אור ברסלב
עצי בשמים חידושים לשו"ע יו"ד › סימן קסח

עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט

חידושים לשו"ע יו"ד · סימן קסח

סימן קס

(ס"א) ואני אעלה לו אסור. לפי שנפטר על ידו מרבית ונמצא משתכר במעותיו רא"ש. ויש לעיין הא הוי כפורע חובו דקיי"ל דלא הוה הנאה כלל אך דבאמת יש לומר כיון דהתנה עמו הוה כמדעתו דצריך לשלם לו והוה הנאה ועמש"ל באות ב':

ב) וה"ה אם ישראל חייב בלא ריבית. והוא דעת תוספות דהרי זה דומה לעל מנת שתתן לפלוני דקיי"ל דהוה ריבית גמור ומטעם ערב והרא"ש סבירא ליה דאם חייב בלא ריבית מותר כיון דלא נהנה והא דלא הוה ריבית מטעם ערב עיין משנה למלך בפ"ה מהלכות מלוה דכתב חדא כיון דלא התנה המלוה רק הלוה לא הוה כערב ולפי דין זה ה"ה היכא דאמר הלוה למלוה הלויני ואני אתן לפלוני ריבית מותר ועוד כתב אפילו אי אמרינן דבכה"ג אסור ג"כ מ"מ בנ"ד מותר מטעם דהוא נותן אדעת עצמו כדי שלא יתבע אותו הנכרי משא"כ התם עיקר נתינתו הוא עבור ישראל כדי שלא יתבע אותו וא"כ שפיר הוה כאלו נותן לישראל עכ"ל וצריך לומר הסברא דע"כ לא אמרינן דמה שנותן לחבירו על פיו הוה כאלו נהנה הוא מטעם ערב דבההיא הנאה שעושה רצונו ונותן לו מה שאין כן הכא דיש לומר דמה שהוא נותן לו אינו על פיו רק כדי שלא יתבענו הנכרי וא"כ יש לומר דאדעתא דנפשיה נותן לנכרי וא"כ אינו נהנה המלוה ודוק. ועל התירוץ הראשון יש לעיין הא כיון דלא חשבינן לתנאי הלוה כאלו התנה המלוה וא"כ מה יועיל מה שחייב לו בריבית הא הוה כפורע חובו. ואין לומר כיון דהתנה עמו הוה כמדעתו יש לומר ז"א דהא לא חשבינן ליה כאלו עשה על פיו וצריך עיון. ויש לומר דמשעת נתינה נתחייב לו מטעם שעבודא דרבי נתן א"כ לא הוה כפורע חובו. אך דז"א דהא הריבית לא נתחייב לו וצ"ע:

ג) ואפילו העמידו. דאז מדינא מותר כיון דנפטר הישראל מהאחריות והאחריות של המלוה הוא על הנכרי ואז מותר כמ"ש בסכ"א מ"מ אסור משום דמיחזי כריבית. והסברא שהעולם לא ידעי שפטרו מהאחריות ויסברו שנוטל ממעותיו ריבית מיהו יש לומר דהיינו דוקא היכא שישראל היה חייב לו בריבית אבל היכא שלא היה חייב לו בריבית דעיקר האיסור הוא משום ערב והכא כיון דהעמידו אצל נכרי והנכרי התנה עמו בודאי ל"ש טעם דערב ואם כן אפילו בלא אמירתו ופטר מדינא. ולזה י"ל דל"ש מחזי כריבית ג"כ כיון דאף בלא אמירתו מותר ודוק וכן משמע בלבוש יעו"ש:

ד) תנם ללוה והפטר. אבל בלא והפטר לא מהני ולכאורה יקשה הא קיי"ל בסימן ק"ך ובסי' ע"ב דפרעון בעל כרחך הוה פרעון היכא דאמר ליה תא ושקול זוזך והכי נמי כיון דביקש להחזירם לידו והוא צוה לו שיתנם ללוה מה צורך לאמירת תנם ללוה ואמירת והפטר הא הוה פרעון בע"כ דמהני. ודוחק לומר דאיירי שלא בפניו חדא דהא רוב הפוסקים סבירא להו דשלא בפניו ג"כ מהני וכן הסכים התומים לדעתם בסימן ע"ד ועוד דמשמע דאיירי בפניו. אך דבאמת יש לומר כמ"ש הש"ך בסי' ק"כ דפרעון בעל כרחך לא מהני רק היכא שלא יכול הלוה לחזור ולהשתמש בו אבל היכא שיכול להוציאם והם עדיין ברשותו לא שמיה פרעון וה"נ דכוותיה כיון דאין זכיה לעכו"ם ואלו רצה הישראל לחזור ולתבוע היה יכול לחזור ולזכות בו וא"כ לא הוה פרעון שלא מדעתו ודוק. אך דעדיין צ"ע דהא קיי"ל היכא שזרק החוב לתוך חצירו בע"כ הוה פרעון והוא מדברי המרדכי פרק הניזקין והתם נמי יכול הלוה לחזור ולזכות בו וע"כ צריך לומר הסברא כמ"ש הרשב"א בתשובה דהיכא שיצא מרשות הלוה אף שיכול לחזור ולזכות בו הוי פרעון רק היכא שהם עדיין ברשות הלוה וא"ל תא ושקול אז יש לחלק כמ"ש הש"ך. וא"כ בנידון דידן כיון שיצא מרשות הלוה הוה כאלו זרקו לחצירו דמי אף דיכול לחזור ולזכות בו. אך דבאמת יש לומר דהסברא דבהא דחצירו מהני אפילו בע"כ כיון דאם ירצה המלוה אז היה ברשותו ולא היה יכול הלוה לחזור ולזכות בו אף שבאמת המלוה אין דעתו לקנות בזה הוי פרעון כיון דהעיכוב של זכיות הפרעון הוא מצד המלוה ונתינה בע"כ שמה נתינה. משא"כ היכא שהם ברשות הלוה אז אינו תלוי בדעת המלוה כלל שיהיה זוכה בהם ולכן לא הוה פרעון. והכי נמי בנדון דידן כיון דאין זכיה לעכו"ם ואף אם ירצה העכו"ם לזכות בהם על ידי הישראל לא היה יכול שפיר לא הוה פרעון ולהכי צריך לומר והפטר ודוק ועיין מה שכתבתי לקמן באות ה'. וראיתי בס' חוות דעת שכתב דבתן ללוה אין צריך לומר והפטר ודימה אותו לאומר שלח לי על ידי חרש שוטה וקטן דנפטר. ובאמת יש לחלק בין אמר ליה בלשון שליחות דאז משמע בלשונו שיופטר ובין אמר תן דיש לומר שיתן על אחריותו כמו זרוק לי חובי ומסתימת לשון הש"ע ג"כ משמע כן. אך היכא דשייך מעמד שלשתן בודאי אין צריך לומר והפטר. ועיין בש"ע ח"מ סימן קנ"ז אם שייך מעמד שלשתן גבי עכו"ם ע"ש וע"ש בס"י:

ה) אסור. עש"ך שכתב בשם תוס' והרא"ש דהוי ריבית דרבנן ודעת הרמב"ן הובא דבריו באס"ז דהוי ריבית דאורייתא ואף דנפטר מאחריות והמעות הוא באחריות העכו"ם מ"מ הוה ריבית גמור כיון דבתחילת הנתינה היה עדיין באחריותו נמצא זה נוטל ריבית עבור מעותיו ולכן תירצו בגמרא תנם ע"ג קרקע והפטר דאז בתחלת קבלתו כבר נפטר מאחריות והר"ן הקשה עליו דלפי"ז מה הועיל רב אשי בתירוצו דיש זכיה לעכו"ם הא עדיין הקושיא במקומה עומדת דהא תחלת הנתינה באיסור ועיין שם. והנלע"ד בדברי הרמב"ן דהא באמת קיי"ל דגיטה וידה באין כאחד וא"כ הכי נמי דיש לומר דהפטור והלואה באין כאחד ואין איסור בשעת נתינת מעות דהא אז בא הפטור. איברא דהא הש"ך כתב גבי קניית מטלטלין אגב קרקע דבציבורין לא מהני הקנין מטעם חצר כיון דאין חצרו קונה לו רק אם החצר קנויה לו מקודם וחילקו הפוסקים דע"כ לא אמרינן דגיטה וידה באין כאחד רק בגירושין דישנן בע"כ משא"כ בקנין דצריך דעת בעלים. והנה לפי מ"ש באות ד' דלהכי לא מהני מטעם פרעון בע"כ משום דעדיין לא בא לרשות המלוה משום דאין זכיה לעכו"ם וא"כ צריך דעת בעלים ושיסכים שיפטר בנתינתו ולא שייך הסברא דגיטה וידה וצדקו דברי הרמב"ן דתחלת הנתינה היתה באיסור משא"כ לתירוץ דרב אשי דיש זכיה לעכו"ם ומהני אפילו בע"כ כמו אם זרק לתוך חצירו דהוה פרעון בע"כ ושייך הסברא דגיטה וידה באין כאחד כיין דהפטור מהני אפילו בע"כ ויש לומר דהפטור והלואה באין כאחד ודוק:

ו) (ס"ג) תנם ע"ג קרקע מותר. והסברא כיון דנפטר מאחריות הוה אחריות המלוה על העכו"ם ואם כן נותן ריבית עבור העכו"ם והנה התוס' בא"נ ע"א כתבו דאף שלא הפקירם ויכול לחזור ולזכות בו מ"מ כיון שפטרו מאחריות ממילא נפטר מהריבית יעו"ש משמע מדבריהם דליתן הריבית לישראל אסור כיון דבאמת הוא מעות של ישראל ול"ד לסכ"א דמעות של המופקדים תחת יד עכו"ם דמותר להלוותן בריבית אף שנוטל הישראל הריבית דשאני התם כיון שאחריות המלוה על העכו"ם והם ברשות העכו"ם ונעשה העכו"ם לוה עליהם מעתה וכמ"ש הבעה"ת והמעות עצמם הם של עכו"ם כיון דמלוה להוצאה נתנה מה שא"כ היכא דהמעות הם של ישראל ויכול לחזור ולזכות בהם ולתבוע ממנו מטעם דאין זכיה לעכו"ם לא מהני מה שהם באחריות העכו"ם דאנו הולכין אחרי מי שהמעות שלו ושקיבלם ממנו:

ודעת הטור הוא דליתן הריבית לישראל ג"כ הוא מותר דהא כתב ואני אעלה לך ג"כ מותר. וצריך לומר דסברת הטור דלעולם אנו הולכין אחרי מי שקיבל אחריות המלוה עליו והוא עיקר הבעל דבר שלו ולא בהמעות עצמם. ויש לומר דסברת הטור הוא כיון דעיקר הזכות שנשאר לישראל בהמעות הוא שיכול לחזור ולתבוע ממנו והוא יכול לסלק עצמו מהתביעה הנ"ל דהא אם יפרע להראשון אז ממילא לא יצטרך לשלם לו דהא הוי כפורע חובו של עכו"ם דקיימא לן בסי' קכ"ח דחייב לשלם. ולהכי ס"ל להטור דמהני אחריות ואנו הולכין אחרי מי שקיבל עליו אחריות המלוה ודוק ועיין מ"ש בס"ד בס"ו יעו"ש:

ז) עש"ך שהקשה אמאי השמיט תיבת והפטר. ויש לומר דלפי מ"ש לעיל בדברי התוס' דליתן הריבית לישראל אסור בבבא זו וכן משמע מדברי המחבר דשינה בלשונו בדין זה מדין שלפנינו ודוק. וא"כ דאיירי רק שישראל נותן הריבית לעכו"ם וא"כ מטעם ערב לא שייך כיון דהעמידו אצל עכו"ם והוא התנה עמו ליתן קרן וריבית וכמ"ש באות ג' ומטעם משתכר במעותיו ג"כ לא שייך דהא הוה פורע חובו וכמ"ש באות א' כיון דלא התנה עמו הוה כשלא מדעתו וא"ל דהא הוי פורע חובו של העכו"ם וכמ"ש (באות ו') יש לומר דהא יש פוסקים דחולקים על סברא זו עש"ך בסי' קכ"ד. והמחבר אזיל בשיטתם ומה שתירצו בגמ' תנם והפטר דיש לומר דרוצה לעשות אפילו לרבנן דחנן וכמה שמצינו בנדרים דדחקינן לאוקמי אפילו אליבא דרבנן דחנן גבי ופורע לו את חובו ודוק. אך דעל הטור קשה דהא הוא כתב ואני אעלה לך וא"כ מותר ליתן הריבית לישראל וכמ"ש באות ו' וא"כ יוקשה אמאי השמיט והפטר ועיין בחידושינו מ"ש בדרך נכון לישב דברי הטור:

ח) בא"ס בהג"ה. ואם ישראל הב' לא עשה ההלואה. ולא דמי לדין דלעיל דתנם ללוה והפטר דאסור ש"ה דהפטור היתה קודם הנתינה לא שייך כל כך מראית העין כן הוא דעת הגמי"י ועיין בס' חוות דעת שהקשה מח"מ סימן שמ"ז דבדברים בעלמא לא מצי לאתויי ולא ידעתי מה קאמר הא מחילה אין צריך קנין ושאני התם דלאו מתורת מחילה הוא כיון דהמשאיל לא התנה רק השואל וזה פשוט וברור:

ט) ס"ד. כלל דזה הסעיף דדעת הגמי"י לחלק לדעת ר"ת דס"ל דאין שליחות לעכו"ם מ"מ מחזי כריבית רק על ידי משכון מותר והטעם יתבאר בס"ד בס"ח. ולא דמי לסעיף י' דמותר לר"ת אפילו בלא משכון ש"ה דגלוי לכל דהעכו"ם לוה לצורך עצמו כיון דביקש להחזיר לו רשב"א בתשובה. מה שאין כן הכא דיש לומר דהמלוה לוה להעכו"ם בהערמה כדי שילוה לישראל ובזה אסור כיון דיש לומר שאין המעות על אחריות העכו"ם כלל:

בא"ס בהג"ה ולא עשה שליחותו וצריך לומר דאי לא עשה שליחותו ועיין ש"ך ס"ק י"ד דהיינו דוקא לשיטת רש"י ודבריו מגומגמים דהא לשיטת ר"ת ג"כ אין היתר רק על ידי משכון אם עשה בשליחותו וצ"ע:

יו"ד (ס"ה) בזה הסעיף נתבאר פלוגתא דרש"י ור"ת בענין יש שליחות לעכו"ם לחומרא. ולכאורה יש לעיין אם איירי דאמר ללוה תנם ולא פטרו מאחריות מאי טעמא דרש"י דאסור משום דיש שליחות לעכו"ם הא המעות הוא של העכו"ם וגם הם באחריותו והרי זה דומה לישראל שהלוה מעותיו של עכו"ם דבודאי לא שייך בו איסור ריבית ואי איירי דפטרו מאחריות אם כן הוה המעות באחריות ישראל וקיי"ל בס"א דאנו הולכין בתר האחריות ומה ענין בפלוגתא דשליחות. ומה שנלע"ד בסברת רש"י דהא קיי"ל דשעבודא דר' נתן שייך בעכו"ם וכמ"ש בח"מ סי' פ"ו ס"א וא"כ אמאי מותר בישראל שהלוה לעכו"ם ועכו"ם שהלוה לישראל הא כיון שנתחייב בהלואתו להראשון ויכול לתבוע ממנו וכיון דריבתה תורה ונתן לאשר אשם לו למי שגוף הקרן שלו וא"כ הוה כמעותיו של ישראל. אך דיש לומר כיון דהבעל דבר שלו שהלוה לו הוא עכו"ם לא אזלינן בתר ריבית רק למי שהיה לו עסק עמו ואף שנתחייב לו ממילא מ"מ לענין ריבית לא אמרינן דהוה כאלו הלוה לו משא"כ היכא דישראל בעצמו הלוה לו יש לומר דאסור כיון שנתחייב לו בהלוואתו מטעם שעבודא דרבי נתן וגם הוא בעצמו הלוה לו והיה לו עסק עמו ואסור וא"כ זו סברת רש"י דאסור מטעם דיש שליחות לעכו"ם הוה כאלו ישראל בעצמו הלוה לו ואסור כיון דנתחייב לו מטעם שעבודא דרבי נתן ודוק. ולפי"ז יש לומר דהפלוגתא היא בלא פטרו מאחריות אבל פטרו מאחריות יש לומר דר"ת מודה דאסור כיון דאז הוא באחריות ישראל ועמש"ל באות י"ב:

יא) הואיל מדעת ישראל נתן אסור. כבר נתבאר באות י' דיש לומר דסברת רש"י הוא אף בלא פטרו מאחריות אסור כיון דנתחייב לו מטעם שעבודא דרבי נתן. והוה כמעות ישראל והיה לו עסק עמו ועיין בפ"י בפ' איזהו נשך ע"א דכתב ג"כ כעין סברא זו:

יב (ס"ו) ויש מקילין. הנה היכא דפטרו יש לעיין בסברת הר"ת דהא האחריות הם על ישראל ומה ענין זה לשליחות. אך דבאמת י"ל לשיטת התו' שהבאתי באות וא"ו דאנו הולכין אחר מי שהמעות שלו וה"נ בנידון דידן כיון דאין זכיה להעכו"ם ועכו"ם אינו יכול לזכות לישראל וכמ"ש התו' וא"כ כיון שהמעות הם של העכו"ם ויכול לתובעם ממנו א"כ מותר. אך דלדעת הטור שהבאתי לעיל דאנו הולכין אחר מי שמקבל אחריות המלוה אף שלא קיבל רק ממי שהמעות שלו וא"כ ע"כ צריך לומר דר"ת לא התיר רק בלא פטרו וכמ"ש באות יו"ד ובזה פליגי ר"ת ורש"י כיון דהמעות הוא של העכו"ם והאחריות על הישראל אז הכל תלוי במי שקיבל מאתו וכמ"ש באות ט"ו וא"כ שיטת רש"י דיש שליחות לעכו"ם הוה כאלו קיבל מישראל שעליו האחריות ואז אסור כיון שקיבל ממנו ורבינו תם סבירא ליה דאין שליחות וקיבל מהעכו"ם לכן מותר דאנו הולכין אחרי מי שקיבל ממנו ודוק:

ולפי מ"ש לעיל דסברת הטור הוא כיון דיכול לסלק עצמו מהתביעה וא"כ לא הוי המעות כלל שלו ואם כן שפיר יש לחלק כיון דהכא בנידון דידן העכו"ם יוכל לתבוע ולא יוכל לסלק עצמו מהתביעה במה שיפרע לישראל הראשון דהא הוה כפורע חובו דפטור ומטעם שעבודא דרבי נתן לא יופטר כמי דקיי"ל בסי' קכ"ח דהא כיון דפטרו לא שייך שעבודא דרבי נתן ושפיר יש לומר דהטור מודה בנידון דידן דאנו הולכין אחרי מי שהמעות שלו ועיין מ"ש בסעיף כ"א ובס"ז יעו"ש:

ולפי מ"ש בס"ד דהיכא דיש זכיה לעכו"ם אז אין צריך להפטור של המלוה ונפטר מהאחריות מהטעם פרעון בע"כ ואם כן יש לומר דזו הפלוגתא של רש"י ור"ת דלרש"י דסבירא ליה דיש שליחות לעכו"ם לחומרא וא"כ כיון דיש זכיה לעכו"ם נפטר העכו"ם מהאחריות מטעם פרעון בע"כ והמעות הם באחריותו של ישראל. ור"ת סבירא ליה דאין שליחות לעכו"ם וא"כ לא נפטר מהאחריות ויש לומר דאמרי ליה תן בלא והפטר ולהכי מותר ודוק:

יג) עש"ך דעת התוס' דישראל א"י לזכות מהעכו"ם עבור ישראל חבירו דבזכיה צריך הזוכה להיות שליח להמזכה ולמי שזוכה בשבילו והכא כיון דאינו יכול לעשות שליח להמזכה דהוא נכרי א"י לזכות בשביל ישראל וא"כ המעות של עכו"ם ולהכי מותר וכמ"ש משא"כ היכא דעשאו שליח בפירוש יש לומר דיכול לזכות מעכו"ם דלא אמרינן סברא זו רק אם בא לזכות מטעם זכיה ולא מטעם שליחות כן צריך לחלק. ולהכי כשעשאו שליח בפירוש אסור מטעם דהמעות הם של ישראל ולפי מ"ש באות הקדום דיש לומר דר"ת מודה היכא דפטרו מאחריות דאסור ועיקר ההיתר הוא משום דלא נפטר מאחריות משא"כ היכא דעשאו שליח אז בודאי נפטר מאחריות כיון דשלחו וכמ"ש באות ב' וא"כ יש לומר הסברא בפשטות ודוק. ושיטת השפתי כהן הוא דבאומר זכה אז העכו"ם הפקירו וזכה שפיר ישראל עבור ישראל חבירו מטעם הפקר. ושיטת הרב ב"י דאין חילוק בין זכיה לשליחות ובשליח ג"כ אינו יכול לזכות מעכו"ם יעו"ש:

יד (ס"ז) ישראל וכו' בשמך אסור כיון דיש שליחות והוי כאלו ישראל קיבל מיד המלוה ואסור וא"ל לדעת הטור דסבירא ליה דאנו הולכין אחרי מי שקיבל אחריות המלוה אף שלא קיבל מידו והכא בנידון דידן בודאי נתחייב העכו"ם באחריות כיון דהלוה לו בשמו ואף דנתחייב הישראל ג"כ מטעם שליחות מ"מ לא יפסיד המלוה חיוב אחריותו דהא לא הודיעו לו שהוא שלוחו. דהא עיקר סמיכת הדעת היה על השליח וא"כ אמאי אסור (עיין בפרק האיש מקדש בסוגיא דאשלד"ע ברש"י ד"ה פקח חייב ויתחייב המשלח ולא השליח יעו"ש בריטב"א שם על רש"י הנ"ל) ולפי מש"ל לחלק באות י"ב ניחא. אך דבאמת יש לחלק בפשיטות דע"כ לא סבירא ליה להטור דתלוי באחריות רק אם אחריות המלוה הוא עליו ולא על מי שהמעות שלו כלל וכדינא דס"ח וכ"י משא"כ הכא בנידון דידן אף דאחריות על הנכרי מ"מ ישנו במציאות שהאחריות יחול עליו מהמלוה וכגון שלא יהיה לעכו"ם לשלם וא"כ כיון שהאחריות חל עליו ג"כ והמעות שלו וקיבל מידו אסור מדינא אפילו לדעת הטור ודוק:

מ"ת לס"ק י"ד ולא דמי לסכ"א בהג"ה דהיכא דאחריות המלוה על העכו"ם אף שהמעות של ישראל מותר דיש לומר דשאני התם שלא היה לו עסק עם הישראל כלל ולא קיבלם ממנו משא"כ הכא אי אמרינן דיש שליחות הו"ל כאלו קיבל המעות מיד ישראל וא"ל לדעת הטור וכו':

מ"ת לס"ז המלוה מותר והלוה עושה איסור. והטעם יש לומר דהא עיקר הטעם דאנו אוסרים מטעם שליחות ולא מהני הקבלת האחריות דנכרי הוא דכאלו קיבל מיד המלוה והיה לו עסק עמו וכמ"ש בס"ק י"ד במ"ק. והכא בנידון דידן כיון דהמלוה לא ידע מהשליחות ולא היה לו עסק עמו להכי מותר כיון דאז אנו הולכים אחרי הקבלת האחריות וכמו שכתב בסכ"א בהג"ה משא"כ לגבי הלוה דהוא יודע מהשליחות להכי אסור לדידיה כיון דהיה לו עסק עמו ודוק ועמ"ש בס"ק י"ח:

טו) ויש מקילין. והטעם כיון דאין שליחות לנכרי הוי ליה כאלו ישראל הלוה המעות אצל העכו"ם ובאמת יש לעיין כיון דהנכרי לא קיבלם עבורו שיוציאם למלוה וא"כ המעות הוא של ישראל כיון דעדיין לא קנה הנכרי המעות וא"כ לשיטת תוס' יש לאסור דהא ס"ל דאנו הולכין אחרי מי שהמעות שלו. אך דיש לומר דהתם בס"א קיבלם מיד מי שהמעות שלו והיה לו עסק עמו מה שאין כן הכא כיון שקיבל מיד מי שהאחריות עליו אנו הולכין בתר האחריות וכן מוכח בסכ"א בהג"ה יעו"ש מ"ש שם והכלל בדין זה הוא דהיכא דקיבל מיד מי שהאחריות שלו ולא היה לו עסק עם מי שהמעות שלו כולי עלמא מודים דתלוי באחריות והיכא דקיבל מיד מי שהמעות שלו אף הטור מודה דאנו הולכין בתר הקבלה ומי שהיה לו עסק עמו וכמ"ש באות י"ד ולא בתר האחריות אך היכא שהאחריות הוא רק עליו ולא על מי שהמעות שלו או היכא שיכול לפטור עצמו מהחיוב של מי שהמעות שלו והוא קיבלם ממי שהמעות שלו בזה פליגי הטור והתוס' כמו שכתבתי באות ה"א ודוק בכל זה:

אך דבאמת יש לומר בפשטות כגון דהנכרי הלוה לו בשמו ויש לו רשות לעשות בו ולהלוות לישראל הוה כאלו המעות של העכו"ם ופשוט:

אך דהדין שכתבתי הוא מוכרח מסכ"א בהג"ה יעו"ש. ודע דע"כ לא ס"ל דמותר רק כשלא הזכיר שם המשלח אבל כשהזכיר העכו"ם שם המשלח א"כ הוא נפטר מהאחריות ואסור אף דאין שליחות דכיון דאחריות על הישראל והמעות שלו והוה כאלו הניחו על גבי קרקע דאסור אך היכא דלא הודיעם שהוא שליח רק שישראל מעצמו ידע אז השליח חייב באחריות כיון שהוא אמר ליה בסתם ועיין סי' קפ"ב בח"מ:

טז (ס"ח) עט"ז וש"ך דהביאו בשם הבית יוסף דאם ידע המלוה דאסור לקבולי ריבית והכא איירי דלא ידע דאז שרי למלוה ומטעם דלא ידע וללוה שרי מטעם דשינה בשליחותו והקשה עליו בד"מ מה חילוק יש בין לוה למלוה דכמו דשרי ללוה ליתן ריבית מטעם דשינה בשליחות מה"ט יהיה מותר לקבל למלוה ריבית והוא פלא. ומה שנראה לפענ"ד בדברי הב"י דהא קיי"ל בח"מ סי' קפ"ב בס"ח דהיכא דהשליח שינה מדעת המשלח דהמקח בטל מ"מ תלוי בדעת המשלח אם ירצה יתקיים המקח מטעם שליחות ואין צריך קנין חדש וכן הסכים הש"ך שם היכא דלא הודיעו שהוא שליח רק שאמר לו בסתם דאז המקח קיים לגבי השליח אז תלוי בדעת המשלח לקיים המקח וה"נ בנידון דידן אם ירצה המלוה שיתקיים השליחות אז באמת הוי ליה כאלו בעצמו קיבל וא"כ בודאי המלוה אסור לתבוע ממנו הריבית כיון דכ"ז דאין המשלח חוזר מהשליחות השליחות קיים ואסור ליתן ריבית ולכן כתב הב"י דע"כ לא איירי בידע דאז אסור לתבוע ממנו הריבית משא"כ בלא ידע דאז המלוה מותר לקבל רבית וחייב לשלם רק שהלוה עושה איסור ע"ז מהני הסברא כיון דשינה בשליחות אינו עושה איסור דהא לא שביק התירא ובידו לחזור מהשליחות ואז הוי ליה כאילו קיבל מהעכו"ם ואינו עושה איסור כלל משא"כ בידע דאז אינו חייב לשלם כלל כיון דהמלוה אסור לקבל ומי פתי יסור שיחזור מהשליחות כדי שיתחייב ודייק שפיר הרב ב"י דאיירי בלא ידע ודוק:

המורם מדברינו הנ"ל דבידע אסור להמלוה לתבוע הריבית רק היכא שהלוה חוזר מהשליחות או בלא ידע אז מותר הלוה ליתן ריבית:

יז (ס"ט) לא יאמינו המלוה. אבל אם היה המשכון של ישראל היה אסור ולכאורה יש לעיין הסברא דבמשכונו של ישראל שיהיה אסור וא"ל דהוה כע"ק ז"א דהא המשכון אינו רק כערב כיון דאסור לגבות חובם מהמשכון אם לא שיתבענו לבע"ד ובערב קיי"ל דמותר ליקח ממנו ריבית (ועוד הא בלא משכן ג"כ בישראל נתחייב לו ואעפ"כ מותר מטעם דהמלוה לא ידע והכא נמי דכוותיה ודוק):

שוב מצאתי בס' חוות דעת שכתב הטעם דהוה כע"ק וכבר דחיתי הסברא. ומה שנראה לפע"ד דהא כתבנו הטעם דהיכא דהמלוה לא ידע דמותר הוא משום דלא היה לו עסק עמו ואנו הולכין אחרי מי שאחריות המלוה עליו וכמ"ש במ"ת לס"ז. משא"כ היכא דהעכו"ם אינו מקבל אחריות אז בוודאי אסור אף מי שאין לו עסק עמו וכמ"ש בסכ"ז דהיכא דנותן מעות לעכו"ם והוא הלוה אותם לישראל דאסור לישראל לקבל ריבית אף שלא היה לו עסק עם הישראל כלל כיון שהמעות והאחריות של ישראל הוא וזה ברור. וא"כ היכא שיש משכונו של ישראל על החוב אז לא שייך לילך אחרי מי שהאחריות שלו כיון דאם לא ישלם אז לא יצטרך העכו"ם לשלם דהא יכול לסלק אותו בהמשכון. והוה כאלו אין האחריות על העכו"ם כלל דלא מהני ההיתר דלא ידע כיון דיש שליחות והו"ל כאילו הוא קיבל מישראל ודוק. ולא דמי לערב דשאני התם דהא כיון דיש שליחות נתחייב הישראל המשלח בעשיית השליח ועיקר היתר הוא משום דלא ידע והו"ל כאילו אין לו עסק עמו דאנו הולכין בתר מי שמקבל אחריות המלוה ובמשכונו של ישראל לא שייך זה:

(יח) ועדים לא יוכל להביא כו'. משמע דאם הביא עדים דאסור ולא ידעתי הטעם לחלק בין אותו מעות עצמם למעות אחרים לומר הטעם דהא כתב הש"ך דאקני אקניה ליה המשכון אך דיש לומר דהעכו"ם לא נתכוין לקנות ולזה היכא דאנו רואים שלקח לעצמו מעות המלוה אז אנו אומרים שדעתו היה לשעבד אותו המשכון בשבילו ונתכוין לקנות המשכון מה שאין כן היכא שנתן המעות עצמם ליד הישראל אז יש לומר דלא נתכוין לקנות כלל ודוק. ועיין בספר חוות דעת. ואפשר לומר דעל כרחך אין לחלק בין יש לו עסק עמו רק היכא שהאחריות על העכו"ם ולא היה לו עסק עם ישראל ואין אנו הולכין אחר מי שהמעות שלו וכמ"ש בסכ"א בהגה"ה דהתם יש לומר כיון דשלח בהם יד הוה כגזלן והמעות אינן ברשותו דישראל משא"כ היכא שהמעות שלו וברשותו יש לומר דאנו הולכין אחר מי שהמעות שלו אף שאין לו עסק עמו והכי נמי בנידון דידן כיון דהעכו"ם לא קיבלם לצרכו וא"כ יש לומר דהמעות הם של ישראל הראשון כיון דאין זכיה לעכו"ם ועדיין לא זכה בהם בשביל ישראל ובשביל עצמו לא יש לומר דאין דעתו לקנותו ושפיר המלוה יכול לחזור וכמ"ש הש"ך בסי' ל"ט דאף שנתן לו שטר ונתחייב לו מ"מ יוכל המלוה לחזור כיון דעדיין מחסרא משיכה וה"נ דכוותיה וא"כ המעות הו"ל של ישראל ויש לאסור אף אי אמרינן דאין שליחות לעכו"ם והו"ל כאילו הלוום מעכו"ם עצמו מ"מ המעות הוא של ישראל משא"כ כשהעכו"ם לקחן לעצמו אז בודאי קנאן בשביל עצמו כיון דבאמת ישראל הראשון הלוום לו ולכן מותר ודוק. ושפיר יש לומר דעיקר ההיתר דשליחות הוא רק דיש לומר דעכו"ם הלוה מעות אחרים. אך דלפי"ז צריך להבין הטעם דמותר בלא ידע לשיטת רש"י דיש שליחות ויש לומר הטעם בפשיטות כיון דלא ידע לא התירו חכמים כ"כ דיש שליחות לעכו"ם ודוק. ועמ"ש באות י"ט:

יט) בהג"ה וכ"ז למ"ד. פי' דלשיטת רש"י יש איסור עכ"פ ללוה וכמ"ש בס"ז אבל לשיטת ר"ת יש היתר אפילו ללוה ובתנאי שיקנה לעכו"ם המשכון ויקח מעות אחרים דאי לאו הכי אסור אפילו לר"ת הן להסברא שכתבתי דהוה ערב קבלן. והן מהטעם שכתבתי דבמשכונו של ישראל לא הוה כאילו קיבל העכו"ם אחריות כלל וכן מבואר בחוות דעת. ובאמת צריך עיון דהא לא נתבאר כלל לדעה הראשונה האיסור דלוה רק האיסור דמלוה ועוד דהא כתב הרב דאפילו המלוה מכיר שהוא ספריו מותר משמע בכל ענין ולעיל כתב הרב המחבר דאם המלוה מכיר שהוא משכון של ישראל דאסור וכתב הש"ך דהטעם שמא לא הקנה להעכו"ם משכון וה"נ יש לומר שמא לא הקנה המשכון וצ"ע:

ואפשר לומר הסברא דהא קיי"ל היכא שהמעות שלו אנו הולכין אחרי מי שהמעות שלו היכא שיש לו עסק עמו ולא היה לו עסק עם זה שמקבל אחריות וכמ"ש בס"ו באות י"ב וה"נ יש לומר דלשיטת ר"ת דאין שליחות והוי ליה כאלו קיבל מהעכו"ם ולו יהא דאין לו המעלה מקבלת אחריות מ"מ יש לומר דהמעות שלו כיון דלקת לעצמו המעות וכמ"ש באות ח"י וא"כ שפיר מותר אף בלא הקנה להעכו"ם המשכון כגון דקיבל ממי שהמעות שלו ויש לומר אפילו היכא דלא לקח לעצמו המעות הוה ג"כ המעות ברשותו ושלו כיון דאם רוצה לזכות בהמעות לא יוכל המלוה לחזור וכיון דהמלוה הלוה לו בשם העכו"ם ועמ"ש בס"ק הקדום ודוק. המורם מדברינו דלשיטת ר"ת מותר אף אם לא הקנה להעכו"ם המשכון כנ"ל ועיין בחוות דעת וצריך עיון:

מהדורא תניינא לס"ק יו"ד ע"ש שכתבתי דיש לומר דרש"י אוסר אף שלא פטרו והאחריות על העכו"ם מ"מ אסור מטעם שעבודא דרבי נתן והוה כאלו המעות של ישראל ואף שהאחריות על העכו"ם מ"מ בכה"ג אנו הולכין אחרי מי שקיבל ממנו וכמ"ש באות ט"ו וכיון דיש שליחות הוי ליה כאילו קיבל מישראל. אך דבאמת יש לצדד בזה כיון דהמעות הוא של השני ג"כ ודוק:

תוכן העניינים

עצי בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה