה הוא על הגבהה וכיון דאגבהיה האורח (צ"ל השליח) דנתחייב במעילה. ותי' דלענין חיובא דאורחים כוונתו דהאורח לא מעל כמה שנטלה ממנו דלא עשה מעשה. וא"כ שפיר נתחייב האורח במעילה באכילה יעו"ש. (ועיין בפי' המשניות בפ"ה משנה ד' דכתב רבינו דחבירו מעל כיון שנהנה בקבלתו וצ"ע):
עיין בתוס' קידושין דף מ"ג דאם אמר לשלוחו אכול ככר זה מהקדש דנתחייב המשלח תיכף בשעת הגבהת השליח. (ואף דעדיין לא נתקיים השליחות דאכילה מ"מ כיון דא"א לאכילה בלא הגבהה הוה כמו שעשאו על ההגבהה ג"כ):
עיין ברמב"ם פ"י מהלכות מעילה בד"א כשהיו החתיכות. ובאמת יש לעיין אמאי לא מעל אלא האוכל בלבד הא תיכף כשנטלו האורח נתחייב המשלח בהגבהה וכמ"ש התוס' ואז עדיין לא עשה איסור אחר רק איסור מעילה ובמעילה יש שליח לד"ע. ולו יהא דהאוכל ג"כ מעל משום דיש מועל אחר מועל בקדושת הגוף מ"מ אמאי לא מעל המשלח על הגבהתו. ואפשר לומר כיון דיש עבירה אחרת מעורב בשליחות דהיינו שאמר לו אכול בשר עולה אין לחייב את המשלח אף על הגבהתו. כיון דיש עבירה אחרת בעיקר השליחות בטל ואין לחייב המשלח אף על הגבהה ודוק:
ואם אמר לו אכול ככר מקדשי ב"ה דאין איסור אחר מעורב אז נתחייב המשלח משעת הגבהתו. ולא מעל האורח אף באכילתו דאין מועל אחר מועל. ואם היה נזכר המשלח בשעת הגבהה בענין דלא יצא לחולין ואכלן האורח ובשעת אכילתו שכח המשלח תליא בספיקות התוס' אי אמרינן זה נהנה וזה מתחייב במעילה. (ובזה יובנו דברי רבינו דלכאורה יש לעיין על דבריו הא אפילו בלא סברת דאיסור אחר מעורב בו הדין דימעול האורח האוכל ולא המשלח מחמת סברת זה נהנה וזה מתחייב ל"א. ולפמ"ש ניחא דבלא סברא הנ"ל היה מועל המשלח בשעת הגבהה דאז לא שייך זה נהנה וזה מתחייב ל"א. ואף דמעל האורח ג"כ באכילתו מ"מ לא פקע חיוב מהמשלח. אך מחמת סברת דאיסור אחר מעורב בו בטל השליחות ולא מעל בו רק האוכל ודוק:
(משנה א) והוא אומר טלו שתים. היינו מדעתו. אבל אם לא אמר מדעתו השליח אינו מועל (עיין תוי"ט הטעם). והמשלח יש פלוגתא בגמרא אם מעל. די"ל דהוה כמעביר על דבריו (והרמב"ם פוסק דבסתם הוה ג"כ כמוסיף ומעל) אבל באמר טלו מדעתי בודאי המשלח מעל (עיין בגמ' אות ב' וברש"י ד"ה אמר רב ששת):
(משנה ב) בה יבואר דמעילה אין צריכה שליחות כלל ואף אם שלח ביד חרש שוטה וקטן מעל המשלח עיין בתוס' (שהקשו לפי"ז ל"ל קרא דבמעילה יש שליח לד"ע וי"ל שקרא אצטריך דפטור השליח) שכתבו הא דילפינן מתרומה דל"ת דאין שליחות לד"ע וכוונתם דהא דילפינן מתרומה הא בל"ז ידעינן דמעל המשלח דעשאן כמעטן של זיתים. ותירץ דל"ת דאין שליחות לדבר עבירה. ויש לעיין הא לא גרע ממילא דמעטן של זיתים ואפשר לומר דגרעי טפי די"ל דשליח אדעתא דנפשיה קעביד וק"ל:
הא דבמעילה פטור השליח היינו כשהמשלח חייב אבל באין על המשלח חיוב מעילה. חייב השליח:
החנוני לא מעל רק כשיוציא כיון דלא עשה מעשה ואף שקנאה אין עליו חיוב מעילה (עיין משנה למלך פ"י אות ב') ועיין בפירוש המשניות פ"ה משנה ד' גבי נתנה לחבירו דגרם דחבירו מעל כיון שנהנה בקבלתה. וצ"ע:
החנוני אינו מועל כשבעל הבית או השליח מעלו מקודם דאין מועל אחר מועל בקדשי ב"ה:
עתוי"ט ד"ה והם. וכוונתו דדוקא בשליח צריך לפרש מדעתו דבסתם לא מעל השליח די"ל שסברו האורחים שלדעת ב"ה אומר כן ונמצא שלא עשו שליחותו כלל ואין לחייב השליח במעילה מטעם שעשו שליחותו בחתיכה השניה דהא לא עשו שליחותו כלל. (ויש לעיין מ"ש משולח ביד חרש שוטה וקטן דמעל המשלח אף דאינן בני שליחות ואף דהוה ממילא ואין להם דעת ה"נ דכוותיה אף דסברו האורחים שלדעת ב"ה אומר כן מ"מ ע"י השליח אתעביד מעילה השניה וצ"ע) משא"כ באורחים א"צ לפרש דנוטלין מדעתיה דודאי הם נוטלים מדעתיה ועיין תוס' מעילה ד"ה ש"מ יעוי"ש:
עיין תוס' (קידושין מ"ג) דנסתפקו הא דקיי"ל דבמעילה יש שליח לדבר עבירה אף המשלח חייב אף היכא דעיקר המעילה הוא בהנאה דזה נהנה וזה מתחייב י"ל דלא אמרינן (ובאמת יש לעיין הא כל המעילות אינו חייב רק בנהנה וכמ"ש בפרק ה' מ"ד ד"ה נתינה. אך דהא ליתא דהתם ההנאה הוא ג"כ להמשלח ולא להשליח. וק"ל):