עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט
חידושים לשו"ע יו"ד
שרשים להלכות שחיטה
א) היכא דאיכא לברורי מבררינן עיין ס"א וסי' ל"ט ס"א וסי' מ"ח ס"ג. ועמג"א סי' תל"ד ועש"ך אות ה' וסי' ב' ש"ך ד' וי"ג:
ב) רוב מצויין אצל שחיטה (ס"א) ש"ך ג' וש"ך אות ח' ובס' נה"כ דהוה חזקה ג"כ וע"ש דהוה רובא דתליא במעשה. ועיין ברא"ש אמאי ל"א סמוך מיעוטא לחזקה ועיין ס"ד ובש"ך שם וצ"ע. ואפשר לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן סי' ב' בש"ך אות וא"ו וסי' א' בש"ך אות למ"ד:
ג) חשוד ט"ז יו"ד ש"ך ל"ח סי' ב' בש"ך אות ך' ועיין אות י"א וסי' א' ש"ך י"ח וסי' ב' סי"ז וא"ו וש"ך מ"ח:
ד) שויתה חד"א בש"ך מ"א וסי' ב' אות י"א אמתלא ש"ך שם וסי' קכ"ז אות י"ט וסי' קפ"ה אות ה'. מומר ובאיזה דברים שנעשה מומר בפ"א סי' ב' ובש"ך אות ט"ז וי"ז. מומר להכעיס או שלא לתיאבון (שם ס"ה). קטן אי הוה בכלל בר זביחה (ש"ך סי' א' כ"ז ועט"ז סי' ב' אות ט' ח' ועיין ריש חגיגה יו"ד). מומר אוסר דבר שא"ש סי' יו"ד ס"ד לא שביק היתירא ואכיל איסורא (סי' ב' ש"ך י"ג). שוחט שנמצא שא"י (ש"ך ח'). אם יצא טריפה מתחת ידו מחמת פשיעה (שם) ובסי' ב' ש"ך י"א. שהייה במיעוט בתרא אם אחר גומר השחיטה (סי' ב' ש"ך ס"ז). שחיטת כשר ופסול (סי' ב' ש"ך למ"ד). שחיטה לשם עכו"ם (סי' ד') אי אמרינן זה מחשב וזה עובד (ש"ך ג'). סתם מחשבה לעכו"ם באיזה עכו"ם אמרינן (ש"ך שם). אי מהני מחשבת ישראל על זריקת עכו"ם (שם ד'). שחיטה לשם הרים (שם ס"ה). שחיטה לשם קדשים (סי' ה'). אין אדם אוסר דבר שא"ש סי' ד' ס"ד וע"ש בש"ך ועיין ביש"ש שאף בשותפות ומומר דקיי"ל דאוסר היינו מדרבנן ועיין בפמ"ג ועיין סי' ה' בש"ך אות ט':
סימן א
ב"י דאין סומכין על הרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כל מקום שיכולין לבררו. ול"ד לטריפות דש"ה דבהמה בחייה בחזקת איסור היא ועיין במ"א בסי' תל"ד. ובסי' י"ח בבדיקת הסכין ובר"ן שם זו שיטת המחבר:
ב) אם אינו יכול לברר רק על ידי טרחא. עש"ך אות ה' ובש"ד שם אי צריך לברר אמאי סמכינן ארוב מצויין הא הוי רובא דתליא במעשה (עיין נקודת הכסף) אי אמרינן חדא במקום תרתי נגד הרוב הנ"ל עש"ך:
ג) לכתחלה מותר לשחוט ע"מ שיבדקנו בסוף דאף אי משתלי מותר בדיעבד בלא בדיקה:
ד) עש"ך אות ה' דהיכא דמצינן למירדף אבתריה צריך ג"כ לברר והיינו אפילו ע"י טרחא דלא כראב"ן:
הכל שוחטין עיין במרדכי שהקשה האיך נאמין לשוחט ותירץ כל שבידו וע' פי' על חולין דכתב דע"כ לא קאמרינן אין ע"א נאמן היכא דאיתחזיק רק בחזקה דלא איתרע אבל בחזקה דאיתרע נאמן יעו"ש וה"נ כיון דהרי היא שחיטה לפנינו הוה חזקה דאיתרע ודוק:
והמנהג נשים שוחטות. עיין בתו' מ"ש על הלכות א"י ועיין בפ"י שכתב דעיקר הטעם הוא משום בדיקת הסכין דהוה טורח וי"ל כיון דאין ע"א נאמן היכא דאיתחזק רק מטעם כל שבידו ובטורח לא הוה בידו כ"כ לכך אין הנשים נאמנות והנה י"ל דהא דבהמה בחייה בחזקת איסור היינו בחזקת אבר מה"ח וכמ"ש רש"י (ועיין בחידושינו) ומחזיקין מאיסור לאיסור והנה הרי"ף כתב ביבמות דלהכי ע"א נאמן על השערות אף דאין דבר שבערוה פחות משנים כיון דלע"ע לא הוה דבר שבערוה אף שתכליתו הוה דבר שבערוה וה"נ י"ל לענין חזקה דכל היכא דבשעת עדותו לא בא להוציא מחזקה אף שנעשה על פיו דבר להוציא מחזקה מהני כיון דאיתחזיק על פיו ועיין ברמב"ם באכילת חלב כה"ג וא"כ במוקדשין כיון דעדיין השחיטה לא התירה א"כ אין עדותו נגד החזקה דכל כמה דלא זריק דם לא משתרי בשר וא"כ עדיין אינו יוצא מאיסורו וא"כ להכי נאמנים כנ"ל הטעם כל שבידו ודוק:
בהג"ה וי"א עיין במהרש"א ברש"י ד"ה מומחין הן והלכך לא בעי למיבדקה דהקשה על הב"י האיך מצא ידיו ורגליו. ומה שנראה לתרץ דהא י"ל בסברת רש"י דלכתחלה סמכינן ארובא במקום שיש לברר שיהיה נגד חזקה זו וכמ"ש המג"א. והנה כבר כתבנו דלכתחלה ליכא חזקה המנגדת להרוב דשמא ימות חיישינן. והנה דעת הרמב"ם דלכתחלה צריך לבודקו בעילוף ג"כ ואין לסמוך על אלו שהה או דרס בתחלה לא היה מאכילה לנו כיון דאין ע"א נאמן היכא דאיתחזיק והכא ל"ש כל שבידו כיון דאם הוא מתעלף אינו בידו. והנה י"ל דגם דעת רש"י כן. וא"כ י"ל דא"א למוקמי מתניתין בהכי דבא"י שהוא מומחה לכתחלה לא ישחט א"כ יקשה אמאי באינן מוחזקין מותר לכתחלה וא"ל מטעם עדות ז"א וע"כ צ"ל מטעם רוב וא"כ גם במומחין למה לא נסמוך ארובא. והא דלא נאמן מטעם זה לחודא י"ל דא"כ לוקמי מתניתין ע"ס שיבדקנו כמו שהקשה הרא"ש לכך פירש רש"י דבדיעבד לא בעי למיבדקיה ודוק כי קצרתי:
עוד י"ל באופן פשוט אחר והוא דכל היכא דאיכא לברורי לא אמרינן רק היכא דאין צריך שוב לרוב לסמוך עליו אבל היכא דעכ"פ יצטרך לרוב ל"א איכא לברורי וא"כ הא דלרבינא אמרינן אעפ"י שאין מוחזקין ע"כ לאו מטעם רוב הוא דהא צריך לברורי ועכצ"ל דמטעם עדות הוא. והנה הא דנאמן יש ג' סברות א' כל שבידו והשנית כמ"ש הרא"ם ז"ל דבאנשים כשרים נאמנים והג' תי' הפ"י. והנה בעילוף אי אמרינן דמתעלף א"כ א"נ מטעם כל שבידו. וגם מטעם דאיתרע אין ליתן לו לכתחלה. וכמ"ש בסברת הרמב"ם דבתחלה לא איתרע ועכצ"ל כסברת הרא"ש. והא דסמכינן אחזקת כשרות היינו משום דרוב ישראל בחזקת כשרות הם וא"כ צריך לרוב וא"כ ל"ש כל היכא דאיכא לברורי ודוק:
עוד יש לישב דברי הב"י והוא הנכון. דבאמת יש לחקור אמאי מתחלה צריך לברורי ולא סמכינן ארוב מצויין לשיטת רש"י הא במקום דליכא חזקה כנגדו ל"צ לברורי והכא י"ל דלא הוה חזקה כנגדו כיון דעדיין לא שחיט ושפיר י"ל דישחוט שפיר דשמא ימות חיישינן ויש לסמוך ארוב מצויין אך דיש לחלק דלא ס"ל כסברא הנ"ל וכמ"ש שם הר"ת בסוגיא דהניחו זקן או חולה יעו"ש. ואך אי אמרינן סברא הנ"ל א"כ י"ל דלא צריך לברורי. ולכאורה יש לעיין אמאי מומחין אעפ"י שאין מוחזקין ועכצ"ל מטעם עדות והא לא הוי בידו וכמ"ש. וא"ל כסברת הפ"י הא השתא לכתחלה עדיין לא איתרע ועכצ"ל דמטעם דלע"ע עדיין אין החזקה מנגדת דהא י"ל דישחוט שפיר ובדיעבד יש לומר דיהיה נאמן מטעם דאיתרע ודוק. אך דלפי"ז יהיה מותר אפילו לכתחלה באינו מומחה וכמ"ש וא"כ שפיר אמרינן דכולהו כרבינא ל"א ודוק:
סימן ו
(ס"א) מנין לשחיטה שהיא בתלוש מדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין דרשינן תלוש בחולין אבל כלי לא בעי בחולין (ד"ה מנין) ואף דקרא בקדשים כתיב מ"מ מוכח מדכתיב לשחוט את בנו ולא כתיב לשחוט את העולה
עיין בתוס' ד"ה תלוש ושיטת הרי"ף והר"מ דהאיבעיא קאי על תלוש וחיברו וביטלו ולא קשה קושיתם כלל עש"ע ס"ג:
עיין בגמ' דבמדבר הותר להם בשר נחירה ומקשינן אלא לר"ע מאי ושחט את בן הבקר קדשים שאני. ויש לעיין דלפ"ז מהיכא ילפינן לעיל דף י"ג מנין למתעסק בקדשים דפסול מושחט הא י"ל דעכשיו דמהני שחיטת חולין בלא כוונה י"ל דמיגו דמהני השחיטה לטהרו מידי נבילה מהני ג"כ לענין קדשים משא"כ במדבר דהותר להם בשר נחירה וא"כ לא מהני השחיטה לענין חולין לכך צריך כוונה לזביחה ועיין בסוכה דמיגו דהוה דופן לענין סוכה הוה דופן לענין שבת:
ס"ב ובתלוש ולבסוף חיברו. ובנטעו אדם הוה כמחובר מעיקרו עיין סי' קמ"ה סעיף א' עש"ך שם אות ג'.
סימן יא
השוחט בשבת שחיטתו כשרה. עיין במהרי"ט שהקשה אמאי לא אמרינן כל דאמר רחמנא ל"ת א"ע ל"מ ותירץ דהא יכול לשחוט בלתי האיסור (וי"ל בסברא דמתעסק פטור במלאכת שבת ובחולין א"צ כוונה וא"כ היה יכול לשחוט בשבת בלתי האיסור ודוק) אך דעדיין יש לעיין לפי מ"ש הכנה"ג בשם רבו מהרי"ט דהיכא דאי אמרינן דאי עביד לא מהני אז לא עשה איסור כלל אז בכל גווני לא מהני וא"כ קשה הא הכא בנ"ד אי אמרינן דלא מהני אז לא עשה איסור כלל כיון דמקלקל הוא. וא"ל דמתקן הוא להוציא מידי אמ"ה לב"נ הא לב"נ לאו בשחיטה תליא מילתא ומפרכסת אסורה רק משום מיגו דאשתרי לישראל וא"כ הכא כיון דלא משתרי לישראל א"כ לא יותר השחיטה לב"נ ולא יהיה מתקן כלל ודוק. ועיין ברש"י בסוגיא דרבוצה דעל נטילת נשמה חייב ובפסחים ע"ה ודוק:
סימן יג
ס"ב) ואינו טעון שחיטה דכתיב בבהמה תאכלו ודרשינן דכל שבבהמה תאכלו וניתר בשחיטת אמו ולא אמרינן דחדשים גרמי ליה דיהיה ולד בפני עצמו:
וחלבו מותר דכל שבבהמה תאכלו והא דדמו אסור יש שם שני טעמים עיין ב"י ודעת הרמב"ם ור"א דחלבו אסור:
אם הפריס. מדרבנן דלא ליתי לאחלופי (רא"ש דין ה') אבל טריפות אינו אוסר דלא גזרינן בשחיטה (רא"ש דין וא"ו) וה"ה כל פסולי שחיטה דגזרו ביה כגון שהיה דרסה יעי"ש (וי"ל דכל מיני טריפות דלא מהני ביה שחיטה דגזרו בו וק"ל):
ס"ג) טעון שחיטה לעצמו. דבשחיטת אמו טריפה לא ניתר דא"כ הו"ל כאחד מאיבריו (רש"י) וניתר בה דד' סימנים אכשרה בה רחמנא ואם הוא בן ט' מת וכו' וה"ה אם נמצא טריפה ופשוט:
ס"ד) אין לו תקנה בשחיטה (עיין ברש"י הטעם ובתוס' שם ובמהר"ם לובלין) ואפילו לדברי רבא דד' סימנים אכשר ביה (דלא כרש"י) דכי אמרינן ד"ס אכשר ה"מ כשאמה טריפה דכיון שלא הועילו ליה סימני אמו אלא לטהרו מידי נבילה אית ליה סימנין דידיה אבל כל שהועילו סימני אמו להתירו באכילה סימני עצמו כשחוטין הם (ר"ן רפ"ג ע"ג) ועיין לקמן גבי אבר היוצא:
ס"ה) לא הותר מן הבהמה וכו' ולפי"ז בהמה שאין לה פרסה ג"כ אינו ניתר ולדעה השניה מותר דהכל תלוי במין שיש לה פרסה. ועיין בתוס' ס"ט ד"ה אלא דבבהמה ודאי מותר דההוא חשיב כמפריס פרסה כמו דחשיב כמפריס פרסה כשיצא לאויר העולם פי' דלא גרע פנימי מחיצון וכל שיצא לאויר העולם הוי מותר מטעם דהיוצא מן הטהור טהור ומכ"ש כשנמצא בתוכה דמותר. ולפי"ז יש לעיין היכא דהעובר טריפה דאז אינו מותר רק מריבויא דכל שבבהמה וא"כ יש לאסור. אך דז"א דכוונת התוס' הוא במה שמחוסר פרסה אינו נקרא חסרון כיון שאנו רואים דלאו חסרון הוא כשיצא לאויר העולם משא"כ דמות יונה דמה שאינו מותר כשיצא לאויר העולם הוא משום אותו חסרון בעצם דאינו דמות בהמה ואינו ראוי לחיות ודוק:
סימן יח
ס"א) ה"ז נבלה. עיין ברמב"ם דהוה רק ספק נבילה והרמב"ם לשיטתו אזיל דפסק בתרתי לריעותא דהוה רק ספק ולא ודאי ומכ"ש הכא דקיל ממקוה וכמ"ש התוס'. ולכאורה יש להביא ראיה דהוה רק ספק נבילה אפי' לר"ה מדאמרינן ותבעי בדיקת חכם ותירצו דעד אחד נאמן באיסורין רק משום כבודו של חכם ואי אמרינן דהוה ודאי נבילה א"כ יקשה אמאי יהיה נאמן כשימצא הסכין פגום לאכשורי קמייתא לר"ה במה שאמר שלא מצא פגימה לאחר שחיטת הראשונה הא אין ע"א נאמן באיסורין וא"ל כל שבידו ז"א דהא על זה לא הוה בידו דהא אין ע"א נאמן היכא דאיתחזק ועכצ"ל דהוה רק ספק נבילה ודוק (ועיין סי"א בהג"ה ודוק):
סי"ג) הואיל ויצא בהיתר. עיין ש"ך ופמ"ג. ולכאורה יש לעיין לשיטת המחבר דמשום הואיל דיצא בהיתר מחשבינן ליה לספק, ועיין בפמ"ג דמשום ס"ס ספק במיעוט בתרא וספק שיבר בה עצמות ועפי"ז יקשה אהך דינא דשחט בהמות רבות דמטרפינן למפרע בנמצא פגום הא יש ס"ס על בהמות הראשונות וכמ"ש הש"ך בסימן א' (ועיין בש"ד אות א') וא"כ אמאי מטרפינן הא י"ל כיון דאיכא ס"ס דהואיל ויצא בחזקת היתר וא"ל דצריך לבדוק הסכין משום כל היכא דאיכא לברורי ז"א דהא אי אמרינן דא"צ לברורי אז באמת לא יהיה מה לברר כיון דאף אם ימצא פגום יהיה כשר מטעם דיצא בחזקת היתר ודוק. ואפשר לומר דע"כ לא מכשיר רק ביש ספק אם שיבר בה עצמות דפוגם ודאי משא"כ בעצם המפרקת דמן הסתם אינו פוגם. ועפי"ז יש ליישב דלרב חסדא במה דאמרינן עצם ודאי פוגם דבאמת י"ל דלא נגע במפרקת כלל וכמו שהקשה בהג"א יעו"ש. וא"כ אמאי סתים ר"ח דינא דכשירה. אך דעפי"ז ניחא דבאמת היכא דיש לתלות בספק שנפגם בעצם כשר משום הואיל ויצא בהיתר (וא"צ לדוחק של הפמ"ג דמטעם ס"ס רק די"ל דלדידן אין להכשיר מטעם מפרקת לכך צריך לספק שמא שיבר בה עצמות דראוין להפגים את הסכין ומטעם חד ספק ודוק) ולכך קאמר רב חסדא דעצם בודאי פוגם ואם כן יש להכשיר מטעם שמא נגע וכתשובת הרא"ש ומטעם הואיל דיצא בהיתר וא"ל דצריך לבדוק ולא יצא בהיתר ז"א דאי אמרינן דא"צ לברורי אז באמת אם ימצא פגום יוכשר והדין באמת לרב חסדא כך הוא דא"צ לבדוק אחריו ופשוט ודוק:
סימן כג וכד
כללי שהיה דרסה חלדה הגרמה
(א) שהיה במיעוט קמא דוושט לכל הפוסקים הוה ודאי נבילה (ולאו מטעם דאין אנו מצרפין השחיטה דמקודם דמטעם זה לא הו"ל נבילה רק טרפה לדעת הפוסקים דנקובת הוושט לא הוה נבילה עיין סי' ל"ג רק דהכא אגמרי' דשהיה במידי דמיטרפא הוה נבילה) לבד משיטת ר"ת דס"ל דהוה ספק (דפירש בעיא דשהה במיעוט סימנים במיעוט קמא דוושט עיין סי' כ"ג ס"ה) ולא אשכחן שהיה ודאי לדעתו רק שחט רוב סימן ושהה אח"כ בין שחיטת סימן הב' דהוה מידי דמינבלה ביה. עיין ברא"ש פ"ב דין ו' ועיין בש"ך סימן כ"ג אות י"א. ויש לעיין בשהה בין שחיטת הקנה לשחיטת הוושט די"ל דהוה ג"כ רק ספק דלא הוה מידי דמינבלה דפסיקת הגרגרת ברובו. למיעוט דינם שוה וצ"ע עיין סימן ל"ג:
(ב) דרסה וחלדה במיעוט דוושט הוה רק ספק נבילה לדעת הרמב"ם ובשהי' הוה ודאי נבילה. רמב"ם פ"ג מה"ש הלכה ו' וע"ש בלח"מ הטעם ועש"ע סימן ק"ד סעיף י"א:
(ג) הגרמה במיעוט קמא דוושט הוה טריפה ולא נבילה מיהו ודאי טריפה הוא ול"ד לדרסה וחלדה דהוה במקום שחיטה רק דאגמרי' רחמנא דבכה"ג לא הוה שחיטה וי"ל דהיינו דוקא במידי דמינבלה משא"כ בהגרמה דלאו מקום שחיטה הוא:
(ד) שהיה דרסה וחלדה במיעוט קמא דקנה לא נאסר דלא גרע מח"ק פגום ודעת רש"ל לאסור כמו שהיה במיעוט בתרא והש"ך בסי"ב חולק עליו ולדידן אסור כל אלו בח"ק דקנה משום נקובת הוושט:
הגרמה במיעוט קמא דקנה יש לאסור מטעם דרשב"א דבעי מפסקת חיותא ברובא במקום שחיטה (ול"ד לח"ק פגום דהוה עכ"פ מקום שחיטה) ש"ך סי"ב:
(ה) אם שחט הוושט ואח"כ שהה במיעוט קמא דקנה הוה ודאי שהיה ואם דרס והחליד במיעוט קמא דקנה כה"ג דעת הדרישה דכשירה דל"ש דרסה במיעוט קמא דקנה דלו יהא דלא נשחט כלל משא"כ בשהי' דעיקר הקפידא הוא שלא יהיה שהיה באמצע שחיטה אבל דרסה י"ל הא דפסלה תורה כיון דדרס לאו שחיטה הוא וא"כ במיעוט קמא דקנה דאין צריך שחיטה דמידי דהוה אחצי קנה פגום לכך כשר. ודעת הריב"ש דפסולה כיון דהוה באמצע שחיטה והכא אגמריה רחמנא שלא יהא דרסה באמצע שחיטה. ול"ד לדרס במיעוט קמא דקנה קודם שחיטת הוושט דש"ה שאם היה מניח מלשחוט לא היתה נטרפת בכך והיה יכול לחזור ולשחוט משא"כ כששחט הוושט קודם כיון שזקוק לשחוט הוה פסול באמצע שחיטה משא"כ התם י"ל דלא הוה פסול בשחיטה כיון דאין צריך עתה לשחוט (עיין כ"מ פ"ג הי"ג):
(ו) שהיה במיעוט בתרא דהיינו לאחר ששחט שני רוב הסימנים בבהמה קיי"ל לחומרא וכדעה השניה שהובא בסימן כ"ג ס"ה ובסימן כ"ד ס"ו. ועיין ברש"ל דהוה רק דרבנן ומשום גזרה והתבו"ש צידד דהוה דאורייתא כיון דחדא שחיטה היא. ועיין בראב"ד דבקנה דאף במיעוט בתרא ל"ש גזירה כיון דבמיעוט קמא דקנה לא הוה שהיה ולא משכחת ליה שהיה בעוף בקנה מדאורייתא עיין משנה למלך:
הגרמה עיין בתבו"ש סימן כ"ד אות י"ט דחולק על הרש"ל וצידד להתיר בהניח זה המקום ושחט אח"כ במקום שחיטה דלו יהא דהי' ח"ק פגום שלא במקום שחיטה דמועיל בו שחיטה אח"כ יעו"ש. עיין ש"ך מה שכתב על דברי הרמב"ם ויש להסתפק אם שחט שליש והגרים שליש ודרס שליש ושחט שליש אי אמרינן דהוה כדרס באמצע הסימן וטריפה או די"ל כיון דלאו משום שחיטה הוא לא איכפת לן בדרסה ומדברי הש"ך משמע דכשר דהא כתב דהגרים שליש ודרס שליש האמצעי וכו' והו"ל לאשמעינן רבותא טפי דאף בשחט שליש ודרס שליש דפסול ויש לדחות וצ"ע:
שייך לאות ה'. ויש לעיין לדעת הדרישה א"כ אף בדרס שליש האמצעי ושחט שליש הראשון ואמרינן יש להכשיר כמו בהגרמה דלו יהא דלא נשחט כלל הוה רובא בשחיטה ויש לחלק בדוחק דבעינן דנפיק חיותא בשחיטה כשירה משא"כ בהגרמה ועדיין צריך עיון. (ויש לחלק כמו דלענין הכשר שחיטה מחלקינן בין חצי קנה פגום להגרמה דבהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש דלא מהני מטעם חצי קנה פגום) וי"ל דדעת הדרישה וסברתו כן הוא דבמקום דמצרף השחיטה אף בלא שחט כלל כגון בחצי קנה פגום והשלים אז לא פסיל בדרסה משא"כ בשליש האמצעי אף אי דלא מיפסיל כמו בהגרמה מ"מ לא מצרפינן לשחיטה כשירה בכה"ג בודאי פסלה רחמנא לשחיטה בדרסה ודוק:
שהיה במיעוט בתרא לאחר ששחט הרוב סימן אחד הוה שהיה גמורה (עיין אות ה') ובדרסה וחלדה תליא בפלוגתא שבין הריב"ש והדרישה (הנתבאר באות ה') דלדרישה כשר ולריב"ש פסולה (ודע דהא דאין מצרפין בשהיה במיעוט קמא דוושט לאו מטעם דאין אנו מצרפין השחיטה דמקודם דא"כ לא הו"ל רק טרפה ולא נבילה לדעת הפוסקים דנקובת הוושט לא הוה נבילה אגמרי' והוה נבילה לכ"ע ודוק ועיין בחידושינו שהארכנו בזה:
סימן כד
עש"ך אות כ"ג אכן התוס' פ' א"ט ס"ל דנדלדלו ברובן הוה טרפה מחיים. והא דעיקור לא הוה טרפה רק שאינו מועיל בו שחיטה. היינו דאיקלוף איקלופי שהפריד בנחת וא"כ יש שני נפקא מינה דלהמחבר באיקלוף דהיינו שלא נעקרו בכח מועיל בו שחיטה ואינו בכלל עיקור כלל. ולדעת תוס' אף בלא נעקרו בכת אינו מועיל בו שחיטה. ובנעקרו בכח לדעת המחבר לא הוה טריפה מחיים ולדעת התוס' הוה טרפה מחיים וק"ל:
עש"ך אות כ"ד. ועיין בב"י מה שהביא הנפקא מינה בין הרמב"ן לבה"ג ותוס'. דלפי' בה"ג ותוס' אם נעקרו אף קודם שחיטה אם שחט הוה נבילה לדעת הרמב"ן דוקא בשעת שחיטה. אבל אם נעקרו קודם לא הוה נבילה רק טריפה. עוד יש נ"מ דלפירוש הרמב"ן הוה עיקור טרפה מחיים ולתוס' ובה"ג מחיים לא הוה טרפה (עיין פמ"ג מה שלא הב"י הביא נ"מ זו). אך דבעיני יפלא מ"ש הר"ן בשמו והיינו דס"ל לרמי בר יחזקאל שאין עיקור סימנים לעוף לומר שדבר זה אינו בעוף כלל ואינו לא טרפה ולא נבילה וכו' והא לדברי הרמב"ן הוה עיקור טרפה מחיים רק דהל"מ דאם אירע כן בשעת שחיטה שיהיה נבילה וא"כ בעוף אמאי לא יהיה טרפה עכ"פ דאף דל"ש הל"מ בעוף מ"מ טרפה הוה וצע"ג. ואפשר להגיה ואינו אלא טרפה ולא נבילה:
עש"ך אות כ"ד) ועיין ב"י וכו' וכמש"ל, ועיין בכה"ג דכתב דהמעיין בחידושי הרמב"ן יראה דאין עיקור טרפה כלל מחיים רק אם אירע בשעת השחיטה הלמ"מ דהוה נבילה ולדעתו הרמב"ן מיקל יותר (והאמת הגירסא בדברי הר"ן שלפנינו מוכיח כן דכתב בדבר שאין עושה אותו טרפה וכ"מ דכתב ואינו לא טריפה ולא נבילה. וגירסת הב"י בדבריו הוא בדבר שעשה אותה טרפה וגם צריך להגיה אינו אלא טרפה וכמש"ל ודוק). ועתה אבאר השיטות א) בנעקרו בכח והיינו סימנים שנדלדלו ברובן (וכמ"ש בסי"ו) לאחר שחיטה הוה נבילה דאין שחיטה מועלת בו מטעם הלמ"מ. (שיטת בה"ג) אפילו אם נעקרו קודם שחיטה. ב) ושיטת הרמב"ן דבנעקרו קודם שחיטה לא הוה נבילה רק אם נשמטו בשעת שחיטה (עיין ב"י) אז הלמ"מ. ג) לענין טריפה מחיים דעת בה"ג דלא הוה טרפה מחיים ולדעת הפוסקים שהביא הש"ך הוה טרפה מחיים. ודעת הרמב"ן לדעת הב"י הוה טרפה מחיים ולדעת בה"ג לדעת הרמב"ן לא הוה טרפה מחיים. ד) בלא נעקרו בכח טרפה לכ"ע לא הוה. ואם שחט דעת רוב הפוסקים שמועיל בו שחיטה ודעת תוס' בפא"ט דאעפ"כ הלמ"מ דאין מועיל בו שחיטה יעו"ש:
סימן כח
(סט"ו) דם הניתז ושעל הסכין גוררו. ושיטת הכלבו דאין צריך לגרור ועיין מה שהקשו עליו מסוגיא דהתם דאמרינן אלמא דגריר ומכסי ליה ועיין בלח"מ מה שתירץ אך דבאמת יש לעיין הא גופא קשיא אמאי בסכין אין צריך לגרור משום דהוה ראוי לבילה וא"כ במוקדשין נמי לא צריך גרירה משום דהוה ראוי לבילה ע"י גרירה. אך דיש לדחות דבקדשים ל"ש ראוי לבילה על ידי גרירה כיון דגרירה לא מהני משום דיצא זה שמחוסר גרירה משא"כ בסכין דראוי לבילה שלא על ידי גרירה ופשוט. אך דלפמ"ש הכנה"ג דסכין לא הוה ראוי לבילה כיון דאי אפשר ליתן עפר למטה דבמה ישחוט וכן מוכח הסוגיא דמקשינן מדם הניתז יותר משחט בהמה ועכצ"ל דבסכין לא הוה ראוי לבילה וכמ"ש הכנה"ג וא"כ צ"ע מ"ש סכין ממוקדשין (דבשלמא לדידן לא קשיא דס"ל תירוץ של התוס' ד"ה יצא אך דלשיטתו דלא ס"ל תירוץ של התוספות יקשה כנ"ל):
ומה שנלע"ד לתרץ והוא דבאמת י"ל על קושית תוס' ד"ה יצא דמ"ש סכין בדם הניתז ממוקדשין. דהנה באמת יש לומר כיון דהוה ראוי לבילה על ידי גרירה לא מקרי מחוסר גרירה כלל. אך דבאמת י"ל דלפי מה דמספקא לן אם יש דיחוי אצל מצות ותוס' כתבו בסוכה דהאיבעיא לא איפשטא. וא"כ י"ל דלא מהני גרירה משום דיחוי אך דבאמת ז"א דהא כל שבידו לא אמרינן דיחוי ותוס' כתבו דהיכא דמצוה הוה בידו עיין תוס' זבחים ל"ג. וא"כ דצריך גרירה לא הוה דיחוי כלל כיון דמצוה לגרור אך דאי אמרינן דאין צריך גרירה משום כל הראוי לבילה על ידי גרירה וא"כ כיון שלא יצטרך גרירה הוה אינו בידו וכמ"ש התוס' גבי כסהו הרוח דפטור אי אמרינן דיש דיחוי כיון דאין צריך לכסותו הוה כאינו בידו ואם כן לא הוה ראוי לבילה כלל על ידי גרירה ודוק. אך דבאמת כתבו התוס' ביומא ס"ד דדיחוי מעיקרא לא הוה דיחוי רק בהפריש נקבה לפסחו כיון דא"א בשום אופן שיהיה נקבה כשר לפסח בזה אמרינן דיחוי אף מעיקרא אבל היכא דיש אופן דמהני לא הוה דיחוי מעיקרא ואם כן במוקדשין כיון דאי אפשר רק בגרירה וא"כ הוה דיחוי מעיקרא והוה דיחוי משא"כ בדם הניתז כיון דאם לא היה ניתז וכמ"ש התוס' וא"כ לא שייך בו דיחוי מעיקרא כלל להכי יש לומר דא"צ לגרור כלל משום דראוי לבילה ע"י גרירה ודוק (ומיושב קושית התוס' היטב דאעפ"י דספוקי מספקא לן אי יש דיחוי מ"מ י"ל דילמא יש דיחוי ומיחייב לכסות מטעם ספק כמו בכסהו הרוח ודוק היטב). ועפי"ז מיושב קושית הכלבו לנכון דבאמת א"צ לגרור מטעם כל הראוי לבילה אך דבס"ד אמרינן אלמא דצריך לגרור די"ל כיון דאפשר בגרירה לא סמכינן על כל הראוי לבילה לכתחלה משא"כ לפי המסקנא דמחוסר גרירה לא מהני א"כ לא יועיל מה שיגרור ודוק היטב:
סימן כט
עט"ז אות א' ועיין ב"ח מה שהקשה דלפי זה מה מקשינן ולעולא מ"ש מספק דרוסה הא י"ל כיון דכתיב בתורה בפירוש דרוסה לפיכך החמירו בו ועיין תבו"ש שתירץ דבישב קוץ בוושט ג"כ הוה נבלה דכתיב בפירוש ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דבאמת נבלה כתיב בתורה אבל נקיבת הוושט דלא כתיב בתורה שזהו בכלל נבלה רק הלמ"מ וצ"ע
אך דבאמת יש לתמוה מה שכוונו בדברי רבינו ז"ל לתרץ בזה קושית תוס' דבספק דרוסה אמאי ל"א נשחטה הותרה וע"ז כוון רבינו כיון שהוא בפירוש ובאמת עדיין קושית תוס' במקומה עומדת דמ"ש מיבמה לשוק כדאמרינן דאשה זו בחזקת היתר לשוק והא יבמה לשוק הוא גם כן איסור מפורש בתורה ואעפ"כ אמרינן חזקה וצ"ע. ומה שנלע"ד הוא דבאמת יש לחלק דע"כ ל"ש הסברא דנולד ריעותא מחיים לא שייך חזקת היתר רק אם יש לשם הריעותא מקום לחול מחיים וא"כ יש חילוק נכון בין אשה זו וכו' דהתם בחיי הבעל עדיין לאו שם יבמה עלה שנאמר דהוה ריעותא מחיים שיאסר משום יבמה לשוק וא"כ עיקר שם הריעותא אתיליד לאחר מיתה ולא איכפת לן במה שנולד המעשה מחיים דס"ס אז עדיין לא היה שם הריעותא. משא"כ בטריפה ודרוסה דשפיר שם הריעותא נולד מחיים כיון דאף מחיים הוא טריפה ודוק כי הוא חילוק נכון על קושית תוס'. אך דיש לומר דתוס' לא נחתו לחלק בהכי די"ל דאף בטריפה אין שם ריעותא מחיים כיון דבל"ז אסור משום עשה דשא"ז ויש לומר דאין איסור חל על איסור והוה כליכא ריעותא ודוק:
ולזה יש לומר דהוא כוונת דברי רבינו כיון דדרוסה הוא בפירוש ועשה דוזבחת לאו בפירוש אתמר (ועיין בתוס' דרצונם לומר דלא שייך כלל עשה דוזבחת) דמחיים קאי בעשה דשא"ז ואם כן שפיר נולד הריעותא ושם ריעותא מחיים ולא שייך נשחטה הותרה משא"כ ביבמה לשוק אף דבפירוש נאמרה בתורה מ"מ לא נולד שם הריעותא מחיים דעדיין אין שם יבמה עלה וכמש"ל וכן שאר טריפות י"ל דנשחטה הותרה כיון דהוי בלא נולד הריעותא כיון דאין נ"מ דאף הן לאו בפירוש נאמרו ודוק. ועפי"ז מיושב קושית הב"ח דע"כ לא מוסיף לן במה דנאמר בפירוש רק לחזק הריעותא שנולד מחיים ולא שייך נשחטה הותרה וא"כ בוושט דל"ש לומר נשחטה הותורה דהא כיון דניקב הוושט שחיטתו נבילה וא"כ שפיר פריך כיון דלא שייך נשחטה הותרה מאי שנא מספק דרוסה ודוק:
בספק דרוסה יש להחמיר יותר מבשאר ספיקות (ט"ז א') דהוא בפירוש. אם שייך נשחטה הותרה בס"ד (ע"ש ועיין בב"ח). הא דקיימ"ל דודאי טריפה אף בחי י"ב חודש לא מהני הוא מטעם הלמ"מ ולא בפירוש (דגול מרבבה):
סימן ל
דין חביסת הגולגלת ברוב (ס"א) בחביסה אין חילוק בין בהמה לעוף (ש"ך אות ז'). בנסדק ברוב אם יש להטריף (עש"ד אות א'). דין נקבים שיש בהם חסרון ונפחתה (ס"ב). נקבים שאין בהם חסרון אם מצטרפין לרובא (ש"ך ס"ד). בעוף המים אם ניקב הגולגלת בכ"ש (ט"ז ב'). בעוף היבשה אם ניקב על ידי הכאה דיש לחוש לנקיבת הקרום (שם בהג"ה). אם נקרע העור והעצם קיים (עט"ז ג'). אם נצרר הדם שם (עט"ז שם). אם ניקב ע"י חולי בעוף היבשה (ש"ד ה') ועכו"פ דאוסר לדעת הסוברים דשיעור סלע הוא בראש הגדול וי"ל בשיעור נקב קטן הוא שיעורו יעו"ש:
נחבסה עיין בתוס' דנחבסה הוא טריפה בפ"ע ולא משום נקיבת הקרום. נקבים שאין בהם חסרון דעת הב"י דאין מצטרפין לרובא והש"ך הסכים לדעתו ול"ד לגרגרת דמצטרפין דש"ה דהטריפות מחמת עצמן משא"כ בגלגולת חסרון הטריפות משום הקרום (והש"ד הניח דברי הש"ך בצ"ע דהא ע"כ אי אמרינן דנקבים מצטרפין לרובא הוא מטעם נחבסה ונחבסה היא טריפה בפני עצמה יעו"ש) ונקבים שיש בהם כשיעור סלע הוא מטעם שיפסק הקרום:
ובעוף המים דינו בכ"ש (כיון דאין לו הגנה מעצם יפסק הקרום כיון שקרומו רך ואף דיראה לעין שלא נפסק מ"מ כיון דעומד ליפסק הו"ל טריפה. א) דעת הרש"ל דמהני בדיקת י"ב חודש או כדי שתלד דלא הוה ודאי טריפה והאחרונים חלקו דהוה כודאי טריפה ולא מהני בדיקה. (עוד מטעם אחר יש לצדד לאסור כיון דבאמת מיעוט טריפות חיות והא דמהני בדיקה הוא מטעם דאזלינן בתר רובא והכא ע"כ הוא מהמיעוט כיון דקים לחז"ל דעפ"י הרוב בנקיבת הגלגלת יופסק הקרום וא"כ אין ראיה מהבדיקה אך די"ל דהוה מיעוטא דמיעוטא הא דטריפה חיה ולא חיישינן כלל). ב) באווזות שלנו שיש להם נקב בתשובת צ"צ כתב להתיר והכו"פ העלה דיש לאסור אך דבדיקה מהני דהוה רק ספק אי הוה עוף דיבשה (אך דלפי"ז יש לעיין כיון דהבדיקה הוא ראיה דהוה עוף דיבשה א"כ אף שלא בבדיקה יש להכשיר כיון שאנו רואים שתיים ומולידים וצ"ע):
ויש להטריף אפילו בעוף דיבשה (דחיישינן שמא על ידי הכאה ניקב הקרום ואין אנו בקיאים). א) בעוף דיבשה (אם שיעורו פתות מכסלע לפ"ע בבהמה) מהני בדיקת י"ב חודש דהוה רק ספק טריפה דהא דאנו מטריפין בפחות מכשיעור הוא מטעם ספק שמא ניקב בקרום. ב) אם שיעורו כסלע לפ"ע בבהמה אין להתיר בבדיקת י"ב חודש דאז הוה ודאי טריפה. ג) אם ניקב ע"י חולי יש להכשיר בעוף דיבשה דלא חיישינן לנקיבת הקרום בפחות מכשיעור רק ע"י הכאה. אך דמטעם אתר יש לאסור דילמא כל שהוא הוא שיעורו. (לדעת הסוברים דשיעור סלע הוא כראש הגדול עיין כו"פ). ובשיעור אין חילוק בין ע"י חולי בין ע"י הכאה אך דבדיקה מהני עכ"פ כיון דהוה רק ספק דשמא כ"ש הוא שיעורו (ש"ד). ד) בנברא חסר ופחות משיעור יש להתיר בעוף דיבשה (דהא בנברא חסר לא חיישינן לנקיבת הקרום וכמ"ש לענין חולי רק דיש לחוש לדעת הסוברים דשיעור סלע קטן הוא שיעורו. ובצירוף היתר דבנברא חסר אנו סומכין אמקילין דא"צ לשער רק לפי ערך דבהמה. עיין כו"פ):
אם ניקב עצם הגלגולת וחזר ונקשר דעת הריב"ש דכשר דמוכח דלאו ריעותא הוא והפר"ת דחה דבריו והביא ראיה מצומת הגידין דלא מהני בחזר ונקשר כיון דלאו טריפה דמחמת עצמו הוא אין ראיה ממה דחזר ונקשר (עש"ך סימן נ"ג גבי נשבר הגף). עוד יש לחלק דאף לדעת הסוברים דמהני חזר ונקשר י"ל כיון דנקשר שוב לא יארע לו הטריפות אשר מטעם זה אנו מטריפין אותו משא"כ הכא די"ל שמא ניקב קרום של מוח א"כ הוה כקרום שעלה מחמת מכה דשוב לא מהני סתימה ודוק ועיין בסימן מ"א גבי חצר הכבד בש"ך אות י"ט דכתב דכל שאין הטריפות מעצמו מהני ביה סתימה ויש לחלק:
סימן לא
דין ניקב קרום העליון של מות דטריפה (ש"ך א'). דין נחסר מהמות או נימס כמים אם המוח מקיפו מכל צד ואינו מגולה לקרום כשירה (ש"ד ב'). אם נמצא מים בין גלגולת לקרום (עט"ז ב' דכשר די"ל שלאו מן המוח בא ודעת הש"ך באות ד' דטריפה ובשלחופית כ"ע מודים דטריפה עמ"ז ב'). כל היכא דליכא ריעותא א"צ לבדוק. אם יש מים בראש והיכא דיש ריעותא (כגון ליחה שיצאה מהקרן) צריך לבדוק אם נתערב כבש שיש בו מים בראש עם שאר כבשים דעת הב"ח (דבלא נודע י"ל דהוה ס"ס דמים בראש לא הוה רק ספק ע"ש אות ו') אם נמצאו תולעים על המות (עט"ז אות ד'). אם נמצא תולע בתוך המוח והמות מקיפו מכל צדדיו (עיין תבו"ש ז' דהתיר ועמ"ז ה' דהניח בצ"ע):
סימן לב
דין פסיקת חוט השדרה ברובו. אם נקבים מצטרפים לרובא (ש"ך א' עיין פר"ת ותבו"ש דמחמירין) הא דנפסק טריפה היינו מפולש לרוב חללו (ש"ד ב'). נסדק לארכו כולו כשר אפילו לא נשתייר (ש"ך ג' ועש"ד דלמעלה צריך שישאר משהו משום בין הפילין דשם נקיבתו במשהו). עד כמה מגיע שיעור חוט השדרה בבהמה (עש"ך ח') ובעוף (ש"ך ט' והעולה דלדינא עד כלות עצם המחובר לגוף ובה"מ עד תחלת חיבור עצם לגוף עמ"ז אות ג'). נשברה השדרה והחוט שלם כשר מיהו בדיקה בעי (מ"ז ג'). שינוי מראה אם פוסל בחוט (עיין בס' בה"ז ובתבו"ש). מיהו אם המוח נפסד או עוף שיעקם צוארו יש להטריף בשינוי מראה בחוט (דבכה"ג מורה על לקותא מ"ז שם):
סימן לג
דין נקובת הוושט אי הוה נבילה מחיים. דין ניקב תורבץ הוושט אי הוה נבילה אפילו לאחר שחיטה (עש"ך אות ד'). דין אם ניקב עור אחד של הוושט על ידי חולי דכשר (שם). דין אם ניקבו שניהם זה שכ"ז דין אם ניקב עור אחד על ידי קוץ אם יש לחוש לשמא ניקב השני (שם). דין דאין לוושט בדיקה בחוץ. דין אם ניקב החיצון אי מהני בדיקה לפנימי (ש"ך אות ז' ועיין תבו"ש שם). דין אם הניקב בפנימי ולא מעל"ע אי חיישינן שמא ניקב ונתרפא (ש"ך אות ק'). דין ספק ע"י חולי או ע"י קוץ (שם אות ח'):
סימן לה
שורש חסר אונא. שורש סדק. יתרת. יתרת באונא העליונה. פיצול. חילוף. חסר ויתיר בוורדא. אופתא בריאה:
שורש חסר אונא. ובו ד' ענפים. א) חסר אונא טריפה אם חסר טריפה מטעם ניקב או מטעם חסר (עיין תבו"ש אות ב' ובפמ"ג בפתיחה ונ"מ לענין תר"ל יעו"ש). ב) חסר אומא ג"כ טריפה (מש"ז ב'). ג) אונא שהיא פחותה מט"ד טריפה (ש"ך שם). ד) שיעור ט"ד עיין שמ"ח דיש בו דיעות והולכין להחמיר ולענין יתרת אף בשיעור קטן המועט יש להחמיר (עמש"ז אות י"ג). אם הבועה משלמת לשיעור ט"ד (בענין דחוט בשר מקיף דכשירה) משום דהדרא בריא (ש"ד שם). הוורדא אינה משלמת לחסר אונא (ש"ע ס"ז) יתרת מקמא אם משלים עש"ך מ"ב וש"ד שם דהעלה דעיקר דימ"ק אינו משלים אונא שהיא עומדת בסוף האומא אינו משלים (ש"ך מש"ז) אם יש ד' בימין וא' בשמאל עש"ך ג' דהעלה דאינו כמשלים והוה ליה כחסר. חסר אונא הוה ודאי טריפה עיין ל"ש אות ז':
שורש סדק. סדק מועיל להשלים (שמ"ח ג'). שיעור סדק הוא ג"כ כט"ד שמ"ח ד' באורך ואם היא פחותה מט"ד (עיין ש"ד מ"ד דהעלה דבה"מ יש להכשיר ועשמ"ח ותבו"ש שם). אם צריך שיעור ט"ד בעומק ג"כ. עש"ך מ"ד ותבו"ש אות ח' דהעלה דצריך שיהיה עמוק כט"ד אם הסדק ברובו של מקום אז מועיל אפילו אם אין בעומקו רק כ"ש שמ"ח ד'. סדק אין מועיל רק כעין חיתוך ולא כעין חסרון (שם). סדק אין מועיל רק במקום שראוי להיות (ש"ך מ"ג). סדק כעין חסרון מבחוץ אינו מועיל (שמ"ח ד' וש"ד ל"ב). סימפון ושאר היכרים מועיל להשלים (שמ"ח ג). בריאה דדמיא לאופתא לא מהני שאר היכרים רק סדק (עיין תבו"ש אות יג). אם נתפצלה בעובי ואין שורש א' כעובי אצבע אי מהני להשלים (עיין ש"ד אות כ"ד דהניח בצ"ע). ריאה שהוכשרה ע"י סדק אם אירע דבדקוהו ולא נמצא לכל אחד סימפון (עשמ"ח אות יו"ד ועיין בתשובת גבעת שאול סימן ע"ה דמתיר אף בלא הפסד מרובה). גבשושית אינה משלים (שמ"ח ט'). עיין בשורש יתרת אות י"ז בשמ"ח. אם סדק נחשב לריעותא (עיין בש"ד אות יו"ד ותלוי בשני הטעמים שכתב השמ"ח באות ג'). אין חוששין בסדקים להטריף (ש"ך ל"ג) ובפיצול ושורש א' הדין ג"כ דמועיל להכשיר ולא להטריף (ש"ך ל"ג) ועיין בשורש חילוף אי סדק מהני להוציאו מידי חילוף (עיין מש"ז יו"ד). אם הסדק הוא בין אונא האמצעית לארוכה ועבה והם שוים טריפה משום חסר כיון דדרך הוא שיהיה ארוכה ועבה גדולה מאונא אמצעית אם יש שינוי לא הוה מקום שדרך אונות להיות ולא מהני הסדק וטריפה משום חסר (ועיין בשורש חילוף ובשמ"ח אות ג' ובל"ש אות ד'). סדק שיש בו שיעור כ"ש הוה רק ספק טריפה (דהא יש מכשירין וכמ"ש בהג"ה ס"ח) ונ"מ לענין אם עברו עליו יב"ח דכשר. אם יש בימין ב' אונות וסדק ובשמאל ג' אונות עט"ז אות יו"ד דאוסר ובנה"כ שם דעתו להתיר אם יש בשמאל ג' וסדק (עש"ד ל"ג דדעתו להתיר לדעת הנקה"כ). אם יש בימין ב' אונות ואונא א' נתפצלה ויש לה שורש א' כעובי אצבע עש"ד ל"ג דהכשיר אף לדעת הט"ז דבסדק טריפה כה"ג מ"מ בפיצול מודה דכשר. בפיצול ויש להן שורש א' כע"א ג"כ אמרינן דמועיל להכשיר ולא להטריף (שמ"ח אות כ"ה). לפעמים מצינו דסדק מועיל להטריף (עיין שמ"ח סימן ל"ט אות ל"ב):
שורש אופתא. ריאה שהיא חלקה כולה לא מהני שאר היכרים רק סדק (ש"ך מ"ה). אי איכא היכר סדק בכולהו אז מהני שאר היכרים להשלים אונא א' (שמ"ח מ"ב). אם ג' אונות דבוקות (עשמ"ח דג"כ דינא כאופתא ומדברי הש"ך לא משמע כן). מעשה דריינוס עט"ז י"ד ובשמ"ח מ"ב דלא מיתכשרא כ"א ע"י נפיחה ועיין במש"ז י"ד דהשיג עליו דבבשר בלוי לא הוצרך בדיקת נפיחה אי מהני באופתא לבדוק נגד השמש (עיין תבו"ש נ"ו וש"ד מ"ז). בגדיים וטלאים יש להכשיר באופתא (ש"ך כ'). ואין נקראים גדיים רק תוך שלשים יעו"ש (עיין פר"ח). ואם קצתם נפרדו אז אין להכשיר (ט"ז אות ט"ז). אם פוסל בעוף כל הטריפות (עשמ"ח וש"ד אות מ"ז). בעוף אין חיתוך האונות (ש"ע סימן י').
שורש חליף. ב' בימין וג' משמאל טריפה. ד' מימין ואחד משמאל טריפה לדעת הש"ך וחולק על התו"ח. ג' בימין וד' בשמאל טריפה מטעם חילוף ודעת הפר"ח להתיר. שינוי התארים המבוארים בדברי הר"מ הוה חילוף ובה"מ יש להקל כיון דאין להם שורש בש"ס (ש"ך ה'). חילוף באומא יש לומר דטריפה אף בהפסד מרובה (עיין ש"ד):
שורש יתרת. יתרת בדרי דאונא קיימ"ל דכשירה ואי הוה ריעותא (עיין תבו"ש סימן ל"ז אות ה' דהוה ריעותא ובס' ש"ד בסי' ל"ז הסכים לדבריו והל"ש כתב דלא מקרי רק ריעותא כ"ד). אם יותר מה' אונות בכל צד ג"כ כשר דלא כיש מי שאומר (עש"ך אות ל"א). אם היתרת למטה מאומא ג"כ הו"ל בדרא דאונא (ש"ע ס"ד). יתרת מקמא קיי"ל דכשר (עש"ך מ"ה) ועיין בספר דמ"א דבבהמת עכו"ם יש להחמיר (ולענין תרתי לריעותא מצטרף). יתרת מגבה טריפה ובפחות מט"ד כשר (ש"ך כ"ד) יתרת מגבה באונא העליונה כשירה (ס"ה עט"ז ת'). יתרת מקמא באונא העליונה דעת התבו"ש לאסור והפמ"ג הסכים דבאין ה"מ יש להחמיר (מ"ז אות ח'). פיצול מקמא טריפה מגבה כשר (ש"ך ל"ז). גבשושית אף מגבה כשירה (עט"ז אות ו'). יתרת דוורדא עיין בט"ז דל"ש להכשיר רק מטעם דסמכינן דכל יתר כנטול דמי והש"ך חולק:
דיני חילוף
עש"ך ג' והעולה. א) היכא דיש ארבע בימין ואחד משמאל דעת הת"ח דכשר כיון דלא הוה חילוף דיש יותר בימין מבשמאל וחסר דהיתרת משלים מימין לשמאל. ודעת הש"ך דטריפה דלא אמרינן דמשלים דהא קיימ"ל דהוורדא אינה משלמת מימין לשמאל (כמ"ש באות מ"א דהוה כחילוף כיון שאינה עומדת במקום הראוי לעמוד) וה"נ דכוותיה והרב התב"ש כתב דיש לחלק דהתם הוי תרתי לריעותא חדא שאין הוורדא עומדת בדרי דאוני לכך אין משלים מימין לשמאל מה שא"כ היכא דעומדת בדרי דאונא י"ל דמשלים ולענין דינא קיימ"ל כהש"ך דטריפה. ב) אם יש ארבע בשמאל וג' בימין טריפה דבעינן שלא יהיה יותר בשמאל מבימין (הרב בהג"ה ס"ה) ודעת הפר"ח להתיר והביא ראיה מרמב"ם דעיקר טריפות דחילוף הוא משום שחסר בימין (ע' בש"ד אות ה') ג) אם יש ג' בימין וב' משמאל וב' יתרת מקמא דעת התב"ש לאסור וטעמו י"ל משום דהוה ס"ס לאיסורא חדא דלמא יתרת מקמא טריפה ואף דקיי"ל דכשירה מ"מ י"ל דמשלים (וכמ"ש הש"ך באות מ"ב בתירוץ הראשון) וכיון דמשלים הו"ל כחילוף דהו"ל ד' משמאל ודעת הש"ד להתיר משום דהוה ס"ס להתיר חדא די"ל כדעת הפר"ח דד' בשמאל כשר ועוד דמ"ל דיתרת מקמא אינו משלים ולא הו"ל כחילוף. (וכמ"ש הש"ך שם בתי' הב'). ד) אם יש ב' בימין ויתרת וב' משמאל וב' יתרת מקמא הוה ודאי טריפה דממ"נ אי אמרינן דמשלים הו"ל חילוף ואי אינו משלים הו"ל חסר וק"ל (ש"ד). ה) אם יש ד' משמאל ואחת מהן צמקה לכאורה יש להתיר לדעת הר"מ דס"ל דצמקה מטעם חסרון טריפה. אך דז"א משני טעמים חדא דכיון דכבר היתה טריפה קודם הצימוק איך תחזור לכשרותה. ועוד דקיי"ל דכל טריפות הריאה מטעם נקובה היא. כ"ז מקרי חילוף וטריפה. עש"ך אות ה' מ"ש בשם הרש"ל להקל בה"מ כל השינוי דתוארין דאין להם שורש בגמרא ותוס' ועיין בט"ז דבתרתי לריעותא טריפה. חילוף באומא יש לומר דטריפה דהא כתבו תוס' דחילוף באומא טריפה וא"כ יש להן שורש בתוס' אך דיש לומר כשיש ב' אומות בימין דטריפה מטעם חסר וחילוף כיון דאינו משלים וכמ"ש הש"ך דלא כתו"ח וי"ל דע"ז כוונו התוס' דחליף טריפה אבל בחילוף הצורות בה"מ יש להקל:
וה"ה כשנמצאו ב' ורדות. עיין ט"ז וש"ך. א) והעולה דעת הט"ז דשתי וורדות דיתיר וורדא חדא דכשר דלא גרע מיתרת מקמא. רק בעומדין סמוכין ואין ביניהן כשורש אצבע דאז אמרינן דכל יתר כנטול דמי וטריפה מטעם חסר. אבל במרוחקין או בשעומדת בצד שמאל כשר ודעת הש"ך באות י"ז להטריף אפילו בעומדת מצד שמאל ומטעם יתרת ול"ד מיתרת דקמא דכשר דהכי קים להו דוקא יתרת שלא בתואר וורד כשר. ב) אם היתרת עומדת בשמאל אם יש לה תואר וורד ממש טריפה. ג) ובתואר קצת כשר (כיון דעומדת במקום שאינו ראוי לה אמרינן דיתרת אונא הוא ולא וורד) ואם יש לה כיס טריפה. ד) ובאין תואר וורד כלל כשר אפילו ביש לה כיס. ה) אם עומדת בימין (דהיינו מקומה אבל בשינתה י"ל דדינו כמו בשמאל) אז אפילו בתואר קצת טריפה. ובאין לה תואר וורד כלל כשירה. ו) וורדא שעומדת בדרי דאונא אינו פוסל משום יתרת דוורדא דהכי ארחיה מיהו משום חסר פוסל כיון דשינתה מקומה (שמ"ח ל"ג):
שינתה תוארה עיין ש"ך אות ט' דכתב דאף למה דמכשירין יתרת מקמא מ"מ פסול מטעם חסר ויש לעיין דלפי"ז אם יש שני וורדות אז יש להכשיר ובאמת כתב הש"ך באות י"ז דבתואר קצת חיישינן ליתרת דוורדא ודוחק לומר דשינתה תוארה הוה דאין לה תואר וורד כלל. אך דבאמת יש לומר דהא דכתב הש"ך דבתואר קצת חיישינן לוורדא דיש לומר דוורדא הוא והא דפסול בשינתה תוארה אף דיש לה תואר וורד קצת דלחומרא חיישינן דלאו וורדא הוא ואם כן שפיר ממ"נ יש להכשיר או דוורדא הוא או דיתרת אונא הוא לכך כתב דפסול מחסר ודוק:
ויש להן שורש אחד בעובי אצבע. עש"ך אות יו"ד ושורש אחד בעובי אצבע היינו בגובה ואעפ"י שיש סדק באותו שורש כשר דסדקים מהני להכשיר ולא להטריף:
עש"ך י"ג דבשניהם שוים טריפה והוא הדין בשינתה תוארה (והסברא כיון דיש להן שורש אחד הולכין אחר היותר גדולה דהוא עיקר הוורדא והיא כשירה) עיין בש"ד אם אין להם שורש א' ואחת הפוכה טריפה (ומטעם יתרת דוורדא דהוה כתואר וורד קצת) ואם שינתה תוארה י"ל ג"כ דטריפה אם עומדת בצד ימין וכמ"ש בדף ה'. עיין בתבו"ש שכתב דבשינתה מקומה אם אחת שינתה מקומה ויש להן שורש א' בזה יש להחמיר אפילו אם הגדולה עומדת במקומה כיון דפסול בשינתה יש לו מקור בתוס' יעו"ש:
עש"ך י"ד וט"ו והעולה דחסר כיס טריפה והטעם דסופו שינטל הוורדא. ביתיר כיס דעת המ"ב להתיר דהא ל"ש לומר כל יתר כנטול דמי והוה כחסר כיס דהא חסר כיס ג"כ אינה טריפה מצד עצמו רק מטעם שנטל הוורדא ותרין רואין לא אמרינן והש"ך הסכים לדעתו בה"מ. אם יתרת בכיס עומדת בשמאל כשר (דהא ל"ש לומר כל יתר כנטול דמי ומצד היתרת בעצם אין להטריף דלא גרע מיתרת מקמא) ואם עומד בימין טריפה ואף שאינו עומד במקום הראוי לו ויש פוסקים דסברי דל"ש בזה כל יתר כנטול דמי מ"מ על הא דשינתה מקומה טריפה היינו לחומרא אבל באמת י"ל כל היכא שהוורדא עומדת בימין מקומה הוא (עש"ד):
עש"ך אות י"ז והעולה אף דיתרת מקמא כשר היינו בתואר יתרת ולא בתואר וורד ויש לעיין דלפי זה אמאי סובר הרמב"ם שהוורדא משלים. הא הו"ל יתרת בתואר וורד וכן יש לעיין על מ"ש הש"ך על הרמ"א דכתיב והכי נהוג הא יתרת מקמא כשר ודייק מתי' דיתרת מקמא אינו משלים אף דכשר הא י"ל דשאני וורדא דאינו יכול להשלים דהוה ליה יתרת בתואר וורד וצ"ע:
סימן יג לז לט
כללים לתרתי לריעותא
(שורש א) סירכא היוצאה מבועה. והכללים הם דסירכא בכסידרן לא הוי ריעותא כלל. ביש חלון או בין אונא לאונא הוי ריעותא אף אם עוברת ע"י מיעוך. סירכא תלויה הוי ריעותא (אפילו למעלה מחציה) אם עוברת ע"י מיעוך לא הוי ריעותא. למעלה מחציה הוה ש"כ למטה מחציין הוה כסידרן. דבוקה מינה ובה דעת הפמ"ג דאין להכשיר רק בהפסד מרובה די"ל דהוה ריעותא אף אם עוברת ע"י מיעוך והל"ש הסכים להתיר אף בלא הפ"מ. והדינים א) סירכא תלויה היוצא מן הבועה (בסי' ל"ט ס"ח) טריפה דהוה תרתי לריעותא (ל"ז ס"ב). אם עוברת על ידי מיעוך כשר (כיון דעוברת ע"י מיעוך בסירכא תלויה לאו ריעותא היא כלל תבו"ש). ב) אם נסרך מינה ובה יש להסתפק אם מהני מיעוך (ל"ז). אם נסרך למקום אחר למעלה מחצין (המבואר בסי' ל"ט ס"ד בהג"ה דהוה כשלא כסדרן) טריפה ולא מהני מיעוך (דאף ע"י מיעוך הוה ריעותא) וה"ה בלמטה מחציין (הוה כסדרן) ביש חלון או בין אונא לאונא טריפה ולא מהני מיעוך (כיון דיש פוסקים דסוברים דהוה דלא כסדרן הוה ריעותא אף אם עוברת על ידי מיעוך. ד) ולמטה מחציין ואין חלון (דהוה בכסדרן לכ"ע) לא הוה ריעותא כלל ומותר אפילו בלא מיעוך. ה) בסירכא תלויה אין חילוק בין למטה מחציין וכו' דהוה ריעותא (דהא דאמרינן דסירכא בכסידרן לא הוי ריעותא היינו משום שהקרום הולך וחזק דיש לו סמכין מה שא"כ בתלויה דלא שייך סברא זו נק"ה. ו) בועה במים זכים לדעת הט"ז הוה ריעותא ולדעת הש"ך לא הוה ריעותא ובהפסד מרובה יש להקל (עיין ש"ד ל"ו אות ד'). בועה שנשתנה ממראה למראה הריאה סירכא תלויה היוצאה ממנו כשירה ואין דינו לענין תרתי לריעותא רק כמו מורסא וטינרי ואף אם היא גבוה כט"ד ומראה דומה לריאה אין לה דין גבשושית לתרתי לריעותא (מש"ז בתר"ל בכלל ג' יעו"ש):
(שורש ב') סירכא עם טינרי. הנה טינרי לאו ריעותא היא ומ"מ א) בסירכא שלא כסידרה עם טינרי הוה תרתי לריעותא וטריפה (כיון דהא דמהני מיעוך ומשמוש בסירכא ש"כ היא קולא גדולה ולכך אנו מצרפין הטינרי לריעותא (ט"ז סי' ל"ו ועמש"ל ביתרת). ב) למטה מחציין אפילו ביש חלון או בין אונא לאונא כשירה דלא הוי תרתי לריעותא (דהא דמכשירין בלמטה מחציין בכה"ג ע"י מיעוך לאו קולא גדולה היא כיון דרוב הפוסקים ס"ל דהוה בכסידרן ג) בתלויה ומינה ובה יש להקל ע"י מיעוך (מש"ז שם) (ובאמת יש לעיין דהא בסירכא תלויה לחוד כשירה ואין צריך מיעוך ומשמוש כנ"ל וא"כ אמאי מצרפינן הטינרי לריעותא כיון דלאו קולא גדולה היא וצ"ע ע"ש):
למטה מחציין ביש חלון או בין אונא לאונא (דדינו דכשר בלי מיעוך עסי' ל"ט בס"ק ל"ג בט"ז). אם הסירכא יוצא מטינרי צריך מיעוך (דפעולת הטינרי היא להצריך מיעוך). ומ"מ מהני מיעוך כיון דטינרי לאו ריעותא הוא כריעותא דצריך מיעוך משא"כ הכא דא"כ מיעוך בריעותא דחולין. (עיין ל"ש ל"ט אות קס"ט). בסירכא תלויה מן הטינרי כשר (תב"ש אות מ"ג ועיין מש"ז מה שנסתפק בזה והסברא הוא כיון דסירכא תלויה לחוד א"צ מיעוך וא"כ הטינרי לאו ריעותא היא ולא דמי ליש חלון דג"כ אין צריך מיעוך דש"ה דיש פוסקים דסוברים דהוה שלא כסדרן מה שא"כ הכא). בין אונא לאומא ובחלון (דבזה הדין הוא אם הוא לחוד אז צריך מיעוך ובהפסד מרובה מותר אפילו בלא מיעוך ע"ש בתבו"ש אות י"ט) אז שלא בהפסד מרובה טריפה (כיון דצריך מיעוך מועיל הטינרי דלא מהני מיעוך). ובהפ"מ יש לצדד להקל כיון דבהפ"מ מותר אפילו בלא מיעוך. עיין ל"ש אות קס"ט טינרי לאו ריעותא היא רק בהצטרף אליו ריעותא גדולה אז הוה תרתי לריעותא. ועתה נבאר איזה הוה ריעותא גדולה א) סירכא שלא כסדרן שעוברת על ידי מיעוך הו"ל ריעותא גדולה ובהצטרף אליו טינרי טריפה. ב) למעלה מחציין דחשבינן לשלא כסדרן מצד מנהג נסתפק הפמ"ג אי הוה ריעותא גדולה ובלבושי שרד באות קס"ז פשט לאסור אף מצד מנהג. ג) בלמטה מחציין ויש חלון או בין אונא לאומא (המבואר דינו בסי' ל"ט ס"ד דאפילו מיעוך אינו צריך) הוה ריעותא גדולה קודם שעברה ע"י מיעוך ולאחר שעברה ע"י מיעוך הוה ריעותא סתם (כמבואר לעיל לענין סירכא היוצא מן הבועה). ולכך מהני מיעוך בטינרי ד) סירכא תלויה הוה ריעותא סתם (ועיין בח"ד דמשמע דהוא רק ריעותא כ"ד). ה) דבוקה ממקום למקום נסתפק הפמ"ג אי הוה ריעותא ג' אף אי עוברת על ידי מיעוך. עוד כלל כל מקום שצריך מיעוך ומשמוש לדעת רוב הפוסקים הוה ריעותא ג'. מורסא דינו כמו טינרי לענין תרתי לריעותא:
והכללים משורש ב' הוא. א) דבמקום דצריך מיעוך מדינא מועיל הטינרי דלא מהני מיעוך. ב) היכא דצריך מיעוך מצד המנהג (כגון למעלה מחציין) נסתפק במש"ז אי מהני מיעוך והלבוש פשט לאסור. רק באונא לאומא ואי ביש חלון (עיין אות י"ב). ג) טינרי לגבי סירכא תלויה לאו ריעותא הוא כלל ואין צריך מיעוך. ד) דבוקה מינה ובה (דצריך מיעוך לדעת הט"ז בסי' ל"ט ח') היכא דא"צ מיעוך לגבי טינרי יש להסתפק אי מהני מיעוך ובהפ"מ יש להקל (ש"ד בדיני תרתי לריעותא) ועיין בסירכא היוצא מן הבועה דין ב' די"ל כיון דעוברת ע"י מיעוך לאו ריעותא היא כנ"ל ודוק. ה) ביש חלון או בין אונא לאומא הוה ריעותא בטינרי לענין דצריך מיעוך והלבושי שרד באות קכ"ו בסי' ל"ט התיר ע"י מיעוך אף שלא במקום הפ"מ יעוין שם:
שורש ג בועה על היתרת וגבשושית א) בועה על יתרת מקמא טריפה. כיון דיש פוסקים דמטריפים הו"ל ריעותא. ב) אם היתרת פחותה מט"ד כשירה (דביתרת פחותה מט"ד מקמא לא מצינו שום פוסק דמטריף). ג) בועה על היתרת מגבה טריפה אפילו בפחותה מט"ד (כיון די"א דיתרת מגבה טריפה אפילו בפחותה מט"ד), ד) בועה על הגבשושית מגבה טריפה. ואם היא פחותה מט"ד כשירה. בגבבושית מקמא כשירה (דהא דאנו מטריפים בועה על הגבשושית הוא מטעם דהוא קולא גדולה ובמקמא אין קולא גדולה דלו והא דהוה יתרת מקמא הא קי"ל דכשירה וק"ל) ועיין לבושי שרד דכתב כן בהדיא:
שורש ג ריעותא דיתרת בדרי דעת התבו"ש דהוה ריעותא ואם כן דינם שוה לבועה שכתבנו בשורש א'. ודעת הלבושי שרד בסי' ל"ה אות צ"ב דיתרת בדרי לא הוה רק ריעותא כ"ד ואינו מצטרף רק עם סרכא שלא כסידרן כמו בטינרי ועיין עוד שם מה שהקיל יותר ביתרת בדרי מטינרי יעו"ש מדינים אלו עד אות ק"פ ריעותא דיתרת מקמא. בסירכא שלא כסידרן או למעלה מחציין שיוצאה מתוך יתרת מקמא לא מהני מיעוך ופשוט יש לה הדין כמו ריעותא דבועה רק דבזה יש חילוק דבסירכא תלויה היוצאה מן הבועה אין להכשיר רק בהפ"מ ע"י מיעוך וביתרת מקמא יש להכשיר בכל ענין אפילו שלא בהפ"מ (עיין אות ק"ח מילתא בטעמא). טינרא היוצאה מיתרת מקמא יש להכשיר דיש לומר דיתרת מקמא לאו ריעותא גדולה היא. ריעותא דיתרת מקמא הוה ריעותא. א) אם נסרכה בו יתרת מקמא יש לצדד להתיר משום דלא הוה ליה תרתי לריעותא כיון דנסרכו כסידרן וסירכא כסידרן לא הוה ריעותא והיינו במקום שאין הלב דוחקן ואם א' עומד קרוב לוורדא בכה"ג טריפה משום דהלב שוכב עליהן ודוחקן (ש"ד אות י"ח). ב) יתרת מדרי עם יתרת מקמא יש להכשיר (דהוה ליה משם א' ואינו מצטרף). ג) יתרת מקמא שצמקה לדעת הפמ"ג דנסתפק אי הוה צימוק במקצת ריעותא יש להטריף והל"ש באות קי"ז מכשיר דס"ל דצימוק במקצת לאו ריעותא היא כלל. ד) ואם צמקה רובה הוה ריעותא (ש"ד בסי' ל"ו). אך לדעת בה"ג דס"ל דצמקה מטעם חסר הוא ואם כן ליכא תר"ל דכיון דחסר א"כ לא הוה ליה יתרת כלל וק"ל. מיהו לדינא ביתרת מקמא בצמקה רובה הו"ל תר"ל:
יתרת בדרי שצמקה כולה לדעת בה"ג י"ל דלאו ריעותא היא כלל דס"ל דצמקה מטעם חסר הוא וביתרת ל"ש טריפות דחסר. מיהו הפמ"ג (באות כ"ט סי' לז) כתב דאין לסמוך אדעת בה"ג ולפי דבריו יש לאסור משום תרתי לריעותא ואפילו בדיקה לא מהני כיון דריעותא דצמקה מטעם ניקב הוא. והלבושי שרד כתב להתיר בכה"ג יעו"ש. ותירץ טעמו כיון דעיקר טעם דיתרת הוא משום שאינו עושה פעולה וצמקה הוא ג"כ מטעם שאינו עושה פעולה וא"כ כיון שאנו מכשירין ביתרת ממילא בצמקה ג"כ כשרה. עוד צידד שם דאף לטעם בה"ג יש לאסור דהא יתרת אמרינן דאונא אחת נחלקת לשתים וא"כ יש לומר דיש ליתרת דין אונא העיקרית והו"ל כמו צמקה האונא. אך דיש להתיר מטעם כיון דהאונא נחלקת לשנים א"כ לא צמקה ברובו. אך די"ל דבאונא העיקרית יש חיות יותר וא"כ באינו ידוע איזהו היתרת וצמקה אחת מהן אין להתיר מטעם דאונא אחת נחלקת לשתים די"ל דאונא העיקרית צמקה דמי מפיס וא"כ הו"ל כמו צמקה ברובו משא"כ היכא דידעינן להיתרת וצמקה יש להכשיר מטעם דהוה ליה צמקה במיעוטו:
והעולה מדברי הלבושי שרד. דיתרת בדרי שצמקה כולה אם ידוע היתרת יש להכשיר ואם אין ידוע איזהו היתרת טרפה ומטעם שכתבנו. וביתרת מקמא של"כ כתב דיש לאסור (ול"ד ליתרת בדרי דהתיר די"א ריעותא גדולה היא ויש לצרף ריעותא דצמקה דהוה ליה כניקב לרכ"ד יעו"ש):
חסר אונא שהוכשר על ידי סדק (המבואר בסי' ל"ה) אינו ריעותא מטעם חסר רק דלטעם שכתב שסרוכין בכסידרן וי"ל דהו"ל תר"ל בין אונא לאומא רק לטעם דבפנים סדורה כהלכתה אין חשש והו"ל ספק תר"ל ויש להכשיר (עיין ש"ד כלל י"ב). ואם יש יתרת מקמא וחסר אונא יש להסתפק דא"ל דחסר אונא הו"ל רכ"ד וי"מ הו"ל ריעותא גדולה (ל"ש) מיהו אין לסמוך על זה דיתרת מקמא הו"ל ריעותא גדולה רק בצירוף יעו"ש:
מ"ב שורש ג' ריעותא דיתרת בדרי ויתרת מקמא ויתרת מגבה ופיצול וכללי צירוף תר"ל. א) יתרת בדרי לדעת התבו"ש הוה ריעותא (עיין ש"ד) ודעת הלבו"ש דלא הוה ריעותא רק בהצטרף אליה עוד ריעותא גדולה כמו סירכא שלא כסידרן כמו בטינרי יעו"ש שהקיל עוד יותר מטינרי (וצ"ע במ"ש שם). ב) יתרת מקמא הוה ריעותא בפחותה מט"ד לא הוה ריעותא. ג) יתרת מקמא באונא עליונה (דכשרה בהפ"מ) הוה ריעותא (במכ"ש). ד) בפחותה מט"ד ג"כ לא הוה ריעותא (ל"ש אות קכ"ד). ה) יתרת מגבה פחותה מט"ד הוה ריעותא כיון די"א דבכה"ג טרפה. יתרת מגבה באונא עליונה (דדינו דכשר) אם הוא בט"ד יש להסתפק בו אי הוה ריעותא דכיון דדרכה להתפצל שמה י"ל דלא הוה ריעותא אך כיון דהטור לא הביא קולא זו י"ל דהוה ריעותא. בפחותה מט"ד לא הוה ריעותא (ל"ש אות קכ"ג). ו) גבשושית בט"ד הוה ריעותא. בפחותה מט"ד לא הוה ריעותא. גבשושית מקמא לא הוה ריעותא (דאף יתרת מקמא בכה"ג כשר א"כ לא הוה קולא גדולה). גבשושית באונא עליונה יש להסתפק בו אי הוה ריעותא (כיון דיתרת מקמא שם טריפה שלא בהפ"מ). ז) פיצול מגבה (דכשר) לא הוה ריעותא. פיצול בקמא בפחות מט"ד דדינו דכשר בהפ"מ הוה ריעותא. והדינים היוצאים מיתרת בדרי וימ"ק ע"ל מ"ש. ח) חסר ויתיר וחליף לדעת התבו"ש דכולהו משום נקובת טרפה א"כ מצטרף לריעותא ודעת הל"ש (באות א' ס"ק כ"ו) דלאו משום נקיבה הן וא"כ אין מצטרפין לשאר ריעותות דאינן מעידין על עדות אחת מיהו תרי מינייהו מצטרפין לתרתי לריעותא (ל"ש אות קכ"ט). ט) בחסר כיס או יתר כיס באופן שכשר (כגון שעומד בצד שמאל) נסתפק הפמ"ג אם מצטרף לתרתי לריעותא (בכלל יו"ד) וסברתו הוא כיון דיתיר כיס אין להטריף רק מטעם חסר וא"כ אין הריעותא עומדת על הריעותא ממש ואין הריעותות עומדים במקום אחד (עש"ד אות כ"ב) עוד יש לומר דלאו משום א' הוא דהא ביתיר אין הטרפות רק דסופו לינטל הוורדא א"כ אין מעיד על הנקב יעו"ש. י) אם חסר מקצת הוורדא ונמצא החתיכה החסרה באופן דכשר אם החתיכה הוא כט"ד מצטרף תרתי לריעותא מטעם יתרת מקמא ואם היא פחותה דאז מטעם יתרת מקמא אין לצרף כמ"ש בדין ב' לא מצטרף כיון דאין הריעותות במקום אחד. דהריעותות הוא מטעם חסר והוא בימין (ש"ד שם). יא) יתרת בדרי או מקמא שצמקה מיעוטו לדעת הפמ"ג דנסתפק בצימוק מיעוט דהוה ריעותא א"כ יש להטריף בספק ודעת הל"ש להתיר יעו"ש. יב) יתרת מקמא שצמקה ברובו הוה תרתי לריעותא. יתרת בדרי שצמקה ברובו לדעת הפמ"ג הוה תרתי לריעותא בודאי (עיין סי' ל"ו אות כ"ט) ודעת הלבושי שרד באין ידוע איזהו היתרת לאסור ובידוע איזהו היתרת להתיר עמש"ל באריכות:
ב"י ריעותא דנגלד ונשבר הקרום וניקב ומורנא
שורש ד. א) נגלד קרום העליון אפילו מקצתה או ניקב והוי ריעותא עיין שמ"ח אות ד' ובאמת יש לומר היכא דבדקוהו לא הוה כלל ריעותא מיהו רק בדבועה עומדת ע"ג דאין הבדיקה ראויה דיש לומר דקרום השני מחמת הבועה הוא בהא הוה ריעותא אך דלא מצאתי גילוי מקום לדין זה ויש לומר דבכה"ג ג"כ הוה ריעותא עיין שמ"ח סי' ל"ז אות י"ח. ב) ניקב כיס הוורדא לא הוה ריעותא אפי' כ"ד (עיין סי' ל"ו אות קל"ה). ג) נשבר הקרום על ידי נפיחה הוה ריעותא ולענין צירוף תרתי לריעותא אם יש שם ריעותא בסמוך מצטרף והיינו דוקא כשלא עברה הריעותא אבל אם עברה הריעותא תו ליכא תר"ל דהא אין הריעותות יחד (ל"ש אות כ"א). הא דנשבר הקרום הוה ריעותא לא הוה רק בנשברו כולן אבל בנשבר קרום אחד לא הוה ריעותא כיון דנשברה לאחר שחיטה (ל"ש שם). ד) נקב דתלינן במשמוש ידא דטבחא יש לומר דהוה רכ"ד ונפקא מינה דסירכא שלא כסידרן שעוברת על ידי מיעוך אם נמצא שם נקב הוה תר"ל כמו בטינרי (משבצות זהב). ה) מורנא אם אין תולעים כמספר הנקבים הוה ריעותא (כיון דהב"ח מטריף). ואם יש כמספר הנקבים לא הוה ריעותא כלל (ל"ש אות מ"ד):
סימן לט
שורש בדיקת הריאה
(א) צריך לבדוק הריאה מסירכות משום דסירכות הוה מיעוט המצוי. לכתחלה צריך לבדוק הריאה בין מסירכות בין משאר טרפות הפוסלות בריאה (ש"ך ותב"ש ג'). לכתחלה צריך לבדוק ולהוציא הריאה ולא סגי בבדיקת פנים (שמ"ח). אם לא בשוחט שהורגל (שם). אם נאבדה הריאה יש להתיר בהפ"מ (תבו"ש ז'). בגדיים וטלאים ועגלים היונקים (שאין סירכא מצוי בהם כ"כ) יש להתיר בנאבדה אפילו בלא הפ"מ (שמ"ח). אם בדקו מסירכות ולא משאר טרפיות ונאבדה כשר (שם). אם בדקו מבפנים ולא הוציאו לחוץ כשר בנאבדה אף בלא הפ"מ (שמ"ח ד'). אם האביד במזיד טרפה (דין מבטל איסור) ואף הכלים אסורים (ת"ש ב'). אין צריך לנפוח הריאה היכא דאין ריעותא (שם ה'). אם יש ריעותא צריך נפיחה (עיין אות י'). אם כותי נטל הריאה (ע' ס' ב'). קהל שתקנו ששום בודק לא יבדוק זולת א' ובדק אחר יש להתיר בדיעבד (דלא גרע מנאבדה הריאה בלא בדיקה דכשר ולא דמי לשחיטה בסימן א' עי' ת' נו"ב סימן א'). אם אחד אומר שהיתה טרפה והשני מכחישו כשרה דהוה כנאבדה (ש"ע סימן נ"ח ועש"ך שם דאף שלא בהפ"מ יש להכשיר די"ל דנתקיימה תקנת חכז"ל ע"ש). לענין החלב יש להתיר אפילו בזרק הריאה במזיד (מ"ז בשם ב"ח דיש לומר דחכמים לא החמירו רק לענין בשר ע"ש):
שורש ב סירכא בכסידרן. בכסידרן לא הוי רק מחיתוך לחיתוך (שמ"ח ז') לא הוי סירכא בכסידרן כי אם מחציו לצד פנים (מנהג שם אות יו"ד). ביש חלון ואפילו כמה חלונות יש להכשיר (שם). בין אונא לאומא ויש חלון יש מחמירין באין הפ"מ (ת"ש י"ט). אם הסירכא הולכת באלכסון והבשר נקמט תחתיו יש לאסור דסופו להתפרק (וע' ת"ש דצידד להכשיר). אם הסירכא סמוכה לחודה יש לאסור (י"ג) בא' ארוכה וא' קצרה אין להכשיר אפילו בארוכה רק בשיעור חציה לפנים דקצרה (י"ב). אם הסירכא ארוכה כ"כ שבנפיחה יוצאה לצד הגב יש לאסור ואם ספק יש להתיר (דלא מחזקינן ריעותא (ש"ח מ"ז). אם כשהיא נפוחה הרבה נוטה לצד הגב ויש להסתפק היאך היא נפוחה בחייה יש להתיר (שם). סירכא בכסידרן לא בעי בדיקת פושרין אבל צריכה נפיחה כדי שיבורר אם עומדת כסידרן (ש"ח שם). יתרת מקמא בכל מקום שנסרכה הוה שלא כסידרן אף אם נסרכה לוורדא (ש"ח) יתרת בדרי שנסרכה בכסידרן כשירה (שם). אם נסרכה לקנה הלב טרפה. (ול"א דחלב טהור סותם דהאי חלב מאבר אחר הוא דריאה אין לה חלב (שם כ"ד). סירכא בכסידרן לא הוי ריעותא. ביש חלון או בין אונא לאומה הוי ריעותא (סי' ל"ו ט"ז ג') ולא מהני מיעוך ומשמוש (עיין שמ"ח מ"ו לענין בועה). סירכא בכסידרן היוצאה מתוך הבועה שלא בהפסד מרובה יש לאסור. דכיון דאיכא בועה המפסקת אינה עשויה להדבק בטוב (ש"ח. ש"ך סימן י' ל"ו א"ב) ביש חלון או בין אונא לאומא לא הוי תרתי לריעותא. ואם הסירכא עוברת על ידי מיעוך כשירה אף בלא הפסד מרובה (ש"ח מ"ה). בין אונא לאומא בכה"ג אין להתיר רק בהפ"מ (דהרבה פוסקים סוברים דבין אונא לאומא הוי שכ"ס ת"ש ס"ד). בין אונא לאומא יש חלון דקיי"ל דבהפסד מרובה מותר אם יוצאה מטינרי אף בהפ"מ טרפה אף בעוברת ע"י מיעוך (ש"ח שם). בלא אזלא ע"י מיעוך אז מצטרף ביש חלון או בין אונא לאומא לתרתי לריעותא וטרפה אף בטינרי דהוא רכ"ד (שמ"ח שם):
סירכא תלויה ואינה דבוקה כשירה ואין צריך בדיקת פושרין (ש"ח ל'). לכתחלה צריך נפיחה ובדיעבד כשירה (ט"ז י"ב וש"ד ס"ה). אם אירע דמיעך ומשמש ולא עברה טרפה בלא נפיחה וגם צריכה בדיקה במקומות שכנגדה והמחמיר לבודקה בפושרין תע"ב. אם הסירכא עולה בנפיחה טרפה (ש"ך נ'). אם יש מכה נגד החצי' טרפה (ש"ך ל). אם יש ריעותא בדופן כגון בהרות שחורות טרפה (ש"ח י"ט) (עש"ך ל' דכתב דיש להקל בזה). אם יש מכה בדופן והסירכא עוברת על ידי מיעוך כשירה דלו יהא דהוה סירכא דבוקה:
סימן מ
(ס"ג בהג"ה) העולה מדברי הרב. א) מחט שנמצא בלב בין קופא לגו בין קופא לבר טרפה (ול"ד לכבד בסימן מ"א דכשר בקופה לגו מ"מ הכא בלב טרפה כיון דחודו למטה סופו לינקב משא"כ בכבד דל"ש למיחש לנקיבתה ודעת הט"ז דלא אמרינן בכה"ג דטרפה משום דסופו לינקב כיון דאין הטרפות בעצם רק כיון דסופו לינקב חיישינן שמא ניקב בהליכתה יעו"ש). ב) אם נמצא בסמפון גדול כשר בעב למעלה דאז תולין דדרך הסמפון בא ועל סופו לינקב לא חיישינן כיון שע"י שיעול תפליט ג) ואם העב למטה או במחטא קלישתא (דאז אין הוכתה דלא בא דרך הוושט) טרפה (ולא דמי לסמפון רבא דכבד דכשר בכה"ג. דיש לחלק דסמפון של לב אינו רחוק כ"כ תבו"ש). ולדעת הט"ז מותר בכה"ג. ניקב הלב (עיין בש"ד דהוה נבילה).
סימן מא
(ס"ט) מחט עש"ך ט"ז דהביא דעת הרשב"א ולדינא קיי"ל כחומרת שניהם ובין קופא לגאו או לבר טרפה (ש"ד). עט"ז מה שדחק למצוא טעם לשיטת הרשב"א דמכשיר בקופא לגאו הא ע"כ ניקב דרך הוושט דאולי דרך הקנה לא היה יכול לינקב בצד העב יעו"ש. וי"ל ב' בהמות אחד קופא לגאו ואחד קופא לבר אחת כשירה ממ"נ וק"ל):
(ס"ז) מחט כיון שסימפונות רחבים הם אנו תולין שבא דרך הקנה ועיין בר"ן:
(ס"ח) עש"ך אות י"ט דכל שטהרפות אינו מחמת עצמו מהני ביה סתימה דלאח"ז (עיין סימן ל"ו ס"ג ובסי' למ"ד בפר"ח בעובדא דריק"ש יעו"ש ובסימן נ"ה):
(ס"ח) מחט בטרפש עיין סימן מ' ס"ג ואין חילוק בין קופא לבר או לגאו כמ"ש שם לענין לב יעו"ש:
(ס"י) נמצאו. ודעת הרמב"ן דלא אמרינן כל יתר כנטול הוא וחבירו עמו רק כאילו ניטל הוא ומקומו עמו ובאינם דבוקים כשר. ובדבוקים במקום חיותא טרפה דאז הו"ל כאלו נחסר מכזית במקום חיותא. ונמשך מדעתו חומרא בטחול המתבאר בסימן מ"ג יעו"ש ועיין בב"י שהאריך בזה:
סימן מד
(סי' מ"ד) והעולה ניטלו הכליות כשר. נקבו או נחתכו כשר אפילו במקום הלובן. מכת חרב (והוא הדין לנחתך בכח) במקום הלובן טרפה. שלא במקום הלובן כשר. לקותא (היינו ע"י מוגלא) במקום הלובן טרפה. שלא במקום הלובן דעת הטור והמחבר דכשר. ודעת הג"א ומרדכי דטרפה. אם ניקב ע"י חולי דעת האו"ה דהוה כלקותא. וא"כ במקום הלובן טרפה. שלא במקום הלובן יש להתיר (עש"ך אות א'):
עיין ב"י דהביא השיטות:
א) דעת רש"י ורמב"ם דכל יתר כנטול דמי היינו כאלו ניטל חבירו עמו ומתחלת ברייתו חסר. והנה לדעתם הדין בשני כבדים אפילו אינם דבוקים טרפה (לפי מה דקיי"ל דחסר הכבד טרפה כמו בנטול (עיין ב"י ועיין סימן נו"ן):
ב) בשני טחולים כשר (לדעתם) אפילו בדבוקים בסומכיה דהא קיי"ל דניטל הטחול כשר. ג) באבר דדינו ניטל טרפה וחסר כשר (לדעת הרמב"ם) אם נמצא יתר באותו אבר כשר. (כיון דס"ל דכל יתר כחסר מתחלת ברייתו דמי). ד) ודעת הרמב"ן דלא אמרינן כל יתר כנטול הוא וחבירו עמו רק כאלו ניטל הוא ומקומו עמו. ולדעתו בשני כבדים באינם דבוקים כשר ובדבוקים במקום מרה וחיותא טרפה (דהו"ל כאלו ניטל מקומו שדבוק בו וא"כ הוה ליה כאלו ניטל הכזית דבמקום מרה וחיותא דטרפה לכ"ע). ה) בשני טחולים הדבוקים בסומכי' טרפה דכיון דאמרינן כאלו ניטל רק מקומו וא"כ הו"ל כאלו נחסר הסומכי' לחוד דטרפה המבוארים בסימן מ"ג. ואם הם דבוקין מראשן לסופן יש לומר דכשירה אף לדעת הרמב"ן דהו"ל כאלו ניטל כולו דכשר (מ"ז אות נ"ד בסימן נ"ה). ו) באבר דחסר כשר וניטל טרפה ביתר טרפה דכל יתר כנטול ביד דמי שם לדעתו. ז) ולדעת הרשב"א כשר בשני טחולים בדבוקים בסומכי' כיון דכל יתר כנטול דמי כאלו הוא לבד נטול וכל שאלו ינטל לא יפסל בנקב כשירה ולדעתו בשני טחולים הדבוקים בסומכי' כשר דאף אם ינטל לא יפסול בנקב כיון דנשתייר עפ"כ עובי ד"ז ובשני מרוח הדבוקים טרפה. דכיון דאנו רואים דניטל הו"ל ניקב וניקבה המרה טרפה וכן בשני בני מעיים טרפה ויתרת רגל טרפה דהוה ליה כבוקא דשף מדוכתיה. ח) אם נמצאו ג' טחולין וא' מהם ניקב בסומכי' לכאורה יש לצדד להקל כיון דכל יתר כנטול דמי והו"ל כאלו חסרו כולן וכשירה לשיטת רש"י. אך די"ל דלקותא כאיב ליה וטרפה אף לדעתם עיין סימן מ"ד. ט) ביתרת רגל לרש"י אפילו אינם דבוקים זה בזה טרפה דהוה ליה כאלו חסרה כנ"ל. ולרמב"ן והרשב"א כשר באינם דבוקים. ובדבוקים במקום שאם נחתך טרפה לדעת הרמב"ן טרפה דהו"ל כאלו הוא ניטל ומקומו והוה ליה כאלו נחתך הרגל ולרשב"א כשר רק אם היתרת עומד במקום שמחובר לגוף דאז אי אפשר שינטל אפילו הוא לבד עד שלא יעשנו שמוטה. והו"ל בוקא דשף מדוכתיה. ויתר הדברים עיין בסי' נ"ה ס"ד כי שם מקומו. י) היכא שאין הטרפות מחמת עצמו י"ל דל"א כל יתר כנטול דמי (עט"ז סימן נ"ג אות א) ובאמת יש לעיין מיתיר כיס דע"כ לא התיר המ"ב רק משום תרי רואין ל"א משא"כ הכא דלאו מטעם רואין הוא רק משום שמא ניקבה הריאה ויש לחלק ודוק ועיין במשבצות זהב ש"ך יא) אי אמרינן כל יחר כנטול הוא וחבירו לחוד דעת הרב בסי' נ"ג דלא אמרינן כאלו נטול כולה (ומה"ט מכשיר ביתיר צלע) ודעת הכו"פ ופר"ח דכל יתר כנטול כולו דמי ונ"ל בג' מרות או בצלעות המבואר בסי' נ"ג יעו"ש:
סימן מח
דין ביה"כ שניקב מצד אחד כשר (ס"ז). אם ניקב על ידי מחט מצד אחד צריך בדיקה מבחוץ אחר קורט דם (ס"ח). אם נמצא קו"ד סביבות הנקב מבחוץ כשירה (ש"ך י"ז). אם לא בדקוהו אחר קורט דם בהפ"מ יש להתיר (עש"ך כ"ה ובש"ד שם ועט"ז י"ב). אם נאבד המחט או חזרה לאחוריה הוה כלא בדקוהו אחר קו"ד (עיין מ"ז אות י"ג). אם לא בדקוהו אם לא ניקב מבחוץ (עיין ש"ך ק"ג דדעתו דבדקה באומד הדעת מהני ודעת הש"ד דאם לא בדק בדיקה בבירור טרפה אף בהפסד מרובה), אם בדקו ולא ניקב מעבר לעבר וניטלה המחט וא"א להכיר מקומה (עש"ד ק"ה דיש לאסור אף בלא נמצא קורט דם דאין אנו בקיאין) אם ניקב מב' צדדין לא מהני בדיקת קורט דם רק בהפ"מ (בהג"ה ועש"ד למ"ד). בניקב מב' צדדין אין להתיר רק בלא נמצא קורט דם בין מבפנים בין מבחוץ (עש"ד כ"ו). אם נמצא קו"ד אף שלא כנגד פי המחט בתוך רוחב קש טרפה (ש"ד ק"ו). בניקב מב' צדדין. אם נמצא ק"ד מבחוץ אפילו לא נתחב כלל טרפה (ש"ך ל"א ועיין תשובת צ"צ דהתיר ובה"מ יש להתיר ש"ד ל"א). אם המחט תחוב לאורך יש להטריף אפילו מצ"א עט"ז אות ט"ו ואם מונח ולא תחוב (ע' מ"ז שם). ביה"כ שניקב זה שלא כנגד זה כשירה (ש"ד י"ט):
דין המסס שניקב אפילו מצד אחד על ידי מחט אין להתיר רק בה"מ (ש"ך ט"ו). אם אין ק"ד מבפנים יש להתיר אפילו שלא במקום ה"מ (ש"ך י"ד). על ידי חולי יש להתיר דרש"י ג"כ אינו אוסר רק על ידי מחט (ש"ך אות י"ב) ועש"ד אות למ"ד. ביה"כ במקום הדק דינו כהמסס (ש"ך י"ג). חלודה אם דינו כקו"ד (עש"ך ל"ה):
לסעיף י"א קורקבן שניקב מצד אחד דינו שוה לביה"כ אם ניקב מעבר לעבר ולא היה בו קורט דם בין פנים וחוץ. דעת הט"ז לאסור ודעת הש"ך בסימן מ"ט אות ד' להתיר (כמו ביה"כ בהפ"מ ועש"ך למ"ד ובהפ"מ דוקא ודעת המש"ז אות י"ז לאסור):
בהג"ה ולא נמצא קורט דם מבחוץ. דאם יש קורט דם מבחוץ אז ממ"נ טרפה אם מבפנים בא הרי ניקב מעל"ע ואם מבחוץ יש לחוש שמא ניקבו איברים פנימים אם ניקב לחוץ ובפנים שלם ויש קורט דם (בענין שידוע שמבפנים בא) אי הוה ודאי טרפה עיין מש"ז אות י"ז דצדד לומר דהוה רק ספק דיש לומר דקודם שניקב לחוץ נתרפא ולא דמי לקרום שעלה מחמת מכה דש"ה דבשעה שנתרפא עדיין לאו שם טרפה עליה יעו"ש. ונ"מ לענין ספק לודאי ע"ש). ויש מחמירין עיין בבאר הגולה הטעם על זה:
עש"ך דאחר נקיבה מבחוץ צריך לבדוק ויש לעיין דהא הוי ספק ספיקא ספק לא ניקב לחוץ ואת"ל דניקב לחוץ שמא ניקב לאחר שנתרפא (וכמ"ש המש"ז באות י"ז) וא"כ אמאי לא מהני בדיעבד כשלא בדק אחר הנקיבה וצריך עיון:
עש"ך דאם יש ק"ד מבפנים יש להתיר וה"ה אם יש שביל מבפנים מהני ואף אם השביל נפסק (עש"ד סימן מ"ט אות ב'):
א עש"ך אות ל"א דדין נמצא ולא נתחב ויש ק"ד מבחוץ דטרפה ועיין תשובת צ"צ דבנמצא יש להתיר אף ביש קורט דם מבחוץ והסכים עמו הפר"ח והתבו"ש באות י"ז (דלא גרע משלא כנגד פי המחט בתחוב דכשר וה"נ כיון דמונח אף ביש קורט דם מבחוץ מ"מ הוי כנמצא ק"ד שלא נגד פי המחט) התיר ג"כ בהפ"מ בנמצא ועיין ש"ד:
ב אם נמצא סירכא כנגד הדופן הוה כק"ד (תשובת צ"צ) ועיין בסי' מ"א בהג"ה ס"ח. ועיין באחרונים דכתבו דסירכא גרע מקורט דם לענין זה דאף שפי המחט אינו נגד הסירכא ממש באופן שיש לומר שנעשה הסירכא ע"י המחט טרפה אפילו בהפ"מ ול"ד לקורט דם דבעינן שיהיה נגד פי המחט (עש"ך י"ז):
ג דעת הכרו"פ להתיר בסירכא כנגד פי המחט ע"י בדיקה אם לא ניקב מעבר לעבר ולא דמי לקורט דם דמוכח דניקב מעל"ע דאם אין מכה קורט דם מנין דבסירכא י"ל דמחמת נפיחה והליחות נסרך אל הטרפש ואינו מוחלט שעבר המחט מעבר לעבר והאחרונים כתבו דאין לסמוך על זה רק שיש בלאו הכי צדדים להקל:
ד עיין בט"ז ט"ו דכתב דאם המחט נמצא תחוב בדופן ביה"כ באורך דטרפה דאי דרך הוושט עייל על הפרש איבעי לאשכוחי ועיין בט"ז סימן מ"ו אות ד'. ועיין מ"ש הט"ז במונח לאורך בתוך עורות החדרים מבפנים אין חשש טרפות יעו"ש. ויש לעיין דהא באורך יש לומר דמבחוץ אתי ועיין באות י"ח וצריך לחלק בין אורך דופן ביה"כ לעורות החדרים (וצ"ע ועיין תבו"ש אות י"ז):
סימן מט
(ס"א) דין נקיבת הקורקבן. אם ניקב מצד אחד דינו כמו ביה"כ (דצריך לבדוק אחר קורט דם שלא בהפ"מ עש"ך מ"ח אות י"ז). אם ניקב מב' צדדין ולא נמצא קורט דם כלל דעת הט"ז (בסימן מ"ח אות י"ז) לאסור ודעת הש"ך להתיר כמו בביה"כ בהפ"מ:
עש"ך ג' ולא חיישינן שמא הבריא ונתרפא אף באותו עור ועיין בסימן ל"ג בש"ך אות ק"א דבוושט חיישינן באותו עור שמא ניקב והבריא וצ"ע מ"ש:
עש"ך ד' דהביא דעת הפוסקים דבניקב מב' צדדין לא מהני בדיקת קורט דם כמו בביה"כ (עיין בסימן מ"ח אות ב') והוא העלה דמהני בדיקת קורט דם כמו בביה"כ בהפ"מ ועט"ז אות י"ז דהסכים לאסור:
סימן נא מפתחות לסי' נא
א) קוץ או מחט שניקב מבחוץ לחלל הגוף. ב) אם ניקב לאיברים הפנימים ואנו רואים שלא נתחב למקום אחר (ש"ך ג'). ג) באיזה נקובים מהני בדיקה (ס"ג וש"ך ב). ד) אם ניקב העור והבשר מבחוץ ולא נמצא בו מחט אם יש להכשיר מטעם ס"ס (עמ"ז ב' ובסימן מ"ט בש"ד אות ה') דדעתו לאסור. ה) מחט שנמצא בחלל הגוף באיזה ענין הוה ודאי טרפה (עש"ד סימן מ"א ובסימן מ"ט אות ה') היכא דהוה רק ספק טרפה אם נמלח עם שאר בשר יש לצדד להתיר (תשובת ש"י ועיין בש"ד שם דמפקפק ע"ז. ו) היכא שלא ניקב בכח אם יש לחוש לנקיבת האיברים עש"ך מ"א אות ת' ובש"ד סימן מ"ט אות ה' ונ"מ במחט שיוצא מזפק) ז) היכא שאין הקוץ מגיע עד האיברים הפנימים (עש"ד מ"ט אות ה' וצריך המורה ליזהר):
בקנה רחב מהני בדיקה (ס"ב). אם נשתהא זמן בין שחיטה לבדיקה לא מהני בדיקה דחיישינן שמא הבריא (תבו"ש ומ"ז ג'). אם הקוץ לא הגיע לחלל הגוף בבהמה מותר ובעוף במחט אלימתא יש לאסור ובמחט קלישתא מותר (ס"ג בש"ד שם). הלעיטה קורט של חלתית טרפה (ס"ז). אם נמצאו נוצות בחלל הגוף או שבולת שועל או אבנים (עמ"ז אות ה') אם לא יצא הקוץ לחלל הגוף רק שהוא נקב מפולש עיין בתבו"ש דטרפה. מחט שנמצא בחלל הגוף וליכא ריעותא בדופן (בענין דיש לומר דמבחוץ בא) הוה ודאי טרפה (ש"ד סימן מ"א ובסי' מ"ט ה' יעו"ש):
סימן נג
עש"ך ג' הנה בנשבר לכ"ע באין עור ובשר חופין שייך מצות פריש. ובנשמט דעת הרמב"ם (עיין סי' מ"ב בב"י) דג"כ שייך מצות פריש ודעת הרשב"א דבנשמט לא שייך מצות פריש. רק בנשבר ובעור ובשר חופין דעת הש"ך (בסימן נ"ה י"ב) דלדידן דאין בקיאין בחיפוי בשר אותו האבר טרפה בנשבר. ובנשמט דעת הש"ך (בסימן ס"ב ס"ג) דלרמב"ם אסור אפילו בעור ובשר חופין ואין חילוק רק בנשבר וא"כ צ"ע על הש"ך דהא הב"י סתם רק בנשבר דבאין עור ובשר דאסור אבל בחופה רובו מותר וא"כ אמאי כתב הש"ך בנשבר ונשמט וצ"ע:
עש"ך ד' והעולה דדעת המחבר דשמיטת גף בבהמה דכשר וה"ה שבירת גף. ודעת הרב (בשם הש"ד) דטרפה במקום חיבורו בגוף ברואין שנצרר הדם דאז חיישינן לנקיבת הריאה אף בבהמה ודעת הש"ך (בשם הש"ד) דאף בלא נצרר טרפה בין בשבורה בין בשמוטה, ודעת רש"ל דבנשבר יש להחמיר אפילו בלא נצרר ובנשמט כשר וטעמו דש"ד דחיישינן שמא איעכול ניביה. (והנה לדעת הש"ד יש לעיין הא דאמרינן בש"ס דשמיטת גף בבהמה כשר ועיין בב"ח מה שתירץ בזה). ודעת הפר"ח לאסור בבהמת עכו"ם ולא בבהמת ישראל והיינו דוקא בקרוב אגודל אבל ברחוק לא חיישינן לאיעכול ניביה (עיין ש"ד אות ד'). ודעת הלבושי שרד להכשיר בנשמט הבוכנא מאסיתא ולא יצא לגמרי מחודו בהפסד מרובה (דזה הוה שמוטה). ואם נשבר האסיתא לשנים טרפה אפילו בהפסד מרובה דס"ל דבכה"ג מטריף הש"ך בשבורה אבל בשבר למטה אין סברא להחמיר יותר מבנשמט יעו"ש:
(ס"ב) דעת המחבר דשבורת גף בעוף כשר שמוטת גף בעוף טריפה. וביש עוקץ תיבדק הריאה. ודעת הרב א) דבמקום חיבורו לגוף טריפה (והיינו כרוחב האגודל). ב) אם רואין שנצרר הדם אז טריפה אפילו ברחוק מגוף (ש"ד אות י"ט ומ"ז אות ג') (מיהו בבהמה אין להטריף רק בסמוך לגוף וכמ"ש הרב בס"א). ג) אם יש עוקץ צריך לעיין בצלעות ואם אין עוקץ אין צריך לעיין (ט"ז ג'). ד) אם חזר ונקשר דעת הב"ח דכשר ודעת הש"ך דאין להכשיר כיון דאין טריפות מחמת עצמו רק דחיישינן לנקיבת הריאה אם כן אין הוכחה מה שנתרפא והמ"י צידד להקל והיינו באין עוקץ ובוכנא קיים דאז אינו אסור לדעת רוב הפוסקים. ה) אם נאבד הגף ולא ידעינן אם היה כרוחב האגודל אם היה שאשי"י יש להתיר מטעם ספק ספיקא ספק כהמחבר ספק שהיה אגודל (מ"ז באות יו"ד). ו) חסר הגף מתחלת ברייתו כשירה. יתיר גף דעת הפרישה דלרשב"א דס"ל כאלו ניטל ביד דמי טריפה דהוה ליה כשמוטה ודעת הב"ח דכשירה ועט"ז הטעם. וצריך לומר דהלכה הוא דל"א כל יתר כנטול דמי רק היכא שהטריפה מחמת עצמו ולא מחמת דבר אתר ועיין משבצות זהב:
(ס"ד) עט"ז ח' ועש"ך ט"ו דספק שמא לא ניקבה הריאה הוה חסרון ידיעה כיון שצריך לבדוק ואין אנו בקיאין בבדיקה רק היכא דמטעם ס"ס אין צריך לבדוק כלל לא הוה חסרון ידיעה כיון דחסרון ידיעה שמא לא ניקבה אין אחד מי שיכיר בה ועיין בט"ז סי' פ"א אות ד' דבסירכא לא הוה חסרון ידיעה מטעם זה. אם נאבד דאז לא הוה ליה ספק מחמת חסרון ידיעה יש לעיין כיון דאם היה לפנינו הוה ספק מחמת חסרון ידיעה ובאמת יש להוכיח הדין דהא המחבר איירי בנאבד הריאה וע"ז כתב הרב דלא הוי ספק ספיקא כיון דהוה חסרון ידיעה. ולא נתברר לי הסברא דהא שורש דחסרון ידיעה הוא דהוה כמו שעתיד להתברר וכיון דנאבד מה בכך שהיה בתחלה ספק שהיה יכול להתברר ס"ס השתא ליכא לברורי וצריך עיון בזה:
עש"ך דספק מחמת חסרון ידיעה הוה ספק ספיקא במקום הפ"מ וי"ל דהיינו דוקא היכא שהספק הוא לכל העולם אבל אם אחד א"י אז לא הוה ספק אפילו במקום הפסד מרובה (עיין לבושי שרד ס"ד). היכא שנאבד נסתפק הפמ"ג אי הוי ספק ספיקא וי"ל כיון שכבר נאסר לא יוכל לחזור להיתר. אך היכא דאחד אינו בקי ונאבד ממנו אז בודאי הוה ספק:
סימן נד
(ס"ג) נעקרה צלע וחצי חוליא עמה טריפה. ואם נעקרה צלע שכנגדה וחצי חוליא עמה הוי נבילה (ש"ס). ואף שהשדרה קיימת הוה גיסטרא. הג"ה. והעולה. א) חוליא שחסירה היינו שניטל ביד טריפה. ב) אם נבראת חסירה לדעת הרמב"ם בסי' נו"ן כשירה דס"ל (דהא דאמרינן דאם ניטל טריפה בחסירה כשירה) ולדעת החולקים שם טריפה דס"ל דבין דניטל בין נבראת חסירה טריפה ודעת הט"ז דבחוליא שחסירה מתחילת בריאה לד"ה כשירה (כיון דחסרון טריפות בחוליא מטומאה גמרינן ובטומאה בחסרון מתחלת ברייתו בודאי מטמא יעו"ש). ג) אם יתיר חוליא לדעת הרמב"ם יש להכשיר (דכיון דאי אמרינן דכל יתר כנטול דמי הוה רק כחסירה וחסרה חוליא לדעתו כשר) ואף לדעת הסוברים דיתר כנטול ביד דמי ג"כ יש להכשיר די"ל כאילו ניטל הוא לבדו דמי וכדעת הרמב"ן (ש"ך). ובאמת דיש לעיין מ"ש מטחול בסי' נ"ג דקיי"ל דאם ניקב בסומכיה דטריפה ומה"ט בדבוקים טריפה דהו"ל כאילו ניטל הוא ומקומו דמי והו"ל כאילו ניקב בסומכיה ומ"ש הכא דכשר ול"א דהו"ל כאילו ניטל הוא ומקומו דמי וי"ל דל"ד לטחול בסי' מ"ג דש"ה דיש לחוש לדעת הסוברים כאלו ניטל הוא ומקומו עמו והוה ליה ניקב בסומכיה משא"כ הכא ודוק: