אור ברסלב
עצי בשמים חידושים לשו"ע או"ח

עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט

חידושים לשו"ע או"ח

חידושים להש"ס

הלכות ציצית

סימן ח

(ס"ג) טליתות. אבל צריך שיהיה בהם שיעור שיתכסה בו ראשו ורובו. וע' בד"מ דכתב דבשעת הדחק מברך אפילו בפחות משיעור זה:

(ס"ו) על טלית. דכן מצינו נוסח הברכה כמו שמברכין לישב בסוכה ואף שאינו יושב:

בהג"ה וי"א. עט"ז הטעם:

(ס"ט) קודם שיברך יעיין. ולא סמכינן אחזקה י"ל היכא דאיכא לברורי מבררינן מ"א. וי"ל מ"ש מבדיקת טריפות דלא בדקינן וסמכינן אחזקה ואפשר לומר דחזקה דאתיא מכח רובא עדיף והתם הוא ג"כ חזקה דאתיא מכח רובא ועיין בסימן תל"ז אות ד' במ"א. עוד יש טעם דחזקה העשויה להשתנות הוא והכא נמי עשויה ליפסק (וע' מ"א שהביא בשם הב"ח דכתב דהוה חזקה התלויה במעשה והקשה עליו ממקוה יעו"ש. וי"ל דכוונת הב"ח הוא כיון דאיכא חזקה אתיא מכח מעשה אמרינן גביה כל היכא דאיכא לברורי מבררינן ול"ד לטריפות דלא בדקינן ובזה יש לתרץ ג"כ קושית הב"י בסימן תל"ז סעיף ב' בחזקתה בדוק דהתם הוי חזקה דאתיא מכח מעשה ודוק):

(סי"ב) ואם מפסיק ביניהם. ואם שח בינתים לדעת הרא"ש הוי הפסק כין דשתי מצות הם כמו בשחיטה וי"א דדוקא בשתי מצות של חובה כמו בתפילין הוה שיחה הפסק אבל הכא רשות דאי בעי לא ילבוש טלית הרי זה דומה לסעודה ושח באמצע דאין צריך לברך ובהפסק גדול בודאי צריך לברך:

עיין ט"ז ולבוש שהוקשו מ"ש משחיטה ויש לחלק דהתם נוסח הברכה הוא על המצוה שצונו הבורא ית"ש כמ"ש הט"ז ביו"ד סימן א' ולהכי אין קפידא כ"כ שיהיה דעתו על כולם וכ"ז שלא הסיח דעתו מהמצוה שבירך עליו אינו צריך לברך משא"כ הכא הברכה הוא על הטלית והראיה שמברכינן בלמ"ד ולכן צריך שיהיה דעתו על כולם ועיין בסימן ו' הג"ה ודוק:

(סי"ד) אם פשט טליתו כו' צריך לברך. הטעם כיון דלא היה בדעתו בשעת ברכה אלבישה שניה:

בהג"ה וי"א. אף שלא היה בדעתו אלבישה שניה מ"מ כיון דפשט על דעת לחזור חשבינן ליה ללבישה שניה למצוה אחת. וי"א דדוקא. דס"ל דאף כשדעתו לחזור צריך לברך רק דבנשאר עליו ט"ק אז יש לדמותו לפירות ואף דלא דמי לפירות וכמ"ש בסי"ב מ"מ מהני דעתו לחזור שלא יהיה מעשה חדש ט"ז. ושיטת הב"ח דאף במסירו סתם בנשאר עליו ט"ק אין צריך לברך כיון דלא הסיח דעתו מהמצוה ול"ד לסי"ב דצריך שיהיה דעתו על כולם והתם ג"כ לא הסיח דעתו מהמצוה כיון דלבש טלית הראשון ומ"ש הכא דא"ל שיהיה דעתו על הלבישה השניה י"ל דהכא עכ"פ היה דעתו על אותו טלית וכ"ז שלא הסיח דעתו לא חשבינן ליה ללבישה שניה למצוה אחרת ומצוה אחת היא משא"כ התם:

סט"ו אם נפלה טליתו. ולדעת הב"ח דבנשאר עליו ט"ק ין צריך לברך וכמ"ש בס"ק הקודם:

סט"ז הלן בטליתו בלילה, דכיון דלילה לאו זמן ציצית היא חשובה הפסק ומעשה חדש ומצוה אחרת. ואף לשיטת הרא"ש בסימן י"ח דס"ל דכסות יום חייב בלילה מ"מ כיון דהלילה גורמת שיופטר בכסות לילה חשובה הפסק. והב"ח חולק דא"צ לברך לדברי הכל. יש להביא ראיה לדין שכתב הט"ז דאם פשט טליתו על דעת לחזור לא מהני מדין זה ודוק:

סימן ט

(ס"א) אין וכרב נחמן דילפינן מנגעי בגדים. דכתיב צמר ופשתים:

בהג"ה וי"א וכרבא דכנף אתי למידרש מין כנף ושאר מינים א"פ רק במינם מוכח דשאר מינים חייבים מדאורייתא:

(ס"ב) או פשתים. ודעת הגמי"י בשם המהר"ם מרוטנבורג דלרבא דס"ל דשאר מינים מדאורייתא חייבים אינם פוטרים צמר או פשתים שלא במינם רק צמר ופשתים יחדו פוטרים אף שלא במינם:

בזמן הזה דליכא תכלת. עיין בתוס' בפ' התכלת שצדדו לומר דאף היכא דליכא תכלת אין אסור משום כלאים ואף שיכול לקיים שניהם מ"מ אישתרי כ"א לגבי ציצית רק מדרבנן אסור יעו"ש:

בהג"ה וי"א הטעם עיין במג"א. ולדעת הגמי"י שהבאתי לעיל ניחא ועיין בט"ז ודוק:

(ס"ג) כגון משי לבגד משי ושיטת בעל העיטור הביאה הרא"ש בה"ק דהא דאמרינן דאין לו תכלת מטיל לבן היינו לבן צמר במקום תכלת דהוא מין תכלת ולא נחסר רק צבע חלזון ולא מהני ציצית של פשתן לטלית פשתים מדאורייתא וכן ציצית של משי לטלית משי דהא צריך צמר במקום תכלת ולא מהני ציצית של צמר למשי דהא צמר לחוד אינו פוטר לטלית של משי דהוא א"מ לדעת מהר"ם מרוטנבורג ולכן אין תקנה רק לעשות טלית של צמר וציצית צמר עיין מג"א. ויש לעיין לבעל העיטור דס"ל דצריך צמר במקום תכלת לא ס"ל כדעת הגמי"י הנ"ל דהא קיי"ל דשאר מינן במינן פוטרין וא"כ ע"כ צ"ל לדעת הגמי"י דקאי היכא דליכא תכלת דאז מטיל לבן שאר מינים דא"ל דמטיל צמר בהא צמר לחוד א"פ שב"מ ואי אמרינן דצריך צמר תמיד במקום תכלת ליתא במציאות להאי דינא ועכצ"ל דבעל העיטור לא ס"ל כדעת הגמי"י הנ"ל. ועיין בס' מחצית השקל דרצה להשוות יחד וזה ליתא ודוק:

(ס"ו) ואין לעשות טלית פשתן. הטעם דיש לגזור שמא יעשה ציצית של צמר ויהיה כלאים פי' דבזמן שהיה תכלת היה מותר לעשות מדאורייתא בטלית של פשתן ציצית של צמר דהוא תכלת וגזרו חכמים שלא יעשה ציצית של צמר גזירה משום כסות לילה ויהיה כלאים שלא במקום מצוה וגזרו אף במינו אטו שא"מ זו שיטת ר"ת ושיטת רש"י הוא דגזרו רק בשא"מ ולא במינו דהוה גזירה לגזירה ועמ"ש בס"ב בשם התוס' ולשיטת בעל העיטור בודאי אין לעשות טלית פשתן וכמ"ש בסימן ג':

סימן י

(ס"ג) כפל קרנות. הטעם דסופו לחזור ועמ"ש בס"ו:

ס"ו בהג"ה אבל צריך להטיל. והטעם דסופו לחזור כן הוא דעת הב"י לר"ש דפוטר היינו שאם הטיל בכנפיו הפשוטים א"צ לעשות בכפולים ודעת הד"מ וכן הסכים הלבוש דר"ש פוטר לגמרי דכנפות הכפולים לא חשיבא ובכנפות הפשוטים ג"כ פטור כיון דכפלם ויש לעיין מ"ש מס"ג דחייב מטעם דסופו לחזור ומ"ש הכא בכפלם דנפטרים ולא אמרינן דסופו לחזור וצ"ע. ובשיטת הב"י אין להקשות די"ל כמ"ש לקמן בתפרם.

(בא"ס) אא"כ תפרה. ול"ד לס"ג דשאני התם דלהפקיע הטלית מחיוב לא מהני התפירה משא"כ הכא דלא נפקע החיוב ובזה מהני התפירה שיהיה בכפולים ולא בפשוטים. אך דאכתי קשה לשיטת הנ"י דס"ל דאיירי בטלית ארוכה ובפשוט פטור רק בכפלן נתחייב וא"כ אמאי מהני החיוב להפקיע מפטור ול"א דפטור מטעם דסופו לחזור וי"ל ודוק:

(בהג"ה) וי"א דחייבין. הוא דעת הרי"ף דפוסק כת"ק דחייבת וצריך להטיל בכפולים ולא בפשוטים עיין מ"א ועיין בחידושינו שהארכנו:

א בא"ס) הטיל למוטלת. עיין בתוס' ריש התכלת ד"ה התכלת דהיכא דהטיל למוטלת י"ל דדילמא לא נפסלו בכך רק אם מתכוין עובר בבל תוסיף. והמורם מדבריהם דהיכא דהם בכרך א' והוסיף אז אף אם אינו עובר בב"ת מ"מ נפסלו הציצית משום דהוסיף והמוסיף גורע והטיל למוטלת אז אף אם עובר בב"ת מ"מ לא נפסלו הציצית בכך יעו"ש שהביאו ראיה מהנחנקין:

ב בא"ס) אם נתכוין לבטל. דאז אינו עובר בב"ת ואף למ"ד לעבור לא בעי כוונה מ"מ הכא מודי דליכא ב"ת כיון דלבטל קא מיכוין (תו' מנחות מ' ד"ה וממאי) ופירוש לדבריהם דהיכא דמתכוין שלא לצאת אינו עובר כמו למ"ד במצות א"צ כוונה אם נתכוין שלא לצאת אינו יוצא כ"כ לענין ב"ת אינו עובר. ועדיין יש לעיין הא עיקר ב"ת עובר בשעת לבישה דהא קיי"ל דציצית חובת גברא וכלי קופסא פטורין וא"כ מה יועיל אם בשעת עשיה מכוין לבטולי הא אם אם ילבשנו יעבור עליו וצ"ל בדוחק כיון דבשעת עשיה מכוין לבטולי גם בשעת לבישה ילבשנו אדעתא דהכי. אך לפי מ"ש המג"א דהראשונות פסולים כיון שביטלם ניחא דלא יעבור בב"ת כשילבשנו כיון דציצית הראשונים פסולים בעצם הוה כשלא בזמנו דלעבור בעי כוונה ודוק. וא"כ לא יעבור כשילבשנו סתם ולא יכוין להוסיף:

ג) חותך הראשונות. אבל כל זמן שלא חתך פסולים. ויש לעיין כיון דבביטל אינו עובר בב"ת אמאי יופסלו השניות וי"ל דס"ל להרמב"ם דאף דא"ע בב"ת מ"מ כל המוסיף גורע אך דמדברי התוס' שהבאתי לעיל לא משמע כן. וי"ל דלהכי אינו יוצא בשניות דנפסלו דנעשו שלא לצורך וכמו בטלית בעלת ג' רק דבקציצת הראשונים נסתלק הפסול דאז הם לצורך משא"כ כשלא נחתכו הראשונים וק"ל. ועיין ברש"י בגמרא דמשמע דהפסול הוא ג"כ מטעם דלא לצורך (וא"ל דהא עכשיו אינו יוצא בראשונים משום ב"ת דהא לא ביטל להשניות וא"כ השניות הם לצורך ז"א דהא אם לא השניות היה יוצא בראשונות ועדיין הם שלא לצורך וק"ל). אך לשיטת המג"א דס"ל דכיון שביטלם להראשונות פסולים הם מטעם ביטול וא"כ השניות לצורך הם ואמאי פסולים וי"ל דעיקר הביטול לא מהני כל זמן שהראשונות כשרים הם וזהו לא שמענו שמהני ביטול על ציצית כשרים לפוסלם רק שהביטול מהני שלא יחזרו לכשרותם וישארו בפסולם שהיה מכבר וא"כ עדיין השניות הם שלא לצורך דאם לא היו השניות לא היה מהני הביטול כלל. ול"ד לחתכן דאז נסתלק הפסול דהם שלא לצורך דאם לא נעשו השניות וחתכן לא היו ציצית כלל מה שאין כן בביטול ודוק:

ד) וכשירה. השניות ולא נפסלו משום תולמ"ה י"ל כיון דאין פסולם בעצם רק משום שיש עוד ציציות ול"ד לבעל שלוש. ועיין סימן תרכ"ב בהג"ה ואם חתך האחרונות נסתפק המג"א אם הראשונות כשרים והעלה דפסולים כיון דביטלם. ולפי מ"ש דהפסול הוא קודם שחתך משום כל המוסיף גורע וי"ל דהוא בכלל כל יתר כנטול דמי וא"כ לא הוה עליה כלל ולא חשיב תולמ"ה ודוק:

ה) ואם נתכוין להוסיף פסולים. והטעם כיון דיעשה איסור אם ילבשנו כך הוה תעשה ולמ"ה ואף הראשונות דנעשו בכשרות פסולים מטעם איסור זו היא שיטת הרמב"ם ז"ל:

ו בהג"ה) ויש מכשירין בכ"ע. ל"מ הראשונות דנעשו בכשרות ואף האחרונות כשירות מטעם כיון דעביד איסורא לא חשיב מעשה ובשעת קציצת הראשונות זו היא עשייתן תוס' מנחות מ"ב. וא"ה עיין בב"י מה שמקשה על דברי הרא"ש במה דלא חילק בין מכוין לבטולי יעו"ש, דהא באמת כבר כתבנו דיש ב' טעמים על הא דפסולות השניות. א) משום דנעשו שלא לצורך. ב) כיון דכל המוסיף גורע. והנה רב פפא דמקשה ע"כ ס"ל כטעם הב' דכל המוסיף גורע דאל"ה לא מקשה מידי כיון דקמיכוין לבטולי וא"ע בב"ת א"כ השניות ממילא כשרים אף קודם שחתך וכמ"ש באות ג' וא"ל כיון דנעשו שלא לצורך מש"ה פסולים ז"א דהא יש להקשות כקושיית תוס' דהא לעבור לא בעי כוונה וכמ"ש באות ב' וע"כ צ"ל דס"ל לר"פ כיון דביטלם פסולים בעצם וכמ"ש המג"א ואם כן הוה כשלא בזמנו דבעי כוונה וכמ"ש שם באות ב'. וא"כ ליכא למימר דהטעם הוא משום דנעשו שלא לצורך דא"כ תיכף בשעת התחלת עשיה דנתכוין לבטלם נעשו לצורך כיון דנפסלים הראשונים ועכצ"ל הטעם משום דכל המוסיף גורע משא"כ הרא"ש י"ל דסומך אדברי תוס' דהביאו ראיה מפ' הנחנקין דלא אמרינן בהטיל למוטלת כל המוסיף גורע כיון דא"ע בב"ת כשרים השניות וא"כ כשרים השניות והא דפסק הרא"ש והר"ב דקודם שחתך פסולים בכל ענין י"ל משום דס"ל דאף דמכוין לבטל לא מהני שלא יעבור בב"ת כיון דלעבור לא בעי כוונה וא"ל דהראשונים פסולים בעצם כיון שביטלם י"ל דס"ל דביטול לא מהני. והא דרב פפא ס"ל דביטול מהני י"ל דרב פפא לשיטתו דס"ל ע"כ בהטיל למוטלת דהמוסיף גורע א"כ מהני הביטול שלא יחזרו לכשרותם משא"כ לדידן דס"ל דאף דעובר בב"ת מ"מ לא נפסלו בכך וא"כ שפיר לא מהני הביטול דאטו נאמר דהיכא דמכוין לבטל ציצית כשירים שיהיו נפסלים בכך וכיון שלא מהני הביטול ממילא עובר בב"ת אף בנתכוין לבטל כיון דלעבור לא בעי כוונה ודוק כי עמוק הוא):

ז) (בהג"ה ואם נחתכו האחרונות אף הראשונות כשרים דלא ס"ל הטעם דביטול מהני לפסול להראשונים וכיון דלא מהני הביטול לפסול להראשונים להכי מכשירין אף בביטול ולא נתכוין להוסיף כיון דלעבור בזמנו לא בעי כוונה ועיין באות ב'):

וקודם שחתך הראשונות פסול בכ"ע. כבר כתבתי דעל השניות יש ב' טעמים דפסולים. א) משום דנעשו שלא לצורך (וכן משמע מדברי רש"י שם ודוק). ב) דכל המוסיף גורע. ואם חתך האחרונות הראשונות כשרים מ"א וחולק אסברא הראשונה ועיין בדברי תוס' שהבאתי לעיל:

(א"ה עיין בתוס' שהוקשו אף למ"ד לא בעי כוונה. ומה שנלע"ד לתרץ קושייתם דהא שלא בזמנו בעי כוונה והנה כתב מהרי"ט והביאו הכנה"ג בהכללים דהיכא דאי אמרינן דאי עביד לא מהני אז לא עשה איסור כלל קיימ"ל דאי עביד דלא מהני כדי שלא יעשה איסור וכן כתב בס' שאגת אריה בפ' ראוהו ב"ד גבי התוקע בשופר של עולה וא"כ ה"נ דכוותיה אי אמרינן דאי עביד לא מהני והציצית פסולים אז לא עבר אב"ת כיון דהוי שלא בזמנו דהא אינו יוצא בהם ועיקר ב"ת הוא בשעת לבישה וא"כ כיון דהציצית פסולים אז לא יעבור כלל אב"ת ולכן י"ל דהציצית פסולים מטעם אי עביד לא מהני ואינו עובר אב"ת כיון דשלא בזמנו בעי כוונה ודוק). ואין לומר בפשיטות כיון דהשניות פסולים מטעם שנעשו שלא לצורך הוה כשלא בזמנו ז"א דהא אף עפ"י כן שם ציצית עליהם וכמ"ש רש"י לענין כלאים דהיכא דפסיק לקמאי מתכשרי שם ציצית עליהן וה"נ דכוותיה לא מקרי שלא בזמנו כיון דשם ציצית עליהן משא"כ היכא דפסקי לקמאי אז אין שם ציצית עליהן וכמ"ש רש"י שם גבי אין תכלת בטלית פטורה וא"כ שפיר י"ל אף דנפסקו קמאי לא מתכשרי משום תולמ"ה וא"ל דעבר אב"ת ז"א דאי אמרינן דנפסקו קמאי לא מתכשרי לא עבר אב"ת כלל כנ"ל:

עיין בתוס' ד"ה וממאי ותירוצם אינו מובן דהא קיימ"ל בפ' ראוהו ב"ד גבי הניתנין דעובר אב"ת אף שהוא מכוין להזות שלא לשם בכור ועיין גבי פתח בשיכרא מ"ש התוס' דאף דקיימ"ל דמצות אין צריכות כוונה מ"מ אם נתכוין לשם מצוה אחרת לא יצא וא"כ מוכח דבל תוסיף עובר אף בענין זה וא"כ מה מהני הכוונה לבטולי ועכצ"ל כמ"ש המג"א דאז הם פסולים בעצם ול"ש אי אתרמי ליה ודוק:

(בהג"ה) ויש מכשירין עיין בב"י מה שמקשה על שיטת הרא"ש ומה שנלע"ד לתרץ די"ל דעיקר הסברא דב"ת ליכא מעשה איכא הוא מטעם כיון דעובר אאיסור ל"ש מעשה כלל והוא בכלל כל דאמר רחמנא ל"ת א"ע ל"מ, אך דבאמת י"ל דל"ש ב"ת כיון דכבר עשה כל הד' ציצית והרי זה דומה לכהן שסיים ברכותיו דאמרינן בפ' ראוהו ב"ד דהוה כשלא בזמנו וא"כ הוה כשלא בזמנו דבעי כוונה אך מטעם דאי אתרמי ליה ציבורא אחרינא חשבינן ליה שיעבור אף בלא כוונה וא"כ י"ל כיון דרחמנא אחשביה שיעבור בלא כוונה מטעם שהעשיה חשיב בהתירא וא"כ ה"נ דכוותיה אי הוה מתרמי ליה טלית אחרינא או דהוי נפסקו קמאי חשיב ליה כבזמנו דלעבור לא בעי כוונה. וא"כ י"ל כיון דרחמנא אחשביה שיעבור בלא כוונה כיון שהעשיה חשיב אי הוה בהיתירא וא"כ ל"ש לומר דלא חשיב מעשה מטעם דנעשה באיסור דהא עיקר האיסור הוא מטעם דיכול לעשות בהיתר. ובזה מתורץ קושית תוס' ד"ה וממאי ודוק. ובזה יש לישב קושייתם דהא אי אמרינן דעובר אב"ת בשעת לבישה הוה ככהן שלא סיים ברכותיו דהא אין לומר דכבר נפטר מציצית דהא בשעת לבישה נתחייב בציצית והוא לובש בחמש ציציות וא"כ לא הוה כשלא בזמנו משא"כ אי אמרינן דבשעת עשיה עובר אב"ת וא"כ תיכף כשעשה הד' ציצית הוה כשלא בזמנו וא"כ עכצ"ל דאחשביה. והנה שם בסוגיא זו אמרינן דחדא מכלל חברתה איתמר וכתבו התוס' שם דהא דר' זירא מכללא דשמואל איתמר ודייק ר"ז דהטיל למוטלת כשירה מהא דאמר שמואל דאין בה משום כלאים. ושמואל ס"ל דכלי קופסא חייבין בציצית וא"כ שייך לומר דרחמנא אחשביה ומקשה שפיר ממאי דהאי גברא לאוסופי וכו' ואעפ"כ עובר אב"ת ואף שהוא שלא בזמנו ועכצ"ל דרחמנא אחשביה משא"כ לדידן דקיימ"ל דעיקר הב"ת הוא בשעת לבישה ואז הוא בזמנו ול"ש לומר אחשביה ושפיר י"ל דלא חשיב מעשה. ודוק כי עמוק הוא:

עוד מה שנראה בישוב דברי הרא"ש והוא העיקר דהא באמת יש לעיין דהא קיימ"ל בפ' ראוהו ב"ד דשלא בזמנו בעי כוונה וקיימ"ל דציצית חובת גברא הוא ואם כן בשעת עשייתן הוי שלא בזמנו דהא אז אין החיוב כלל וא"כ לא עשה איסור ב"ת בעשייתו והוה כמו הישן בח' בסוכה דא"ע ב"ת אם לא שכוון. (ועכצ"ל דזה הוה שלא בזמנו דאל"ה האיך אנו עושים ציצית קודם לבישה הא עובר אב"ת ועכצ"ל דהוה בשלא בזמנו ודוק) ואם כן אמאי סתם הרא"ש דבריו. אך די"ל דכיון שיעבור אשעת לבישה ג"כ לא חשיב מעשה כיון שאינו ראוי להתקיים כך וכ"מ בט"ז סברא זו ודוק. וכן משמע מדברי התוס' שהקשו דהא קיימ"ל דב"ת לא בעי כוונה והא בשעת עשיה הוה שלא בזמנו וע"כ צ"ל כמ"ש דאינו ראוי להתקיים לבוש ודוק. אך דעפ"ז יוקשה מהא דקיימ"ל דסדין בציצית גזירה שמא יקרע סדינו בתוך ג' ויתפרנו והוה תולמ"ה וכן מהא דמקשינן מכיון שארגו בו היו מטילים בו כלת ומה קושיא הא כיון דהטילו בו כלאים אינו חזי ללבישה מטעם איסור כלאים וא"כ ל"ש תולמ"ה כמו באיסור ב"ת ועכצ"ל בין איסור כלאים לאיסור ב"ת דדוקא באיסור ב"ת אמרינן דל"ש תולמ"ה כיון דעיקר הפסול מה שנפכלים הוא מחמת שלא לצורך והאיסור והפסול הוא בדבר א' משא"כ בכלאים דהאיסור והפסול לאו בדבר אחד הוא ודוק כי נכון הוא. והנה ביבמות דף צ' כתבו התוס' דחיוב דציצית הוא אחר הלבישה ולא בשעת לבישה ואיסור דכלאים הוא בשעת לבישה יעו"ש בדבריהם. וא"כ טלית שיש בה כלאים אי אמרינן דפסיקת קמאי לא מהני עובר איסור דכלאים וכמ"ש בסוגיא הנ"ל מהא דא"ר זירא אמר שמואל וא"כ לא יחול כלל האיסור דב"ת על איסור דכלאים כיון דאיסור כלאים קדים ושייך תולמ"ה כיון דלא יעבור כלל איסור דב"ת דאין איסור חל על איסור ושפיר מקשה ר"פ אהך דינא דר"ז דאיירי בכלאים הא אם אינו מכוין להוסיף אינו עובר רק בזמנו וזמן החיוב אחר הלבישה הוא וא"כ איסור דכלאים קדים ולא יעבור כלל אב"ת ומתורץ קושית התוס' ודוק. ושיטת הרא"ש ג"כ ניחא דלא חולק דהא איירי בזמן דליכא תכלת ואינו ראוי להתקיים דיעבור אב"ת אחר הלבישה דבזמנו לא בעי כוונה ודוק כי נכון הוא בעזה"י:

חותך הראשונות. אבל כל זמן שלא חתך פסולים השניות ויש לעיין אמאי נפסלים השניות כיון דא"ע ב"ת בנתכוין לבטל וא"ל משום שנעשו שלא לצורך ז"א לשיטת המג"א דא"ל דנפסלים הראשונים בביטולם וא"כ השניות הם לצורך ומה לי אם חתך ומה לי אם בטל. וי"ל דהרמב"ם ז"ל פליג אדברי תוס' שהבאתי לעיל וס"ל דאף דאינו עובר בב"ת מ"מ נפסלים הציצית כיון שהוסיף כמו דקיימ"ל לשיטת התוס' בהוסיף בכרך אחד ודוק. ועיין מה שכתבנו לעיל די"ל דהרמב"ם לא פליג על תוס' ויעו"ש:

ואם נתכוין להוסיף. אף שחתך א' משתיהן פסולה דכיון דיש איסור הוה תולמ"ה אף דאין פסולם בעצם ויש לעיין אמאי אם חתך השניות הראשונים פסולים הא בראשונים לא נעשה איסור וצ"ל כיון דיעשה איסור אם ילבשנו ואז אין חילוק בין הראשונים לאחרונים לכן הוה תולמ"ה (ומזה מוכח כדברי המג"א דבנתכוין לבטל הראשונים פסולים לגמרי דאל"ה יוקשה הא אף כשאינו עובר בב"ת בשעת עשייתו מ"מ בשעת לבישה כשילבשנו כך דהיה איסור ואמאי מכשירין טפי בנתכוין לבטל הראשונות והשניים כשרים משום דלא נעשה איסור בהם והא בראשונות ג"כ לא נעשה איסור ואעפ"כ פסולים מטעם שיעשה איסור בשעת לבישה וא"כ מה מהני בנתכוין לבטל בשעת עשייתו הא כשילבשנו סתם יעבור אב"ת ועכצ"ל כמ"ש דבנתכוין לבטל הראשונות הוה כשלא בזמנו ולא יעבור אב"ת כשמכוין לבטל. אך דבאמת יש לדחות ראיה זו וי"ל כיון דמכוין לבטל בשעת עשיה אף כשילבשנו סתם לא יעבור עליו דמסתמא אדעתו דעשיה לבשו ודוק היטב וע"מ שהקשו על הרמב"ם בפי' דברי הגמרא דהא בגמרא אמרו להיפוך ב"ת איכא. וי"ל לפמ"ש התוס' דחדא מכלל חברתה איתמר והא דא"ר זירא מכללא דר' זירא אמר שמואל איתמר וכמ"ש התוס' התם ושמואל לשיטתו דס"ל דכלי קופסא חייבין וא"כ עובר ב"ת אשעת עשיה והוה כל דאמר רחמנא ל"ת דאעל"מ ולא הוי עשיה כלל כמו שפרש"י שם משא"כ לדידן דקיימ"ל דכלי קופסא פטורין ולא עשה איסור בשעת עשיה דהוה כשלא בזמנו וא"כ עיקר האיסור בשעת לבישה הוא ולכן כתב הרמב"ם הסברא להיפוך ודוק היטב בכל זה):

ואם נתכוין להוסיף. משמע מדברי הרמב"ם דמשום ב"ת נפסלו הציצית דאלו לדעת התוס' בהנחנקין דמשום ב"ת אין לפסול הציצית א"כ יוכשרו בחתיכת של הראשונות או השניות דעל הפסול ל"ש תולמ"ה ומשום איסור ב"ת לא לפסלו וק"ל:

ואם נתכוין להוסיף עמש"ל. ומזה יש לפשוט דעובר אב"ת אף אם עשה ציצית פסולים והוסיף עליהם כשרים דהא הכא נמי השניות פסולים משום שנעשו שלא לצורך וכמ"ש רש"י ואעפ"כ עובר על הראשונות אב"ת

ויש מכשירין בכ"ע. הטעם עמש"ל. ובמתכוין לבטל י"ל דכשרים השניות חדא דס"ל דאף דמתכוין לבטל עובר אב"ת וכ"כ הב"ח. או די"ל דכיון דנתכוין לבטל לא נפסלו שניות כלל כיון דנעשו לצורך ועוד י"ל דל"ש תולמ"ה כיון דאין פסולו בעצם וכמ"ש בשיטת הרמב"ם אך דשיטת הגמרא צריך ליישב דלא משמע כן ועמ"ש בחידושינו תירוץ עיין באות ה':

ואם אתך השניות בנתכוין להוסיף בודאי הראשונים כשרים חדא כיון דאיכא ב"ת מעשה ליכא ועוד דנעשו בהכשר ל"ש תולמ"ה וכמ"ש המג"א בסימן ט"ו ובנתכוין לבטל דעת הט"ז דהראשונים פסולים לדעת הרא"ש ודעת המג"א דהראשונים כשירות ופליג גם בזה על הרמב"ם:

(בהגה) וקודם שחתך הראשונים וכו'. הנה בנתכוין להוסיף דהשניות פסולים בעצם משום שנעשו שלא לצורך והראשונות אינם פסולים רק מטעם ב"ת ובנתכוין לבטל אי אמרינן דא"ע בב"ת מ"מ פסולים השניות משום דנעשו שלא לצורך. אך דלדעת הט"ז דס"ל דלשיטה זו הראשונים פסולים בפסיקת בתראי משום דביטלם א"כ ע"כ צ"ל דס"ל לדעה זו זו דעובר אב"ת בנתכוין לבטל. אך דבאמת צ"ע כיון דהראשונים פסולים האיך יעלה על הדעת דעובר אב"ת הא הוה כשלא בזמנו ודוק. ואפשר לומר דס"ל לדעה זו כשיטת הרמב"ם דאף דא"ע בב"ת מ"מ נפסלים הציצית וכמ"ש לעיל. ולשיטת מג"א ניחא די"ל הטעם דנעשו שלא לצורך וגם דעובר אב"ת. והראשונים בנתכוין להוסיף פסולים משום ב"ת ואינם פסולים בעצם ובנתכוין לבטל אינו יוצא בראשונים לדעת הט"ז כיון שביטלם. ולדעת המג"א כיון דיעבור אב"ת. ואף אי אמרינן דבנתכוין לבטל אינו עובר בב"ת היינו בשניות אבל בראשונים בודאי עובר כיון דלא ביטלם להשניות. וא"ל כיון דהשניות פסולים מטעם דנעשו שלא לצורך א"ע בב"ת בשעת לבישה דהוה כשלא בזמנו. ז"א כיון דמהני לפסיקת קמאי ואז נעשו כשירות לא הוה כשלא בזמנו דשם ציצית עליה וכמ"ש בגמרא לענין כלאים ודוק. וכוונת הרמ"א י"ל דאינם פסולים בעצם רק דקודם שחתך יעבור אב"ת ואף אי אמרינן דדעת הרא"ש דבנתכוין לבטל אינו עובר אב"ת וכמש"ל מ"מ צריך לחתוך להראשונים ואינו יוצא בהם ממ"נ אי אמרינן דכשילבשנו סתם אז אדעתא דלבטולי קמכוון בודאי אינו יוצא בראשונים דהא מצות צריכות כוונה ומכ"ש כשנתכוין שלא לצאת בהם ואם ילבשנו אדעתא לצאת בהם אז יעבור אב"ת בשעת לבישה וכמש"ל ודוק:

וקודם שתתך הראשונות פסולים בכ"ע. והטעם דציצית אחד על כנף אחד ולא שני ציצית על כנף א' והוה כמו ה' פרשיות שבתפילין ונפסלין אף הראשונות (תוס' ר"פ התכלת ורא"ש). ושיטת התוס' דאף שעובר אב"ת לא נפסלין הראשונים (כן דייקו מדלא משכחת ליה בפ' הנחנקין בהטיל למוטלת דחייב יעו"ש). אלא עכצ"ל דלא נפסלים הראשונים אבל השניים בודאי פסולים כיון שנעשו שלא לצורך ועיין בב"י דבנתכוין לבטל אז ללישנא בתרא דכש"ר ג"כ כשרים קודם שחתך וי"ל הסברא דמשום שנעשו שלא לצורך אין לפסול כיון שנתכוין לבטל עשייתם לצורך הוי ומכ"ש לשיטת הסוברים דהראשונים נפסלים משום שביטלם ומשום שני ציציות על כנף אחד אין לפוסלם כיון דהראשונים פסולים אף שביטלם אין שם ציצית עליהם. (ויש לעיין דרש"י בהטיל למוטלת פירש דהשניות פסולות משום שנעשו שלא לצורך ולפי"ז הראשונים לא נפסלו כלל ומשום שני ציציות על כנף אחד ג"כ לא נפסלו וצ"ע):

עמ"א בנתכוין לבטל אם חתך להשניות כשרים הראשונים ואף דהא קודם שחתך חל על הראשונים איסור ב"ת וכמ"ש ובאיסור ב"ת לא מהני חתך ז"א דהא באמת ביטל להראשונות ולא חל עלייהו איסור ב"ת דשילבשנו אדעתא דלבטולי קא מיכוין כמו בשעת עשיה אך דא"י לצאת בהם דאם ירצה לצאת יעבור אב"ת ודוק. ודוחק דהא אם נתכוין להוסיף ג"כ בראשונים לא נעשה איסור כלל בשעת עשיה רק משום שיעבור אב"ת אם ילבשנו לכן אמרינן ביה תעשה ולא מן העשוי וה"נ דכותיה וצ"ל דהתם כשילבשנו סתם יעבור אב"ת משא"כ הכא כשילבשנו סתם לא יעבור אב"ת רק דלא יכול לצאת בהם דאדעתא דעשיה ילבשנו ודוק:

לסי' י' כללים להטיל למוטלת

א) כל היכא שאין פסולו בעצם לא אמרינן תולמ"ה כגון הטיל למוטלת דהפסול אינו בעצם ועיין בסי' תרכ"ח בסוכה שתחת הגג וזו לשיטת הרמב"ם). ב) אם הפסול הוא משום ב"ת כיון דהוא איסור ג"כ אמרינן תולמ"ה אף היכא שאין פסולו בעצם ואפילו היכא שנעשה תחלה בהכשר (זו לשיטת הרמב"ם). ג) ושיטת רש"י הוא להיפוך דכל שאין בו משום ב"ת אמרינן תולמ"ה והיכא דישנו איסור ב"ת ל"ש תולמ"ה דלא מן העשוי קרינן ביה כיון דהעשיה הוא באיסור עט"ז. ד) אם הטיל למוטלת. אם נתכוין להוסיף פסולים הראשונים והשניים משום ב"ת דהא כשילבשנו עובר אב"ת (רמב"ם). ושיטת התוס' דאף כשעובר אב"ת מ"מ לא נפסלו הציצית (תוס' ר"פ התכלת יעו"ש). ה) אם נתכוין לבטל הראשונים אינו עובר אב"ת דאף דב"ת בזמנו לא בעי כוונה מ"מ אם נתכוין שלא להוסיף אינו עובר. ושיטת הב"ח לדעת הרא"ש דעובר. ו) אם נתכוין לבטל הראשונים אף דאינו עובר אב"ת ולרש"י בלשון ראשון כשרים השניים בנתכוין לבטל עיין בב"י מ"מ נפסלים השניים משום דנעשו שלא לצורך ולשיטת הט"ז (דס"ל דאף אם חתך להשניות הראשונים פסולים משום שביטלם) השניות פסולים משום דכל המוסיף גורע דרחמנא אגמריה ד' ציצית ולא יותר אף בענין דאינו עובר אב"ת וכמ"ש התוס' שהבאתי בריש סימן זה. ז) אם חתך האחרונות דעת הט"ז דהראשונים פסולים כיון שביטלם. אך לדעת המג"א דס"ל דביטול אינו פוסל י"ל דא"י לצאת בהם דאם ירצה לצאת בהם אז יעבור אב"ת כיון דלא ביטלם להשניות והא דא"ע אב"ת בשעת לבישה הוא כיון שביטלם בשעת עשיה מסתמא ילבשנו אדעתא דהכי דלא ירצה לצאת בהם וא"כ ממ"נ אינו יוצא בהם:

סימן טו

(ס"א) מותר להתיר וכו'. ואף דקיי"ל דציצית חובת גברא הוא מ"מ אסור כדאשכחן במזוזה דנענש אותו שנטלה (בפ' השואל ק"ב) אע"ג דחובת הדר הוא תוס' שבת כ"ב ד"ה רב אמר. ולענין מזוזה אסור אפילו רוצה לקבוע בבית אחר משום שעשויה להציל מהמזיקים תוס' בתירוץ השני שם וכ"פ בהג"א פ' ב"מ דין וא"ו יעו"ש:

(ס"ב) אינו יכול ליקח הכנף. הנה שיטת רש"י הוא דאסור ליקח ציצית עם הכנף שהם מטלית אחר אף באופן דהציצית אינן נפסלים כגון שהיה שיעור טלית מ"מ אסור משום דעל כנפי בגדיהם כתיב וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשיה ושיטת הנ"י דאסור משום תולמ"ה ואיירי בענין שנפסלים הציצית כגון שלא היה שיעור טלית דלא מהני כשחזר ותפרם משום דבבגד זה לא נעשה בכשרות והוה תולמ"ה ולא דמי לנקרע למעלה משלשה דיתפור דהתם בבגד זה נעשה בכשרות עמ"א וק"ל:

(ס"ג) טלית מצוייצת וכו'. ויש לעיין לשיטת הב"ח כיון דנקרע על פחות מג' אצבעות אז לא הוה חיבור וא"כ הוה טלית בת ג' כנפות כיון דהכנף הד' הוא תפור וא"כ נפסלים הציצית ואח"כ כשיקרע לגמרי נעשה בת ד' כנפות וא"כ הוה תולמ"ה ועמש"ל:

עמג"א ושיטת הב"ח דע"כ לא מכשיר הרשב"א רק כל חלק לחוד שיעשה ציצית בב' כנפות האחרים אבל לתפור תחתיו לחלק הנשאר פסול משום דכשמתחיל לתפור כל שלא הגיע לג' אצבעות עדיין לאו חיבור הוא וכמ"ש בשם התוס' בס"ד ומ"מ נתבטל כנף זה במקום תפירה ונשאר רק ג' כנפות ונפסלים הציצית ואף כשנחבר אח"כ ונעשה בת ד' הוה תולמ"ה. ואם מתחיל לתפור באמצע גם הב"ח מודה דכשר ואם תופר ב' חלקים יחד דעת הפ"מ דגם הב"ח מודה דכשר דל"ש תולמ"ה כיון דנעשו בכשרות בבגד זה רק לצרף לחתיכה אחרת פסול כיון דלא נעשה בכשרות באותה חתיכה. ודעת מחצית השקל דלדעת הב"ח אסור אף אם תופרם ביחד. וכן משמע מדברי המג"א דהקשה על הב"ח מהא דקיי"ל דנקרע חוץ לג' יתפור והא התם נעשה בכשרות בבגד זה מוכח מדבריו דלדברי הב"ח אסור לתופרם יחד ג"כ ודוק:

ודעת המ"א דמותר לתפור אף בחלק אחר כיון דהתפירה אינו מבטל הכנף כמ"ש בסי' יו"ד ס"ג. ובאמת יש לחלק דהתם הטעם כיון דלא קצען גלי דעתיה דסופו לחזור משא"כ הכא דל"ש סברא זו דהא באמת הוא רוצה לתופרן באחרת. ועוד קשה לי על דברי המ"א לו יהא דתפירה אינו מבטל הכנף מ"מ כל זמן שלא תפר רובו נעשית בעלת ה' והוא גופיה הביא בשם הב"ח דבעלת שש פטורה וא"כ הוה תולמ"ה וצ"ע:

ואם באנו לצאת כל הדעות. אסור לתופרן בין בחתיכה אחרת בין באותו חלק (לחוש לדעת התוס' דהובא בס"ד). ואפילו באמצע אסור להתחיל ולתפור משום דנעשית בעלת שש וכמ"ש. וכן בהחלק הנקרע י"ל דאסור וכמ"ש לעיל דכל שלא נקרע לגמרי הוה רק בת ג' כנפות ואפילו בנעשה הקרע באמצע ג"כ יש לפקפק דנעשה בעלת ה':

ויש להביא ראיה לדעת הפ"מ דגם הב"ח מכשיר באותו טלית עצמו לתופרם דל"ש תולמ"ה כיון דנעשה בבגד זה בכשרות דאל"ה יוקשה אמאי מכשיר הרשב"א כל חלק בפני עצמו דהא כיון שנקרע ונשאר בפחות מג' אצבעות התפירה מבטל הכנף ונעשית בעלת ג' והוה תולמ"ה ודוק. ועכצ"ל דס"ל להבית חדש דבאותו הבגד ל"ש תולמ"ה:

(סט"ו) וי"א דלרב עמרם לא נפסל. ומקודם אבאר דין שיעור הקרע. הנה היכא דנקרע למעלה מג' ונשתייר שיעור כנף אז אם נשאר חיבור לבגד בג' אצבעות הוא חיבור גמור ואינו נחשב שיהיה הקרע בפני עצמו כמו דקיי"ל בפ' דם חטאת צ"ד לענין כיבוס דחשיב בגד כ"ז שהוא מחובר בו ג"א. אך אם נקרע לגמרי אז אם אין באותו קרע שיעור טלית נפסלים הציצית ואם חזר ותפרן כשרים ולא הוה תולמ"ה כיון דעשויים בכשרות בתחלתן בבגד זה וכמ"ש המג"א בס"ב. ואם לא נשתייר שיעור כנף אז אף אם נקרע במיעוטו נתבטל מתורת כנף ונפסלים הציצית וצ"ל דל"ד לכיבוס דלענין שיהיה שם בגד מהני החיבור אבל לענין כנף לא מהני חיבור שיהיה נקרא כנף משום דמחובר בו בסופו. ועיין בתוס' שאביא בס"ד. ואם חזר ותפרן לא מהני התפירה שיוכשרו הציצית משום דהוה תולמ"ה ול"ד לאם נקרע למעלה מג' דלא הוה תולמ"ה שאני הכא דנתבטל הכנף לגמרי ואפשר לומר הסברא כיון דנתבטל מתורת כנף אף שחזר וחיברו הוה כנף חדש וכמ"ש התוס' בפרק דם חטאת לענין בגד. וכמו דקיי"ל לענין טומאה דכלים שנשברו וצירפן נטהרו כיון דבאותו כלי לא היתה הטומאה וה"נ דכוותיה וא"כ י"ל דבאותו הכנף לא נעשה בכשרות. משא"כ לענין בגד י"ל דס"ל כמ"ש שם התוס' דכל שנשאר ג' על ג' שם בגד עליו וא"כ לא הוי בגד חדש ודוק. זו היא שיטת הנ"י בפירוש ר"ע. ושיטת התוס' הוא. דאין חילוק בין נשתייר שיעור כנף ללא נשתייר. רק אם מחובר לבגד בג"א אז לא נפסלים הציצית כלל דכיון דחיבור הוא לענין בגד כ"כ חיבור הוא לענין שלא יתבטל תורת כנף. ואם אינו מחובר לבגד בג"א אז אף אם נקרע למעלה מג' אצבעות בענין שנשתייר שיעור כנף מ"מ כיון דנפסלים הציצית מחמת שאין באותו קרע שיעור טלית אם חזר ותפרו לא מהני משום תולמ"ה. ויש לעיין מ"ש מסי' תרכ"ו ס"ב בהג"ה. ויש לחלק דהתם אין הפסול מחמת עצמו ועיין במג"א שם ואפשר לומר דהתוס' ס"ל כתירוץ הראשון שכתבו בפ' דם חטאת דהיכא דנקרע לגמרי אף שנשתייר שיעור ג' על ג' באותו הקרע מ"מ לאו שם בגד עליו כיון שנקרע והוה ככלי שנשברה דאף דהשברים מקבלים טומאה מ"מ כיון דנשברו נטהרו מכדי טומאתן הראשונה דאין שם כלי הראשונה עליה וה"נ דכוותיה כיון דנקרע אין שם בגד עליו ואף כשחזר ותפרו הוה כבגד חדש וא"כ לא נעשה בבגד זה בכשרות והוה תולמ"ה ודוק:

סימן כא

כללים

(א) תשמישי קדושה ותשמישי מצוה. תשמישי מצוה נזרקין היכא שאין קביעות. ב) תשמישי קדושה יגנזו. ג) הזמנה לאו מילתא היא בתשמישי קדושה רק במעשה. ד) תנאי מהני לתשמישי קדושה להשתמש בו דברי חול אף בעודן במצותן אבל לא לתשמיש בזיון. ה) דבר שבקדושה יש פלוגתא אם מהני בהו הזמנה ואם הזמין לחוד מהני בהו תנאי. ו) אם הזמין במעשה לא מהני תנאי לדבר שבקדושה רק לענין שיהיו מורידין לקדושה קלה. אלו הן תשמישי מצוה ציצית שופר סוכה לולב נ"ח. תשמישי קדושה הכיס שמניחין בו התפלין והרצועות. דבר שבקדושה הקלף שכותבין בו והקציצה דהיינו הבתים:

הלכות תפילין

סימן לט

עמ"א מה שהביא בשם והוא מדברי המרדכי דקטן פסול לכתוב תפילין משום דאינו בקשירה אינו בכתיבה ויש לעיין מ"ש מהא דקיי"ל דחש"ו ששחטו ואחד עע"ג דשחיטתו כשירה והא י"ל דכל שאינו בזביחה וכמו דקיי"ל בשחיטת עכו"ם דנבילה מטעם דכל שאינו בזביחה (עיין יו"ד סי"ב) ואפשר לומר כיון דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו הוה בכלל זביחה. אך יש לעיין דהיינו מדרבנן וי"ל דלספות בידים אסור מן התורה ועי' סי' שמ"ג דמשמע מדברי הב"י דהוה דאורייתא בכל האיסורים שלא לספות בידים ועמש"ל ושם הארכנו ודוק:

הלכות ק"ש סימן נח

ס"א משיראה את חבירו. משום דרובא דאינשי לא קיימי עד הזמן הזה ועוד מפני שקבעו פ' ציצית בק"ש דכתיב בה וראיתם אותו (רמב"ן במלחמות עמ"א אות ו') ועיין ברא"ש מ"ש בשם הירושלמי ראה זה וזכור זה (א"ה עיין בכ"מ דלכך לא יצא בדיעבד בק"ש של לילה לאחר שעלה עמוד השחר משום דרובא דאינשי נעורים משיעלה עמוד השחר וצ"ל דס"ל כתירוץ הב' דמשום אסמכתא וק"ל). אך דעדיין יש לעיין למה מצותה מקודם הנץ החמה לכתחלה הא קיי"ל באותן שמצותן ביום לכתחלה מהנץ החמה י"ל כיון דבק"ש תלוי הדבר בקימה ורוב בני אדם קיימי בההוא שעתא לכך מותר אפילו לכתחלה וק"ל ועיין במג"א אות ו':

ס"ג) דכיון שעלה ע"ה שפיר קרי' ביה ובקומך אזיל לשיטתיה בכ"מ דרוב בני אדם קיימי מעמוד השחר והזמן דמשיראה את חבירו הוא משום אסמכתא דוראיתם אותו. ולשיטת הרמב"ן שהבאתי לעיל דרוב בני אדם לא קיימי בההוא שעתא צ"ל כיון דמיעוטא קיימי בההוא שעתא יכול לקרות בשעת הדחק ובדיעבד כיון שהוא יום באמת ועמש"ל על דברי המג"א:

(ס"ה) אם נאנס כו' כיון שעדיין לא הונץ החמה כו'. ואף דמשעלה עמוד השחר יום הוא מ"מ כיון דמיעוטא דגני בההוא שעתא יוצא בה ידי ק"ש והיינו דוקא אם נאנס אבל אם פשע אינו קורא משום קנס. ול"ד לס"ד דיצא בדיעבד אף אם לא היה אונס י"ל דשאני התם דרוב בני אדם קיימי בההוא שעתא ועיקר הטעם דלא יקרא מקודם הוא משום אסמכתא וכמש"ל משא"כ דלענין ק"ש של לילה לא קרינן ביה ובשכבך כיון דרוב בני אדם נעורים. אך דעדיין יש לעיין לשיטת הרמב"ן דרוב בני אדם לא קיימי עד זמן משיכיר וא"כ יקשה אמאי אינו יוצא בק"ש של לילה משעלה עמוד השחר עד זמן הזה. ועכצ"ל כיון דבאמת יום הוא לכך אינו יוצא רק בשעת הדחק אף דקרינן ביה ובשכבך ודוק:

עמג"א ס"ו מ"ש בשם חידושי הרשב"א. ובאמת יש לתמוה על הרמב"ן כמש"ל דע"כ אנו צריכין לחלק בכך ועוד יש לעיין אמאי קורא עד ג' שעות משום מיעוטא דבני מלכים אף שלא בשעת הדחק ומשום מיעוטא דגני מעמוד השחר עד הנץ לא יצא רק בנאנס ועכצ"ל כחילוק הנ"ל ודוק וצ"ע:

אם נאנס וכו' אבל אם פשע א"י ק"ש של לילה. עיין בכ"מ הטעם כיון דרוב בני אדם קיימי להכי אינו יוצא ולשיטת הרמב"ן יש לעיין אמאי אינו קורא אפילו לכתחלה כיון דמשעלה עמוד השחר עד זמן משיכיר לשיטתו דרוב בני אדם גני בההוא שעתא וצ"ל כיון דבאמת יום הוא אינו יוצא רק בשעת הדחק. אך דיש עדיין לעיין אף לשיטת הכ"מ אמאי יוצא בק"ש של שחרית משום בני מלכים דהוא מיעוטא דמיעוטא אף שלא בשעת הדחק ובק"ש של לילה אינו יוצא רק בשעת הדחק משום מיעוטא וי"ל כיון דבאמת יום הוא והוא מועט להשוכבים לכך אינו יוצא וק"ל וכמ"ש המג"א בס"ו יעו"ש:

כללים לסימן ק"ד

א) אם שהה כדי לגמור כולה ק"ש ותפלה שוין לדעת תוס' ורא"ש ומחמת אונס צריך לחזור לרא"ש בסי' ס"ה וע"ח. ב) דעת הרשב"א דוקא באונס מחמת עצמו צריך לחזור ודעת תוס' אף באונס מחמת אחר והמג"א הכריע דבק"ש א"ח רק מחמת עצמו ובתפלה אף באונס מחמת אחר:

סימן קסח

(ס"י) אם נתבשל אם יש בהם כזית. בין שהיתה פחותה מכזית קודם שנתבשלה בין שהיתה פרוסה גדולה ונחלקה בבישול ואם לא נחלקה בבישול אי מהני שיפררם אח"כ לפחות מכזית עיין באבן העוזר שכתבו גבי קניידלך שיש בכל א' כזית שיפררם ואז יכול לברך במ"מ יעו"ש:

(ב) אם יש בהם תואר לחם לא מהני שיפררם אח"כ לאחר הבישול. דאף דבישול אינו חשוב תואר לחם היינו דוקא בפרוסה פחות מכזית אבל בכזית לא מהני הבישול לבטלו מתורת תואר לחם וא"כ כיון שבשעת הבישול היה כזית לא מהני מה שיפררם אחר כך כיון דיש בהם תואר לחם ועיין בש"ע של הרב אות ט"ו בהג"ה ועיין באבן העוזר סי"ג בהג"ה ודוק:

(ג) אם נדבקו ע"י הבישול ונתחברו לכזית עיין באהע"ז דמברך עליהם במ"מ דבתחלת הבישול הוי פרורים שאין בהם כזית ויצאו מתורת לחם כשבישלם ושוב הו"ל כעיסה שנתבשלה דמברך עליהם במ"מ לרוב הפוסקים כמ"ש בסי"ג:

(ד) אם נדבקו על ידי הטיגון דינו כנדבקו על ידי הבישול רק דבנראה דיש בהם תואר לחם אפוי אין הטיגון מבטלו (לאיזה דעות) כמו הבישול כמו שיתבאר:

(בא"ס) אע"פ שנראה שיש בו תואר לחם. דהבישול מבטלן מתורת תואר. ואם הטיגון מבטל עיין מג"א והנ"מ כשנראה שיש בו תואר לחם אפוי אין הטיגון מבטלו אבל באין בו תואר לחם אפוי רק לחם מטוגן לא חשיב תואר לחם לרוב הפוסקים דטיגון אינו כאפוי:

עמ"א אות כ"ח ועיין בש"ע של הרב אות י"ט והעולה מדבריו אם פירר הלחם לפירורין דקים כקמח ונשרו במים עד שהלך תואר הלחם מהם (דדינן דבכה"ג נפיק מתורת לחם כמ"ש בסי"א) מ"מ אם חזר ואפאן צריך לברך המוציא אף שאין בהן לע"ע ג"כ תואר לחם לא אמרינן דהוה כנאפה מתחלתו דצריך תוריתא דנהמא. ואמרינן כיון שהיה לחם מתחלתו ויש לע"ע בהן כזית אין צריך שיהיה תואר לחם. אם לא אפאן רק שגבלן וכוונתו דהו"א דהא דבכזית לא בעי תואר לחם היינו באותן הפרוסות שהיה בהן כבר תואר לחם ויש בהן כזית אינן יוצאין מתורת פת אם נסתלק מהן התואר כ"ז שיש בהם כזית משא"כ הכא דבשעה שנסתלק מהן התואר לא היה בהן כזית הי"א דאף אם נתחברו אח"כ לכזית לא באו לתורת לחם קמ"ל דאף בכה"ג תורת לחם עליהם והביא ראיה מההיא דמנחות וכמ"ש בסי"א:

(עיין בש"ע הר"ב אות כ) אפילו נשרו תחלה במים וכו' ואף שכבר יצא מתורת לחם מ"מ אם נצטרפו אח"כ בא עליו תורת לחם שבכזית אין צריך תואר לחם אפילו לכתחלה:

ואפילו אם לש אותם. היינו כשהוא לש מפירורין שלא נשרו במים שהיה בהן התואר לחם דאלת"ה דאם לש בהן הא כבר יצאו מתורת לחם וא"כ בשעת הלישה עם מי פירות הוא לחם חדש והוה ליה פת הבאה בכיסנין. רק דאיירי שלש מפירורין שתורת לחם עליהם:

אבל אם לש אותן ברותחין. דכיון שכבר פקע מיניה שם לחם בתחלת הבישול דלא היה בו כזית שוב לא נעשה עליה שם לחם חדש אחר הבישול אבן העוזר:

סימן קעח

(ס"א) יבואר דשינוי מקום הוה הפסק ואף אם חזר למקומו צריך לחזור ולברך:

(סעיף ב') מבואר א) דשינוי מקום הוה הפסק וצריך לחזור ולברך ברכה בתחלה:

ב) אפי' חוזר למקומו צריך לברך (גמרא פסחים). ג) מאי נקרא שינוי מקום מחדר לחדר. ד) בדעתו לשנות מחדר לחדר לא הוה שינוי מקום. ה) מבית לבית לא מהני דעתו. ו) ביכול לראות וכו' לא הוה שינוי מקום (מג"א בשם הראב"ד. דין הניחו מקצתם אם אכלו במקום אחר צריכים לברך ובחזרו אין צריכים (מ"א אות ז). דין דברים הטב"ל במקומם א"צ לברך דלקיבעא קמא קא מיהדר. (עמ"א אות ו) מה הן דברים הטבל"א במקומן עיין ס"ה ובמ"א אות י"ב. דין אם הוא עוקר ממקומו (אם צריך לברך בהמ"ז) וגמרו סעודתן במקום אחר מברך בהמ"ז במקום שהוא גומר (סי' קפ"ד מ"א אות ד'). לכתחלה אסור לעקור ממקומו עד שיברך בהמ"ז (עיין מ"א סי' ח'). אם היה דעתו לכך שיגמור סעודתו בבית אחר מותר כמו בהולכי דרכים (ש"ע ס"ד ובט"ז). אם רוצה לעקור ולהלוך ע"ד לחזור למקומו ולאכול אז מן הדין מותר דאין זה חשיב עקירה רק דאסור משום שמא ישכח מלחזור ולברך. אם הולך לאכול בבית אחר ולגמור סעודתו במקומו הראשון מותר דל"ש גזירה שמא ישכח דבדיעבד מברך במקום שגמר סעודתו ולא עבר דאף אם ישכח לא יעבור רק על דין דאסור לעקור ממקומו עד שיברך עיין בש"ע ס"ה. שינוי מקום הוה הפסק לענין ברכה שלפניו. מה הוא שינוי מקום (עמ"א אות ד' ה') בדברים הטעונים ברכה במקומן שינוי מקום לא הוה הפסק (ש"ע בהג"ה). אם אכל ושתה דברים שאטב"ל במקומן בתוך סעודה הראשונה ג"כ אין צריך לברך כיון שהם טפלין לענין ברכה אחרונה ונפטרים בבהמ"ז (מ"א אות ו') והיסח הדעת דעת הר"ב דצריך לברך אף כשחזר למקומו עיין באבן העוזר:

ס"ב) וכן אם היו מסובין לשתות. יש לעיין דלפי זה מאי ראיה בגמרא מדקתני ועקרו דאיירי בדברים שטעונים ברכה למפרע במקומן הא י"ל דאיירי בפירות ואעפ"כ טעונין ברכה לפניהם (עיין בר"ן קנ"ב ד"ה מיתיבי) וי"ל כמ"ש במלחמות בתירוץ הא' מדקתני כשהן יוצאין טעונין ברכה לפניהם אלמא במקומן הן מברכין מדלא קתני ויצאו וכו' טעונין ברכה לפניהם יעו"ש:

בהגה וי"ח) אבל לא על מה שכבר אכל. והא דקתני כשהן יוצאין טעונים ברכה לפניהם היינו משום דאסור לעקור עד שיברך ברכת המזון עיין במלחמות דבפת למ"ד דצריך לברך עליו קודם כרב ששת נראה מהדברים דלאחר שיחזור מברך למפרע ג"כ והביאו ר"ן שם וצ"ל דלענין זה עדיף פת מפירות. ואף דבפירות לכ"ע אין טעונין ברכה למפרע (כמ"ש הר"ן שם) מ"מ בפת במקום שצריך בתחלה ברכה צריך ג"כ ברכה למפרע ודעת תוס' ורא"ש בפת שם דין ו' מוכח דאף לר"ש אין טעונין ברכה לפניו עיין שם מה שהוכיח משמש שמברך על כל פרוסה ואינו מברך בהמ"ז:

עמ"א אות ח' דחולק על הרמ"א דס"ל דמן הדין מותר לעקור ממקומו על מנת לאכול במקום אחר עיין סי' קפ"ד. וצ"ל אף דלקיבעא קמא הדר היינו בדיעבד אבל לכתחלה צריך לברך במקומו ממ"ש. ועיין תוס' ד"ה כשהן יוצאין דהא דטעונין ברכה למפרע היינו משום שמא ישהו מלחזור עד שירעבו ומשמע ג"כ מדבריהם דאינו מן הדין ואפשר לחלק בין כשחוזר למקומו הראשון דאז מן הדין מותר וכמ"ש המג"א באות ז' וע"ש מיהו דעת מהני אף מבית לבית עיין במחצית השקל:

סעיף ג' יבואר דדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן לא הוה שינוי מקום הפסק ועיין בס"ז דשינוי מקום והיסח הדעת הוה הפסק וצריך לחזור ולברך עיין בסי' קע"ט הסברא:

סעיף ד' עמ"א אות ו'. ואף שהיין ופירות בעצמן הם דברים שאינם טעונים ברכה למפרע במקומן מ"מ א"צ לחזור ולברך כיון שהם טפלים לברכה אחרונה ונפטרים בבהמ"ז. ויתר דיניו מבואר לעיל יעו"ש:

(ס"ה) וי"א. ויש עוד נ"מ בין דעת הרמב"ם לדעת תוס' והרא"ש בדברים שאינן טעונים ברכה במקומן. דלדעת תוס' ורא"ש אף שצריכים ברכה לפניהם מ"מ יכול לאכול בלא ברכה אחרונה על מה שכבר אכל עיין בהג"ה ובט"ז אות א':

(ס"ו) מבואר דמותר לעקור ממקומו מלילך עד שיגמור סעודתו ולברך במקומו הראשון משום מצוה עוברת אבל לברך בהמ"ז בבית האחרון אסור לפי שיש חולקין על זה והוא סברת הרמב"ם המובא בש"ע ס"א ועיין בבעל המאור דכתב ג"כ כסברת הכל בו:

(ס"ז) מבואר דאף דשינוי מקום לא הוה הפסק בפת מ"מ היסח הדעת ושינוי מקום הוה הפסק תפלה לא הוי הפסק ולא דמי לברכת המזון דהוה הפסק:

סימן קצג

(ס"א) מצוה לחלק. עיין מ"ה אות ה' עיין מ"א אות ב' דאף על ברכה מעין ג' מזמנין וצ"ע שאין המנהג כן:

(ס"ב) אפילו לא הוקבעו. עיין ברא"ש דין א'. עיין מ"א אות ח' דהעלה דלזמן ג"כ בעי הסיבה. ועיין בב"י בסי' קצ"ה דהביא תשובת הרשב"א דלזמן לא בעי הסיבה רק לענין שיכול להוציא ועיין בתוס' מ"ב ד"ה עשרה ויש לדחות ראיית מ"א וק"ל:

(ס"ה) אפילו אכלו אח"כ. עמ"א ואף דהדין אם לא נקבעו בתחלת הסעודה רק בסוף חייבין בזימון וא"כ לו יהא שנתבטל הקביעות בהזימון שברכו חביריהם מ"מ נתחייבו מאכילה שניה בזימון מ"מ כיון שכבר פרח זימון גרע טפי ולשיטת ר"י שהובא ברא"ש דין א' ניחא בפשטות. וי"ל דהדין הנ"ל לא קאי רק אם אכלו בסוף הסעודה דלדידיה לא נתחייבו בזימון מ"מ בכה"ג נתחייבו ודוק עיין מ"א י"ג ועיין באה"ג אות פ':

ס"ו ובא א' לכל חבורה וכו'. והוא רבותא טפי אף שזה הא' לא היה עם אלו ביחד קודם שפירשו מ"מ כיון שנצטרף להשניים שהיו עמם פרח זימון מהם:

סימן רב

(ס"א בהג"ה) אזלינן אחר הרוב. דכיון שהוא הרוב הוא העיקר ומברך על העיקר ופוטר הטפל:

(ס"ב) ב"י דבוסר בענבים שיעורו עד כפול הלבן. ופחות משיעור זה מברך בפה"א. ושאר כל האילנות משיוציאו תיכף. ודעת הטור דחרובין עד שישרשרו והזיתים משינצו:

הבוסר. (עיין ד' ל"ו ע"ב אות ה' ואות ז') בהג"ה וי"א וע"ש אות ו' ומשביעית ילפינן ודעה הראשונה ס"ל דמערלה ילפינן ובערלה כל האילנות משיוציאו:

ובלבד שלא יהא מר. ואם מיתקן ע"י האור מברך שהכל עיין מ"א אות ה' ואות ז' ואות י"ג ואות ל"א ובעט"ז אות ב':

(ס"ג) גרעינים. עיין ברא"ש דילפינן מערלה דהוה פרי ועיין שם אות ד' ודעת הרשב"א דמברך בפה"א ולא ילפינן מערלה דשאני ערלה דמטעם שומר לפרי מרבינן לה אבל לענין ברכה לאו פרי הוא ועמ"ש באות י"ז:

(ס"ד) והעולה דעל שמן זית בעין אין מברכין עליו. ואם שתאו על ידי אניגרון מברך על האניגרון שהכל אפי' השמן רוב. ואם שותה השמן לרפואה אז מברך על השמן (אפילו בשמן מועט עמ"א אות ט') ואם אכלו ע"י הפת לרפואה דעת הב"ח דהפת משום חשיבותיה אינו בטל לגבי השמן והמ"א חולק עליו דהשמן עיקר:

(ס"ה) שקדים. עיין ברא"ש דין ג' מה דהוקשה דהא לענין מעשר קיי"ל דפטורין אף בקטנים וע"ש מה שתירץ ודבריו אינם מובנים ומה שהביא ראיה מעלים הא באמת י"ל דאינן עיקר הפרי ולכך מברכים עליהם בפה"א כמו בקפריסין דלענין ערלה לאו פרי הוא ומברכים עליה בפה"א וצ"ל כוונתו כיון דלענין מעשר לאו פרי האדמה ג"כ הוא ובאמת ר"ע איירי לענין מעשר פירות האילן וכמ"ש רש"י להדיא וצ"ע. וצ"ל דכוונתו דעכ"כ לא גרע מירק כיון דמברכין עליה בפה"א ובירק צריך לעשר ואעפ"כ פטורין ממעשר וצ"ל דלאו כירק חשבינן לה וק"ל:

(ס"ו) צלף. על העלין בפה"א. ול"ד לקורא דבסי' כ"ד ס"א דהכא נטעי להו אינשי גם אדעתא לאכול מן העלין ומיהו כיון שאינו עיקר הפרי מברך בפה"א (עיין גמרא ל"ו אות יו"ד):

ועל הקפריסין בפה"א. עיין בגמרא מדלגבי ערלה לאו פרי הוא ועיין בתוס' ד"ה והלכתא דכתבו דמברך על הקפריסין בפה"ע ול"ד לערלה דשאני התם דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אבל לענין ברכה אין חילוק בין א"י לח"ל:

עמ"א דהעלה דלענין קליפת מראנצין צריך לברך בפה"ע מטעם דגבי ערלה פרי הוא כדקיי"ל בקליפי רמון דחייב בערלה (ע"ש אות ג') ודעת הט"ז דבפה"א כיון דאינו עיקר הפרי ול"ד לערלה דהתם מטעם שומר אתרבי לערלה כדכתיב את הטפל לפריו אבל לענין ברכה אין לברך בפה"ע מטעם דהוה שומר לפרי ובאמת דברי המ"א תמוהים ועיין באחרונים וכמ"ש הרא"ש בהל' ערלה דגרעינין אסורים בערלה דדרשינן את פריו הטפל לפריו וגרעינין קיי"ל דמברך בפה"ע מדהוי פרי לענין ערלה ועכצ"ל כיון דאיתרבי היינו לענין שיהיה פרי דהריבוי את שיהיה פרי ועיין בס' אליה רבה שדעתו לברך שנ"ב על קליפת מראנצין:

(ס"ז) תמרים.(עיין ל"ז ע"א אות ו' ז') עיין גמרא האי תמרא של תרומה מותר לעשות מהם טרימא דבמילתייהו קיימי:

עמ"א והעולה מדבריו דאף לדעת הרב דבגודגדניות יש לברך שהכל היינו בנתבשלו ונתבטלו תואר צורתן אבל במיעכו לחוד אף שנתמעכו לגמרי מברך בפה"ע ועיין בסי' ר"ד דכל שצורתן עדיין ניכרת מברך בפה"ע

(ס"ח) דבש. עיין ברא"ש דהביא דעת ה"ג דדבש תמרים הוא בכלל ז' מינים ומברך בפה"ע ועט"ז.

עמ"א דכתב דהוה זיעה בעלמא אבל בלא"ה הוה כשמן זית דמברך בפה"ע. ועיין בהג"א דין י"ב דמברך בפה"א שאין סברא להורידו ב' מדרגות:

סימן רו

עמ"א ס"ק ז'. והעולה מדבריו הוא דאין חילוק בין כשהיו לפניו ממין הראשון כמו בשחיטה דהכא איירי כשהיה דעתו על כל מה שיביאו לו. והדינים הם א) אם היה בדעתו על כל מה שיביאו לו מהני לכ"ע וא"צ לברך. ב) אם נמלך ממש בכל ענין צריך לברך. ג) ובסתם אם מונחים לפניו עדיין מאותו מין בזה יש פלוגתא. דעת הס"ה דאין צריך לברך דדמי לשחיטה דקיי"ל דכל שיש לפניו מאותו המין דא"צ לברך וכן הוא דעת הרמ"א דפירות דמי לשחיטה. מיהו דוקא מאותו **(אפילו הם שני מיני פירות. ודעת הט"ז ביו"ד סי' י"ט אות י"א דדוקא ממין הראשון הא ממין אחר צריך לברך.)** מין כגון פירות אבל מין משם אחר אף על פי שברכותיהן שוות צריך לברך. ד) ודעת הכלבו דל"ד לשחיטה דיש קבע לשחיטה ולהכי כל זמן שמונחים לפניו אינו מסיח דעתו משא"כ בפירות דאין קבע לפירות ולהכי אף אם עדיין לפניו מאותו המין צריך לברך. ה) ואם קבע עצמו לפירות אז מהני כמו בשחיטה אף לדעת הכל בו ודעת הרב"י הוא כדעת הכלבו. ו) ובאין מונחים לפניו לכ"ע צריך לברך ואף לדעת הרמ"א דס"ל בשחיטה אף ששחט כבר א"צ לברך הכא מודה דשאני שחיטה דאף עפ"י כן הם מונחים לפניו אחר שחיטה משא"כ באכילה דהראשון חלף והלך לו זהו תורף דבריו ועיין ביו"ד מ"ש שם. ודעת הלבוש דאין לחלק בכך וא"כ לדעתו אף שכבר אכל א"צ לברך כמו בשחיטה לדעת הרמ"א:

עט"ז ס"ק ח' וט'. והנה בדין הנ"ל יש שלשה חילוקים חדא אם בירך ואח"כ הביאו לפניו לא מהני אפילו דעתו שיביאו לו כי שמא יארע אונס ול"ד לאמת המים ששם יודע בודאי שיבואו המים ולא חיישינן לאונסא דלא שכיחא. והמג"א דעתו כמ"ש עיין סימן קס"ט סק"ז ובסי' קע"ד ובסי' קע"ט ס"ה דהטעם דאתכא דבעה"ב סמכינן וא"כ דעתם על כל מה שיבואו להם וא"כ מוכח דמהני דעתו ועיין בסי' קע"ד בט"ז ס"ק ז' דמשמע מדבריו דמהני דעתו היכא דשכיח שיתנו לו מהני דעתו וכמ"ש בסי' קע"ט ס"ג גבי אורח חשוב דהוה כיודע שיתנו לו בבירור ודוק. ב) אם נטל בידו תורמס ובירך עליה ונפל מידו דעת הר"י ור"ת דאף היו לפניו מאותו המין והיה דעתו לאכלו לכך א"צ לברך כיון דהברכה היה ג"כ על זה שעדיין לפניו. ודעת הרא"ש כיון דנטל בידו עיקר הברכה לא היה רק על מה שנטל וכיון שנפל צריך לחזור ולברך על השאר כיון שנפל נתבטלה הברכה ולא מהני אפילו היה דעתו על השאר (והרי זה דומה לבירך ואח"כ הביאו לפניו כיון שנטל בידו התורמוס הוה השאר כשאינו לפניו כלל ולהכי תמה הט"ז על הרמ"א דהא הוא פסק גבי בירך ואח"כ הביאו לפניו דלא מהני דעתו כלל וא"כ למה פסק כרא"ש עיין בפ"מ). ול"ד לאמת המים דשם עיקר הברכה היה על המים שיבואו כיון שיודע שהמים ילכו ואחרים יבואו במקומן. ג) ואם נטל בידו והיו לפניו עוד ובירך מסתמא דעת הב"י דבסתם לא אמרינן דדעתו אכל מה שלפניו כיון שנטל. ודעת המבי"ט דאף בסתמא א"צ לחזור ולברך ועיקר פלוגתייהו הוא לשיטת הרא"ש שכתבתי. ד) עיין במג"א בסי' ק"מ דכתב היכא דרוצה ליטול פרי לברך וטעה ונטל פרי אחר ובירך עליה ואכלה ואח"כ נזכר ולקח הפרי הראשון א"צ לברך. משמע אם לא אכלה צריך לברך דהא דטעה הוה כדעתו על פירי הראשון. ודעת הרא"ש דלא מהני דעתו בנפל התורמוס ולכן כשלא אכלה לדעת הרא"ש צריך לברך ועי' בפ"מ שם דמשמע דאף בלא אכלה א"צ לברך כיון דטעה אינו דומה לתורמוס:

עמג"א ס"ק ח' דהיינו דוקא בסתמא דבסתם לא אמרינן דדעתו אכל מה שלפניו. וצ"ע א"כ אמאי כתב המחבר דוקא בנאבד הא אף בלא נאבד הדין כן כיון דלא היה דעתו אשאר וי"ל דלרבותא כתב נאבד ודוק. אך דעדיין צ"ע וכי מי גרע בהיו לפניו ונטל פרי אחד מאלו לא היו לפניו כלל דקיי"ל דאם בירך סתם ויש לו ממין הראשון כשהביאו לפניו מחדש דא"צ לברך וכמ"ש לעיל בדין ג' לדעת הס"ה. ועכצ"ל דלא הוה כנמלך ומכ"ש שיש לנו לומר כשהיו לפניו ונטל פרי אחד ובירך עליה ואכל דא"צ לברך על השאר ע"כ נ"ל דע"כ לא אמרינן דאין דעתו על השאר הכוונה הוא דעיקר הברכה לא היה על השאר ולהכי כשנפל מידו נתבטלה עיקר הברכה וכמו דס"ל לרא"ש הסברא זו אבל עכ"פ לענין נמלך לא אמרינן דלא היה דעתו על השאר וצריך לברך והדין בלא נאבד אין צריך לברך כיון דעיקר הברכה לא נתבטלה ונמלך לא הוה כיון דהי' לפניו ואין חילוק בין דעת הר"י לרא"ש רק אם בפי' היה דעתו לאכול דאז ס"ל לר"י ורמ"א דאז עיקר הברכה ג"כ על השאר ולהכי אף כשנפל מידו א"צ לברך ודוק כי ברור הוא:

סימן ריא

השיטות בקצרה שיטת הרא"ש ותוס' הוא דבברכותיהן שוות אזלינן בתר מין שבעה אפילו אם השני חביב ובשניהם אין ממין ז' אזלינן בתר חביב. ובאין ברכותיהן שוות אין למין ז' ולחביב שום קדימה מיהו מה שהקדימו הכתוב במין שבעה עצמו אזלינן בתריה להקדימו אפי' באין ברכותיהן שוות ואפי' השני חביב מ"א ס"ק א' וב':

ב שיטת הסמ"ק דאף באין ברכותיהן שוות יש לחביב קדימה ובשניהם חביבים יש לדין ז' קדימה וכן הדין במה שהקדימו הכתוב דאזלינן בתר חביב באין ברכותיהן שוות (מ"א ס"ק ח') ובברכותיהן שוות דעתו כדעת הרא"ש:

ג שיטת הרמב"ם דלעולם חביב קודם בין ברכותיהן שוות בין אינן שוות:

ד דעת בה"ג דבפה"ע קודם לבפה"א אפילו השני מין שבעה ואפילו השני חביב ודעת רוב הפוסקים דאין קדימה לבפה"ע על בפה"א וכן הכריע המג"א כדבריהם היכא דהשני חביב דאז יותר יש לצאת ידי הסמ"ק ורמב"ם דס"ל דחביב קודם ובשניהם חביבים ואין השני ממין שבעה דאז יש לצאת ידי בה"ג לחומרא עיין במ"א בסדר המעלות ובמ"ש שם:

ה בכוסס חטה דברכתו בפה"א לכאורה יש להקדימו לשיטת הרא"ש להמאוחרים בקרא אף אם הם חביבים ולשיטת הסמ"ק עכ"פ בשניהם חביבים ודעת הב"י דקרא לא איירי רק בעשאן מעשה קדירה וא"כ אין להם קדימה כלל ויותר יש להקדים המאוחרים כיון דהם מין שבעה ודעת הט"ז ומ"א בסדר המעלות אינו כן ועמ"ש שם:

ולדינא הכריע המג"א כדעת הסמ"ק דבאין ברכותיהן שוות אזלינן בתר החביב ואפילו במה שהקדימו הכתוב ובברכותיהן שוות אז אזלינן אחר מין ז' ובמה שהקדימו הכתוב ואפילו השני חביב דלא כשיטת הרמב"ם:

לסדר המעלות. א) המוציא קודם לכל הברכות ואפילו אם הוא משבולת שועל קודם לבמ"מ דחיטין. ב) במ"מ דחיטין דיש להברכה חשיבות וגם הוא מוקדם בפסוק להכי קודם אפילו ליין. ג) במ"מ דשעורים קודם ג"כ ליין כיון דמוקדם בפסוק ויש חשיבות קצת לברכה מיהו זית קודם לבמ"מ דשעורים דחשיבותו לא מהני נגד קדימת הפסוק דזית דאין לברכת מזונות כ"כ מעלה כמו יין. ד) כוסמין וש"ש ושיפון דהם בכלל מיני דגן דינם כחיטין ושעורים לקדימה מיהו החיטין קודמים לכוסמין כיון דזה בפירוש וזה בכלל והכוסמין קודמין למ"מ דשעורים כיון דיש לו קדימת הפסוק והשעורים קודמין לש"ש ושיפון והם קודמין לגפן. ה) גפן בפה"ג הוא קודם אפילו לזית דלברכת בפה"ג לא מהני קדימת הפסוק ושאני מיני מזונות דקודמים לו דיש להם נגדו שתי מעלות. ו) זית קודם לכל חוץ ממזונות דחיטין ובפה"ג דהם קודמין לו. תמרים הם שני לארץ בתרא והם קודמים לתאנה ורמון וצ"ע על המג"א דלא הביא זה. והנה כל הקדימות אלו הם אפילו השני חביב יותר ולכאורה קשה לפי מה דקיימ"ל כסמ"ק דהיכא דאין ברכותיהן שוות אין לקדימת הפסוק מעלה נגד החביב ואם כן אמאי מהני במ"מ דחיטין ודשעורים להקדימם לגפן מטעם שהם מוקדמים הא אין ברכותיהן שוות וא"כ היכא שהשני חביב לא מועיל הקדימה שלהם וצ"ל כיון דיש להם חשיבות ברכה קצת מועיל בצירוף הקדימה אפילו נגד החביב כמו דקדימת הפסוק אינו מועיל לפה"ג ואעפ"כ מזונות קודמים בצירוף שתי מעלות. ז) בפה"א ושהכל בפה"א קודם אפילו אם השני חביב. ח) בפה"א ובפה"ע תליא בחביב בהא קיי"ל כסמ"ק ובשניהם חביבים יש לדין ז' קדימה ואף שברכתו בפה"א ומשכחת לה בכוסס החיטה. ואם שניהם אינן מין ז' אז יש לצאת ידי בה"ג דפרי העץ קודם:

לשיטת הסמ"ק כללו של דבר דבאין ברכותיהן שוות אז אין לשבעה מינים ולקדימת הפסוק מעלה נגד החביב ובשוות דעתו כרא"ש:

(לס"ג) והכלל בזה דיש ג' מעלות. א) במ"מ יש לו חשיבות ברכה קצת כיון דעושין פת ממנו וקודמת לשאר ברכות אף שהשני חביב. ב) קדימת הפסוק עדיפא מבורא מיני מזונות דשעורים. ג) בפה"ג יש לו חשיבות אף נגד קדימת הפסוק. ודע דמיני מזונות דאורז אין להם חשיבות כלל כיון דאין עושין ממנו פת. ודע דהא דקדימת הפסוק עדיפא מבמ"מ דשעורים היינו כששניהם חביבים אבל כששעורים חביב שפיר מברך על השעורים כיון דאין ברכותיהן שוות לא מהני קדימת הפסוק נגד חביב ודוק בזה:

הלכות שבת

סימן רמג

סעיף א) ושכר את העכו"ם בכך וכך ליום. ואז אסור דהוה כשלוחו. (ודע דשבות דאמירה לעכו"ם דעת הסמ"ג דהוה דאורייתא משום מלאכה לא יעשה. ורוב הפוסקים הסכימו דלא הוה רק דרבנן ואדרבה קיל טפי דהוה רק אמירה (עיין סימן שי"א ס"ב) ורש"י כתב בע"ז דהטעם דשבות דאמירה לעכו"ם הוא משום ודבר דבר ועיין בסימן ש"ו ולפי"ז יש לעיין אמאי אסור כשעושה המלאכה מעצמו דלא הוה רק הרהור דמותר בשבת וק"ל) ואף שצוה לו קודם השבת אסור עיין בב"י סימן ש"ז (א"ה עיין בהלכות ריבית דיש שליחות לעכו"ם לחומרא וא"כ אמאי קיימ"ל דשבות דאמירה לעכו"ם הוא דרבנן ועיין במשנה למלך בהלכות ריבית פ"ב) וי"ל דהא דשליחות לעכו"ם לחומרא הוא מד"ס:

אבל שדה מותר ולשכור לו עכו"ם בקבולת שיעשה לו כל מלאכתו הצריכה לשדהו דעת התוס' דמותר דלא שייך גזירת הרואים שיתלו באריסות ודעת הרמב"ם (בפ"ו הט"ו) שלא התירו אלא כשהאמת כן הוא כמו שיאמרו הרואים אבל כשאין העכו"ם נוטל בפירות יש לחוש שיחקרו וימצאו שישראל נוטל כל הריוח לעצמו ויאמרו ששכיר יום הוא וא"ת נתיר על סמך שיאמרו קבלות הוא ז"א שאם היינו דנין כן שהרואין אותו תולין בקבלות אפילו לבנות את הבית היה מותר (מגיד). אבל מדינא שרי לכ"ע לשכור לו בקבלות דדמי לקבלנות כיון שאין הישראל מרויח ועבס"ב:

(ס"ב) מותר להשכירם לעכו"ם. ולשכור לו עכו"ם בקבולת דעת מהרי"א דאסור אפילו לדעה הראשונה שהבאתי לעיל דל"ש גזירת הרואים מ"מ הכא אסור לדינא ול"ד לשדה דהתם אין הישראל מרויח במה שעכו"ם עושה בשבת דאם לא יעשה היום יעשהו למחר. אבל במרחץ ותנור שאם לא יעשה המלאכה בשבת מפסיד הישראל הריוח של יום השבת ונהנה ממלאכת השבת ואסור. והב"ח השיג על מהרי"א דמדינא שרי ואף שישראל נהנה ממנו כיון שהעכו"ם ג"כ נהנה ממנו שרי כמו באריסות שכתב הרב בהג"ה. והמ"א השיג עליו דהא אף אם לא יעשה העכו"ם בשבת יצטרך לשלם לו וא"כ אין העכו"ם נהנה ממנו וצ"ל בכוונת המג"א דע"כ איירי ששכרו באופן זה שלא יקפיד עליו אם ילך בטל פעם אחת דאל"ה אסור דהו"ל כקובע מלאכתו ליום השבת וכמ"ש גבי אגרת וא"כ אין העכו"ם נהנה. וי"ל דכוונת הב"ח כגון שהעכו"ם נהנה ממנו ג"כ כגון ששכרו בדבר קצוב ליתן לו מכל היסק והיסק ואז מותר כמו באריסות עיין תו"ש. ודעת הפרי מגדים דכשישראל מרויח אז לא שרי רק כשהעכו"ם נוטל חלק בגוף כמו באריסות וא"כ הכא בודאי יש לאסור בכל גווני ועמ"ש בסימן רמ"ד:

סימן רמד

(ס"א) והעכו"ם עושה לעצמו. שאין ישראל נהנה ממלאכתו דאם לא יעשהו היום יעשה למחר. אבל אם ישראל חפץ בכך אסור (תו"ש). ול"ד לאריסות דמותר כשהעכו"ם ג"כ נהנה אף כשיש לישראל הנאה ש"ה דאין לנכרי חלק ברור רק כדי שיהיה לו יום פטור בחול שהוא ריוח כל דהו (פי' דאם לא יעשה עכו"ם המלאכה בשבת מ"מ יכול להשלים מלאכתו בחול) לכך כשיש לישראל ריוח אסור אבל כשיש לעכו"ם חלק ברור מותר כשישראל נהנה. ולפי"ז היכא שהוא שוכר את העכו"ם בקבולת דמרחץ שיתן לו מכל היסק והיסק מותר. ודעת הפרי מגדים דכשישראל מרויח אז לא מהני רק היכא שהעכו"ם נוטל חלק בגוף (ודעת הגאון בספרי הש"ע שלו דאף דחפץ הישראל בזה שעושה מלאכתו בשבת מותר וע"כ לא קאמר הרשב"א דאסור היינו היכא שיש לישראל ריוח שמתרבין נכסיו אבל הנאה כל דהו מותר בקבלנות כיון שעכו"ם עושה להשלים מלאכתו ועמ"א רסי' רמ"ד ויש לעיין מ"ש מבסי' רמ"ג שכתב דלהכי אסור במרחץ כיון שאין לעכו"ם הנאה דיצטרך לשלם לו משמע דאם יש לעכו"ם ריוח מותר אף היכא שיש לישראל ריוח ואמאי כתב כאן בקבלנות דמותר כיון שאין לישראל הנאה וצ"ע ועיין בק"א מהגאון שתירץ ע"ז ודוק):

סימן רמה

עמג"א אות אלף. ועיין בתוס' כירה מ"ו ד"ה דכל היכא דקא מכוין ועיין בפ"מ שם שכתב דהא דמלאכה שאצ"ל פטור היינו מחטאת אבל איסורא דאורייתא יש דמלאכת מחשבת אימעוט רק מסמיכות למלאכת המשכן ושבת במרה נצטוו יעו"ש. ועפי"ז יש לתרץ קושיא חזקה דמאי דקיי"ל דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הא קיי"ל דמקלקל בהבערה פטור ודוק:

ס"ג אין נותנין כלי תחת הנר. עיין ברש"י שכתב שני טעמים. אחד דהוה כסותר והשני דהוה כאלו מחברו בטיט. דעת הרז"ה דאם דעתו לנער השמן מותר ואין בזה משום ביטול כלי כיון שלא הוקצה הכלי לכל היום (בניעור מותר ולא הוה בסיס כל שאין דעתו להניחם שם כל היום עיין מ"א) ודעת הר"ן בפ' מי שהחשיך ע"ג ע"ב דאסור לבטל כלי אפילו למקצת היום:

סימן רעט

(ס"א) נר שהדליקו בו באותו שבת. דכל זמן שדולק אסור לטלטלו משום דנעשה בסיס לשלהבת ומיגו דאתקצאי לבה"ש וכו' עיין בכירה מ"ז ע"א הנח לנר שמן ופתילה דנעשה בסיס יעו"ש. ומשום דהוקצה למצותו אין לאסור בטלטול דאין ביטול מצוה במה שמטלטלין תוס' כירה מ"ב ע"ב ד"ה ואין ניאותין ממנו:

וכן מותר השמן שבנר. עמג"א דיש שני טעמים דאסור אחד משום דאסור להסתפק ממנו משום מכבה והב' משום הוקצה למצותו והנה משום מכבה אסור אפיל בטלטול כיון דאסור להסתפק ממנו אסור אפילו בטלטול וכן משום הוקצה למצותו ג"כ אסור בטלטול כיון שאינו ראוי מה שא"כ בנר דהוא כלי ואינו אסור רק משום בסיס ודע דשמן ג"כ יש לאסור משום בסיס לשלהבת (א"ה עיין בתוס' ד"ה ואין ניאותין ממנו שכתבו דשמן המטפטף מן הנר בשעה שהוא דולק ל"ש ביה מכבה מ"מ אסור אף לר"ש משום הוקצה למצותו כל זמן שהנר דולק ועפ"י ד"ה בעודן עליו שתמה על דברי התוס' הא כיון דהוא בתוך הכלי אחלא ליה מצותו ואינו אסור רק משום מיגו דאתקצאי ובזה אין מוקצה לר"ש. ולפי דברי התוס' הנ"ל יש להסתפק היכא שנפל השמן לתוך הכלי ביה"ש דיש לאסור כיון דאז עדיין שייך הוקצה למצותו ונ"מ אפילו לדידן אם נפל השמן לתוך הכלי קודם ביה"ש דל"ש מוקצה משום מכבה ואסור לדברי התוס' משום הוקצה למצותו ומיהו י"ל דע"כ לא כתבו התוס' רק היכא דכבר הוקצה ביה"ש אבל בנפל לכלי קודם ביה"ש ל"ש לומר הוקצה למצותו ודוק):

עיין ברש"י בפ' המביא גבי בית מלא פירות דלא אמרינן מיגו דאתקצאי לביה"ש גבי איסור דרבנן והביא ראיה מטבל מוכן הוא אצל שבת דאם עבר ותיקנו מתוקן. ויש לעיין אמאי גבי נר הוה מוקצה משום דהסתפק ממנו חייב משום מכבה הא כיבוי הוא מלאכה שאצ"ל ויש לישב:

אסור לטלטלו. ואף דמשום דהוקצה למצותו אין לאסור משום טלטול וכמ"ש התוס' דאין ביטול מצוה במה שמטלטלו מ"מ כיון שאינו רשאי להסתפק ממנו ממילא אסור בטלטול ועיין סימן תקט"ו אות ו' סימן תרל"ח אות ה':

עמ"א דיש שני טעמים א' משום מוקצה משום איסור דאסור משום מכבה ולטעם זה מותר ביו"ט דל"ש איסור כיבוי בכה"ג ולטעם השני דהוקצה למצותו אסור ביו"ט כמו בשבת:

עיין בתוס' ד"ה ואין נאותין ממנו ובתוס' כירה מ"ה ד"ה אלא שמן שבנר לאו דוקא שמן שבנר יעו"ש ועפ"י ד"ה בעודן עליו שהוקשה על דברי תוס' הא אחלא מצותו וי"ל דע"כ לא ס"ל לר"ש דל"ש מיגו דאתקצאי רק משום שהוא מצפה שיכבה נרו משא"כ כל זמן שהוא דולק י"ל דאסור משום מיגו ודוק ועיין ברשב"א דכתב ג"כ דשמן המטפטף אסור לר"ש כל זמן שהנר דולק וי"ל הנ"מ בהדליקו בשבת דאסור ואף דקיי"ל אין מוקצה לר"ש מיהו לפמ"ש דטעמא הוא משום מיגו י"ל דמותר ודוק:

עיין בגמרא מה דאמרינן הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו עיין בתוס' שהוקשו למה ליה הטעם דמוקצה הא אסור להסתפק משום כיבוי יעו"ש. ומה שנראה לתרץ דלכאורה יש להקשות על הך דינא דהמסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה הא הוה דבר שאין מתכוין ואי משום פסיק רישא הא הוה פ"ר שאינו נהנה לשיטת רש"י ע"כ צ"ל דאינו נהנה מכיבוי דהא הטעם דמשאצ"ל פטור הוא משום דהוה כאין מכוין למלאכה וכמ"ש רש"י בחגיגה וא"כ יוקשה הא לא גרע מפסיק רישא דאסור ועכצ"ל דהוה פ"ר שא"נ כיון דאינו נהנה מגוף הכיבוי וכמ"ש בחידושינו וא"כ יוקשה אמאי חייב משום מכבה לר"ש. אך די"ל דפ"ר שא"נ אסור מדרבנן וכמ"ש התוס' בפ' הבונה ק"ג וחייב לאו דוקא רק מדרבנן חייב. ועכצ"ל כן לר"ש ופשוט. אך דעדיין יוקשה לפמ"ש התוס' דבדרבנן פ"ר שא"נ מותר לכתחלה וה"נ לר"ש כיבוי הוא אסור רק מדרבנן וא"כ כיון שאינו מכוין מתיר אפילו לכתחלה. אך די"ל דמדרבנן לא הוה פ"ר שאינו נהנה כלל דהא כתב רש"י דלהכי הוה כיבוי משאצ"ל דלא ניחא ליה בהך הבערה מעולם וקיי"ל דמצוה הוה צריך לגופה וכמ"ש התוס' בהאורג ק"ו דיה בחובל יעו"ש. וא"כ כיון דהדלקת הנר מצוה הוא והאיך מצינן לומר דלא ניחא להו בהבערה ומטעם זה הוה משאצ"ל כיון דהבערה גופא הוה צריכה לגופה ודוק. אך די"ל דנר שבת הוא רק מדרבנן וא"כ מדאורייתא הוה משאצ"ל. אך דמדרבנן עכ"פ הוה מלאכה הצריכה לגופה ונהנה מכיבוי ולכן אמר כיון דהוקצה למצותו הוה מלאכה הצריכה לגופה והוקצה לאיסורו משום איסור כיבוי ודוק:

סימן שט

כללי בסיס. א) כשהוא בסיס לדבר האיסור אסור לטלטל כמו האיסור עצמו. ב) בשוכח לא מקרי בסיס רק בהונח מדעת (ס"ד). ג) אם הניחו מבעוד יום בכוונה ולא היה בדעתו שישאר שם בכניסת שבת ונשכח ממנו ונשאר מונח שם מקרי שכח (מהרא"י בכתבים תו"ש). ד) אם הניחם אדעת שיטלם בשבת דעת רש"י דהוה בסיס ודעת התוס' (בפ' במה טומנין נ"א) דלא מקרי בסיס כיון שדעתו ליטלם בשבת. ה) דעת הט"ז (בסי' רע"ט) דלשיטת תוס' ובעה"ת נר לא מקרי בסיס מה"ט כיון שיודע שיכבה נרו בשבת ולא עשאו בסים לכל השבת ומה"ט מותר לטלטל הנר כדין כלי שמלאכתו לאיסור. ותוספת שבח אות ד' חולק עליו כיון שכל זמן שישנו בעין להמוקצה בטל לגביה ומקרי בסיס משא"כ בדעתו להסירו בשבת דלא בטל לגביה. ו) דעת המג"א (בסי' רס"ה אות ג' ובסי' רס"ו אות ט') דאף לשיטת רש"י דהוה בסיס אפילו באין דעתו להניח שם כל השבת היינו כשהונח עליו בביה"ש אבל בשבת לכ"ע לא מקרי בסיס רק בדעתו להניחם שם כל השבת (והביא ראיה ממשאות קטנות בסי' רס"ו ס"ט דאל"ה הוה ביטול כלי מהיכנו אף במשאות קטנות כיון דהוה בסים ועכצ"ל כיון דלא הונח ביה"ש ודעתו להסירם. ז) ודעת מהרש"א מ"ד דהוה בסיס לדעת רש"י אף בלא הונח עליו ביה"ש (והסוגיא דמשאות קטנות יש לישב לדעתו בדבר שאינו שלו דאין אדם אוסר דבר שא"ש וכמ"ש בהג"ה ס"ד ודוק). ח) אם דעתו להניח שם כל השבת מקרי בסיס אף כשלא הונח עליו ביה"ש רק בשבת (תוס' מ"ד ד"ה מטה). ט) אם באקראי הונח עליו אם מקרי בסיס עיין בתו"ש אות י"ד שהאריך שם. י) אם הוא בסיס לאיסור ולהיתר ודבר המותר חשוב יותר לא מקרי בסיס (סי' ש"י ס"ג) אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בבסיס ובהניח דבר מוקצה על של חבירו לא הוה בסיס (ש"ט ס"ד בהג"ה):

סימן שיח

(ס"א) המבשל בשבת (ובאיסור דרבנן במזיד כתב הרמב"ם בהמעשר בשבת דבמזיד לא יאכל בו ביום ובשוגג מותר. ובדין דאחרים לא ביאר ומדברי התוס' בפ' כירה מ"ב ד"ה טבל מוכן הוא משמע דגם לאחרים אסור במזיד וע"ש דיש לחלק בין היכי דאית ליה לפרי בין היכי דלית לי' לפירי ועיין בסי' ת"ה ס"ט דיש שני דעות באיסור דרבנן הנעשה ע"י ישראל אם מותר לאחרים וי"ל היינו דוקא בתחומין וכמ"ש גבי עכו"ם ודוק:

והיכא דנעשה איסור כגון שהעבירן ד' אמות דעת הרמב"ם דכיון דלא נשתנה ולא עשה מעשה בגוף מותר במלאכה דאורייתא עיין ברמב"ם פ"ו מהלכות שבת הכ"ד ודעת התוס' בפ' מי שהוציאוהו דאין חילוק דכתבו ול"ד להמבשל בשבת דהתם הוי איסור דאורייתא עיין בסימן ת"ה ובאיסור דרבנן אסור אף היכא דלא נעשה מעשה בהגוף יעו"ש בה"ה דחכמים עשו חיזוק ודי בהערה זו:

ולאחרים מותר למו"ש מיד. עיין בט"ז ובמ"א הטעם. ויש לעיין מ"ש מהא דסי' שכ"ה אות ל"ב דאף היכי דל"ש מ"מ אסור מטעם שנעשה מלאכה דאורייתא בשביל ישראל וצ"ע גדול. (שוב מצאתי בלח"מ פ"ו הכ"ג שהרגיש בזה ותירץ כיון דלאחרים לא בעי להחמיר כ"כ שיהיה איסורן איסור עולם ואם כן ל"ש לומר לא פלוג כיון דע"כ יש חילוק) וע"כ צ"ל דהכא הוה מילתא דל"ש וכמ"ש התוס' לשיטת רש"י בחולין ט"ו. (ויש לעיין במבשל במזיד בפרהסיא דהוה מומר לכל התורה דאסור ול"ש הסברא דלא ישמע לו ודוק):

ובשוגג אסור בו ביום. והטעם כיון דנתחלל שבת אסור ליהנות ממלאכת שבת בשבת ודוק. אף לשיטת הפוסקים דלא בעינן בכ"ש בנחלל שבת מ"מ בשבת מודים דאסור. ודעת הרשב"א ורמב"ן דכל שנתחלל שבת אסור בכ"ש בין בשוגג בין במזיד:

(ס"ב) מותר הבריא לאכול תי. ולא דמי לס"א דהתם נעשה איסור משא"כ הכא דנעשה בהיתר. אבל המבשל גזירה שמא ירבה בשבילו ואין להקשות הא לא חיישינן שמא יעשה ישראל איסור בידים וכמ"ש הט"ז בס"א. י"ל דעל תוספת מלאכה יטעה שמותר עיין תוספת שבת. וא"ל דלפי"ז יהיה אסור למו"ש בכדי שיעשה כיון דשייך גזירה י"ל דלשמא ירבה לא בעי בכ"ש וכמ"ש המ"א אות וא"ו:

מותר הבריא לאכול חי. ול"ד לס"א דהתם נתחלל שבת. ואפילו לשיטת רש"י דס"ל דבעכו"ם שעשה מלאכה דאסור משום שלא יהנה. ובע"כ ג"כ לא נתחלל שבת י"ל דהכא ל"ש. וי"ל דחולי שיש בו סכנה ל"ש ולפי"ז מותר אפילו בעכו"ם משא"כ אי אמרינן דל"ש שישראל יבשל מיהו יש לעיין כיון דל"ש אמאי גזרו משום שמא ירבה בשבילו ויש לדחות:

שמא ירבה בשבילו. עיין בב"י דכתב דבגזירה שמא ירבה לא בעינן בכ"ש ועמ"א סימן שכ"ה אות כ"ח. וי"ל הסברא דע"כ לא בעינן בכ"ש גבי מלאכה הנעשה ע"י עכו"ם רק היכא שעושה המלאכה בשביל ישראל אז יש לחוש שיאמר לו לעשות ג"כ לשבת הבאה כיון שאנו רואים שרוצה לעשות מלאכתו משא"כ בעכו"ם העושה לעצמו אז לא חיישינן כ"כ שמא ירבה בשבילו כיון דאינו עושה עבורו ולהכי לא בעינן בכדי שיעשה. אך דעדיין יש לעיין מ"ש מסי' שכ"ה אות ל"ב דקיימ"ל דלאחר ג"כ בעינן בכדי שיעשו וא"כ ה"נ אף שאינו עושה המלאכה בשביל הבריא מ"מ יש לאסור כמו התם דאסור לאחר בכ"ש וכן יש לתמוה על הגה"ה דבעכו"ם שבישל לחולה דלא בעינן בכ"ש. ויש לחלק דע"כ לא בעי לאחרים בכ"ש רק משום דלא פלוג כיון דלאותו שהובא בשבילו אסור בכ"ש משא"כ הכא דלחולה עצמו ל"ש לאסור בכ"ש א"כ לאחרים לא גזרינן ודוק ואם הרבה בשבילו יש לומר דצריך להמתין בכדי שיעשו:

(בהג"ה) ואם בישל ע"י עכו"ם אסור. משום גזירה דשמא ירבה. עמ"א דבגזירה שמא ירבה לא בעינן בכ"ש ופירושו הוא דכל שאינו עושה המלאכה עבור ישראל זה לא חיישינן שיעשה עבור ישראל אחר רק משום שמא ירבה אסרינן ליה ולא חמירא ליה החשש דשמא ירבה כמו החשש דעכו"ם שעושה המלאכה עבור ישראל זה ולהכי לא בעי בכ"ש ועמ"א סימן שכ"ה אות כ"ח. אך דבאמת צ"ע מ"ש מסימן שכ"ה אות ל"ב דעכו"ם שעושה מלאכה אפילו לאחרים בעינן בכ"ש וה"נ דכוותיה ודוק. אך די"ל דש"ה די"ל דלא פלוג כיון דלמי שנעשה בשבילו בעי בכ"ש אף לאחרים בעינן בכ"ש משא"כ הכא דלחולה עצמו אין לאסור א"כ על אחרים לחוד אינו אסור רק משום שמא ירבה. ודוק:

מחודש) אם הבריא החולה בשבת. לדעת רש"י מותר לאכול ממנו דהא הוה מלתא דל"ש ולא גזרו ביה רבנן ולשיטת הפוסקים דהטעם משום גזירה אם נעשה ע"י ישראל מותר לאכול ממנו אפילו בשבת דל"ש שמא יאמר לו לבשל דלא יעשה איסור בידים ושאני שמא ירבה דגזרינן שיבוא לטעות וכמ"ש. ואם נעשה על ידי עכו"ם צריך להמתין בכ"ש דהוה כמו עכו"ם שעשה מלאכה לצורך ישראל ולשיטת רש"י דהוה מלתא דל"ש מותר לאכול אף בשבת ודוק:

עמ"א. דבאחר ליכא למיגזר משום גזירה דחזקה אא"ח ול"ל ואפילו לשיטת הסמ"ק בסימן תקט"ו דאסור לאחרים אף לשיטת ר"ת י"ל משום לא פלוג מה שאין כן הכא. עוד יש לומר דל"ש גזירה שמא יאמר לו רק מטעם דיטעה כיון שנכרי עשה בשבילו ביו"ט ומחזי כשלוחו ואם יטעה שמותר לומר לו ג"כ משא"כ בחולה לא יטעה שמותר לומר לו לעכו"ם לעשות מלאכה בשביל הבריא דהרי זה דומה לנכרי שהביא מעי"ט שמותר ליהנות ביו"ט ולא שייך שמא יאמר לו וה"נ דכוותיה כיון דבשביל התולה מותר לומר לו ג"כ לא יטעה ונ"מ בין שני התירוצים אם הביא החולה בשבת דלטעם הראשון אסור ליהנות בכ"ש ולטעם הב' מותר. אך דיש לעיין לפי"ז אמאי גזרינן שמא ירבה בשבילו ודוק. ועמש"ל דבשמא ירבה יש לטעות דאין איסור שם כלל ודוק:

סימן שכו

תוכן העניינים

עצי בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה