עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט
סדר קדשים
זבחים
(משנה א) בה יבואר דכל שאינו ראוי לאכילת קדשים אינו חולק כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק חוץ מבעלי מומין (דרבינהו קרא). קטן פסול לעבודה ואוכל בקדשים ואינו חולק. אם היה טהור בשעת הקטרה וטמא בזריקה אינו חולק. אם נטמא בין הקטרה להקטרה (עיין תוי"ט):
(פי"ב) א"ר חנינא. בפי' הר"ב לאחר שהופשט אם נמצאת טריפה כו' הדם מרצה כמו אירע פסול לאחר הפשט ולא התירו הכתוב אלא לאכילה ואז מותר ליהנות אפילו מעורו דהוה כמו חולין דשחיטה מתירתו (רמב"ם) אבל אם מת עורו אסור דאז דינו כקדשים שמתו. כאלו נזרק דמן בקודש. ואז מותר ליהנות מעורו כמו קדשים (כיון דאין השחיטה מתירתו דינו כמוקדשים לענין שהבעלים אסורים ליהנות מעורו רק הכהנים וכ"ה ברמב"ם):
שיאותו הכהנים בעורו. אבל בשרו אסור עיין תוי"ט. וכוונתם דאין פודין הקדשים להאכילם לכלבים כ"ז שאין ראוין לאדם. וקדשים שנפסלו לאחר זריקת דמן דמותרים הכהנים בעורן מ"מ הבשר אסור. עיין תוס' ר"פ התערובות להאכילם לכלבים ולכותי. והלכה כחכמים דבשר בקבורה ועור בשרפה. ועיין ברש"י שהוקשה דבקדשי גבולין (היינו בבכור בעל מום) הכל בקבורה כיון דלא הובאו לעזרה אין שריפה רק קבורה (רש"י שם). ואי איירי בבכור תם הכל בשרפה. והרמב"ם פסק כר"ע בבכור בעל מום וכחכמים בבכור תם. ועיין בלח"מ מ"ש שם דהא ר' עקיבא אשמועינן רבותא בבכור בעל מום. ואם אירע פסול אפילו אחר זריקה קודם ההפשט אף העור יצא לבית השריפה ודינו כבשר:
אמר ר' חנינא והעולה. אם נמצא טריפה בבכור עורו מותר דבכור בעל מום שנשחט הרי הוא כחולין גמורים ומותר ליהנות בעורו. אם מת אסור בהנאה ועורו טעון קבורה (כיון שלא נשחט דינו כקדשים שמתו. אם נמצא טריפה אז הבשר אסור בהנאה כמו קדשים דע"כ לא יצאו מתורת קדשים רק בנשחט כראוי דהוה מידי דחזי לישראל (עיין תוי"ט ד"ה בעורו וענין העור אם נמצא טרפה לאחר הפשטו כיון דלא ניכר הטריפה קודם מהני ליה השחיטה שיאותו הכהנים בעורו (ולא הבעלים כיון דאין השחיטה מתירתו להבשר לא הותר לענין שיהיה מותר ליהנות בעורו) ויש לעיין אמאי יאותו הכהנים דוקא הא עורות ק"ק לבעלים וצ"ע:
עיין בפי' הר"ב כאלו נזרק דמן במקדש. כאלו היה קדשים גמורים ונמצא טריפה לאחר ההפשט דהזריקה מתרת להעור בפני עצמו לר"ח כמו כן השחיטה דקודם שהוכר הטרפה מתרת להעור אף שאינה מתרת להבשר. ולדידן דקיי"ל כחכמים בבכור תמים דאינה מתרת להעור בזריקת דם בטריפה צ"ל כאלו נזרק דמן בפסול שאירע לאחר ההפשט דהזריקה מתרת להעור בפני עצמו כ"כ השחיטה מתרת לעור בלא בשר ודוק:
מנחות
פרק ב
(משנה א) בה יבואר אם קמץ את המנחה ע"מ לאכול שיריה למחר דעת רש"י דהוה פיגול. ולא ה"ל חצי מתיר כיון דקמיצה ל"ש בלבונה ה"ל הקמיצה אף בלא לבונה עבודה שלמה. ושיטת הרמב"ם דהו"ל חצי מתיר כיון דליקוט לבונה הו"ל כמו קמיצה ואין מפגלין בו (והא דתנן דמודה רבי יוסי בזה היינו דמודה לר"מ דס"ל דמפגלן בחצי מתיר עיין תוי"ט):
אם קמץ את המנחה להקטיר לבונה למחר פלוגתא דר"י וחכמים. ר"י ס"ל דלא הוה פיגול דאין מתיר מפגל מתיר אחר (דע"כ אינו פיגול רק אם הדבר שחישב עליו תלוי התירו באותה עבודה שמורגל בו כגון קומץ ע"מ לאכול שירים. דכמה דלא קמץ והקטיר לא מתאכלי שירים משא"כ הקטרת לבונה אינו תלוי בהקומץ (עיין גמרא י"ג אות א') וחכמים ס"ל דהוה פיגול אף בכה"ג כיון ששניהם בכלי אחד:
עתוי"ט דהקשה על מה דס"ל לחכמים דהוה פיגול לו יהא דמתיר יכול לפגל מתיר אחר מ"מ הא הקמיצה הוה חצי מתיר לדעת הרמב"ם. וחכמים ס"ל במשנה ה' דאין מפגלין בחצי מתיר ותי' סברא דחריפי דפומבדיתא. דכיון דחישב בלבונה כמה דחשב ליה בכולא מתיר דמי משום דקיי"ל דאין הקטרה מפגלת הקטרה (גמרא י"ז אות א') מ"מ בקמץ וחשב להקטיר י"ל דלא פליג רב חסדא:
ולבונה אינה מן המנחה. עיין בגמרא דהטעם דר"י משום דאין מתיר מפגל את המתיר. ומאי אינה מן המנחה אינה בעיכוב מנחה. ועיין בפרש"י ואין הקומץ מעכב הלבונה מהקטיר וכו' ועיין י"ד תוס' ד"ה והלבונה וצ"ע דהא באמת קודם הקמיצה אינו יכול להקטיר הלבונה וא"כ דמי לשירים וצ"ע:
עיין בפרש"י והר"ב דכמו דאין מפגלין בחצי מתיר ה"ה דאין מפגלין על עבודת חצי מתיר. ויש לעיין דלפי"ז יוקשה על חכמים דס"ל דלהקטיר לבונה הוה פיגול הא אין מפגלין על חצי מתיר ויקשה גם על שיטת רש"י ודוק. ואפשר לומר כיון דקמץ וחישב על הקטרת לבונה כמאן דחשיב בכוליה מתיר דמי וכמ"ש התוי"ט ויש לחלק ודוק:
פרק ג
(משנה ב) נתערב קומצה וכו' עיין בפי' הר"ב שכולן כליל כמוהו. לאפוקי אם נתערב במנחה הנקמצת. הקומץ שוב אינו יכול לקמוץ כיון דיש בתוכה הקומץ. ופשוט:
רבי יהודה אומר וכו'. עיין רש"י ועיין גמרא דהטעם דסולת דמנחת נדבה מבטל להשמן דמנחת נסכים. ופסול משום דמנחת נסכים חסר שמנה. ועיין תוי"ט שהוקשה מה זה ענין לביטול הא אף אי אמרינן דלא בטיל מ"מ חסר שמנה וי"ל לפמ"ש התוס' ד"ה חיוב וכמ"ש לקמן. וא"כ לפי"ז י"ל טעם דחכמים דס"ל דכשירה בכל המנחות משום דס"ל דעולין אין מבטלין וא"כ אין לפסול משום חסר שמנה. דחיבורי עולין בעולין דמי ואין לפסול משום ריבוי השמן וכמ"ש באות וא"ו ודוק:
רבי יהודה אומר וכו'. א) שיטת רש"י ותוס' דטעמא דר' יהודה הוא משום ריבה שמנה וחסר שמנה הוא (דהקומץ שבלילתו עבה בולע מהרכה והוה רובה שמנה. והרכה פולטת ואינה בולעת מהעבה לפי ערך שפולטת והוה חסר שמנה. ובשתיהן שוות לא ריבה ולא חסר איכא. (ולפי"ז יש לעיין מ"ט דחכמים דפליגי עליה משום דעולין אינן מבטלין זא"ז הא אעפ"כ ריבה שמנה וחסר הוא ועיין בתוי"ט) עמ"ש באות ה' תי' על קושיתו:
ב) דעת התוי"ט דלשיטת הסוברים דריבה שמנה ל"ש אלא בלוג. אם כן אין לפסול בכאן את העבה משום ריבה שמנה. ודעת הרע"ב דריבה שמנה שייך אפילו בכ"ש. ואעפ"כ אין לפסול משום ריבה שמנה. רק בריבה מדעת משא"כ הכא דנתערב שלא מדעת (ואפ"ה יש לפסול את הרכה מטעם חסר ועיין בסמוך):
ג) בסוגית הגמרא הטעם משום דמבטלין זא"ז (ועיין בפרש"י דהסולת דקומץ מבטל להשמן דנדבה. ושיטת הר"ב איפכא דשמן דרכה דהוא נסכים מבטל להסולת דקומץ ויש לעיין במאי קמיפלגי). וטעמא דביטול לא שייך אלא ברכה ועבה ועיין בתוי"ט מ"ש הא לטעם זה אף בבלילתן שוה יש לפסול מטעם זה. וזו תימה דמשום דבלילתן שוה אין זה בולעת מזו. וטעמא דחכמים דפליגי משום דעולין אין מבטלין זא"ז:
ד) לשיטת הר"ב דביטול הוא משום שהשמן מבטל את הסולת אין לפסול רק העבה. אבל הרכה אין לפסול משום טעם דחסר שמנה. וי"ל כיון דהקומץ נתבטל הוה כמאן דליתא. ונמצא שכל השמן הוא קיים עם סולת הנסכים. והוה ריבה שמנה ולא חסר. ומטעם ריבה אין לפסול כיון דנתערב שלא מדעת (תוי"ט):
ה) עיין ברש"י דהסולת דקומץ מבטל לשמן דנדבה הנבלע בו. אבל איפכא לא מצי למימר. דהא לר"י צ"ל דאף בשתיהן שוות בבלילתן כ"א אינו בולע וכמ"ש התוס' מכ"ש דהרכה אינה בולעת מעבה וק"ל. והפסול הוא משום חיסר שמנה דמנחת נסכים. ועיין בתוי"ט דלפי"ז אין הפסול תלוי בביטול כלל. ומסוגיא מוכח דהכל תלוי בביטול יעוי"ש. אך די"ל לפמ"ש התוס' דאין לפסול משום חסר שמנה דחבורי עולין כעולין דמי (עיין תוס' ד"ה חרב שנתערב) אך היכא דנתבטל והוה כמאן דליתא וכסברת רש"י א"כ שפיר יש לפסול משום חסר שמנה דל"ש הסברא דחבורי עולין כיון דאמרינן דהוה כמאן דליתא ודוק:
ו) הנה לשיטת רש"י הפסול דקומץ אינו משום ביטול רק משום ריבה שמנה (עיין ברש"י ד"ה ר"י ד' כ"ג דאי אמרינן דעולין אינן מבטלין דאיתא ואומרת נדבה שדינין דמוכח דא"א דל"ש ביטול אין לפסול משום ריבוי שמנה דשדינן השמן אמנחת נסכים. ומהתימה על התוי"ט שלא הרגיש בדברי רש"י הנ"ל) ועיין בתוס' ד"ה והן בולעת דהקשו לשיטת רש"י דכמאן דליתא דמי א"כ מה"ט דלא יפסול משום ריבוי שמנה דהא הקומץ מבטל להשמן. וא"כ כמאן דליתא דמי והיה הדין לר"י דהקומץ יוכשר והנסכים יפסל:
והנה המורם מדברינו אלה דשיטת רש"י אינו סותר לסוגית הגמרא ומתורץ קושית התוי"ט אות ד' אך דיש לעיין מ"ט דחכמים דהא הם ס"ל דעולין אינן מבטלין וא"כ לא נתבטל הקומץ והו"ל חסר שמנה במנחת נסכים ועמ"ש לקמן:
פרק יא
(משנה א) לישתן ועריכתן מבחוץ. (וצ"ל דהלישה והעריכה א"צ שיהיה בכלי שרת דוקא דאל"ה הוה בעי פנים דקיי"ל כל היכא דצריך כ"ש בעי פנים עיין מנחות ד' ט' ור"י אמר פסולה) עיין בגמרא אי אמרינן דמדת יבש מקדשה אז הלישה צריך שיהיה פנים דאל"ה מיפסלא ביוצא כיון דכבר נמדד בעשרון (וא"ל דהא אין כ"ש מקדשין אלא מבפנים וא"כ יכול למדוד מבחוץ ג"כ. ז"א דהא מדידת עשרון בעי כלי שרת וכ"ש בעי פנים וק"ל). ושיטת תוס' דבקידוש כלי לא מיפסל ביוצא כי אי אמרינן דנתקדשה מיגני מילתא (תוס' ד"ה לישתו ובמנחות דף ט' תוס' ד"ה ריש לקיש):
עיין מ"ש על הרמב"ם דפסק דמדת היבש מקדש ואעפ"כ פסק דלישה מבחוץ:
ואפייתן מבפנים. משום דהתנור מקדש (וא"כ י"ל דהקפידה תורה על האפיה שיהיה על ידי כלי המקדש וא"כ צריך שיהיה מבפנים דהא אין כלי שרת מקדשין אלא מבפנים עיין משנה למלך ודבריו צ"ע מעט):
עיין משנה למלך שהוקשה הא י"ל שהאפיה יהיה בתנור של חול כמו בלישה וא"כ אינו מקודש כלל וע"ש מה שתירץ דהא דאמרינן תנור מקדש היינו שהתנור יקדש את הלחם בעינן יעוי"ש ולפי"ז א"צ לטעם פירש"י ותוס' דמיפסל משום יוצא דהא י"ל דאפיה מבפנים משום קידוש לחם בעינן דהא אין מקדש אלא מבפנים ודוק:
ואינן דוחין את השבת. עיין גמרא אמאי אינו דוחה הא איפסלא בלינה והוה כל מלאכה שא"י לעשותה מע"ש ועיין בתוס' מנחות דף נ"א ד"ה אפי הא כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן. וא"כ אין התנור מקדש כלל בערב שבת ותי' כיון דלא דחי שבת א"כ מאתמול נמי הוה זמנן יעוי"ש עיין תוי"ט ועיין לח"מ מה שהמליץ בעד רבינו:
פרק יב
(משנה א') עיין תוי"ט דלא דמי לשאר קדשי ב"ה דיש להם פדיון והכא אין פודין משום דראוי למזבח ולאפוקי משמואל דאמר אפילו טהורין נפדין:
משקדשו בכלי וכו'. ול"ד למום דאף בקדושת הגוף יש לו פדיון וה"נ בטומאה מהני פדיון. דדבר שנתקדש בכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק. משא"כ מום דמהני דמחיים הוא ועדיין לא נתקדש בכ"ש:
העופות. עיין בר"ב הטעם:
העצים ולבונה. שיטת רש"י והר"ב כיון דהם קדושת הגוף גם נתקדשו בקדושת כ"ש אין להם פדיון כמו במנחות ונסכים לאחר שנתקדשו. ומסוגית הגמרא מוכח דהם רק מכשירי קרבן ואין להם קדושת הגוף. והטעם דאין להם פדיון שכל שאי בהמה אין בו פדיון (עיין תוי"ט) וצ"ל דל"ד למנחות ונסכים שנטמאו עד שלא קדשו דמהני בהו פדיון דש"ה דיש להם מעלה שנתקדשו בכ"ש מהני הקידוש שלהם לאפקעינהו מידי פדיון אף שאין קדושים בקדושת הגוף משא"כ בלא נתקדשו כלל אז דינן כשאר קדשי ב"ה דמהני פדיון והכא אין ראוי למזבח:
ב) אם לא נתקדשו בכלי שרת. כגון עצים קודם ביקוע וכו' לא שייך בהם טומאה כלל (עיין תוי"ט) מיהו אם נפסלו בפסול אחר מהני בהו פדיון דלא עדיפי מנסכים שנטמאו קודם שקדשו וכו':
ג) וכלי שרת. ודע דאם נטמא הכלי שרת קודם שנתקדש ג"כ אין לו פדיון מטעם דיש לו טהרה במקוה והוה ראוי למזבח. מיהו אם נפסל בפסול אחר קודם קידוש יש לו פדיון:
ד) עיין לחם משנה מ"ש אמאי לא חילק בעצים ולבונה כמו במנחות ונסכים יעוי"ש. וי"ל דהתנא איירי מפסול טומאה דל"ש קודם קידוש ולכך סתם דלעולם אין להם פדיון אבל באמת בפסול אחר יש לחלק. וק"ל:
בכורות
פרק א
(משנה א) בה יבואר דבהמה של נכרי פטורה מפטר חמור. אם יש לעכו"ם שותפות אם חלק הנכרי מסוים נ"ז וכו' פטור. כהנים פטורים דאיתקש לבכור אדם (עיין פ"ב מ"א):
(משנה ב) פרה שילדה כמין חמור. היוצא מן הטהור מותר באכילה. והיוצא מן הטמא אסור. דבש דבורים מותר. חלב האדם מותר מן התורה דאין חלב מהלכי שתים טמא. מדרבנן אסור בלא פירש (תוי"ט). טהור שבלע טמא אסור. אם שהא כדי עיכול עיין תוי"ט:
(משנה ג) בה יבואר דספק א"צ ליתנו לכהן רק מפריש אפילו בשני ספיקות או רוב להתיר מ"מ צריך להפריש (תוי"ט). אם אין צריך לעשות מעשה ליתן שום טלה אז בשני ספיקות א"צ להפריש. (תוי"ט ד"ה אין) פטר חמור אסור בהנאה ואפילו מחיים:
עיין בפי' הרע"ב ד"ה או שני זכרים ונקבה. ואאידך דהוה ספק מפריש טלה. ואף דעל טלה השני י"ל ס"ס להתיר חדא שמא האחת ילדה שני זכרים ולא מתחייב אלא אחד ואת"ל דשניהם ילדו השני זכרים מ"מ י"ל דהנקבה יצאה תחלה מ"מ פרוש:
שם ד"ה שני זכרים. אבל רמב"ם סבר וכו' ובאמת דבריו תמוהים הא יש ס"ס לחיוב וכמ"ש הר"ב שמא אחת משתיהן ילדה שתי נקבות ואחרת זכר. ואינו אלא ספק אחד פטור שמא אחת ילדה נקבה ואחרת נקבה ואחריו זכר (עיין כ"מ) ולשיטת התוס' דמוציאין ממון מס"ס יש לעיין דהא יש ס"ס לחיוב ואמאי אינו לכהן כלום ובשני זכרים ושתי נקבות יש לתמוה ביותר דיתחייב ליתן אחד מטעם ס"ס ספק שמא נתחייב שנים ואת"ל דאחת ילדה השני זכרים נתחייב בא' והוה ספק א' מתיר יותר:
תמורה
פרק א
(משנה ה) ולא תרומה וכו'. הנה דעת רש"י ור"ב דלר"ע שותפין שתרמו אין תרומתן כלום (דמדרבנן אתם ולא שותפין) רק בתרם הראשון סתם דמהני מטעם דחבירו ניחא ליה משא"כ בתרם השני דגלי אדעתיה לא מהני תרומת הראשון כלל. ור"א ס"ל דתרומת שניהן הוה עכ"פ תרומה במקצת (עיין תוס') אף דחבירו לא ניחא ליה. ושיטת התוס' דאף ר"ע ס"ל דשותפין שתרמו תרומת שניהן תרומה במקצת והכא איירי דנתן לו רשות לתרום. ולהכי אין תרומת השני תרומה כיון דכבר תרמו הראשון בשליחותו ור"א סבר דאף בנתן לו רשות גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בתרומתו וחזר משליחותו. וצ"ע:
עיין בפי' הר"ב ד"ה אין תרומה. דכיון שחזר וכו'. משמע אבל אם לא חזר מהני תרומת הראשון מטעם שליחות דניחא ליה בתרומתו. ויש לעיין הא קיי"ל דלא מצי למעבד שליח במילתא דאיהו ל"מ למעבד (עיין בנזיר) והכי נמי לר"ע דס"ל דשותפין שתרמו אין תרומתן תרומה רק מטעם שליחות וא"כ ל"ש כלל שליחותו כיון דאיהו גופיה לא מצי לתרום רק מטעם שליחות ודוק. ואפשר לומר במילתא דאיהו מצי לחלוק שלא מדעת חבירו (עיין ח"מ סי' קע"ו) וא"כ הוה כל שבידו עיין בקידושין פ' האומר וק"ל:
בא"ד וכן השני. פי' דתרומת השני ג"כ אינה תרומה כיון דהראשון תרם גלי אדעתיה דלא ניחא לי' בתרומת השני:
בא"ד ואינה הלכה. דבתרם הראשון כשיעור תרומת הראשון תרומה. דמסתמא ניחא להשני בתרומתו. ול"א כיון דתרם השני גלי אדעתיה:
בא"ד ואם לא תרם וכו'. תרומת השני תרומה דאז הוי תרומת שניהם תרומה דחכמים ס"ל דהשותפין שתרמו תרומת שניהם תרומה במקצת. דלא כר"ע (לשיטת הר"ב) דלר"ע שותפין לא מהני תרומתן כלום:
עיין תוי"ט. ויש לעיין לשיטת התוס' דאין תרומה אחר תרומה היינו כשנתן לו רשות לתרום דאין תרומת השני תרומה וחכמים ס"ל גם כן דבאחד מחמשים אין תרומת השני תרומה א"כ אמאי אמרינן מתניתין ר"ע היא הא י"ל דאתיא כחכמים ואיירי באחד מחמשים וק"ל ויש ליישב:
עיין ברמב"ם פ"ד דתרומות ועיין פ"ג דתרומות והעולה אם בא השני ותרם אם היו ממחין תרומת השני אינה תרומה (כיון שסומך על חבירו אז אילו הוה ידע דחבירו תרם לא היה תורם כלל). ובאין ממחין אז אם הראשון תרם כשיעור התרומה שתרם השני אין תרומת השני תרומה (עיין בפי' הר"ב באית דמפרשי) ואם לא תרם כשיעור אז תרומת שניהם תרומה כ"א על חלקו:
כריתות
פרק א
(משנה א) שלשים ושש וכו' עיין תוי"ט ומפיק ליה מואל אשה בנדת טומאתה. ועיין בגמרא דף ג' אות א' ועיין ברש"י שם כיון דלאוין מחלקין לא מבעיא ליה לחלק דאחותו למה ליה. וא"כ יוקשה לפ"ע למה מבעיא ליה קרא דואל אשה בנדת טומאתה ג"כ וצ"ע. ואפשר לומר דהא דלאוין מחלקין גופא נפקא ליה מואל אשה בנדת טומאתה ושם ג"כ נאמר עונש אחד (באיזה עריות). ועדיין צ"ע הא י"ל דבחד גופא באחותו שהיא בת אביו אינו מחלק ואם כן שפיר צריך קרא:
הבא על הזכר. (עיין בגמרא ד"ג אות ב' דהבא על הזכור והביא זכר עליו דלר"ע אינו חייב אלא אחד דמחד קרא נפיק. ולר' ישמעאל חייב שתים. עיין ברש"י דהא דאצטריך אזהרה לנשכב. ובכל עריות לא מצינו אזהרה מיוחדת לאשה ש"ה כיון דאיהי נמי מתהניא יעו"ש. עיין בתוי"ט פ"ג משנה יו"ד. וצ"ע:
ובעל אוב. עיין בפירוש הרע"ב והוא פלוגתא דר"י ור"ל (ד"ג ע"ב). והא דלא סגי לר"י בטעם דידעוני לא הוה מעשה דהא מתניתין דמחייב במגדף אתיא כר"ע דלא בעי מעשה:
האוכל חלב. עיין ד' אות ח' דלר"י דס"ל דעל חלב מוקדשין לוקה שתים משום חלב. מ"מ לענין קרבן מודה שאינו מביא אלא חטאת א'. עיין תוס' שם ד"ה מודה ר"י. אע"ג דקיי"ל בב' לאוין וכרת א' חילוק חטאת ביניהן היינו בב' דברים אבל בדבר א' לא חילוק. ויש לעיין בחלב דחולין וחלב דמוקדשין דהוה שני דברים יתחייב שני חטאות. וצ"ל דשם איסור חלב חד הוא. ויש לעיין מהמעלה איברי חוץ (ג' ע"ב אות ב') דאף דשם העלאה חד הוא מ"מ מקשינן כיון דתרי גווני העלאה הוא תלתין ושבע נינהו וה"נ דכוותיה יש חלב דחולין וחלב דמוקדשין יתחייב שתים כיון דתרי גווני הוא וצ"ע ויש ליישב (עיין בתוי"ט ד"ה המעלה במ"ש בשם התוס' ודוק):
והמפטם את הקטורת עיין תוי"ט. ועיין גמרא דף ה' אות ט' יו"ד ועלה י"א ע"ב אות א' ותוס' ישנים ד"ה פרט שחרית דבכזית ג"כ יצא ועיין משנה למלך שם במה שנסתפק:
עיין משנה למלך שהביא בשם רבינו דיש ששה מחוייבים מיתת ב"ד ואין בהם כרת ופטורים מחטאת. וע"ש שנסתפק אם מכשף יש בו כרת. והוכיח דיש בו כרת. ותמה אמאי לא מנאו במתניתין:
(משנה ב) יצא מגדף. עיין בפי' הר"ב. ואף דלענין סקילה מחויב אף שאינו מעשה מ"מ לענין חטאת לא ריבה רחמנא. ויש לעיין כיון דכתיב בחטאת מיעוט לעושה בשגגה א"כ למה אצטריך למעט פסח ומילה מקרא (דויקרא ד' דהביא הר"ב) תיפוק ליה דהא אין בו מעשה. וצ"ע):
עיין תוי"ט דיש שני מיני ידעוני אחד שאין בו מעשה והוא בסקילה ולא בקרבן. ואחד במעשה וחייב חטאת. והא דלא תני במתניתין משום דהוה אוב וידעוני בלאו אחד וכר' יוחנן. ועדיין יש לעיין במה דאמרינן דרבנן מהדרי אידעוני והא עדיין יוקשה כנ"ל. וצ"ע:
מעילה
פרק א
(משנה א ב) ק"ק מועלין בהן משהוקדשו עד שיזרק הדם. נזרק הדם אין מועלין בבשר דאין מועלין בדבר הנאכל (כגון בשר חטאת ואשם עיין משנה ד). אם כפסלו ונאסרו באכילה והפסול היה לאחר זריקה אין מועלין (כגון שהזריקה היה בהכשר ומועלת להוציא הבשר מידי מעילה והוה לה שעת היתר). אם נפסל קודם הזריקה מועלין ביצא מקצת הבשר קודם זריקה אף שנפסל מ"מ אין מועלין בו דמיגו דמהני וכו'. ועיין פי' הר"ב משנה ב':
(משנה א) בה יבואר דהא דמבואר במשנה ד'. דק"ק קודם זריקה מועלין באימורין ובבשר ולאחר זריקת דמים אין מועלין בבשר. כיון דהותר לכהנים. לאו קדשי ה' קרינן ביה. אם נפסלו בשחיטתן או בזריקתן בענין דלא הותר הבשר לכהנים מועלין בבשר אף לאחר זריקה:
ב) כלנה ונטמאה לאחר זריקה וביצאה אע"ג דעכשיו אין בה היתר לכהנים מ"מ אין מועלין בבשר (עיין בפירוש הר"ב ד"ה כלל).
ג) קדשים שמתו אין בהן מעילה ד"ת אך מד"ס (גמרא ב' אות ד):
ד) קדשים שנפסלו בענין דאם עלו ירדו דינן כקדשים שמתו ואין בהן מעילה ד"ת (עיין ברמב"ם פ"ג מהלכות מעילה ובכ"מ שם). ויש לעיין אמאי כלל הרמב"ם נשחטו חוץ לזמנו ולמקומו דכ"ע מודו דאם עלו לא ירדו וא"כ יש בהן מעילה מד"ת (עיין תוי"ט ד"ה שקבלו) וצ"ע למה ליה הסברא דמקרי קדשי ה' כיון דיש תקנה הא בל"ז יש בהן מעילה מד"ת מטעם אם עלו לא ירדו וכמ"ש בד"ה או ששחטן וצ"ע:
ועיין בפי' הר"ב דלא תימא כמאן דתיקנוהו דמי, היינו למ"ד דאם עלו לא ירדו דיש בהן מעילה מד"ת ולפי מאי דקי"ל דבאמת אין בהן מעילה מד"ת. יש לעיין הרבותא דמתניתין:
ה) עיין תוי"ט ד"ה ששחטן. דהכא ליכא למימר הרבותא דהא דהוה כקדשים שמתו דהא אתיא במכ"ש משחטן בלילה דהכא לכ"ע אם עלו לא ירדו רק הרבותא דס"ד כיון דהזריקה מהני לעשותן פיגול מהני ג"כ למעילה שלא למעול בו כשאר ק"ק שנזרק דמן קמ"ל:
פרק ג
(משנה א) בה יבואר לענין מעילה. דחטאת דאזלי למיתה אין בה מעילה והעומדת לרעיה עד שתסתאב מועלין בה ובקדושתו קאי:
(משנה ב) המפרש מעות לנזירותו. לא מועלין אפילו אם נהנה בכולן. (עיין תוי"ט הטעם) ואם אמר לקרבנות נזירותו דלא יכול להביא בכולן קרבן אחד אם נהנה בכולן מעל ואם נהנה במקצתן לא מעל. (עיין תוי"ט ד"ה מתיו):
מת יפלו לנדבה, אפילו בשאר קרבנות וצריך להביא חטאת ודמי חטאת דינו דמוליכו לים המלח. מ"מ הל"מ הוא דיפלו לנדבה (עיין תוי"ט):
דמי חטאת ילכו לים המלח. ולא מועלין בהם כדין חטאת שמתו בעליה במשנה א' פ"ג:
עתוי"ט ד"ה שמת מ"ש דהכא לחומרא דכולו כליל ויש לעיין הא אעפ"כ הוא לחומרא שילכו לים המלח ולא יקרב דהוה חולין שנשחטו בעזרה. ואפשר לומר דהפקר ב"ד הפקר וכיון דשייך לקדשי מזבח לא שייך לומר דהוה חולין בעזרה וצ"ע:
(משנה ג) דם אין בו מעילה קודם זריקה (עיין תוי"ט ד"ה אין) לאחר זריקה אין מועלין בו מד"ת דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו. מד"ס יש בו מעילה לאחר זריקה נסכים אחר שירדו לשיתין אין בהם מעילה אפילו מד"ס:
(משנה ד) דישון מזבח הפנימי והמנורה. מצוה להניח במקום שמניחין תה"ד של מזבח החיצון אין מועלין בהם כמו דישון מזבח החיצון. דהתם כתיב ושמו, ובהני לא כתיב ושמו. (עיין רמב"ם פ"ב הי"ד ט"ו):
לענין הנאה אסור ליהנות (ויש לעיין כיון דלא ילפינן מושמו אם כן אמאי אסור בהנאה. וא"ל שדינו כמו דשן שע"ג המזבח. (עיין כ"מ פי"ט מהל' פסולי המוקדשין. ובאמת לא הבינותי אם דינו כמו דשן שע"ג המזבח החיצון דא"כ אמאי אין מועלין בו וע"כ צ"ל דלא ילפינן מושמו א"כ אמאי אסור בהנאה. וצ"ע דהא כל הנשרפין אפרן מותר. ובאמת יש לעיין על הראב"ד (ע"ש בכ"מ) דס"ל דדישון מזבח הפנימי דנהנין דהא משנה מפורשת היא. וצריך עיון גדול:
פרק ה
(משנה ד) נטל אבן או קורה לא מעל. דעת תוס' דאף גזבר שנטל ע"מ לגזול מעל. ואף דלא הוציא מרשות הקדש מ"מ מעל כמו בשליחות יד דהיכא דמכוין לגזול א"צ חסרון וקמה ברשותו לענין חיוב אונסין (ואף דיד שומר כיד בעלים ולא הוציא מרשות הנפקד) ה"ה לענין חיוב מעילה. והא דתנן לא מעל בסבור שהוא שלו:
אחר שנטל וסבור שהוא שלו ג"כ לא מעל (ע' תוי"ט פ"ב דקידושין). ואף שבאמת הוציא מרשות הקדש מ"מ לא מעל כיון דלא נתכוין להוציא מרשות לרשות והא דמוקי לה בגזבר משום דבגזבר שכיח שיטעה שהוא שלו משא"כ באחר. ועיין בפי' המשניות להרמב"ם:
ודעת הרמב"ם דגזבר שנטל אפילו ע"מ לגזול לא מעל כיון דאין הנאה ניכרת דגם עכשיו הוא ברשות הקדש כמקודש משא"כ באחר והיינו דמוקי בגמרא בגזבר דאיירי שנטל ע"מ לגזול:
ד) נתנה לחבירו מעל. אף בסבור שהוא שלו ולא כוון להוציאו מרשות הקדש מ"מ מעל כיון דנתכוין להוציאו מרשות מי שהוא (תוס' ב"ק). ולדעת הרמב"ם דאיירי בנתכוין לגזול הטעם פשוט דלכך מעל דהא כוון להוציאו מרשות הקדש והוה הנאה ניכרת כיון דנתנה לאחר. עיין תוי"ט בנתינת המתנה וכו'. דאף במעילה שהוציאה מרשות צריך שיהנה. אך דל"א דמעל לפי טובת ההנאה רק בכולו כיון דהוציא מרשות לרשות יצא כולו לחולין (עיין קידושין ד' נ"ה בתוס') ולכך חבירו לא מעל. ודע דאם נטל רק להנאת המלאכה והוא יודע שאינו שלו ג"כ יצא כולו לחולין ואין בו מועל אחר מועל כמו בשליחות יד (עיין משנה למלך פ"ו דמעילה):
בנאה בתוך ביתו. עיין בפי' הר"ב והוא בפי' המשניות. דמיד שהוסיף הוה הנאה ואותה הנאה הוה ניכרת ולכך מעל. ויש לעיין מה הוצרך הגמרא להקשות מטעם שינוי הא בל"ז ימעול מטעם הנאה. ודוחק לומר דהשינוי עושה להנאה ניכרת וצ"ע. ואפשר לומר דהא בעינן שמחסר לקודש ופגמו ולשיטת הרמב"ם דאיירי בנוטלו ע"מ לגוזלו ואעפ"כ לא מעל מטעם דלא הוה הנאה ניכרת וא"כ עכשיו בשעת הנאת בנין כבר פגום ועומד ואין הנאתו ופגימתו באין כאחד. ולכך פריך דימעול מטעם שינוי דבשעת שינוי ג"כ מחסר להקדש ופגמו ודו"ק. וה"ה לשיטת תוס' י"ל ג"כ דמעל מטעם הנאה אף בסבור שהוא שלו כמו בלבש חלוק. והא דהוצרך לשינוי היינו מטעם דצריך שיפגום וכמ"ש במ"א:
אך דעדיין לא הונח לי דמאי הוצרך להקשות מטעם שינוי ופגם. הא ישנו במעילה והנאה ולא פגם. וכן יקשה על רבינו שכתב בטעמו דמחסר לקודש ופגמו, ע"כ נראה לי דאותה הנאה שמוסיף בבנין וכן הנאה בנתינה לחבירו. ל"ד ללבישת חלוק דהתם נהנה גופו מגוף ההקדש באמת אף שיודע שהוא של הקדש משא"כ אלו ההנאות כשנודע שהוא של הקדש לא נהנה כלל דהא צריך להחזיר להקדש ודוק. (עיין משנה למלך בה' יסודי התורה) ואלו ההנאות לא מהני רק בצירוף כוונת הוצאת מרשות לרשות ולכך מקשה הגמ' על הוספת הבנין דימעול מטעם שינוי דהוה כמכוין להוציא מרשות לרשות עכשיו בשעת השינוי דעיקר מעילה בהוצאת מרשות הוא מטעם שינוי וכמ"ש התוי"ט. וה"נ דכוותיה שמכווין לשינוי ולכך מהני הנאה כל דהו ודוק. ובשינוי צריך חיסור לקודש. ונ"מ לדינא בנתנה לחבירו והוא סבור שהוא של חבירו דלא מעל מטעם טובת הנאה כיון דצריך להחזיר והוא לא כוון להוציא מרשות לרשות. וצ"ע:
עד שידור תחתיה בש"פ. ואז מעל אפילו בלא פגם כיון דאין דרך שיהיה פגם כמו בקטלא של זהב. והכא לא מעל רק כפי טובת הנאה שבו ויש מועל אחר מועל. ולא דמי לנתינה לחבירו דש"ה דהוציא מרשות לרשות ואף לשיטת הרמב"ם דנתכוין להוציא מרשות לרשות איירי מ"מ לא מעל בגיזבר כיון דלא הוה הנאה ניכרת ועכשיו דמעל אין פגימתו בא כאחד. וק"ל:
פרק ו
עתוי"ט ד"ה אמר. ועיין משנה למלך פ"ג מהלכות גניבה דהיינו דווקא כשהמשלח צוה לו על האיסור אחר אבל בעשה מדעת עצמו. כגון שצוה לו לאכול רק חתיכה של קודש ולא אמר לו בפירוש על בשר העולה והוא אכל מדעת עצמו בשר עולה משלח מעל יעו"ש גבי גנב וטבח בשבת:
עתוי"ט ד"ה אמר. וע"ש במשנה למלך מה שהוקשה הא עיקר המעילה הוא על הגבהה וכיון דאגבהיה האורח (צ"ל השליח) דנתחייב במעילה. ותי' דלענין חיובא דאורחים כוונתו דהאורח לא מעל כמה שנטלה ממנו דלא עשה מעשה. וא"כ שפיר נתחייב האורח במעילה באכילה יעו"ש. (ועיין בפי' המשניות בפ"ה משנה ד' דכתב רבינו דחבירו מעל כיון שנהנה בקבלתו וצ"ע):
עיין בתוס' קידושין דף מ"ג דאם אמר לשלוחו אכול ככר זה מהקדש דנתחייב המשלח תיכף בשעת הגבהת השליח. (ואף דעדיין לא נתקיים השליחות דאכילה מ"מ כיון דא"א לאכילה בלא הגבהה הוה כמו שעשאו על ההגבהה ג"כ):
עיין ברמב"ם פ"י מהלכות מעילה בד"א כשהיו החתיכות. ובאמת יש לעיין אמאי לא מעל אלא האוכל בלבד הא תיכף כשנטלו האורח נתחייב המשלח בהגבהה וכמ"ש התוס' ואז עדיין לא עשה איסור אחר רק איסור מעילה ובמעילה יש שליח לד"ע. ולו יהא דהאוכל ג"כ מעל משום דיש מועל אחר מועל בקדושת הגוף מ"מ אמאי לא מעל המשלח על הגבהתו. ואפשר לומר כיון דיש עבירה אחרת מעורב בשליחות דהיינו שאמר לו אכול בשר עולה אין לחייב את המשלח אף על הגבהתו. כיון דיש עבירה אחרת בעיקר השליחות בטל ואין לחייב המשלח אף על הגבהה ודוק:
ואם אמר לו אכול ככר מקדשי ב"ה דאין איסור אחר מעורב אז נתחייב המשלח משעת הגבהתו. ולא מעל האורח אף באכילתו דאין מועל אחר מועל. ואם היה נזכר המשלח בשעת הגבהה בענין דלא יצא לחולין ואכלן האורח ובשעת אכילתו שכח המשלח תליא בספיקות התוס' אי אמרינן זה נהנה וזה מתחייב במעילה. (ובזה יובנו דברי רבינו דלכאורה יש לעיין על דבריו הא אפילו בלא סברת דאיסור אחר מעורב בו הדין דימעול האורח האוכל ולא המשלח מחמת סברת זה נהנה וזה מתחייב ל"א. ולפמ"ש ניחא דבלא סברא הנ"ל היה מועל המשלח בשעת הגבהה דאז לא שייך זה נהנה וזה מתחייב ל"א. ואף דמעל האורח ג"כ באכילתו מ"מ לא פקע חיוב מהמשלח. אך מחמת סברת דאיסור אחר מעורב בו בטל השליחות ולא מעל בו רק האוכל ודוק:
(משנה א) והוא אומר טלו שתים. היינו מדעתו. אבל אם לא אמר מדעתו השליח אינו מועל (עיין תוי"ט הטעם). והמשלח יש פלוגתא בגמרא אם מעל. די"ל דהוה כמעביר על דבריו (והרמב"ם פוסק דבסתם הוה ג"כ כמוסיף ומעל) אבל באמר טלו מדעתי בודאי המשלח מעל (עיין בגמ' אות ב' וברש"י ד"ה אמר רב ששת):
(משנה ב) בה יבואר דמעילה אין צריכה שליחות כלל ואף אם שלח ביד חרש שוטה וקטן מעל המשלח עיין בתוס' (שהקשו לפי"ז ל"ל קרא דבמעילה יש שליח לד"ע וי"ל שקרא אצטריך דפטור השליח) שכתבו הא דילפינן מתרומה דל"ת דאין שליחות לד"ע וכוונתם דהא דילפינן מתרומה הא בל"ז ידעינן דמעל המשלח דעשאן כמעטן של זיתים. ותירץ דל"ת דאין שליחות לדבר עבירה. ויש לעיין הא לא גרע ממילא דמעטן של זיתים ואפשר לומר דגרעי טפי די"ל דשליח אדעתא דנפשיה קעביד וק"ל:
הא דבמעילה פטור השליח היינו כשהמשלח חייב אבל באין על המשלח חיוב מעילה. חייב השליח:
החנוני לא מעל רק כשיוציא כיון דלא עשה מעשה ואף שקנאה אין עליו חיוב מעילה (עיין משנה למלך פ"י אות ב') ועיין בפירוש המשניות פ"ה משנה ד' גבי נתנה לחבירו דגרם דחבירו מעל כיון שנהנה בקבלתה. וצ"ע:
החנוני אינו מועל כשבעל הבית או השליח מעלו מקודם דאין מועל אחר מועל בקדשי ב"ה:
עתוי"ט ד"ה והם. וכוונתו דדוקא בשליח צריך לפרש מדעתו דבסתם לא מעל השליח די"ל שסברו האורחים שלדעת ב"ה אומר כן ונמצא שלא עשו שליחותו כלל ואין לחייב השליח במעילה מטעם שעשו שליחותו בחתיכה השניה דהא לא עשו שליחותו כלל. (ויש לעיין מ"ש משולח ביד חרש שוטה וקטן דמעל המשלח אף דאינן בני שליחות ואף דהוה ממילא ואין להם דעת ה"נ דכוותיה אף דסברו האורחים שלדעת ב"ה אומר כן מ"מ ע"י השליח אתעביד מעילה השניה וצ"ע) משא"כ באורחים א"צ לפרש דנוטלין מדעתיה דודאי הם נוטלים מדעתיה ועיין תוס' מעילה ד"ה ש"מ יעוי"ש:
עיין תוס' (קידושין מ"ג) דנסתפקו הא דקיי"ל דבמעילה יש שליח לדבר עבירה אף המשלח חייב אף היכא דעיקר המעילה הוא בהנאה דזה נהנה וזה מתחייב י"ל דלא אמרינן (ובאמת יש לעיין הא כל המעילות אינו חייב רק בנהנה וכמ"ש בפרק ה' מ"ד ד"ה נתינה. אך דהא ליתא דהתם ההנאה הוא ג"כ להמשלח ולא להשליח. וק"ל):
היכי תמצא לסדר קדשים
היכי תמצא קרבן שיהיה נשחט קודם חצות שיהיה כשר ולאחר חצות יהיה פסול:
פתרון פסח שנשחט שלא לשמו זבחים פרק א' משנה ג לר"י:
היכי תמצא קרבן שעבודתו היה ע"י פסול יוכשר יותר מעבודת כשר:
פתרון אם חשב בשעת עבודה חוץ לזמנו וחוץ למקומו דבזה אם חישב הכשר ל"מ חזרה ובפסול מהני עיין זבחים פ"ג משנה א' וכולן שקיבלו:
ה"ת קרבן שיהיה פסול ואעפ"כ נתכפרו הבעלים:
פתרון בכשר שלא נתן המתנות כתיקונן: