עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט
חידושים לשו"ע יו"ד · סימן קפד
החילוקים בין ווסת קבוע לשאינה קבוע המבוארים בסימן זה.
(א) בווסת קבוע אם עבר הזמן ולא בדקה טמאה ובווסת שאינה קבוע כל שעבר הזמן ולא הרגישה טהורה. (ב) חילוק בין ווסת הימים לווסת הגוף דבוסת הגוף אין צריך לפרוש עונה אחת סמוך לווסתה בין מלפניו בין מלאחריו. (ג) חילוק מווסת הגוף לחוד ולווסת המורכב דבווסת המורכב צריכה לחוש לעונה שלאחריו ולעונה שלפניו אין צריך לחשוש. (ד) חילוק בין ווסת המורכב על ידי מעשה כגון מקפיצה לווסת הגוף המורכב כגון פיהק דבווסת על ידי מעשה א"צ לחוש אפילו לשעת ווסתה כל זמן שלא קפצה משא"כ בווסת הגוף צריך לחוש אשעת ווסתה שמא תפהק כיון דהימים גורמים לווסת הגוף שתבוא עש"ך ס"ס י"ד ועיין בסי' קפ"ט שם הרחבנו הדברים.
ס"ב צריך לפרוש ממנה עונה א'. והטעם שמא תראה בהרגשה אבל בדיקה אין צריכה לשמא ראתה כמו בשעת ווסתה דבסעיף ט' דיש לומר דבעונה לא החמירו כ"כ כיון דיש הוכחה דלא הרגישה משא"כ לענין תשמיש החמירו דיש לומר שמא תראה ותרגיש:
עש"ך סק"ה דכתב דהפרישה דעונה הוא רק מדרבנן כיון דווסתות דרבנן כמבואר בסי"א וחזקה דאורח בזמנו בא הוא בעצמו רק מדרבנן ויש שכתבו דהוא מדאורייתא גבי עונה הסמוך דיותר יש לחוש שמא תראה משמא ראתה כמ"ש שמא ימות חיישינן. והרב בעל נו"ב כתב דעיקר החשש דעונה הסמוך הוא דאמרינן דתעקר הדם והוא בבית החיצון ולכך דחה דבריהם דהא בעונה הסמוך הוא ג"כ הטעם שמא ראתה. אך דבאמת לא הבנתי דברי הגאון דלדבריו יקשה אמאי קיי"ל דבווסת שאינה קבוע צריך לפרוש ובדיקה א"צ אפילו בשעת ווסתה וע"כ צריך לומר כמ"ש דלענין בדיקה יש ראיה והוכחה בדלא ארגשה משא"כ לענין פרישה ולדבריו גם לענין פרישה יש הוכחה ודוק:
כללים לסי' קפה ס"ג
(א) בשויתה חתיכה דאיסורא לא מהני חזרה אחר כדי דיבור עי' בא"ה סי' קנ"ב. (ב) בעדות אף בעניני עדות דנאמנים בהו עד אחד אם הגידו חוץ לבית דין יכולים לחזור ולהגיד (א"ה סי' י"ז בח"מ אות י"ז וב"ש שם. (ג) אמתלא מהני בחתיכה דאיסורא. (ד) במעשה לא מהני אמתלא. (ה) בהוחזקו שלשים יום לא מהני אמתלא ב"ש סי' י"ט. (ו) בעד אחד יש להסתפק אי מהני אמתלא דיש לומר דלא מהני אמתלא רק היכא שא"נ רק מטעם חתיכה דאיסורא. והא דמהני אמתלא בנדה אף דנאמנת מטעם וספרה לה דיש לומר דאיירי בחוץ לבית דין דאז אינה נאמנת רק מטעם חתיכה דאיסורא ועיין בחידושינו ועיין בא"ה סי' ל"ז גבי אב שאמר קדשתי את בתי. ועיין בחידושינו שהארכנו בראיות ברורות דלא מהני אמתלא. (ז) הוחזקה נדה בשכונתה בעלה לוקה עליה משום נדה. (ח) איסור שהוחזק בע"א אם עבר אח"כ על האיסור נענש (רמב"ם פ"א מהל' א"ב ופט"ז מהלכות עדות) ובאמת יש לי ראיה מדין דהוחזקה נדה דבעלה לוקה עליה ועכצ"ל כסברת הרמב"ם. (ט) דעת הרמ"א בתשובה דלא מהני שום חזקה (אפילו חזקה דשלשים יום) רק לגבי זה שמסופק אצלו אבל לגבי עצמה שיודעת בירור הדברים לא מהני חזקה ויכולה ליתן אמתלא ואינה נענשת לכך אמרינן בעלה לוקה ולא היא ודעת הרמב"ם בפ"ב מהלכות א"ב אינו כן דכתב להדיא דאם נשאל או נטמא דלוקה ועיין בתוס' כתובות ד"ה הבא עליה באשם תלוי קיימא דמשמע מדברי תוס' דמהני חזקה אפילו למי שיודע בירור הדברים יע"ש ברשב"א ופ"י ודוק. (י) איסור שהוחזק מטעם שויתה חתיכה דאיסורא לא מהני לעונש לגבי זה שנאסר עליו (רמב"ם פ"א מהל' א"ב הל' כ"ג) ועיין ברמב"ם פ"ק מהל' א"ב שכתב דאם נטמאו נטמא לוקה ויש לומר דהתם איירי בהוחזק שלשים יום דאז מהני אפילו לעונש ועיין בש"ש דכתב כן להדיא וצ"ל דלא דמי לדין ח' דהתם הוחזק לכל העולם משא"כ גבי חד"א דלא הוחזק רק לגבי עצמה לא אמרינן בכה"ג דהוחזק לעונש. עוד יש לחלק דבאמרה מקודשת דאינה נאמנת רק מטעם חתיכה דאיסורא מהני אמתלא משא"כ בכהן דבאמת נאמן מדאורייתא מתורת עדות ועל עצמו בודאי נאמן בתורת עדות ולא שייך מעלה עשו ביוחסין ולא מהני אמתלא. ולפי"ז יש לומר דרמב"ם איירי אפילו בלא הוחזק ליה. ועיין בחידושינו דכתבנו טעם נכון לסברת הרמב"ם ובאב ובהיא עצמה פוסק דלא אמרינן כיון דהוחזק לאיסור הוחזק לעונש. כיון דבבע"ד יש לומר דפלגינן דיבוריה משא"כ בעדות ודוק:
(יא) כל היכא דמהני אמתלא לא אמרינן דלוקה דהוה התראת ספק (רמ"א בתשובה):